פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אורח חיים תקנד כב

שולחן ערוך

מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין; במקום שנהגו שלא לעשות, יזמגאין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לעניין זה, מדעושה.

מהואפילו במקום שנהגו שלא לעשות, מומותר על ידי נוכרי, אפילו בביתו.

ופרקמטיא להרוויח ולהשתכר, במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אסור; ובמקום שנהגו לעשות, מותר, אלא שממעט, שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן.

הגה: ולא נהגו באיסור מלאכה כי אם עד חצות (מנהגים). ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו מעשה הדיוט. אבל דבר שאין בה שיהוי, כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה, מותרת. ולחלוב הפרות, טוב לעשות על ידי נוכרי, מזאם אפשר יחבנוכרי:

מפרשים

מגן אברהם

(כג) שלא לעשות:    כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילו' (הרע"ב פ"ד דפסחי') ובת"ה פלפל למצו' טעם כמ"ש בסמוך ונ"ל דמטעם זה גם בלילה אסור במלאכה (דהא גם בלילה מחויב להתאבל) וכ"כ רש"י בפסחים דף נ"ד ע"ב בין השמשות שלו אסור באכילה ובמלאכה וצ"ע דבתעני' דף י"ג פרש"י מהכא משמע דבליל ט' באב מותרים במלאכה ואין איסור אלא ביום ואין מפרסמין הדבר עכ"ל ומסתימת כל הפוסקים משמע דאסור גם בלילה ול"ד לת"צ דהתם הטעם שיהיו פנוים ויתאספו להתפלל (ע' סימן תקע"ה ס"ג) ולכן מותרים בלילה דלא היו מתאספים בלילה כדאיתא בגמרא משא"כ בט' באב שאין אסור במלאכה ותליא במנהגם שנוהגים איסור טעמם שלא יסיחו דעתם מאבילות או משום עינוי ולכן אף בלילה אסור ולכן כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך כנ"ל:


(כד) וכל הרוצה:    ואין בו יוהרא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה עיין סי' תקע"ה:


(כה) אם אפשר בעכו"ם:    אף על גב דהוי דבר האבד כמ"ש סי' תקל"ג שאני התם דאיסור מלאכה משום שביתה הוא שרו רבנן כל מלאכת הדיוט ושאינו של טורח אבל ט"ב משום עינוי הוא כמ"ש רש"י ולכן אפי' אינו של טורח ומלאכת הדיוט אסור אף בקצת פוסקים משמע דה"נ הטעם משום איסור מלאכה הוא ולהכי אם א"א ע"י עכו"ם מותר לעשותה בעצמו כמו בח"ה (ת"ה):

באר היטב

(יז) אין עושין:    כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילות ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכ' דהא גם בלילה מחויב להתאבל מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך. מ"א ע"ש.


(יח) בעכו"ם:    ואם א"א ע"י עכו"ם מותר לעשותה בעצמו כמו בחה"מ ועיין ססי' תקל"ג.

ביאור הגר"א

ואפילו במקום. דליכא כאן משום היסח הדעת וכמ"ש למטה:

ולא נהגו כו'. כמו בת"צ עד דתתפני כו' וער"ן פ"ד דפסחים ועמש"ל סימן תקנ"ה ס"א ע"ש:

ונהגו להחמיר כו'. דטעם איסור מלאכה שמחמת מלאכה ישכח מהצער ותענית וכמש"ש תנ"ה רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כת"ח כדי שיתענה וזה דוקא במלאכה שיש בה שיהוי:

ולחלוב כו'. שנסתפק שם בתה"ד ועמ"א אבל הרשב"א כ' דדבר האבד מותר וכ"כ למטה בס' כ"ג וכמש"ש בתה"ד דודאי קיל ת"ב מחה"מ ועוד דהא אין איסור אלא מנהג:

אם אפשר. דבכה"ג אף באבל מותר כמ"ש ברפ"ג דמ"ק זאת אומרת כו' ת"ב כו' וכן כאן ע"י א"י:

משנה ברורה

(מג) אין עושין – כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות. ומטעם זה, גם בלילה אסור במלאכה, דהא גם בלילה מחוייב להתאבל. מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי, דאין מסיח דעתו בכך:


(מד) עושה – ולא מיחזי כיוהרא, דהרואה אומר דמניעתו ממלאכה הוא מפני שלא נזדמן לו מה לעשות:


(מה) ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות – כגון במדינתנו:

{{משע|מב|מו|מותר על ידי נוכרי – אכן לבנות בניין, דאוושא מילתא, אסור אפילו על ידי נוכרי:


(מז) אם אפשר בנוכרי – ואם אי אפשר בנוכרי, מותר לעשותה בעצמו, כמו בחול המועד [מ"א]. ועיין בביאור הגר"א, שמצדד להקל תמיד על ידי ישראל בעצמו:

ביאור הלכה

(*) במקום שנהגו שלא לעשות וכו':    וכהיום מנהג כל ישראל בכל מקום שלא לעשות [מטה יהודא] וכונתו הוא רק עד חצות כדלקמיה בהג"ה:


(*) על ידי נכרי אפילו בביתו:    עיין בספר הנ"ל דדוקא אם נותן לו קודם ט"ב. ולדעתי צ"ע כיון דליכא היסח הדעת עי"ז כמו שכתב הגר"א. ולענין כתיבה בא"ר בשם שכנה"ג להקל והמטה יהודא דעתו דלענין כתיבה הוא כמו בחוה"מ ע"ש:


(*) אם אפשר וכו':    וצ"ע הא בסוף סימן תקל"ג התירו משום שהוא דבר האבד ובאבוד התירו בסעיף שאח"ז אף באפשר ע"י כותים ואפשר דמיירי הכא בענין שאינו דבר האבד [אם ימתין עד אחר חצות] וגם מהגר"א משמע דמשום דבר האבד מתירינן לענין חליבה אף באפשר ע"י עכו"ם. וכ"כ ג"כ בספר מטה יהודא:





▲ חזור לראש