משנה בבא מציעא ד ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ד · משנה ב | >>
כיצד ח, משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו. נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו.
אבל אמרו, מי שפרע יד מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.
רבי שמעון אומר, כל שהכסף בידו, ידו על העליונה.
משנה מנוקדת
כֵּיצַד?
- מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּרוֹת וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת,
- אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ;
- נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּרוֹת,
- יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ,
- אֲבָל אָמְרוּ:
- מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפַּלָּגָה,
- הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה:
נוסח הרמב"ם
כיצד?
- משך ממנו פירות -
- ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו.
- נתן לו מעות -
- ולא משך ממנו פירות - יכול לחזור בו.
- משך ממנו פירות -
- אבל אמרו -
- מי שפרע - מאנשי דור המבול,
- עתיד להיפרע - ממי שאינו עומד בדבורו.
- רבי שמעון אומר:
- כל שהכסף בידו - ידו על העליונה.
פירוש הרמב"ם
עיקר הדין והראוי שמעות קונות, אבל אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה באונס, שאין המוכר חייב לשלם ללוקח, ולפיכך תעמוד הסחורה ברשות המוכר ובאחריותו עד שימשוך אותה הלוקח.
רבי שמעון אומר, כי כשיקבל המוכר הדמים ולא משך הלוקח סחורתו, אלא שהם בבית הלוקח ואותו בית מושכר למוכר, אין הלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר תן לי הדמים שמסרתי לך כי חזרתי בי מן המקח, אלא המוכר שהדמים תחת ידו אם רצה יקיים המכר, לפי שהבית שלו ומעיקרנו ודבר תורה מעות קונות, ונסתלק מה שנאמר גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה לפי שהסחורה היא בביתו, אם רצה לא יקיים המכר ויחזיר לו הדמים לפי שהסחורה בבית המושכר לו. וכמו כן אם מכר זה השוכר למשכיר סחורה והיא בזה הבית שעיקרו ללוקח, אם רצה גם הוא יתקיים בידו המכר לפי שהסחורה בביתו, ואם רצה חוזר בו לפי שהסחורה בשכירות המוכר. וזהו טעם רבי שמעון כל שהכסף בידו, ידו על העליונה.
ואין הלכה כרבי שמעון.
אבל הדין, שכל זמן שיכול המוכר לחזור בו יכול הלוקח גם הוא לחזור. וכל עוד שלא ימשוך הסחורה יכול כל אחד מהם לחזור כחבירו, הן שיחזיר המוכר הדמים ויקבל עליו מי שפרע, [או יתבע הלוקח הדמים שלו ויקח אותם אחר שקבל מי שפרע], והוא עניין מה שאמרו כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות. וכשהבית מעיקרו ללוקח והוא בשכירות המוכר, אין אחד משניהם יכול לחזור בו, אלא תתקיים המכירה בהיות הסחורה באותו הבית כמו שבארנו.
ואמרו מי שפרע - הוא צעקה על אותו האיש אשר חזר בדבורו, והוא דין מדיני אותו שלא קיים מה שפסק עמו, כי יש לו לצעוק אותה צעקה במעמד האיש ההוא, שהוא צועק עליו ובאיזהו מקום שירצה. וזה לשון אותה צעקה, מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
נתן לו מעות ולא משר הימנו פירות יכול לחזור בו - זה וזה. ותקנת חכמים היא. דדבר תורה מעות קונות, כדאשכחן גבי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ט, ומה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות, גזירה שמא יניח לוקח מקחו בבית מוכר זמן מרובה ותפול דליקה י בשכונת המוכר ולא יחוש לטרוח ולהציל יא, לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו יב אם ירצה, דכיון דאם יתייקרו ברשותו יתיקר ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו, כדידיה חשיב להו וטרח ומציל יג:
אבל אמרו מי שפרע וכו' - אע"פ שיכול לחזור בו, אוררין אותו בבית דין ואומרים עליו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה ומן המצריים ששטפו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ואחר כך מחזיר לו את מעותיו:
רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה - רבי שמעון אמלתיה דתנא קמא קאי דאמר נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יבול לחזור בו בין מוכר בין לוקח ואתא רבי שמעון למימר דזמנין דמי שהכסף בידו דהיינו המוכר טו שקבל את הכסף ידו על העליונה, ובידו לקיים את המכר אם ירצה ואין הלוקח יכול לחזור בו, כגון שהיתה עלייתו של לוקח שבורה אצל המוכר, דהשתא אם המוכר רוצה שיהיה המכר קיים אין הלוקח יכול לחזור בו אף על פי שלא משך, דטעמא מאי אמור רבנן משיכה קונה ולא מעות, גזירה שמא יאמר לו מובר ללוקח נשרפו חטיך בעליה, הכא דעליה דלוקח היא אי נפלה דליקה איהו טרח ומייתי לה. ואין הלכה כרבי שמעון. אלא אף על פי שעלייתו של לוקח שכורה אצל המוכר, כל זמן שלא משך יכול לחזור בו בין לוקח בין מוכר טז:
פירוש תוספות יום טוב
כיצד. הוא פירושא דזהב ונחושת קונים לכסף. וכסף אינו קונה אותם. ומפרש משום שאלו פירות לגבי כסף. ובפירות עושין המשיכה. נמוקי יוסף:
נתן לו מעות וכו' יכול לחזור. כתב הר"ב דדבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי הקדש וכו'. כך פירש רש"י דף מ"ו ע"ב [ד"ה סבר] וכן כתב בריש פרק ב' דבכורות דף י"ג [ד"ה הניח]. ומסיים בה דגמר הדיוט מהקדש ע"כ. ותימה לומר כן ועיין מ"ש בריש פ"ב דקדושין] וכן כתב נ"י דלא ילפינן הדיוט מהקדש. והכא לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא. דבדין הוא שיהיו קונות. כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף. ע"כ. והתוספות דבכורות [שם סוף ד"ה ד"ת] כתבו דשפיר יליף מקרא. מדכתיב (ויקרא כ"ה) או קנה מיד עמיתך. ואשכחן סתם קטן דקרא במעות. כדכתיב (ירמיה ל"ב) שדות בכסף יקנו. וכתיב (ויקרא כ"ה) מכסף מקנתו. ע"כ. [ומ"ש הר"ב דכתיב ונתן הכסף וקם לו. כבר כתבתי בזה פ"ק דקדושין משנה ו' בשם התוספות פרק מפנין דף [קכ"ח] ומ"ש הר"ב גזירה שמא יניח וכו' ותפול דליקה וכו' כלומר באונס דליכא לאשתלומי מבעל הדליקה. גמרא. ומ"ש לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו ומשום הכי הפקיעו חכמים קנין דאורייתא כדתני רישא משך ולא נתן מעות קנה [ולא תקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה] דאימשיכה לבדו לא תקנה יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעליה. תוספות [ד"ה נשרפה]. וכ"כ בפ"ק דקדושין סוף ד' כ"ח [ד"ה שמא]. וכתבו עוד וא"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה. ויש לומר דלהא ליכא למיחש דלכל הפחות יהא המוכר כשומר חנם) [ומעות] וכספים אין להם שמירה אלא בקרקע. והתם לא שייך למימר נשרפו מעותיך. ע"כ. ותמיהני על מהר"ר ואלק כהן ז"ל שחלק בסימן קצ"ח דבמעות אין טרחא בהצלתן כמו בפירות. דזו מנין לו דלפעמים יש טרחא יותר במעות מבפירות. וגם התוספות לא חלקו בכך. [ושוב הראוני שכדברי מהר"ר ואלק כ"כ התוספות דסוף פרק חלון [דף פ"א ד"ה שמא] וז"ל דמעות נוח לשומרן. ואין טורח בהצלתן כמו פירות. דאין יכול להציל אלא בטורח גדול. ע"כ]. ומ"ש הר"ב דכיון דאם יתיקרו וכו'. וכ"כ רש"י דף מ"ו ע"ב. וכתבו התוספות דף מ"ז ע"ב וא"ת וכי תקנו משיכה בשביל שאין מהוגנים. דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו. וי"ל דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף. ע"כ. וטעמא דלוקח יכול ג"כ לחזור כמ"ש הר"ב יכול לחזור בו זה וזה. פירש"י סוף ד' מ"ז דכל שכן כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל. שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי. ע"כ. ומהשתא דמוקמינן לחזרה אף ברשות לוקח. לא היה צריך הר"ב לזה הטעם. ורש"י לא כתבו אלא קודם דאתמר הא דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה למוכרין כך תקנו משיכה ללקוחות. דאכתי לא ידעינן אלא דמוכר יכול לחזור. וכן פירש הטעם הזה בדרבי שמעון. כמו שאעתיק לקמן. אבל הר"ב שכבר כתב דשניהם יכולין לחזור. לא הוה ליה לכתוב זה הטעם. ואפשר דסבירא ליה דתחלת התקנה היתה למוכר בלבד. וכן כתב הרמב"ן בספר מלחמות ה'. לפיכך כתב טעם תחלת התקנה. אבל במשנה ד' פרק ה' דחולין לא כתבו. עיין מה שכתבתי במשנה ה' פ"ק דקדושין בטעם שאר קנינין. הגבהה. ומסירה. וחליפין:
מי שפרע מאנשי דור המבול וכו'. וכן הלשון בדברי הפוסקים בכמה מקומות ולפי שהשי"ת אינו מקבל הפרעון שאם חטאו לפניו מה פעלו לו לפיכך לא אמרו מי שנפרע מאנשי וכו' אלא שפרע מאנשי וכו' כלומר שפרע מהם חובם ולא לו:
רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו וכו'. כתב הר"ב דאתא רבי שמעון למימר דזמנין דמי שהכסף [בידו] דהיינו המוכר וכו' כגון שהיתה עלייתו וכו' דטעמא מאי וכו' הכא דעלייה דלוקח היא וכו'. ואין הלכה כרבי שמעון. אלא אף על פי שעלייתו וכו' דבריו הללו אינם בעיני אלא דברי תימה דכיון דעלייתו מושכרת ביד המוכר. וליכא למימר גזירה שמא יאמר כו' למה אמרו שהמוכר יכול לחזור דכיון דבטל טעמא דיאמר נשרפו וכו'. ומשום הכי לוקח לא יכול לחזור. ואוקמא על דין תורה. דמעות קונות. הכי נמי מוכר לא יוכל לחזור. ואוקמא על ד"ת. שאם חכמים לא עשו תקנתא דמשיכה גבי לוקח. היכא דלא שייך טעמא. ה"נ לא יעשו תקנתם גבי מוכר היכא דלא שייך טעמא. ועוד דמה שפירש דזימנין דמי שהכסף וכו' אינו במשמע לישנא דרבי שמעון אלא משמעות דבריו הן. דלעולם כל שהכסף בידו וכו'. ועוד תימה על פסק שלו שאף על פי שעלייתו וכו' שניהם יכולים לחזור דאמאי כיון דבטל טעמא דגזירה שמא יאמר וכו'. ליבטל תקנתם לגמרי. ואי משום דאין הלכה כרבי שמעון לגבי תנא קמא. לא קשיא דתנא קמא לאו בהכי מיירי כלל בדין עלייה מושכרת. ורבי שמעון דאמר שאם היתה עלייתו מושכרת וכו'. דמוכר יכול לחזור ולא לוקח. אפשר דת"ק לא סבירא ליה כוותיה וס"ל דבכי האי גוונא אף המוכר אינו יכול לחזור. כיון דבטל טעמא דתקנתא. אבל אין ספק אצלי (אלא) שהטעה להר"ב ברייתא שבגמרא דף מ"ט ע"ב. תניא אמר ר"ש אימתי בזמן שהכסף והפירות ביד מוכר. אבל בכסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור. ומוקמינן לה כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר. טעמא מאי תקינו רבנן וכו'. וסבור היה הר"ב דברייתא זו פירושא דדברי ר"ש דמתניתין היא. ודקאמר אימתי וכו' על דברי ת"ק. והיינו דכתב הר"ב דאתא ר"ש למימר דזמנין וכו'. ולא היא דברייתא זו לאו פירושא דמתניתין היא אלא ר"ש מהדר על דברי עצמו שבמשנה וקאמר אימתי וכו'. והשתא דבריו שבמשנה כמשמען כל שהכסף בידו וכו' כלומר לעולם לא תקנו חזרה אלא למי שהכסף בידו דהיינו המוכר. אבל לוקח לא יכול לחזור כלל. וכן אמרו בהדיא בגמרא סוף ד" מ"ז דאיכא בינייהו לר"ש ורבנן [הא] דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה למוכרין [לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח] כך תקנו משיכה בלקוחות [לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך דכל שכן וכו' כמ"ש לעיל] ר"ש לית ליה דרב חסדא [דסבירא ליה דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו. מסר נפשיה לאצולינהו. מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתיקרו אחזור בי] ורבנן אית להו דרב חסדא. שמעינן מהכא דדברי ר"ש שבמשנה אמורין בעיקר תקנתא שלא תקנו אלא למוכר. ואהא קאמר ר"ש בברייתא דאימתי תקנו למוכר כשהכסף והפירות בידו. אבל כשהפירות ביד לוקח דהיינו שהעלייה מושכרת וכו' לא תקנו אף למוכר כלל ולא שייך כאן שום חזרה לשום אחד משניהם. ואהא לא שמעינן דפליגי רבנן עליה. ואדרבה כל הפוסקים כתבו דבנדון דעלייה מושכרת נשמע מדרבי שמעון לרבנן. דאף רבנן סבירא להו כיון דלא שייך טעמא דשמא יאמרו נשרפו וכו' דליכא תקנתא דמשיכה כלל אלא מעות קונות ושניהם אינם יכולים לחזור. ונמצאת למד שאין פירוש דברי ר"ש כפירוש הר"ב כלל. וגם הפסק שפסק בעלייה מושכרת וכו' ליתא כלל. ובטעמא דעלייה מושכרת דאמרינן לוקח טרח ומציל. פירש נמוקי יוסף בשם רבינו ירוחם לפי שהוא דר בבית תחת העלייה. וכ"כ תלמידי רשב"א שהוא דר באותו חצר. ע"כ. וכן נראה לי שהוא דעת הטור מדהתנה בדין אם המוכר השכיר ללוקח שיהא דר בו וכו'. והשוה דין זה לנדון דידן שהרי כתב וכן וכו'. ומהר"ר ואלק כהן ז"ל כתב דסברת הטור אע"פ שאינו דר בו. אלא טעמא דמסתמא מצוי הוא אצל ביתו. ולא ידעתי זו מנין לו. אלא נראה לי דלכולי עלמא אף לדעת הטור צריך שידור אצל העלייה:
[כל שהכסף בידו וכו'. פירש הר"ב דהיינו המוכר וכו'. וקשה מאי תיבת כל. ונ"ל דה"ק כל נושא שיזדמן. מן הראוי הוא מי שהכסף בידו וכו' הלכך מוכר שהכסף בידו מצי הדר ביה. כך מצאתי כתוב. וזה על דרך מה שאמרו בפ"ג דקדושין [דף ס"ד ע"ב וכן בפ"ב נ"א ע"ב] מאי בוגרות בוגרות דעלמא. עכ"ל בעל הב"י בספר הכללות שחבר על הליכות עולם]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ח) (על המשנה) כיצד. הוא פירושא דזהב ונחשת קונים לכסף. וכסף אינו קונה אותם. ומפרש משום שאלו פירות לגבי כסף. ובפירות עושין המשיכה. נ"י:
(ט) (על הברטנורא) וגמר הדיוט מהקדש. רש"י. והנ"י כתב דלא גמר כו' והכא לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא. דבדין הוא שיהו קונות. כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) כלומר באונס דליכא לאשתלומי מבעל הדליקה. גמרא:
(יא) (על הברטנורא) אבל במעות לא יוכל לומר נשרפו דלכל הפחות יהיה עליהן כשומר חנם ואין להם שמירה אלא בקרקע א"נ דאין טורח בהצלתן. תוספ':
(יב) (על הברטנורא) ומש"ה הפקיעו חכמים קנין דאורייתא כדקתני רישא משך ולא נתן מעות קנה. ולא הצריכו מעות ומשיכה. דאי משיכה לבדו לא תקנה יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעליה. תוספ':
(יג) (על הברטנורא) וטעמא דלוקח יכול ג"כ לחזור בו. דכ"ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל. שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי. רש"י. והר"ב תחלת התקנה נקט. ועתוי"ט:
(יד) (על המשנה) שפרע. לפי שהש"י אינו מקבל הפרעון שאם חטאו לפניו מה פעלו לו לפיכך לא אמרו מי שנפרע כו' אלא שפרע. כלומר שפרע מהם חובו ולא לו:
(טו) (על הברטנורא) וקשה מאי תיבת כל ונ"ל דה"ק כל נושא שיזדמן מן הראוי הוא מי שהכסף בידו כו' הלכך מוכר שהכסף בידו מצי הדר ביה. ב"י:
(טז) (על הברטנורא) כל דבריו דברי תימה הם. ריש דבריו שכתב דזמנין בו' ומשמעות לישנא דר"ש דלעולם כל שהכסף כו'. ועוד קשה ולמה יוכל המוכר לחזור בו כיון דבטל טעמא דגזירה. וגם במ"ש ואין הלכה כו' אלא כו' יכול לחזור בין לוקח בין מוכר, קשה, אמאי, כיון דליכא טעמא דגזירה. ואפשר דת"ק לא ס"ל כוותיה דזמנין כו' אלא שניהם יכולין לחזור כו', ובגמרא מוכח דהכא לאו בעלייתו שכורה כו' אלא דר"ש ס"ל דהתקנה לא היתה אלא על המוכר אבל הלוקח א"י לחזור בו (דהיינו בתקנה זו) אבל בעלייה מושכרת כולי עלמא ס"ל דשניהם אינם יכולים לחזור בהם. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כיצד: ועיין על מלת כיצד בר"פ ששי דברכות. ונלע"ד דלדעת רבינו האי גאון ז"ל דס"ל דדהבא פירא הוי אפילו לגבי מטלטלי ומיקני בחליפין מתני' אתיא כפשטה שפיר טפי:
נתן לו מעות וכו': פ' כל הגט (גיטין דף ל') ותוס' פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג:)
אבל אמרו חכמים וכו': ק"ק לע"ד מאחר דקיימא לן הלכתא כותי' דרבא דאמר דמילט נמי לייטינן לי' אמאי לא קתני מתני' בהדיא אבל אמרו חכמים שיקבל עליו מי שפרע או מטילין עליו מי שפרע או אוררין אותו כמו שהיא ברפ"ז דהלכות מכירה וביותר לדעת הרא"ש ז"ל שכתב שהדיין אומר לו לנוכח מי שפרע וכו' הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך. ואפשר לומר שבא להשמיענו שאע"פ שב"ד שבדורו לא אררוהו כבר הוא מאורר מפי א' עליון. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות ומדור הפלגה והוא גם הגיה ממי שאינו עומד בדבריו וכתוב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש שם בחשן משפט סי' ר"ד שאומרים לו כן ברבים אולי יחזור מן החזרה ויקיים מאמרו ע"כ. בפי' רעז"ל ואתא ר"ש למימר דזימנין דמי שהכסף בידו דהיינו מוכר שקבל את הכסף ידו על העליונה ובידו לקיים את המכר אם ירצה ואין הלוקח יכול לחזור בו כגון וכו' ע"כ. אמר המלקט כתב החכם הר"ר אפרים אשכנזי ז"ל עכ"ל רש"י ז"ל ואין כתוב שם דזימנין וגם כגון וכו' אבל בהרמב"ם ז"ל איתיה ומה שפי' כגון וכו' פירוש זה אין לו הבנה וז"ל הגמרא ר"ש אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה תניא א"ר שמעון אימתי בזמן שהכסף והפירות ביד המוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו ופריך פשיטא ומשני אמר רבא הב"ע כגון שהיתה עליי' של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי אמור רבנן וכו' ופי' רש"י ז"ל אימתי יש חזרה בדבר בזמן שהכסף והפירות ביד מוכר דיכול מוכר לחזור בו דאוקמינהו רבנן ברשותי' לחזרה כי היכי דליטרח וליציל ע"כ. א"כ משמע דלא כפי' הרמב"ם ז"ל ורעז"ל. ונ"ל ליישב שהן סוברים דאימתי לא בא לפרש דבריו רק בא לחלוק על ת"ק ואומר אימתי דאף לוקח יכול לחזור בו בזמן שהכסף וכו' אבל כשהפירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו פי' הלוקח ולכן מיושב מה שאמר כל שהכסף בידו ולא אמר כל שהכסף והפירות בידו עכ"ל ז"ל. בפי' רעז"ל איהו טרח ומייתי לה. אמר המלקט כן הלשון בגמרא אבל במפרשים ובפוסקים הלשון כן טרח ומציל לה. וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה אם הי' ביתו של מוכר מושכר ללוקח כיון דאיהו קאי תמן הרי הוא בידו להציל ע"כ בנמקי יוסף ומצאתי להאי והוא הדין גם בפסקי הרא"ש ז"ל. וביד פ' שלישי דהלכות מכירה סימן ו' וברפ"ז. ובטור ח"מ סימן קצ"ח וסימן ר"ד:
תפארת ישראל
יכין
כיצד: זהב ונחושת שהוא פירא, קונה לכסף ולא להיפך:
משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו: כל א' מהן:
אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה: בברייתא [דמ"ח א']מסיים ומאנשי סדום וממצרים בים, והכי קיי"ל [ר"ד]:
הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו: והב"ד אומרים לפניו כן. וכן הקונה בכל דבר שנוהגין לקנות בו כדארויפגעלד, והאנדשלאג, ורושם בחבית ובסחורה, החוזר בו צריך לקבל מי שפרע. ובנהגו לקנות בהן קניין גמור, אינו יכול לחזור בו כלל [ר"א. ואילה"ק א"כ מה מקשה בש"ס [קידושין כ"ה ב'] פיל במה קנה, נחזי במה נהגו בני המדינה לקנות. ודוחק לומר דבמקום שאין מנהג מיירי. ונ"ל ע"פ מ"ש הש"ך [י"ד ק"צ סק"ג, ורש"ד סק"ב, ושמ"ב סק"מ, ושצ"א סק"ח] דבדבר שאינו מצוי לא אזלינן בתר מנהגא, ומכירת פיל אינו מצוי]:
מיהו הקונה בדברים בלבד, א"צ לקבל מי שפרע, אבל נקרא מחוסר אמנה, וי"א דאפי' בתרי תרעי הוה מחוסר אמנה, אבל בקנה במעות אפילו בתרי תרעי צריך לקבל מי שפרע, ודוקא בחוזר מחמת יוקרא וזולא, אבל בחוזר לוקח מדנאנסו או נפסדו ביד המוכר. או שחושש שיטלהו גזלן וכדומה, בבירר כן א"צ לקבל מי שפרע [ר"ד]:
רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה: ס"ל דרק מוכר יכול לחזור בו קודם משיכת הפירות ולא לוקח, ולא קיי"ל כן [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת