ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות פורים (הכל)

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות פורים/הלכה א (עריכה)

ענין פורים וקריאת המגלה, על - פי מה שכתב רבנו במאמר "וביום הבכורים" (בסימן נו), עין שם היטב כל המאמר:

פורים הלכה א

א

והנה עקר התגברות מלכות הרשעה, שהוא המן - עמלק, הוא כשהמלכות דקדשה היא בהסתר, בחינת (דברים לא יח) "הסתר אסתיר" (עין חולין קלט ב), כמו שכתוב (בראשית כה כג), "ולאם מלאם יאמץ". ועל - כן התגבר המלכות אחשורוש, על - ידי פגם וחטא האכילה, שגרם להם להנות מסעדה של אותו רשע (עין מגילה יב א), על - ידי זה התגבר עליהם, כי על - ידי פגם האכילה הוא הסתרת פנים, בבחינת (דברים לא יז) "והסתרתי פני מהם והיה לאכל", כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בסימן מז). כי על - ידי פגם האכילה כשאינה בכשרות יכולים לפל חס ושלום מהשבעים פנים של תורה לבחינת שנה, שהיא בחינת הסתרת פנים, כמו שכתב רבנו מזה במאמר 'פתח רבי שמעון ואמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך"' (בסימן ס), עין שם. ועל - כן נתיעץ לעשות הסעדה בסוף גלות בבל (עין מגילה יא ב), דהינו בסוף השבעים שנה של גלות בבל.

כי שבעים שנה של גלות בבל הוא בחינת שנה, בחינת (תענית כג א) "מי איכא דניים שבעים שנין", שכתוב במאמר הנ"ל, בחינת (תהלים צ י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה; זרמתם שנה יהיו", בחינת (תהלים קכו א) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים", שזה קאי על שבעים שנה של גלות בבל, כמו שפרש רש"י זכרונו לברכה. ועל - כן בסוף השבעים שנה, שאז הוא התגברות השנה, בחינת ההסתרה הנ"ל, על - כן כשראו המן ואחשורוש שעדין לא נגאלו ישראל ולא נתעוררו משנתם, על - כן סבר שלא יגאלו ויתעוררו עוד, כי עד השבעים שנה יש תקוה להתעורר משנה מאחר שעדין לא נפלו מכל השבעים פנים, ועל - כן היה ראוי שיהיה הגאלה תכף ומיד בסוף השבעים שנה ולא תאחר אפלו רגע, כי כשיתעכב יותר משבעים שנה ונופלים חס ושלום מכל השבעים פנים, אזי קשה מאד להתעורר מהשנה כי אם על - ידי בחינת הדרת פנים, שזה אי אפשר להיות כי אם על - ידי משיח שיבא במהרה בימינו, שהוא בחינת הדרת פנים, בבחינת (דניאל ז יג) "ועד עתיק יומיא מטה" וכו'. 'עתיק יומין' זה בחינת הדרת פנים, (כמו שכתוב שם במאמר "פתח רבי שמעון" הנ"ל, עין שם היטב), ועל - כן כשראו שלא נגאלו בסוף השבעים שנה, כי טעו בחשבון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על - כן נתיעצו להגביר השנה עליהם ולהפילם מכל השבעים פנים, שהם בחינת שבעים שנה על - ידי האכילה, שעל - ידי זה נופלים לבחינת שנה כנ"ל, ועל - כן עשו סעדה בסוף השבעים שנה כדי שיהנו ישראל מהם, כי זה ידוע שכל סעדתו של אותו רשע היה כדי להכשיל ישראל באכילת אסור וכנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית יא ב) "בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו" וכו' (אסתר א ב), 'כשנתישבה מלכותו, כי חשב וטעה' וכו', כי על - ידי טעותו שסבר שכבר כלו השבעים שנה ולא נגאלו, על - כן לא יגאלו עוד, כי יפלו, חס ושלום, לשנה יותר משבעים שנה כנ"ל. ועל - כן עשה משתה דיקא כדי להכשיל ישראל, כדי להגביר עליהם השנה ולהפילם, חס ושלום, מכל בחינת השבעים שנה, שהם בחינת שבעים פנים של תורה כדי שעל - ידי זה תתקים מלכותו כנ"ל. ועל - כן באותו סעדה יעץ המן הרשע להרג את ושתי המלכה, שכל זה היה עצת הסטרא אחרא, וכונתה היה כדי שעל - ידי זה יתגלגל הדבר – "ותלקח אסתר אל בית המלך" (אסתר ב ח), כדי להביא בחינת מלכות בהסתרה יתרה ביניהם.

אבל באמת היה כח במרדכי לגלות ההסתרות, (כמו שכתב רבנו שם), וגם יש לו כח לעוררם ולהקימם מהשנה והנפילה מכל השבעים פנים, על - ידי פגם האכילה הנ"ל, כי מרדכי הוא בחינת (שמות לד ו) "רב חסד", בחינת הדרת פנים, בחינת 'עתיק יומין', בחינת 'ספורי מעשיות של שנים קדמוניות' שעל - ידי זה יכולין לעורר מהשנה של כל השבעים פנים הנ"ל, כי 'מרדכי' בגימטריא 'רב חסד', (כמובא במאמר הנ"ל):

וזה שמצינו שכל עקר הגאלה ההיא הביא מרדכי על - ידי ספור מעשה, בחינת (אסתר ב כב) "ויגד מרדכי לאסתר המלכה", שספר המעשה שהיה לאסתר, שהיא בחינת ההסתרה, בחינת שנה, כדי לעורר מהשנה ולגלות ההסתרה על - ידי זה כנ"ל. וכן היה בסוף שעל - ידי זה באה הגאלה אז, כמו שכתוב (אסתר ו א), "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" 'שנת מלכו של עולם', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה טו ב). וזה היה על - ידי ספורי מעשיות של בחינת מרדכי, כמו שכתוב (אסתר ו' א-ב), "ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים וכו' וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי", שמצאו ספורי מעשיות של מרדכי בחינת 'רב חסד' כנ"ל. כי על - ידי ספורי מעשיות של מרדכי שספר לאסתר, שהיא בחינת כנסת ישראל, שבאו בהסתרת פנים בבחינת שנה כנ"ל, ועל - ידי זה הקיצם ועוררם מהשנה והחזירם בתשובה, על - ידי זה גרם בחינת התעוררות השנה לעלא, בחינת 'נדדה שנת המלך' הנ"ל, כי על - ידי אתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעלא.

וזה בחינת "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב כב), שבחינת אסתר, דהינו כנסת ישראל, היה לה פתחון פה להמליץ טוב על ישראל, כי ספרה ל'מלכו של עולם' והביאה למעלה ספורי מעשיות של מרדכי, שעל - ידי זה היה התעוררות השנה כנ"ל.

וזהו בחינת קריאת המגלה שקבעו לדורות לקרות המגלה בכל שנה ושנה (עין מגילה ג' ד'. רמב"ם מגלה וחנכה א' א, שו"ע או"ח סימן תרפז). והיא עקר המצוה של פורים כדי לעורר את ישראל בכל שנה מבחינת שנה על - ידי ספור מעשה של שנים קדמוניות, שזה בחינת המגלה, שהיא דבר יקר מאד וכל עקרה הוא בחינת ספור מעשה, שמתחלת, "ויהי בימי אחשורוש". וכן עד סוף המגלה, הכל הולך על דרך ספור מעשה, והוא מעשה של מרדכי ואסתר, שהוא בחינת מעשה של שנים קדמוניות, שעל - ידי זה מעוררין מהשנה בכל שנה ושנה, בבחינת "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (אסתר ט כח). שהמעשה של הימים האלה מביאים לבחינת זכרון בכל שנה וכו', שהיא בחינת התעוררות השנה שהיא בחינת שכחה.

כי השנה היא הסתלקות המחין, שזה בחינת שכחה שרצה המן להגביר עליהם בבחינת "הפיל פור" (אסתר ג ז), שהיא בחינת שכחה, כמובא. וכן בכל שנה נעשה זאת (כמובא בספרים), ועל - ידי קריאת המגלה כנ"ל מבטלין השכחה בחינת השנה כנ"ל. וכן מהאי טעמא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (רי"ף מגילה ג'. שו"ע או"ח סימן תרצ סעיף יז) צריך לפשטה כאגרת, כי היא כמו ספור מעשה שמספרין מאגרת, מעשה שהיה בימי מרדכי ואסתר, בחינת 'מעשה של שנים קדמוניות' כנ"ל:

ב

והנה עקר התגברות המן היה בחדש אדר שאז רצה להתגבר על - ידי שראה שאז מת משה (מגילה יג ב) שהוא היה עקר וכלל קבלת התורה, שעל - ידי התורה מגלין ההסתרות, כמו שכתוב במאמר "וביום הבכורים" הנ"ל, וסבר שמאחר שמת משה אז נתבטל כח עסק התורה, ואי אפשר לגלות ההסתרה עוד, ומחמת זה התגבר אז, כי הוא כנגד מלכות דקדשה, וכשהמלכות דקדשה בבחינת ההסתרה על - ידי שאין עוסקין בתורה, אזי מתגבר בחינת המן - עמלק. וזה בחינת (בראשית כז כב) "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – 'בזמן שהקול קול יעקב אין הידים' וכו' (בראשית רבה ס"ה כ/"יגש יעקב אל יצחק וגו' הקול קול יעקב, הא קול דקל חכים וידיה דמשלחין מיתין, ד"א הקול קול יעקב אין יעקב שולט אלא בקולו הקול קול יעקב והידים ידי עשו אין עשו שולט אלא בידים, ד"א הקול קול יעקב, א"ר פנחס קולו של יעקב מכניס והידים ידי עשו מרמיז ליה והוא אתי, ד"א הקול קול יעקב, א"ר ברכיה בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות, דכתיב (שמות טז) "וילונו כל העדה ויבא עמלק", ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין הידים ידי עשו אין ידי עשו שולטות, א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו אמרו לו תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו, אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם שכך הבטיחן אביהן ואמר להם הקול קול יעקב בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו, ואם לאו הידים ידי עשו"), כי על - ידי 'קול יעקב' שהוא עסק התורה, שעל - ידי זה מגלין ההסתרות, ואזי אין כח למלכות הרשעה, שהיא בחינת ידי עשו, שהיא מלכות המן - עמלק שהוא מזרע עשו.

וזה בחינת "הפיל פור הוא הגורל", כי למעלה כלו טוב, ושם בשרשם אפלו הסטרא אחרא בשרשה היא טוב, ולמטה נתפרדין לימין ושמאל, שהם סטרא דקדשה וסטרא אחרא, ולמעלה נשפע שפע החיים תמיד שהוא כלו טוב. וצריך לעשות כלים לקבל החיות שזה נעשה על - ידי עסק התורה, שהוא בחינת ימים ומדות שעל ידה מקבלין החיות לתוך הכלים והמדות, (כמו שמבאר שם). וכשאין עסק התורה חס ושלום, אזי נכנסת חס ושלום, הסטרא אחרא, ומקבלת החיות הנשפע מלמעלה בבחינת (משלי ל כב-כג) "תחת עבד כי ימלך - ושפחה כי תירש" וכו'. ו'הגורל' הוא בחינת עלמא דאתי, כמו שכתוב (דניאל יב יג), "ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין", כמרמז בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (עין לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן נז), ושם בבחינת עלמא דאתי הוא גורל אחד, כלו טוב, כי שם הוא בחינת כלו טוב כלו אחד ואין שום רע כלל, ולמטה משם מתפרדין לשני גורלות (ויקרא טז ח) "גורל אחד לה' וגורל אחד" וכו', שזה בחינת כח הבחירה שיש כח ביד כל אחד לבחר לעצמו גורלו וחלקו.

על - כן צריכים לשמר מאד את הזכרון, שהיא לאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי. כי למטה בבחינת הימים, בחינת עולם הזה, קשה מאד וכבד על האדם לבחר בגורל הטוב, מחמת ששני הדרכים נתונים לפניו, וגם אפשר לטעות לפעמים חס ושלום להמיר טוב ברע או רע בטוב. אבל, כשמדבק מחשבותיו בעלמא דאתי ששם כלו טוב 'גורל אחד כלו לה, אזי בודאי "לא תמעד אשוריו" (תהלים לז לא), כי משם יוכל להמשיך דרך הטוב שילך בה בעולם הזה, ויוכל לבחר לו דרך החיים והטוב אפלו בתוך הימים בעולם הזה, על - ידי שמחשבתו דבוקה תמיד בעלמא דאתי, שמשם יוצאים כל הדרכים כנ"ל:

וזה בחינת (דברים ל טו,יט) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' ובחרת ב'חיים" - בפתח, הבי"ת מורה על החיים הידועים, שהיא עלמא דאתי, שהיא מקור החיים, הינו מחמת ששני הדרכים נתונים לפניך, על - כן העצה שתדבק מחשבתך בעלמא דאתי ותבחר בחיים הידועים חיים הנצחיים, שמשם תוכל להמשיך לך דרך נכונה דרך החיים, שתלך בו בעולם הזה. וזה שהתפאר דוד המלך, עליו השלום, על שנפל לו גורל הטוב מלמעלה, דהינו שזכה שנשפע לו מגורל העליון בחינת עלמא דאתי שהוא כלו לה=' כנ"ל, נמשך לו גם למטה שיהיה גורלו טוב בעולם הזה להיות בחלקו של הקדוש ברוך הוא, וזהו, "ה' מנת חלקי וכוסי" (תהלים טז ה), שזכה להיות בחלקו של השם יתברך כי "אתה תומיך גורלי". 'אתה' זה בחינת עלמא דאתי בחינת "אתה הוא ה' האלקים" (נחמיה ט ז), שזה בחינת עלמא דאתי שהוא כלו טוב, בחינת "ה' הוא האלקים" (דברים ד לה). וזה 'אתה תומיך גורלי', 'תומיך', לשון השפלה וירידה, כמו שפרש רש"י שם, הינו שבחינת 'אתה', בחינת עלמא דאתי, משם ירד ונשפע לי 'גורלי' הטוב להיות 'ה' מנת חלקי' כנ"ל. וכל זה הוא על - ידי התורה, שעל ידה ממשיכין החיים לתוך הימים והמדות, דהינו שממשיכין החיים ממקור החיים, מעלמא דאתי, לתוך הימים והמדות לזכות לגורל הטוב כנ"ל.

וזהו "חבלים נפלו לי בנעמים", שזכיתי לחלק הנעים על - ידי "אף נחלת שפרה עלי" (תהלים טז ו), על - ידי בחינת התורה שהיא 'נחלת שפרה' בחינת (בראשית מט כא) "אמרי שפר", כי התורה היא בחינת תפארת, כמובא (תקו"ז הקדמה ו'.). וזה בחינת (ויקרא טז ח) "ונתן אהרן על שני השעירים גרלות" וכו', כי כדי להמשיך גורל של שם בימין וגורל של שמאל בשמאל, על - כן הצרך להגביה ולנשא שני הגורלות, שהם ימין ושמאל, שניהם לה=', ששם בשרשם כלו טוב, ואזי יוכל להמשיך משם כרצונו לתן לכל אחד חלקו וגורלו כראוי, ולא יחליף ולא ימיר חס ושלום, שיהיה חס ושלום של שם בשמאל, שזה היה כשלא היה הכהן הגדול הגון ולא היה יכל לאדבקא מחשבתו בעלמא דאתי.

ועל - כן המן הרשע 'הפיל פור הוא הגורל' שרצה להפיל גורל, להפיל ממש, שרצה להפיל הגורל שהוא מקור החיים, להמשיך לעצמו לחלקו וגורלו חס ושלום, להמשיך הגורל והחיים לסטרא אחרא חס ושלום כנ"ל. וזה בחינת 'הפיל פור', שהוא בחינת שכחה, כמובא וכנ"ל, שהוא סטרא דמותא, בחינת "נשכחתי כמת מלב" (תהלים לא יג), שרצה להפיל הגורל הנ"ל למטה לחלקו, חס ושלום, שהוא בחינת שכחה סטרא דמותא, בחינת 'הפיל פור' הפך הגורל, בחינת עלמא דאתי שהוא מקור החיים, בחינת זכרון כנ"ל. כי רצה להמשיך הגורל למטה לחלקו, לבחינת פור בחינת שכחה כנ"ל, ולא עלה בידו טעותו כי אם בחדש אדר, שאז מת משה, וסבר שנתבטל כח התורה כנ"ל שאזי יוכל להמשיך לעצמו הגורל חס ושלום, כנ"ל.

וזהו, "הפיל פור הוא הגורל וכו' ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג ז), כמובא במאמר "ואלה המשפטים" (בסימן יוד). אבל באמת מרדכי שהיה גם כן בחינת התורה היה לו כח לגלות ההסתרות ולהכניעו ולהוציא ממנו כל יניקתו שינק מהקדשה ולעשות מזה תורה חדשה בבחינת (איוב כ טו) "חיל בלע ויקיאנו", (כמו שכתב רבנו שם). דהינו שהיה לו כח להכניע הרע ולהגביה החיות שיש שם, עד שרש יניקתם ממקור החיים, ואזי ישוב ויתהפך החיות שהיה אצלו בגלות ויהיה נעשה מזה תורה חדשה כנ"ל.

וזה בחינת מה שכתב רבנו שם, שעל - ידי שמכניעין העצבות רוח, שהוא זהמת הנחש, שהיא בחינת עמלק, שעל - ידי זה בחינת 'עצבון ידים' (בראשית ה כט), בחינת (שמות יז יב) "וידי משה כבדים" וכו', על - ידי זה שמכניעין אותו אזי יכולין לשאת את הידים בחינת (דברים לב מ) "אשא אל שמים ידי", ומשם מקבלים דבורים, בחינת (עירובין יג ב) "אלו ואלו דברי אלקים חיים", עין שם, הינו על - ידי שמכניעין הרע הנ"ל, על - ידי זה מנשאין את הידים, שהם יד ימין ויד שמאל, שמשם אחיזת הסטרא אחרא, מנשאין שניהם למעלה לבחינת עלמא דאתי, שזה בחינת שמים - אש ומים ביחד, בחינת 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' 'כלו טוב וכלו אחד', בחינת (משלי ג יט) "כונן שמים בתבונה" שזה בחינת (איוב כו יד) "רעם גבורתיו מי יתבונן". 'מי יתבונן' דיקא, בחינת בינה עלמא דאתי (פרדס כ"ג טז 'עולם'), ששם 'כלו אחד' 'אלו ואלו' וכו' כנ"ל. ועד שם צריך להגביה הידים הנ"ל, ואזי נמשך משם דעת גדול מאד, שהוא בחינת תורה חדשה שנעשה מההסתרה הנ"ל, בבחינת 'חיל בלע ויקיאנו' כנ"ל. כי זאת התורה היא תורה גבה ועליונה מאד, (כמו שמבאר שם).

וזה בחינת המגלה שהיא נעשית מבחינה הזאת, כי על - ידי שהתגבר המן, והיה אז הסתרה גדולה מאד בחינת 'הסתר אסתיר', על - ידי זה אחר כך כשזכו לנצחו, על - ידי זה נעשה מבחינת ההסתרה הזאת תורה חדשה, שהוא בחינת המגלה, שהיא תורה חדשה שנעשה מזה כנ"ל. (וכמו שכתוב לעיל מזה בהלכות קריאת התורה, עין שם), ועל שם זה נקראת 'מגלה', עין שם, שהיא נעשה מהתגלות ההסתרה כנ"ל:

ג

וזה הדבר נעשה 'בכל דור ודור' ואצל כל אחד ואחד מישראל כשעושה תשובה באמת כראוי. כי זה בחינת תשובה, שמי שנוטה מדרך הטוב ובחר לעצמו חלק וגורל הרע חס ושלום, אזי אי אפשר לו שיתתקן וישוב לדרך הטוב כי אם על - ידי תשובה, שהוא בחינת שבת, בחינת עלמא דאתי, כמובא (עין זהר בראשית מ"ח, צו כ"ט, נשא קכ"ב, ועין לקוטי מוהר"ן חלק א, סימנים ו עט), דהינו שהוא מכרח להצטרף ולהבחן בדרך ההיא שהלך בו בבחינת תשובת המשקל, כמובא לעיל. דהינו שהוא מכרח לשוב ולילך ולהיות בכל אותן הדרכים הרעים שהיה בהם מקדם, לשבר תאותו, ויטה מהם ויסור מהם, צריך לילך דרך כל הדרכים ההם עד אשר ישוב למקומו אל אם הדרך, שרש שני הדרכים, ששם כלו טוב ומשם והלאה מתפצלין ומתפרדין שני הדרכים כנ"ל.

וזה בחינת "הציבי לך צינים שמי לך תמרורים שתי לבך למסלה דרך הלכת" (ירמיה לא כ), שזה קאי על תשובה (עין ספרי עקב ז'), כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, שצריך לשום לבו למסלה ודרך שהלך בה מקדם, לשוב ולחזר דרך אותו לשם יתברך לבחינת תשובה כנ"ל. ועל - כן צריך להציב לו ציונים וסמנים לבל יכשל ויתעה בהם חס ושלום, מאחר שכבר תעה בהם, כי הם דרכים תועים ונבוכים מאד, וצריך לשמר עצמו מאד ולעשות לעצמו סימנים וציונים לבל ילכד בהם, חס ושלום, עוד. וזהו 'שמי לך תמרורים', דהינו תמרירות הלב שסובל בעת ששב והולך דרך הדרכים המרים מאד, לשוב בדרך אותן הדרכים אל אם הדרך כנ"ל, וצריך לסבל מרירות גדול וקשה מאד עד אשר יעבר כל אותן הדרכים המרים לשוב לדרכו לשלום אל אם הדרך הנ"ל, שהיא בחינת בינה עלמא דאתי, שהיא בחינת תשובה כנ"ל. ועל שם זה נקראת תשובה, על - שם ששם שבים וחוזרים כל הדברים לשרשם, כי שם הוא כלו טוב כנ"ל.

והכלל, שעקר בחינת התשובה שצריך להשיב ולהחזיר ולהעלות גם הדרך השמאל אל שרשו כנ"ל, וזה נעשה על - ידי ששב והולך ועובר באותן הדרכים כנ"ל, כי על - ידי זה מעלה החיות משם, דהינו ניצוצות הקדושים שנפלו לשם על - ידי עוונותיו ומשיב אותן לשרשם, שהוא בחינת תשובה כנ"ל. ואזי כששבים כל הדרכים המקלקלים לשרשם, לבחינת תשובה הנ"ל, אזי שם חוזרים ונעשים מכל העוונות והדרכים ההם תורה חדשה, בבחינת (איוב טו כ) "חיל בלע ויקיאנו" כנ"ל. שנעשה מזה 'אשת חיל' – 'תורה חדשה' כנ"ל, וכן כתב רבנו במקום אחר (לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן כב), שמעוונות ישראל שיזכו לעתיד לבחינת תשובה האמתית, אזי יהיה נעשה מהם תורה חדשה:

ד

וזה מצות זכירת עמלק, כמו שכתוב (דברים כה יז), "זכור את אשר עשה לך עמלק" וכו'. שכל מעשה עמלק, דהינו התגברות הסטרא אחרא על החלושי כח שבישראל שהענן פולטן (תנחומא תצא י') והוא מכשיל אותם, על - כן צריכין להגביה אותם ולהחזירם למקומם לבחינת תשובה, שהיא בחינת ענני כבוד, בחינת סכה (עין סכה י"א:), בחינת "אמא דמסככא על בנין" (עין זהר רע"מ פנחס רנ"ה: פע"ח שער חג הסכות פרק ד). וזה בחינת 'זכור את אשר עשה לך' וכו'. 'זכור' דיקא, כי צריך להחזיר מעשה עמלק לבחינת זכרון, שהיא בחינת עלמא דאתי, בחינת תשובה כנ"ל.

וזה נעשה בכל שנה ושנה, בבחינת (אסתר ט כח) "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה משפחה ומשפחה ומדינה ומדינה ועיר ועיר", שכל אחד ואחד כשזוכה לנצח מלחמת עמלק וזוכה לשוב בתשובה, אזי חוזרים הימים, שהם בחינת המדות ששם הבחירה, כי יש ימי טוב וימי רע, וחוזרים כלם אל מקומם, שהוא התשובה, שהוא בחינת זכרון כנ"ל, שהוא למעלה מהימים, בחינת כלו טוב כנ"ל. ושם נתחדשים ונעשים מחדש ונעשה מהם ימי טוב, דהינו תורה כנ"ל. וזהו בחינת (איכה ה כא) "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". כשזוכין לשוב אליו בבחינת תשובה כנ"ל, שם נתחדשים הימים כמקדם כנ"ל.

וזה בחינת קריאת המגלה בכל שנה ושנה, כי בכל שנה ושנה נעשה הנס של מפלת המן - עמלק כידוע, ואז עושין פורים וקורין המגלה שנעשית מזה כנ"ל:

ה

ועל - כן צריך לכתבה דוקא, ואם קראה על פה לא יצא (מגילה י"ז. שו"ע או"ח סימן תרצ), אף שעקרה משום פרסומי נסא (שם י"ח.) והיה די לפרסם הנס בעל פה, אך על - פי מה שכתבנו לעיל שעקר המגלה נעשה על - ידי התגלות ההסתרה כנ"ל, דהינו על - ידי שמחזירין ומשיבין גם בחינת ההסתרה, דהינו הסטרא אחרא, אל מקומה ושרשה כנ"ל. וזה בחינת הרמת והתנשאות הידים שעל ידם נעשה ההתגלות כנ"ל, (וכמבאר במאמר הנ"ל), כי עקר אחיזת הסטרא אחרא הוא בהידים בבחינת עצבון ידים, (כמו שמבאר שם). ועל - ידי האנחה שמתאנח ומתחרט ושב על דרכו הרעה, על - ידי זה מגביה את הידים עד השמים לבחינת תשובה כנ"ל.

וזה בחינת (דברים ל"ב מ) "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם". 'חי אנכי' זה בחינת עלמא דאתי מקור החיים, בחינת (שמות כ' ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כי עד שם צריך להגביה את הידים, דהינו יד ימין ויד שמאל שמשם אחיזת הסטרא אחרא כנ"ל, ואזי נעשה שם על - ידי זה דבורים חדשים, וממשיך משם תורה גבה מאד כנ"ל, ואזי מקבלים הדבורים מהידים כנ"ל, (וכמו שמבאר שם, עין שם). נמצא, שבחינת המגלה שהיא נעשית מהדבורים שמקבלין מהידים על - ידי שמרימין אותם לבחינת תשובה עלמא דאתי ששם שרש הידים, שעל - ידי זה מקבלין דבורים מהידים, דהינו התורה החדשה שנעשית על - ידי העוונות והסטרא אחרא שנתהפכה לטוב כנ"ל, שזה בחינת המגלה שנעשית מזה כנ"ל, ועל - כן צריכין לכתבה דוקא, כדי להביא הדבורים אל הידים לקבלם מהידים ממש כנ"ל.

וזה בחינת "כתב זאת זכרון בספר" (שמות י"ז יד), דהינו מלחמת עמלק, ומרמז על הגאלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עין מכילתא וברש"י שם). 'כתב' דיקא, 'זכרון' דיקא, כי מלחמת עמלק ונצחונה, ששב ונעשה מזה בחינת זכרון כנ"ל, צריך להביא זאת לתוך הכתב להמשיך הדבורים אל הידים ולקבלם משם כנ"ל, כדי להפך הדבר מהפך אל הפך, כי עקר אחיזתו ויניקתו מהידים בבחינת (שמות י"ז יב) "וידי משה כבדים" שכתוב במלחמת עמלק.

וזה בחינת "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כ"ז כב). 'והידים' דיקא, כי עקר אחיזתו שם כנ"ל, 'בזמן שאין הקל קול יעקב' כנ"ל. ועל - כן צריך לחזר ולשוב תשובת המשקל ממש ולחזר ולהרים הידים כנ"ל, ולקבל משם הדבורים שזה בחינת 'כתב' כנ"ל. וזה בחינת כתיבת המגלה דיקא כנ"ל. נמצא, שהתשובה ההגונה כשזוכה לבחינת 'כתב', שימשיך דבורים על - ידי הרמת הידים ויקבלם מן הידים בבחינת 'כתב' כנ"ל, וזה בחינת (ישעיה מ"ד ה) "יכתב ידו לה'", 'אלו בעלי תשובה' (במדבר רבה ח' ב), 'יכתב ידו' דיקא, שזה עקר בחינת תשובת המשקל כנ"ל:

ו

וזה בחינת "חיב אנש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז': שו"ע או"ח סימן תרצה), כי צריך לעלות אז אל בחינת זכרון, בבחינת 'זכור את אשר עשה לך עמלק' כנ"ל, אל הגורל העליון שרש הגורלות ששם כלו טוב. ואין שום רע כלל, רק משם ולמטה מתפצלין שני הגורלות, שהם בחינת ארור המן וברוך מרדכי כנ"ל:

ז

וזה ענין סעדת פורים (שם). כי מעתה שנתתקן הדעת וזוכין לבחינת 'מחלקת לשם שמים', שהם בחינת הדבורים שמקבלים מן הידים, (כמו שמבאר שם). שזה בחינת מפלת המן - עמלק ומקרא מגלה, שהיא בחינת דעת של התגלות ההסתרה כנ"ל, על - כן זוכין עתה לבחינת (שמות ט"ז ד) "לחם מן השמים", בחינת אכילת מן, בחינת מצה (כמבאר שם).

ועל - כן דיקא מצוה לאכל ולהרבות בסעדה, כי אכילת זה היום היא בחינת דעת, בחינת 'לחם מן השמים', בחינת 'מחלקת לשם שמים' שהיא שלמות הדעת, (כמבאר שם). ועל - ידי אכילת סעדה זו של פורים נתתקן פגם האכילה "שנהנו מסעדה של אותו רשע" (מגילה י"ב.), שעל - ידי זה היה פגם הדעת מאד וגברה ההסתרה כנ"ל, אבל אכילה זו הוא הפך מזה, כי הוא בחינת שלמות הדעת כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגלה ט"ז:), "ליהודים היתה אורה" (אסתר ח' טז) – 'זו תורה'. כי על - ידי עסק התורה נתגלו ההסתרות, שזהו הנס של פורים כנ"ל. וזה בחינת (אסתר ט' כב, מגילה ז'. שו"ע או"ח סימן תרצד סעיף א) "מתנות לאביונים", כי לפי גדל הדעת כן גדל הרחמנות, (כמו שמבאר שם). וזה בחינת הצדקה של מתנות לאביונים שזוכין לרחמנות על - ידי הדעת, גם צדקה הוא בחינת שלום, בחינת "מרבה צדקה מרבה שלום". וכל זה תלוי בשלמות הדעת, שעל - ידי זה נתרבה הרחמנות והשלום, (כמו שמבאר שם, עין שם). ועל - כן שולחין אפלו לעשירים משלוח מנות, הכל בשביל כדי להרבות השלום מאד, מאחר שזכו לדעת גדול מאד כנ"ל, גם על - ידי צדקה מכניעין מלכות המן - העמלק שהוא כנגד מלכות דקדשה ומתגבר בתאות עשירות, (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל), ועל - ידי הצדקה מכניעין התאות העשירות, כמו שמבאר במאמר "אשרי העם" (בסימן יג):

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות פורים/הלכה ב (עריכה)

פורים הלכה ב

על - פי המאמר "ויהי הם מריקים שקיהם", בסימן יז, יתבאר היטב כל ענין פורים, עין שם כל המאמר:

כי המן רצה "להשמיד ולהרג וכו' את כל היהודים" (אסתר ג יג), ורצה לבטל ההתפארות של השם יתברך שמתפאר עם עמו ישראל, ועל - כן רצה להתגבר בחדש אדר שמת בו משה רבנו, עליו השלום, שהוא היה מגלה ההתפארות, ועל - ידי זה זכה להביא התורה בעולם, שהוא בחינת ההתפארות שמתפאר הקדוש ברוך הוא עם עמו ישראל, על - ידי התורה שמקימין ישראל. ועל - כן על - ידי התורה היה התגלות הרצונות של הבריאה, כמו שכתוב (בראשית א א), "בראשית", 'בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית' (פסיקתא זוטרתא בראשית א' א מובא ברש"י שם, ויקרא רבה ל"ו ד, תנחומא (בובר) בראשית ג'). כי אוריתא וקדשא בריך הוא כלא חד (עין זהר בראשית כ"ד, יתרו צ': משפטים קכ"ד. אחרי ע"ג, תקון כ"ב דף ס"ד.), כי התפארותו יתברך הוא עם ישראל על - ידי התורה כנ"ל, ועל - כן התורה קראת 'תפארת', כמובא, ומשם היה כלל קבלת התורה, על - ידי שהיה יכול לגלות ההתפארות של כל אחד ואחד מישראל אפלו מהפחות שבפחותים, כמו שמובא במאמר "כי תצא" (בלקוטי תנינא סימן פב) שמשה היה מקשר עצמו עם הפחות שבישראל והיה מוצא בו אלקות, כי היה ענו מכל האדם (במדבר יב ג).ועל - ידי זה עשה דרך כבושה בחדש אלול והביא אז התורה לעולם, עין שם.

ועל - כן זכה משה לכליל תפארת, כמו שכתוב (בשחרית לשבת), 'ישמח משה במתנת חלקו; כליל תפארת בראשו נתת לו בעמדו לפניך' וכו', כי על - ידי מעמד הר סיני שזכה לקבלת התורה, שהוא בחינת התפארות כנ"ל, על - כן זכה לכליל תפארת מאחר שהכל נעשה על ידו כנ"ל.

ועל - כן רצה להתגבר דוקא בירח שמת בו משה (מגילה יג ב) כנ"ל, ועל - כן עקר התגברותו היה על - ידי פגם האכילה שנהנו ישראל מסעדה של אותו רשע (שם י"ב.). שכל זה היה על - פי עצתו כדי להכשילם במאכל של אסור, כי על - ידי פגם האכילה נפגם ונתערבב הדעת שעל - ידי זה מתכסה הצדיק שמגלה ההתפארות, (כמו שמבאר שם). ומשם יניקת המן והסטרא אחרא שיניקתם מפגם המזבח, פגם האכילה, שעל - ידי זה נתגבר טרוף הדעת שמשם יניקתו. ועל - כן עשה המן עצמו עבודה זרה (שם י':), כי יניקת העבודה זרה היא משם, מבחינת פגם המזבח כנ"ל, (כמו שמבאר שם). וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין קלט ב) שהמן מרמז בהתורה בפסוק (בראשית ג יא) "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", כי עקר יניקתו מפגם האכילה, שעל - ידי זה נפגם הדעת, שזה בחינת פגם אכילת "עץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב ט), כי על - ידי פגם האכילה נתכסה אור הצדיק המגלה ההתפארות ונפגם בחינת ההתפארות חס ושלום, ומשם יניקת העבודה זרה מנפילת ההתפארות, (כמו שכתב רבנו במקום אחר), ועל - כן עשה את עצמו עבודה זרה וכנ"ל. ועל - כן צריך לתקן פגם המזבח לזכות לאכילה בכשרות, שאז דיקא על - ידי האכילה נתרומם ונשלם הדעת, וזה נעשה על - ידי הצדקה, (כמו שמבאר שם).

וזה בחינת "מתנות לאביונים" שנותנין בפורים (אסתר ט כב, מגילה ז א, שו"ע או"ח סימן תרצד סעיף א), שעל - ידי זה נתרבה האהבה והשלום, שעל - ידי זה נעשה אויר הנח והזך, שעל - ידי זה נכתבין דברי מרדכי בספריהם. בבחינת (אסתר ו ב) "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי", (כמו שמבאר שם). וזה בחינת קריאת המגלה, שזה בחינת הכתב שנעשה על - ידי מרדכי שנכתב ונחקק בספריהם, שעל - ידי זה נעשה הנס, כי על - ידי זה נעשין גרים, בחינת (שם ח' יז) "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", שעל - ידי זה נשלם פגם המזבח, שעל - ידי זה נשלם הדעת, שעל - ידי זה נתגלה אור הצדיק המגלה ההתפארות של ישראל, ועל - ידי כל זה הוא מפלת המן שיניקתו מפגם המזבח כנ"ל, (עין שם היטב).

ועל - כן עקר תקון המגלה נתתקנה ונעשית שתהיה כתובה בספריהם, וכמו שמובא ('מרדכי' שבת פרק 'כל כתבי' אות שצו) שבשביל זה אין שום שם בפרוש בכל המגלה מחמת זה שתהיה כתובה בספריהם, כי כל עקר בחינת המגלה הוא בחינת הכתב שנחקק ונכתב בספריהם שנעשה על - ידי מרדכי, שעל - ידי זה נעשה הנס של מפלת המן כנ"ל. וזה שכתוב (אסתר י ב), "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס". שזה לא מצינו במקומות אחרים, כי אין דרך המקרא לכתב, רק שיתר הדברים נכתבים בספרי המלכים של ישראל ויהודה. אמנם כאן שהמקרא מפרש שכל מעשה תקפו וגבורתו של הנס וגדלת מרדכי כתובים עקר בספריהם, כי שם רואים גדלת מרדכי ותקף הנס שעשה, שהיה יכל לעשות בחינת כתב כזה בספריהם, שעל ידו הוציא הטוב שהיה כבוש ביניהם כל כך כמו שהיה אז, ועשה נס גדול כזה על - ידי הכתב הנ"ל כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אסתר רבה י' ד/"מהר קח את הלבוש ואת הסוס, "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", הלך לו אצל מרדכי. כיון שהגידו למרדכי שהוא בא, נתיירא עד מאד, והיה יושב ותלמידיו לפניו, אמר להם לתלמידיו: בני רוצו והבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי, שהרי המן הרשע בא להרגני. אמרו: אם תמות נמות עמך. אמר להם: א"כ נעמוד בתפלה ונפטר מתוך התפלה, וחסלון צלותהון יתבון ועסקין בהלכות מצות העומר, שהרי אותו היום ט"ז בניסן היה, ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שבית המקדש קיים. אתא המן לגביהון אמר לון: במה אתון עסקין, אמרו לו" במצות העומר, הה"ד (ויקרא ב) "ואם תקריב מנחת בכורים לה'" וגו', תמן אמרי הלכות קמיצה אחוו ליה ודבר אחד שהיו קומצין מן העומר. אמר לון: והדין עומרא, מהו - דדהב או דכסף? אמרי ליה: לא דדהב ולא דכסף ולא דחיטין, אלא דשעורין. אמר לון: בכמה הוא טימיה דידיה הוה בעשרה קנטרין, אמרין ליה: סגיין בעשרה מנין, אמר לון: קומו דנצחון עשרה מנכון לעשרה אלפי קנטרין דכסף דילי" מגילה טז א/"ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה, ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן. כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה, וסוסיה מיחד בידיה, מירתת. אמר להו לרבנן: האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי, זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו. בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא, אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו: במאי עסקיתו? - אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי" ויקרא רבה כ"ח ו) שבשעה שבא המן למרדכי להרכיבו על הסוס וכו' מצאו שהיה עוסק בהלכות קמץ של מנחה וכו'. ואמר לו, 'אתי קמץ מנחה דידכו ובטיל עשרת אלפים ככר כסף'. 'קמץ מנחה' דיקא, הינו בחינת קרבנות, שהם שלמות המזבח, שעל - ידי זה היה מפלת המן כנ"ל.

וזה בחינת "משלוח מנות איש לרעהו" (אסתר ט כב, מגילה ז א ושו"ע או"ח סימן תרצה סעיף ד). הכל בשביל להרבות השלום, שעל - ידי זה נעשה אויר הנח, שגם כל הצדקה של מתנות לאביונים הוא הכל בשביל זה כנ"ל.

ועל - כן מצוה גדולה לאכל בפורים ולהרבות בסעדה מאד (מגילה ושו"ע שם), כי עקר שלמות הדעת ותקונו והכנעת הכסילות שמשם יניקת המן כנ"ל, הוא על - ידי אכילה כשהוא בכשרות כנ"ל (וכמבאר שם, עין שם), שזה נעשה על - ידי הצדקה ומקרא מגלה כנ"ל. ועל - כן נוהגין לעשות עקר הסעדה סמוך לערב (עין רמ"א סימן תרצה סעיף ב), אחר שעשו התקונים של הפורים שעל ידם נשלם הדעת כנ"ל, אז התרה האכילה והיא מצוה גדולה להרבות בסעדה, כי אז האכילה הוא עקר שלמות הדעת כנ"ל.

ועל - כן מתענין קדם פורים תענית אסתר (תנחומא בראשית ג', שאילתות דרב אחאי ויקהל סז, רמב"ם תעניות ה' ה, רבינו תם מובא ברא"ש ובר"ן ריש מגילה, סימן תרפו; ע"ע מסכת סופרים כ"א א, שבולי הלקט קצד), כי התענית הוא תקון תאות אכילה, (כמו שכתב רבנו במקום אחר [עין לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן סב), והוא בעצמו בחינת הצדקה, (כמו שכתב רבנו במקום אחר שם סימן לז), בחינת "אגרא דתעניתא צדקתא" (ברכות ו ב). שעל ידה נתתקן פגם האכילה כנ"ל. וזה שקצת נוהגין לתן מתנות לאביונים ביום תענית אסתר, כי הצדקה והתענית הם בחינה אחת וצריך להקדים אותן, כי על ידם עקר הנס כנ"ל, כי עקר התקון של פגם האכילה הוא הצדקה, (כמבאר במאמר הנ"ל):

נלקח מתוך: [1]

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות פורים/הלכה ג (עריכה)

פורים הלכה ג

על - פי המאמר "תקעו בחדש שופר" המתחיל מאמונה (בלקוטי תנינא סימן ה), עין שם כל המאמר:

והכלל, כשמתקנין פגם האמונה אזי נעשין מזה גרים, והגרים מכניסין גאוה בישראל, ועל - ידי הגאוה נעשה פגם נאוף חס ושלום, והמגנים שבדור מעלין פגם תאות נאוף ונעשה מזה בחינת מחין - תפלין, בחינת חותם דקדשה. ואזי הוא בחינת חלום על - ידי מלאך, שהוא בחינת אדם, ולא חלום על - ידי שד (עין ברכות נה ב), חס ושלום, שהוא בחינת בהמה, אבל יש להמאכלים חלק בחלום. ולזה צריכין שמחה שהוא חזוק המלאך, ועקר חזוק המלאך הוא בניסן, ואז היה ראוי שיתבטל פגם טמאה זו, אבל יש שבא על - ידי קלקול המשפט, וקלקול המשפט נעשה על - ידי שמעלין טפת עשו וישמעאל, ואזי על - ידי קלקול כסאות למשפט נופלין אהבות מן המרכבה וכו'. ולזה צריכין קשור המרכבה בחינת (שיר השירים ג י) "מרכבו ארגמן" וכו', (עין שם כל המאמר היטב):

א

והנה המן הרשע, שהוא מזרע עמלק, שהוא ממנה על פגם טמאה זו רצה להתגבר על ישראל בזמן גלות בבל שבעים שנה, שהוא בחינת שנה, (כמובא בספרים [עין פע"ח שער הפורים פרק ה]). והתגברותו על ישראל היה על - ידי פגם המאכלים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יב א), "מפני מה נתחיבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? מפני שנהנו מסעדתו של אותו רשע". כי מאכלים טמאים הם בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע שפגם בו אדם הראשון, שעל - ידי זה פגם בטפי המח, ועל - ידי זה נתקלל (בראשית ג יז) "בעצבון תאכלנה". ועל - כן עקר התקון על - ידי השמחה הפך 'בעצבון תאכלנה', אבל אין יכולין לתקן כי אם מאכלים טהורים שתקונם כשזוכין לאכל בשמחה, כמבאר שם. אבל מאכלים טמאים שאסרה תורה אין להם שום תקון, ועל - כן מי שנהנה מהם נמשך עליו חס ושלום, בחינת 'בעצבון' הנ"ל. שהם פגם חטא אדם הראשון שמשם נמשך חס ושלום, טמאה הנ"ל שממנה עליו המן - עמלק, שעל - ידי זה נתחיבו שונאיהן של ישראל כליה חס ושלום, כי על פגם זה נאמר (שם ב' יז), "ביום אכלך ממנו מות תמות".

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עוד, "מפני שהשתחוו לצלם" וכו'. והינו הך ולא פליגי, כי הא בהא תליא, כי השתחוו לעבודה זרה, הינו פגם אמונה שהיא התחלת הפגם. ואחר כך נמשך מזה הפגם אמונה, פגם טמאה הנ"ל, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם). וגם על אדם הראשון אמרו רבותינו זכרונם לברכה שפגם באמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין לח ב) שכפר בעקר, כי כל הבחינות הנ"ל קשורים זה בזה, פגם אמונה ופגם טמאה הנ"ל ופגם המאכלים חס ושלום, (כמבאר שם, עין שם היטב).

כי אחיזת המן היה מפגם עץ הדעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין קלט ב), 'המן מן התורה מנין? שנאמר, "המן העץ"' וכו'. הינו כנ"ל. ועל - כן רצה להתגבר בחדש אדר שמת בו משה, כי מיתת משה זה בחינת הסתלקות הדעת, בחינת שנה. שאז הוא זמן התגברותו חס ושלום, כשאין תקון בכל הבחינות הנ"ל:

ב

גם עקר חזוק המלאך הוא בניסן, (כמו שמבאר שם), כי אז הוא זמן שנותנין ההתמנות לכל המלאכים, ואז נתחדש הרצון ואז הוא זמן שמחתם. וחשב המן להתגבר עליהם בחדש אדר שהוא רחוק מניסן בתכלית הרחוק, כי חשב שכל חדש, שהוא רחוק יותר מניסן, נחלש בו כח המלאך יותר, ועל - כן רצה להתגבר באדר דיקא, שהוא בתכלית הרחוק מניסן. וזה שדקדק הכתוב (אסתר ג ז), "הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר". 'לחדש שנים עשר' דיקא, כי זה דיקא היתה מחשבתו הרעה מאחר שהוא חדש השנים עשר מניסן, שהוא בתכלית הרחוק ממנו מה שאין חדש אחר רחוק מניסן יותר מאדר שהוא החדש האחרון. על - כן רצה להתגבר בו חס ושלום, כי חשב שבו כבר נחלש יותר חזוק המלאך, כי עקר החזוק הוא בניסן כנ"ל. וזה שכתוב (שם ח), "ישנו עם אחד". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ( אסתר רבה ז' יב), "ישנו עם אחד", לשון שנה, כי עקר כחו בזמן השנה כנ"ל:

ג

והתקון היה על - ידי התענית, כמו שכתוב (אסתר ד טז), "וצומו עלי" וכו', כי תענית הוא תקון פגם המאכלים, כי על - ידי תענית נעשה שמחה, שזה בחינת תענית חלום, (כמבאר שם היטב, עין שם), ועל - כן נקבע פורים לשמחה ולמשתה וליום טוב (שם ט' כב), כי עקר התקון על - ידי בחינת שמחה, שהוא תקון המאכלים בחינת חזוק כח המלאך כנ"ל. וזה בחינת סעדת פורים, כי צריכין דיקא להרבות בסעדה בפורים מאחר שזכו לתקן המאכלים, על - כן הוא מצוה גדולה אז לשמח ולהרבות בסעדה לקים (קהלת ט ז), "לך אכל בשמחה לחמך", שזהו בחינת תקון השנה, תקון פגם טמאה הנ"ל, (כמו שמבאר שם, עין שם).

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית כט א), "משנכנס אדר מרבין בשמחה". כי עקר התקון הוא השמחה, שהוא חזוק המלאך כנ"ל. וזהו שדקדקו, 'משנכנס אדר' וכו', כי באמת עקר השמחה היתה ראויה שתתחיל בניסן, כי אז הוא עקר חדוש הרצון ואז הוא זמן השמחה, (כמו שמבאר שם), אבל מאחר שחשב עלינו המן הרשע להתגבר עלינו באדר על - ידי פגם המאכלים כנ"ל, על - כן אחר שזכינו להתגבר עליו על - ידי תקון השמחה כנ"ל, על - כן עתה אנו מתחילין השמחה מאדר.

וזהו, 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', הינו כי תכף כשנכנס אדר אזי אנו מתחילין בשמחה, שהוא חזוק המלאך כדי להכניע ולשבר כח המן הרשע, על - ידי זה כנ"ל, כי באמת אף על - פי שעקר חזוק המלאך הוא בניסן, אף - על - פי - כן אנו יכולין לחזק כח המלאך בכל השנה, וזה נעשה על - ידי השמחה, כי על - ידי השמחה נתחזק כח המלאך כאלו נתחדש הרצון אז, (כמו שמבאר שם). ועל - כן עתה מתחיל השמחה מאדר שהוא חזוק המלאך כנ"ל. ועל - כן עקר מפלתו היתה בניסן, כי אז הוא עקר חזוק המלאך כנ"ל:

ד

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה טו ב), "מה ראתה אסתר שזמנה את המן על הסעדה"? לקים (משלי כה כא-כב) "אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חתה על ראשו". 'גחלים' דיקא, כי התגברות המן היה על - ידי פגם המאכלים כנ"ל, ועקר ההתגברות, חס ושלום, הוא כי כשאין חזוק בהמלאך אזי השדים מקבלים ויונקים הרבה מן המאכלים ואזי נתערב כח הש"ד בתוך המאכלים, ומאחר שהשדים מקבלים כח המלאך חס ושלום, והמלאכים הם בחינת "מראהו כלפידים כגחלי אש" (עין יחזקאל א יג), על - כן כשהם מקבלים חס ושלום, כח המלאך, אזי מחממים חס ושלום בטמאה הנ"ל, על - ידי זה.

וזה היתה כונת אסתר שזמנה אותו על הסעדה, כדי שהיא תתן לו לחם לאכל. היא תתן לו דיקא, כי זהו תקון המאכלים כשאנו נותנין להם לחם לאכל, כי כשאין חזוק בהמלאך אזי הם יונקים הרבה מן השפע ואנו נזונים מן התמצית חס ושלום (זהר לך לך פ"ד: תרומה קנ"ב:), מאחר שהשדים מקבלים הרבה מן הפרנסה ונתערב בהמאכלים כח הש"ד, ועל - כן נמשך הפרנסה להעובדי כוכבים חס ושלום בשפי. אבל כשיש חזוק בהמלאך שאז אין השדים מקבלים מן הפרנסה כי אם כדי חיונו בצמצום, אזי כל השפע לנו, ואזי הם נזונים מן התמצית, ואזי אנו נותנין להם פרנסה, וזהו תקון גדול כשאנו מחלקין להם פרנסה, כי באמת כדי חיונו בצמצום צריכין לתן להם, כמובא (עין שם פקודי רל"ז רמ"ב).

נמצא, כשאנו נותנין ומחלקין להם פרנסה זהו בחינת תקון המאכלים. ובשביל זה זמנה אסתר את המן לקים מה שנאמר, 'אם רעב שונאך' וכו', כי באמת צריכין לתן להם כדי חייהם בצמצום, אבל זהו תקון גדול מאחר שאנו נותנין להם. וזהו, 'כי גחלים אתה חתה על ראשו'. כי עכשיו נתהפך, כי כשהם מקבלים לעצמם ויונקים הרבה מן השפע חס ושלום, דהינו כשאין חזוק בהמלאך, אזי הם מקבלים כח המלאך, שהוא בחינת 'גחלי אש' ומתגברים על - ידי זה חס ושלום, ועל - כן עתה שזכו לתקון המאכלים על - ידי התענית כנ"ל, ועל - כן אז זמנה אסתר את המן להורות שאין לו עוד כח לנק מן השפע רק היא צריכה לתן לו כנ"ל.

וזה ידוע כי כשנמשך להם שפע מן הקדשה, בכונה הוא, כדי להכניעם ולהשפילם, ועל - כן עכשיו כשאסתר מחלקת השפע להמן, שהוא הסטרא אחרא, אז בודאי 'גחלים הוא חותה על ראשו'. 'גחלים' דיקא, הינו 'גחלי אש' הנ"ל בחינת כח המלאכים 'אשר מראהו כגחלי אש', כי עכשיו כשמקבלין כח המלאך בצמצום כדי חיונו כנ"ל, אזי הוא הכנעתם, ואזי הגחלים של המלאכים מלהטת אותם ומבערת אותם, כי "מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל טו ז).

כי זה כלל, כי כשהם מקבלים הרבה מן השפע, אזי הם מתגברים חס ושלום, ואזי הם מקבלים כח המלאך, שהוא בחינת 'גחלי אש' וכו' כנ"ל, אבל כשאין יכולין לקבל הרבה, רק מה שנותנין להם בצמצום כדי חיונו, שזהו בחינת הכנעתם, אזי, אדרבא, הגחלים של המלאכים נופלים על ראשיהם ושורפים ומכלים אותם. וזהו בחינת 'כי גחלים אתה חתה על ראשו', 'גחלים' דיקא כנ"ל:

ה

וזה בחינת "ומשלח מנות איש לרעהו" (אסתר ט כב, מגילה ז א ושו"ע או"ח סימן תרצה), 'מנות' דיקא, בחינת מן, כי המן היה יורד משחקים - "ששם שוחקין מן" (מדרש שכל טוב שמות טז ד, חגיגה יב ב), ושחקים הוא מדור המלאכים והוא בחינת חזוק המלאך בחינת שחוק ושמחה, (כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם). ועל - כן המן היורד משם היה מאכל קדוש מאד (עין יומא עה א זהר בשלח ס"א), כי לא היה להסטרא אחרא שום אחיזה בו, כי היה יורד משחקים, שהוא חזוק המלאך כנ"ל. ועל - כן היה המן כמנח בקפסא, להורות שאין להסטרא אחרא שום אחיזה, כמו דבר המנח בקפסא שאין לזר שום אחיזה בו, כי המן היה בלי מץ ותבן, כי לא היה להסטרא אחרא שום אחיזה בו.

וזה בחינת משלוח מנות בפורים. להורות כי עכשיו הוא תקון המאכלים. ועל - כן עתה השפע נשלמת מאחד לחברו בשפע גדול, כי עכשיו אין לנו שום פחד כלל מהסטרא אחרא, כי אין להסטרא אחרא שום אחיזה בהמאכלים עכשיו, כי עכשיו הוא חזוק המלאך על - ידי השמחה של פורים כנ"ל, ועל - כן נקרא 'משלח מנות' בחינת 'מן' היורד משחקים ששם השחוק והשמחה, שהוא חזוק המלאך כנ"ל, וזה שנוהגין לכסות במפה כששולחין משלח מנות, זה רמז על המן, שהיה כמנח בקפסא (עין יומא עה ב), וכמו שכתוב בשלחן ערוך שבשביל זה מכסין במפה לחם של שבת זכר למן וכו', כי גם משלח מנות הוא בחינת מן שהיה כמנח בקפסא, כי אין להסטרא אחרא שום אחיזה במאכלים של פורים, כי אז הוא חזוק המלאך כנ"ל:

ו

גם המן הרשע רצה להתגבר חס ושלום, על ישראל על - ידי בחינת פגם המשפט המבאר במאמר הנ"ל, עין שם היטב ענין פגם המשפט שנעשה על - ידי תפלין רעים, דהינו על - ידי שמעלין טפת עשו וישמעאל. ולזה צריכין קשור המרכבה, שהוא בחינת (תהלים קכב ה) "כסאות למשפט" וכו', (עין שם היטב). והנה המן הרשע, ימח שמו, היה מזרע אגג (מגילה יג א), והתגבר על ישראל על - ידי פגם שאול שפגם במלחמת עמלק שהשאיר את אגג חי וחמל על מיטב הצאן וכו' (שמואל א טו ט). וזה בחינת פגם המשפט שבא על - ידי תפלין רעים על - ידי שמעלין אל המח טפת עשו וישמעאל, (כמו שמבאר שם).

כי "ראשית גוים עמלק" (במדבר כד כ), כי הוא כלול מעשו וישמעאל, שהם כלליות כל האמות (זהר רע"מ משפטים ק"כ), כי הוא 'ראשית גוים' וכלול מכלם, והוא עקר זהמת הנחש, בחינת טפת עשו וישמעאל שאין להם שום תקון. ועל - כן נצטוה שאול להחרימם "משור עד שה, מגמל עד חמור" (שמואל א טו ג), לאבד זכרם לגמרי.

כי כל הדברים שבעולם צריכין תקון, כי כלם נפגמו על - ידי חטא אדם הראשון שפגם בטפי המח, שהוא בחינת (ויקרא טו ג) "החתים בשרו" וכו', ועל - ידי זה כל הדברים נפלו בקלפה, ואנו עוסקים תמיד לתקן כל הדברים שבעולם להעלותן ולבררן מן הקלפה מבחינת 'החתים בשרו', להעלותן אל המח, ששם נתתקנין כל הניצוצות, כי 'כלם במחשבה אתברירו' (עין זהר פקודי רנ"ד:/"ותא חזי רישא שירותא דמהימנותא גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא וסליק גו מחשבה (ס"א ואפיק) נצוצין נציצין זריק לתלת מאה ועשרין עיבר ובריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר, אוף הכי כגוונא דא סליק במחשבה כמה דאתברר ביה פסולת (ס"א ואתברר אוף הכי אלין בהו אשתלים מאן דאצטריך ודאי כך סליק במחשבה וכלא) ויתברר אלין די בהו אשתלים מאן דאצטריך ודאי כד סליק במחשבה סליק, וכלא כמה דאצטריך, חדו מסטרא דא ועציבו מסטרא דא"), כי זה עקר התקון להעלות כל הניצוצות שנפלו בקלפה, שנתפשטו בכל הדברים שבעולם, בדומם צומח חי מדבר על - ידי חטא אדם הראשון כנ"ל, להעלותן אל המח, שזה בחינת שמעלין מבחינת 'החתים בשרו' לבחינת 'מחין תפלין' המבאר במאמר הנ"ל.

אבל יש דברים שאסור לנו לתקן, כי הם בחינת טפת עשו וישמעאל שאין להם שום תקון. וזה בחינת כל האסורים שבתורה, כי הם בחינת טפת עשו וישמעאל, בחינת זהמת הנחש, שאין להם שום תקון, ואדרבא, כשמעלין אותם חס ושלום אל המח אזי נפגם המח ונעשה קלקול המשפט שמזה מתגבר הטמאה הנ"ל ביותר חס ושלום, ועל - כן עמלק, שהוא זהמת הנחש, בחינת טפת עשו וישמעאל הנ"ל, על - כן אסור להשאיר ממנו שום זכר בעולם. ועל - כן נצטוה להמית אפלו בהמות 'משור עד שה' וכו', כי כלם הם בחינת טפת עשו וישמעאל שאין להם שום תקון ואסור לעסק בהם לתקנם ולהעלותן אל המח, כי המח נפגם על ידם כשמעלין אותם כנ"ל. ושאול המלך, עליו השלום, פגם בזה והשאיר את אגג מלך עמלק חי, וחמל עליו ועל מיטב הצאן וכו' לזבח לה'. וזהו פגם גדול מאד בחינת פגם התפלין הנ"ל, כי היה רוצה להעלות לקרבן בהמות של עמלק.

כי עקר הקרבן הוא בחינה הנ"ל שמעלין ומתקנין כח הבהמיות, שהוא כח המדמה ומתקנין אותו בבחינת אדם, כמו שכתוב (ויקרא א ב), "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכו' תקריבו את קרבנכם" (ספר הלקוטים עקב סי' ח'). כי זה עקר הקרבן להעלות מבהמה לאדם, שזה בחינת שמעלין מבחינת 'החתים בשרו' לבחינת 'מחין תפלין', (כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם היטב). ושאול שרצה להעלות לקרבן בהמות עמלק, שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל, על - כן פגם בתפלין, כי כשמעלין טפת עשו וישמעאל על - ידי זה נפגם המחין והתפלין ונעשה קלקול המשפט חס ושלום, כנ"ל.

וכן פגם במה שחמל על אגג, כי אסור לרחם עליהם, כי הרחמנות היא הדעת, (כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה [עין לקוטי מוהר"ן חלק א, סימנים לא נו קה, וחלק ב סימן ח]). נמצא, כשמרחמין על אחד ממשיכין עליו דעת, ועל - כן כשהיה לו רחמנות על אגג מלך עמלק פגם בתפלין, כי העלה, חס ושלום, את עמלק שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל אל הרחמנות והדעת, ועל - ידי זה נעשה פגם המשפט, ועל - כן טעה בכמה דברים, כי היה דן את דוד ואת נוב עיר הכהנים כמורדים במלכות (עין שמואל א כב טז), ודן ושפט אותם במיתה שלא כדין. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צג ב ערובין נג א) ששאול לא זכה 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא', הינו בחינת פגם המשפט על - ידי פגם הנ"ל כנ"ל. ועל - כן נטרד ממלכות, כי עקר מלכות דקדשה תלוי בזה במחית עמלק, שהוא בחינת תקון הברית כנ"ל, כי מלכות דקדשה היא בחינת (משלי לא ל) "אשה יראת ה'", שעקר קיומה על - ידי תקון הברית, שהוא תלוי במחית עמלק כנ"ל.

וזה שאמר שמואל לשאול (שמואל א טו א), "אתי שלח ה' למשחך למלך על ישראל ועתה לך והכית" וכו'. כי תקון מלכותו, שהוא מלכות דקדשה, היה תלוי בזה כנ"ל, ועל - כן, כשפגם בזה נטרד מן המלכות, כמו שכתוב (שם כג), "יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך" וכו' כנ"ל:

ז

כי באמת שאול נבחר למלך הראשון על ישראל, כי הוא בחינת קשור המרכבה, שהוא בחינת תקון המשפט, כי שאול היה משבט בנימין (עין שמואל א ט א-ב), ועקר קשור המרכבה הוא בחינת בנימין, כי יעקב אבינו היה מטתו שלמה (ויקרא רבה ל"ו ה, פסחים נו א), כי כבר נתברר טפת עשו וישמעאל לחוץ (ועין כל זה בהלכות חלב ודם מה שכתוב שם), ועל - כן היה יעקב בחינת תקון המשפט, כמו שכתוב (תהלים צט ד), "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". וכמו שכתוב (שם פ"א ה), "משפט לאלקי יעקב". ועל - כן זכה לתקון הברית בשלמות ונשמר לגמרי מבחינת 'החתים בשרו', כמו שכתוב (בראשית מט ג, ועין יבמות עו א), "כחי וראשית אוני". ועל - כן זכה למטה שלמה והוליד שנים עשר שבטי יה, שהם בחינת תקון וקשור המרכבה דקדשה, כי שנים עשר שבטים הם ארבעה דגלים, שהם כנגד ארבעה מחנות דקדשה, שהם בחינת (שיר השירים ג י) "מרכבו ארגמ"ן", כמובא (עין זהר ויצא קנ"ה, ויחי רמ"א, תקון ע' דף קכ"ו קכ"ז).

ועקר קשור המרכבה הוא בנימין, כי הוא המשלים את המטה שלמה של יעקב. וכמו שכתוב בזהר הקדוש (ויצא קנ"ח:) שבשביל זה נולד בנימין בארץ ישראל ולא אצל לבן, כדי שלא יהיה נשלם המטה, שהיא בחינת מרכבה דקדשה, אצל לבן בחוץ לארץ, עין שם. נמצא, שעקר שלמות המטה דקדשה הוא בנימין שנולד באחרונה שהשלים את מטה דקדשה. ואז כשנולד בנימין נשלם המטה בשלמות שהיא בחינת קשור המרכבה, ועל - כן זכה בנימין שיבנה הבית המקדש בחלקו (עין מגילה כו א), כי הבית המקדש הוא בחינת קשור המרכבה, כי שם נתתקן ונתקשר המרכבה דקדשה, כי שם היתה השראת השכינה וכל ענין המרכבה הנאמר בשיר השירים, כמו שכתוב, "אפריון עשה לו המלך שלמה וכו' עמודיו וכו' מרכבו ארגמן תוכו" וכו'. הכל קאי על המשכן ובית המקדש, כמו שפרש רש"י שם. ועל - כן עקר תקון המשפט היה בבית המקדש, כי בבית המקדש היה לשכת הגזית ששם חותכין הלכות (עין סוף מסכת מדות), ומשם יוצא עקר המשפט אמת לכל ישראל, כי שם היתה סנהדרי גדולה יושבת וכו'. ועל - כן בנימין שהוא בחינת קשור המרכבה, זכה שיבנה בית המקדש בחלקו, שהוא בחינת מרכבה דקדשה, בחינת תקון המשפט כנ"ל. ועל - כן זכה שמלך הראשון יהיה מזרעו, כי עקר מלכות דקדשה הוא על - ידי בחינת קשור המרכבה, שהוא בחינת תקון המשפט, בחינת תקון הברית כנ"ל.

ועל - כן היה ראוי שזרעו יחרימו את עמלק שהוא ההפך ממש מבחינת קשור המרכבה מבחינת תקון המשפט כנ"ל. ועל - כן שאול שפגם בזה על - כן נטרד ממלכות, כי עקר המלכות דקדשה תלוי במחית עמלק כנ"ל ועל - ידי פגם זה, דהינו פגם המשפט כנ"ל, שפגם שאול על - ידי שהשאיר את אגג ואת מיטב הצאן וכו', על - ידי זה בא המן עמלק ורצה להתגבר על ישראל, חס ושלום. נמצא, שעמלק הוא תחלת הקלקול וסוף הקלקול, כי גם תחלת הקלקול דהינו פגם המשפט בא על - ידי עמלק על - ידי שחמל עליו שאול המלך כנ"ל. ועל - ידי אותו הפגם עצמו בא המן - עמלק, כי על - ידי שחמל עליו נעשה פגם המשפט כנ"ל, שעל - ידי זה יש חס ושלום, כח להמן עמלק להתגבר בטמאה הידוע, (כמו שמבאר שם):

ח

ועל - כן המן הרשע "הפיל פור הוא הגורל" וכו' (אסתר ג ז), כי גורל הוא בחינת משפט, שהוא ברור דברים שמברר לכל אחד משפטו ודינו, כמו שפרש רש"י בכמה מקומות. וכן הגורל הוא גם כן בחינת ברור דברים, וכמו שכתוב (משלי יח יח), "מדינים ישבית הגורל". כי הגורל דקדשה הוא מברר המשפט אמת, ועל - כן חלקת ארץ ישראל היה על - ידי גורל על - ידי הכהן הגדול שהיה לבוש בחשן המשפט, כמו שפרש רש"י (במדבר כו נד ועין בבא בתרא קכב א), כי גורל הוא בחינת משפט שמברר לכל אחד משפטו וחלקו. ועל - כן המן הרשע, ימח שמו, שיניקתו היה מבחינת פגם המשפט, על - כן 'הפיל פור הוא הגורל', כדי לפגם גורל דקדשה, שזה בחינת פגם המשפט כנ"ל. והגורל נפל לו ב"חדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג ז), כי חשב מאחר שיניקתו מפגם המשפט, דהינו פגם קשור המרכבה, שנפגם על - ידי פגם שאול, שהיה משבט בנימין, שהוא האחרון שבשבטים, שעקר קשור המרכבה תלוי בו כנ"ל, ועל - ידי שפגם שאול ונפגם בחינת בנימין, בחינת קשור המרכבה כנ"ל, על - כן רצה להתגבר על ישראל חס ושלום, בחדש האחרון שבי"ב חדשים.

כי שנים עשר חדשי השנה הם כנגד שנים עשר שבטים, כמובא (ילקוט בראשית ל"ז קמג) ויש בהם ארבע תקופות (בראשית רבה י"ג יב) כנגד ארבעה דגלים, שהם בחינת קשור המרכבה. ועל - כן רצה להתגבר חס ושלום בחדש אדר, שהוא החדש האחרון של שנים עשר חדשים, מחמת שיניקתו היה מפגם המרכבה שנפגם על - ידי בנימין שהוא האחרון שבי"ב שבטים שעקר קשור המרכבה תלוי בו כנ"ל:

ט

"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר" וכו' (אסתר ד א), כי מרדכי היה בחינת תקון כל הבחינות המבארים במאמר הנ"ל, כי מרדכי היה רבי אמת עם תלמידים, כי היה לו ישיבה של תלמידים, (כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה [עין מגילה טז א]) ועל -ידי רבי אמת עם תלמידים נתתקנין כל הבחינות הנ"ל, ותקון המשפט על - ידי הרבי אמת הוא על - ידי שמשליך עצמו לרפש וטיט בשביל השם יתברך, ומסלק ממנו כל החכמות שזה בחינת שנה, ועל - ידי זה זוכה שיתגלה לו בחינת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" (עין ברכות ז א), שזה בחינת תקון המשפט, (כמבאר היטב בדברי רבנו שם, עין שם היטב):

ועל - כן מרדכי כשידע את כל הנ"ל שאחיזת המן הוא על - ידי פגם המשפט, על - כן לבש 'שק ואפר' וכו', שזה בחינת שמשליך עצמו לרפש וטיט בשביל השם יתברך. כי סלק כל החכמות ממנו ועשה דברים פשוטים בלי שום חכמות, שיצא בתוך העיר וזעק זעקה גדולה ולבש שק ואפר, ועל - ידי זה בעצמו נעשה תקון המשפט כנ"ל. כי על - ידי זה שמשליכין כל החכמות, ומשליך עצמו לרפש וטיט בשביל השם יתברך, שזה בחינת לבישת שק ואפר, על - ידי זה זוכה שנתגלה לו בחינת 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', שזה בחינת תקון המשפט כנ"ל.

וזהו בחינת 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה', כי על - ידי שלבש שק ואפר וכו', על - ידי זה נעשה בחינת 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה', כי זכה לידע כל אשר נעשה בעולם, כי "יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים" וכו' (קהלת ח יד), הינו בחינת 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו'. ומרדכי ידע את כל זה, בחינת 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה', הינו כל אשר נעשה על הארץ, אפלו 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', גם את זה זכה לידע ולהשיג. וזה נעשה על - ידי שהיה מסלק כל החכמות והשליך עצמו לרפש וטיט בשביל השם יתברך בחינת 'וילבש שק ואפר' וכו':

י

כי מרדכי הוא (שמות ל כג) "מר דרור" (חולין קלט ב), 'דרור' לשון 'חרות', בחינת יובל, שהיא שנת החמשים (ויקרא כה י), בחינת חמשים שערי בינה (פרדס י"ג ב-ג), ובינה מקננא בכורסיא (שם ט"ז ח), שהיא בחינת 'כסאות למשפט', ועל - כן מרדכי זכה לתקן כסאות למשפט כנ"ל, כי אחיזת מרדכי היה במקום גבה מאד מאד, שהוא סוד התגלות חכמה סתימאה, שהוא נתגלה בעת השנה והדורמיטא דיקא. כי דיקא בעת השנה, הינו כשמסלקין כל החכמות, שהוא בחינת שנה אז נתגלה הארת מרדכי, שהוא התגלות חכמה סתימאה, הינו שנתגלה החכמה הסתומה ונעלמה מעין כל, הינו בחינת השגת 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', שעל - ידי זה נתתקן בחינת 'כסאות למשפט', כי זה בחינת תקון המשפט כנ"ל (ועין היטב בפרי עץ חיים בכונות של פורים ובדברי רבנו הנ"ל היטב):

והמן הרשע שרצה להתגבר על מרדכי על - ידי פגם המשפט, הינו פגם 'כסאות למשפט' חס ושלום, על - כן היתה עצתו לעשות (אסתר ה יד) "עץ גבה חמשים אמה" - לתלות את מרדכי עליו, כי רצה לפגם בבחינת חמשים שערי בינה, שהם בחינת 'כסאות למשפט', שמפגם זה היתה אחיזתו כנ"ל. וזהו סוד הגורל שהפיל, כי שם הוא שרש הגורל, הינו כי בבינה, שהוא בחינת 'כסאות למשפט', שם הוא סוד הגורל, כי משם יוצא המשפט לכל באי עולם ונותנין לכל אחד כפי גורלו ומשפטו.

וזהו בחינת הגורל של הכהן הגדול ביום הכפורים, כי יום הכפורים הוא בסוד היובל (זהר אחרי מות ס"ט:), בחינת חמשים שערי בינה כמובא (פרדס ג' ב-ג), ואז נתתקנין 'כסאות למשפט', ואז הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים. ואז הכהן הגדול היה מטיל גורל על שני השעירים "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא טז ח), כי משם ולמטה מתחיל אחיזת הדין, שמשם יניקת הסטרא אחרא, בחינת עזאזל, וצריכין ביום הכפורים שאז נתתקנין 'כסאות למשפט' - לתקן הגורל דקדשה, בחינת משפט דקדשה. ועקר תקונו על - ידי שמגרשין משם אחיזת הסטרא אחרא ונותנין לו חלקו, דהינו שעיר אחד לעזאזל, שזה בחינת שאין רוצין להעלות בחינת טפת עשו וישמעאל, שהוא בחינת תקף הסטרא אחרא זהמת הנחש אל הקדשה, דהינו אל המח חס ושלום, רק, אדרבא, אנו מוציאין אותה לחוץ, כי אנו בעצמנו נותנין לו חלקו, דהינו שעיר אחד לעזאזל (זהר תצוה קפ"ד: אמר ק"א), כדי שלא יהיה נאחז אצלנו כדי שלא יהיה נפגם המשפט חס ושלום, על - ידי זה.

ועל - כן המן שהיה נאחז מפגם המשפט מפגם הגורל על - ידי שפגם שאול ורצה להעלות טפת עשו וישמעאל אל המח כנ"ל, ועל - כן 'הפיל פור הוא הגורל', כי רצה להפך הגורל והמשפט על ישראל לרעה חס ושלום, על - ידי שנפגם המשפט והגורל כנ"ל. ועל - כן עשה 'עץ חמשים אמה', כי רצה לשלט במרדכי על - ידי פגם המשפט, שהוא בחינת יובל, בחינת חמשים שערי בינה כנ"ל. כי על - ידי פגם המשפט חס ושלום, נתעורר חס ושלום, עמלק כנ"ל, ואחר כך כשזכו ברחמי ה' לתקון המשפט על - ידי מרדכי כנ"ל, נתהפכה מחשבתו הרעה על ראשו (אסתר ט כה) ותלו אותו על העץ אשר הכין למרדכי (שם ז' י), כי נתתקן בחינת 'כסאות למשפט' ומה שהיה נפגם נתתקן, ואז נעקר המן עמלק משרש אחיזתו ונתלה על העץ הגבה חמשים אמה, כי משם בעצמו נעקר ונפל לשאול תחתיות, כי נתתקן המשפט, ונתגרש ונפרד משם המן - עמלק, שזה בחינת תליה שמעלין אותו עד ראש העץ שגבה חמשים אמה, ומשם דיקא מורידין ומפילין אותו כדי לעקר אותו מן הקדשה לגמרי, הינו מבחינת חמשים שערי בינה המלבשין ב'כסאות למשפט' שמשם רצה לינק על - ידי פגם המשפט, וכנגד זה עשה עץ גבה חמשים אמה, ועתה שזכו לתקון המשפט, משם בעצמו היתה מפלתו, כי נעקר משם והורד לשאול תחתיות, שזה בחינת תליה שמעלין אותו עד ראש העץ ומשם מורידין ומפילין אותו כנ"ל, כדי לעקר אותו משרשו כנ"ל, וכן נתהפך הגורל והמשפט לרעה על זרע עמלק, הכל על - ידי תקון המשפט, שהוא בחינת גורל, ואז נעקרו ונמחו הם על - ידי אותו הגורל דיקא, כי נתתקן הגורל, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל:

יא

וזה בחינת מתנות לאביונים שנותנין בפורים (אסתר ט כב, מגילה ז א שו"ע או"ח סימן תרצד סעיף א), כי צדקה הוא בחינת תקון המשפט, בבחינת (תהלים צט ד) "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". וכמובא בדברי רבנו נרו יאיר, במקום אחר במאמר "אמר אל הכהנים" (סימן ב). שצדקה הוא בחינת משפט, בחינת (תהלים עה ח) "כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים", עין שם. ועל - כן רצה המן לקלקל הצדקה של ישראל, ורצה לשקל עשרת אלפים ככר כסף כנגד השקלים של ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עין מגילה יג ב), כי כל מחשבתו הרעה היתה להגביר חס ושלום, פגם המשפט כנ"ל. ועל - כן כשזכו לנצחו ולהפילו תקנו מתנות לאביונים, הינו צדקה, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל, ועל - כן צדקה הוא תקון הברית, כמובא (לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן רסד). כי תקון המשפט הוא תקון הברית כנ"ל, ואז נשפע השפע אל מלכות דקדשה (זהר אדרא זוטא האזינו רצ"א:), שזה בחינת שמיני עצרת (שם אמר צ"ו: צ"ז.), (כמבאר במאמר הנ"ל), שזהו בעצמו בחינת צדקה שמשפיעין לעני ואביון, שהוא בחינת נוקבא, בחינת מלכות דקדשה "דלית לה מגרמא כלום" (זהר וישב קפ"א ויחי רמ"ט), שזהו עקר תקון הברית, (כמובא במקום אחר):

יב

וזה בחינת עמר שעורים. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח טז), 'אלו תפלין' (מגילה טז ב). וזה בחינת מקרא מגלה. "קימו וקבלו" (אסתר ט כז), 'הדר קבלוה בימי אחשורוש' (שבת פח א). "לא נתנה תורה אלא" וכו' (מכילתא ויסע ב'). "כתב זאת זכרון בספר" (שמות יז יד). "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שם טו כה), הינו על המים, שהיא בחינת משפט. "ציון במשפט תפדה" (ישעיהו א כז), "ושפט בצדק דלים" (שם י"א ד). "וימי הפורים האלה לא יעברו" (אסתר ט כח).

ו"על - כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (שם ט' כו), כי זה עקר תקף הנס שנתתקן המשפט, שהוא בחינת תקון הגורל כנ"ל. וזה בחינת (מגילה ז ב) "חיב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי":

נלקח מתוך: [2]

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות פורים/הלכה ד (עריכה)

פורים הלכה ד

על - פי המאמר "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים" וכו', בסימן לג, עין שם היטב:

והכלל, כי "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו ג). "ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" (זהר רע"מ פנחס רכ"ה) ו"לית אתר פנוי מינה" (תקו"ז תקון נ"ז דף צ"א: תקון ע' דף קכ"ב: וע"ע במדבר רבה י"ב ד), ואפלו בעמקי הקלפות יכולין למצא את השם יתברך. ומי שכופה את יצרו אזי כשמדבר עם הגוים או רואה מעשיהם, אזי הרע נופל ונתבטל נגדו, ונתגלה הטוב שהיה נתעלם שם וכו', עין שם. ועל - ידי זה זוכה לאהבה שבדעת, כי יש שני מיני אהבות, יש אהבה שהיא בימים בחינת חסד – 'יומא דאזיל עם כלהו יומין' (זהר בראשית מ"ו./"אמר רבי יוסי, ההוא יום דנפק אור קדמאה, אתפשט בכלהו יומי דכתיב בכלהו 'יום'. א"ר אלעזר משמע דכתיב בכלהו 'בקר', ולאו בקר אלא מסטרא דאור קדמאה. ר"ש אמר יומא קדמאה אזיל עם כלהו, וכלהו ביה, בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא וכלא חד" בלק קצ"א./"פתח ואמר (שמות יג) "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן" וגו', "וה'", זקיף טעמא לעילא. אמאי, אלא בההוא שעתא כמה יאות ושפירו הות להאי כלה, דאתכפיאת עד השתא בגלותא, והשתא אזלת בזקיפו דרישא באכלוסהא בחדוה. ב"וה'", זקיף טעמא לעילא. "הולך לפניהם יומם", עד הכא לא ידע אי האי כלה אזלה לקמייהו אי לא, דהא טעמא אפסיק ב"וה'". אלא איהי הות תמן, אבל מאן דאזיל קמייהו, סבא עלאה מאריה דביתא, ההוא דאומי (נ"א דאזמין) ליה קודשא בריך הוא, ומנו אברהם, דכתיב (תהלים מב) "יומם יצוה יי' חסדו", וכתיב (ירמיה לג) "אם לא בריתי יומם ולילה". יומא דכל יומין כלילן ביה, יומא דשאר יומין, איהו שאר כל יומין ודאי, ועל דא אקרי יומם ולא יום. ובגין כך "הולך לפניהם יומם". הוא אזיל ביממא, וכלה אזלת בליליא, דכתיב "ולילה בעמוד אש להאיר להם", דא כלה, כל חד כדקחזי ליה. ואתון חברייא יומם ולילה יהא קמייכו בכל שעתא. נשקוהו וברכוהו כמלקדמין ואזלו"). ויש אהבה שהיא למעלה מהימים, למעלה מהמדות, והיא אהבה שבדעת והיא בחינת אוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבא (שם בהעלתך קנ"ב.). וכל אדם יכול לטעם טעם אור האהבה שבדעת על - ידי שמקשר לבו לדעתו וכו', (עין שם כל זה היטב). גם עין מאמר של "ואיה השה לעלה" (בלקוטי תנינא סימן יב), עין שם היטב:

א

והנה התורה הזהירה אותנו שלא לילך בחקות העובדי כוכבים ולהתרחק מהם בתכלית הרחוק ושלא להתדמות להם וכו'. (וכמבאר ביורה דעה בהלכות חקת העובדי כוכבים, עין שם). כי באמת אף - על - פי שבאמת לאמתו יכולין למצא אלקותו יתברך אפלו בלשונות העובדי כוכבים, כי איהו מחיה את כלם, (וכמבאר היטב במאמר הנ"ל), אף - על - פי - כן אסור לכנס לשם, כי יוכל להתפס שם מחמת רבוי הקלפות שהם רבים על הטוב, והטוב מתעלם שם בתכלית ההעלם, על - כן יוכל לתפס ביניהם חס ושלום, ועקר אזהרה הזהירה אותנו התורה שלא ללכת בחקותיהם דיקא, כמו שכתוב (ויקרא יח ג), "ובחקתיהם לא תלכו".

כי "את זה לעמת זה עשה אלקים" (קהלת ז יד). וכמו שבקדשה יש שני מיני אהבות: אהבה שבימים, ושם יש בחינת ימי טוב וימי רע (כמבאר במאמר הנ"ל), ויש אהבה שבדעת למעלה מהמח ומהמדות, ושם הוא בחינת כלו טוב, כי הוא בחינת אוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבא, שהוא בחינת כלו טוב, ושם הוא למעלה מהמדות למעלה מהשכל, כי אי אפשר לנו להשיג בשכלנו אור האהבה הזאת שבדעת כנ"ל. כמו כן 'את זה לעמת זה' בסטרא אחרא יש שני בחינות, יש בחינת קלפות וסטרא אחרא, שהם בבחינת ימים בחינת ימי רע, והם כנגד ימי טוב, ושם יש כמה ניצוצות מהימים והמדות שנפלו כידוע. ויש עוד בחינת סטרא אחרא שהוא כלו רע ואין שם שום טוב, ואין שם שום דעת כלל, הינו שהם כסילות ורע גמור, ואין שם שום טוב ושום שכל ושום נצוץ של הקדשה. ועל - כן כל מעשיהם הם בלי שום שכל וטעם אפלו של טעות.

כי בבחינת הקלפה של הימים והמדות יכולין למצא שם כמה ניצוצות דקדשה כנ"ל, ועל – כן יש שם איזה טעם וענין אף - על - פי שהוא בטעות כי הם מהפכים דברי אלקים חיים מחמת רבוי הרע, אף - על - פי - כן על כל פנים יש שם איזה טעם של טעות ושקר. אבל בבחינת הקלפה השניה שם אין שום ניצוץ ואין שם שום טעם, כי אין שם שום שכל ושום ניצוץ, והוא שרש הסטרא אחרא והקלפה, כי כל הסטרא אחרא מקבלין משם.

וזה בחינת חקת העמים, כי חקה היא דבר שאין בו שום טעם. ובקדשה חקות התורה הקדשה הוא בחינת למעלה מהשכל, והוא בבחינת אהבה שבדעת שיתגלה לעתיד, כגון מצות פרה אדמה, שנאמר בה (במדבר יט ב), "חקת התורה". שלא יתגלה זה הסוד עד לעתיד (עין פסיקתא רבתי י"ד), ואפלו שלמה, עליו השלום, אמר (קהלת ז כג) "אמרתי אחכמה והיא רחוקה" על מצוה זו (יומא יד א). כמו כן בקלפה חקת העמים הוא בחינת הקלפה השניה הנ"ל, שהוא למטה מהימים והמדות שאין שם שום טעם כלל. ועל - כן נקראים 'חקה'. וכמו שאנו רואין שחקותיהם הם בלי שום טעם כלל, כי הם בחינה זו.

וזהו בחינת עבודה זרה שלהם, שהם שטות נגלה ומפרסם ואין להם שום טעם על זה, ואף - על - פי - כן הם אדוקים בה, כי זה בחינת הקלפה השניה הנ"ל, שהוא כלו רע ואין שם שום שכל ושום ניצוץ דקדשה כנ"ל, וכמובא בכתבים (עץ חיים שער ל"ב פרק ה, ספר הלקוטים וישלח ל"ו) שהעבודה זרה אין בה שום ניצוץ דקדשה, והוא בחינת צואה ממש שהוא מותרות גמור שאין בו שום טוב, בחינת (ישעיהו ל כב) "צא תאמר לו", וכמובא. וזה בחינת (תהלים צו ה) "כי כל אלקי העמים אלילים". 'אלילים' דיקא, כי 'אליל' לשון דבר שאינו, כמו שפרש רש"י (ויקרא יט ד), כי הם אליל גמור שאין שם שום טוב, ועל - כן אין שם שום טעם ושכל, ועל - כן נקראים חקת העובדי כוכבים כנ"ל. ומי שמתחבר עם העובדי כוכבים ומתדמה להם חס ושלום, יכול להתפס ברשתם עד שיהיה נתפס חס ושלום, בבחינת הקלפה השניה הנ"ל, שהוא בחינת חקות העובדי כוכבים, שהוא כלו רע חס ושלום, וכשנופל לשם חס ושלום, אזי אין סומך בידו חס ושלום, מאחר שאין שם שום ניצוץ דקדשה כנ"ל. ועל - כן הזהירה אותנו התורה לפרש מדרכיהם ולהתרחק מהם, והכל אסור משום חקות העובדי כוכבים, הינו כדי שלא יהיה נתפס חס ושלום, בבחינת הקלפה השניה, שהיא בחינת חקות העובדי כוכבים ששם אין שום טוב, ומי שנופל לשם חס ושלום, קשה לו לצאת משם, כי אין סומך בידו מאחר שאין שם שום ניצוץ ושום טוב כלל:

ב

וזה בחינת תקף הנס של פורים אשר הפליא השם יתברך חסדו עמנו בימים ההם, ועשה לנו נסים ונפלאות גדולות, 'אשר כמוהו לא נהיתה' (עין פע"ח שער הפורים פרק ה), כי המן הרשע רצה להתגבר על ישראל בבחינת קלפה זו השניה הנ"ל, כי עשה עצמו עבודה זרה, ועבודה זרה הוא בחינת קלפה זו השניה הנ"ל, ועל – כן בקש "להשמיד ולהרג וכו' את כל היהודים" (עין אסתר ג יג), כי שם הוא בחינת כליה, כי אין שם שום ניצוץ מקדשת ישראל כלל, כי אין שם שום טוב כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגלה דף יב א), "מפני מה נתחיבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה? מפני שהשתחוו לצלם", הינו עבודה זרה שהיא בחינת קלפה זו השניה שכשנופלים לשם אזי הוא בחינת כליה ואבדה לגמרי חס ושלום, כי אין שם שום טוב כנ"ל, ועל - כן לא היה מעולם עת צרה כזו, כי כלם לא רצו לכלות לגמרי את ישראל כמו זה הרשע המן ימח שמו, כי הוא בחינת הקלפה שהיא רע גמור שאין שם קדשת ישראל כלל, ועל - כן חשב במחשבתו שלא יהיה באפשרי לישראל להנצל מידו, כי מקלפה השניה הנ"ל אי אפשר לצאת, כי אין שם שום סומך מאחר שאין שם שום טוב כנ"ל. אבל באמת לאמתו גם זאת הקלפה השניה שהיא כלו רע ואין שם שום טוב אף - על - פי - כן בודאי היא מקבלת חיות מהשם יתברך ברוך הוא כביכול, כי בלעדו לא היה לה שום חיות, ובהכרח שהיא גם כן מקבלת חיות מאתו יתברך כי הוא יתברך (נחמיה ט ו) "מחיה את כלם" (עין תקו"ז תקון ס"ט דף קט"ז, ועין שער הכונות דרושי תפלת השחר פרק ד, פע"ח שער עולם העשיה פרק ד).

אך מבאר על - פי דברי רבנו הקדוש זכרונו לברכה כמה מקומות ובפרט במאמר "ואיה השה לעלה" (בלקוטי תנינא בסימן יב), שתקף הקלפות והסטרא אחרא מקבלין חיות מהקדשה הגבה ביותר, למעלה מכל הקדשות, שזאת הקדשה הוא סתום ונעלם בתכלית ההעלם בחינת מאמר סתום (עין שבת קד א מהרש"א שם), ומשם דיקא מקבלין חיות תקף הסטרא אחרא, דהינו בחינת עבודה זרה, כי מחמת שזאת הקדשה הוא בחינת סתום ונעלם בתכלית ההעלם, על - כן הם מקבלים חיותם משם דיקא, עין שם.

ועל - כן אפלו כשנופלין לשם חס ושלום, אף - על - פי שנדמה שאי אפשר לצאת משם בשום אפן חס ושלום, אף - על - פי – כן 'אין שום יאוש בעולם כלל', כי גם שם יכולים למצא אלקותו יתברך כי הם גם הם מקבלין חיות ממנו יתברך, כי הוא יתברך מחיה את כלם. ואזי, אדרבא, כשזוכה לשוב משם ולמצא שם אלקותו יתברך, על - ידי שזוכין לידע שגם שם נסתר הוא יתברך בתכלית ההסתרה אזי 'הירידה הוא תכלית העליה', כי באין על - ידי זה להקדשה הגבה מאד מאד שהיתה נעלמת שם כנ"ל (ועין במאמר "ואיה השה לעלה" שם מבאר הענין היטב, עין שם).

וזאת הקדשה הגבה בחינת מאמר סתום שהם מקבלין חיות משם, זה בחינת אהבה שבדעת שהיא למעלה מהמדות והימים, שהיא בחינת 'אוריתא דעתיקא דעתידא לאתגליא לעתיד לבא'. וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר "מי האיש החפץ חיים" הנ"ל, שעל - ידי זה שמוצאין אלקותו יתברך מעמקי הקלפות, על - ידי זה זוכין לאהבה שבדעת. כי עמקי הקלפות, הינו הקלפה השניה הנ"ל, בחינת עבודה זרה וחקת העובדי כוכבים, הם מקבלין חיותם מבחינת ההסתרה וההעלמה של האהבה שבדעת שהיא נסתרת ונעלמת בתכלית ההעלם, ומשם הם מקבלין חיות כנ"ל. ועל - כן הצדיק הכופה את יצרו כשמסתכל בקלפה ועבודה זרה זו, אזי הוא משיג על - ידי זה דיקא אור האהבה שבדעת, כי נתגלה האור הגנוז הזה שמשם הם מקבלין חיות מגדל ההסתרה. והצדיק שזוכה להבין את זאת אזי נתגלה לו ההסתרה וההעלמה, ורואה ומשיג על - ידי זה דיקא אור הגנוז שמשם היו מקבלין חיותם כנ"ל, אבל צריכין לזה צדיק גדול ונורא מאד שיוכל לעלות ולהוציא את הנופלים לשם, ולשבר קלפה זו ולגלות אור הקדשה הגבה אור הגנוז הנ"ל:

וזה בחינת תקף הנס של פורים, כי המן הרשע חשב שלא יוכלו ישראל להנצל מידו חס ושלום, מחמת שהתגבר עליהם בתקף קלפה זו השניה הנ"ל. אבל השם יתברך חמל על ישראל והקדים רפואה למכה (עין מגילה יג ב), כי היה באותו הדור מרדכי היהודי ועצם תקף מעלת מרדכי מובא בכתבים (עין פע"ח שער הפורים פרק ה), שהיה אור גדול ונורא מאד, והוא בבחינת אהבה שבדעת, כי 'מרדכי' בגימטריא ו'רב חסד' כמובא (לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן ס). 'רב חסד' זה בחינת אהבה שבדעת. כי אהבה שבימים הוא בחינת 'חסד' שהוא 'יומא דאזיל עם כלהו יומין' כנ"ל, 'ורב חסד' זה בחינת אהבה שבדעת, שהוא למעלה מ'חסד' סתם. והוא בחינת 'רב חסד', וזה בחינת מרדכי כנ"ל. ומחמת שהיה מבחינה זו, על - כן היה לו כח לשבר אפלו קלפת המן - עמלק, דהינו הקלפה השניה הנ"ל שאין בה שום טוב כנ"ל. כי היה יודע ומשיג שגם הם מקבלים חיות ממנו יתברך מבחינת מאמר סתום, בחינת אהבה שבדעת וכו' כנ"ל, כי מרדכי היה נאחז משם, על - כן היה לו השגה זו. וכשזוכין להשיג זאת שגם הם מקבלים חיות ממנו יתברך מבחינת מאמר סתום, אזי הם נכנעין ונתבטלין בתכלית הבטול, כי לא היה להם חיות רק מההסתרה וההעלמה, אבל עכשיו כשיודעין שגם שם נעלם הוא יתברך, אזי הם נופלים ונתבטלין ואזי אדרבא, זוכין לעלות בתכלית העליה, כי זוכין להשיג אור האהבה שבדעת, שהוא אור הגנוז כנ"ל.

וזהו בחינת עצם מעלת פורים, ואיתא (עין פע"ח שער הפורים פרק ה) שבשום יום טוב ואפלו בשבת לא נמצא תקף הארה נפלאה כמו בפורים, כי באמת הפליא השם יתברך עמנו ונתהפך מהפוך אל הפוך ממש, כמו שכתוב (אסתר ט א), "ונהפוך הוא" וכו'. כי הוא רצה להתגבר חס ושלום, בבחינת הקלפה השניה שאין שם שום טוב וכו' כנ"ל. ועל - ידי הצדיק מרדכי נתהפך בהפוך ממש, כי זכו שיתגלה אור האהבה שבדעת שמשם מקבלת חיות הקלפה הנ"ל מגדל ההסתרה, ועכשיו נתגלה אור הגנוז הזה והם נתבטלו כנ"ל, כי אין חיותם רק מההסתרה וכו' כנ"ל.

ועל - כן "ימי הפורים לא יעברו" וכו' (שם כח), וכל המועדים בטלים חוץ מפורים (מדרש משלי פרשה ט', עין ירושלמי תענית ב' יב), כי פורים הוא בחינת התגלות אור האהבה שבדעת שיתגלה לעתיד לבוא. ועל - כן לא יתבטלו ימי הפורים אפלו לעתיד, כי כל המועדים הם 'זכר ליציאת מצרים' (ועין דברים רבה (ליברמן) דברים יח, פסחים קיז ב בתוספות, שכל טוב שמות טז טז), ויציאת מצרים היה שיצאו מתחת יד פרעה, ופרעה הוא ראש לכל הקלפות (עין לקוטי תורה שמות), אבל אף - על - פי - כן הוא בחינת הקלפה שהוא אצל התגלות הימים והמדות, כי פרע"ה אותיות הער"ף (פע"ח שער חג המצות פרק ז, שער הפסוקים וישב), ושם המקום שמתחילין המחין לירד ולהתפשט בבחינת ימים ומדות, ושם אחיזת פרעה, ובודאי היא קלפה חזקה וקשה מאד מאחר שאחיזתו בהתחלה ממש, אבל הוא סמוך לבחינת הימים והמדות. אבל, המן - עמלק הוא שרש הרע והקלפה בבחינת (במדבר כד כ) "ראשית גוים עמלק", כי הוא יונק מהסתרת והעלמת הדעת והמחין מבחינת מאמר סתום כנ"ל, אשר אי אפשר להכניעו ולבטלו כי אם כשזוכין לאור האהבה שבדעת, שהוא למעלה מהימים והמדות כנ"ל.

ועל - כן כל הימים טובים, שהם בחינת ימי טוב, דהינו שבאותן הימים עשה השם יתברך עמנו נסים ביציאת מצרים והכניעו ימי הרע והתגברו ימי הטוב. ועל - כן אנו עושין יום טוב, על - כן לעתיד שאז יתגלה האהבה שבדעת, שהוא למעלה מהימים, על - כן אז יתבטלו הימים טובים, כי האור שיתגלה לעתיד הוא למעלה מהימים כנ"ל, אבל פורים, שהוא בבחינת האהבה שבדעת, כי אז הכניעו קלפת המן - עמלק שיניקתו משם, מבחינת ההסתרה ההיא כנ"ל, על - כן לא יתבטלו ימי הפורים גם לעתיד, כי אז יזכו גם כן להארה זו, דהינו אור האהבה שבדעת שהוא גם כן הארה של פורים כנ"ל:

ג

וזה בחינת (אסתר ט כב) "ומשלח מנות איש לרעהו", בחינת אהבה ואחדות גמור שנכלל כל אחד בחברו, כי שם בבחינת אהבה שבדעת הוא כלו אחד, ושם כל ישראל בבחינת אחדות גמור ואין שום גבול ופרוד בין אחד לחברו חס ושלום. ועל - כן בפורים הם מתערבים ומתחברים זה עם זה, דהינו 'משלח מנות' שזה שולח לזה וזה לזה, כי כלו אחד כנ"ל. "ומתנות לאביונים" זה בחינת התגלות אלקות, כי עקר התגלות אלקות בחינת התגלות מלכותו יתברך הוא על - ידי צדקה "אני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז טו ועין בבא בתרא י א), כמובא. ועל - כן בפורים שאז נתגלה האור הגנוז והסתום, על - כן אנו מגלין אלקותו יתברך על - ידי הצדקה, כי זה העקר להמשיך התגלות לגלות הסתרת אלקותו לכל העולם, "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים" (מלכים א ח ס). ועל - כן כשזוכין בפורים לאור האהבה שבדעת, שהוא אור הגנוז, אנו צריכים לגלות הסתרה זו, ועקר התגלות אלקותו הוא על - ידי צדקה כנ"ל:

ד

וכשנתגלה אור הגנוז אז נעשה מזה תורה חדשה, כי קדשא בריך הוא ואוריתא כלו חד (עין זהר בראשית כ"ד, יתרו צ': משפטים קכ"ד. אחרי ע"ג, תקון כ"ב דף ס"ד.), וכשהוא יתברך נסתר זה בחינת הסתרת והעלמת התורה, וכשנתגלה ההסתרה זו אזי נתגלה תורה חדשה, וזה בחינת המגלה שהיא לשון התגלות, כמובא (פע"ח שער הפורים פרק ה), כי נתגלה תורה חדשה על - ידי שנתגלה אור האהבה שבדעת, שהוא בחינת 'אוריתא דעתיקא סתימאה' שמשם יונקת התורה הקדושה שלנו, ועל - כן לא נתנה עד אחר שבא עמלק והכניעו אותו, כי עקר התגלות התורה תלוי בהכנעת עמלק, שהוא בחינת הקלפה שיניקתה מההסתרה הנ"ל, וכשמכניעין אותו אזי נתגלה ההסתרה. ואזי זוכין לתורה. כי כל התורה הקדושה יונקת מבחינת האהבה שבדעת, שהוא אוריתא דעתיקא סתימאה.

ועל - כן קבלו ישראל התורה מחדש בימי אחשורוש, כי עקר קבלת התורה תלויה בהכנעת המן - עמלק כנ"ל. ועל - כן אין בהמגלה שום שם בפרוש רק ברמז בראשי תבות (שם פרק ו), כי הוא בחינת אור הגנוז, בחינת התורה הגנוזה שנתגלה אז, ששם הוא למעלה מכל הקדשות. ועוד יש בזה דברים הרבה. ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

ועל - כן תכף אחר פורים קורין פרשת פרה - זאת חקת התורה וכנ"ל, והבן:

ה

ועל - כן "חיב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ב שו"ע או"ח סימן תרצה), כי שם הוא למעלה מהדעת ושם אין שיך לומר ארור המן וכו', כי שם הוא כלו טוב למעלה מהמדות למעלה מימי טוב וימי רע כנ"ל. וזה בחינת סוד פרה אדמה, שהוא בחינת חקה למעלה מהדעת והוא מטמא טהורים ומטהר טמאים (עין פרה ד' ד, במדבר רבה י"ט, ג ה, קהלת רבה ח' (א') ה, תנחומא חקת ו', תקו"ז תקון כ"א דף מ"ח.), שאי אפשר להבין זה הסוד עד לעתיד שיתגלה התורה הגנוזה כנ"ל:

ו

וזה בחינת "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח" וכו' (שמות יז יא) - "וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא בזמן שישראל מסתכלין למעלה הם נוצחים" וכו' (ראש השנה כט א/"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים"), כי כשמתגבר קלפת עמלק חס ושלום, אזי התקון להסתכל למעלה, להסתכל ולהבין בשרש אחיזתו למעלה, להבין שהוא מקבל חיות מלמעלה מקדשה הגבה למעלה מכל הקדשות, ועל - ידי זה מכניעין ומפילין אותו כנ"ל:

ז

'אסתר' היא בחינת ההסתרה, בחינת הקדשה הגבה הנ"ל, שהיא נסתרת ונעלמת, וזאת הקדשה דיקא מגדל מעלתה וגדל הסתרתה היא יכולה לכנס בעמקי הקלפות. כי משם דיקא הם מקבלין חיות כנ"ל, כי מגדל ההסתרה אינם נוגעים בה כלל, אף - על - פי שמקבלין חיות ויונקים ממנה.

וזה בחינת אסתר שנלקחה לאחשורוש ונכנסה בעמק הקלפות, כי היא בחינת ההסתרה שמשם דיקא מקבלין חיות. ועל - כן באמת לא נגע בה אחשורוש, כמובא (זהר רע"מ כי תצא רע"ו. תקון כ"א דף נ"ז:), כי היא נסתרת ונעלמת בתכלית ההעלמה, ואין הקלפות נוגעים בה חס ושלום, כלל. ואף - על - פי - כן נהנין ויונקים ממנה, כי מבחינת ההסתרה בעצמה הם יונקים כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יג ב) שהיתה יושבת בחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, כי זאת הקדשה מגדל הסתרתה יורדת בעמקי הקלפות כנ"ל, אבל אף - על - פי - כן אין נוגעין בה כלל, רק מרדכי זוכה עליה, כי הוא זוכה לקדשה זו הגבה מכל הקדשות כנ"ל, כי הוא משיג בחינת אסתר, בחינת ההסתרה הנ"ל, שהיא בחינת אור הגנוז והצפון כנ"ל. והבן הדברים היטב. ועוד לאלקי מילין:

ח

ועל - כן פורים מתר בעשית מלאכה (עין מגילה ה ב שו"ע או"ח סימן תרצו סעיף א) ואין בו שום קדשת יום טוב כלל, כי פורים הוא בחינת הארת הקדשה הגבה מאד מאד, שמגדל עצם הקדשה אין רואין שם שום קדשה, וכעין מה שכתב רבנו זכרונו לברכה (כמבאר בסימן רמג) על "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" (ידים ג' ה). ושם בספר שיר השירים דיקא אין שם שום תבות קדשה וטהרה כלל, (עין שם והבן היטב).

כי כל הימים טובים, שהם בחינת ימי טוב, יש בהם כמה וכמה קדשות שמקדשין הימים טובים על - ידי קדוש ועשית מלאכה וכיוצא בזה, כי הם בחינת ימי טוב, שהם כנגד ימי רע, על - כן צריכין לנהג בהם כמה קדשות כדי להמשיך ולהתגבר הימי טוב ולהכניע הימי רע, ואם עושין חס ושלום, איזה מלאכה של חל ביום טוב, אזי יכולין להתגבר הימי רע שיניקתם ממלאכות של חל כידוע. על - כן אסורים בעשית מלאכה, אבל בפורים שנכנע ונתבטל שרש הרע לגמרי ונתגלה אור הגנוז, אור האהבה שבדעת, שהוא למעלה מהימים והמדות, על - כן אין צריכין לקדש ימי הפורים בקדשת יום טוב כי הוא למעלה הימים, ואין צריכים שום קדשה להכניע ימי הרע שלא ישליטו חס ושלום, כי אין להם שום שליטה אז. ועל - כן אפלו אם עושין מלאכות של חל אין להרע שום שליטה ואחיזה בהם כלל, כי אז נכנע ונתבטל הרע לגמרי בשרשו, שאפלו אם עושין מלאכות של חל אין לו שום שליטה ואחיזה בהם כנ"ל, כי אז נתגלה אור הגנוז, אור האהבה שבדעת, שהוא למעלה מהזמן, למעלה מהימים והמדות, למעלה מכל הקדשות כנ"ל:

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות פורים/הלכה ה (עריכה)

 טקסט זה נכתב בכתיב חסר. אתם מוזמנים לערוך אותו לכתיב מלא. תודה - ויקיטקסט

פורים ה

על-פי המאמר "אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי וכו'". בסימן הראשון (בסימן נה), עין שם כל המאמר:

והכלל, כי לראות במפלתם של רשעים אי אפשר כי אם על-ידי בחינת ארץ ישראל בבחינת שב לימיני וכו'. ימין זה בחינת ארץ ישראל, בחינת בנימין-בן ימין שנולד בארץ ישראל, ולהמשיך בחינת קדשת ארץ ישראל עכשיו בגלות וכו' בבחינת ואף גם זאת וכו' הוא על-ידי התנוצצות אור זכות אבות וכו'. כי הרשעים ממשיכין בחינת רע עין שונאיהם וכו'. והאדם נצל מרע עין הזה על ידי למוד זכות שהאדם מלמד על הרשע. כי גם הקדוש ברוך הוא מלמד זכות על הרשע בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע וכו', כי לסלק הדין והמשפט צריך לזה התגלות היד בבחינת ותאחז במשפט ידי וכו'. וכשנתגלה יד ה' אזי נעשה צל שבו נתכסה הצדיק מארס של הרע עין בבחינת ובצל ידי כסיתיך וכו'. ועל-ידי זה נתחזק מאור עיניו של הצדיק ויכול לראות ולהשיג צדקתו של הקדוש ברוך הוא אף-על-פי שהרשע זוכה בדין ונתפשט לבו מעקמימיות ומחזק את עצמו ומתפלל על צרכיו, כי נתישר לבו בשלמות אמונה, כי עקר התפלה על-ידי אמונה וכו'. וזה בחינת פרה אדמה וכו'. וזה בחינת עפר ואפר וכו' וגם צריך לתקן בתפלתו בחינת ג' קולות וכו' וכו', ועל-ידי תפלה כתקונו מתנוצץ אור זכות אבות בבחינת חלה זכות אבות. ובאתר דאבות תמן שכינתא תמן, שהיא בחינת חלה, שהיא ג"ם זאת, כי גם בחינת חלה, שהוא שעור מ"ג ביצים והיא בחינת ירשת ארץ ישראל וכו'. ועל-ידי בחינת ארץ ישראל לא די שנצל מרע עין של הרשעים אלא גם רואה בהם מה שהם רצו לראות בו וכו'. ודע, שלאו כל אדם יכול לתקן קולות אלו בתפלתו, כי לפעמים הקולות הנ"ל בתפלתו יוצאים מרשעים גדולים כמו בחינת עוג מלך הבשן שאפלו משה רבנו, עליו השלום, היה מתירא ממנו, כי אחיזתו היה סמוך לימין שהוא ארץ ישראל, כי היה מבני ביתו דאברהם וכו'. עד שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, "אל תירא אותו וכו'". ועל-ידי זה הצדיקים, שהם עושי טוב, הם זוכים לפני ד', כי קדם כריתות הרשעים היה פני ד' מסתר ומכסה בעושי רע כדי להכריתם וכו'. ועכשיו תכף כשרואים בכריתות רשעים תכף נתגלה פני ד' לעשות טוב וכו', (עין שם כל זה היטב היטב):

אות א

וזה בחינת פורים, כי המן מזרע עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל שעינו רעה תמיד בישראל, ותכף כשיצאו ישראל ממצרים והים נבקע מפניהם ופרעה וחיליו נטבעו בו וכו' היה לעמלק עין רעה עליהם, ועמד עליהם. והשם יתברך הוא אוחז במשפט ידו עליו ומאריך אפו עליו זה זמן רב מאד, ועל-ידי זה בעצמו השם יתברך לוחם עמו, כביכול, בבחינת כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור, כי על-ידי זה בעצמו שהשם יתברך מלמד זכות על הרשע ואוחז ידו במשפט של הרשע, על-ידי זה בעצמו נצל הצדיק. ועל-ידי זה הוא סוף מפלתו של הרשע, (כמבאר שם במאמר הנ"ל). וזהו בעצמו מה שמבאר שם בסופו שבתחלה פני ד' מסתר בעושי רע כדי להכריתם, הינו שבתחלה השם יתברך מסתיר פניו מהצדיק ונותן בידו, כביכול, גדלה להרשע בבחינת כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידך וכו'. נמצא, שפני ה' הוא מסתר בעושי רע. ועל-ידי זה יש להם כל הגדלה והכבוד מחמת שפני ד' מסתר בהם. וכל זה הוא כדי להכריתם וכו' כנ"ל, כי אין הקדוש ברוך הוא נפרע מהאמה עד שתתמלא סאתה. ועל-כן כשהשם יתברך רואה שמתגבר איזה רשע שעינו רעה בהצדיק ועדין לא הגיע הזמן להכרית את הרשע, אזי השם יתברך מלמד עליו זכות ואוחז במשפט ידו ובזה בעצמו מציל את הצדיק וכו' כנ"ל, והצדיק נתחזק על-ידי זה ומתפלל על צרכיו, וגם הצדיק בעצמו צריך ללמד עליו זכות כנ"ל. ולחזק לבו להתפלל כנ"ל עד שזוכה לבא לבחינת ארץ ישראל, ואז זוכה לראות בהרשע מה שרוצה לראות בו. והשם יתברך יודע תעלומות וידע שעדין לא הגיע בימי משה סוף מפלתו של עמלק, כי עדין לא באו לארץ ישראל ועל-כן אחז בידו את המשפט ולא צוה להכריתו לגמרי, כמו שפרש רש"י שם שלא חתך רק ראשי גבוריו. מכאן, שעשו על-פי הדבור. וזה בחינת והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וכו'. כי משה לחם עמו בבחינת היד, כי לכאורה קשה למה הניח ידו משה שיתגבר עמלק? אך גם משה ידע שעדין לא הגיע סוף מפלתו, והכרח ללחם עמו בבחינת היד שלא לעשות בו משפט גמור כי אם קצת המכרח, אבל בשאר המשפט שהיה מגיע לו אחז בידו את המשפט ועל-ידי זה בעצמו יכולים להנצל ממנו בעת הזאת עד שנזכה לבא לבחינת ארץ ישראל ואז יהיה גמר מפלתו. וזהו, "והיה כאשר ירים משה ידו וכו' וכאשר יניח ידו וכו'" כנ"ל:

וזהו, "ויהי ידיו אמונה", תרגומו, פרישן בצלו. כי העקר הוא התפלה, שהיא בחינת אמונה שצריכין לחזק עצמו מאד להתפלל להשם יתברך ולבלי להיות בלבו עקמימיות חס ושלום ולבלי להרהר אחר השם יתברך בעת שרואה הצלחת הרשע, (כמבאר במאמר הנ"ל). וכל זה נעשה על-ידי בחינת היד על-ידי שאוחז במשפט ידו כנ"ל. וזהו, "כי יד על כס יה" שאחז בידו בחינת כסאות למשפט, ועל-ידי זה בעצמו מלחמה לד' בעמלק וכו'. ועל-כן כס חסר, והשם חסר, כי כסאות למשפט חסר עכשיו וגם בחינת פני ד' מסתר ועל-כן גם השם חסר. ועל-ידי זה בעצמו מלחמה לד' בעמלק וכו' כנ"ל:

אות ב

כי עמלק הוא כלליות העי"ן אמות, כמו שכתוב, "ראשית גוים עמלק". והאמות בכלל הם בבחינת רע עין שעיניהם רעה בישראל תמיד, כי הם עי"ן אמות, כי שרשם מבחינת רע עי"ן ועמלק הוא כללות הרע עי"ן, כי הוא כללות העי"ן אמות. ועקר הכנעת הרע עין הוא על-ידי ארץ ישראל, שהוא בחינת בנימין. ועל-כן נצטוה שאול המלך להכות את עמלק ולהכריתו, כי שאול מזרע בנימין, ואז היו ישראל בארץ ישראל , ואז היה ראוי להכריתו עדי אובד, אך שאול טעה בזה, והשאיר את אגג, כי מחמת שצריכין לישב עצמו היטב אם יש לו כח לעמד נגד הרשע והרע עין הזה, כי לאו כל אחד יוכל לעמד נגדו, בפרט נגד עמלק שהוא כלליות הרע של כל הרע עין שבעולם, ולפעמים צריכין ללמד עליו זכות דיקא כדי להנצל מרע עינו. ועל-כן טעה שאול וירב בנחל ודן קל וחמר בטעות ולמד עליו זכות דיקא כדי להנצל מרע עינו. ועל-כן טעה שאול וירב בנחל ודן קל וחמר בטעות ולמד עליו זכות והשאיר את אגג ובאמת טעה בזה, כמו שהוכיחו שמואל הנביא, הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. כי זה היה עקר טעותו שהיה קטן בעיניו ונדמה לו שאין לו כח לעמד כנגדו, אבל באמת שאול היה לו כח לעמד כנגדו להכריתו לגמרי, כי היה מזרע בנימין שנולד בארץ ישראל וגם כבר היו כל ישראל על אדמתם בארץ ישראל. ועל-כן יכול אז להכריתו לגמרי, כי עקר מפלתו הוא על-ידי ארץ ישראל כנ"ל:

אות ג

ועל-ידי זה נולד המן. ועל-כן כשעמד המן הרשע היתה עת צרה גדולה מאד מאד, אשר כמוהו לא נהיתה, כמובא. כי היה מתגבר בכח הפגם של שאול המלך שהיה משבט בנימין מבחינת ארץ ישראל, ועל-כן היה התגברותו מאד, בבחינת מה שכתב רבנו שם על עוג שהתגברותו היה מחמת שהיה סמוך לארץ ישראל והיה מבני ביתא דאברהם, שהוא בחינת ימין, כמו כן התגבר המן מחמת הפגם של שאול שהיה בחינת ארץ ישראל. ובפרט שהיה מזרע עמלק שהוא כלליות הרע עין. ועל-כן התגבר בעין רעה מאד על מרדכי ועל כל ישראל עד שרצה להעבירם לגמרי, חס ושלום. ועל-כן רצה לבטל כח השקלים של ישראל, כמו שכתוב, "ועשרת אלפים ככר כסף אשקל". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והשם יתברך אמר, רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך. כי השקלים היו כדי שלא תשלט בהם עין הרע על המנין כמו שפרש רש"י. והוא רצה להתגבר ברע עין, ועל-כן רצה לבטל כח השקלים, חס ושלום. כי השקלים זה בחינת צדקה, וצדקה זה בחינת טוב עין, בבחינת טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל, כי עקר הצדקה הוא להיות טוב עין לתן להעני בעין יפה בעין טוב, כמו שכתוב, "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ורעה עינך באחיך האביון וכו'. פתוח תפתח את ידך לו וכו'. נמצא, שצדקה היא בחינת טוב עין הפך הרע עין, וזה בחינת שקלים, שהם בחינת צדקה:

אות ד

כי אז היה בסוף הגלות בבל שהיה עי"ן שנה. כנגד בחינת הרע עי"ן שהתגבר עליהם על שפגמו בארץ ישראל, כי גלות בבל על-ידי שנה היה בשביל פגם ארץ ישראל, כמו שכתוב, "אז תרצה הארץ את שבתותיה וכו'". כי עקר הכנעת הרע עין שהם כל העי"ן אמות כנ"ל, הוא על-ידי ארץ ישראל ומחמת שפגמו בארץ ישראל ולא קימו שביתת הארץ, על-כן התגבר עליהם הרע עין ונתחיבו גלות עי"ן שנה דיקא. ועל-כן רצה המן להתגבר בזמן סוף הגלות בסוף השבעים שנה בעת שהיו רחוקים מארץ ישראל להתגבר עליהם ברע עין לבלי להניחם לשוב לארץ ישראל ולבית המקדש, כי ארץ ישראל ובית המקדש הם בחינת טוב עין, כמו שכתוב, "תמיד עיני ד' אלקיך בה". ובבית המקדש כתיב, "והיה עיני ולבי שם". ועל-כן נאמר בהמן, "וכראות המן את מרדכי". 'וכראות' דיקא, "בכל עת אשר אני רואה את מרדכי". 'אני רואה' דיקא, בחינת רע עין שרצה להתגבר עליו ברע עין כנ"ל:

אות ה

כי המן-עמלק הוא זהמת הנחש הקדמוני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המן מן התורה מנין? שנאמר, "המן העץ אשר צויתיך וכו'". כי שרש הרע עין הוא בחינת הנחש הקדמוני שהיה ערום וכו', שהיה לו עין רעה באדם וחוה, כמו שפרש רש"י על פסוק, "ויהיו שניהם ערמים האדם ואשתו ולא יתבששו. והנחש היה ערום מכל חית השדה וכו'". ופרש רש"י, שבשביל שראה אותם עוסקים בתשמיש לעין כל, נתקנא בהם והסיתם לאכל מעץ הדעת, כי נשים דעתן קלות וכו'. כדי שימות אדם וישא את חוה וכו', עין שם. כי קדם חטא אדם הראשון שאז היו שניהם קדושים וזכים בתכלית הזכות, על-כן שניהם ערמים לעין כל ולא יתבששו, כי לא היו מתיראים ומתבישים מכל עיני הבריות משום רע עין שבעולם, מחמת שלא היה בהם שום אחיזת הרע, כי עקר מה שצריכין להתירא ולפחד מן הרע עין הוא רק שלא יטיל הרע עין חס ושלום, ארס בהאדם בעצמו, דהינו להכניס בו חס ושלום איזה רע מן הרע עין. ועל-כן צריך האדם כשמתגבר עליו השונא והרע עין שיהיה הוא כלו טוב בחינת טוב עין. ואפלו על הרשע בעצמו יהיה מלמד זכות שלא יהיה עינו רעה חס ושלום, אפלו בגדלת הרשע, אף-על-פי שלכאורה נדמה לו שהוא חס ושלום, שלא כדין, אף-על-פי-כן ילמד עליו זכות ויאמין בהקדוש ברוך הוא, כי צדיק ד' ולא יהא בלבו שום עקמימיות חס ושלום, על השם יתברך, כי צדיק וישר הוא יתברך, ואז בודאי יוכל להנצל מהרע עין של הרשע (כנ"ל במאמר הנ"ל). כי העקר שהאדם צריך לשמר עצמו שלא יתאחז בו חס ושלום, מהרע עין חס ושלום, כי עקמימיות הלב, דהינו רע הלב שבא לו על דעתו חס ושלום איזה הרהור חס ושלום, אחר מעשה השם יתברך על שהוא יתברך נותן כל הגדלה והכבוד והעשירות להעובדי כוכבים והרשעים והמתנגדים אל האמת, והצדיקים והכשרים הם מנחים בבזיון בשפלות גדול בעניות ובדחקות, זה ההרהור חס ושלום, זה בחינת רע עין, כי רע עין תלוי ברע הלב, כי שורינא דעינא בלבא תליא, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). נמצא, שרע הלב, דהינו עקמימיות הלב שמהרהר אחר השם יתברך חס ושלום, זה בחינת רע עין, על-כן העקר שהאדם צריך לשמר עצמו שלא יתאחז בו הרע עין, דהינו שלא יגיע לו חס ושלום, איזה צד מחשבה והרהור אחר מעשה השם יתברך רק להאמין באמונה שלמה ובישרת לב כי צדיק ד' בכל דרכיו. ועל-כן צריכין ללמד זכות על הרשע כדי להנצל מרע עינו, כי על-ידי למוד זכות על הרשע זוכין לראות צדקת השם יתברך, ונתישר לבו מעקמימיות, וזוכה לאמונה ולתפלה, (כמבאר היטב במאמר הנ"ל). כי זה הוא העקר שהאדם בעצמו יהיה נצל מהרע עין שלא יתאחז בו חס ושלום, כי כלל כל התורה כלה הוא בחינת עינים דקדשה בחינת טוב עין. וזה בחינת בראשית, שהוא התחלת התורה תמן ראשית מן בת, שהם תלת גונין דעינא ובת עין, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). וכן התורה מסימת לעיני כל ישראל, כי עקר כלל כל התורה והמצות הוא לבלי לילך חס ושלום, אחר שרירות לבו הרע ומראה עיניו, כמו שכתוב, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו'". כי העין רואה והלב חומד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכל התאוות והרהורים שכלם באים על-ידי ראית העין כנ"ל, כי העין רואה והלב וכו' כנ"ל, כלם הם מבחינת הרע עין, וצריך כל אחד לרחם על עצמו ולהיות עוצם עיניו מראות ברע ולסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, ולבלי להסתכל על תאוות עולם הזה והבליו, לסלק ולבטל אחיזת הרע עין ממנו ומגבולו לגמרי, רק שיהיה טוב עין לבלי להביט בעיניו רק בתורה ועבודה, כמו שכתוב, "עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך". וכמו שכתוב, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". וכתיב, "עיני תמיד אל ד' וכו'":

אות ו

ועל-כן אדם הראשון קדם החטא שהיה זך בתכלית הזכות ולא היה בו שום אחיזת הרע עין כלל, על-כן לא היה מתירא ומתביש כלל כנ"ל. והנחש, שהוא שרש הרע עין נתקנא בו, והיתה עקר ערמימותו שהלך והכניס בהם בחינת רע עין, והסית אותם להרהר אחר השם יתברך ולאכל מעץ הדעת טוב ורע, ואמר להם, "כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים וכו'", שיהיה להם רע עין והרהורים על השם יתברך וכו', עד שהסית אותם. "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים". 'ותרא' דיקא. 'תאוה לעינים' דיקא. "ואכלו ממנו". והאכילה בעצמה של עץ הדעת טוב ורע היא גם כן בחינת רע עין שהוא רע הלב כנ"ל, כי אכילה דקדשה היא בבחינת טוב עין טוב לב בבחינת ויאכל וישת ויטב לבו, שהוא בחינת טוב עין כנ"ל. וזהו "ויטב לבו", זה ברכת המזון, בחינת טוב עין הוא יברך. וזה בחינת הנה אורו עיני כי טעמתי מעט הדבש הזה, אבל אכילה של אסור, חס ושלום, בחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע הוא מביא רע אל הלב, שהוא בחינת רע עין. ועל-כן מאז נאחז בהם בחינת הרע עין עד שנגזר עליהם מיתה, שהיא בחינת רע עין, כמבאר במאמר הנ"ל, על מאמר אבא שאול שאמר שהיה קובר מתים, שהוא להכניע הרע עין שנקרא בחינת מיתה. כי המיתה היא עצימת העינים, כמו שכתוב, "והאר עיני פן אישן המות". כי מאז שחטא אדם הראשון צריך כל אחד למות ולשוב אל העפר כדי לבטל לגמרי אחיזת הרע עין. ועל-כן הכרחו אחר כך למלבושים כמו שכתוב, "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו להם וכו'. ויעש להם כתנות עור וכו'". כי בתחלה היה כתנות אור באלף, כי עיניהם היו מאירות בחינת טוב עין ולא היה בהם שום אחיזת הרע עין כלל. על-כן לא היו צריכים שום מלבוש וכסוי כלל כנ"ל, אבל עכשיו שנפקחו עיניהם והתגבר עליהם בחינת הרע עין, על-כן צריכין מלבושים וכסויים לכסות ולחפות עצמם שלא ישלט בהם הרע עין. וזה בחינת מלבושים שצריכים עכשיו בשביל שלא ישלטו העינים שיש בהם עכשיו אחיזת הרע עין מזהמת הנחש כנ"ל. על-כן צריכים לבושים וכסויים לחפות ולכסות עצמו מן הרע עין שלא תשלט בו:

אות ז

וזה בחינת ציצית התלויים בבגדים שהם כלל כל התורה, כמו שכתוב, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. כי ציצית הם תקון הבגדים והם מתקנים את הרע עין, בבחינת וראיתם אתו וזכרתם וכו', כי ציצית לשון הסתכלות העינים, בחינת מציץ מן החרכים (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). כי תקון הבגדים, דהינו ציצית הוא תקון העינים כנ"ל. ועל-כן תכף בבקר בהקיצו משנתו המצוה הראשונה היא לחטף את הציצית וללבשם מיד, כי תכף כשעומד משנתו ופוקח את עיניו הוא צריך לשמרם תכף שלא יתאחז בהם חס ושלום, בחינת רע עין, על-כן צריכין להתלבש בציצית מיד, שהם בחינת עינים דקדשה, בחינת טוב עין, בחינת כסות ובגדים דקדשה שהם מכסים את האדם מן הרע עין, בבחינת כסות עינים. שהכסות והלבוש מכסה על האדם מן הרע עין שלא תשלט בו. ועל-כן הזהירו חכמינו זכרונו לברכה מאד על הצניעות שיכסה האדם את עצמו בבגדיו ולא יהיה ערם כלל אפלו בשעה שפושט את חלוקו, (כמו שכתוב בשלחן ערוך), כמו שאמר ר"י, מעולם לא ראו כתלי ביתי אמרי חלוקי. כי עכשיו צריך האדם לשמר עצמו מאד מן הרע עין. והבגדים הם שמירה לזה כנ"ל:

אות ח

ועל-כן המן הרשע שהיה זהמת הנחש בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע, בחינת המן העץ כנ"ל, על-כן היה לו עין רעה מאד מאד על מרדכי ועל כלל ישראל, כי זה עקר זהמת הנחש כנ"ל. ועל-כן היתה עצתם אז להביא את ושתי המרשעת לפני המלך ערמה אשר דבר כזה לא נשמע בעולם כדי להגביר בעולם חס ושלום, בחינת הרע עין, כי עקר בחינת רע עין הוא תאוה זו של נאוף שהיא כוללת כל התאוות של כל העי"ן אמות, שהם בחינת רע עין, כי עי"ן אמות הם בחינת רע עין כנ"ל. וכל התאוות כלם, שהם כלם נמשכין מבחינת העי"ן אמות, (כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). כלם הם בחינת רע עין, כי העין רואה והלב חומד כנ"ל. ותאוה זאת של נאוף היא כלליות כל התאוות של כל העי"ן אמות, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בסימן לו), על-כן זאת התאוה היא עקר בחינת רע עין, כי זאת התאוה תלויה בעינים, כמו שכתוב, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים וכו'". וכמו שכתוב, "ועצם עיניו מראות ברע". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה שאין מסתכל בנשים וכו'. ועל-כן עקר הצניעות ועצימת העינים הוא בתאוה זו, ואפלו בזווג דקדשה צריכין צניעות גדול מאד. וכן עקר כסוי הלבושים הוא בשביל צניעות מתאוה זו, והם רצו לסלק הבושה מעיניהם ולהביאה ערמה לפניהם כדי להגביר את בחינת הרע עין ביותר והשם יתברך הפיר מחשבתם הרע ומינה ובה אבא ליזיל בה נרגא, כי דיקא על-ידי זה נתקנאו רעי העינים זה בזה. עד שהמן בעצמו, שהוא התגברות הרע עין, היה עינו רעה בגדלת ושתי והוא בעצמו יעץ להרגה, כי מינה ובה אבא ליזול בה נרגא. והרע עין בעצמו מתקף עינו הרע בכל כדרך הרע עין הרג את תקף הרע עין, שהוא ושתי המרשעת, שהיא התגברות הרע עין, כי היא בחינת מלכות הרשעה, בחינת תאות נאוף, שהיא בחינת רע עין, ועל-כן פשטה בנות ישראל ערמות ועשתה בהן מלאכה בשבת, כי שבת היא בחינת טוב עין. שי"ן תלת גונין דעינא ובת היא בת עין, ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו ומהדרא לה בקדושא דבי שמשי. כי שבת הוא תקון העינים בחינת טוב עין הוא יברך, כי שם עקר הברכה בחינת ויברך ויקדש. ועל-כן עקר זווג דקדשה הוא בשבת, כי אז הוא בקדשה בלי אחיזת הרע עין חס ושלום, כלל, אבל ושתי הרשעה רצתה להגביר הרע עין ועשתה מלאכה בשבת בבנות ישראל ערמות. ועל-כן היתה מפלתה על-ידי הרע עין בעצמו, דהינו על-ידי המן הרשע ועל -ידי אחשורוש שרצו להגביר תקף הרע עין להביאה ערמה בשבת. ואף היא לדבר עברה נתכונה ורצתה בזה מאד, כי היא בעצמה גם כן תקף התגברות הרע עין, אך השם יתברך מפר מחשבות ערמים וסכסך רע עין אחד בחברו שיתקנאו זה בזה עד שהרג אחד את חברו. ומינה ובה אבא ליזיל בה נרגא. ונהרגה על-ידי רע עין דיקא כנ"ל:

אות ט

"ותחת הסרפד יעלה הדס". שהיא אסתר שהיתה צנועה ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשביל צניעות שהיה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול שהיה נחבא אל הכלים, ובשביל צניעות של שאול זכה ויצאה ממנו אסתר, כי צניעות היא הפך הרע עין כנ"ל. ועל-כן היו כל אלו צנועים ביותר כדי להכניע הרע עין, כי הם יצאו מבנימין שיצא מרחל שנולד בארץ ישראל, שעקר הכנעת הרע עין על ידו דוקא כנ"ל:

אות י

ועקר הכנעת הרע עין הוא על-ידי הלמוד זכות שהקדוש ברוך הוא מלמד זכות על הרשע שעל-ידי זה נצל הצדיק. ועל-ידי זה נתחזק מאור עיניו של הצדיק וזוכה לתפלה וכו' כנ"ל, ועל-כן קדם מפלת המן נתגדל מאד מאד. וזה היה עקר מפלתו, כי כל זמן שלא נתמלא סאתו היה הקדוש ברוך הוא מלמד זכות וסלק משפטו ממנו, אדרבא, הרים וגדל אותו מאד. וזה בחינת אחר הדברים האלה גדל המלך את המן וינשאהו וישם את כסאו וכו', וזאת הגדלה היא בחינת למוד זכות שהשם יתברך מלמד זכות על הרשע. ועל-ידי זה דיקא נצל הצדיק כנ"ל:

וזה בחינת ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן וכו', כי כל דבר יש לו שרש למעלה כידוע. והסרת הטבעת מיד המלך מרמז על הסרת הטבעת מיד העליון, כי השם יתברך, כביכול, הושיט ידו ואחז במשפט את ידו לסלק המשפט מהמן הרשע, אדרבא, נתן לו בידו, כביכול, גדלה רבה מאד. בבחינת כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידך . עד שפני ד' נסתר בהעשי רע שהוא המן. ואז בעת שפני ד' נסתר בהם אז יש להם כל הגדלה והכבוד. וזה בחינת הסרת הטבעת מיד המלך להמן, כי הטבעת הוא חותם המלך שכל משפטי המלך נחתמים על ידו, כמבאר שם בענין שכל משפטי המלכות היו על-ידי הטבעת, ואז השם יתברך הרים משפטו ממנו, אדרבא, כביכול, הסתיר פניו ומשפטו בתוכו ומסר לו את המשפט באותו העת בבחינת שזוכה בדין כאלו כל המשפט בידו, כי פני ד' מסתר בעושי רע כנ"ל, כי פני ד' זה בחינת המשפט שיוצא מפני ד', כמו שאומרים, "מלפניך משפטנו יצא". וכמו שכתוב, "ושמתי פני באיש ההוא וכו'" וכיוצא בזה. ואז בעת שהשם יתברך מלמד זכות על הרשע אז מושיט את ידו עליו ומסתיר הפנים והמשפט חס ושלום, בבחינת פני ד' בעשי רע וכו'. ואז יש להם כל הגדלה והכבוד כנ"ל וזוכה בדין כאלו המשפט אצלו וזה בחינת הסרת הטבעת המלך חותם המלך, דהינו משפטי המלך שנמסר אז להמן כנ"ל, כי עכשיו כל המשפט מסתר אצלם בגלות. ועל-כן, אפלו בקדשה כשרוצים לפעל איזה משפט ותקיפות בשביל קיום דתנו הקדוש. צריכים לפעל על ידם דיקא, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר סימן כ), כי פני ד' שהוא המשפט מסתר אצלם כנ"ל:

אות יא

וההסתרה הזאת שפני ד' מסתר בעושי רע שאחר כן נעשה מפלתם על-ידי זה בבחינת פני ד' בעשי רע כדי להכריתם כנ"ל, ההסתרה הזאת זה בחינת אסתר שנלקחה לבית המלך אחשורוש, כי אסתר היא בחינת הסתרה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אסתר מן התורה מנין? שנאמר, "ואנכי הסתר אסתיר וכו'". כי אסתר היתה יפת תאר וטובת מראה, כי חוט של חסד משוך עליה, כי נמשך עליה יפי וחן מפנים העליונים מבחינת שלש מאות ושבעים נהורין של אור הפנים העליונים. נמצא שאסתר היא בחינת הפנים העליונים שנסתרה בהסתר והעלם גדול שנתעלמה הקדשה כל כך עד שנלקחה אסתר הצדקת לבית המלך אחשורוש, שזהו בחינת פני ד' בעשי רע כדי להכריתם שנלקחה אסתר, שהיא בחינת ההסתרה שנסתר פני ד' בעשי רע. ועל-ידי זה נכרת המן וזרעו שהוא הרע עין, ועל-כן דיקא אחר שנלקחה אסתר לבית המלך, אז דיקא נתגדל המן, כמו שכתוב, "אחר הדברים האלה גדל המלך את המן וכו'". כי אז דיקא בעת שפני ד' מסתר בעשי רע, אז יש להם כל הגדלה על-ידי פני ד' דיקא המסתר בהם, שהוא בחינת אסתר שנלקחה לביתם. ואחר כך על-ידי זה דיקא הוא מפלתם בבחינת פני ד' בעשי רע להכריתם כנ"ל, (כמבאר במאמר הנ"ל). והעקר הוא התפלה, כי בעת ההסתרה שהרע עין מתגבר ופני ד' מסתר בהם, אז באמת היו ישראל בסכנה גדולה, כי התגבר עליהם הרע עין שהוא המן מאד, בפרט כי נכשלו בבבל בנשים נכריות, שהוא פגם תאוה זו, שהיא עקר הרע עין וגם נהנו מסעדתו של אותו רשע, שהוא פגם האכילה, בחינת פגם אכילת עץ הדעת, שעל-ידי זה נאחז חס ושלום, רע הלב, שהוא בחינת רע עין כנ"ל. ועל-כן היתה התגברותו גדולה מאד, אבל השם יתברך שלח לנו אז את מרדכי ואסתר, ומרדכי נתחזק דיקא על-ידי גדל הסתרה שנלקחה אסתר לבית המלך, שהוא בחינת הסתרת פני ד' כנ"ל, שמשם היה נמשך גדלתו של המן הרשע. ומרדכי נתחזק על-ידי זה דיקא, כי זה בחינת צל הנמשך על-ידי שהקדוש ברוך הוא מושיט ידו ללמד זכות על הרשע ולהגביה אותו להפילו, שעל-ידי זה דיקא נתחזק מאור עיניו של הצדיק ומביט למרחוק ומתפלל להשם יתברך. וזה בחינת מרדכי שהיה נותן לבו והיה מסתכל ומאמין בהשם יתברך שבודאי לא על חנם נלקחה אסתר לבית הערל והיה מאמין שבודאי הוא לישועת ישראל, כמו שפרש רש"י שם , הינו שהיה מבין על-ידי ההסתרה בעצמה שהיא בחינת מה שנלקחה אסתר שבודאי צדיק וישר משפטי ד'. ועל-ידי זה נתחזק לבו והתפלל לד'. וכל מה שהתגבר המן ביותר לא היה מהרהר חס ושלום, אחר השם יתברך, אדרבא, היה מתחזק מאד והיה מרבה להתפלל ולהעתיר ולצעק אל ד', כמו שכתוב, "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". וכן כל ישראל עמו צעקו והתפללו והעתירו והתחננו להשם יתברך ועקר התפלה הוא לעורר זכות אבות, שעל-ידי זה זוכין לארץ ישראל, (כמבאר במאמר הנ"ל), ועל-כן גזרו תענית שלשה ימים, שהם כנגד שלשה אבות, כמובא דעמהון עאלת אסתר קדם מלכא. ועל-כן ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, שלבשה רוח הקדש, זה בחינת באתר דאבהן תמן שכינתא תמן, על-כן ביום השלישי, בחינת שלשה אבות שנתעוררו על-ידי תפלתם וזעקתם, כמובא שאז הלך אליהו והיה מעורר את האבות, ועל-ידי זה לבשה אסתר מלכות שהיא השכינה, בחינת באתר דאבהן תמן שכינתא תמן דהיא ארץ ישראל, שהוא בחינת חלה זכות אבות וכו'. ועל-ידי זה שהמשיכו בחינת ארץ ישראל, על-ידי שלשה אבות, על-ידי תפלתם ותפלת מרדכי שתפלתו היתה כתקונו בתכלית השלמות המבאר במאמר הנ"ל, על-ידי זה זכה שלא די שלא ראה הרשע המן הרע עין מה שרצה לראות במרדכי, אף גם נתהפך וראה מרדכי הצדיק בהמן הרשע מה שהוא רצה לראות בו ותלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי, הכל כמבאר שם במאמר הנ"ל שזוכה הצדיק על-ידי בחינת הנ"ל לראות בהרשע מה שרצה לראות בו. וכל זה נתקים אז בימי מרדכי ואסתר שזכו על-ידי תפלתם הגדולה לראות בו מה שרצה לראות במרדכי כנ"ל:

אות יב

וזה בחינת מה שזמנה אסתר את המן על הסעדה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שזהו בחינת אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חתה על ראשו וכו'. כי אסתר היא בחינת ההסתרה שמסתר פני ד' בעשי רע כדי להכריתם ועל-ידי זה יש להם מתחלה כל הגדלה וכו' כנ"ל, שזהו בחינת הגדלה וההתנשאות של המן אחר שנלקחה אסתר דיקא כנ"ל. ועל-כן בסוף נסתר פני ד' כל כך עד שזמנה אסתר את המן, דהינו שפני ד' המסתר הגביה אותו ביותר ויותר ואז דיקא כשנתנשא למעלה מאד על-ידי עצם הסתרת פני ד', שהוא בחינת אסתר אז היה מפלתו דיקא בבחינת פני ד' בעשי רע להכריתם. וכל זה על-ידי עצם התפלה כתקונו כנ"ל, כי בעת שזמנה אסתר את המן על הסעדה אז יצא לב ישראל ונשבר לבם מאד מאד ושפכו לבם כמים לפניו יתברך, (כמובא בספרים). הינו שבעת עצם ההסתרה אז צריכין להתגבר מאד להתפלל ולזעק אל ד'. ועל-ידי זה זוכין להנצל מהרע עין עד שזכו לראות בו מה שרצה לראות במרדכי כנ"ל:

אות יג

וזה בחינת בלילה ההוא נדדה שנת המלך, כי השנה נמשכת מבחינת הרע עין, שהוא בחינת מיתה, כי שנה אחד מששים במיתה. ועל-כן אנו מבקשים קדם השנה, "והאר עיני פן אישן המות". ועל-כן מבקשים, "ובצל כנפיך תסתירנו", "בידך אפקיד רוחי". כי נצולים מהרע עין על-ידי בחינת היד, על-ידי בחינת צל יד, בחינת ובצל ידי כסיתיך. וזה שאמר המן, "ישנו עם אחד". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, ישנו מן המצוות, כי אמר שהשנה הנמשכת מהרע עין התגברה עליהם כנ"ל. ועל-כן היה הנס על-ידי נדוד השנה, שהוא בחינת הכנעת הרע עין כנ"ל:

אות יד

ועל-כן תכף כשעומדים מהשנה לובשים ציצית ותפלין, שהם בחינת תקון העינים, כי ציצית הם בחינת עינים דקדשה כנ"ל. וכן תפלין בבחינת ולטוטפת בין עיניך. וזה בחינת ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו', הינו בחינת רבוי לבושים וכסויים דקדשה שכל זה הוא הפך הרע עין, כי הכנעת הרע עין הוא על-ידי לבושין דקדשה, שהם מכסין על האדם כנ"ל. ועל-כן זכו אז לציצית ותפלין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ויקר, אלו תפלין וכו'. כי הם בחינת לבושין דקדשה שמכניעין את הרע עין, בבחינת כי היא כסותה לבדו, דא ציצית. היא שמלתו לערו, דא תפלין וכנ"ל. וזה בחינת 'וששון' זו מילה, כי הערלה היא בחינת עננין דמכסיין על עינין, בחינת רע עין, בחינת פגם הברית, שהוא עקר הרע עין. ועל-ידי העברת הערלה והפריעה נתגלה העטרה, שהיא בת עין ואז על-ידי מצות מילה, בחינת תקון הברית על-ידי זה הוא בחינת טוב עין, בבחינת טוב עין הוא יברך, כי שם צוה ד' את הברכה, שזהו בחינת יוסף הצדיק שעמד בנסיון ושמר את הברית שעל-ידי זה זכה להנצל מרע עין, כי הוא בחינת טוב עין, בחינת בן פרת עלי עין. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה עולי עין וכו'. כי עקר בחינת טוב עין הוא על-ידי שמירת הברית כנ"ל. וזהו, "ליהודים היתה אורה". 'אורה' דיקא, בחינת אור העינים, בחינת טוב עין. וזהו אורה זו תורה, כי כלל כל התורה הוא בבחינת טוב עין, בחינת בראשית כנ"ל, בחינת והאר עינינו בתורתך כנ"ל:

אות טו

וזה בחינת ובבזה לא שלחו את ידם. ופרש רש"י שלא יהיה להמלך עין רעה על זה, הינו, כי הראו שהם עכשיו בבחינת טוב עין ואין להם שום תאות ממון כלל, שהוא בחינת רע עין, שכל אחד מתקנא בממון חברו, אבל הם יצאו מתאוה זו ואין להם שום עין רע בממון כלל. ואין נותנין עיניהם אפלו בממון של הבזה, כי זכו על-ידי מרדכי לבחינת טוב עין. ועל-כן הכניעו את הרע עין עד שאי אפשר שיהיה להמלך רע עין, כי הם הכניעו את הרע עין כנ"ל:

אות טז

וזה בחינת משלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כי אנו צריכין לתן צדקה, שהוא בחינת טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל כנ"ל. ועל-כן בפורים כל הפושט יד לטל נותנים לו. כי אז אין שום רע עין כלל רק טוב עין שנותנים בעין יפה וטובה לכל הפושט יד לטל. וזהו גם כן בחינת משלח מנות איש לרעהו להראות גדל התפשטות העין טובה עכשיו שכל אחד עינו טובה ויפה בחברו ושולחין מנות זה לזה וזה לזה, שכל זה הוא בחינת טוב עין, שכל אחד עינו טובה בחברו:

אות יז

וזה בחינת הסעדה של פורים, כי עכשיו כשהכניעו את הרע עין וזכו לטוב עין, על-כן עכשיו האכילה בקדשה בבחינת ויאכל וישת וייטב לבו וכו' כנ"ל, שזהו בחינת אכילת שבת שאז מצוה גדולה לאכל שלש סעדות כנגד שלשה אבות. כי אז בשבת הוא בחינת טוב עין כנ"ל. ואז מאירין השלשה אבות, שהם בחינת טוב עין, כי על ידם מכניעין את הרע עין כנ"ל, ועל-כן אז בשבת מצוה גדולה לאכל, כמו שכתוב, "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום וגו' ראו וגו'". 'ראו' דיקא. כי אז בשבת מאירין העינים בבחינת ראו כי ד' נתן לכם את השבת. ועל-ידי זה בעצמו מצוה לאכל בחינת אכלוהו היום, כי אז האכילה בקדשה כנ"ל:

אות יח

ועל-כן זוכין בפורים להתגלות גדול מאד מאד, (כמובא בכתבים). כי אז כשנכרתו עושי רע, שהם המן וזרעו וכו', אז נתגלין פני ד' לעושי טוב, (כמבאר שם במאמר הנ"ל). וזהו בחינת עצם ההארה, בחינת הארת מרדכי המתגלה עכשיו בהתגלות גדול שאין נמצא בשום זמן, (כמבאר שם בכתבי האריז"ל). כי מחמת שזכו להכרית מאד את העושי רע, שהם המן וזרעו וכל משפחתו על-ידי זה נתגלין ביותר פני ד', (כמבאר שם במאמר הנ"ל). וזהו בחינת ההארה וההתגלות הגדולה של פורים כנ"ל. וזה בחינת השמחה של פורים, בחינת ליהודים היתה אורה וששון ושמחה, כי עקר השמחה הוא על-ידי בחינת התגלות פני ד', בבחינת שבע שמחות את פניך. ומחמת שבפורים על-ידי כריתות הרשעים כנ"ל נתגלה ביותר בחינת פני ד' כנ"ל, על -כן אז השמחה גדולה מאד:

אות יט

ועל-כן מצות סכה מגן מעמלק, (כמובא בזהר), כי סכות הם ענני כבוד שהם מצילין מעמלק שלא בא כי אם על אותן שהיה הענן פולטם וכו', עין שם. כי סכה היא בחינת צל יד, בחינת ובצל ידי כסיתיך. ועל-כן בסכות מקריבין שבעים פרים כנגד השבעים אמות, שזהו בחינת שאנו בעצמנו מלמדין זכות עליהם שיהיה להם קיום עד עת בא דברו. ועל-ידי הלמוד זכות שאנו מלמדין על הרע עין, שהם השבעים אמות ומקריבין עליהם שבעים פרים, על-ידי זה נמשך צל יד שעל-ידי זה נצולין מרע עין בחינת ובצל ידי כסיתיך. וזהו בעצמה בחינת סכה, שהיא בחינת ובצל ידי כסיתיך, שהיא נעשית מזה בעצמו שאנו מלמדין אז זכות עליהם ומקריבין קרבנות בעדם כנ"ל. וזאת הסכה, שהוא בחינת צל יד כנ"ל, היא מצלת מעמלק, שהוא כללות הרע עין כנ"ל, כי על-ידי הצל יד הנמשך מהלמוד זכות שמלמדין על הרשע, שזהו בחינת הסכה הנעשית על-ידי השבעים פרים שמקריבין עליהם, על-ידי זה נצלין מרע עין של הרשע כנ"ל:

אות כ

וזהו בחינת כל הקרבנות שהיה העשן יוצא ונזונין ממנו הסטרא אחרא. וכן צריכין לתן איזה חלק מכל דבר, (כמבאר בזהר לענין איוב). וזה בחינת מים אחרונים אחר האכילה, כי צריכין ללמד עליהם זכות ולתן להם איזה חיות בצמצום גדול ועל-ידי זה נצולין מהם מרע עינים שלא תתגבר חס ושלום, בבחינת ובצל ידי כסיתיך כנ"ל:

אות כא

ועל-כן אחר פורים קורין פרשת פרה, כי התפלה של מרדכי שהתפלל לפני השם יתברך בעת שהתגבר המן זה בחינת פרה אדמה, (כמבאר היטב במאמר הנ"ל) שתפלה כתקונו היא בחינת פרה אדמה. ועל-כן קורין אחר כך פרשת פרה, כי בחינת פרה אדמה נעשית מבחינת תפלת מרדכי כנ"ל. שעל-ידי זה זכה לראות בהמן הרשע מה שרצה לראות בו כנ"ל. וזכו אחר כך על-ידי דריוש בן אחשורוש לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, כי מרדכי ואסתר מזרע בנימין זכו מתחלה להמשיך ולגלות בחינת ארץ ישראל על-ידי תפלתם הגדולה עד שזכו אחר כך לשוב על-ידי זה לארץ ישראל ולבנות בית המקדש, שהם בחינת טוב עין כנ"ל:

אות כב

וזה בחינת בשר שנתעלם מן העין שאסור באכילה לישראל, כי אכילת ישראל קדש צריכה להיות בבחינת טוב עין הוא יברך וכו' כנ"ל, כי עקר טוב עין הוא על-ידי האכילה כנ"ל. ועל-כן בהמה שמתה מאליה היא נבלה ואסורה באכילה, כי מיתה הוא בחינת רע עין כנ"ל וצריכין לתקן את החי על-ידי השחיטה, שעל-ידי זה מכניעין את בחינת הרע עין, בחינת סטרא דמותא, בבחינת פני ה' בעשי רע להכריתם , דהינו שהחלף, שהוא בחינת חרב נוקמת נקם ברית, בחינת חרב לה', בחינת פני ה', שהוא בחינת מלכות דקדשה, בחינת באור פני מלך וכו', שהוא בחינת פני ה', הוא בחינת דינא דמלכותא, בחינת חרב לה', בחינת החליף של שחיטה, בחינת ארץ ישראל, שהוא גם כן בחינת מלכות, שעל-ידי כל זה הוא עקר הכנעת הרע עין ואז דיקא התר הבשר באכילה, כי אכילת ישראל צריכה להיות בבחינת קדשת ארץ ישראל שעל ידה מכניעין את הרע עין כנ"ל. ועל-כן אנו מצוין לברך אחר המזון ולהזכיר ארץ ישראל בברכה, כמו שכתוב, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה וכו'". וכל הברכות הנהנין אנו למדין משם, (כמבאר בגמרא לאחריו מברך וכו'. כי עקר הברכה היא בבחינת ארץ ישראל, שהוא בחינת טוב עין הוא יברך כדי להמשיך בחינת טוב עין מבחינת ארץ ישראל להכניע את הרע עין שלא יתאחז באכילה חס ושלום, וכו' כנ"ל:

אות כג

וזה בחינת תקוני הבשר לאכילה שצריכין לתקנו על-ידי שחיטה ובדיקת הראה ואחר כך לרחצו ולמלחו יפה מן הדם שלא יהיה בו שום דם. כי איתא שם במאמר הנ"ל שצריכין להכניע שלשה קולות בשעת התפלה, שהם בחינת שחיטה, שרפה, אספה הנאמר בפרה אדמה, עין שם. וזה בחינת השחיטה של כל הבהמות וחיות וכו', זה בחינת הכנעת קול כסיל, דהינו אמונות כוזביות, שהוא בחינת בהמיות, בחינת כסילות העדר הדעת. ועל-ידי בדיקת הראה מכניעין בחינת הקול של חרופים וגדופים, שהוא בחינת אפיקורסית של חכמת הפילוסופיא, כי הראה הוא קיום השכל, (כמבאר במקום אחר). כי הראה מקררת חמימות הלב, כי מבאר שם שביותר מזיק חכמה רעה הנ"ל להנואפים והעוסקים בחכמה הזאת של פילוסופיא שמאד מאד מזיק להם, כי לבם חסר בבחינת נאף אשה חסר לב וכו'. ועל-כן אין לבם יכולה להצפין את השכל בתוכם בבחינת בלבי צפנתי וכו'. ועל-ידי הראה נשמר הלב מחמימות תאוה זו של נאוף, כי הראה מנשבת על הלב ומקררת חמימותו שלא יתחמם ביותר לתאוה זו, ועל-כן עקר קיום השכל תלוי בראה, כי עקר קיום השכל על-ידי שמירה מתאוה זו, ואזי כשמקררין חמימות הלב מתאוה זו על-ידי הראה אזי נשמר השכל, ואזי יכול הלב להצפין בתוכו את השכל לבלי לחטא חס ושלום, על-ידי השכל, רק, אדרבא, על-ידי השכל דקדשה נתחזק יותר לעבודת השם יתברך. נמצא, כשהראה בשלמות נשלם השכל דקדשה ונכנע האפיקורסית, שהוא בחינת קול השני, בחינת קול ענות, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם). וזהו בחינת בדיקת הראה וקול שלישי, שהוא קול מחרף ומגדף, דהינו כל הבזיונות וכו'. זה מכניעין על-ידי שמתרחקין מן הדם ומטהרין ומכשירין את הבשר מדם על-ידי הדחה ומליחה, על-ידי זה מכניעין בחינת כל הבזיונות, שהם בחינת שפיכת דמים ובזיונות, (כמבאר במקום אחר) ועל-ידי שמתרחקין מן הדם כנ"ל, על-ידי זה נכנעין ונמתקין כל הבזיונות ושפיכות דמים ומכניעין בחינת קול שלישי הנ"ל. וכל זה נעשה על-ידי החליף של שחיטה, שהוא עקר התקון, כי החליף הוא בחינת חרב לה', בחינת רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, כי עקר התקון הוא על-ידי התפלה, (כמבאר שם, עין שם). ואזי כשזוכין להכניע בחינת הרע עין על-ידי השחיטה וכו' כנ"ל. אז התר הבשר לאכילה, כי עקר תקון האכילה הוא בבחינת טוב עין כנ"ל. ועל-כן צריכין לשמר את הבשר מאד לשום עינו עליו שלא ישלט בו עין האמות, שהם בחינת רע עין, שהם חשודים להחליף ולקלקל חס ושלום, האכילת ישראל, כי הם בחינת רע עין שעקר קלקול האכילה על-ידי זה כנ"ל. ועל-כן צריכין לזהר שלא יתעלם הבשר מן העין, דהינו מעיני ישראל, כי עיני ישראל בכלל הם בחינת טוב עין. ועל-כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד לתן חלק לעני מן מאכלו כדי שיהיה בבחינת טוב עין, שעקר תקון האכילה על-ידי זה כנ"ל:

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות פורים/הלכה ו (עריכה)

 טקסט זה נכתב בכתיב חסר. אתם מוזמנים לערוך אותו לכתיב מלא. תודה - ויקיטקסט

פורים ו

על-פי התורה "היכל הקדש" סימן נט, עין שם. על פסוק "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם" (באות ה) מענין עשירות שבא על-ידי כבישת כעס דיקא, כי על-ידי כעס מקלקל החומה של עשירות וכו'. ועין עוד מזה בסימן סח סט מענין חמר אסור כעס וגזלה, (עין שם היטב):

אות א

וזה ענין תקף הנס של פורים, שהוא מפלת המן עמלק, כי לכאורה תמוה, הלא אנו רואין כמה עשירים שהם כעסנים גדולים, ואף-על-פי-כן יש להם עשירות גדול, ובפרט העובדי כוכבים שכל העשירות אצלם, והם מלאים כעס ורציחה, אך באמת עקר העשירות הוא עשירות דקדשה, שהוא הגדלת השם והנפש דקדשה, כמבאר שם בסימן נט הנ"ל, שעקר הגדלת השם והנפש הוא על-ידי עשירות. ועל-ידי זה כל הנפשות תאבים להיות נשרשים בשמו וכו'. ועל-ידי זה יכול לקרב נפשות הרבה להשם יתברך ולבנות בחינת היכל הקדוש על מכונו (כמו שמבאר שם). ועשירות כזה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי כבישת כעס דיקא כנ"ל. ובאמת זהו עקר העשירות וכל העשירות וכל הכסף וזהב ואבנים טובות וכו' שבעולם עקר שרשם נמשך רק משם משרש נפשותם ושמם הקדוש של ישראל, כי כל ההשפעות שבעולם וכל העשירות נמשך רק בבחינת כל ישראל בני מלכים הם, ובודאי כל העשירות אצל הבני מלכים, וזהו שדקדק רבנו זכרונו לברכה (בסימן סח) ואמר שכל ישראל ראוי שיהיה להם עשירות רק יש מדה אחת שמזקת והוא הכעס, וכו', כי בודאי כל העשירות מגיע רק לישראל כנ"ל, כי כל אחד מישראל כפי שרש נפשו, שהוא שמו שמשרש בשם ה' ששם שרש כל ההשפעות והעשירות, כמו כן ראוים שיהיה לו עשירות גם בגשמיות, כי כל אחד מישראל מגדול ועד קטן צריך לעסק בבנין היכל הקדש הנ"ל. הינו לקרב נפשות להשם יתברך, כי בשביל זה נברא. ועקר התקרבותם הוא על-ידי הגדלת השם והנפש, שהוא על-ידי עשירות, שהוא שרש הנפשות כנ"ל, אבל בעוונותינו הרבים המדה רעה של הכעס מתגבר כל כך שמפסיד העשירות הנ"ל. ועל-ידי זה הוא טורף נפשו באפו, שהוא שמו וכו' כנ"ל. והוא שחרבה בית מקדשנו וגלה יקרנו וכו', כי עקר החרבן על-ידי עצם הכעס שנתגרה בהם עד שנפלה ביניהם מחלקת עצום ונתרבה שנאה ורציחה ושפיכות דמים, שעל-ידי זה נחרב בית מקדשנו. ועקר החרבן הוא על-ידי בחינה הנ"ל שנלקח כל ההשפעות מישראל, שהם כל העשירות שנטל מישראל ונתן להעובדי כוכבים, שזה עקר הגלות בבחינת ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. 'שמות' דיקא, שהם הנפשות ששרשם בעשירות שכלם ירדו בגלות מצרים שכולל כל הגליות שנקראים על שם מצרים. ועל-כן כל השונאים שהגלו את ישראל שמו פניהם ומגמתם הרעה להחריב את בית המקדש דיקא, כי בבית המקדש שם היו כל העשירות של ישראל כי הבית המקדש בעצמו נבנה על-ידי הון עצום מאד וגם היה שם אוצרות בית ה' וכו', כי כל שרש נפשנו הוא בבית המקדש על-כן היה שם הון עתק, כי שרש הנפשות בעשירות כנ"ל. ועל-כן עקר התגרות בשונאים היה על הבית המקדש ועל אוצרות בית ה' ובית המלך, כי עקר התגרותם הוא על העשירות של ישראל ששם שרש נפשם וכנ"ל. וזה שקונן ירמיהו, "נחלתנו נהפכה לזרים וכו'". דהינו שמקונן שכל נחלת ישראל ועשירותם נהפכה להם וכנ"ל:

אבל השם יתברך משגיא לגוים ויאבדם, כי העשירות לא תתקים בידם, כי בהבל בא ובחשך ילך כי לא יחרך רמיה צידו", כי באמת ממה שיש להעובדי כוכבים והרשעים עשירות אף-על-פי שהם מלאים כעס ורציחה מאד, זה נמשך ממה שמתגרים בישראל ומכניסים בהם כעס, כי כל יניקת העובדי כוכבים מעשו שממנו יצא עמלק, שהוא ראשית גוים. ועשו ממנה על כעס, כי הוא הס"ם, הוא המסית, הוא המתגרה בכל נפש מישראל כשרואה שנמשך לו שפע ממון ועשירות, הוא מתגרה בו ומכניס בו כעס וחמה. ועל-ידי זה מפסיד העשירות שלו ומהפכו לכעס כנ"ל. ואזי מהשפע שהיה מוכן לירד לזה עשירות אף-על-פי שנתקלקלה ונתהפכה לכעס, אף-על-פי-כן מפסלת השפע, שהוא בחינת סוספיתא דדהבא נמשך העשירות להסטרא אחרא, שהם העובדי כוכבים והרשעים שיניקתם מבחינת סוספיתא הנ"ל. וזאת העשירות הוא בהפך מהקדשה כי על-ידי זה העשירות נתעלם שם ה' חס ושלום, ומתגבר שמות החיצונים. ועל-כן יכולים העובדי כוכבים והרשעים לקבל עשירות, אף-על-פי שהם כעסנים, כי כל העשירות שלהם הוא בחינת פסלת שנמשך מכעס של ישראל כנ"ל. ובאמת כל העשירות של העובדי כוכבים והרשעים אינו שלהם כלל, רק הוא בבחינת גזלה בידם, כי עקר העשירות נמשך מנפשות ישראל, רק הם התגרו להכניס כעס בישראל. ועל-ידי זה קלקלו העשירות ונתהפך לכעס. ומפסלת העשירות הזה קבלו עשירותם. ועל-כן יכולים לקבלו על-ידי כעס, כי משם כל עשירותם. והוא כמו שרואין בגשמיות שעומד גזלן על חברו וגוזל ממנו ממונו ועשירותו, כמו כן ממש הוא בחינה הנ"ל, שעל-ידי כעסם הם מתגברים וטורפים העשירות של ישראל על-ידי שהתגרו בהם והכניסו בהם כעס וכנ"ל. ועל-כן באמת כל העשירות של העובדי כוכבים והרשעים אינו עשירות כלל, כי הוא מלא כעס ומכאובות, כמו שכתוב, "גם כל ימיו כעס ומכאובות וכו'". וכתיב, "וכעס הרבה וחליו וקצף". כי הוא עשר שמור לבעליו לרעתו, שהוא בחינת כעס שנקרא רעה, (כמו שמבאר שם). והיא לא תצלח כי לא תתקים עשירותם בידם, כי סוף כל סוף יחזר העשירות למרא קמא למי שהעשר שלו משרשו, כמו שכתוב, "לא יאצר ולא יחסן כי לישבים לפני ה' יהיה סחרה וכו'". וכתיב, "תחת הנחשת אביא זהב וכו'". וזהו, "עושה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו וכו'". (ועין עוד מזה לקמן ובמקום אחר):

אות ב

וזה היה טעות המן-עמלק, ימח שמו, כי סבר להתגבר על ישראל על-ידי עצם כעסו דיקא, כמו שכתוב וימלא המן חמה, כי ראה שישראל גלו זה כמה שנים וכל העשירות אצלם, ועל-כן התגרה מאד בישראל והעקר במה שרצו לחזר ולבנות הבית המקדש ולהחזיר העשירות אל הקדשה. ועל-כן בניו ימח שמם, כתבו שטנה לבטל בנין בית המקדש, ועל-כן סבר שיכולין להמשיך העשירות על-ידי כעס וחמה, כי ראה שיש אצלו עשירות מפלג כל כך, כמו שכתוב ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו, שהם בניו ונפשותם הרעות התלויים בעשירות שלו והוא מלא חמה. על-כן סבר להתגבר על ישראל, והעקר על-ידי עשירותו דיקא, כמו שכתוב ועשרת אלפים ככר כסף אשקל וכו'. וזה שמתחלת המגלה הקדושה בתחלתה לספר מעצם הפלגת העשירות המפלא של מלכות הרשעה שהוא אחשורוש, כמו שכתוב, בהראותו את עשר כבוד מלכותו וכו' חור כרפס ותכלת וכו' מטות זהב וכסף וכו' על רצפת בהט ושש וכו', אשר לא נשמע עשירות כזאת, וכל זה בשביל לספר ולגלות לנו תקף הנס הנפלא של פורים כי עקר התגברות מלכות הרשעה אז היה על-ידי עצם עשירותם וכנ"ל. וזהו בחינת וכלים מכלים שונים. ודרשו חכמינו זכרונם לברכה שהשתמשו בכלי בית המקדש, כי סברו שעל-ידי זה יתגברו על ישראל על-ידי שכובשים עקר שרש העשירות הקדוש של ישראל שהוא כלי בית המקדש. כי כל עקר העשירות של ישראל הוא הבית המקדש וכליו וכנ"ל:

אות ג

ובאמת היתה אז עת צרה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה, כי המן בקש להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים וכו', כי שרש נפשם בעשירות, ומאחר שראה שכל העשירות אצלם סבר שיש לו כח על כל נפשות ישראל להשמידם חס ושלום. ובאמת היו ישראל אז בסכנה גדולה מאד כמובא. אבל איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרח רשעים וכו', כי השם יתברך מפר מחשבות ערמים וכו'. כי כל כח הסטרא אחרא שהוא המן-עמלק, הוא על-ידי עצם כעסם הרע כנ"ל. על-כן השם יתברך מסכסך אותם זה בזה בבחינת וסכסכתי מצרים במצרים, וכמו שכתוב וכתתו גוי בגוי וכו'. כי מקים עליהם מהם ובהם, כי השם יתברך ברחמיו מסבב סבות נפלאות באפן שיתגרה בהשונא הרודף הכעסן, יתגרה בו בעל כעסן וחמה גדול ממנו עד שדיקא על-ידי הכעס והחמה יפל מפלה בלי תקומה. כמו שראינו אז שכל התגברות המן ימח שמו היה על-ידי הכעס והחמה כנ"ל. מה עשה השם יתברך? סבב סבות בנפלאותיו עד שהביא את אחשורוש בכעס עצום עליו, כמו שכתוב, והמלך קם בחמתו וכו', ועל-ידי זה כלתה אליו הרעה ותלו אותו על העץ אשר הכין למרדכי ואז דיקא וחמת המלך שככה:

אות ד

כי המן הרשע סבר שיש לו כח בכעסו להתגבר על הכל כמו שראה שהתגבר בושתי והכניס כעס באחשורוש, כמו שכתוב וחמתו בערה בו, עד שהרגה על-ידי עצתו וסבר שגם עתה יצליח ברשעתו ויתגבר בכעסו עד שיכלה, חס ושלום, את כל ישראל. ואיש בער לא ידע כי השם יתברך עם ישראל תמיד והבטיחם ואף גם זאת וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכו'. וכסיל לא יבין את זאת כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך, ואדרבא זה בעצמו שהתגבר בכעסו והרג את ושתי, זהו בעצמו מפלתו העצומה, כי השם יתברך מקדים רפואה למכה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה כי כך דרך השם יתברך שנוקם בהם מהם ובהם כנ"ל, כי ושתי המרשעת ברשעתה עבדה בפרך בבנות ישראל בשבת, על-כן השיב לה השם יתברך כפעלה שנהרגה על-ידי כעסו של המן ואחשורוש, ועל-ידי זה דיקא נתגלגל הדבר עד שהכניסה אסתר הצדקת כעס באחשורוש עד שתלה את המן ונטל ממנו כל עשירותו ונתן למרדכי, כמו שכתוב, ותשם אסתר את מרדכי על בית המן כי דבר אלקינו יקום לעולם:

אות ה

וזה כי חמת אדם תודך שארית חמת תחגר, ופרש רש"י שם שפרושו כשהעובדי כוכבים בכעס וחמה, על-ידי זה נתגדל השם יתברך ומודים ומשבחים אותו יתברך כשרואים מפלתם העצומה, עין שם, וזהו שארית חמת תחגר, הינו שהכתוב מפרש איך מפיל אותם השם יתברך כשמתגברים בכעס גדול עד שרוצים לכלות, חס ושלום, הינו כנ"ל שהוא יתברך מפיל אותם דיקא על-ידי שמקים עליהם בעלי חמה גדולים מהם שמפילם כנ"ל. וזהו שארית חמת תחגר, שהשם יתברך חוגר אחרים בחמות גדולות, ועל-ידי זה הוא מפלתם שלהם מהם ובהם וכנ"ל. וזהו נדרו ושלמו לה' וכו' יובילו שי למורא, שצריכין לדור ולשלם וכו', דהינו לתן צדקה בשביל השם יתברך להחזיר ולהרים כל העשירות אל הקדשה, כי עקר תקון העשירות הוא על-ידי צדקה לעניים הגונים (כמו שכתוב בסימן סט הנ"ל). וזהו "יבצר רוח נגידים", שיבצר וימעט רוח הנגידים דסטרא אחרא על-ידי כל הנ"ל:

אות ו

ועקר הנס של פורים על-ידי מרדכי על-ידי רבוי הצעקות וזעקות שצעק להשם יתברך והכניס גם בישראל לזעק ולצעק הרבה להשם יתברך, כי אין שום עצה נגדם כי אם על-ידי זה, כי אין כחנו אלא בפה, כי הם מתגרים בישראל בכמה וכמה בחינות עד שרוצים להכניס, חס ושלום, כעס וחמה בין ישראל בעצמן, ועל-ידי זה רוצים לטרף השפע מישראל, חס ושלום, ולהתגבר עליהם כנ"ל. ועל-כן אין עצה ותחבולה כי אם לצעק הרבה להשם יתברך ולהתפלל ולהתחנן אליו יתברך בבחינת חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני, שצריכין להפך החמימות הבוער בלב מרבוי הצרות שרוצה להכניס כעס, חס ושלום, להפך הכל לתפלות ותחנות ובקשות וצעקות להשם יתברך בחמימות הלב, בבחינת חם לבי וכו' דברתי בלשוני כנ"ל. וזהו בחינת מה שכתוב שם בתחלת סימן נט הנ"ל שעקר תקון היכל הקדש הוא על-ידי משפט שישפט את עצמו על כל דבר, דהינו שיתבודד ויעשה חשבון עם נפשו וישפט את עצמו ויפרש שיחתו לפני השם יתברך בחמימות הלב עד שיתעורר אש המשפט וישרף את הרע של הנפשות שמקרבם וכו', עין שם. ועקר הכנעת הרע של הנפשות הוא לבטל הכעס והחמה מהם (כמובן בסוף התורה הנ"ל), שתקון החמה, שהוא בחינת שם שהוא על-ידי תקון הכעס, זהו בעצמו בחינת בטול הרע מבחינת כסא משפט הנ"ל, מבחינת עיגולא וכו', עין שם היטב ותבין. נמצא שעל-ידי תפלה והתבודדות מכניעין הרע של הכעס שרוצה לקלקל חס ושלום העשירות דקדשה, ולהמשיכו להסטרא אחרא חס ושלום, וזה היה כל עצתו דקדשה של מרדכי שצעק הרבה להשם יתברך והכניס בישראל לצעק ולהתפלל להשם יתברך בחמימות הלב בבחינת חם לבי וכו', להפך חמימות הכעס לחמימות צעקה ותפלה להשם יתברך וכנ"ל, ועל-ידי זה הכניע הרע, שהוא הכעס, שהוא בחינת המן, שמשם העשירות של כל העובדי כוכבים והרשעים החולקים על האמת על העוסקים בבנין היכל הקדש כנ"ל, ועל-ידי זה נתהפך הדבר בבחינת ונהפך הוא וכו', ונטל כל העשירות מהסטרא אחרא ונהפכה אל הקדשה כנ"ל, ואז ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו', שהוא עשירות גדול מאד, שזה עקר הנס שחזר העשירות אל הקדשה, ועל-ידי זה ורבים מעמי הארץ מתיהדים וכו', כי כשחוזר העשירות אל הקדשה אז מתאוים נפשות רבים להכלל בשמו ונפשו ונעשים גרים ובעלי תשובה הרבה בעולם, בבחינת ורבים מעמי הארץ מתיהדים וכו', וכנ"ל:

אות ז

ויש לרמז כל זה בחבור הפסוקים של המסורה שמביא ששה פסוקים של חמש חמש תבות סמוכות משתי אותיות לבד, כל אחד מהן. א' ויולד נח את שם את חם, ב' כי גם זה לך בן, ג' כי יד על כס י"ה , ד' על-כן לא בא אל שלחן המלך, ה' גם לי גם לך לא יהיה, ו' אין זה כי אם רע לב. הינו ויולד נח, שהוא הצדיק האמת שהוא עוסק בבנין היכל הקדש הנ"ל, את שם את חם, הינו שמוליד הנפשות הקדושות שהם בחינת שם, בחינת נפש חיה הוא שמו, ועל-כן עקר התקרבותם על-ידי שמגדל השם שבא על-ידי עשירות דקדשה, אבל הבעל דבר מתגרה והוא כרוך אחר הקדשה, ורוצה להגביר הרע של הנפשות שמקרבם שהוא הכעס והחמה, אך הצדיק האמת מהפך הרע שהוא בחינת חם, בחינת חמימות הכעס והחמה, הוא מהפך לבחינת חם לבי בקרבי וכו' דברתי בלשוני, דהינו לצעק ולהתפלל להשם יתברך בחמימות הלב כנ"ל, וזהו ויולד נח, שהוא הצדיק, את שם, הינו הנפשות שמקרבם. וזהו את חם, שהוא בחינת חמימות הלב שכרוך בהם שרוצה להכניס כעס וחמה, אבל הצדיק מהפכו לבחינת חם לבי הנ"ל, שעל-ידי זה נתהפך הכל אל הקדשה ומוליד נפשות רבות ומגדיל שם ה' וכנ"ל. וזהו 'כי גם זה לך בן', כי הנפשות שמקרבם נקראים בנים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ובכל פעם שמקרב נפש חדש הוא בחינת בן, בבחינת כי גם זה לך בן, וזהו כי יד על כס י"ה שנאמר על מלחמת עמלק, שנשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכר עמלק, ועקר המלחמה הוא בבחינה הנ"ל, מחמת שעמלק מתגרה בכל פעם בישראל למעט שמם, חס ושלום, על-ידי הכעס, שעל-ידי זה גוזל השפע מהם עד שהשם יתברך בעצמו, כביכול, צריך ללחם עמו, בבחינת כי יד על כס י"ה, שאין שמו וכסאו שלם עד שימחה זכרו ויתבטל הכעס מן העולם, ואז יגדל שם ה' שהוא שם ישראל, שם הצדיקים אמתיים. ואז ישובו הכל אל השם יתברך, שזהו בחינת ויולד נח הנ"ל, וזהו גם כן בחינת שלמות כסאו, כמו שכתוב שם בענין כסא משפט, עין שם. ועקר המלחמה עם עמלק על שרוצה לטל כל העשירות לעצמו בשביל תאותו וכבודו, שזהו בחינת העשירות של העובדי כוכבים והרשעים שאינם משתדלים שמעשירותם יבא נחת להשם יתברך להספיק ידי לומדי תורה הכשרים והיראים באמת, וזהו 'על-כן לא בא אל שלחן המלך', שהחולק אינו רוצה לבא בעשירותו אל שלחן המלך, מלכו של עולם, להספיק כל הקרובים אליו, שהם הצדיקי אמת והנלוים אליהם, ועל-ידי זה 'גם לי גם לך לא יהיה', כי עשירות כזה לא תצלח כי בחצי ימיו יעזבנו וכנ"ל. ובאמת הסטרא אחרא חפצה בכך, כי הוא המסית, הוא המדיח, הוא המסטין וכו', כי הוא מסית את החולקים שיתגברו בכעס ויהיה להם עשירות דסטרא אחרא, ואחר כך הוא בעצמו מקטרג עליהם וטורף מהם עשירותם עד שלא נשאר מאומה בידם, שזהו בחינת מה שהסטרא אחרא אומרת גם לי גם לך לא יהיה, וזהו אין זה כי אם רע לב, כי כל זה נמשך מרע הלב שהוא בחינת כעס שנקרא רע הלב כנ"ל, אבל השם יתברך לוחם עם הסטרא אחרא שהוא בחינת עמלק, בבחינת כי יד וכו', ומכניס בישראל שיצעקו אליו בחמימות הלב, ועל-ידי זה מפר עצת גוים ומזכה את הצדיק להוציא העשירות מהסטרא אחרא ולהכניסו אל הקדשה, שעל-ידי זה מוליד הצדיק נפשות רבות בבחינת ויולד נח את שם וכו', בחינת כי גם זה לך בן, שבכל פעם נתוספין נפשות המתקרבים אל האמת שהם נקראים בנים כנ"ל:

אות ח

ובשביל זה עשה המן עץ גבה חמשים אמה לתלות את מרדכי להפילו משם, כי רצה לפגם בשרש העשירות הקדשה, שהוא בחינת הגדלת השם והנפש של ישראל, שכלם משרשים בשמות השבטים שיש בהם חמשים אותיות, ועל-כן אלו החמשים אותיות של י"ב שבטי י"ה היו חקוקים על אבני החשן והאפוד שהם בחינת עשירות כי היו אבנים יקרות מאד, והכהן גדול נשא אותם על לבו, ועליהם היו חקוקים שמות בני ישראל, שהם שרש הנפשות והשמות של כל ישראל שכלם משרשים באלו החמשים אותיות שחקוקים על האבנים טובות האלה שהם בחינת עשירות, כי השם והנפש שרשו בעשירות כנ"ל, ועל-כן היו על לב הכהן גדול בחשן המשפט להמשיך בחינת אש המשפט כנ"ל, להכניע הרע הרוצה להתאחז באלו הנפשות ובלב המקרבם (כמו שמבאר שם), וכמו שכתוב, ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו וכו'. וכן מביא שם אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה מענין החשן משפט לענין אש המשפט הנ"ל, כמו שמבאר בענין רבועא שהוא בחינת משפט, כמו שכתוב רבוע היה כפול שנאמר בחשן המשפט, הינו כנ"ל. והמן הרשע בקש להשליך מרדכי משם, אבל מרדכי בעצם צעקתו ותפלתו המשיך בחינת אש המשפט הנ"ל עד שחתה גחלים על ראשו של המן והשיב לו גמולו בראשו ותלו אותו ואת בניו על אותו העץ דיקא, כי כל הכנעתו היתה על-ידי חמשים אותיות הנ"ל, שהם בחינת שם דקדשה של ישראל, בחינת עשירות דקדשה שזכה מרדכי אליהם בקדשה, ועל-ידי זה הפיל המן משם דיקא ותלו אותו ואת בניו על העץ ונחזר כל העשירות אל הקדשה כנ"ל, ועל-כן חמשים הוא בחינת שעור התחלת העשירות, כמו שכתוב במשנה מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם לא יטל מן הצדקה, כי שרש העשירות נמשך מחמשים אותיות הנ"ל שיש בשמות השבטים, שכל אחד מישראל נשרש שמו ונפשו שם שמשם כל העשירות וכנ"ל:

אות ט

וזה בחינת ארבע פרשיות ופסח, כי ארבע פרשיות כלם הכנה לפסח, כי עקר בחינת פסח הוא לתקן העשירות להעלותו מהגלות מהסטרא אחרא מהטמאה אל הקדשה הוציא העשירות מהעובדי כוכבים והרשעים ולהכניסו לישראל הצדיקים והכשרים העובדים את השם יתברך עם כל העשירות, להגדיל שמם ונפשם על-ידי זה כדי להגדיל שם ד' המשתף בשם ישראל כדי שיתאוו נפשות רבות להכלל בשם הקדש וכו', וזה בחינת קרבן פסח שבא מן הצאן שהוא בחינת עשירות בחינת עשתרות צאנך שמעשירות את בעליהן וכו', ועל-כן היו המצרים עובדים לצאן , כי עקר נפילת העשירות הוא במצרים ששם כל העשירות דסטרא אחרא, כמו שאמרו הוי הירדים מצרים לעזרה וכו', ומצרים אדם ולא אל , וכמו שרמז אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהמעשה של הבעל תפלה שמדבר ביותר מתאות ממון שהיו עושים מהממון עבודה זרה וכו', שהכל מרמז בקפיטל זה, עין שם, כי מצרים מלאה גלולים ועבודה זרה שהוא תאות ממון, שכל העבודה זרה תחובים שם (כמו שמבאר בסימן כג), ומחמת זה היו עובדים לצאן, שהוא בחינת עשירות כנ"ל, ובשביל זה גלו ישראל למצרים כדי לברר העשירות משם. כי בעשירות בכסף וזהב שם נפלו כל הניצוצות שהם גונין עלאין (כמו שמבאר בהתורה הסתרה בסימן נו), ועקר נפילת הניצוצות היה מחטא אדם הראשון שחטא באכילת עץ הדעת ונטרד מגלוי עריות ונגזר עליו מיתה ויגיעת מרירת הפרנסה, כמו שכתוב בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכו', שזהו בחינת נפילת העשירות שנפל למקום שנפל, שמחמת זה הפרנסה במרירות גדול, ובשביל זה היה עקר גלות מצרים כנ"ל, ועל-כן היתה עקר ההבטחה לאברהם אבינו ואחרי כן יצאו ברכש גדול. ברכש גדול דיקא, כי זה עקר תקון שנעשה על-ידי הגלות מה שבררו והוציאו העשירות מהסטרא אחרא מטמאת מצרים אל הקדשה וכנ"ל, אבל בעוונותינו הרבים לא זכו ישראל לעמד בטובתם והתגרה בהם הבעל דבר עד שעשו את העגל על-ידי רבוי כסף וזהב, כמו שכתוב ודי זהב וכו', כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה וחזרו ופגמו בעשירות, כי עקר הסטרא אחרא כרוכה שם בענין תאות ממון, ששם כל הניצוצות דקדשה וכנ"ל, ועל-ידי זה באו כל הגליות, חרבן בית ראשון ושני, וחזר ונפל העשירות להסטרא אחרא וישראל נזונין מתמצית, כמובא שזה עקר הגלות. וזה בחינת תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף שנסמך לפסוק 'עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו', כי תורי זהב וכו' זה בחינת עצם העשירות שזכו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן נסמך לזה עד שהמלך במסבו וכו', שזהו ענין חטא העגל כמו שפרש רש"י שם, הינו שישראל קובלים על עצמם ומתודים שלא עמדו בטובתן שזכו לברר ולהוציא העשירות אל הקדשה ועד שהמלך במסבו נכשלו ועשו את העגל על-ידי רבוי הממון שהוא עבודה זרה של תאות ממון כנ"ל, שעל-ידי זה נמשך גלותנו הארך הזה, אבל השם יתברך הקדים רפואה למכה וחמל עלינו ונתן לנו הימים טובים הקדושים שהתחלתם פסח שבו נמשך בכל שנה בחינת תקון תאות ממון (כמו שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא סימן א). ועל-כן קרבן פסח בא מן הצאן שהוא בחינת תקון תאות ממון ועשירות שהוא בחינת צאן כנ"ל, כי הקרבנות הם בחינת בטול העבודה זרה, כידוע:

אות י

ועל-כן לא היה נאכל אלא צלי אש, זה בחינת לבת אש הנאמר בהתורה הנ"ל שהוא מכניע הרע הרוצה להתאחז בלב, שהוא בחינת אש הכעס, שזה עקר פגם העשירות וכנ"ל, וזהו ראשו על כרעיו ועל קרבו, כי צריך לברר כל העשירות מתחלתו עד סופו אל הקדשה, כי הכסף יענה את הכל, וכל הדברים שבעולם יכולים לקנות על-ידי הממון, ומזה נמשך תאות וחמדת הממון, מחמת שעל-ידי הממון יכולים לקנות כל דבר, אבל מי שיש לו דעת אמתי יודע שהכל הבל, כי הממון עם כל הדברים והחפצים שיקנה על ידם הכל יכלה ויאבד ולא ישאר ממנו כלום, כי האדם עם כל החפצים והחמדות שבעולם יסודם מעפר וסופם לעפר, ואין מלוין לו לאדם לא כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות שהם הדברים חמודים שקונה על-ידי הכסף והזהב, ומכלם לא נשאר כלום כי אם תורה ומעשים טובים בלבד, ועל-כן הצדיקים כשזוכין ישראל שהעשירות יגיע אליהם הם מעלין כל הממון עם כל מיני חפצים שקונים בהם הכל מעלין אל הקדשה בשביל כבוד השם יתברך לבד, וזה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כמובא בפרוש רש"י על פסוק שניך כעדר הרחלים, עין שם). הרחל הזה כלה קדש קרנה לחצוצרות עורה לתוף וכו' צמרה לתכלת וכו', הינו הצאן שהיא עשירות בשרשו שבקדשה כלו קדש, כי נתבררין ונתגלין על-ידי זה דברים נפלאים ונעשין נגונים ושירות נפלאים, על-ידי בחינת שאו זמרה ותנו תף שהוא תקון המשא ומתן והעשירות בקדשה בבחינת ולבא מקבל לה בחודא דנגונא דליואי (כמו שמבאר בהתורה השגחה סימן יג, עין שם), ועל-כן צותה התורה בקרבן פסח שהוא תקון תאות ממון כנ"ל, שיהיה נצלה באש בשלמות ראשו על כרעיו ועל קרבו כדי לברר ולהעלות העשירות כלו אל הקדשה מראשו ועד רגלו, בבחינת הרחל הזו כלה קדש, וכנ"ל:

אות יא

וזה בחינת אסור חמץ ומצות אכילת מצה, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, הינו המשהו שבין כעס לעשירות שהוא תלוי במשהו כחוט השערה (כמובן בהתורה הנ"ל), שעקר החלוק בהנקדה שבין ח' לה', כי מצה בה"א זה בחינת עשירות, בחינת הא לכם זרע, בחינת השפעת העשירות שהמשיך יוסף במצרים, כי השם יתברך הקדים שהעשירות יתגלגל למצרים על-ידי יוסף דיקא שיהיה להם כח על-ידי זה לבררו משם ולהחזירו למרא קמא, וחמץ בחי"ת זה בחינת חמה וכעס, כי לית חמה בלא חי"ת, ועל-כן נקראת המצה לחם עני שהוא תקון להעני והעניות שסבלו בגלות, כמו שפרש רש"י שמזכיר את העני וכו', כי עקר תקון העשירות הוא עניות, דהינו מי שאינו מתגאה בדעתו ומחזיק עצמו כעני ובאיזה מעמד שהוא בין שהוא עני ממש או שהוא בינוני או שהוא עשיר מפלג תמיד מחזיק עצמו כעני ואביון גדול, בבחינת דוד המלך שבגדל מלכותו וגדלתו ועשרו הגדול אמר תמיד, כי עני ואביון אנכי, ואני עני ואביון, כי האדם ראוי לו להבין עצם עניותו בזה העולם, כי אפלו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בזה העולם כנגד השם יתברך, וכמו שכתוב, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו', מכל שכן וכל שכן שאר בני העולם, ואם כן אפלו לחם צר ומים לחץ אינו מגיע לו חס ושלום לפי מעשיו, רק השם יתברך זן את העולם בחסדו, כמו שכתוב, נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ואם כן אין עני יותר ממנו, כי הוא אכל דלאו דילה, וכשמשים אל לבו האמת ויודע זאת בברור, אזי טוב לו תמיד ויזכה לעשירות אמתי שהוא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, איזהו עשיר השמח בחלקו, כי ישמח תמיד בחלקו, מאחר שיודע שהכל חסד גדול מהשם יתברך אפלו לחם צר ומים לחץ, ועל-ידי זה יזכה לעשירות ממש לכל הון דעלמא, בבחינת מאן דאיהו זעיר הוא רב, שמי שהוא קטן בעיניו ויש לו הסתפקות ומקבל הכל באהבה ובשמחה יזכה אחר כך לעשר וגדלה, וכמו שאמרו, יש מתרושש והון רב, וכתיב מקים מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים, 'מקים מעפר' דיקא, הינו מי שמשים עצמו כעפר וכנ"ל, וגם אחר כך כשזוכה לעשירות ממש לכסף וזהב וחפצים הרבה לא יפל על-ידי זה להתאוות מה שאינו שלו, כי גם בעצם עשירותו יחזיק עצמו לעני ויהיה שמח בחלקו תמיד וכנ"ל. לא כן הרשעים שהם בהפך מכל זה, כשהוא עני הוא בכעס על השם יתברך על עניותו וחסרונו, ותכף כשיש לו איזה ממון הוא מלביש עצמו במלבושים שאינם ראויים לו לפי ממונו, ועל-ידי זה חסר לו עתה יותר מבתחלה, וכשמרויח עוד ממון יותר מתחיל לקנות לו כלי כסף ומרגליות ותכשיטין, והכל בכפלי כפלים מכפי ערכו, ועל-ידי זה חייו מרים ומרורים תמיד, עד שיש הרבה שבימי עשירותם חייהם מרורים יותר מבימי ענים עד שהרבה העבירו עצמם לדעת על-ידי זה, כידוע את המעשה הרע הנעשה תחת השמש על-ידי זה, ועל-פי רב על-ידי זה באים לידי עניות ממש ומתים בעלי חובות (שקורין אב זעצירס), וגם בימי עשירותם היו עניים גדולים, כי תמיד חסר להם כפי הנהגותם והצטרכותם העצומים, והכל מחמת גסותם הרע, ואינם חושבים על תכליתם הנצחי, וכאלו כל העשר מגיע להם לבד, ומאן דאיהו רב הוא זעיר, ומי שהוא מתגאה הקדוש ברוך הוא משפילם ומתים עניים ובעלי חובות, וזה בחינת יאה עניותא לישראל, שעקר היפי והנוי הוא עניות, הינו מי שמחזיק עצמו לעני תמיד הוא נאה ויפה תמיד, כי כל מה שיש לו הוא נאה ויפה אצלו תמיד, אפלו מלבוש של פשתן עם טלאי על גבי טלאי, הכל נאה ויפה אצלו ושמח בו מאד, שיש לו על כל פנים מלבוש כזה להתכסות בו, כי יודע שאינו ראוי לו לפי מעשיו אפלו מלבוש כזה, ואז הוא נאה ויפה תמיד, כי אחר כך גם כשיהיה לו מלבושים של משי ושל כסף וזהב יהיו נאים ויפים אצלו תמיד, אבל מי שאינו מחזיק עצמו כעני, וכל מה שיש לו מתאוה יותר אינו זוכה לנוי ויפי לעולם כנראה בחוש שאפלו לובש בגדי משי היקרים וכו' תמיד חסר לו עוד בגדים היקרים ביותר של גדולי הקצינים ביותר, וכן להלן וכו' להלן וכו' כידוע כל זה והבן מאד:

וזה בחינת מצה שאוכלים בפסח שהוא תקון הממון והעשירות שנקרא לחם עני, בחינת מצה פרוסה, מה דרכו של עני בפרוסה, הינו שעקר תקון הממון והעשירות הוא על-ידי עניות, על-ידי שמחזיקין עצמן תמיד כעני וכנ"ל, וזה בחינת דרכו של עני בפרוסה, שהוא פורס ומשבר לחמו ופרנסתו תמיד, שכל מה שיש לו הוא חושב שמגיע לו מחצה מזה, ועל-כן תמיד אין חסר לו כלום והוא שמח בחלקו תמיד שזהו עקר העשירות, ועל-ידי זה זוכה לעשירות ממש בעולם הזה ובעולם הבא. ועל-כן נאמר בקרבן פסח על מצות ומררים יאכלהו, כי קרבן פסח שהוא בחינת עשתרות צאנך, עשירות דקדשה, עקר אכילתו צריך שיהיה דיקא על מצות, שהם בחינת לחם עני ומרורים לזכר העני שנתענו במצרים, הינו שגם בעשירותו לא ישכח מרירות עניותו כדי שלא יתגאה וכנ"ל, שזהו בחינת טוב ילד מסכן וחכם וכו', כי גם במלכותו נולד רש, כמו שפרש רש"י שם שגם במלכותו ועשרו מחזיק את עצמו לרש ועני וכנ"ל, כי האדם צריך לאחז תמיד בקצה האחרון ולזכר שנולד ערם, כמו שכתוב ערם יצתי מבטן אמי, שזהו תכלית העניות, וכנגד עניות זה כל מה שיש לו הוא עשירות גדול ואז יהיה שמח בחלקו בכל מה שיש לו, הן מעט הן הרבה, אבל תכף כשיסתכל למעלה ממנו, דהינו שיתקנא בהגדולים ממנו בעשירות, בודאי הוא חסר לעולם, נמצא שעקר עשירות כשמחזיקין עצמו לעני, כי כנגד תכלית העניות הכל הם עשירים כנ"ל, אבל כששוכח עניותו אין עני ממנו, כי חסר לו בכל פעם יותר ויותר וכנ"ל:

אות יב

וזה בחינת הא לחמא עניא וכו', ותכף אומר כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך וכו', הינו כנ"ל, שבתחלה מספר שהמצה היא בחינת לחם עני שנזכרין העניות של הגלות ויודעין האמת מגדל עניותו מכל וכנ"ל, ותכף כשיודעין זאת עוזר לו השם יתברך וממלא כל חסרונו עד שיכול גם להשפיע לאחרים, שזהו מה שאומר מיד כל דכפין ייתי ויכול וכו', כי דיקא על-ידי בחינת לחמא עניא הנ"ל זוכין לעשירות גדול עד שכל מי שירצה יבוא ויסעד אצלו וכנ"ל, וזהו גם כן מה שעוקרין הקערה מיד ושואלין הקשיות של מה נשתנה, ועקר כל הארבע קשיות סובבין על קטב הנ"ל, ששואלין רבוי הסתירות שרואין בלילה הגדולה הזאת, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, כמו שרואין שזהו לכאורה בחינת עשירות, כי בודאי לחם חמץ מטעם יותר והוא לחם עשירות כי בודאי לחם חמץ מטעם יותר, והוא לחם עשירים יותר מלחם מצה, והלילה הזה כלו מצה שהוא בחינת עניות בחינת לחם עני, וכנגד זה אנו רואין ההפך שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפלו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים, שזהו דרך עשירות שאוכלין מאכלים מטבלין, כמובא במפרשים שהטבול מרמז על עשירות וחרות, וכן מוסיפין לשאל עוד סתירות כאלה, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הטובים לאכילה והלילה הזה כלו מרור שמרמז על מרירת העניות והפרנסה, וכנגד זה רואין ההפך שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסבין, הלילה הזה כלנו מסבין דרך חרות כעשירים ומלכים, ועל זה משיבין ומספרין כל ספור יציאת מצרים שהיינו עבדים לפרעה במצרים והיינו בדחק ובעניות גדול, כי היה כל השפע אצלם והם היו המלכים והשרים והשופטים ומשלו עלינו, ויוציאנו ד' משם ברכוש גדול והביאנו לארץ ישראל ארץ חמדה וכו' והחזיר השפע והעשירות לנו, וכמו שאנו זוכרין בהגדה שקים הבטחתו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שנתן לנו את ממונם, וכל עקר הטרח הזה שהגלנו תחלה בגלות כזה, ואחר כך הוציאנו בעשירות כזה, ולמה לא נתן לנו העשירות תכף בלי צער הגלות? אבל הכל היה לטובתנו כדי להזדכך בכור הברזל בגלות כדי לברר ולזכך העשירות להוציא אותנו מתאות ממון שהוא עשירות וממון דסטרא אחרא, שכל מה שיש לו יותר חסר לו יותר, שעליהם נאמר מארת ד' בבית רשע, בחינת ובטן רשעים תחסר, ולזכות לעשירות דקדשה שבא על -ידי עניות דיקא וכנ"ל, ובשביל זה מצוה עלינו לאכל מצה לחם עני ומרור לעשות כל השנויים האלו כדי לידע ולזכר תמיד בהעניות והמרירות, שעל-ידי זה דוקא אנו זוכין לעשירות ולהסב במטה דרך חרות כמלכים כי מי שאינו זוכר בעת עשרו בחינת מלכות את עניו ומרירותו זה אינו עשר כלל, כי עליו נאמר עשר שמור לבעליו לרעתו, והוא גרוע מעני, כי חסר לו יותר עד שסובל מרירות מר ממות כאשר רואין בחוש, וגם בשביל זה עוקרין הקערה קדם האכילה לרמז שאין הסעדה שלנו ואין אנו רשאין לאכל ממנה עד שנזכיר תחלה חסדי ד' ונפלאותיו איך הוציא השפע מהסטרא אחרא מגלות מצרים ונתנה לנו שאז דיקא חוזר הפרנסה והעשירות ואנו יכולין לאכל, וזהו בחינת מה שאמרו בזהר הקדוש שרב המנונא סבא אפלו כשהיה השלחן ערוך לפניו לא רצה לאכל עד שהתפלל על מזונו ואמר לא אכל עד דאתיהיב מבי מלכא, הינו שאמר שאין הסעדה שלו עד שיברר אותה על-ידי תפלתו, כי עקר ברור הפרנסה מהגלות הוא על-ידי תפלה כידוע:

אות יג

וכן בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו' כמבאר בההגדה, כי זאת הבחינה הוא בכל דור ובכל אדם ובכל זמן שעקר מרירת הגלות לכל אחד לפי בחינתו, ועקר בחינת הגאלה שממשיך כל אחד על עצמו איזה בחינות של חרות וגאלת הנפש הכל בבחינה הנ"ל, כשזוכה לשבר תאות ממון על-ידי התקרבות לצדיקי אמת שעקרו הוא להיות שמח בחלקו כנ"ל, שזהו על-ידי שמרגיש עניותו בכל הבחינות בגוף ונפש וממון, ועל-ידי זה דיקא זוכה לבחינת גאלה לבחינת עשירות עד שיכול לזכות לעשירות ממש גם בגשמיות, וזהו עקר הגאלה השלמה על-ידי משיח צדקנו, שאנו מקוים ומצפים ומחכים אליו שאז יחזר כל העשירות אל הקדשה לישראל שיהיו כלם צדיקים אז כמו שכתוב תחת הנחשת אביא זהב וכו', וכתיב ושמתי כדכד שמשותיך וכו' וכל גבולך לאבני חפץ וכו', שעשירות כזאת לא זכו אפלו ביציאת מצרים ולא נשמע מעולם עשירות כזה, וישראל יזכו לזה דיקא על-ידי עניותם שסבלו בגלות המר הזה, וגם אז כשיצאו מהגלות ויזכו לעשירות כזה לא ישכחו עניותם כי יהיו אז ענוים באמת, כמו שכתוב, וחסו בו עם עני ודל, וגם משיח בעצמו נקרא עני, כמו שכתוב עני ורוכב על החמור, כי עקר העשירות האמתי בגשמיות ורוחניות זוכין על-ידי עניות ושפלות באמת וכנ"ל:

אות יד

וזה שנסמך בההגדה ואחרי כן יצאו ברכש גדול, והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו', כי עקר קיום שלנו בגלות המר הזה הוא על-ידי ההבטחה שהבטיח לאברהם אבינו 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול', ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'וגם' לרבות שעבוד מלכיות שעקר השעבוד על-ידי שנטלו וגזלו השפע של העשירות אליהם, ועל-ידי זה הם מושלים עלינו, אבל השם יתברך כבר הקדים והבטיחנו על-ידי אבותינו ואחרי כן יצאו ברכש גדול, ומאותה ההבטחה נמשך לנו גם עתה קצת השפע שיש לנו כדי שיהיה לנו קיום בגלות המר הזה עד הגאלה, כי ההבטחה היתה שישראל מכרחין להיות בגלות כגרים, כאלו כל השפע והעשירות שלהם, אבל הכל לטובה כדי שנכיר עניותנו ושפלותנו ונשוב אליו ועל-ידי זה מעט השפע שלנו עולה יותר מכל העשירות שלהם וכנ"ל, ועל-ידי זה זוכים כמה צדיקים וכשרים גם בגלות לעשירות גדול, ועל-ידי זה יש לנו קיום בגלות לעמד כנגד העובדי כוכבים וכנגד כל החולקים על האמת, כי לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם על-ידי זקנינו הקדושים שמקימים אותנו גם בגלות הזה וממשיכים לנו השפע דקדשה בדרך נפלא ונורא עד שנזכה לגאלה שלמה במהרה בימינו, אמן:

אות טו

וזה בחינת ספירת העמר, כי מ"ט ]ארבעים ותשע[ ימי הספירה הם כנגד מ"ט אותיות שבשמות י"ב שבטי יה, שזהו בחינת כלל שמות בני ישראל, כי כל אחד מישראל שמו ונפשו משרש במ"ט אותיות של שמות השבטים, הינו שעל-ידי מצות הספירה שסופרין מ"ט ימים אלו על-ידי זה מתקן כל אחד שמו ונפשו, דהינו שיזכה להגדיל שמו ונפשו על-ידי עשירות דקדשה שזוכין על-ידי שבירת הכעס וכנ"ל. ועל-כן סופרין לעמר, כי על-ידי הקרבת העמר שעורים ממתיקין כל הגבורות והדינים שכלולים בבחינת שעורה וכו', כמובא, ועל-ידי זה ממתיקין ומבטלין אחיזת הכעס, כי עקר אחיזת הכעס הוא מגבורות, ומשם שרש הנפש כי בשרשם שניהם אחד ושם שרש העשירות (כמבאר בסימן סח וסט, עין שם), וכשאין ממתיקין הגבורות והדינים בשרשן אזי מתגבר הבעל דבר ומהפך העשירות לכעס, ועל-ידי זה טורף נפשו באפו (כמו שמבאר שם). ועל-כן אחר הנפת העמר שעורים, שעל-ידי זה ממתיקין כל הדינים והגבורות בשרשן, על-ידי זה ממתיקין אחיזת הבעל דבר וזוכין להגדיל השם והנפש שזהו בחינת מ"ט ימי הספירה שהם בחינת השם והנפש של כל אחד מישראל שכלול במ"ט אותיות שיש בשמות השבטים כנזכר לעיל, וזה שמבקשין אחר הספירה על ברכת הפרנסה, כמו שאומרים, ארץ נתנה יבולה יברכנו וכו', כי על-ידי הספירה ממתיקין ומבטלין הכעס וממשיכין ברכת הפרנסה והעשירות דקדשה וכנ"ל, ועל-כן ירד המן לישראל באיר, שאז עקר ימי הספירה, כי המן הוא בחינת פרנסה ועשירות דקדשה שנמשך בימי הספירה, וכנ"ל:

אות טז

ועל-כן היה העמר משעורים שהוא מאכל בהמה, ועל-ידי הקרבתו ממתיקין הדינים ומעלין מבהמה לאדם ועל-ידי זה ממתיקין ומבטלין אחיזת הכעס, כי על-ידי הכעס נסתלק חכמתו ממנו שהוא צלם אלקים ונדמה לבהמה כי כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו, כמבאר כל זה היטב בהתורה שאלו את ר' יוסי בן קיסמא וכו' (בסימן נז), ועל-כן התקון על-ידי הקרבת העמר שעורים, שעל-ידי זה מעלין מבהמה לאדם וחוזר חכמתו אליו, שזה עקר תקון הכעס וכנ"ל, וזהו בחינת המשכת המחין בימי הספירה (כמובא בכונות הספירה, עין שם), כי אז עוסקין להמתיק הדינים ולבטל הכעס שעל ידו מסתלקין המחין, חס ושלום, כי על-ידי מצות הספירה חוזרין וממשיכין המחין בכל יום (כמבאר בכונות):

אות יז

ועקר התקון על-ידי שסופרין הימים לעמר, כי על-ידי חשבון וספירת הימים על-ידי זה ממשיכין בחינת תקון המשפט הנאמר בתחלת התורה של היכל הקדש הנ"ל, כי תקון המשפט צריכין להמשיך בכל יום ויום בבחינת לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, כי אדם נדון בכל יום וצריך כל אחד להקדים בתחלת היום לשפט את עצמו כדי להמתיק ולבטל הדין שלמעלה, וזהו בעצמו המתקת ובטול הכעס, כי עקר הכעס נמשך מהתגברות הדינים חס ושלום, וכפי מה שזוכין לבטל הדינים על-ידי בחינת משפט הנ"ל ששופט את עצמו בעצמו, על-ידי זה מבטל הכעס, וזהו בעצמו מה שמבאר בתחלת התורה היכל הקדש הנ"ל, שעל-ידי המשפט מבטל ושורף את הרע של הנפשות שמקרבן שלא יתאחזו בבחינת היכל הקדש (כמבאר שם), כי עקר הרע הוא הכעס כמובא שם הפסוק והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ועין שם היטב בהתורה הנ"ל כי הכל אחד ענין היכל הקדש ויד ושם המבאר שם וכסא משפט ועגולא ורבועא (עין שם היטב). ומובן שם שהכעס שהוא פגם השם והנפש זהו בעצמו בחינת פגם היכל הקדש על-ידי הרע של הנפשות, נמצא שעקר הרע הוא הכעס והוא מתבטל על -ידי אש המשפט (כמו שמבאר שם). וזה אנו ממשיכין על-ידי ספירת הימים, כי צריכין לעשות חשבון מכל יום ויום שזהו בחינת משפט, כי עקר המשפט הוא כפי החשבון שמחשבין עם האדם על כל יום ויום על כל מה שעשה, כמו שאמרו ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון וכו', ומי שרוצה לחוס על עצמו להציל את עצמו מדין וחשבון שלמעלה צריך לשפט את עצמו לעשות חשבון עם נפשו בכל יום ויום, ועל-כן צריכין בימי הספירה שהם הכנה לקבלת התורה לקרב את עצמו עם כל נפשות ישראל התלויים בו להשם יתברך שזהו עקר בחינת בנין היכל הקדש הנ"ל, על-כן צריכין בכל יום בכניסתו לספר היום לידע שכל הימים מנויים וספורים בחשבון, שזהו בחינת משפט, שהוא בכל יום כנ"ל, דהינו שחושב עם נפשו על כל יום ושופט את עצמו וכנ"ל, ועל-ידי בחינת משפט נתלהב הלב ושורף את הרע שהוא הכעס, ועל-ידי זה מגדיל השם והנפש על-ידי עשירות דקדשה, שזהו בחינת מ"ט ימי הספירה, וכנ"ל:

אות יח

כי עקר אבדת הימים שהאדם אובד את ימי חייו, חס ושלום, העקר הוא על-ידי תאות ממון ועשירות וטרדת הפרנסה, כנראה בחוש, וכמו שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק ועפר תאכל כל ימי חייך וכו', ועקר חסרון הפרנסה ועצם מרירתו וטרדתו של כל אחד הוא על-ידי הכעס, ונמשך מחטא אדם הראשון שפגם בעץ הדעת שעליו נאמר אויל ביום יודע כעסו, כמו שאמרו במדרש שאז נגזר בזעת אפך תאכל לחם וכו', כי מי שמבטל הכעס זוכה לעשירות תמיד כי הוא שמח בחלקו תמיד ועל-ידי זה זוכה לעשירות ממש כנ"ל, אבל מי שאינו משבר את הכעס עליו נאמר והיה כי ירעב והתקצף, ואפלו כשיש לו עשירות הוא מלא כעס, כמו שכתוב כל ימיו כעס ומכאובות, כי בכל פעם חסר לו יותר, ועל-כן באמת כל עשירות שלו אין כלום ועליו נאמר דעת חסרת מה קנית, דעת חסרת זה בחינת כעס, בחינת כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו, מה קנית, כי בודאי אין העשירות שלו כלום, כי תמיד חסר לו יותר וכנ"ל, ועליו נאמר עשר שמור לבעליו וכנ"ל, ולסוף אין נשאר לו כלום, כמו שכתוב ומאומה לא ישא בידו וכו', ועל זה נאמר עושה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, 'בחצי ימיו' דיקא, כי אינו זוכה להשלים את ימיו על-ידי תקון המשפט שמבטל הכעס ומשלים הימים כנ"ל, רק הוא אובד את ימיו כנ"ל, וכאשר רואין בחוש שהאדם אובד ימיו על-ידי טרדת הממון, ועל-כן מרגל הלשון בספרי מוסר אדם דואג על אבוד דמיו ואינו דואג על אבוד ימיו, כי הא בהא תליא, ועל-כן בספירה שעוסקין להשלים ולהגדיל השם והנפש על-ידי עשירות דקדשה, על-כן סופרין הימים שזהו בחינת משפט כנ"ל, שעל-ידי זה עקר תקון הימים על-ידי שמבטל הכעס וזוכה לעשירות דקדשה להיות שמח בחלקו לא להקפיד ולכעס ולהתקצף על החסרונות שלו, ועל-ידי זה זוכה לעשירות ממש, כי כפי בטול הכעס כן זוכה לעשירות כנ"ל, וזה בחינת שבע שבתות תמימות, ואל יאבד ואל יפגם שום יום מהם על-ידי הכעס, שעל-ידי כן טורף נפשו באפו ואובד ימי חייו כנ"ל, כי צריכין להתחיל לספרו בתחלת היום לקים תמימות תהיינה להמשיך בחינת תקון המשפט בתחלת היום כדי להציל נפשו מכעס, שעל-ידי זה יהיו ימיו שלמים, בחינת תמימות תהיינה, ועל-ידי זה יזכה שיכלל נפשו עם כל הנפשות התלויים בו בבחינת היכל הקדש הנ"ל להתקרב להשם יתברך ולתורתו הקדושה שזהו בחינת הכנה לשבועות שהוא קבלת התורה כנ"ל:

אות יט

ועל-כן תלמידי ר' עקיבא נסתלקו בימי העמר על-ידי הקפידות שהיו ביניהם, ועל-ידי זה לא המתיקו ובטלו את הכעס כראוי, ועל-כן נסתלקו בימי העמר דיקא שאז עוסקים לבטל הכעס והם פגמו בזה, על-כן נסתלקו אז דיקא, ועל-כן אמר רבי שמעון בר יוחאי, אנן בחביבותא תליא, כי זה עקר התקון לבטל הכעס והקפידות ולהמשיך אהבה וחסד, וכנ"ל:

אות כ

וזה בחינת ל"ג בעמר, שהוא בחינת עד הגל הזה (כמובא בכתבים), כי לבן רדף אחר יעקב עם כל נפשות ביתו, ועקר הקנאה היה על עצם העשירות שאסף בביתו, כמו שכתוב שם בפרשת וישמע יעקב וכו' לקח יעקב את כל אשר לאבינו וכו', כי הנפשות תלויים בעשירות כנ"ל, ולולא השם יתברך היה בעוזרו של יעקב, היה לבן עוקר את הכל, חס ושלום, כמו שכתוב ארמי אובד וכו', ועל זה אומרים בהגדה אחרי שמזכירין ואחרי כן יצאו ברכש גדול אומרים אחר כך והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, ועקר התגרות לבן על יעקב היה על העשירות שאסף שם שבו היו תלויים נפשותינו כנ"ל, ועל-כן הזכיר יעקב זה ביותר, כמו שכתוב, לולי אלהי אבי אלהי אברהם וכו' כי עתה ריקם שלחתני וכו', וכשהציל השם יתברך את יעקב מלבן ונשאר העשירות עם הנפשות הקדושות אצלו, נאמר שם עד הגל הזה וכו' אם אני לא אעבר אליך וכו', ושם מרמז סוד ל"ג בעמר, ואז הוא עקר המתקת הדינים של ימי הספירה, שעל-ידי זה נמשך העשירות אל הקדשה, ומכניעין קלפת לבן הארמי שמתגרה בעשירות דקדשה כנ"ל, כי ממשיכין בחינת עד הגל הזה שהוא בחינת הכנעת לבן הארמי נגד יעקב אבינו וחוזר כל העשירות והנפשות אל הקדשה וכנ"ל:

מתוך אוצר ספרי ברסלב להורדה של אור הגנוז ברסלב http://www.orhaganuz.co.il