משנה חולין יב ניקוד


פרק יב

משניות: א ב ג ד ה

עריכה

(א) שִׁלּוּחַ הַקֵּן,
נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,
בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,
בַּחֻלִּין,
אֲבָל לֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין.
חֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן,
שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף,
בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן;
וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן
אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּעוֹף,
וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן.
אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן?
כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס;
אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת,
וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת,
פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ:
(ב) עוֹף טָמֵא,
פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
עוֹף טָמֵא
רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר,
וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא,
פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
קוֹרֵא זָכָר,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב,
וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
(ג) הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת,
בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן,
חַיָּב לְשַׁלֵּחַ;
אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן,
פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵּיצָה אַחַת,
חַיָּב לְשַׁלֵּחַ,
שֶׁנֶּאֱמַר "קַן" (דברים כב, ו),
קֵן מִכָּל מָקוֹם.
הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין אוֹ בֵּיצִים מוּזָרוֹת,
פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים" (שם);
מָה אֶפְרוֹחִין בְּנֵי קַיָּמָא,
אַף בֵּיצִים בְּנֵי קַיָּמָא,
יָצְאוּ מוּזָרוֹת;
וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן,
אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן,
יָצְאוּ מַפְרִיחִין.
שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה,
אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים,
חַיָּב,
שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח".
אָמַר: "הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים",
חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר:
"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם".
נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן,
וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם,
פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ:
(ד) הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים,
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
לוֹקֶה, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
מְשַׁלֵּחַ, וְאֵינוֹ לוֹקֶה.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה,
אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ:
(ה) לֹא יִטֹּל אָדָם אֵם עַל בָּנִים,
אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע.
וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְּאִסָּר,
אָמְרָה תּוֹרָה (דברים כב, ז):
"לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים",–
קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה: