מפרשי רש"י על שמות יב ל
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק י"ב • פסוק ל' | >>
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כז • כח • כט • ל • לא • לג • לד • לה • לו • לז • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיָּ֨קׇם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכׇל־עֲבָדָיו֙ וְכׇל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃
רש"י
"ויקם פרעה" - ממטתו
"לילה" - ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום
"הוא" - תחילה ואח"כ עבדיו מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן
"כי אין בית אשר אין שם מת" - יש שם בכור מת אין שם בכור גדול שבבית קרוי בכור שנאמר (תהלים פט) אף אני בכור אתנהו ד"א מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים והיו להם בכורות הרבה פעמים הם חמשה לאשה אחת כל אחד בכור לאביו
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיָּקָם פַּרְעֹה – מִמִּטָּתוֹ.
לַיְלָה – וְלֹא כְּדֶרֶךְ הַמְּלָכִים בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם (מכילתא כאן).
הוּא – תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ עֲבָדָיו; מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הוּא מְחַזֵּר עַל בָּתֵּי עֲבָדָיו וּמַעֲמִידָן (שם).
כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת – יֵשׁ שָׁם בְּכוֹר, מֵת; אֵין שָׁם בְּכוֹר, גָּדוֹל שֶׁבַּבַּיִת קָרוּי בְּכוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ" (תהלים פט,כח) (ילק"ש תהלים רמז תת"כ, ממכילתא דרשב"י). דָּבָר אַחֵר: מִצְרִיּוֹת מְזַנּוֹת תַּחַת בַּעֲלֵיהֶן וְיוֹלְדוֹת מֵרַוָּקִים פְּנוּיִים, וְהָיוּ לָהֶם בְּכוֹרוֹת הַרְבֵּה, פְּעָמִים הֵם חֲמִשָּׁה לְאִשָּׁה אַחַת, כָּל אֶחָד בְּכוֹר לְאָבִיו (ראו מכילתא על פס' לג).
מפרשי רש"י
[סא] כל אחד בכור לאביו כו'. ואם תאמר למה לא ציוה לקדש רק בכור פטר רחם (להלן יג, ב) ולא בכור לאביו גם כן, ויראה לי מפני שאין אבות לגוים (סנהדרין דף נח:), ועיקר בכור הוא בכור לאם לא בכור לאב, אף על גב שהכה הקב"ה גם בכור אב, היינו כדי שתתפשט בכל שנקרא שמו 'בכור' בלבד, כי אחר שהתחילה המכה בעיקר הבכורות, דהיינו בכור לאם, נכללו במכה כל הבכורות, אבל כיון שהיה העיקר והגורם בכור האם - הקדיש בכור האם דוקא. ויותר מזה אמרו במדרש, שאם אין בכור - גדול בבית מת, וכל זה שיהיו כולם נלקים, אבל עיקר המכה בבכור האם דוקא:
אמנם עיקר טעם הזה הוא דבר מופלא בחכמה, כי לענין קדושה דוקא תלה הכתוב בפטר רחם שיצא לעולם בראשית, ובזה שייך קדושה, כי האשה מוציאה הבנים לאויר העולם, וראשית שפטר הרחם ויצא מן האשה - קדוש, כי זהו יש לו קדושה מצד המציאות בעצמו, שיצא ראשון לאויר העולם שהוא ראשון המציאות, וכל בכור לאב - אין האב מוציאו לעולם, ואין בכור שלו ראשית המציאות רק ראשית כחו ואונו (דברים כ"א, י"ז), ולא שייך בזה קדושה. אבל הקדושה הוא במה שהוא ראשית המציאות, ולא במה שהוא בכור לאב, כי המעלה הזאת לבן מצד האב ולא מצד המציאות בעצמו, לכך הקדושה תלה בפטר רחם. ודבר זה יש להבין מן הבכורים, שגם כן ציוה לקדש דבר שיצא ראשון למציאות. כי יש לתת אל השם יתברך דבר שהוא ראשית המציאות, שעל ראשית המציאות חל קדושה, שהוא יותר במעלה, וזה לא שייך רק בבכור פטר רחם, ולפיכך אף על גב שהיה המכה גם כן בבכור אב - אין להקדיש רק בכור אם שהוא פטר רחם, והוא ראשית המציאות, ולא בכור לאביו: