משנה בבא בתרא ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ג · משנה ג | >>
כל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה.
כיצד? אמר לו, מה אתה עושה בתוך שלי?
והוא אמר לו, שלא אמר לי אדם דבר מעולםיג, אינה חזקה.
שמכרת לי, שנתת לי במתנה, אביך מכרה לי, אביך נתנה לי במתנה, הרי זו חזקה.
והבא משום ירושה, אינו צריך טענה.
[האומנין] והשותפים יח והאריסין והאפוטרופיןכב, אין להם חזקה.
אין לאיש חזקה בנכסי אשתוכג, ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה, ולא לאב בנכסי הבן, ולא לבן בנכסי האבכד.
במה דברים אמורים? במחזיק.
אבל בנותן מתנהכז, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר, נעל וגדר ופרץ כל שהואל, הרי זו חזקה.
כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טְעָנָה, אֵינָהּ חֲזָקָה.
- כֵּיצַד?
- אָמַר לוֹ:
- מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי?
- וְהוּא אָמַר לוֹ:
- שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר מֵעוֹלָם,
- אֵינָהּ חֲזָקָה.
- שֶׁמָּכַרְתָּ לִי,
- שֶׁנָּתַתָּ לִי בְּמַתָּנָה,
- אָבִיךָ מְכָרָהּ לִי,
- אָבִיךָ נְתָנָהּ לִי בְּמַתָּנָה,
- הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
- וְהַבָּא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה,
- אֵינוֹ צָרִיךְ טְעָנָה.
- הָאֻמָּנִין וְהַשֻּׁתָּפִים וְהָאֲרִיסִין וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין,
- אֵין לָהֶם חֲזָקָה.
- אֵין לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ,
- וְלֹא לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַּעְלָהּ,
- וְלֹא לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן,
- וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב.
- בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
- בְּמַחֲזִיק;
- אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה,
- וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ,
- וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר,
- נָעַל וְגָדַר וּפָרַץ כָּל שֶׁהוּא,
- הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:
כל חזקה, שאין עימה טענה - אינה חזקה.
- אמר לו: מה את עושה בתוך שלי?
- שלא אמר לי אדם דבר - אינה חזקה.
- שמכרת לי, שנתת לי במתנה - הרי זו חזקה.
- והבא משום ירושה - אינו צריך טענה.
האומנין, והאריסין, והאפיטרופין - אין להם חזקה.
- אין לאיש חזקה - בנכסי אשתו,
- ולא לאשה - בנכסי בעלה.
- ולא לאב - בנכסי הבן,
- ולא לבן - בנכסי האב.
- במה דברים אמורים? - במחזיק,
- אבל בנותן מתנה, והאחים שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר -
- נעל, גדר, ופרץ כל שהוא - הרי זו חזקה.
הבא משום ירושה - הוא שירש אותה קרקע. וכשיתברר שאכלו אביו שלוש שנים, או שאכלו הוא שלוש שנים, או שאכל אביו מקצת השלוש והבן אכל תשלום השלוש, נתקיימה החזקה לבן.
משנה ה [נוסח הרמבם]
אומנין - בעלי האומניות.
אריסין - שעובדין השדה למחצה לשליש לרביע.
אפוטרופסין - הם הממונים על עסקי היתומים במצות האב.
ודע שמה שאמר אומנין אין להן חזקה, אינו רוצה לומר בקרקעות בלבד, אלא גם במטלטלין כמו כן. ובזה יש דינין חלוקין כמו שאומר.
וזה כי האומן כשיהיה בידו כלי, ויאמר לו אחד העם זה הכלי שאתה עושה בו או שאתה מתקן אותו שלי הוא ואני נתתיו לך לתקנו, והביא עדים והעידו לו שזה הכלי הוא ידוע לו, אם אמר לו האומן אמת שהיה שלך אבל לקחתיו ממך אינו נאמן, בין שמסר לו הכלי בעדים או שלא בעדים.
ואם תבע אדם לאומן, ואמר לו דבר פלוני שהוא אצלך הוא שלי ואני נתתיו לך שתעשה לי בו מעשה כך וכך, והשיב לו האומן לקחתיו ממך, האומן נאמן בין שנתנו לו בעדים או שלא בעדים אחר שאין הכלי מצוי. לפי שאם נתנו לו בעדים יכול הוא לטעון החזרתיו לך, ואם נתנו לו שלא בעדים היה יכול לומר לו לא היו דברים מעולם, ומעיקרינו מגו כמו שבארנו פעמים רבות, וכגון זה נקבל טענת מגו מן האומן.
וכן אם ראה אדם כלי מכליו אצל האומן, ואמר לו הנה נתתיו לך לתקן, וכפר האומן ואמר לא נתת לי כלום האומן נאמן. אבל אם אמר לקוח הוא בידי כלומר שיאמר לו אתה מכרתו לי אינו נאמן, כיון שהוא מצוי לפנינו ויש שם עדים מעידין שהוא ידוע לו. ובכיוצא בזה אמרנו אומנין אין להם חזקה ולא נקבל מהם טענת מגו, דיכיל למימר לא היו דברים מעולם, אבל יפול מהם בכאן דין מגו. ואם הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו הוא, נוציאהו מיד האומן ואף על פי שיטעון לא נתת לי כלום.
אלו הן הדינין הנאותין למה שנתבררו מן התלמוד בזה העניין.
וכיון שאלו הדברים כן, אם נפלה הכפירה בשכירות בין האומן ובין בעל הבית, שהאומן אומר כך פסקתי עמך ובעל הבית אומר לא פסקתי אלא בפחות, אם היה הכלי מצוי לפנינו אין האומן נאמן כמו שזכרנו ויהיה בעל הבית נאמן, ואם הכלי אינו מצוי בפנינו האומן נאמן ואפילו מסר לו בעדים, כי מגו דיכיל לומר החזרתיו לך נאמן הוא לומר לא החזרתיו לך וכך וכך פסקת לי.
וכל מה שאמרנו בזה "נאמן", רוצה לומר אחר שישבע בנקיטת חפץ, לפי שאנו משביעין אותו על עיקר מגו בתקנת חכמים, עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל רוצה לומר האומן.
ומה שאמר אריסין - ובלבד שיהא אריס אבותיו, שהבן מניח לו כל הנכסים ברשותו, לפי שהוא כמו אפוטרופוס עליו ולפיכך אין לו חזקה, אבל אם היה זה האריס בקרקע לאיש בעצמו ואכלה כולה שלוש שנים נתקיימה בידו החזקה.
ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו - בנכסי מלוג, אבל בנכסי צאן ברזל כבר הם כתובים עליו, ואפילו כתב לה בעודה ארוסה שלא יאכל לה פירות, שנתקיים זה התנאי ואין לו פירות כמו שבארנו בתשיעי מכתובות, עם כל זה אין לו חזקה כשטען והביא ראיה שאכלה שלוש שנים, לפי שהאשה תוותר לבעלה מנכסיה ואפילו דברים שאין לו בהם זכות. אבל אם הביא ראיה בשטר או בעדים שהיא מכרה לו שום דבר מנכסי מלוג אותה מכירה קיימת, ואין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן כשקבלה אחריות עם בעלה בנכסי מלוג, כמו שיכולה לומר זה בנכסי בעלה עצמם ובנכסי צאן ברזל רצה לומר נכסי בעלה, כגון שדה שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה, לפי שאין לו בנכסי מלוג כלום כדי שתאמר מחמת שציער לי עשיתי זה.
ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה - בכל נכסיו, ואפילו ייחד לה מקום שתקח ממנו מזונות והיא אכלה ממקום אחר שלוש שנים לא עלתה לה חזקה, לפי שהאיש גם הוא מוותר לאשתו ואפילו במה שאין לה בו זכות. אבל כשתוציא ראיה בשטר או בעדים שהוא מכר לה, אם הכספים שלקחה בהם היו טמונים אצלה המכר בטל, לפי שיאמר כדי שאראה הממון שהיה טמון אצלה מכרתי לה כדי שאקחנו, לא שיהיה שלה. ואם היו הנכסים ידועים נתקיים המכר, והבעל אוכל פירות. ואם נתן הבעל לאשתו שום דבר במתנה אין לו פירות באותה מתנה.
וכל אלו שאמרנו שאין להם זה על זה חזקה, הוא בגוף הקרקע עצמו כדי שיקנה אותו באותה חזקה, אבל שאר הדברים שיש להם חזקה כשמתרצים זה לזה, כגון לטעון בכותלים ולפתוח מזחילות ואמות המים ופתיחת חלונות, יש להם חזקה בדברים האלה, האיש בנכסי אשתו ולאשה בנכסי בעלה וכן שאר הנזכרים.
ואמרו במה דברים אמורים וכו' - רצה לומר שזה שאמרנו שאין להם חזקה הוא כשטען שלקח או שנתן לו במתנה ואבד השטר, והוא מביא ראיה בחזקה ובעל הקרקע מכחיש טענתו, בזה אמרנו שאין שומעין לו, אבל אם נתן הבעל לאשתו או האשה לבעלה מתנה וקנה אותה בחזקה יש לו חזקה, כמו שקבענו עיקר בראש קדושין, כי כשיעשה שום דבר בגוף הקרקע קנה אותה.
ונעל - הוא שיסתום שום מקום בקרקע.
וגדר - שיבנה.
ופרץ - שיהרוס.
ומעיקרנו שהגר שאין לו יורשין כל הקודם זכה בנכסיו, וכשהחזיק באחד מאלו הפנים וכיוצא בהן קנה.
וכן האחין שחלקו, נתקיימה חלוקתם ואינם יכולים לחזור כיון שהחזיק אחד מהן בחלקו:
כל חזקה שאין עמה טענה - שיטעון למה מחזיק בשל חבירו, אינה חזקה:
והבא מחמת ירושה - שהחזיק בה שלש שנים מכח ירושת אביו, שהיתה של אביו ביום מותו:
אין צריר טענה - לברר איך באה ליד אביו יד. ומיהו ראיה בעי שראו אביו דר בו יום אחד:
האומנים - שמתקנים כלים:
אין להם חזקה - אם הם מוחזקים בכלים של אחרים טו אין יכולים לטעון לקוחים הם בידי, ואפילו הם כלים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר. והני מילי כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן טז. אבל אם לא נמצא הכלי בפנינו ביד האומן, אלא שבא אחד מן השוק וטען לאומן כלי יש לי אצלך שנתתי לך לתקן, החזירהו לי, וטען האומן אמת שהוא אצלי אבל אתה מכרת לי, נאמן האומן בשבועה, במגו דאי בעי אמר לא היה דברים מעולם או החזרתי לך יז. וכן, טען האומן כך פסקת לי בשכר תקונו, והלה אומר לא פסקתי אלא פחות, אם הכלי מצוי בפנינו ביד האומן, בעל הכלי נאמן. ואם אין הכלי מצוי בפנינו ביד האומן, הרי האומן נאמן בשבועה, ואפילו מסר לו בעדים, במגו דאי בעי אמר החזרתיו לך:
והשותפים - שיש להן קרקע בשותפות ואכל אחד מהן שלש שנים כל הפירות, אינה חזקה יט. והני מילי, דאין בקרקע דין חלוקה. אבל אם יש בקרקע דין חלוקה ואכלה אחד מהן שלש שנים, הוי חזקה כ:
והאריסים - שיורדים לקרקע למחצה לשליש ולרביע, ואכל כל הפירות שלש שנים, אינה חזקה. ודוקא באריסי בתי אבות כא שהוא כמו אפוטרופוס על הבן. אבל האריס שהורידו בעל הקרקע עצמו ואכל כל הפירות שלש שנים, יש לו חזקה:
ואין לאיש חזקה בנכסי א - שתו. ואפילו כתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך ולא בפירותיהן, דהשתא אינו אוכל פירות מן הדין, ואח"כ הביא ראיה שאכל פירות שלש שנים, לא הויא חזקה, דאורחא דאתתא להניח לבעלה שיאכל פירות נכסיה בין כדין בין שלא כדין:
ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה - ואפילו ייחד לה קרקע למזונותיה ואכלה פירות מקרקע אחרת של בעלה שלש שנים, אפילו הכי לא הויא חזקה, שדרך האיש להניח לאשתו שתאכל בנכסיו אפילו בדבר שאין לה בו זכות:
ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן וכו' - לפי שהם כאפוטרופסים זה על זה:
במה דברים אמורים - דאינה חזקה כה:
במחזיק - בחזקה שיש עליה ערעור, שחבירו טוען גזולה היא בידך:
אבל הנותן מתנה - בפנינו כו, ואמר למקבל המתנה לך חזק וקנה, כל הנך דאמרינן לעיל במתניתין דאין להם חזקה, משהחזיקו כשאר מקבלי מתנה, קנו, ואין הנותן יכול לחזור בו. והאשה שנתנה או שמכרה לבעלה נכסי מלוג שלה, משהחזיק בהן הבעל קנה, ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. דדוקא בנכסי צאן ברזל או בקרקע שייחד לה בעלה בכתובתה אמרינן שאין מכרה מכר ואין מתנתה מתנה מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, מפני שיש לבעלה שייכות בהן. אבל בנכסי מלוג שאין לבעלה בעיקרן שום שייבות, אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן האיש שמכר לאשתו מנכסיו, אם המעות שקנתה בהן האשה אותן נכסים לא היו טמונים אצלה, המכר קיים, ויהיו אותן הנכסים לאשה והבעל אוכל פירות. ואם היו אותן מעות טמונים אצלה, המכר בטל, דאמר, לגלויי זוזי שהיו טמונים אצלה אמרתי שאני מוכר לה:
והאחין שחלקו - והחזיק כל אחד מהן כח בחלקו, אין יכולים לחזור:
והמחזיק בנכסי הגר - שמת ואין לו יורשים, וכל הקודם להחזיק בנכסיו זכה:
נעל - שעשה דלת:
וגדר - או שעשה חומה:
ופרץ - או שפרץ בה פרצה כט:
שלא אמר לי אדם דבר מעולם. אף על גב דפשיטא דטענה [זו] גרידא אינה מועלת דאינה טענה. הא קמ"ל דמהו דתימא דלמא שטרא הוה ליה ואירכס ואיהו סבר אי אמינא מזבן זבנה לי האי [ארעא] אמרי לי אחוי שטרך [וכשלא אוכל להראותו יאמרו שגזלתיה. אבל כשאומר לא אמר לי אדם דבר [מעולם לא יאמרו שגזלתיה אלא ראיתי שלא מיחו בידי והחזקתי] בה ונמצא שמחל לי. תוספות] הלכך לימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך וארכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא. קמ"ל דלא. גמרא:
והבא מחמת ירושה אין צריך טענה. פירש הר"ב לברר איך באה ליד אביו. דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו. הרשב"ם:
האומנין. לשון הר"ב שמתקנים כלים אין להם חזקה. אם הם מוחזקין בכלים של אחרים וכו'. ולא בחזקת שלש שנים מיירי דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין וחזקת שלש שנים לא נאמרה אלא במקרקעי אבל במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חברו אפילו שעה אחת ואנו רואים שיוצאים מתחת ידו אף ע"פ שיש לחברו עדים שהיה שלו. נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידו. דסתם לוקח מטלטלין מחבירו. בלא עדים הוא קונה ובלא שטר. חוץ מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידו דאינו נאמן כדקיימא לן במסכת שבועות [דף מ"ו] כ"כ הרשב"ם וכ"כ הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו אע"פ שכתב לדין אומן המטלטלין בפ"ט מהלכות טוען. הנה בפי"ג כתב ג"כ דין האומנין לענין קרקע שאם היו בונין בה ומתקנין אותה שנים רבות. וכן העתיק הטור סימן קמ"ט אע"פ שכתב לדין המטלטלין בסימן קל"ד. ומ"ש הר"ב והני מילי כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. ואין הכונה בפנינו ב"ד כשהוא טוען עליו דודאי הוא נאמן. במגו דלא הראהו. אלא כלומר שהוא מצוי בפנינו ב"ד ע"י עדים שראוהו בידו קודם שבא לפנינו בסמוך מיד. שלא היה יכול להחזיר ביני הכי קודם שבאו לטעון בפני ב"ד. ומ"ש הר"ב נאמן בשבועה במגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם. או החזרתי לך. ר"ל אם נתנו שלא בעדים הוי מצי למימר לא היו דברים מעולם. ואי נמי נתנו בעדים יכול לומר החזרתיו לך. וכן מבואר בפירוש הרמב"ם. וכתב עוד הרמב"ם בפירושו וכל מה שאמרנו בזה נאמן. ר"ל אחר שישבע בנקיטת חפץ לפי שאנו משביעין אותו על עיקר מגו בתקנת חכמים עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל. ר"ל האומן. ע"כ. וזה תימה לומר כן כשטוען לקוח הוא בידו שאין זה נשבע ונוטל כלל. אלא נשבע להחזיק במה שבידו. אבל בטוען כך וכך פסקת לי בהא שייך למימר דנשבע ונוטל. לפי שבעיקר החפץ מודה שהוא בעה"ב ורוצה ליטול שכרו ממנו. וכן נמצא לו בחבורו כמו שכתבתי שהרי בפ"ט מה' טוען לענין טענת לקוח כתב האומן נשבע היסת ונפטר ולענין טענת כך פסקת כתב ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין. ע"כ. וכ"כ הטור סימן פ"ט וע"ש ובב"י בשם הר"ן:
והשותפים והאריסין והאפוטרופין. כשידוע בעדים שהוא שותפו או אריסו או אפוטרופסו. אבל אם אין ידוע זה בעדים אלא שהודה מעצמו ואמר הן. הוא שותפו ומכר לי. נאמן במגו שהיה יכול לומר לא היה שותפו מעולם. הרמב"ם פי"ג מה' טוען [וע"ש הלכה ג' בלח"מ מ"ש מסוגית הגמרא. תו"ח]:
והשותפים. פירש הר"ב שלקחו קרקע בשותפות וכו'. ואכל אחד מהן שלש שנים כל הפירות אינה חזקה. שכן דרך השותפין לאכול זה פירות ג' שנים או ארבע שנים. ואח"כ יאכל זה כמו כן. רשב"ם. ומ"ש הר"ב שאם יש בקרקע דין חלוקה. ואכלה אחד מהן וכו' משמע שאכלה כולה ולא חציה. ורוצה להחזיק באותה החצי שנפלה לחלקו ונפקא מיניה כשהחצי ההיא טובה מהחצי השנית. וכן היא מסקנת הפוסקים. ומ"ש הטור ריש סימן קמ"ט בשם רבינו חננאל שאף בחציה נמי יש לו חזקה. ראיתי בנ"י שכתב בשמו דסבירא ליה נמי דדוקא דנחית לכולה. [פירש שאוכל כל הפירות. תו"ח] עמ"ש במשנה ה'. גם עי' מדין חזקת שותפים לענין מטלטלין בסוף משנה א' דפ"ק:
והאריסין. כתב הר"ב ודוקא באריסי בתי אבות שרגילין לשמור שדות של משפחות זו מעולם. הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולים להחליף באריסים אחרים. כך כתב הרשב"ם. והרמב"ם פי"ג מה' שכנים כתב כגון שהיה אריס לאביו של בעל השדה. או לאנשי משפחתו:
והאפוטרופין. שהרי הכל בידם ויוכלו לאכול כרצונם. נ"י:
אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל כבר הן כתובים עליו. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואפילו כתב לה בעודה ארוסה וכו'. כדתנן בריש פ"ט דכתובות. ומ"ש הר"ב והאשה שנתנה או שמכרה לבעלה וכו' דדוקא וכו'. או בקרקע שייחד לה בעלה. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ו' פ"ה דגיטין:
ולא לאב בנכסי הבן וכו'. כל היכא שלא חלקו ולא נתפרדו זה מזה אינן מקפידין זה על זה במה שמחזיקין זה מזה כדמסיק בגמרא [דף נ"ב]:
במה דברים אמורים. לשון הר"ב דאינה חזקה ומסיים הרשב"ם וגם יש מהן דהוויין חזקה וצריך ג' שנים:
אבל בנותן מתנה. לשון הר"ב בפנינו וכו' לאו דוקא. וכן מסיים הרשב"ם ומודה לו ורצה לומר או שמודה לו:
בנותן מתנה. והוא הדין למוכר דקנה לוקח בחזקה. כדתנן במשנה ה' פ"ק דקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין וכו' בחזקה. וע"ש בפירוש הר"ב מדיני זו החזקה:
והאחין שחלקו. לשון הר"ב והחזיק כל אחד וכו'. כבר כתבתי בריש פ"ק דלאו דוקא כל אחד אלא כשהחזיק אחד בלבד. נקנו כל החלקים בחליפין. וכן לשון הרמב"ם כיון שהחזיק אחד מהן בחלקו:
ופרץ. פירש הר"ב או שפרץ בה פרצה. כדי שיכנס בה. רשב"ם:
כל שהוא. כלומר כל שהועיל בגדרו ופרצתך. אע"פ שעשויה כבר אלא שהשלימה. והועיל בהשלמתו כדמפרש בגמרא [דף נ"ג]:
(יג) (על המשנה) שלא כו'. אע"ג דזו פשיטא, קמ"ל דמהו דתימא דלמא שטרא הוה ליה ואירכיס, ואיהו סבר אי אמינא מזבן זבנא לי האי ארעא אמרו לי אחוי שטרך, הלכך נימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך וארכס, כגון זה פתח פיך לאלם הוא. קמ"ל דלא. גמרא:
(יד) (על הברטנורא) דאין אדם בקי בקרקעות אביו האיך באו לידו. הר"ש:
(טו) (על הברטנורא) ולא בחזקת ש, לש שנים מיירי דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין וחזקת שלוש שנים לא נאמרה אלא במקרקעי, אבל במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חבירו אפילו שעה אחת ואנו רואים שיוצאים מתחת ידו אע"פ שיש לחבירו עדים שהיה שלו, נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידו, דסתם לוקח מטלטלין מחבירו בלא עדים הוא קונה ובלא שטר, חוץ מדברים העשויין כו' ואמר לקוחין הן בידי דאינו נאמן. הר"ש ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) אין הכוונה בפנינו ב"ד כשהוא טוען עליו, דודאי הוא נאמן במגו דלא הראהו. אלא כלומר שהוא מצוי בפנינו ב"ד, ע"י ערים שראהו בידו קודם שבאו לפנינו בסמוך מיד, שלא היה יכול להחזיר ביני הכי קודם שבאו לטעון בפני ב"ד:
(יז) (על הברטנורא) אם נתנו שלא בעדים הוי מצי למימר להד"מ ואם נתנו בעדים יכול לומר החזרתיו לך הר"מ. וכתב עוד והאי נאמן ר"ל אחר שישבע כו'. בטענת לקוח ; נשבע היסת ונפטר. ולטענת כך פסקת, נשבע בנקיטת חפץ ונוטל:
(יח) (על המשנה) השותפים כו'. כשידוע בעדי שהוא שותפו או אריסו או אפטרופסו. אבל אם אין ידוע זה בעדים אלא שהודה מעצמו ואמר הן הוא שותפי ומכר לי, נאמן במגו שהיה יכול לומר לא היה שותפי מעולם. הר"מ:
(יט) (על הברטנורא) שכן דרך השותפין לאכול זה פירות ג' או ד' שנים ואח"כ יאכל זה כמו כן. הר"ש:
(כ) (על הברטנורא) משמע שאכלה כולה ולא חציה ורוצה להחזיק באותה החצי שנפלה לחלקו. ונפקא מינה בשהחצי ההיא טובה מהחצי השניה. וכן הוא דעת התוס' דבעינן דנחית לכולה. ועתוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) שרגילין לשמור שדות זו מעולם הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולים להחליף באריסים אחרים. הר"ש. ועתוי"ט:
(כב) (על המשנה) והאפוטרופין. שהרי הכל בידם ויוכלו לאכול כרצונם. נ"י:
(כג) (על המשנה) אין כו'. בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל כבר הן כתובים עליו. הר"מ:
(כד) (על המשנה) לאב כו'. כל היכא שלא חלקו ולא נתפרדו זה מזה אינן מקפידין זה על זה במה שמחזיקין זה מזה. גמרא:
(כה) (על הברטנורא) וגם יש מהן דהויין חזקה וצריך שלש שנים הר"ש:
(כו) (על הברטנורא) לאו דוקא, דה"ה אם מודה לו. ר"ש:
(כז) (על המשנה) מתנה. וה"ה למוכר דקנה לוקח בחזקה:
(כח) (על הברטנורא) עיין מה שכתבתי ריש פרק קמא אות ד':
(כט) (על הברטנורא) כדי שיכנס בה. הר"ש:
(ל) (על המשנה) כ"ש. כלומר כל שהועיל בגדרו ופרצתו אע"פ שעשויה כבר אלא שהשלימה והואיל בהשלמתו. גמרא:
כל חזקה וכו': ריש פירקין. ופי' נמקי יוסף ז"ל כל חזקה בין חזקת שלש שנים דקרקעות ועבדים ואילנות בין חזקה דלאלתר כגון הני דמפרשין לקמן ע"כ. ואיתא בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תתק"ג:
והוא אמר לו: ס"א לא גרסי' ליה. וכן ג"כ מלת מעולם מחקה הר"ר יהוסף ז"ל גם מלות אביך מכרה לי אביך נתנה לי במתנה כתב שלא מנאן בכל הספרים. גם מלת משום ירושה הגיה מחמת ירושה:
שלא אמר לי אדם דבר מעולם: אינה חזקה בגמרא פריך פשיטא דכיון דאין לו טענה אינה חזקה ומשני מהו דתימא האי גברא מיזבן זבן להאי ארעא ושטרא ה"ל ואירכס והאי דקאמר הכי סבר אי אמינא מיזבן זבנה לי האי ארעא אמרי לי אחוי שטרך שאינו בקי בדינין לידע שחזקה במקום שטר עומדת הלכך לימא ליה אנן דילמא שטרא הוה לך ואירכס דכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל דאי טעין טענינן ליה ואי לא טעין אנן לא ילפינן ליה למיטען. וכתב רשב"ם ז"ל שמעינן מהכא דאי הוה טעין הכי מהימנינן ליה דכה"ג אינו קרוי טוען וחוזר וטוען דאין זה מכחיש טענות הראשונות ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שלא אמר לי אדם דבר מעולם וה"ה דאפילו אם אמר זבינתה מפלוני דזבנה מינך דלא הויא חזקה עד שיאמר אתה מכרת לי כדקתני סיפא אלא הא עדיפא ליה למנקט שלא אמר לי אדם מעולם דבר לאשמועינן דלא הוי פתח פיך לאלם כדאמרי' בגמרא ע"כ:
שנתנה לי במתנה ה"ז חזקה: כך צ"ל:
והבא משום ירושה: פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג) ותוס' בפירקין דף נ"ב. והא דקתני משום ירושה ה"ה משום לקיחה וכדכתבינן בפירקין דלעיל סי' ה':
אינו צריך טענה: ודייקינן בגמרא טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעדים שדר בה יום א' בעי והכי קיימא לן:
האומנין: שנותנין להם כלים לתקן כיון שמביא ראיה שהיה שלו ונתן לו לתקן לעולם אין להם חזקה אפילו החזיקו בהן האומנים זמן מרובה דהא חזקת מטלטלין לאו בשלש שנים תליא אלא אפילו לאלתר כל היכא שהוא תופש בהם הרי הם בחזקתו רשב"ם ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל שם פי"ג מהלכות טוען וגם הטור בסימן קמ"ט פירשו להאי אומנין לענין חזקת קרקע דומיא דאריסון ושותפין ואפוטרופסין דלענין חזקת קרקע איתני' וז"ל הרמב"ם ז"ל האומנין שהיו בונים בקרקע או מתקנים אותה שנים רבות אין להם חזקה ירדו מאומנותם אם אכלו אותה שלש שנים אחר שירדו מאומנותם יש להם חזקה ע"כ:
והשותפים: בפי' רעז"ל וה"מ דאין בקרקע דין חלוקה. אמר המלקט פי' דהתם כשאין בקרקע דין חלוקה מנהג הוא לאכול זה שלש או ארבע שנים שלימות כל השדה ואח"כ זה משום דבשניהם מחד אינו כדאי. וכתב רשב"ם ז"ל האומנין והשותפין בסדר משנת רבינו גרשום ה"ג השותפים והאפוטרופסים והאריסים אבל אומנין לא קתני והכי היא מסקנא בגמרא דכ"ע יש שותף שאין לו חזקה וכיון דשותף אין לו חזקה כ"ש אומן כדמפרש בגמרא ע"כ. ובגמרא גרסינן הכי אבוה דשמואל ולוי תנו במתני' שותף אין לו חזקה אבל אומן לא תנו דכ"ש הוא דאין לו חזקה דהא אין לו חלק כלל דנימא מיגו דהיה לו חלק בו קנה מחברו את חלקו אלא ודאי לתקנם נתנם לו ושמואל תני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה דאם איתא דלא מכר לו חלקו היה לו לעבוד את האדמה ולאכול הפירות בשותפות ומוקמינן לה למתניתין בדלית בה דין חלוקה ושמואל מיירי בדאית בה דין חלוקה וכדפי' רעז"ל. וק"ק לע"ד להרגמ"ה ז"ל דלא גריס במתניתין אומן הלא אני רואה שיש על אומן פסקא ותלמוד לקמן בגמרא בדף מ"ה והובא ברב אלפס ובהרא"ש ז"ל דבשלמא לאמוראים דלא תנו במתני' בהדיא אומן כיון שהם מודים דמכל שכן הוא דאתי אומן משותף וכדכתיבנא ודאי שמודים לחילוקים שמפ' בגמרא עליה דאומן דהיינו מה שכבר פירש רעז"ל שהיא דעת הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים זולתי הרי"ף ור"ת והרמב"ן ז"ל או יודו לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דאומן בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול למימר לא היו דברים מעולם היכא דליכא סהדי א"נ החזרתים לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתינהו ניהלי לא מהימן דלא אמרינן מגו איך שיהיה אין קושיא עליהם אי איכא תלמוד עליה דאומן כיון שהם מודים לדין במכ"ש כדכתיבנא ועוד שהתלמוד נסדר באחרונה והם היו בתחלת האמוראים אמנם לרבינו גרשום ז"ל קשה דמאחר שראה שנקבע בתלמוד תלמוד וגמרא ושקלא וטריא טובא דעליה דאומן כיצד לא גריס ליה במתני' מאחר שהסכים התלמוד דגרסינן ליה במתני' ועל התלמוד ג"כ קצת קשה דמאחר דגרסינן ברישא דמתני' אומן אמאי מפרש בתלמודא דין השותפים ברישא ושמא דצריך לגרוס במתניתין ברישא שותפים אע"ג דהוי זו ואין צריך לומר זו או שמא קבע בתלמוד ביאור דיני שותפים שהוא מוסכם בגרסא והדר מפרש גמרא דאומן שאינו מוסכם בגרסת המשנה אלא במכ"ש דשותף אתי. ועוד תימא בעיני לאמוראים דלא תנו במתני' בהדיא אומן משום דמכ"ש דשותף הוא והלא כמה משניות איכא בשיתא סדרי משנה דאית בהו כמה באבי דאתו במכ"ש ואעפ"כ תני להו. ברובם לא זו אף זו קתני ולפעמים זו ואין צריך לומר זו א"כ מ"ש הכא דלא תנו לאומן בהדיא ולתניוה ברישא דלהוי זו אף זו דעדיף טפי והדבר צ"ע לע"ד. ודייק הרי"ף ז"ל בפ' כל הנשבעים דף ש"ל אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה:
והאריסין: גמרא אמאי אין לו חזקה והלא עד האידנא שהיה באריסות פלגא היה נוטל כדין אריס והשתא אכלה כולה שלש שנים ואין זה דרך אריסין והיה לו לבעל השדה למחות א"ר יוחנן מתניתין באריסי בתי אבות מיירי פירוש שרגילין לשמור שדה של משפחה זו מעולם הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולין להחליפו באריסין אחרים ואותם אריסים נהוגין לאכול כל הפירות שנים ושלש שנים ואח"כ יאכלו הבעלים כמו כן הלכך אין להם חזקה אבל שאר אריסין יש להם חזקה:
והאפוטרופסים: שהרי הכל בידם ויוכלו לאכול כרצונם אינם נאמנים בעבור מה שהחזיקו בידם לומר לקוחין הן בידי:
אין לאיש חזקה: בגמרא דייק הא ראיה יש פי' רשב"ם ז"ל דקתני מתניתין אין לאיש חזקה שאין חזקה מועלת לו לקיום מקחו אבל ראיית עדים או שטר תועיל לו לקיים מכירתה דאם מכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה קנה ואמאי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי שמכרתי לו כדי שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדעתי להקנותו דלא דמי לתלויה וזבין דזביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני אבל הכא דליכא אונס כ"כ לא גמרא ומקנייא דמי לא תנן דכי הך טענה יכולה אשה לטעון לאחרים שקנו מבעלה וכ"ש כשמכרה לבעלה עצמו דתנן בפ' הניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל דיכולה לומר נחת רוח הוא דעשיתי לבעלי ה"נ תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ומשני דמתני' דדייקת מינה שפיר אין לאיש חזקה הא ראיה יש בנ"מ מיירי דכיון דהנכסים שלה לא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דיכולה היתה למחות בבעלה שלא ימכור אם לא היתה חפצה הלכך אם יש לו עדים או שטר שמכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה הוי כמקח קיים ומתניתין רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר ס"ל בברייתא דדבר של שני שותפים שהגוף לזה ופירות לזה אין כח לשניהם למכור דלא זה קרוי בעליו ולא זה קרוי בעליו. עוד אמרינן בגמרא דהא דתנן לא לאיש חזקה בנכסי אשתו דמשמע דאינה צריכה למחות בבעלה הואיל דלית לה [לי'] חזקה לא קשה לרב דאמר צריכה למחות במחזיק בנכסיה דזימנין שהיא צריכה למחות כגון אם מכר אישה שדה שלה ואכלו הלוקח מקצת זמן בחיי הבעל ושלש שנים שלימות אחר מיתת בעלה דמגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה כי אמר נמי את זבינתה ניהליה ואנא זבינתה מיניה מהימן:
לא לאשה חזקה בנכסי בעלה: גמרא פשיטא כיון דאית לה מזוני מהבעל הכל יודעים דלפירות יורדת והלכך לא מיחה ומשני לא צריכא דייחד לה ארעא אחריתי למזונותיה ואשמעינן דאפ"ה לא קפיד בעל אי אכלה אף מהאי ארעא והלכך לית לה חזקה ודייקיין חזקה הוא דלית לה בלא שטר הא ראיה יש דאם יש לה שטר מפירה מבעל הוי מקחה קיים ואמאי לימא לגלויי זוזי הוא דבעינא שמעת מינה המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי וקשיא למ"ד בגמרא לא קנתה דלגלויי זוזי היא דבעי ומשני אלא דוק הכי הא ראיה יש אם השטר הוא על שנתנו לה במתנה דהתם ודאי גמר ונתן לה דליכא גלויי זוזי:
לא לאב בנכסי הבן: היינו דוקא כל זמן שסמוך הבן על שלחן האב אבל אם חלק עצמו מאביו יש להם חזקה זה על זה ותניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם ומוקי לה בגמרא במגורשת ואינה מגורשת דאילו מגורשת לגמרי אין לה עוד מזונות ממנו אע"פ שלא גבתה עדיין כתובתה. ירושלמי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו יש לו חזקה ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה יש לה חזקה ולא לאב בנכסי הבן בחיי הבן אבל לאחר מיתת הבן יש לו חזקה ולא לבן בנכסי האב בחיי האב אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה ואיכא לדמויי להא דתניא לעיל בן שחלק ואשה שנתגרשה וכו'. וכתב המרדכי בפ' השואל דהה"נ נמי דאין חזקה לחתן בנכסי חמיו. וכתב ג"כ הריב"ש בסימן רנ"ב שכתב הרשב"א ז"ל דהא דתנן לא לאב בנכסי הבן ה"ה בנכסי הבת וכן הבן או הבת בנכסי האם וכן נמי אח ואחות אע"פ שאינם בדין זה שהרי אין דרכן להשתדל ולהיות סמוכים ע"י אחיהם ואחיותיהן מ"מ לפעמים אין להם חזקה אם יראה בעיני ב"ד שזה סמך על אח זה בעסקי נכסיו ובכיוצא בזה הכל תלוי בעיני ב"ד לפי מה שהוא ענין ע"כ הובא בבית יוסף ח"מ ריש סימן קמ"ט ועיין על זה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתק"מ. וכתוב עוד שם בתשובות סימן תתקנ"ז דגרסינן בגמרא חזקה הוא דאין לאיש בנכסי אשתו הא ראיה יש ולימא לגלויי זוזי הוא דבעא כלומר והדין כן שהם שלו ועליה להביא ראיה ע"כ:
בד"א: דבעינן שלש שנים בחזקה שיש עמה טענה שזה טוען לקחתי וזה טוען לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה אלא שזה מחזיק בקרקע וזה מודה שנתנו אלא שעכשיו רוצה לחזור במתנתו או אם הן אחין שחלקו ועכשיו רוצה האחד להטיל גורל פעם אחרת תכף שנעל או גדר פרצה שהיה. יכול ליכנס בה בריוח ועכשיו אינו יכול ליכנס אלא בדוחק או פרץ אפילו מעט שיוכל ליכנס בה יותר בריוח הרי חזקתו חזקה לאלתר ושוב אין יכולין לחזור בהן נמקי יוסף. וז"ל תוספת יום טוב בד"א לשון הר"ב דאינה חזקה ומסיים רשב"ם ז"ל וגם יש מהן דהויין חזקה וצריך שלש שנים ע"כ:
ונעל וגדר וכו': ר"פ הזורק דגיטין. וי"מ נעל היינו תיקון מנעול שקבע מנעול בדלת לנעול בו אבל סגר הדלת ונעלו במפתח בנכסי הגר לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חברו והיא סברת רשב"ם ז"ל אבל רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל בח"מ ער"ה כתב וכגון שעשה הדלת ונעלה ע"כ והיא דעת אמו הרא"ש ז"ל ועוד האריך שם סימן קצ"ב. ועיין בחדושי הרשב"א דף נ"ב. ובנמקי יוסף ז"ל כתוב דהעלו האחרונים ז"ל דנעל כל שהוא דאמרינן ר"ל דכל שנעל את הדלת קנה שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו והשתא אתי שפיר הא דלא קאמר בגמרא האי נעל היכי דמי כי היכי דאמר גבי גדר ופרץ משום דמלישנא דמתני' דאמר נעל כל שהוא משמע שפיר דבנעילה לחודא ולאלתר סגי ע"כ. וכתוב בהרא"ש ז"ל ובמכר נמו קניא חזקה כדמוכח ההיא דשור שנגח את הפרה דהמוכר את הבית קנו ליה בחזקה וכן מתניתי' דקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה והא דלא תני במתני' והמוכר משום דבמה ד"א במחזיק איירי במוכר ולוקח ולהכי לא הזכיר בסיפא מוכר ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל נעל גדר ופרץ כל שהוא פי' רשב"ם ז"ל דלא גרסינן בפניו משום דבנכסי הגר לא שייך בפניו ואינה קושיא דאיכא למימר משום דנותן מתנה ואחין שחלקו נקט בפניו ומיהו ל"ג ליה דדייק בגמרא אברייתא דרב שרביה בפניו אין שלא בפניו לא ואמתני' ה"ל למידק ועוד דבעי רב במתנה היאך תיפשוט ממתני' דאנותן מתנה קתני בפניו אי גרסינן ליה ע"כ:
כל שהוא: לאו דוקא דמסתמא דבר ניכר בעינן אלא כדמפרש בגמרא גדר כגון דמעיקרא הוו סלקי לי' ברווחא והשתא בדוחקא ופרץ הוא בהפך מזה דמעיקרא הוו עיילי לה [בדוחק והשתא בריוח]. וביד פ"א דהלכות מכירה וברפ"ק דהלכות טוען ונטען ובפי"ג מפוזר ובפי"ד סימן י"ב י"ג. ובטור אבן העזר סימן פ"ז ובח"מ סימן קל"ד וסימן קמ"ו וסימן קמ"ט וסימן קנ"א וסימן קצ"ב וסימן רע"ה:
יכין
כל חזקה שאין עמה טענה: שאינו טוען שקנה הקרקע או שנתנה לו:
אינה חזקה: ולא פתחינן לי' שמא שטר היה לך ואבדתו:
והבא משום ירושה: שהחזיק ג' שנים וטוען שירשה מאביו:
אינו צריך טענה: א"צ לברר איך באה ליד אביו, אבל צריך ראיה שדר בה אביו יום א'. וה"ה לוקח או בע"ח שגבאה בחובו, א"צ טענה [קמ"ו ט']:
האומנין: שבנו או תקנו הקרקע ג' שנים:
והשותפים: בקרקע שאין בה דין חלוקה [כלעיל פ"א מ"ו], והחזיק בכולה, או שיש בה דין חלוקה ואכל חציה ג' שנים:
והאריסין: שהיה כבר אריס בשדה זו לאבותיו של בעל השדה, ליתן לבעלים מחצה. שליש, או רביע, והשאר לאריס, והתנו שאין יכול לסלקו לאריס:
והאפוטרופין: בין שמנהו ב"ד או אבי היתומים, על נכסי יתומים, או שמנהו אדם על נכסיו, בין שהוא אפטרופס על שדה שהחזיק, או שהוא אפטרופס על נכסים אחרים של אותו שהחזיק, או שהוא אפטרופס על השדה עצמה, לא מהני חזקתו [(שו"ע חו"מ קמט, כט)]:
אין להם חזקה: וה"ה במטלטלין, שדינן שאפילו יש לו עדים שהן שלו, אפ"ה אם אחר מוחזק בהן והן דברים שאינן עשויין להשאיל או להשכיר, נאמן לומר ממך קניתים, עכ"פ באומן שניתן לו החפץ לתקן, אינו נאמן לומר שקנה חפץ זה וכ"כ שותף אינו נאמן לומר שקנה דבר של שותפות, וכ"כ אפטרופס [(שו"ע חו"מ, קעט)], אבל כולן כשיש להן מגו דהחזרתי, או לא נתת לי מעולם, או לא הייתי שותף ואפטרופס שלך מעולם, אז נאמנים לומר לקוח הוא בידי:
אין לאיש חזקה בנכסי אשתו: באכל פירות נכסי מלוג שלה, דהיינו מה שירשה מאביה, ואפילו כתב לה בעודה ארוסה, דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, אפ"ה אין דרך האשה לדקדק עמו כשאעפ"כ יאכלן, ולפיכך אין אכילתו חזקה. מיהו בעשה מעשה בגוף הקרקע יש לו חזקה. ובנכסי צאן ברזל שלה, לא שייך כלל חזקה דבל"ז כתובים עליו [עי' כתובות פ"ו]:
ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה: ואפילו ייחד לה קרקע אחרת למזונותיה, אפ"ה אין דרכו להקפיד כשתאכל גם זאת:
ולא לבן בנכסי האב: כשסמוכין על שולחן א', וה"ה אב ובתו או שאר קרובים כשסמוכין על שולחן א', אין מקפידין זה על זה [שם]:
במה דברים אמורים: דבאחר צריך חזקה ג' שנים, ובאומן וחביריו הנ"ל לא מהני חזקה:
במחזיק: שחבירו מערער עליו וטוען שמחזיק שלא כדין:
אבל בנותן מתנה: שמודה שנתנה לו וא"ל לך חזק וקני, וכ"ש במכר, רק שרוצה לחזור בו:
והאחין שחלקו: והחזיק אחד מהאחין בשלו, נקנה לחבירו חליפיו [(שו"ע חו"מ רג, י)]:
והמחזיק בנכסי הגר: שמת הגר בלי יורשים, שכל נכסיו הפקר:
נעל: שהעמיד דלת או עשה מנעל, או שהיה הפתח פתוח ונעלו וחזר ופתחו, וי"א שצריך לנעול במפתח [(שו"ע חו"מ, קצב)]:
וגדר: אפילו היה כבר גדר והשלימו הוא לגובה י' וי"א דאפילו לפחות מי' [שם]:
ופרץ: ואפילו היה שם פרצה שאפשר לכנס בה בדוחק, והרחיבה קצת שיכנסו בה ברווח [שם]:
כל שהוא: כל שהועיל קצת במה שעשה:
הרי זו חזקה: דכל אלו הג' בכלל חזקה הן שקרקע נקנה בה, וכ"ש בכסף ושטר. מיהו איש שמכר לאשתו בעד מעות שאינן ידועין לו, לא מהני חזקתה, דמצי למימר, לגלויי אם יש לך מעות מכרתי לך [(שו"ע אה"ע פה, ט)], ואיש שקנה מאשתו נכסי צאן ברזל, או שדה שכתב לה אפותיקי על ק' ור' שלה, או שקנה ממנה שדה שמיוחד לה בכתובתה תחת נדוניא שהכניסה, לא מהני חזקתו, דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי [(שו"ע חו"מ, קנא)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- בבלי מא א | רמב"ם הלכות טוען ונטען יד יב | שולחן ערוך חושן משפט קמו טבבלי מב א | רמב"ם הלכות טוען ונטען ט א | שולחן ערוך חושן משפט קלד אבבלי נב ב | רמב"ם הלכות זכיה ומתנה ב א | שולחן ערוך חושן משפט רעה יבבבלי מז ב | רמב"ם הלכות מכירה י א | שולחן ערוך חושן משפט רה א