מצוה:לפדות בכור אדם בכסף
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
יג וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.
יד וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
טו וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.
(שמות יג, יג-טו)
מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי.
(שמות כב, כח)
טו כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה.
טז וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא.
(במדבר יח, טו-טז)
היא שצונו לפדות בכור אדם שיתן הדמים לכהן, והוא אמרו "בכור בניך תתן לי" (שמות כב, כח). וביאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה, והוא שנפדנו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים. הוא אמרו "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו) והמצוה הזאת היא מצות פדיון הבן.
ואין הנשים חייבות בה, אמנם הוא ממצוות הבן על האב, כמו שהתבאר בקידושין (דף כט.). וכבר התבארו דיני מצוה זו כולם בבכורות. ואין הלויים חייבים בה.
לפדות בכור אדם, כלומר שמצוה על כל איש מישראל שיפדה מן הכהן בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו). ומצאנו במקום אחר שתלה הכתוב הבכורה בפטר רחם, שנאמר בסדר בא אל פרעה: "כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב). ופירוש "פטר רחם" פתיחת רחם, כלומר שהיה ראשון לפתח רחם אמו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (בכורות מו.) שהבא אחר הנפלים, כל נפל שאמו טמאה לידה מחמתו, הבא אחריו אינו בכור לכהן מפני שלא פתח זה רחם אמו, שהנפל פתחו שקדם לו. אבל כל נפל שאין אמו טמאה לידה בשבילו, הבא אחריו בכור לכהן. ובמסכת נידה (דף כא.) יתבאר חילוק זה. ובמסכת בכורות (שם) יתבאר כמו כן איזהו בכור לכהן ולא לנחלה או בכור לנחלה ולא לכהן. גם אמר שם שיש בכור לכל ויש שאינו בכור לאחד מהם.
משרשי המצוה כתבתי מה שידעתי בסדר בא בא אל פרעה ועיין שם (מצוה יח).
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות מט.) שמצות הפדיון הוא משיש לו שלושים יום ומעלה, שיצא מכלל נפל, שנאמר "ופדויו מבן חדש תפדה" (במדבר יח, טז). ומצוה זו (קידושין כט.) מוטלת על האב. עבר האב ולא רצה לפדותו, מצוה על הבן לפדות עצמו משיגדיל. והפדיון הוא בין בכסף השווה חמש סלעים, בין בשווה כסף מן המטלטלין שגופן ממון; יצאו עבדים וקרקעות ושטרות, שאם פדהו בהן, אינו פדוי. חמש סלעים של פדיון האב, יכול ליתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה. והחיוב ליתנו לכהן זכר ולא לכהנת, ד"אהרן ובניו" כתיב בכסף פדיון בכור. ואם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון אחר שנתנו לו, יצא ידי חובה, ובלבד שלא יתננו הוא לו על מנת כן. ואם נתנו לו על מנת כן, אין בנו פדוי, עד שיגמור בלבו ליתנו לו מתנה גמורה. ואם פרש ונתן לו על מנת להחזיר ונתפייס הכהן בכך, בנו פדוי.
וכן למדונו רבותינו שבזמננו, שבסדר כזה עושין פדיון הבן: מביאין כוס יין והדס לבית אבי הבן או למקום אחר, והכהן שיבחר בו האב לתת לו פדיון בנו מברך תחילה על היין ועל ההדס. ואחר כך מברך ברכה זו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את אבריו מאתים ארבעים ושמנה אברים, ואחר כך נפח בו נשמה, כדכתיב "ויפח באפיו וגו'" (בראשית ב, ז). עור ובשר הלבישו, ובעצמות וגידים סוככו, כדכתיב "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסככני" (איוב י, יא). וציוה לו מאכל ומשתה, דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו בתוך מעי אמו, דכתיב "חיים וחסד וגו'" (שם, יב). אמו אומרת: "זה בני בכורי, שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני". אביו אומר: "זה בני בכורי הוא, ואני מוזהר לפדותו, שנאמר "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג, יג)". "יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שכשם שזיכית את אביו לפדותו, כן תזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים. ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם". ואבי הבן מברך שתים (פי"א מהל' בכורים ה"ה) על פדיון הבן, ושהחיינו. ונותן לכהן הפדיון הידוע, שהוא חמש סלעים כמו שקצוב בתורה, והם שישים ארגינ"ץ של כסף צרוף במשקל ארצנו. ואחר הפדיון, מברך הכהן שלוש ברכות אלו שכתבנו.
עוד כתב הרמב"ן זכרונו לברכה, שבשעה שנותן האב כסף פדיונו לכהן, שנותן בנו ביד הכהן ואומר לו הכהן איזה חביב עליך יותר, בנך או חמש סלעים הללו? והאב משיב: בני חביב עלי. מיד נוטל הכהן הדינרין ומוליכן בידו על ראש הבן ואומר זה תחת זה, חלוף זה, זה מחלל על זה, יצא זה לכהן, ויכנס זה הבן לחיים ולתורה וליראת שמים, יהי רצון שכשם שנכנס לפדיון כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ונאמר אמן. ונתן הכהן את ידיו על ראש הבן ומברכו כפי שיודע לברכו, כגון "יי שמרך וגו'" (תהלים קכא, ה) "כי ארך ימים ושנות חיים וגו'" (משלי ג, ב) "יי ישמרך מכל רע ישמר את נפשך וגו'" (תהלים קכא, ז), ומוציאו לכל חפצו. ויתר פרטיה במסכת בכורות.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בישראלים הזכרים אבל לא בנקבות, שכך קבלנו (קידושין כט.) שהאיש שהוא חייב לפדות עצמו הוא חייב לפדות בנו, אבל לא האשה שהיא אינה בת פדיה. וכן אינה נוהגת בכהנים ולוים (בכורות ד.) מקל וחומר אם הם פטרו ישראל במדבר מפדיון בכורות דין הוא שיפטרו את עצמן, ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם מז א), שאפילו בן ישראל הבא מן הכהנת או הלויה בנו ממנה, פטור מפדיון, לפי שהדבר תלוי באם, שבפטר רחם תלה הכתוב. והעובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר משעברו עליו שלשים יום, אם מת קודם שיפדנו בטל עשה זה, ואוי לו שנשא עונו על נפשו, ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע, דבכל שעתא ושעתא אחר שלשים יום זמנה היא, אף על פי כן חכם לב יקח מצות. ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו, וחפץ יי בידו יצלח. ולפי הדומה, שהאב חייב לעולם לפדות בנו, ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב, וכמו שאמר הכתוב "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג, יג). הרי שהטיל המצוה על האב, וכן נראה בקדושין.
כתוב בפרשה בא: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב). ונאמר "והעברת כל פטר רחם לה׳ וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה׳" (שם, יב). ונאמר "כל בכור אדם בבניך תפדה" (שם, יג). ובפרשת קורח נאמר: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה׳ באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. ופדויו מבן חדש תפדה כערכך כסף חמש שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא." (במדבר י"ח, ט"ו-ט"ז)
הרי המקראות מוכיחות כי הבנים הזכרים קדושים בבכורה ולא הבנות, שנאמר "בניך" וכתיב "הזכרים". (קידושין כט.) ושנינו בפרק ח', "יש בכור" (בכורות מט.) מת הבן בתוך שלושים יום, אעפ״י שנתן כבר פדיונו לכהן יחזיר לו הכהן, ואפילו מת ביום שלושים כאילו מת ביום שלפניו, ופטור. רבי עקיבא אומר: ספק, והמוציא מחבירו עליו הראיה כדין כל ספק בכור. והלכה כחכמים. ומפרש בגמרא שם טעם שלהן שלמדין חדש חדש ממדבר, שנאמר שם "מבן חדש" (במדבר יח, טו) ומעלה. ואתמר (שם) הפודה את בנו בתוך שלושים, רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי. ומסקינן שם אע״ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הכא הלכה כשמואל. ובכור לאיש ולא לאישה, אינו בכור לכהן. אבל בכור לאישה, אף על פי שאינו בכור לאיש, הרי זה בכור לכהן דב"פטר רחם" תלה רחמנא. (דף מו:) והלכה כחכמים, שאומרים שם שהאישה שהפילה דבר שיש בו צורת אדם, שאמו טמאה לידה, שהבא אחריו אינו בכור לכהן, שהרי הנפל פטר את הרחם. (דף מט.) מי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלושים, אם אמר לו מעכשיו אין בנו פדוי ואם אמר לו לאחר שלשים יום בנו פדוי, ואף על פי שנתאכלו המעות בתוך כך. גרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות לז.) ובבבא קמא (דף יא.) "אך פדה תפדה את בכור האדם". יכול אפילו נטרף בתוך שלושים יום? תלמוד לומר "אך" חלק. וגרסינן בירושלמי נטרף הרי הוא כמת, פירוש נטרף נולדו בו סימני טרפה. ובפרק הקומץ (דף לז.) מביאו על ההוא ינוקא דאית ליה תרי רישי דכל יתר כנטול דמי. משמע מכל זה שנטרף הוא מעניין טרפות, ודלא כפירוש רבינו שלמה שפירש נטרף נהרג. שנינו בפרק יש בכור (דף מח:) מי שלא בכרה וילדה שני זכרים, נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום, האב פטור. זכר ונקבה אין לכהן כלום.
שנינו בבכורות (דף יג.) הכהנים והלווים פטורים מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור. והטעם מפורש בפרק קמא (דף ד.) מקל וחומר, אם פטרו של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו את עצמם. ובפרק יש בכור (דף מז.) אמר אדא בר אהבה: לויה שילדה, בנה פטור מחמש סלעים. ומסקינן (שם) אפילו נתעברה מישראל, דב"פטר רחם" תלה רחמנא.
שנינו בבכורות (דף מט:) ה׳ סלעים של בן במנה צורי. וכבר ביארנו במקום אחר (עשה מ״ה, קל״ה) שהמעה היא משקל י״ז שעורה בינוניות ולפי משקל זה תוכל לשער ה׳ סלעים של בן. תניא בספרי (פרשת קורח; וכן בבכורות נא.): "ופדויו מבן חדש תפדה" – כלל; "כערכך כסף חמשת שקלים" – פרט; "וכל בכור אדם בבניך תפדה" – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט? מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון. מכאן אמרו: בכל פודין בכור אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות. פרט הוא הפירוש של כלל, ואין בכלל אלא הפירוש. וכשיבוא הכלל האחרון, מרבה כעין הפרט. אבל ריבה ומיעט וריבה הוא עניין אחר, כי מיעוט אינו מפרש הריבוי אלא מיעטו, שלא תרבה אלא כעין המיעוט בכלל ופרט וכלל. וכשיבוא הריבוי האחרון מרבה כל דבר וממעט דבר אחד הדומה למעט יותר מן הכל. (קידושין ח.) נתן לו סודר שאינו שוה בשוק חמש סלעים ואמר הכהן לדידי שוה חמש סלעים, הרי בנו פדוי. אמר רב אשי דווקא באדם גדול שצריך לו סודר לראשו, אבל באדם אחר לא יועיל. והנותן על מנת להחזיר, בנו פדוי כדאיתא בקידושין (דף ו:).
עוד מפרש שם (קידושין כט.) שאם עבר האב ולא פדאו, שחייב הוא לפדות את עצמו. ואין האישה חייבת לפדות את בנה, שנאמר "אך פדה תפדה" – החייב לפדות את עצמו, חייב לפדות את בנו. (דף מז.) מי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, חייב לפדות את עצמו, שנאמר "פטר רחם בישראל" וזה פטר הרחם בישראל. בסוף ערבי פסחים (פסחים קכא:) מפרש שהפודה את בנו מברך אקב״ו על פדיון הבן וחוזר ומברך שהחיינו ואח״כ נותן פדיון הבן לכהן. לפיכך אם פדה את עצמו מברך על פדיון הבכור ושהחיינו.