מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית מו כח

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית מד יח	בראשית מח א←

[ט] ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף (בראשית מו, כח). זהו שאמר הכתוב: "זאב וטלה ירעו כאחד" וגו' (ישעיהו סה, כה). בא וראה, שכל מה שהכה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מתרפאין לעולם הבא. העוורים מתרפאין, שנאמר: "אז תפקחנה עיני עורים" (ישעיהו לה, ה); והפסחים מתרפאין, שנאמר: "אז ידלג כאיל פסח" (שם, ו); ואלמים מתרפאין, שנאמר: "ותרון לשון אלם" (שם). הכל מתרפאין; אלא כשאדם הולך כך הוא בא, הולך עוור ובא עוור, הולך חרש ובא חרש, הולך פיסח ובא פיסח, הולך אילם ובא אילם. כשם שהולך לבוש כך בא לבוש, שנאמר: "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש" (איוב לח, יד). ממי אתה למד? משמואל; כשהעלה אותו שאול מה אמר לאשה? אמר לה: מה את רואה? "ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל" (שמואל א כח, יד), שכך היה לבוש, שנאמר: "ומעיל קטן תעשה לו אמו" (שמואל א ב, יט). ולמה כשאדם הולך כך הוא בא? שלא יאמרו רשעי עולם, משמתו ריפא אותן הקדוש ברוך הוא ואחר כך הביא אותן: כמדומה שאין אלו אותן, אלא אחרים הם; אמר הקדוש ברוך הוא: אם כן יעמדו כשם שהלכו, ולאחר כך אני מרפא אותם, שנאמר: "לפני לא נוצר אל" (ישעיהו מג, י). ואחר כך אף החיות מתרפאות, שנאמר: זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (ישעיהו סה, כה). ומי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא, שנאמר: "ונחש עפר לחמו" (שם), ולמה? שהביא את הכל לעפר.

דבר אחר: זאב וטלה ירעו כאחד. זאב זה בנימין, שנאמר: "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז), וטלה אלו השבטים, שנאמר: "שה פזורה ישראל" וגו' (ירמיהו נ, יז). ירעו כאחד, אימתי? כשירד בנימין עמהם, והיה יעקב אומר: "לא ירד בני עמכם" (בראשית מב, לח). כיון שהגיע השעה וירד עמהם היו ממצעין אותו ומשמרין אותו. וכן יוסף, "וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו" וגו' (בראשית מג, כט). אריה זה יהודה, שנאמר: "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט). כבקר זה יוסף, שנאמר: "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז). יאכל תבן, שנמצאו אוכלים כאחת, שנאמר: "וישבו לפניו הבכור כבכורתו" (בראשית מג, לג); לפיכך ואת יהודה שלח לפניו.

[י] [ואת יהודה שלח]. אמר הכתוב: "וסרה קנאת אפרים" (ישעיהו יא, יג). לפי שהיה יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף, לפי שהביא לו את הכתונת, שנאמר: "ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו" (בראשית לז, לג), ואין חיה רעה אלא אריה, והיה יעקב אומר לו: אתה טרפת אותו, ואתה עתיד לטרוף לאחיו, לא טרפתה אותו אלא מן הקנאה, מיד "ויקרע יעקב שמלותיו" וגו' (שם, לד). "כי ארד אל בני אבל שאולה" (שם, לה), מהו "אבל שאולה"? שמא אני מת במיתת הרשעים בעולם הזה ולעולם הבא, למה? שהבטיחני הקדוש ברוך הוא שיהא נותן לי שנים עשר שבטים, והרי מת אחד מהם, שמא לא זכיתי בהם ואני מת בשני עולמות? לכך אמר: כי ארד אל בני אבל שאולה. רצונך לידע? כשראה אותו שהוא חי, מה אמר? "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם" (בראשית מו, ל). ומה ראה לומר אמותה הפעם? אלא אמר: כשבאו ואמרו לי: מת יוסף, אמרתי: אני מת בשני עולמות; עכשיו שראיתי שאתה חי, אני מבושר שאיני מת אלא פעם אחת, אמותה הפעם.

"ויבך אותו אביו" (בראשית לז, לה), מה כתיב אחריו? "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" (שם, לו). אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה: אין לך בנים, לכך אין אתה יודע מה צערן של בנים והטעיתה את אביך ואמרת לו: מת בנך; חייך שתטול אשה ותקבור את בניך, כדי שתדע צערן של בנים. מה כתיב אחריו? "ויהי בעת ההיא" וגו' (בראשית לח, א), וכתיב: "וימת ער ואונן" (בראשית מו, יב).

וכל אותן השנים שהיה יוסף חוץ מאביו היה דעתו של יעקב על יהודה, מנין אתה למד? מבנימן, שאמר יהודה ליוסף: "כי עבדך ערב את הנער" (בראשית מד, לב); וכיון שנתן דעתו על בנימן ונתוודע יוסף, נמצא יהודה נקי, שנאמר: וסרה קנאת אפרים וגו', לכך ואת יהודה שלח לפניו וגו'.

[יא] [ואת יהודה שלח]. זהו שאמר הכתוב: "הנה אנכי שולח לכם מלאכי ופינה דרך לפני" וגו' (מלאכי ג, א). בא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז, ג), ובציון כתיב: "אוהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז, ב). ביוסף כתיב: "וישנאו אותו" (בראשית לז, ד), בציון כתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב, ח). ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז, ז), ובציון כתיב: "בא יבא ברנה נושא אלומותיו" (תהלים קכו, ו). ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז, ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך אלהיך" (ישעיהו נב, ז). ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית לז, ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א). ביוסף כתיב: "הבוא נבוא אני ואמך להשתחוות לך ארצה" (בראשית לז, י), ובציון כתיב: "אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו" (ישעיהו מט, כג). ביוסף כתיב: "ויקנאו בו אחיו" (בראשית לז, יא), ובציון כתיב: "קנאתי לירושלים קנאה גדולה" (זכריה ח, ב). ביוסף כתיב: "לך נא ראה את שלום אחיך" (בראשית לז, יד), ובציון כתיב: "ודרשו את שלום העיר" (ירמיהו כט, ז). ביוסף כתיב: "ויראו אותו מרחוק" (בראשית לז, יח), ובציון כתיב: "זכרו מרחוק את ה'" (ירמיהו נא, נ). ביוסף כתיב: "ויתנכלו אותו להמיתו" (בראשית שם), ובציון כתיב: "על עמך יערימו סוד" (תהלים פג, ד). ביוסף כתיב: "ויפשיטו את יוסף" (בראשית לז, כג), ובציון כתיב: "והפשיטוך את בגדיך" (יחזקאל כג, כו). ביוסף כתיב: "וישליכו אותו הבורה" (בראשית לז, כד), ובציון כתיב: "צמתו בבור חיי" (איכה ג, נג). ביוסף כתיב: "והבור רק אין בו מים" (בראשית שם), ובציון כתיב: ["ובבור] אין מים כי אם טיט" (ירמיהו לח, ו). ביוסף כתיב: "וישבו לאכל לחם" (בראשית לז, כה), ובציון כתיב: "אשור לשבוע לחם" (איכה ה, ו). ביוסף כתיב: "וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור" (בראשית לז, כח), ובציון כתיב: (והעלה עבד מלך הכושי את ירמיה וגו') ["וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור"] (ירמיהו לח, יג). ביוסף כתיב: "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו" (בראשית לז, לד), ובציון כתיב: "ויקרא [אדני] ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק" (ישעיהו כב, יב). ביוסף כתיב: "וימאן להתנחם" (בראשית לז, לה), ובציון כתיב: "אל תאיצו לנחמני" (ישעיהו כב, ד). ביוסף כתיב: "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" (בראשית לז, לו), ובציון כתיב: "ובני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היונים" (יואל ד, ו).

כל הרעות שאירעו ליוסף אירעו לציון וכן הטובות. נאמר ביוסף: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (בראשית לט, ו), ובציון כתיב: "יפה נוף משוש כל הארץ" (תהלים מח, ג). ביוסף כתיב: "ויהי ה' את יוסף" (בראשית לט, כא), ובציון כתיב: "והיה עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, ג). ביוסף כתיב: "איננו גדול" (בראשית לט, ט), ובציון כתיב: "ה' בציון גדול" (תהלים צט, ב). ביוסף כתיב: "ויט אליו חסד" (בראשית לט, כא), ובציון כתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" (ירמיהו ב, ב). ביוסף כתיב: "ויגלח ויחלף שמלותיו" (בראשית מא, יד), ובציון כתיב: "אם רחץ ה' צואת בני ציון" (ישעיהו ד, ד). ביוסף כתיב: "רק הכסא אגדל ממך" (בראשית מא, מ), ובציון כתיב: "יקראו לירושלים כסא ה'" (ירמיהו ג, יז). ביוסף כתיב: "וילבש אותו בגדי שש" (בראשית מא, מב), ובציון כתיב: "עורי עורי לבשי עוזך ציון" (ישעיהו נב, א). ביוסף כתיב: ואת יהודה שלח לפניו (בראשית מו, כח), ובציון כתיב: הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני (מלאכי ג, א):