פתיחת התפריט הראשי

משנה ברורה על אורח חיים תקנד

סעיף אעריכה

(א) אסור ברחיצה וכו' ואסור לקרות בתורה וכו' – ואסור בכל אלו הדברים כל היום, ואפילו בין השמשות, עד צאת הכוכבים. ואין מועיל לזה מה שיתפלל מעריב מקודם. אך אותן ההולכים בין הנוכרים ועוסקים במשא ומתן אחר חצות, אותן מותרין לנעול [ועיין לקמן בסעיף י"ז בהג"ה ובמ"ב]. ומהם למדו כולם להקל, ויש למחות בידם:

(ב) הרעים – ורעות עכו"ם אסור לקרות. ועם התינוקות אסור ללמוד אף דברים הרעים, רק מותר ללמוד לו החורבן, דאינו אלא סיפור דברים ומשבר לב התינוק. ויש מאחרונים שסוברין דמותר ללמוד עם התינוק בדברים הרעים, וכאן לא אסר אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם, דהיינו חומש וגמרא:

סעיף בעריכה

(ג) איכה – וכן אגדת החורבן בפרק הניזקין ובפרק חלק. ולקרות בחורבן הנזכר ביוסיפון מותר [לבוש]:

(ד) ואלו מגלחין – אף על גב דיש בו גם כמה דיני מנודה ומוחרם, מכל מקום מותר ללמוד. אבל לישא וליתן בהלכה בודאי אסור [מ"א בשם מהרי"ל]. וכעין זה כתב גם כן הט"ז, דאפילו במקום דמותר ללמוד, היינו שילמוד בפשוטן של דברים, אבל לא דרך פלפול. ואפילו בהרהור לפרש דבר חמור אסור, מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו:

סעיף געריכה

(ה) על ידי הרהור – אף דהרהור לאו כדבור דמי, שאני הכא, דעיקר טעמא משום שמחה, ובהרהור איכא שמחה. ומהאי טעמא אסור ללמוד איזה דרוש או קושיא או תירוץ אפילו בדברים הרעים, מפני ששמחה היא לו. ואסור להורות הוראה, אם לא לחולה הצריך עכשיו. ואסור לדון דיני ממונות, דדין היינו תורה. מיהו אם אין הבעלי דין יכולים להמתין עד למחר, שנחוצים לדרכם, אפשר דשרי, דהוי כרבים צריכים לו [אחרונים]:


סעיף דעריכה

(ו) ומותר לקרות כל סדר היום – דהיינו קריאת שמע וברכותיה, וכל מה ששייך לברכת התפלה:

(ז) ופרשת הקרבנות ומשנת וכו' – דלא גרע כל זה ממה שקורין בתורה ומפטירין בנביא, והכל מפני שהוא סדר היום. ונוהגין לומר תהילים ושיר היחוד במנחה, אף על גב דאסור בתלמוד תורה כל היום, צריך לומר דסבירא לן כיון שהוא דרך בקשה שרי. ובפוזנא נוהגין לומר למחרתו של אמש ושל היום, וכן נכון. ומעמדות בודאי אין לומר. ועיין לקמן סימן תקנ"ט ס"ד, דאין לומר פיטום הקטורת, שאינו מסדר היום. וכל שכן שאין לומר סדר הקרבנות הכתוב בסוף סימן א'. ומה שכתוב בשולחן ערוך ופרשת הקרבנות, היינו פרשת התמיד:

(ח) ומותר לחזור הפרשה בתשעה באב – היינו חזן הקורא, מותר לו לחזור הפרשה קודם שיקרא. והיינו אפילו במנחה; דאילו בשחרית, פרשה "כי תוליד", פשיטא, דמעין המאורע היא:

אין על סעיף ה

סעיף ועריכה

(ט) חיה כל שלושים יום – דמסתמא אמרינן שהיא חלושה, והויא כחולה שאין בו סכנה. ועל כן, אף דלענין יום הכיפורים היא לאחר שבעה כשאר כל אדם, כמו שכתב בסימן תרי"ז, כאן לענין תשעה באב, שהוא דרבנן, לא גזרו במקום חולי.

ועיין בט"ז ובשארי אחרונים, דאפילו ודאי אין בה סכנה, וכן בחולי הכתוב לקמיה, ואפילו לא אמרו צריכין אנו לאכול, מותר בתשעה באב.

ואף שמהרש"ל חולק על עיקר הכרעת השולחן ערוך, ודעתו דלעניין זה שווה תשעה באב ליום הכיפורים, דאפילו אמרה "צריכה אני לאכול", כיון שהוא לאחר שבעה – חייבת להתענות, אם לא שהיא גם כן קצת חולה, הרבה אחרונים הסכימו דמדינא שרי לאכול. אכן כבר נהגו להתענות, כמו שכתב הרמ"א, כל זמן שאין להם חולשה ונתרפאו מלידתן. אבל אם עדיין לא נתרפאה לגמרי, או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה, לא תתענה בתוך ל'.

  • ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתירה, יש לפסוק שלא תתענה בשארית היום [אחרונים]:

(י) חולה – חסר דעה שנתרפא מיום ליום, מותר בבשר ויין כל ימי השבוע, ולא יתענה בתשעה באב [מהרי"ל]:

(יא) שהוא צריך לאכול וכו' – רוצה לומר שהוא חלוש וחש בגופו, אף על פי שאין בו סכנה, מאכילין אותו:

(יב) אין צריכין אומד – כן צריך להיות, ואתרוייהו קאי, וכן איתא בתורת האדם ובר"ן. והכוונה דאין צריך לאמוד ולשער אם תבוא לידי סכנה על ידי זה שתתענה, דאפילו אם אין בה סכנה, כיון שהיא בכלל חולה, אין צריכה להתענות.

ועיין בליקוטי פרי חדש שכתב, דרוצה לומר דמסתמא מאכילין אותה. אבל אם קים לה להיולדת בגווה דמצית (פירוש שיכולה) להתענות, דהיינו שראתה עצמה בריאה, אז מחויבת להתענות:

(יג) ומיהו נוהגין להתענות וכו' – היינו אפילו אמרה צריכה אני לאכול. ודווקא אחר שבעה; אבל תוך שבעה, אפילו אמרה איני צריכה, אין לה להתענות. וכל שכן תוך שלושה, דבוודאי אסור לה להתענות:

(יד) כל זמן שאין להם צער גדול וכו' – והוא הדין אם היא קצת חולה, וכנ"ל בס"ק ט. ואפילו לא אמרה צריכה אני.

ועיין במגן אברהם שכתב, דאפילו במקום שנוהגין להחמיר, בתשעה באב שנדחה יש להקל שלא תתענה. ועיין באליהו רבה שכתב, דאפילו יולדת שאינה מתענה, תתענה איזה שעות. אכן אם גם זה קשה לה, לא תתענה כלל:

(טו) שהיה לחוש לסכנה – ובאופן זה אסור לה להתענות:

(טז) והמיקל לא הפסיד – ומכל שכן באדם חלוש, והוא חולה שאין בו סכנה, אין כדאי להחמיר [ח"א]:

אין על סעיף ז 

סעיף חעריכה

(יז) אבל בזמן הזה – רוצה לומר, שנהגו הנשים לישב על טיפת דם שבעה נקיים דווקא, ממילא אין הטבילה בזמנה, ולמה תטבול? דהרי מצוות עונה לא יוכל לקיים בתשעה באב:

(יח) לא תטבול בו – אלא תרחוץ ותחוף ערב תשעה באב, ולמוצאי תשעה באב חופפת מעט קודם הטבילה, דבעינן סמוך לחפיפה טבילה. ולעניין לבישת לבנים בתשעה באב, עיין לעיל בסימן תקנ"א ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם:

סעיף טעריכה

(יט) מותר לרחוץ להעביר וכו' – דאינו אסור אלא רחיצה של תענוג. ומטעם זה, נשים המבשלות וצריכות לרחוץ הבשר, אף דממילא רוחצת גם ידיה, מותר:

(כ) ועיין לקמן סי' תרי"ג ס"ג – ועיין שם במ"ב מה שהעתקנו בשם האחרונים בזה, ושייך גם לכאן:

סעיף יעריכה

(כא) נוטל אדם ידיו שחרית – משום רוח רעה השורה על הידיים, דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דמותר. כן כתב הב"י בסימן תרי"ג. ועיין שם בביאור הגר"א, שמפקפק על דין זה. ולכן נראה לי שלא יברך על נטילת ידים בשחרית אחר הנטילה; רק אחר שעשה צרכיו, יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, ואז יברך על נטילת ידיים משום תפילה. ועיין בספר מטה יהודה, שכתב דמותר לרחוץ ידיו אף לתפילת המנחה, דהוי כמקבל פני השכינה וכטבילת מצוה שהתירו:

סעיף יאעריכה

(כב) ומעבירה על עיניו – והוא הדין על פניו ידיו ורגליו, כיון דאין בה טופח על מנת להטפיח. וכל זה דווקא בדרך העברה, אבל לרוחצם בהדיא לא.

מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח במים, יקנח. אבל שאר כל אדם אסור:

סעיף יבעריכה

(כג) פני רבו כו' – אפילו בחול, דאף דחיובא ליכא להקביל פניו בחול, מכל מקום מצווה איכא, שמא ישמע ממנו איזה דבר תורה.

ודווקא תלמיד ההולך אצל הרב; אבל לילך הרב אצל תלמיד, לא התירו לעבור במים, שאם יצטרך לו תלמידו, ילך הוא אצל רבו. וכן בששניהן שווין גם כן אסור:

(כד) וכן בחזרה מותר – דאם יהא אסור לחזור, יימנע מלילך לדבר מצווה:

סעיף יגעריכה

(כה) לשמור פירותיו – והתירו בזה מפני הפסד ממון. ועל כן בחזרה, דליכא בזה משום הפסד, אסור:

סעיף ידעריכה

(כו) כהות וכו' – היינו שהיו עייפים מחמת טורח הדרך, מותר, שאין זה מחמת תענוג, אלא לרפואה לחזקם:

(כז) והיא מתנגבת – עד שאין בה טופח על מנת להטפיח, הא לאו הכי אסור:

סעיף טועריכה

(כח) סיכה וכו' – סיכה מיקרי בדבר שדרכו לסוך בו, כגון בשמן או בחֵלֶב, בבורית וכהאי גוונא:

(כט) אינה אסורה אלא וכו' – ואסור אפילו לסוך איבר אחד, כדלקמן בסימן תרי"ד גבי יום הכיפורים.

  • כלה אחר נישואיה, כל שלושים יום, מותר לרחוץ פניה וכן לסוך, כדי שלא תתגנה על בעלה:

סעיף טזעריכה

(ל) אבל של בגד או של עץ וכו' – רוצה לומר, אף על גב דמגן על רגלו, וגם עשוי בצורת מנעל ממש, שרי, דלא נקרא מנעל אלא של עור:

(לא) ושל עץ מחופה עור – מלמעלה. ואף דהשוליים הם גם כן של עץ, מכל מקום אסור. והוא הדין אם היה של בגד ומחופה בעור מלמעלה, או השוליים הם של עור, אסור, ועיין בשערי תשובה [אחרונים].

  • והנה אף על פי שאסור בתשעה באב וביום הכיפורים בנעילת הסנדל, מכל מקום הסכימו הרבה אחרונים שיוכל לברך ברכת שעשה לי כל צרכי:

סעיף יזעריכה

(לב) בדרך – כתב המגן אברהם הטעם, דטורח גדול הוא לילך יחף דרך רחוק. אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר, אסור לנעול, והוא הדין לבית הקברות, אלא אם כן יש טיט ורפש או בין הגויים. ולפי זה, כשיושב על העגלה או רוכב, צריך לחלוץ אף בדרך רחוק:

(לג) מותרים בנעילת הסנדל – וטוב שאז יתן עפר במנעלים:

(לד) לא יחלוץ וכו' – משום הגויים שמלעיגים עלינו:

(לה) כי אם ברחוב היהודים – כתב המגן אברהם: נראה לי דאם הרבה גויים עוברים שם, מותר. ואליהו רבה צידד להחמיר לעניין רחוב היהודים אף באופן זה, דהבו דלא להוסיף על המנהג. ובעוונותינו הרבים, הרבה מהמון מקילין באיסור נעילת הסנדל כל היום, אף כשיושבין בביתם. ועוון גדול הוא, דאף כשנקל בזה בעת שהולך ברחוב שמצוי שם נוכרים, מכל מקום תיכף כשבא לביתו מחוייב לחלוץ אותם. ועיין לעיל במ"ב ס"ק א':

(לו) וכן נהגו – כתב החיי אדם: ההולכים בין הנוכרים, ונוהגין ללבוש המנעלים, אף שאין למחות בידם, שיש גדולים המתירים, מכל מקום אין לזה טעם; דמה בכך שילעיגו עלינו? בלאו הכי מלעיגים עלינו! ומכל מקום, אותן היושבים בחנות ודאי אסורים, דאיך ידעו הנוכרים אם ילכו בלא מנעלים?:

סעיף יחעריכה

(לז) ונכון הדבר – ועיין לקמן סימן תרט"ו, דאסור ליגע באשתו כאילו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב [כן כתב הדרכי משה]. ומכל מקום ביום יש להקל [מ"א]:

(לח) אמרינן לנזירא – סחור סחור לכרמא לא תקרב:

סעיף יטעריכה

(לט) מותר בכולן אפילו וכו' – דהא איתא בברייתא: "ומעלה על שולחנו ואינו מונע עצמו משום דבר". והיש אוסרים סבירא להו דהוי שבת זו כקובר מתו ברגל, דנוהג ברגל דברים שבצנעא. ולפי זה אסור גם כן לרחוץ ידיו בחמין, שגם זה קרוי צנעא:

(מ) וכן נוהגין – ומכריז השמש: "דברים שבצנעא נוהג".

  • אכן אם אירע ליל טבילתה בשבת זו, הביא המגן אברהם בשם השל"ה דיש לסמוך בזה על דעה הראשונה, וטובלת ומשמשת. ויש מחמירין גם בזה. ועיין בחיי אדם, שכתב דכיוון דבליל טבילה הוא מצוַת עונה, יש לסמוך בזה על המתירין. והרמ"א שכתב דנוהגין לאיסור, היינו במקום שאין כאן מצוַת עונה, מה שאין כן בליל טבילה. עיין שם בנשמת אדם. ועיין בביאור הגר"א, דמשמע מיניה גם כן דהוא מצדד להלכה כדעת המחבר. ואם כן, יש לסמוך להקל על כל פנים בליל טבילה:

סעיף כעריכה

(מא) אין שאלת שלום וכו' – והוא הדין לומר לו צפרא טבא נמי אסור. והוא הדין לשלוח דורון לחבירו בתשעה באב אסור [אחרונים]:

(מב) לחבירו בתשעה באב – ולעם הארץ, טוב שיודיע לו שהיום אסור ליתן שלום, ולא יהיה לו איבה עבור זה עליו:

אין על סעיף כא

סעיף כבעריכה

(מג) אין עושין – כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות. ומטעם זה, גם בלילה אסור במלאכה, דהא גם בלילה מחוייב להתאבל. מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי, דאין מסיח דעתו בכך:

(מד) עושה – ולא מיחזי כיוהרא, דהרואה אומר דמניעתו ממלאכה הוא מפני שלא נזדמן לו מה לעשות:

(מה) ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות – כגון במדינתנו:

{{משע|מב|מו|מותר על ידי נוכרי – אכן לבנות בניין, דאוושא מילתא, אסור אפילו על ידי נוכרי:

(מז) אם אפשר בנוכרי – ואם אי אפשר בנוכרי, מותר לעשותה בעצמו, כמו בחול המועד [מ"א]. ועיין בביאור הגר"א, שמצדד להקל תמיד על ידי ישראל בעצמו:

סעיף כגעריכה

(מח) דבר האבד מותר – אם יריד או שיירות באים, מותר לקנות מהם על ידי נוכרים [אבל לא על ידי עצמו, דמסיח דעתו מאבילות], אפילו קודם חצות, וכל שכן למכור, דהוי דבר האבד, כמו שכתב ביו"ד סימן ש"פ סעיף ז' לעניין אָבֵל:

סעיף כדעריכה

(מט) כל העושה מלאכה וכו' – היינו אפילו במקום שנהגו לעשות, ואפילו לאחר חצות. ומשמע מגמרא, דווקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות. ועל כן, אף שמותר לישא וליתן אחר חצות, לא ימשוך בעסקיו, כדי שלא יסיח דעתו מן האבילות:

(נ) מאותה מלאכה – כלומר, מאותן מעות שמרוויח מאותה מלאכה:

סעיף כהעריכה

(נא) כל האוכל ושותה וכו' – אפילו מעוברת או מניקה, או שארי אנשים שהם חלושים בטבען ומצטערים מהתענית [אם לא מי שהוא חולה באמת, וכדלעיל בסעיף ו', ועיין שם בהג"ה]. וכדאי הוא בית אלהינו להצטער על חורבנו על כל פנים יום אחד בשנה: