מפרשי רש"י על שמות יב טז
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק י"ב • פסוק ט"ז | >>
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כז • כח • כט • ל • לא • לג • לד • לה • לו • לז • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכׇל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃
רש"י
"מקרא קדש" - מקרא שם דבר קרא אותו קדש לאכילה ושתייה וכסות (מכילתא)
"לא יעשה בהם" - אפי' ע"י אחרים
"הוא לבדו" - (יכול אף לעו"ג ת"ל הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לעו"ג) הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב
"לכל נפש" - אפי' לבהמה יכול אף לנכרים ת"ל לכם (נ"א אך) (ביצה כח ב"ר)
רש"י מנוקד ומעוצב
מִקְרָא קֹדֶשׁ – מִקְרָא, שֵׁם דָּבָר: קְרָא אוֹתוֹ קֹדֶשׁ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּכְסוּת (מכילתא כאן).
לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם – אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים (שם).
הוּא לְבַדּוֹ – הוּא, וְלֹא מַכְשִׁירָיו שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב (ביצה כ"ח ע"ב).
לְכָל נֶפֶשׁ – אֲפִלּוּ לִבְהֵמָה. יָכוֹל אַף לְגוֹיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר לָכֶם (ביצה כ"א ע"ב) [נ"א: אַךְ, חִלֵּק].
מפרשי רש"י
[לז] מקרא שם דבר. פירוש שאין המ"ם היא לבינוני מפעיל, דאם כן היה המ"ם בפתח, אבל "מקרא" שם דבר על הקריאה, שהרי יש לקרותו קודש לאכילה ושתיה, ועל אותה קריאה אומר "מקרא קודש":
[לח] לא יעשה בהם אפילו על ידי אחרים. הרמב"ן הקשה על זה שאלו 'אחרים' - אם ישראל הם, בעצמם הם מוזהרים, ואם אותו ישראל הוא מוטעה או שוגג - הרי עובר ב"לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד), ואם 'אחרים' הללו גוים - אין אנו מוזהרים על מלאכת גוי, ולפי הנראה דאין זה קשיא, אף על גב שהוא עצמו מוזהר - כאן עובר בלאו אף המניח לישראל לעשות מלאכתו:
[לט] דאפשר לעשותן בערב יום טוב. ומשמע דאי לא קרא היו מכשירין מותר אפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב, ואם כן אוכל נפש דאין כאן מיעוט מותר אפילו אפשר לעשותן בערב יום טוב. וקשה, דבפרק המצניע (שבת דף צה.) אמרינן החולב והמחבץ והמגבן לרבי אלעזר ביום טוב לוקה, וראבי"ה תירץ דלאו דווקא מכשירין דאפשר לעשותן מערב יום טוב הוא דקאמר, [ד]הוא הדין אוכל נפש נמי, אלא דנקט מידי דכך הוא רגיל לעשות, וסתם מכשירין אינם מתקלקלים אם יעשו אותם בערב יום טוב. ותימה דכיון דאין חלוק בין "הוא" ובין מכשירין מאי ענין מכשירין להכא, ומנא ליה לתנא הך סברא לומר דאין חלוק בין אוכל נפש ובין מכשירין, ולמה לא נאמר מדאצטריך לאסור מכשירין ש (אי) אפשר לעשותן מערב יום טוב, שמע מינה דאוכל נפש אף על גב שאפשר לעשותן מערב יום טוב שרי, ונראה דודאי אין הכי נמי, דכל אוכל נפש דאף על גב שאפשר לעשותן בערב יו"ט - שרי, וטעמא דמלתא כי דרך אוכל נפש אדם עושה אותו כל שעה שירצה לאכול, לכך שרי. אבל החולב והמחבץ והמגבן, דאין דרך שעושה אותו בכל שעה שרוצה לאכול, אבל הוא עושה אף שלא לצורך אוכל נפש אם יצטרך לבסוף אף על גב שאין צריך לו עתה, ואין זה מקרי 'אוכל נפש', דלא מקרי 'אוכל נפש' אלא מה שהוא עושה אותו לאכול אותו לצרכו מיד. ולפיכך בקוצר אף על גב שהוא רוצה עתה לאכול, כיון דקצירה בעצמה אין דרכה לאכול מיד - אסור, דבעינן מידי שהוא אוכל נפש שדרכו לעשות משום אוכל נפש עכשיו, כגון אפייה או בשול, שפירוש "אשר יאכל לכל נפש" המלאכה שהיא עומדת לאכול, ובשביל שיהיו אוכלין מיד עושין אותו, כמו האפיה, שכל עוד שהאפיה קרוב אל האכילה הלחם יותר טוב, וכהאי גוונא אמרינן דהוא אוכל נפש. אבל הקצירה שאין עשייתה בשביל לאכול אחר הקצירה, רק שהוא קוצר בזמן קצירה וכשיהיה צריך יהיה אוכל, אין זה "אשר יעשה לכל נפש", שרוצה לומר אשר דרכו לעשות לאכילת נפש. וכן המחבץ והמגבן, אין עושה גבון זה בשביל לאכול מיד, שודאי דבר שצריך לעשות אותו בשביל אוכל נפש - ואפילו אפשר לעשותו מערב יום טוב - שרי לעשות ביום טוב, שעיקר שהתירה התורה אוכל נפש בשביל שדבר כזה אין נעשה מקודם, ולכך מותר לעשות ביום טוב אף על גב שאפשר לעשות מערב יום טוב, והכי נמי דבר שדרכו להיות נעשה שלא לאכול מיד, אפילו אם אין לו עתה דבר, כגון קצירה, אפילו אם אין לו פירות לאכול - אסור לקצור, דסוף סוף לא שייך בזה "אשר יאכל לכל נפש", כי אין דרך לקצור לאוכל נפש, רק קוצרין בזמן קצירה, וכן הוא נכון:
[מ] אפילו לבהמה. כרבי עקיבא דפליג אדרבי יוסי במסכת יום טוב (ביצה דף כא:) דהלכה כר' עקיבא מחבירו (עירובין דף מו:), ולא כרבי יוסי דפליג ארבי עקיבא. אף על גב דתנן סתם מתניתין (חלה פ"א מ"ח) עיסת כלבים - בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפת ביום טוב, ומשמע אם אין רועים אוכלים ממנה אין נאפת ביום טוב, על כרחך אין ראיה מהך מתניתין, דהא לגרסת רש"י סבר המקשה למימר בפשיטות דמותר לעשות אוכל נפש לבהמה, דמקשה 'והא חזו לכלבים', ומשמע היכי דחזי לכלבים שרי, וכי לא הוי ידע סתם מתניתין של עיסת כלבים, על כרחך דהך מתניתין איירי שאין דרך לתת לכלבים פת חמה, ויש להם פת אחר, ולשו עיסה זאת להאכיל אותם אחר יום טוב, ולפיכך אסר לאפות אותה ביום טוב אם אין הרועים אוכלין ממנה, והשתא ניחא. והרב זרחיה [הלוי] ז"ל תירץ דאפשר לתת לכלבים בלא אפיה: