משנה בבא בתרא ג ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ג · משנה ב | >>

שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל.

היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה.

אמר רבי יהודה, לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיאי, ויחזיק שנהיא, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא יב לשנה אחרת.

משנה מנוקדת

שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחֲזָקָה:

יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל.
הָיָה בִּיהוּדָה וְהֶחֱזִיק בַּגָּלִיל,
בַּגָּלִיל – וְהֶחֱזִיק בִּיהוּדָה,
אֵינָהּ חֲזָקָה,
עַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בַּמְּדִינָה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בְּאַסְפַּמְיָא,
וְיַחֲזִיק שָׁנָה,
וְיֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּהוּ שָׁנָה,
וְיָבוֹא לְשָׁנָה אַחֶרֶת:

נוסח הרמב"ם

שלש ארצות לחזקה - יהודה, ועבר הירדן, והגליל.

היה ביהודה - והחזיק בגליל,
בגליל - והחזיק ביהודה,
אינה חזקה - עד שיהא עימו במדינה.
אמר רבי יהודה:
לא אמרו שלש שנים - אלא כדי שיהא באספמיא,
יחזיק - שנה,
וילכו ויודיעוהו - שנה,
ויבוא - לשנה אחרת.

פירוש הרמב"ם

מה שהתנה עד שיהא עמו - הוא בשעת חירום לפי שהיו הדרכים משובשים בשעת חבור המשנה.

ובאומרו יהודה - רוצה לומר ארץ יהודה, ואף על פי שלא יהיה עמו בתוך אותה מדינה כמו שביארנו "מחאה שלא בפניו הוי מחאה", ומחאה בפני שנים.

ושלא בשעת חירום, אפילו הוא באספמיא, וזה המחזיק בירושלים, תהיה חזקה ואפילו לדעת תנא קמא.

ורבי יהודה סבר שאפילו בשעת חירום הויא חזקה בשלוש שנים, וסבר גם כן שאם היה עמו במדינה תהיה לו חזקה מיד ואינו צריך שלוש שנים ולא זמן מועט מזה, אלא הואיל והוא לפניו לאלתר הויא חזקה.

ואין הלכה כרבי יהודה בשום דבר מזה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שלש ארצות לחזקה - שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין חזקה, שאם החזיק באחד מאלו הארצות והיה בעל הקרקע באחרת אין חזקתו חזקה, לפי שאין שיירות מצויות מזו לזו. ואף על פי שאינן שעת חירום ומלחמה, כשעת חירום דמי ט, ואם היה בעל הקרקע מוחה לא היה מי שיודיע לזה המחזיק, לפיכך היה ראוי לזה המחזיק ליזהר בשטרו, וכיון שלא נזהר הפסיד:

עד שיהא עמו במדינה - שיהיו שניהם ביהודה או שניהם בעבר הירדן, ואף על פי שזה בעיר אחת וזה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות היה לו למחות, וכיון דלא מיחה הפסיד:

אמר רבי יהודה וכו' - קסבר רבי יהודה טעמא דחזקה לאו משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה, טפי לא מזדהר, אלא טעמא דחזקה לדידיה, משום דלא שביק איניש דאכלי ארעא דידיה אפילו שעה אחת ושתיק, והאי דהרחיקו תלת שנין כדי שאם היה באספמיא וכו', אבל אם היה עמו בעיר, לאלתר הוי חזקה. ובשלש ארצות הללו שאין שיירות מצויות, בתלת שנין מיהא הוי חזקה. ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

היה ביהודה וכו'. היה בעל הקרקע ביהודה. והחזיק בגליל שהיה הקרקע בגליל. והחזיק בה אדם שלש שנים בלא מחאה. רשב"ם:

אינה חזקה. כתב הר"ב לפי שאין שיירות מצויות וכו'. ואע"פ וכו' כשעת חירום דמי. וכתבו התוספות וא"ת גבי גט אמרינן בריש גיטין [דף ד'] המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי שיירות [כמו שכתבתי בדבור המתחיל והמביא ממדינה למדינה וכו'] וי"ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפילו מיהודה לגליל. לפי שהאשה רגילה לחזור אחר עדי קיום. אבל הכא. אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע ממחאתו שאין המחזיק רגיל לחזור אם מוחה לו אם לאו. הלכך בשיירות דבתי דינין לא סגי. ע"כ. וחירום פירש הרשב"ם שיש תגרה בין המלכיות. ע"כ. והוא מענין החרם תחרימו:

באספמיא. שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל. רשב"ם:

ויחזיק שנה. ובתוך שנה ראשונה יצא הקול. רשב"ם. כלומר דלא דמי למחזיק בפניו. דלאלתר הויא חזקה. משום דאיהו ידע בדידיה ושביק לאחרינא לאחזוקי ביה. הלכך כששתק שעה אחת הויא חזקה. כדפירש הר"ב. וכן לשון הרשב"ם אבל לאחרים דלא רמיא עלייהו לדעת שאחרים מחזיקים בשל זה קבעו זמן שנה א':

וילכו ויודיעוהו שנה. ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו. ולפי ההווה תקנו. רשב"ם. והתוספות מסיימו ואם הרחיק יותר לא פלוג:

ויבא לשנה אחרת. לאו דוקא דכ"ע מודו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה. אלא עצה טובה קמשמע לן כדאמרינן בגמרא [דף ל"ט] שלא יאכל הלה הפירות. ולא יוכל להוציא בעל הקרקע הפירות מידו. דקשה גזל הנאכל. נ"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) ואע"ג דבריש גיטין אמרינן ביון דקב, יעי ב"ד שכיחי שיירות. היינו לענין עידי קיום, לפי שהאשה רגילה לחזור אחריהם, אבל הכא אין המחזיק מחזיר על המחאה, ואי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע ממחאתו. תוספ':

(י) (על המשנה) באספמיא. שהוא רחוק מהלך שנה מא"י ויותר מזה אין דרך להרחיק מביתו ותקנו לפי ההווה. רשב"ם. ואם הרחיק יותר לא פלוג. תוספ':

(יא) (על המשנה) שנה. ובתוך שנה ראשונה יצא הקול. רשב"ם. כלומר לא דמי למחזיק בפניו דלאלתר הוי חזקה. משום דאיהו ידע בדיריה ושביק לאחרינא לאחזוקי ביה. הלכך כששתק שעה אחת הוי חזקה אבל לאחרים דלא רמיא עלייהו לדעת שאחרים מחזיקים בשל זה קבעו זמן שנה אחת:

(יב) (על המשנה) ויבא. לאו דוקא. דכולי עלמא דמחאה שלא בפניו הוי מחאה, אלא עצה טובה קמ"ל כו'. נ"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שלש ארצות לחזקה וכו':    פ' שני דכתובות דף י"ז. וכתוב בנמקי יוסף בפירקין דף קע"ד דמשמע ממתני' דהא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה אע"פ שהתחיל להחזיק שלא בפני הבעלים כי אפשר שהלך לוקח לשם או המוכר בא או שניהם עשו שליח ומשמע דעלתה לו חזקה בלא ראיה ע"כ:

עד שיהא עמו במדינה אחת:    י"ס דלא גרסי מלת אחת וכן בירושלמי ובהרי"ף ובהרא"ש ליתא. והר"ר יהוסף ז"ל הגיה אינה חזקה עד שתהא עמו במדינה א"ר יהודה וכו' וכתב כן מצאתי בכל הספרים וכן נ"ל עיקר וה"פ עד שתהא החזקה עמו במדינה כלומר בפניו ע"כ:

א"ר יהודה לא אמרו שלש שנים וכו':    דס"ל דבפניו דלאלתר הויא חזקה וה"נ ס"ל לר' ישמעאל בר' יוסי בברייתא בגמרא בסוף פירקין ולית הלכתא כותייהו:

וילכו ויודיעוהו שנה:    ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו ולפי ההוה תקנו ואם הרחיק לא פלוג:

ויבא לשנה האחרת:    לאו דוקא דכ"ע ס"ל דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אלא עצה טובה קמ"ל כדאמרי' בגמרא שימהר לבא כדי שלא יאכל הלה הפירות בעוד שיבא ולא יוכל להוציא עוד בעל הקרקע הפירות מידו דקשה גזל הנאכל אבל הקרקע כל זמן שירצה יכול להוציאה מתחת ידי המחזיק הואיל ומיחה כבר ואפילו לא הגיע לאזני המחזיק אלא בסוף שנה שלישית. ובטור ח"מ סימן קמ"ג:

תפארת ישראל

יכין

שלש ארצות לחזקה:    דקיי"ל דמחאה בפני שנים מבטלת החזקה, אפילו שלא בפני המערער, דהם יאמרו הדבר לאחרים, ואחרים לאחרים עד שישמע להמחזיק, ולפיכך הים לו להזהר בשטרו, להכי תאמר הכא דג' ארצות בא"י חלוקות זו מזו לעניין חזקה:

היה:    בעל הקרקע:

והחזיק בגליל:    ר"ל דאז החזיק אחר בקרקע שלו ג' שנים בגליל. והא דנקט יהודה וגליל דוקא, ולא קאמר היה באחד והחזיק באחרת. קמ"ל דיהודה וגליל לעולם אין שיירות מצוייות מזה לזה, משא"כ מעבר הירדן להן, דוקא בשעת מלחמה אין שיירות מצוייות מזל"ז:

אינה חזקה:    דמדאין שיירות מצוייות מזו לזו, אף דחזקה יש לה קול, וודאי נשמע להמערער עכ"פ המחאה אין לה קול [תוס' כתובות די"ז ב'], ולהכי הו"ל להמחזיק להיות נזהר בשטרו, דשמא מחה הלה והוא לא שמע, מדאין שיירות מצוייות:

עד שיהא עמו במדינה:    אחת:

אלא כדי שיהא באספמיא:    [שפאניען], והיה מהלך שנה מא"י בימי התנאים:

ויחזיק שנה:    דבמוחזק שנה יצא הקול לכל:

ויבא לשנה אחרת:    דס"ל לר"י דטעם חזקה ג' שנים, לא משום שטר [כלעיל סי' א'], רק משום דלא שתיק אינש רגע למי שמשתמש בקרקעו, ולפיכך אפילו אין שיירות מצוייות, בג' שנים ודאי נודע לו והוה חזקה אבל בשהיה עמו בסמוך לו משערין הזמן לפי מה שיוכל להוודע לו שהחזיק זה ע"י השיירות המצוייות. וקיי"ל כת"ק, דאפילו החזיק בפני המערער צריך שלש שנים, ובאין שיירות מצוייות אפילו בטפי מג"ש אינה חזקה [(שו"ע חו"מ, קמג)]:

בועז

פירושים נוספים