סמ"ג עשה קלה
מצות עשה שאחר שהפריש תרומה גדולה, שיפריש אחד מי׳ מן הנשאר, והוא הנקרא מעשר ראשון. ונותנו ללוי, בין זכרים בין נקבות, שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ וגו׳ ונאמר ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל. ומותר לאוכלו בטומאה ונאכל לזרים, שאין בו קדושה כלל. וכל מקום שנאמר במעשר קדש או פדייה אינו אלא מעשר שני. ומניין שמעשר ראשון חולין? שנאמר בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואת יקב ואכלתם אותו בכל מקום פירוש אף בבית הקברות. מה גורן ויקב חולין לכל דבר, אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר.
לוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר. וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן. ולפי שהכהנים נוטלין מן הכל, יכול יאכלו פירותם בטבלן? ת״ל כן תרימו גם אתם. דרשו רבותינו בספרי [קרח ושם כל הסוגיא דלעיל] על פי הקבלה אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים. אמרינן בירושלמי דמסכת מעשר שני [פ״ה] אין מוציאין המעשר מיד הלוים, שנא׳ כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו׳. וכן כל מתנות כהונה אין מוציאין מכהן לכהן כדאמר בפרק הזרוע [דף ק״ל] ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להם מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים כדאמר בפרק יש מותרות [דף פ״ו] לפי שלא עלו לירושלים עמו ומפני כך שנינו בסוטה [דף מ״ז ומ״ח] שיוחנן כהן גדול ביטל הוידוי של המעשרות.
תניא בפ׳ הזרוע [דף ק״ל] האוכל פירותיו טבלים וכן הלוי שאכל מעשר בטבלו, אע״פ שהן חייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהן, שנאמר אשר ירימו לה׳ אין לך בהם כלום עד אשר ירימו אותם. [בפ׳ עד כמה דף כ״ז ובירושלמי פרק בתרא דחלה] ובח״ל מותר לאדם להיות אוכל והולך תחילה ואחר כך מפריש תרומות ומעשרות. מעשרין ממקום זה על מקום אחר ואין צריך לעשר מן המוקף ואפי׳ תרומת מעשר שנינו במס׳ ביכורים [פ״ב] שאינה צריכה מוקף אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו ולא מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב ואם עשר אינו מעושר. [במיימוני פ״א דהל׳ מעשר] כל שאמרו בתרומה אין תורמין מזה על זה, כך במעשר אין מעשרין מזה על זה, וכל שאמרו בתרומה אם תרם תרומתו תרומה, כך במעשרות אם הפריש מעשרותיו מעשרות, וכל שהוא פטור מן התרומה פטור מן המעשר, וכל התורם מעשר, כי בכל עניינים אלו משפט אחד להם. [בספרי פ׳ קרח]
אין מעשרין אלא מן המובחר, שנאמר בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב גומר כשם שמעשר שמפרישין הלוים מן החלב שבו כך מעשר שמפרישין ישראל מן הגורן ומן היקב מן החלב שבו. [בפ״ק דאבות ובפרק ד׳ דתרומות] אין מעשרין באומד אלא במידה או במשקל או במניין וכל המדקדק בשיעור הרי זה משובח. והמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן. תניא בתוספתא [פרק ה׳ דברכות] העושה כל המצוות צריך לברך, לפיכך המפריש מעשר זה מברך תחילה כדרך שמברך על כל המצוות וכן מברך על מעשר שני ועל מעשר עני ועל תרומות מעשר. ומברך על כל אחד בפני עצמו, ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח בינתיים, כוללן בברכה אחת ומברך להפריש תרומות ומעשרות, כדתני ר׳ חייא בירושלמי דדמאי [פ״ה] וכן בתוספתא [דלעיל].
[בפרק הפועלים דף פ״ה] אינו חייב להפריש מעשר מהתורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו, אבל הגומרן למוכרן פטור מה״ת וחייב מדבריהם. וכן הלוקח פטור מהתורה, שנאמר עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. ומפרש רבינו יעקב [בתוס׳ שם בד״ה תבואת] ורבינו משה [פ״ב דהלכות מעשר] בד״א כשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד המוכר, אבל נגמרה ביד הלוקח חייב לעשר מהתורה. ורבינו יצחק ברבי מרדכי מפרש להיפוך דאדרבה כשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד המוכר, כיון שחל עליו שם טבל ברשות המוכר שוב לא יפקע, אבל לוקח שלקחן קודם שנגמרה מלאכתן למעשר ההוא פטור מהתורה. וצריכין לחלק בין לוקח מישראל ללוקח מעכו״ם כאשר ביארנו מפני שמוכיח בבכורות [דף י״א] שלוקח מגוי קודם מיתה מתחייב מהתורה.
[פ״ק דמעשרות כל הסוגיא] פירות שאינן ראויות לאכילה בקטנן, כגון בוסר וכיוצא בו, אין חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל, שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהא פרי. וכן התבואה וקטנית, שנאמר עשר תעשר את תבואת זרעך עד שתעשה תבואה. וזו היא עונת המעשרות. וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו, מותר לאכול מהם כל מה שירצה ובכל דרך שירצה. פירות שהם ראויות לאכילה בקטנן, כגון הקשואין וכיוצא בהן, שאין מניחין אותן אלא כדי להוסיף בגופן בלבד אבל הן ראויות מתחילה לאכילה, הרי אלו חייבין במעשר בקטנן, שמתחילת יציאתן באו לעונת המעשרות. איזוהי עונת המעשרות? משיגיעו הפירות להזרע ולהצמח, הכל לפי מה שהוא הפרי, כדמפרש בירושלמי [שם]. ושיעור זה בזתים ובתבואה משיביאו שליש ושאר כל הפירות מפורשות בפ״ק דמס׳ מעשרות כל אחד לפי עניינו.
ובפרק חמישי שנינו לא ימכור אדם פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות. ולא בשביעית למי שהוא חשוד על השביעית. ואם בכרו נוטל את הביכור ומוכר את השאר. [בדף ס״א דלעיל] פירות שהגיע לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא מירחה, מותר לאכול ממנה עראי עד שתגמר מלאכתה ומשתגמר מלאכתה אסור לאכול ממנה עראי. ומפרש בירושלמי [שם] בד״א בגומר פירותיו למוכרן בשוק אבל אם כוונתו להוליכן לבית, הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר.
ואחד מששה דברים קובעת למעשר וכולן מפורשין יחד בירושלמי דמעשרות פ״ד ואלו הן: הבית והמקח והמלח והאש והתרומה והשבת. ואמרינן בסוף פר׳ המביא [דף ל״ה] במסכת ביצה שכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. כיצד? פירות שדרכן להוליכן לבית, אע״פ שנגמרה מלאכתן אוכל מהן עראי עד שיכנסו לבית. נכנסו לבית, נקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עד שיעשר. וכן אם מכרן, או בשלן באור, או כבשן במלח, או שהפריש מהן תרומה, או שנכנס עליהן השבת - לא יאכל עד שיעשר אע״פ שלא הגיעו לבית. הכניסן לבית קודם שנגמר מלאכתן, אוכל מהן עראי. התחיל לגמור מלאכתן, מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל. כיצד? הכניס קישואין ודלועין לתוך הבית קודם שיפקס, פירוש קודם שישפשף, משיתחיל לשפשף אחת להסיר השער דק שעליה, נקבעו למעשר. ובפרק הפועלים [דף פ״ח] מפרש משיתחיל פקס שלהן ליפול בבית. ופירש רש״י הוא פרח הגדל בראשו ולאחר זמן נופל בתלוש וכן כל כיוצא בזה. וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן, מותר לאכול מהן עראי חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שנגמרה מלאכתן נקבעה למעשר, כדתנן בפ׳ שני דמעשרות אליבא דרבנן. תניא בביצה [דף י״ג] הכניס שבולים לביתו לעשות מהן עיסה לא נקבעו לאוכלן מלילות נקבעו למעשר לדברי רבי והלכ׳ כמותו מחבירו בד״א בתבואה אבל בקטניות לא נקבעו למעשר כך אמר שם אביי ללשון אחד.
א״ר אושעיא [בפסחים ד״ט ובמנחות דף ט׳ ובמנחות דף ס״ו וביתר מקומות] מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה בבית כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר שכל אכילת בהמה חשובה אכילת עראי ותנן [בפ״ק דפאה] מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עד שיתמרח בכרי, א״ר יוחנן בירושל׳ [פרק בתרא דמעשרות] והבאתיו בהלכות חלה [לקמן מ״ע קמ״א] הגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו וכן הקובע פירותיו של חבירו באחד מן הששה שקובעין למעשר שלא מדעתו הרי אלו נטבלו למעשר בפ״א דמסכת מעשרות איזהו גמר מלאכה למעשרות ומפרש בתבואה משימרח וכתב רבינו משה [בפ״ג דהלכות מעשר] איזהו ממרח זה המייפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר כדרך שעושין כשגומרין כל מעשיה ודבר זה בירושלמי דמעשרות [פ״ק] ר׳ חנינא בשם ר׳ יוחנן אמר מן דאפשר אפוי בבריא ואם אינו ממרח משיעמיד הערימה ובפ׳ הפועלים [דף צ״ב] מפרש בין משיניחנו בחביות וישלה הזגין והחרצנים מעל פני החביות כדברי ר׳ עקיבא, ובמס׳ מעשרות [פ״ק] מפרש בכל שאר הפירות כל אחד ואחד לפי עניינו, כיצד היא אכילת עראי מפרש בפרק ד׳ דמעשרות כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל אחת אחת ואם קלף וכנס לתוך ידו חייב במעשר, הי׳ מולל מלילות של חיטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם ניפה בתוך חיקו חייב ואין צ״ל אם ניפה בכלי שאין זה עראי, [בריש פירקא שם] וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך התבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדירה אע״פ שהיא צוננת מפני שהיא כמו בור קטן וכן סוחט זתים על בשרו אבל לא לתוך ידו וכן כל כיוצא בזה.
גרסינן בפ׳ הפועלי׳ [דף פ״ה] ובפרק הזורק [דף פ״א] ובפ׳ כיצד מברכין [דף ל״ה] א״ר ינאי אין הטבל נקבע למעשר עד שיכניסו לבית שנא׳ בערתי הקדש מן הבית והיא שיכניסנו דרך השער שנאמר ואכלו בשעריך אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות. נראה לרבינו משה [בפ״ד דמעשר] שאין לוקין מה״ת על אכילת טבל עד שיקבע בכניסתו לבית כמו שביארנו אבל אם נקבע בשאר הדברי׳ שביארנו אין לוקין עליהם אלא מכת מרדות מדבריהם וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות שאין הגומר למכור חייב במעשרות אלא מדבריהם שנאמ׳ עשר תעשר ואכלת ולא מוכר כדתניא בפ׳ הפועלים [דף פ״ח] בית שאין בו ד׳ אמות על ארבע אמות אינו קובע למעשר וכן הגגי׳ אין קובעים אע״פ שהבית שלמטה קובע ואם לא היה בגג ד׳ אמות על ד״א כיון שהבית משפע ועולה אינו פוטר מן המעשר כדאי׳ בירושל׳ [פ״ג דמעשרות] אלא הרי גג זה כמקצת אויר הבית, [מוכיח בתוספתא פרק הפועלים והזורק דלעיל] כשם שהבית קובע למעשר כך חצר קובע למעשר לדברי ר׳ ינאי מדרבנן ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אע״פ שלא הכניסן לתוך הבית ושנינו במס׳ מעשרות פ״ג איזהו חצר שחייבת במעשרות ר׳ ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ר׳ עקיבא אומר כל שאחד פותח ונכנס ואחד נועל פטורה מפרש בירושלמי [שם] בשני שותפין שהאחד מוחה בחבירו שלא ינעול ואינה משתמרת ר׳ נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומרים לו מה אתה מבקש פטורה, שנינו בפ״ב דמעשרות המוליך לו פירותיו ממקום למקום אע״פ שהוא נכנס בהן לבתי׳ ולחצרות בדרך לא נקבעו אלא אוכל מהן עראי עד שיגיעו למקום שהוא סוף מחשבתו וכן אומר בירושלמי [שם] שביתו של אדם טובל לו אבל לא לאחרים, [שם פרק ג׳ ובתוס׳ פ״ב] המביא תאנים מן השדה ואכלין בחצר הפטורה מן המעשרות שכח והכניסן לביתו הרי זה מותר להוציא ולאכול מהן עראי.
שנינו בפ״ג דמעשרות תאינה שהיא עומדת בחצר, אוכל ממנה אחת אחת ופטור, ואם צירף חייב במעשר. בד״א שהיה עומד בקרקע אבל אם עלה בראש התאינה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר החצר קובע למעשר [שם] היתה עומדת בחצר ונוטה לגינה הרי זה אוכל ממנה בגינה כדרכו כאילו נטועה בגינה היתה נטועה בגינה ונוטה לחצר הרי זה כנטועה בחצר שאין אוכל שם אלא אחת אחת בד״א שאפי׳ בעל הבית שתים שתים לא יאכל כשאין כוונתו ללקט עכשיו אלא מה שהוא אוכל אבל שכר פועלים ללקט הכל בזו אנו אומרים בפ׳ הפועלים [דף פ״ח] שבעל הבית פטור אף בשתים שתים אף בנוטה לחצר מפני שעיניו בתאינתו ללקט כולה או רובה ופועל של בעל הבית כדין בעל הבית אבל לוקח שעיניו במקחו שתים שתים לא יאכל כן חילק רבינו יצחק בר׳ שמואל [בתו׳ שם], גפן שנטועה בחצר לא יטול כל האשכול ואוכל אלא מגרגר אחת אחת וכן ברימון לא יטול כל הרימון אלא מפרידו באילן ונוטל מקצתו כדברי רבי עקיבא בפ׳ שלישי [דף ס״ג], הלוקח פירות תלושין לאוכלין נקבעו למעשר מדבריהם כמו שביארנו ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים אע״פ שלא משך, ות״ר בפרק הספינה [דף פ״ח] הרי שלא נתן הדמים והיה בורר והניח בורר ומניח אפי׳ כל היום כולו ואע״פ שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר ואם הי׳ ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח״כ יחזיר למוכר [בפ״ה דמעשרות] אם רצה להחזיר הלוקח במחובר לקרקע או שלקח תלוש לשלוח לחבירו לא נקבעו ויש לו לאכול מהן עראי, [בפ״ג] האומר לחבירו הילך איסור זה ותן לו חמש תאנים הרי זה אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב לעשרו לרבי יהודא כדאיתא בפרק שני דמעשרות [שם] עוד שנינו שם [בריש פירקא] עם הארץ שהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלי׳ ופטורי׳ שאין המתנה קובעת.
עוד שנינו בפ׳ שני דמעשרו׳ [שם] ומביאה בפ׳ הפועלים [דף צ״ב] השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברים הואיל ויש להם לאכול מה״ת במה שהם עושין הרי אלו אוכלין ופטורין מן המעשר ואם התנה עמהם שיאכלו מה שלא זכתה להם תורה כגון שהתנה הפועל שיאכל בנו עמו או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש הרי זה אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי שלו הרי הוא כלוקח. [בפרק ג׳ דף ס״ג] שכרו לנכש עמו בזיתים והתנה עמו הפועל שיאכל בזיתים הר״ז אוכל מן האילן אחת אחת ופטור ואם צירף חייב. ותניא בפרק הפועלים [דף פ״ט כל הסוגיא] קצץ הפועל המוסק בזיתים שיאכל ליטרא של זיתים אוכל אחת אחת ואם צירף חייב לעשר הואיל והוא אוכל דבר קצוב הר״ז כלוקח שאם צירף נקבע כך פירוש רב״ח פי׳ קצץ [בתוס׳ שם]. וכן רבינו משה [בפ׳ ה׳ דמעשר]. אבל רבינו שלמה פי׳ קצץ על מנת שיאכל וקשה מה צריך קציצה בפועל שאוכל מה״ת לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה מצרף ואוכל כל מה שירצה והוא שלא יספות במלח אבל אם ספת במלח אחת אחת מותר שתים שתים אסור שהרי נקבעו במלח. אמרינן בפרק ד׳ דמעשרות [כל הסוגיא] אחד המבשל ואחד השולק ואחד הכובש קובע למעשר הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן באילפס וקדירה כשהן מרותחין נקבעו למעשר מזג היין במים חמין אפי׳ על הגת נקבעה למעשר ואין צ״ל שאם בישל היין אפילו בגת שאסור לשתות ממנו עד שיעשר והמולח פירות בשדה נקבעו למעשר טבל הזתים אחת אחת במלח ואכל פטור. [במיימוני פ״ה דמעשר]
התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שנייה נקבעו למעשר ולא יאכל מהן עראי עד שיוציא התרומה שנייה ויעשר. ופירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם לילי שבת נקבעו ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת עד שיעשר היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת הר״ז לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחו עד לאחר השבת הרי זה גומרו כדמסקינן בסוף פרק המביא [דף ל״ה] תניא בפרק במה מדליקין [דף כ״ו] אין מדליקין בטבל טמא אפי׳ בחול ואין צ״ל בשבת שנאמר את משמרת תרומתי מה תרומה טהורה אין לך בה הנאה אלא משעת הרמתה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה הנאה אלא משעת הרמתה ואילך. אמרי׳ בפ״ט דתרומה [דף נ״ח] הזורע את הטבל בין דבר שזרעו כלה בין דבר שאין זרעו כלה אם איפשר ללוקטן קונסים אותו ומלקטן ואם צמח אין מחייבים אותו לעקור והגדולין חולין ואם הי׳ דבר שאין זרעו כלה אפילו גדולי גדולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר כדמפרש בירושלמי [שם] ומפני מה הגידולין אסורין מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שיש בהן. וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו ולא מוכרין את הטבל אלא לצורך כמו ששנינו בפ׳ חמישי דדמאי ומפרש בירושלמי [שם] ובלבד לחבר כדמפרש שם שעם הארץ שנתערב לו טבל בחולין הולך אצל חבר והוא לוקח לו טבל ומעשרו לו. ואין פורעין חוב מן הטבל מפני שהוא כמוכרו.
[פ״ק דדמאי] ואסור לחבר לשלוח הטבל ואפי׳ חבר לחבר שמא יסמכו זע״ז ויאכל הטבל. ובירו׳ אומר שמעשה היה בכלכלה של תאנים שנאכל בטבלה בענין זה, [בתוס׳ דמעשר שני פ״ז] המוכר פירות לחבירו מוכר אומר על מנת שהן טבל מכרתי ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרין כופין את המוכר לתקן קנס הוא לו שמכר את הטבל בההוא דלוקח יין מבין הכותים בפ׳ כל הגט [דף כ״ה] בחולין [דף י״ד] ובכמה מקומות [ומהם בפרק בכל מערבין דף ל״ז ובפרק מרובה דף ס״ט] מוכיח שמי שיש לו מאה לוגין של יין טבולים מה״ת ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהם הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני שלא יתחיל וישתה ויניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות כרבי מאיר שאין הלכה כמותו בזה אלא יפריש ואחר כך ישתה כרבי יהודא ורבי יוסי ורבי שמעון ואין אומרים זה שהניח בסוף כאילו נברר בתחילה מפני שחיוב תרומה ומעשרות מה״ת ואין אומרין בשל תורה נחשב כאילו נברר עד שיתברר ולפי מה שפסק רבי׳ יצחק דאף בשל תורה יש ברירה נאמר טעם רבי יהודא ורבי יוסי כמו שמפרש שם אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע. מסקינן בגיטין [דף ל״א] כי המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות מפריש עליהן בחזקת קיימין ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר ונותנן ללוי מצאן שאבדו הרי זה חושש לכל מה שהפריש ואינו מעושר ודאי.
תני׳ במס׳ סוטה [דף מ״ה כל הסוגיא עד סוף] בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק שלחו בי״ד הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן ולא היו מפרישים אותו לפיכך גזרו שלא יהא נאמן על המעשרות אלא אנשים נאמנים כשרים אבל עמי הארץ פירותיהם ספק ואינן נאמנין לומר מעושרין הן וזהו הנקרא דמאי. ומפרש בירושלמי דסוף מעשר שני לשון דמאי דמי תקן דמי לא תקן והתקינו שלא יהא אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר מפני שהוא עון מיתה ומעשר שני שאין בהן הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפרישין מן הדמאי מפני שהוא ספק והמוציא מחברו עליו הראיה לפיכך אומר ללוי ולעני הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרו. תנן בפרק ד׳ דדמאי שאע״פ שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי צריך לקרות לו שם בלא הפרשה ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני ונראה הטעם שהוא כדי לקבוע מעשר שני שמעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני של שאר שני השבוע כשמפרישין מן הדמאי תרומה ומעשר שני אין מברכין עליהם לפי שהוא ספק לפיכך מותר להפרישן כשהוא ערום כדאיתא בפ׳ קמא דדמאי [והסוגיא שבת דף כ״ג], [שם פ״ה] כיצד מעשרין את הדמאי מפריש כדי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה על הכל ומניחו בצד הפירות ואומר זה מעשר ושאר התשעה מעשר הסמוך לו יהיו ואחר כך אומר זה שאמרתי עליו שהוא מעשר הרי הוא תרומת מעשר על השאר מעשר שהוא סמוך לו ונוטל אותה ונותנה לכהן שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר לכתחילה ואח״כ מפריש מעשר שני. ואמר רבי יוחנן בירושלמי [שם פ״ק] שמותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי ורבי יהושע בן לוי אוסר לכתחילה ואם עשה עשוי ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו בצפונם או בדרומם הרי הוא מחולל על המעות כדתניא בתוספתא דמעשר שני [בפ״ב] מעשר שבבית זה יהא מחולל על איסר זה ר׳ שמעון אומר קרא שם וח״א עד שיאמר בצפונו או בדרומו ועוד יש חלוקין במסכת דמאי בין דמאי לודאי.
שנינו בפ׳ שני דדמאי המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואינו מתארח אצל עם הארץ וצריך שיקבל עליו דברים הללו ברבים וכשיבאו עדים נאמנין שקבל עליו דברים אלו שהוא רגיל בהם תמיד הר״ז נאמן לומר על פירותיו מעושרין הן. ותניא בתוס׳ דדמאי [פ״ה] עד אחד נאמן לומר פלוני אינו חשוד על המעשרות אבל לשביעית והטהרות אינו נאמן אמרינן בע״ז [דף ל״ט] כל ת״ח נאמן לעולם ואינו צריך בדיקה אחריו ובניו ובני ביתו ואשתו ועבדיו של תלמיד חכם הרי הן כתלמיד חכם ונאמנים ות״ח שנפטר והניח פירות אפי׳ כנסן אותו היום הרי הן בחזקת מתוקנין כדאיתא בפסחים [דף ט׳]. עוד שם בע״ז [דף ל״ט]. ובפרק עד כמה [דף ל׳] בת עם הארץ או אשתו שנישאת לחבר ועבדו שנמכר לחבר צריכים לקבל עליהם לכתחילה ובת חבר או אשתו שנישאת לעם הארץ הרי אלו בחזקת נאמנים עד שיחשדו.
שנינו בפרק שלישי [דף י״ד] מותר להאכיל לעניים ולאורחים דמאי וצריך להודיעם כדאיתא בירושלמי [שם] והעני עצמו והאורח אם רצה לתקן מתקן. [בדף י״ד דלעיל] גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן. אסור למכור את הדמאי לעם הארץ לשלוח לו דמאי כדאיתא בפרק שלישי [שם] מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר אסור אבל מוכרין ושולחין אותו לת״ח שאין ת״ח אוכל עד שיעשר או עד שיודיעו אדם נאמן שהוא מעושר. שנינו בפ׳ רביעי [דף ט״ז] הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ונכנס שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר, הר״ז שואלו אם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן מעושרין הן אוכל על פיו באותה שבת ואפילו היו לו פירות אחרים מתוקנין מאותו המין ומפרש בירושלמי מפני שאימת שבת הקובעת למעשר על עם הארץ שאינו עובר בה עבירה זו אע״פ שהוא אוכל על פיו בשבת הר״ז לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקילו להאמינו אלא לצורך השבת, [שם] הייתה שבת ויום טוב סמוך לה ושאלו באחד מהן אוכל אף בשני בשבת מפני שלא נר׳ לעשר בינתים וכן בשני ימים טובים של גליות [בדף ט״ו דלעיל ובמנחות דף ל׳] מי שאינו נאמן שראוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהם דמאי וראינוהו שחזרה ונפלה לפנינו בין במקום אחר בין למקומה ואמר חזרתי והפרשתי אותה אמר ר״ש שזורי נאמן ואפי׳ בחול ואוכל על פיו ואומר בירושלמי [פ״ד דדמאי] כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת דימוע עליהם ואינן חשודין להאכיל את המדומע ובפרק בהמה המקשה [דף ע״ה] פוסק כרבי שמעון שזורי. [בפ״ק דדמאי] כשגזרו על הדמאי לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד שהוא מכזיב ולפנים וכזיב עצמה כלחוץ וכל פירות הנמצאות מכזיב ולחוץ פטורין מן הדמאי כדאי׳ בירושלמי [שם] שחזקתם מפירות מקום שנמצאו בו. אלו דברים שלא גזרו עליהם כשגזרו על הדמאי כמו ששנינו בפ״ק דדמאי ובתוספתא [פרק קמא דדמאי] הלוקח פירות לזריעה או להאכילה לבהמה קמח לעורות או למלוגמא או לרטיה שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים יין לקילור וחלת עם הארץ והמדומע והלקוח בכסף מעשר שני ושירי המנחות ותוס׳ הביכורים כל אלו פטורין מן הדמאי וכיון שאמר לו עם הארץ מתוקנין הן אינו צריך לעשר. עוד תניא בתוספתא דדמאי מצטרפין פירות ח״ל עם פירות א״י כדי שירבו על פירות הארץ לפוטרן מן המעשרות.