מפרשי רש"י על שמות יב טו


<< | מפרשי רש"י על שמותפרק י"ב • פסוק ט"ו | >>
א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כז • כח • כט • ל • לא • לג • לד • לה • לו • לז • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות י"ב, ט"ו:

שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כׇּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃


רש"י

"שבעת ימים" - שטיינ"א של ימים

"שבעת ימים מצות תאכלו" - ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז) ששת ימים תאכל מצות (פסחים קכ) למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ מנין אף ששה רשות ת"ל שבעת ימים זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף ששה רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה (שם כח)

"אך ביום הראשון תשביתו שאור" - מערב יו"ט וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה ומצינו מוקדם קרוי ראשון כמו (איוב טו) הראשון אדם תולד הלפני אדם נולדת או אינו אלא ראשון של שבעה ת"ל לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים (מכילתא)

"הנפש ההוא" - כשהיא בנפשה ובדעתה פרט לאנוס

"מישראל" - שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר ת"ל במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא רשותי


רש"י מנוקד ומעוצב

שִׁבְעַת יָמִים – שייטיינ"א [seiteine = קבוצה של שבעה[1]] שֶׁל יָמִים.
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ – וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" (דברים טז,ח), לָמַדְנוּ עַל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁאֵינוֹ חוֹבָה לֶאֱכֹל מַצָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאכַל חָמֵץ. וּמִנַּיִן אַף שִׁשָּׁה שֶׁהִיא רְשׁוּת? [תַּלְמוּד לוֹמַר: "שִׁבְעַת יָמִים";] זוֹ מִדָּה בַּתּוֹרָה: דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מַן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ בִּלְבַד יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא: מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת[2], אַף שִׁשָּׁה רְשׁוּת. יָכוֹל אַף לַיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב,יח), הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה (פסחים ק"כ ע"א).
אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר – מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְקָרוּי "רִאשׁוֹן", לְפִי שֶׁהוּא לִפְנֵי הַשִּׁבְעָה. וּמָצִינוּ מֻקְדָּם קָרוּי רִאשׁוֹן, כְּמוֹ "הָרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד" (איוב טו,ז), הַלִּפְנֵי אָדָם נוֹלַדְתָּ? אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן שֶׁל שִׁבְעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ" וְגוֹמֵר (שמות לד,כה), לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּם (פסחים ה' ע"א).
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא – כְּשֶׁהִיא בְּנַפְשָׁהּ וּבְדַעְתָּהּ, פְּרָט לְאָנוּס (מכילתא כאן).
מִיִּשְׂרָאֵל – שׁוֹמֵעַ אֲנִי תִּכָּרֵת מִיִּשְׂרָאֵל וְתֵלֵךְ לָהּ לְעַם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמָקוֹם אַחֵר: "מִלְּפָנַי" (ויקרא כב,ג), בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתִי.

מפרשי רש"י

[לב] שטיינא בלע"ז. כבר אמרנו למעלה (פ"י אות יט) כי התי"ו הוא סימן הדביקות, וצריך לומר שילוש של ימים. וחלוק גדול יש בין 'שבעה ימים' ל"שבעת ימים", ודבר זה כי מספר שבעה בא על גופים הנמנים כמה הם - שבעה, שמונה, ולפיכך נקרא שם המספר. ולא כן "שבעת ימים", שאין "שבעת" בא על הגופים הנמנים שהם כך וכך, שזה בודאי שם המספר, אבל "שבעת ימים" או "שלשת ימים" רוצה לומר שילוש של ימים, "שבעת" של ימים, ולא בא "שלשת" או "שבעת" על גופים הנמנים, שהרי אמר 'שלוש של ימים', 'שבעת של ימים':

[לג] למד על ז' של פסח וכו'. יש מקשים דכיון דבא ללמד על יום ז' שאינו חובה, אם כן בודאי כך פירושו ו' ימים הם חייבים אבל לא יום הז', ואם כן היאך מצינו למילף אחר כך דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא - דאף כל הו' ימים רשות, והלא כבר למדנו שהם חובה, ונראה דכך פירושו, דאם היה יום הז' חובה הוי ליה למכתב 'שבעת ימים תאכל מצות', דהא חובה הם, ולמה יכתוב (דברים ט"ז, ח') "ששת ימים תאכל מצות" כיון דיום הז' גם כן חובה. אבל אם יום הז' רשות הוא - כתב שפיר "ששת ימים", בין שהם רשות גם כן או חובה הוי שפיר דכתב "ששת ימים"; אי הוי ששת ימים חובה, שפיר כתב "ששת ימים" חובה, אבל לא יום הז'. ואי הוי "ששת ימים" רשות, הוי פירושו שפיר "ששת ימים תאכל מצות", אף על גב דגם יום הז' רשות - לא קשיא למה לא כתב 'שבעת ימים תאכל מצות', דזאת הקושיא לא הוי רק כדדרשינן דהוא חובה, כיון דקרא איירי במצוה שיש בהן - למה אמר "ששת ימים" כיון שהמצוה ז' ימים, אבל כיון דהוי רשות - לא בא הכתוב לדבר כלל מענין המצוה, אלא רשות הוי, כלומר ששת ימים אוכלים מצות, ולא הוי חובה, ולא משמע דיום השביעי הוא מחולק מן ששת ימים כלל, כיון דאין זה דבר מצוה, שששת ימים הם רשות:

ומה שהקשה הרא"ם דלא נקרא זה 'יצא מן הכלל', דלא נקרא 'יצא מן הכלל' אלא כשחוזר לכתוב אותו דבר שהיה בכלל, וכאן לא כתב אותו דבר שהיה בכלל, שהרי שביעי לא נכתב כשיצא מן הכלל, אומר אני שבמדה 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל' (תו"כ ר"פ ויקרא) אין חלוק כלל יהיה נכתב בפירוש, או שאנו לומדים אותו מכח דיוק כדכתיב "ששת ימים" ולא כתב 'שבעת ימים וכו, שהרי אף לפי פירושו שפירש ש'יצא מן הכלל' מדכתיב (דברים ט"ז, ח') "וביום הז' עצרת" ולא כתיב 'וביום הז' מצות ועצרת' שמע מינה דלא מחייב לאכול מצה, אכתי קשיא הרי אכילת מצה לא נכתב, רק שנכתב עצרת, ומדלא כתיב אכילת מצה שמע מינה דהוא רשות, הכי נמי מדכתיב "ששת ימים" ולא כתיב 'ז' ימים' שמע מינה דז' רשות, ואין שום חלוק כלל:

אף על גב דרש"י פירש בשלהי פסחים (קכ. ד"ה מה) דדייק מדכתיב "ובשביעי עצרת" ולא כתיב 'ובשביעי תאכל מצות ועצרת', אומר אני דהיא היא, שאם היה שהמצוה לאכול שבעת ימים מצה הוי למכתב 'ביום הז' תאכל מצה ועצרת', שאין לכתוב 'שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת', שלא ידענו ממה מתחיל למנות יום השביעי שהוא עצרת, שכאשר כתב "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת" ידענו שיום שביעי עצרת אחר הו' ימים מיד, אבל אם אומר 'שבעה ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת', כיון שאין המספר כסדר המספר יש לפרש "וביום השביעי" אחר השבעת ימים, וזה היה במשמעות הכתוב, ולפיכך פירש רש"י דהוי למכתב כך 'וביום השביעי תאכלו מצות ועצרת'. ומכל מקום עיקר דיוק הוא אם היה הז' חובה אם כן לא יתכן שיכתוב "ששת ימים תאכל מצות", כיון דגם השביעי עמהם חובה, שאיך יאמר "ששת ימים תאכל מצות", והרי המצוה הוא ז' ימים, אבל כאשר יום הז' הוא רשות או כולם רשות - לא קשיא מידי, שהרי אין כאן דבר מצוה שיכתוב יום הז', שהרי רשות הוא. והוא עיקר הפירוש בהך ברייתא (פסחים דף קכ.). ואי לא כתב כלל "ששת ימים" הווא אמינא דכולם חובה, השתא דכתיב "ששת ימים תאכל מצות", וקשיא אם הז' חובה גם כן איך אמר "ששת ימים". ואין אנו צריכין לדחוק בהך ברייתא כלל, דהא ברייתא לא זכרה "וביום השביעי" רק "ששת ימים" בלבד, מוכח שהלימוד מדכתיב "ששת ימים", דמשמע "ששת" ולא שבע:

והקשה הרא"ם למה צריך למדרש במדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל', תיפוק ליה כיון דיום הז' הוא רשות אם כן קרא ד"שבעת ימים תאכל מצות" ליכא לאוקמי בחובה, דהא יום הז' רשות הוא, וצריך לפרש "שבעת ימים תאכל מצות" רשות, ותירץ הרא"ם דאף על גב דהייתי מפרש קרא דז' ימים רשות, אבל קרא ד"ששת ימים תאכל מצות" (דברים ט"ז, ח') הייתי מפרש חובה, דהוה אמינא ששת ימים חייב לאכול מצה, ובמדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל' אנו דנין דכל השבעה הם רשות. דפירוש זה לא נראה אלי כלל, דהא לא למדנו 'במדה שהיה בכלל ויצא מן הכלל' רק ללמד על הכלל כולו, ואין "ששת ימים" הוא כלל רק הכלל הוא "שבעת ימים", אבל נראה דאי לאו מדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל' לא היינו יכולים ללמד דכל הז' הם רשות, דהא קרא (דברים ט"ז, ח') קאמר דוקא שביעי רשות ולא ששה ימים, ואי אפשר לפרש קרא ד"שבעת ימים" רשות, והיינו אומרים על כרחך אי אפשר לדרוש שהשביעי רשות רק לדרשא אחריני אתא, והשתא דיצא ללמד על הכלל כולו יצא, ואם כן כולם רשות, ושפיר יתפרש קרא ד"שבעת ימים" לומר שכולם רשות:

[לד] זו מדה בתורה וכו'. והקשה הרא"ם דאיך דיינין ליה מדה זאת, והלא הכלל באיסור והפרט בהיתר, ואין זה 'מדה שהיה בכלל ויצא ללמד' דלא נקרא מדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד' אלא כשהכלל הוא בדבר שיצא ללמוד שוה באיסור או בהיתר, כגון והנפש אשר תאכל בשר מבשר זבח השלמים וטמאתו עליו" (ר' ויקרא ז, כ) שלמים בכלל כל הקדשים היה, ולמה יצא, להקיש אליה כו', אבל דבר זה - שהכלל הוא באיסור ודבר שיצא לידון הוא בהיתר, הוי יוצא לידון בדבר החדש, דלא גמר כלליה מיניה ולא הוה מכלליה, כדאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ז.) אשת אח בכלל כל העריות היה, ויצא לידון בדבר החדש להתיר במקום מצוה, ולא גמרינן כלליה מיניה ולא הוא מכלליה, אלא אשת אח דאשתרי אשתרי, והשתא קשיא הכא, ותירץ דהכא לא דמי, דהא 'בדבר שיצא ללמוד' למדנו פירוש הכלל דאינו באיסור, ולא דמי לאשת אח, דהתם הכלל הוא באיסור שלא במקום מצוה, ויצא לידון בדבר החדש, אבל כאן דלא ידעינן מה הוא פירוש הכלל אם "שבעת ימים תאכל מצות" חובה או רשות, ילפינן במדה שהיה בכלל דאינו חובה שפיר. וכך ילפינן, 'שביעי בכלל היה' דסוף סוף כתיב "שבעת ימים תאכל מצות", יהיה חובה או רשות - היה בכלל "שבעת ימים", ויצא מן הכלל ללמד וכו', כך תירץ הרא"ם. ואין דבר זה נכון כלל, שלא נקרא זה 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל' אם לא באנו ללמוד רק פירוש הכתוב של "שבעת ימים תאכל מצות", אבל הפירוש הנכון שאין זה נקרא הכלל באיסור והפרט בהיתר, שאפילו יהיה פירוש "שבעת ימים תאכל מצות" מצוה - גם 'היתר' נקרא, כי לא שייך במצוה איסור, ולא אמרינן שהכלל באיסור והפרט בהיתר רק אצל אשת אח, שהכלל באיסור לגמרי והפרט בהיתר, ולא כהאי גוונא. לכך למדנו במדה 'שהיה בכלל ויצא מן הכלל' שאכילת מצה של שבעת ימים אינו מצוה רק רשות, וזה נכון:

[לה] תלמוד לומר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. פירוש דהוי ליה למכתב (בפסוק יח) 'בראשון בארבעה עשר בערב עד יום האחד ועשרים בערב תאכלו מצות', אי נמי דהוי למכתב 'בראשון בארבעה עשר תאכלו מצות בערב עד יום האחד ועשרים', שבלשון זה לא היה מחולק ערב ארבעה עשר משאר ימים, ומדכתיב (פסוק יח) "בערב תאכלו מצות" משמע דבערב בלבד תאכלו מצות. בשלמא "שבעת ימים תאכל מצות" למדנו בדבר שהיה בכלל שבא ללמדנו על הכלל כולו, אבל "בערב" לא היה בכלל, כי לא היה בכלל רק "שבעת ימים", ולפיכך "בערב תאכלו מצות" נשאר במצוה כמו שיתבאר (אות מג). ואין להקשות דלכתוב "בערב תאכלו מצות" לומר דבערב הוא חובה, ואם כן ממילא דכל שאר הימים רשות, דאי כל הז' הם חובה למה צריך "בערב", דהא הכל חובה, דאין זה קשיא, דהא אף על גב דהוי כל שבעת ימים חובה צריך למכתב "בערב", דלא נזכר הלילה בקרא, דלא כתיב רק "שבעת ימים", וקרא אתא ללמוד שהלילה ראשונה חובה ושאר לילות רשות, אבל הימים כלם חובה:

ואין לומר גם כן דאדרבא נימא איפכא, "בערב תאכלו מצות" בכלל "שבעת ימים תאכלו מצות", ולמה יצא - לומר מה לילה ראשונה חובה אף כולם, דזה לא יתכן, דהרי הלילות לא היו בכלל "שבעת ימים" כלל, דלא כתיב רק "שבעת ימים", כמו שיתבאר לקמן (אות מג). והרא"ם תירץ דאין לדרוש ד"בערב תאכלו מצות" יצא מן הכלל, דאם כן למה צריך "בערב", דהא בלאו הכי חובה, דקרא ד"שבעת ימים תאכל מצות" מסתמא בחובה אם לא דילפינן מ"ששת ימים תאכלו מצות" (דברים ט"ז, ח') דהוי רשות, ותו ליכא למילף דהם חובה כיון דילפינן שהם רשות. וקשיא לדבריו שאם כן לא היה בא ללמד על הכלל כולו, שהרי "בערב" נשאר חובה, ואם כן מנא לן למידרש במדה זאת שבא ללמד על הכלל - אחר שלא נוכל לומר דבא ללמד על הכלל כולו שהוא רשות, שהרי הערב הראשון חובה, וכמו שנשאר הערב הראשון חובה - כך שאר ימים הם חובה, חוץ מן יום השביעי, דאין ללמוד על הכלל אלא במקום שנוכל ללמוד על הכלל כולו, וכאן אי אפשר ללמוד על הכלל כולו, אלא דלא היה "בערב" בכלל "שבעת ימים", כמו שנתבאר, וזהו נכון:

והקשה הרא"ם לא לכתוב קרא ד"שבעת ימים תאכל מצות", והשתא לא צריך קרא גם כן ד"ששת ימים", ולא צריך לכתוב רק "בערב תאכלו מצות" כיון דכל ז' רשות הוא, ויראה לומר דלכך אתא "שבעת ימים תאכלו מצות", דבפרק כל שעה (פסחים דף לח:) איכא ברייתא דמפיק קרא ד"שבעת ימים תאכלו מצות" להוציא חלות תודה ורקיקי נזיר, דיליף מצוה הנאכלת כל ז', יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שנאכלת ליום ולילה אחד. ועוד נראה, דבא ללמד כי כל השבעה הם רשות, ולא תאמר שאם יאכל מצות עובר ב"בל תוסיף" (דברים ד', ב'), לכך כתב שהוא רשות. ואפילו לרבא דסבירא ליה במסכת ר"ה (דף כח:) דלעבור בבל תוסיף שלא בזמנו צריך כונה שעושה לשם חובה, אבל שלא בכונה לא עבר שלא בזמנו, והשתא ממה נפשך - אם מכוין למצוה למה לא יעבור, ואם אינו מכוין לשם מצוה - למה יעבור, דנראה אלי כיון שנקרא "חג המצות" (להלן כג, טו) אפילו מכוין למצוה אינו עובר, דכיון שהכתוב אומר "שבעת ימים" הם רשות לאכול בהם מצות, אם אוכל בהם מצות אפילו לשם חובה - אין כאן איסור, כיון שהתורה נתנה רשות לך אם אתה רוצה לאכול אכול - אם הוא אוכל לשם מצוה אינו עובר בבל תוסיף, כך יראה:

והקשה הרא"ם דלמה לא אמרינן דקרא ד"שבעת ימים תאכלו מצות" אתא למילף 'ולא חמץ', ולאו הבא מכלל עשה עשה (פסחים דף מא:) לעבור על אכילת חמץ לאו ועשה, ולא מצאנו זה בשום מקום דעובר בעשה ולאו אם אוכל חמץ, ואין זה קשיא, דאיך יתכן לומר דאתי ללאו הבא מכלל עשה, דמדכתיב "תאכלו מצות" לא נוכל למילף שלא לאכול חמץ, דאם כן נלמוד דכל דבר אסור לאכול כל ז' חוץ ממצה, דדוקא קאמר "שבעת ימים תאכלו מצות" ומשמעות דלא נאכל פירות גם כן, דגם הוא אינו מצה, ולמה נאמר "שבעת ימים תאכלו מצות" 'ולא חמץ', דאטו 'לא חמץ' כתיב בקרא, ואם תאמר דאין הכי נמי שלא יאכל כי אם מצה, אם כן אסר לו לשתות, וימות בצמא. והא דדרשינן (זבחים דף לד.) "זאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה" (ויקרא י"א, ב'-ג'), ודרשינן דאתא ללמוד "זאת אשר תאכלו" ולא טמאה, ולאו הבא מכלל עשה - עשה, התם שאני, דכיון דכתיב "זאת החיה כל מפרסת וכו'", ודרשינן אבל חיה שאינה מפרסת לא תאכלו, וכאן נמי אילו כתיב 'שבעת ימים תאכלו לחם מצה', למדנו מזה אבל לחם שאינו מצה - והיינו לחם חמץ - לא תאכלו, אבל לא כתיב רק לאכול מצה, ומשתמע דלא תאכלו מידי דלאו מצה הוא, ולא כתב איסור חמץ יותר ממידי אחריתי, ולכך אי אפשר לומר כאן דבא המקרא ללמוד לעבור בעשה באכילת חמץ:

[לו] שהיא בנפשה ובדעתה. דאם לא כן "ההיא" למה לי, אלא דוקא כשהיא בהווייתה, ולא כשאינה בהווייתה, והיא אנוסה או מוטעת:

בד"ה אך ק' וכו' נ"ב ואני מתמה מה בכך שאינו דומה כ"כ להבערה מ"מ רחוק הוא מאשת אח דאקשי מיניה ועליו להביא ראייה דלא איקרי כה"ג יוצא מן הכלל ולפי' הסבר' אני אומר שאין לך יוצא מן הכלליפה מזו שהוא פיר' על אכילת מצה שאינה לחובה אלא רשות ואזהרת חובה לחמץ ואם כן לומד שפיר על הכלל כולה והפשט שפיר' ר' הלל יכול להיות מיושב בו בריית' דת"כ אבל מה שהזכיר רש"י פה מה שביעי כולו ולא הזכיר רמז מפסוק של חג כל עיקר אין כוונתו כמו שפירש ר' הלל ודוק נ"ב מהרש"ל:

בד"ה יכול אף כו' לא ידעתי למה ובפענח רזא תירץ דלכך איצטריך תרתי מיעוטי דאי לא הוי כתיב רק מיעוט אחד ה"א דוקא לגוים לחוד הוא דאסור אבל לישראל ולגוי ביחד שרי קמ"ל עוד מיעוטא יתירה ודוק:

  1. ^ ר' לעיל מס' 3085 (שמות י,כב).
  2. ^ דִּכְתִיב בַּפָּסוּק בִּדְבָרִים שָׁם: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת", וְלָא כְּתִיב בֵּיהּ "תֹּאכְלוּ מַצּוֹת".