עתה יספר הכתוב כי לא היה לאדם גם כן הסבה השנית לחטא שהוא רוע המקום שדר בו אבל היה בהפך כי האל יתברך נטע גן בעדן שהוא מחוז ידוע ונכבד ושמו מור' עליו עדן. ואמנם אמרו מקדם כתב הראב"ע שנטע אותו לצד מזרח. ויותר נכון הוא מה שתרגם אנקלוס מלקדמין כי היה העדן מחוז בארץ נברא בתחלת הבריאה בשאר חלקי הארץ ועתה ביום הששי נטע השם שם ברצונו הפשוט את הגן. ואין הכוונה בנטיעה שהביא האילנות ממקום אחר ונטעם שמה. אלא שכל הגן ועציו היו נצר מטעיו מעשה ידיו להתפאר לכן נתיחסו לאל יתברך עניני הגן להיותו מכלל הבריאה הראשונה כשאר הדברים שנעשו בששי והותרה השאלה הח'. ודעתם של הראשונה הוא שהיה הגן תחת הקו השוה ששם שווי הימים והלילות והתנועות העליונות. והנה הרב המורה והראב"ע בעלי הסודות והצורה הודו במציאותו וגם חכמי יון אשר לא מבני ישראל המה אומרים בענינו כמו שכתב הרמב"ן ובאמרו וישם שם את האדם אשר יצר הודיענו הכתוב שני דברים האחד שלא נברא אדם בג"ע כי אם חוץ ממנו ואחר שנברא' שמו הקב"ה שם. והב' שעם היות שהאדם והגן שניהם נוצרו ביום הששי כמו שביארתי הנה ראשונה נוצר האדם ואח"כ נוצר הגן אשר הושם שם ומפני זה אמר הכתוב ראשונה וייצר ה' אלהים את האדם ואח"כ ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ולא כדברי המפרשים שאמרו שהגן נוצר בשלישי והאדם וכו' והודיע הכתוב שלמות הגן באמרו ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן וכו'. ומזה למדנו שלא חטא אדם ברעב ובצמא ובחוסר כל למלא נפשו כי ירעב שהיא הסבה השלישית המביאה לחטא. כי הנה האל יתברך ספק לו כל צרכיו בתוך הגן בהצמיחו שמה כל מיני העצים המועילים והמהנים לאדם. אם לראיה כשושנים ושאר הפרחים היפים. ואם לאכילה להיותם מזון נאות. ואם לשמירת הבריאות והסרת החולי כתרופות כפי האיכיות והסגולו' אשר בהם שהכל היה בגן ועל זה אמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה שהוא פירוש הנטיעה האמורה למעלה כלומר שלא הביא אותם האילנות ממקום אחר לנטוע אותם שם אבל מן האדמה ההיא הצמיחם. כל עץ נחמד למראה רוצה לומר כפי יופיו ממנו לבן ממנו אדום ממנו ירוק ושאר המראו' והיה שם ג"כ כל עץ טוב למאכל ר"ל ערב לחיך ומועיל להזנה והיה ג"כ שם עץ החיים לענין התרופות לשמור הבריאות ולהחזירה בסורה. ואמרו אחר זה בתוך הגן אינו בלבד אלא לכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים שהיה כלו בתוך הגן לא יצטרך אדם לצאת משם לבקש דבר מהצריכים אליו חוץ לגן כי הכל היה בתוכו. ואפשר לומר כי בתוך הגן יחזור לעץ החיים בלבד לפי שהוא היה באמצע הגן כמו שתרגמו אנקלוס לפי שאין החיים אלא בשווי ובמצוע מהאיכיות. ואמנם עץ הדעת טוב ורע לא אמר שהיה בתוך הגן עם היותו שם אם לפי שלא היה באמציעתו כעץ החיים אבל היה בסופו או קרוב לקצהו כי הוא היה מטבע קצה ההפלגה לא מהמצוע. ואם לפי שהכתוב בא לספר מעלת הגן בהיות כל הדברים הטובים והצריכים נמצאים בתוכו. אבל עץ הדעת לא היה שלמו' לגן היותו בתוכו ולכן לא נאמר בו בתוך הגן והותרה השאלה הט' ולפי שכמו שיצטרך האדם למאכל יצטרך גם כן למשקה המים להעברת המזון ספר הכתוב שגם בזה ספק הקדוש ברוך הוא צרכו של אדם בגן כי היה נהר יוצא מעדן והיה עובר בתוך הגן להשקותו והי' הנהר ההוא ג"כ גדול ועצום שמשם יפרד והיה לארבע' ראשי'. שם האחד פישון שנקרא כן לרבוי מימיו מלשון ופשו פרשיו. וכתב רש"י שהוא נילוס. וחכמי האומות אמרו שאינו כן וקוראין לפישון גאנקי ואמרו שחוילה הוא מחוז באינדיא"ה ושגאנקי סובב את כל ארץ הודו ובתוך החול שלו ימצא הזהב ואמרו ג"כ שהנהר הזה מתחלק לעשרה נהרות ויכנס בים ושהוא רחב מאד ושבצד היותר חד מהמים הוא שמונה מילין. ועוד אמרו הקדמונים מהם שכורש מלך פרס שלח פרש א' עם ספינה אחת לראות ענין הנהר הזה והיה נחלק לת"ם נהרות. וגיחון אמרו שהוא נילוס הגדול מכל נהרות העולם והוא הסובב את כל ארץ כוש ומצרים. וכאשר יכנס השמש במז"ל סרטן יגדל כ"כ שיעלה וישקה את כל ארץ מצרים. ואמרו שמי הנהר ההוא מטבעם להפרות הנשים מאוד ושהעקרות שתשתנה מהן תלדנה. וחדקל קורין תיגר"י. שהוא שם לחיה אחת מהירות המרוצה מאד כי כן מימיו רצים במרוצה עצומה ולכן נקרא שמו בלשוננו חדקל ר"ל חד קל בתנועתו והוא הסובב את כל ארץ ארמיניי"א והשיריאה. ואמנם פרת הוא הולך בתוך בבל וחולק אותה לחצאין לפי שהוא עובר בתוך העיר והולך ונכנס בים סוף. ואומרים אנשים ג"כ כי הוא עולה ומשקה את ארץ בבל כמו שנילוס משקה את ארץ מצרים. והודיענו הכתוב משלמות הגן שמלבד היות המאכל והמשקה שם בשלמות גדול הנה גם מפאת פישון שהיה עובר בו היה נמצא שם הזהב הטוב והבדולח ואבן השוהם. והיה אם כן לאדם התענוג העושר והכבוד בגן והנה לא זכר מה היה נמצא בשאר הנהרות לפי שלא נמצא בהם לא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות כמו שנמצאו בפישון. גם כי גיחון היה סמוך לירושלים כמו שנאמר בהמלכת שלמה והורדתם אותו אל גיחון וכן חידקל נזכר במראות דניאל ונהר פרת היה גבול ארץ ישראל לצד בבל. ולהיותם נהרות ידועים ולא נמצא בם דבר נרשם לכן לא זכרם הכתוב והותרה בזה השאלה הי'. ובעבור שהיו עניני הנהרות חלק מיסוד המים ולא נעשו אז ברצון פשוט כאשר נעשה הגן לכן לא ייחס הכתוב ענינם אל האלהים והותרה בזה השאלה הי"א. והנה חזר הכתוב לאמור ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בג"ע להודיע תכלית הנחתו שם כאלו אמר והנה לקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בג"ע זה היה כדי לעבדה ולשמרה ואמר לעבדה בלשון נקבה לפי שהגן נאמר בלשון זכר ולשון נקבה כאשר כתב הראב"ע והיתה העבודה שיאכל מהעצים שהותרו לאכילתו והשמירה שלא יאכל ממה שהוזהר עליו כאלו לנסות אותו בא האלהים לדעת הישמור מצוותיו אם לא ולכן הניחו שמה. ואולי שאמר לעבדה ולשמרה על נשמת חיים שזכר למעלה שנפח בו. כי בהיות האדם בג"ע מבחר המקומות ובשוה שבאוירים והמשובח שבמאכלות והמשקים היה בלתי טרוד בדבר מה כי אם בהשלמות נפשו וזהו לעבד' ולשמרה. וכן דרשו רבי אליעזר לעבדה ולשמרה על התורה. וי"מ ויקח ה' אלהים את האדם והניחו בג"ע שהוא סמוך עם ויצו כאלו אמר וכאשר לקת השם אלהים את האדם והניחו בג"ע וגו' אז צוה עליו מכל עץ הגן וגו' כפי כל א' מהפירושים והותרה בזה השאלה הי"ב. ויצא מזה שגם כן לא היתה לאדם הסבה הד' לחטא שהוא להתמדת הטובה וההצלחה כי הוא בילדותו נולד רש וחוצה לגן נברא והקב"ה לקחו והקימו מעפר דל והניחו בג"ע לעבדה ולשמרה לא להיות שם אדון ופטרון. ואמנם מה היה ענין עץ חיים ועץ הדעת כבר ידעתי דעת חז"ל שאדם הראשון אם לא חטא לא היה מת ועם היות שלא נתישר זה בעיני הראב"ע הנה באמת אינו נמנע כי כאשר יודה שעץ החיים היה מוסיף ימים להחיות אדם שנים רבות ועצומות מאד מי המונע שישוה לחיותיו ואכיותיו עד שיתמיד בחיים ולא ימות. כי אין הכוונה שהיה אדם נצחי בטבעו כאחד מצבא המרום שיהיה נמנע בו ההפסד והמות. אבל היה נצחיותו בחסד אלהי שהכין עניני חייו באופן יוכל המלט והנצל מכל סבות המות אם מהחצוניות מההכאה וההריגה ושאר הפגעים בהיות השגחתו יתברך דבקה בו לשמרו בכל דרכיו. ואם מהתנועות הגופיות שהם פעמים רבות סבות החולי והמות במה שהניחו בג"ע כלו שאנן ושקט נח לא ילך מפה ומפה ואם מהסבות האויריות המתהפכות מהקיץ והחורף על האדם בששם אותו במבחר המקומות תחת קו השוה שלא יתהפך שם האויר התהפכו מוחש כמו שזכר א"ס ולפי שהמזונות והמימות גם הם כפי איכותם וכמותם יסבבו חליים בגוף האדם לפי שהוא בהכרח יצטרך אל המזון לתמורת מה שניתך מלחיותיו בגופו ע"י האויר והחום הטבעי ושאר הדברים. וידוע שהתמורה בלתי שוה ונאותה למה שיותך כי אין הבשר והלחות שנעשה מהמזון כבשר והלחות שיברא עם האדם בתחלת יצירתו עד שהיה זה סבת הזקנה לפי שבשר האדם וליחותיו ישובו לו נכריים נולדים רובם מהמזון וכשירבה זה תבא המות טבעית כי הוא כמו מי שיתן בחבית יין מים חיים בכל יום תמורת היין שיוציא משם שאין ספק שבהתמדת זה ישיב כל היין מים ותפסד צורת היין ולכן כדי להציל הקב"ה את האדם מן הזקנה ומן המות הטבעית נתן לו בתוך הגן את עץ החיים כי היה פריו כל כך נאות למזג האנושי שבאכילתו ישוב הבשר והליחות כמו אותו שניתך ממנו מבלי חלוף ולכן נקרא עץ החיים גם שהיה מונע התכת הגוף ובזה היה מאריך הימים ומתמיד אותם ואמנם עץ הדעת טוב ורע איני אומר שהוא רמז לכח המוליד כדברי הראב"ע אלא שהיה אילן ממש שכפי איכותו וסגולתו היה מרבה באכילתו תאות המשגל ונקרא עץ הדעת מלשון וידע אדם את חוה אשתו וידע אלקנה את חנה אשתו ואמנם מ"ש הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע ואמר ית' הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע אינו סותר לזה כמו שחשב הרמב"ן. וכמו שיתבאר בפי' הפסוקים ההמה במקומם. אבל מה שכתב הרב ההוא שהיה נכון בעיניו שאדם קודם חטאו לא היה בו בחירה ורצון כי היה עושה הדברים הראויים בטבעו בשמים וכל צבאם מבלי אהבה ושנאה ושהאילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע באמת הוא דעת זר ובלתי מתקבל לפי שהאדם בטבעו הוא בעל בחירה ורצון כי מהיותו מורכב מחלק חמרי ומחלק שכלי היה לו בהכרת חפץ רצון ובחירה לעשות דבר או הפכו וכמ"ש חז"ל (ב"ר פרשה ט) והנה טוב זה יצר הטוב מאד זה יצר הרע רוצה לומר שכל טובו ושלמותו של אדם היה במציאות הבחירה והיכולת על הטוב על הרע כפי יצרו ואם לא היה כן לא היה אדם ולא היה מצוה אותו הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי לא תפול הצואה אלא למי שיש לו בחירה ורצון אלא שהאמת בזה הוא מה שזכרתי שהיה עץ הדעת ההוא מעורר ומרבה בתאוות המשגל וידוע שהיה המעט מזה דבר טוב להוליד בדומה. אבל בהתרבותו היה רע מאד ומזיק ומרחיק האדם מהשלמות ולכן קראו הכתוב עץ הדעת טוב ורע כי תחלתו ומעוטו הוא טוב ורבויו רע ומפני זה לא נקרא בשום מקום עץ הדעת רע וטוב אלא טוב ורע הטוב ראשונה והרע בסוף לפי שבתחלתו ומעוטו הו' טוב ורבויו אין ספק שמרה תהיה באחרונה והנה לא אסר הכתוב ממנו לאדם הראיה ולא ג"כ הנגיעה והמשוש כי זה היה מועיל לו מאד להזדווג עם אשתו ולהוליד בדומה ויעשה אותו לתכלית טוב ונאות בדרך טבעי לא ע"י תענוג בהמי ושטיפה והפלגה בחרפת חוש המשוש ולכן היו שניהם האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו לפי שהיו איברי ההולדה אצלם כידים וכרגלים ושאר האיברים הצריכים לתשמישו של אדם בדרך טבעי ולא היה גלוי הערוה בלתי מגונה אצלם להעדר הבחירה והרצון כ"א לפי שלא היו חושבים אותה לערוה אלא לאבר טבעי נעשה לתכלית טוב. אבל אסר יתב' לאדם האכילה מזה העץ לפי שאכילתו תביאהו להפלגת התאוה ורדיפת הפועל המגונה לשם עונג בהמי ולא לתכלית הגון ונאות שכלי כי האכילה לגמרי וספוק המזון ממנו עד שיתהפך הנזון אליו זה לבדו נאסר על האדם מפני רוב היזקו שאין רע יותר גדול ממנו. הנה התבאר ענין עץ החיים ועץ הדעת והותרה בזה השאלה הי"ג והתבאר ג"כ למה נברא עץ הדעת בגן אם היה דבר רע ולמה אסר אכילתו מהיות הדעת מפועל השכל והוא טוב שהיה זה לפי שראיתו גם נגיעתו היה טוב ומועיל בהולדה הדומה ומאותו צד ובחינה נברא בתוך הגן אבל אכילתו המביאה אל ההשתקעו' והתאוה אל המשגל הנוסף לא היה שלמות אליו ולכן נאסר עליו אכילתו כי לא היה ענין העץ ההוא שתשלי' אכילתו את האדם בהשגותיו וידיעותיו לא עיונו' ולא מעשיות לפי שהאדם שלם נברא בפעולות שכלה ולא היה ג"כ חסר ההכנה לפעל המשגל ותאותו כמו שכתב הראב"ע שלא היה חסר רק טוב ורע בדבר אחד לבדו שרצה בזה על המשגל כי הנה גם ממנו היה יודע כל הצריך לשלמותו וקיומו אבל היה הדע' הזה פרטיי בטוב ורע המשגל והיה א"כ ענין המצוה לאדם שלא ירדוף אחרי שטיפ' תאותו בזימה והותרה בזה השאלה הי"ד כי על כן נאמר בצואה מכל עץ הגן אכול תאכל כלומר אכול מהם מה שתרצ' פעמים רבות אבל מעץ הדע' שהתחלתו ומעוטו טוב והרוב ממנו רע לא תאכל ממנו כי האכילה הוא ענין ההשתקעות נוסף על שאר השמושי' הנזכרים. וזה כענין הרופא שיתן ביד החולה תפוח מרקחת מעשה רוקח לפקחו בעצם רוחניותו או להעטישו שיזהירנו שלא יאכל ממנו פן יזיקנו כי לא נעשה לאכילה וכאלו אמר לו די לך לענין הכרח ההולדה בריאה ובנגיע ובריח. אבל האכילה בהשתקעו' גדול בענין המשגל והשתנות עצם הנזון אליו לא תאכל. ונתן הסבה בזה באמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ר"ל הנה ההמלט מהמות והתמדת החיים א"א שתקנ' אותו אלא בהשוא' הפעולות והאוירי' והמזונות ולכן כשתצא מדרך השווי ותטה להפלג' המשגל באכילת העץ תבטל ההשואה המחייבת החיים ותבא להתכה נוספת ותמות בהכרח. ומזה תדע שלא נאמר זה על צד העונש כי אם על צד הייעוד והודעת מה שיהיה ולכן אינו מהקושי אם לא נזכר בתוך הקללות ואמרו ביום אכלך ממנו לא יורה על היום הפרטי שיאכל שאז ימות מיד. אלא שמיו' שיאכל ממנו יהיה בן מות נכון למועדי רגל. ואולי שאמר מות תמות על המות הטבעית ועל המיתה המקרי' שבחטאו יגורש מן המקום ההוא ותסור ממנו השגחת השם והיה נרדף מהמקרי' כל מוצאו יהרגהו. וחז"ל אמרו (ב"ר פרשה ח') שביום אכלך ממנו נאמר על יומו של הקב"ה שהוא אלף שנה. וכן היה שמת אדם תוך אלף שנה שנברא וכמו שאזכור דבריהם אחר זה. והנה יתבאר עוד בפי' הפרשה הזאת שגם זה היה מהקללות שקללו השם במה שאמר עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת וכמו שאפרש והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הט"ו משאלות הפרשה. ולמדנו מדברי הצואה הזאת שלא חטא אדם מפני סכלות והעדר ידיעה שהיא הסבה הה' כי הנה הקב"ה גלה את אזנו והודיעו את אשר יקרא לו אם יחטא:
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
השאלות
(ח – טו) למה ספר פה מנטיעת הגן. הלא זה הו"ל לכתוב ביום השלישי שאז נברא כל צומח. ומה שכפל מ"ש וישם שם את האדם עם מ"ש שנית ויקח את האדם ויניחהו בג"ע. וענין עץ החיים ועץ הדעת שנבוכו בו כל המפרשים ולמה יספר מענין הנהרות מה מוסר או למוד נוציא מזה. ולמה אמר שם האחד פישון ולא אמר שם הראשון פישון. ומ"ש שם הזהב שם הבדולח מה רצה בזה. הלא האדם לא נקבע רק בג"ע שאין שם זהב ובדולח. ולמה אמר בא' הוא הסובב ובא' הוא ההולך:
"ויטע ה' גן בעדן מקדם". הנה אם נשקיף על ענין האדם נמצאהו גרוע מכל הבע"ח במציאת צרכיו אל המזונות והכסות והמעון, שכל בע"ח מזונותיו מזומנים לפניו והוא מוטבע למצאם בקל לפי ההכנה הטבעיית השתולה בקרבו מלידה, לא כן האדם שלאכול לחם צריך שיחרוש ויזרע וידוש ויטחן ויאפה, וללבוש בגד צריך שיטוה ויארוג ויתפור וכדומה, וכ"ש לבנות בית, וכל אלה המלאכות לא ימצאו בו מצד גופו כמו שנשתלה חכמת הבניה להביבער, האריגה להעכביש, וכל מלאכת הצידה לבעלי הטרף, ועתה נשאל, אדם אשר נברא בלא מורה ומנהל איך ימצא צרכיו, וזאת השאלה תהיה משני פנים, א' כי צרכי האדם לאדם לא ישתלמו לו בהיותו יחידי, כי להוציא לחם מן הארץ צריך שיהיה תחלה חרש ברזל ופועל בפחם לעשות כלי המחרשה, וכמה מלאכות צריך שיוקדמו עד ברזל מעפר יוקח ועד יתיכו באש וצבת בצבת עשויה, ואחריו יתר מלאכת הלחם צריכים לכלים רבים ואומנים מתחלפים, וכ"ש לעשות בגד ולבנות בית. זאת שנית הלא יצטרכו כמה מאות שנים עד הגיעו בני אדם אל האומנות להוציא הברזל ולדעת כי גרגיר החטה כשיזרע בארץ יוציא בזמן האביב פרי תבואה, ושהחטה יהיה ראוי לאפות ממנו לחם, שזה לא יודע רק ע"י נסיונות שונות ובחינת מתחלפות ברבות עתים ושנים, ואיך ידע האדם תיכף בהבראו איך יאכל לחמו ואיך יעשה לו כסות בקרה ובית לשבת. ועוד בה שלישיה השכל המעשיי יקח תולדותיו מן המוחשות, למשל יראה אש בוער בעצים וישיבם לאפר, אם יראה זאת כמה פעמים וידע כי הסבה קודמת אל המסובב נולד בלבו הבחינה כי האש סבה לשרפת העצים, וכן יבחין בחינות אחרות על דרך זה. אבל האדם בעת שנברא לא ידע דבר וחושיו היום נבראו ולא מאז, ואיך ידע שום בחינה ושום דבר, ואיך בא לו המושג הראשון שידע לדבר, הלא הדבור כולו מושגים כוללים מפשטים מן המוחשים הפרטיים שיפשיט מהם את הענין הכולל כנודע, ולזה צריך למוד וזמן רב לא תיכף בעת הבראו, כי גם ההליכה ברגליו צריך הרגל רב אל התינוק המתחנך עד יורגל לעמוד באופן שיעמוד הפלס בין מקום המרכז של כבדו שהוא בין הרגלים, ולא יהיה זה בשעה קלה כאשר היה באדם שתיכף דבר ויאכל וישת ויקם וילך על רגליו:
והתשובה לזה. כי אחר שראינו שהשם ב"ה שם עין השגחתו על כל יצוריו לבראם באופן שימצא להם כל צרכיהם בטבע, ושם בהם כח טבעי על השלמת צרכיהם ההכרחיים להם, הדבורה הטבעה לבנות לה היכליה ששם תאצור דבש למאכלה, והביבער לבנות לו בית מדות על יד אשד הנחלים וכדומה, לבד האדם שחסר לו כח הזה הטבעי, שם בקרבו לעומת זה שכל מעשיי אשר יתלמד ויתרגל על כל המלאכות הנמצאים אצל כל הבע"ח בדרך יותר מעולה, לא טבעיי אך שכלי בחיריי למודיי, ובכ"ז ראינו כי בדברים אשר יצטרך אליהם תיכף בהולדו, שם גם לו אליהם הכנה טבעיית, כאשר נראה בילד הנולד שתיכף ימוץ חלב משדי אמו, מציצה זו המיוסד על חק מוסד בחכמת הטבע מענין הרקת האויר אשר עליו יבנו חכמי הטבע טירת כסף בכמה תחבולות בהגרת המים מן המעינות כידוע בחכמת הידראליסטיק, הטבע עליו יונק שדי אמו מבלי למוד בחמלת ה' עליו, אחר שלא היה יכול להניחו עד יגדל וילמד, וכן באדם הראשון אשר היה כילד הנולד, לולא הטביע בו הדבור והידיעה בדברים ההכרחיים לצרכו תיכף, להושיט ידו לאכול מפרי העץ, ללכת על רגליו וכדומה, לא היה אפשר שיתקיים אפילו שעה אחת. אולם מזה נבין כי לא הטביע בו רק הצריך בהכרח לו לשעתו אשר לא יעמוד בלעדיו, לא המותר הבלתי מוכרח, שזה הניח שילמד בחירתו בימים הבאים, כי זה ההבדל שבין האדם והבהמה, שילמד לא שיטבע על עניניו:
מעתה כשנשאל אם שם ה' בטבע אדה"ר כמו ששם בטבע הביבער לבנות לו בית, נשיב כי ע"ז לא הטביעו כי אז בהכרח להטביע בו כל מלאכת חרש עצים וברזל וכל האומניות, כי האדם לא כהביבער בשניו יכרות עצי יער, וכן אם נשאל אם הטביעו שיוכל לארוג לו בגד ללבוש נאמר ג"כ שע"ז לא הטביעו, שאז היה מוכרח ללמדו מלאכת התפירה ועשות המחט שיוקדם לו בהכרח הוצאת הברזל וכמה אומניות וזה א"א כי המלאכות והאומניות אין האדם מוטבע עליהם רק מוכן לשיוכל ללמדם, וכן אם הטביעו שיזרע ויחרוש ויוצא לחם מן האדמה נאמר ג"כ שלא נתן זאת בלבו שאז בהכרח שילמדנו לעשות כלי החרישה והטחינה וכדומה וזה א"א, וכן תמצא כי הבגד הראשון שתפרו הזוג הראשון לעצמם היא חגורה מעלי תאנה וזה אחר החטא, ועשית כתנות עור היה מעשה ה' לא מעשה ידי אדם, וע"ז הלא תשאל איך ימצא צרכיו באשר הוא אדם, משיב כי השלימו ה' בכל אלה במ"ש ויטע ה' גן בעדן מקדם, שלענין המזונות הושיבו בתוך הגן שפירותיו צומחים מאליהם, וא"צ לכל מלאכת מעשה, לענין הדירה הי' הגן בגן העדן מקדם בצד מזרח תחת קו המשוה מקום אשר אין שם שנוי התקופות והקור והחום, וא"צ למחסה ולמסתור מחורב ומקרה, וגם הגשם לא היה שם שיצטרכו לכסות ומעון למצוא מחסה ומסתור מזרם וממטר, כי נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כגן ה' כארץ מצרים אשר לא למטר השמים ישתה מים, רק הנהר השקה אותו כנהר נילוס, וע"ז אמר כגן ה' כארץ מצרים, מבואר שהנהר השקה את גן ה' כנילוס המשקה ארץ מצרים, באופן שלא חסר לו דבר, וישם שם את האדם אשר יצר, שם היה מקומו הטבעי בעת ההיא שלא היה אפשר שיתקיים במקום אחר:
אלשיך
• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
הנה באומרו מקדם יש שפירשו מקדם לאדם, ותהיה הכונה שהקדים הוא יתברך שכרו לבריאתו. ויש אומרים שהוא מקדם לעולם, שהוא משבעה דברים שקדמו לבריאת עולם. וצריך לתת טעם למה הודיע אלהים אותנו זה בתורה, מה שלא עשה כן בששה הנותרים. ועוד אומרו אשר יצר מיותר. ועוד למה הכניסו בגן עדן המיוחד לתשלום שכר טרם יעשה מצות:
אך אחרי אומרו גדר האדם בפסוק הקודם, כי טרם נפיחת הנשמה היה האדם לנפש חיונית שהיה חומרו זך מאד, כי נזדכך עפרו על ידי כפיו יתברך אשר נעשה בהם כאומרו וייצר כו', כי נעשה חומרו צורה, במה שה' אלהים עשאו עם היותו מעפר מן האדמה. בא ופירש ואמר תדע כי כן הוא, כי הלא "ויטע ה' אלהים" בעצמו יתברך בשני שמותיו אלה, ועוד שנית והיא "גן בעדן" שבמקום עידון ואיכות רוחני היה, והיא גן אשר דרך הגן שאילנותיו משובח איכותם מאיכות המקום שנטועים בו. ועוד שלישית שהיה "מקדם" לברייתו של עולם, שכל הדברים שקדמו לעולם איכותם זך מהעולם כמו תורה וכסא הכבוד, ועם כל זה "וישם שם את האדם" בגוף ונפש, ואיך אשר מעפר יסודו יהיה לו מבוא לבוא בו, אך הוא "אשר יצר" כלומר למה שהוא יתברך יצר אותו בעצמו יציר כפיו נקנה בו קדושה ורוחניות עצום מאד, עד גדר שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש:
ואשר העמידו בגן עדן טרם עשות שום מצוה, הלא היא כי רצה הוא יתברך לעוררנו בעיקר גדול, הלא הוא לבל יעלה על לב איש שוגה לחשוב בלבו, כי העובד את ה' ומקבל שכר, ידמה לעובד את המלך ונותן לו שכר. כי הנה המשרת את המלך אין איכותו משתנה מאשר היה טרם ישרתהו, וגם השכר ההוא אינו דבק במקבל, כי אם שרצון מלך לתתו לו חלף עבודתו. אך העובד את ה' לא כן הוא, כי אם שבכל עבודה ועבודה אשר יעבוד הוא הולך ומתעלה איכותו וגם חומרו קונה קדושה, כי על כן
המצות כמספר אבריו, והוא אומרנו אשר קדשנו במצותיו שעל ידי המצות אנו מתקדשים, ונמשך מזה כי בהתקדשו ובלתי המצא בו דבר טומאה החוצץ בינו לשורש נפשו בטבע, תדבק נפשו בשורשה אשר הוא בגן עדן, כי אין צריך לומר העושה מצות עשה, כי אם גם אשר לא עבד את ה' רק במה שנשמר מעבירה אשר לא הוטמא דבק בה' הוא. נמצא כי שכר הצדיק דבק בנפשו, כי כל מה שהולך ופועל צדק הוא הולך ונדבק בה' והוא שכרו. וזה מאמרם ז"ל (בראשית רבה ט יא) באומרם זכה הרי גן עדן לא זכה הרי גיהנם. ולא אמרו נותנין לו, כי אם הרי גן עדן כלומר מאליו, וההיקש בהפכו:
עוד טעם שני, והוא ללמד לאדם דעת בל יעלה על רוחו שיעצרנו הגשם והחומר לאדם מלהשיג האושר, כי אם שאין צריך לומר הנפש הרוחנית שלא תפסיד בחברת חומר הצדיק, כי אם גם החומר קונה אושר בחברת הנפש. ועד ממהר לשני העקרים האלה, אדם הראשון, כי בהיותו משולל חטא, היתה נפשו מאליה דבקה בשרשה ודבקה בגן עדן ולא יעצרנה הגשם, כי אם בגוף ונפש נתנו ה' בגן עדן טרם יעשה מצות, למה שהיתה טהורה בלי הפסק טומאה, כי נפשו קשורה בשרשה אשר בגן עדן:
עוד מעין זה, למען נדע מעתה תכלית העתיד, שבהזדכך החומר בכור הארץ, ונזכה ונחיה בגוף ונפש, נהיה דבקים בה' כאדם קודם שחטא, והותר. וכמאמר אליהו שהקב"ה עושה להם כנפים כו' שהוא כאותן ששש כנפים לאחד, שיהיו כמלאכי השרת בגוף ונפש, כי לא יהיה הגוף כאדם שנלוש בעפר ומים של אד שעלה מן הארץ כי אם בטל אורות עליונים:
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
ויטע ה' וגו'וישם וגו' ויצמח וגו'. טעם שהפסיק בשימת האדם בתוך הודעת נטעי הגן לומר כי בשבילו ברא ה' הגן ולכבודו. וזה הוא שיעור הכתוב ויטע וגו' וישם פירוש לסיבה זו לשום שם האדם ואחר כך חזר לפרט ענייני הגן ונהרותיו ותועליותיהם וחזר לומר
(פסוק טו) ויקח ה' וגו' ויניחהו וגו' לגלות על מה שפירשנו באומרו וישם שלא נתכוין לומר בה אלא שהאדם היה סיבה לנטע הגן שאם על הודעת הנחת אדם בגן הרי הוא אומר ויקח וגו' ויניחהו. ופסוק ויניחהו לבד לא יספיק להודעה זו שבשביל האדם לו לשמו ברא ה' הגן שאפשר כי ה' בראו לשום בו לאשר ישר בעיניו למשרתיו למלאכיו לרוחות העליונים ובאותו זמן נתרצה שיהיה שם גם האדם ובן יומו נקרא פרוש וגרוש ושלוח ונשאר הגן לשאר ברואיו. לזה הודיע ה' חסדו כי הגן לאדם בראו ועודנו עומד לאדם הידיד לקונו ואין לשום נברא חלק בגן זולת אדם אשר לא פגם דיוקנו וצלמו:
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. למה מזכיר שם מלא בנטיעה זו? שמתחילת ברייתה היא צריכה כוון; קודם שלא נוצרה ממעי אמה, אדם צריך לכוון רוחותיה. כקרני חגבים היו, ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך גן עדן.
גן בעדן. רבי יהודה אומר: גן גדול מעדן, ויקנאו בו כל עצי עדן אשר בגן, ואומר: "בעדן גן אלקים היית". רבי יוסי אומר: עדן גדול מגן, שנאמר: ויטע גן בעדן. והכתיב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"? על דעתיה דרבי יוסי, תמצית בית כור שותה תרקב; על דעתיה דרבי יהודה, כפיגי שהיא נתונה בגנה ומשקה את כל הגנה. והא רבי יהודה יש לו שני מקראות, ורבי יוסי אין לו אלא מקרא אחד? האיר הקב"ה את עיני רבי יוסי מצא לו מקרא אחר מכריע, שנאמר: "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'".
מקדם. את סבור קודם ברייתו של עולם, ואינו אלא קודם אדם הראשון; אדם נברא בששי וגן עדן נברא בג'. הדא הוא דכתיב: "ואלקים מלכי מקדם פועל ישועות", הא פועלא טבא, שהעמיד לי שכרי עד שלא עמדתי לפעול.
וישם שם את האדם. רבי יהודה אומר: עילה אותו, כמה דאת אמרת: "שום תשים עליך מלך". רבי נחמיה אומר: פיתה אותו; למלך שעשה סעודה והזמין אורח.
את האדם. בזכותו של אברהם, הדא הוא דכתיב: "בנתה לרעי מרחוק"; באיזה זכות יעצת לבראותי? בזכות אותו שבא מרחוק, כמה דאת אמרת: "קורא ממזרח וגו' איש עצתי".
שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. תורה מנין? שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". תשובה מנין? שנאמר: "בטרם הרים יולדו וגו' ותאמר שובו בני אדם". גן עדן מנין? שנאמר:
ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. גיהנם מנין? שנאמר: "ערוך מאתמול תפתה". כסא הכבוד ובית המקדש מנין? שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". שמו של משיח מנין? שנאמר: "לפני שמש ינון שמו". ויש אומרים: התורה וכסא כבוד נבראו, והאחרים עלו במחשבה להבראות, והתורה קדמה לכסא הכבוד; דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", קדם לכסא הכבוד שכתוב בו: "נכון כסאך מאז":
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
מקדם במזרחו של עדן נטע את הגן ואין לפרש מקדם לשון קדימה וכו' ואם תאמר הרי כבר כתי' ויברא את האדם ראיתי בברייתא כו'. זה הפי' סתום מאד שאמ' אין לפרש ולא פי' מה טעם. ועוד מה שייך ואם תאמר אח"כ. ונראה לו' דלכך אין לפרש שר"ל לשון קדימה שהרי כתיב אח"כ וישם שם את האדם אשר יצר ולמה לי למכתב אשר יצר אלא לומר אשר יצר קודם לכך. ואם תאמר הרי כבר כתב ויברא אחרי אשר אתה אומר שאינו לומר מקודם אמאי אם כן חזר ואמר וייצר ה' אלהים את האדם הרי כבר נאמר ויברא דבשלמא אם נאמר שר"ל מקודם הייתי אומר דלכך חזר וכתב וייצר כדי לסמוך אליו ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם לאשמעינן שר"ל קודם בריאת האדם מכל השתא אמאי אצטריך ומתרץ ראיתי בברייתא וכו': מה"רר
