שולחן ערוך אורח חיים תקנד טו

^כחסיכה ^כטאינה אסורה אלא של תענוג; אבל מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש:

מפרשים

ביאור הגר"א

סיכה כו'. לשון הרמב"ם אבל ביה"כ כ' בין סיכה שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג והוא מירושל' פ' בתרא דיומא ופ"א דתענית ביה"כ בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור בתשעה באב ובתעניות ציבור סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר:

אבל מי כו'. זה מותר אף ביה"כ כמ"ש בגמ' בפרק בתרא דיומא:

משנה ברורה

עריכה

(כח) סיכה וכו' – סיכה מיקרי בדבר שדרכו לסוך בו, כגון בשמן או בחֵלֶב, בבורית וכהאי גוונא:

(כט) אינה אסורה אלא וכו' – ואסור אפילו לסוך איבר אחד, כדלקמן בסימן תרי"ד גבי יום הכיפורים.

כלה אחר נישואיה, כל שלושים יום, מותר לרחוץ פניה וכן לסוך, כדי שלא תתגנה על בעלה:

ביאור הלכה

עריכה

(*) סיכה וכו' אלא של תענוג: ולפ"ז פשוט דלהעביר את הזוהמא מותר כמבואר בסימן תקע"ה ס"ג לגבי ת"צ וכן גבי אבילות ביורה דעה סימן שפ"א וכמו שהעתיק הגר"א מירושלמי מפורש בסימן תרי"ד ע"ש והי"ל להמחבר להעתיק בזה הלשון שכתב בעצמו ביורה דעה סימן שפ"א דלהעביר את הזוהמא מותר ואצ"ל משום רפואה כגון שיש לו חטטין בראשו אלא שקיצר בלשונו וכ"כ הלח"מ בהלכות תענית פ"ה הלכה יו"ד וכ"מ מהגר"א בסימן זה ודלא כמטה יהודא שר"ל דלהעביר הזוהמא אסור וחיליה מהא דאיתא בפסחים נ"ד אין בין ט"ב ליוה"כ אלא שזה ספיקו אסור וזה מותר ע"ש ודעתו דברייתא שהובא בבבלי פליג על הברייתא שהובא בירושלמי ובאמת בודאי אין לדחות ברייתא שהובא בפשיטות בירושלמי בכמה מקומות מחמת איזה דקדוק ובאמת לאו ראיה היא כלל דהכונה דדברים שאסרו בט"ב כגון רחיצה וסיכה אסרו אפילו לרחוץ אבר אחד כגון להושיט אצבע במים או לסוך אותו כמו ביוה"כ ודוקא כשהסיכה הוא של תענוג אבל סיכה שאינה של תענוג לא אסרו כלל ועיין בתענית דף ל' ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב וכו' ובסיכה ונעילת הסנדל וכו' וכיון דבאבל איתא שם בדף י"ג ע"ב דלהעביר את הזוהמא מותר ממילא ה"ה בט' באב:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}