קטגוריה:משלי כח ו

דקויות

1. רוב המפרשים פירשו את פסוקנו כעצה לרָש או לעשיר - "טוב יותר שתהיה רש ותלך בדרך תמימה ושלמה ללא מרמה, משתלך בדרכים עקומות ותככניות כדי להיות עשיר ": "דְּרָכַיִם = שם הזוגי, על שני הדרכים שהם זה לעומת זה; יש שני דרכים: דרך אחת תחילתו קוצים וסופו מישור, ובזה ילך הרש, וזה דרך הישר להגיע אל מחוז החפץ, והגם שהוא רש עתה - הלא הולך בתומו, וסופו מישור; והעשיר עיקש דרכים, והולך בדרך שתחילתו מישור, והוא דרך עיקש, כי סופו קוצים, ויהיה רש בסופו" (מלבי"ם), "כי אף שהרש הוא חסר ממון, מכל מקום הוא שלם בשכל, שהולך בתומו, מה שאין כן הכסיל הוא רש, שחסר שכלו, והרי הוא גם עני בדעת" (הגר"א על משלי יט 1).

2. אולם אפשר לפרש את פסוקנו גם כעצה לכל אדם - איך לבחור חברים. כך פירשו ב"דעת מקרא", בשם המאירי, על הפסוק הדומה ב(משלי יט א): "טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל"*.

כשאנשים בוחרים עם מי להתיידד, או עם מי להתחתן, הם לפעמים מושפעים משיקולים כלכליים. הם מעדיפים להתיידד עם אנשים עשירים, שעשויים לעזור להם מבחינה חומרית, מאשר להתיידד עם אנשים עניים, שעלולים לבקש מהם עזרה. כך נאמר כמה פעמים בספר משלי, למשל, (משלי יד כ): "וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים"*, (משלי יט ד): "הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים"*ועוד.

הפסוק ממליץ לבחור חברים, לא לפי מצבם הכלכלי אלא לפי מצבם המוסרי. כל צלע של הפסוק מתארת אדם ההולך בדרך:

• בצלע הראשונה - אדם רש, חסר כל, ההולך בדרך תמימה (= ישרה ושלמה), כלומר אין פגם ודופי בהתנהגותו.
• בצלע השניה - אדם עשיר, ההולך בדרכים עיקשות (= עקומות וקשות), כלומר לא ישר ואינו משתנה לטובה.

כאשר אנחנו מתיידדים עם אדם, אנחנו לפעמים הולכים עמו בדרך שלו: אם הוא הולך בתומו, גם אנחנו הולכים איתו, ומושפעים ממידותיו הטובות; ואם הוא עיקש דרכיים - גם אנחנו הולכים איתו, ומושפעים ממידותיו העקומות. אם אנחנו רוצים שדרכנו תהיה שלמה וישרה, אנחנו צריכים לבחור באנשים שהולכים באותה דרך, ולא להתייחס למצב הכלכלי שלהם: טוב להתיידד עם אדם שהוא רש והולך בתומו, מאשר להתיידד עם אדם שהוא עיקש דרכיים ועשיר.

פירוש זה מתאים לפסוק הבא, המדבר גם הוא על חברים, ומתאר את ההשפעה השלילית של חברים רעים על ההורים, (משלי כח ז): "נוֹצֵר תּוֹרָה בֵּן מֵבִין, וְרֹעֶה זוֹלְלִים יַכְלִים אָבִיו" - מי שמתרועע, מתיידד, עם אנשים זוללים ורודפי תענוגות, יביא בושה וכלימה על הוריו. לכן נראה לי שגם הפסוק שלנו מדבר על חברים, והוא מלמד את ההורים, שיעודדו את ילדיהם להתחבר עם אנשים שהולכים בתומם, אנשים בעלי מידות טובות, ולא דווקא עם ילדי העשירים.

הקבלות

1. נוח הלך בתומו, (בראשית ו ט): "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"; בניגוד לאנשי דורו שהלכו בדרכי חמס.

גם אברהם הלך בתומו, (בראשית יז א): "וַיֵּרָא ה' אֵל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֶל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים"*.

מכאן, שהביטוי הולך בתומו מדבר גם על התנהגות ישרה ומתוקנת של האדם בחברה (כמו אצל נח), וגם על התנהגות המתאימה ושלמה עם רצון ה' (כמו אצל אברהם).

2. יעקב אבינו, (בראשית כה כז): "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים"*, הלך בתומו אל לבן בן-דודו. לבן היה עיקש דרכיים, (בראשית לא ז): "וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים", החליף את המשכורת מדרך אחת לדרך אחרת. אולם סופו של יעקב היה טוב יותר משל לבן, "כי העשיר לבסוף, ולבן העני" (רמ"ד ואלי פירוש אחרון).

"ומה שאירע לאבות - סימן לבנים, כי הוא יותר טוב לישראל העניים בזמן הגלות, שהולכים בתומם ובוטחים על השגחתו ית', מן הגויים העשירים שמרבים את הונם בגזל ועושק רש" (רמ"ד ואלי, שם).

3. שאול המלך הבטיח, שמי שיכה את גוליית הפלשתי יהיה עשיר ואף יזכה להתחתן עם בת המלך, (שמואל א יז כה): "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֵת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֶת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". דוד הכה את גוליית, אולם הוא לא מיהר לתבוע את הפרס. כשאנשי שאול ניסו לשכנע אותו שיתחתן עם בת המלך, הוא ענה להם בתמימות שהוא לא ראוי לכך, (שמואל א יח כג): "הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ?! וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה!". בסופו של דבר, התמים הזה זכה גם בבת-המלך וגם בעושר.

את המסר הזה סיכם שלמה בפסוקנו: טוב יותר להיות רש הולך בתומו, נוהג בתום-לב ואינו מנסה לקחת לעצמו מעבר למגיע לו, מלהיות עיקש דרכיים המנסה בכל מחיר להיות עשיר.

4. ורש"י הוסיף, שהכוונה "אף עני שבתורה", כלומר, גם בלימוד, עדיף להיות רש ועני בידיעות אבל תמים ושלם במידות, מאשר להיות עיקש במידות ועשיר בידיעות.

"טוב רש הולך בתומו, שפיו וליבו שוים, ונושא ונותן באמונה, אף על פי שהוא רש, כי בשכר זאת סופו להעשיר."

"ורז"ל רימזו לכך כשאמרו: כל המקיים את התורה מעוני - סופו לקיימה מעושר (רבי יונתן, משנה אבות ד ט), כי לא הייתה כוונתם לעניין הלימוד בלבד, אלא אפילו לעניין המעשה, שהוא מקיים את התורה שאמרה: לא תונו איש את עמיתו, משאו ומתנו בתמימות בלי ערמה ומרמה, והוא יותר טוב ודאי מן הרמאי העשיר, שמבטל את התורה מעושר, וסופו לבטלה מעוני, כי יוכרח לילך בדרך רמאות מפני דוחקו. ואין כסילות גדול מזה, שעוזב אורחות יושר ללכת בדרכי חושך הגורמית את רעתו" (רמ"ד ואלי על משלי יט1, פירוש אחרון).

להשוואה עם הפסוק המקביל, (משלי יט א): "טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ, מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל", ראו שם.