מפרשי רש"י על שמות יב מג
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק י"ב • פסוק מ"ג | >>
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כז • כח • כט • ל • לא • לג • לד • לה • לו • לז • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כׇּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃
רש"י
"זאת חקת הפסח" - בי"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו
"כל בן נכר" - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע (מכילתא)
רש"י מנוקד ומעוצב
זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח – בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן נֶאֶמְרָה לָהֶם פָּרָשָׁה זוֹ.
כָּל בֶּן נֵכָר – שֶׁנִּתְנַכְּרוּ מַעֲשָׂיו לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם (זבחים כ"ב ע"ב). וְאֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד בְּמַשְׁמָע (מכילתא כאן).
מפרשי רש"י
[עב] בי"ד בניסן נאמרה להם הפרשה. דהא אי אפשר לומר דאחר י"ד בניסן נאמרה הפרשה, דהא כתיב בסוף הפרשה (ר' פסוק ז) "ויעשו בני ישראל וגו'", והפסח עשאו בי"ד בניסן (פסוק ו). ואין לומר שקודם י"ד בניסן נאמרה לו, דכיון דציוה לו מקצת דיני פסח בראש חודש ניסן (רש"י פסוק ג) בפרשת "החודש הזה" (פסוקים ג-יא), ולא הגיד להם פרשה זאת, שמע מינה שלא רצה הקב"ה שידעו פרשה זאת עדיין. והטעם נראה כי אם ציוה הקב"ה על מצות חקת הפסח בראש חודש ניסן ונאמר "כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד וגומר וכל ערל לא יאכל בו" (פסוקים מד, מח), היו ישראל מלין מיד בראש חודש ניסן כדי שיאכלו הפסח, ולא היו נימולים בי"ד, והקב"ה רצה שיהיו מלין בליל צאתם ממצרים, כדכתיב (יחזקאל ט"ז, ו') "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" (רש"י פסוק ו), ולכן המתין לומר הפרשה הזאת עד י"ד בניסן. ועוד, כדי לעשות שני הדמים כאחד, כי אלו שני דמים הם דבר אחד, כמו שנתבאר למעלה. וזהו שאמר הכתוב "ואראה אותך מתבוססת בדמיך", לכך היתה המצוה שיהיו נימולין בי"ד שעשו הפסח, כדי שיהיה הפסח והמילה כאחד:
[עג] ואחד גוי ואחד ישראל. פירוש אף על גב דבכל מקום נאמר לשון "נכר" על גוי, כאן כתיב "כל בן נכר" רוצה לומר כל מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, והוא כולל הכל, בין גוי, בין ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים - לא יאכל בו. ואף על גב דכתיב אצל גוי בפני עצמו (פסוק מה) "תושב ושכיר כו'" אליבא דרבי אליעזר, ההוא צריך למכתב אפילו הוא תושב ושכיר אצל ישראל - לא יאכל בו, וקרא דהכא דכתיב "כל בן נכר" דאיירי בין ישראל ובין בגוי לא צריך, דהא כבר כתיב "תושב ושכיר לא יאכל בו", מילתא דאתא בקל וחומר טרח וכתב לך בקרא (פסחים דף יח:). ועוד, דהא קרא צריך לישראל משומד, ולהא צריך קרא. אבל הרא"ם פירש דאי לאו קרא של "תושב ושכיר" הוי מוקמינן קרא ד"בן נכר" דווקא בגוי ולא במשומד, עכשיו שכתיב "תושב ושכיר" מוקמינן הכתוב למשומד ישראל. וכל זה אין בו ממש, כמו שהקשה בעצמו, דאם לא כן לרבי אליעזר מנא ליה לאוקמי קרא לאפנוי: