כלי יקר על דברים/פרשת ראה

מתוך: כלי יקר על דברים יא (עריכה)

פרשת עקב (המשך)

פסוק ו

ואת כל היקום אשר ברגליהם. פירש"י זה ממונו של אדם המקיימו על רגליו, וכי מי שאין לו ממון חיגר ברגליו ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושית. ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר כי הוא הפחות שבכל ד' מעלות שמנה הרמב"ם (בח' פרקים) והם החכמה, והגבורה, והמדות, והעושר, כי כולם דבוקים באדם, והעושר חוץ ממנו, כי החכמה מקורה בראש ובמוח ולב, והגבורה מקורה בלב כי מי שהוא רך הלבב אינו גבור, אבל העושר דבוק ברגלו כי יתרון ארץ בכל היא, (קהלת ה, ח) והארץ מדרס לרגליו ודין הוא שיהיה הפחות שבכולם ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה שממונו מתגבר עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו ועלה מן הארץ משפל מצבו כאשר יקום איש על רעהו כך יקום ממונו עליו ושליט בו ומעבירו על דעתו ועל דעת קונו, לכך קראו היקום אשר ברגליהם כי זה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז ונתון תחת כפות רגליו הוא היקום אשר יקום עליו למשול בו, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג, כו). כך קנין זה מביא את בעליו בסכנות רבות והוא אשר המית את קרח כי בטח בעשרו ונפל, לכך קרא לממונם של קרח ועדתו היקום אשר ברגליהם.

פסוק יג

והיה אם שמוע תשמעו, פירש"י אם תשמעו בישן תשמעו בחדש. כי כך אמרו רז"ל (משנה, אבות ד, ב) ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה דהיינו מן הישן אל החדש. ומ"ש בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם לפי מה שפירש"י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם ש"מ שדבר זה בלתי מצוי כ"א באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש"י בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב, הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו. ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו', ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ר"ל שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מ"מ יעבדו את ה' על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש"י (יא.יח), וא"כ ענין זה אמור בפירוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם.

ונאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה' טובה יותר בציבור כמ"ש (איוב לו, ה) הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. ע"כ נאמר כאן ולעבדו בכל לבבכם וגו', ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו וכן כשיושב בביתו לבדו כמ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל.

פסוק כא

למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, במס' ברכות (דף ח.) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו. וקשה על תירוץ זה כי עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי בפסוק זה אמר סתם על האדמה בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת לומר שאז דווקא ממועט.

ונ"ל ע"ד שארז"ל (מגילה כט, א) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם ומקויים בו ייעוד למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם פירש"י מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה כפירוש רש"י, ומדקאמר בכל לבבכם ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל וע"ז ייעד השכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.

ומה שתלה הדבר דווקא באקדומי ואחשוכי, תמצא מבואר יפה בחבורינו עוללות אפרים בשער התפלה מאמר תקג. ע"ד הפסוק לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי (משלי ח, לד). לשכנו תדרשו ובאת שמה ותמצא כל הענין באר היטב.

=פרשת ראה=

פסוק כו

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז"ל (קידושין מ, ב) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד. ויש כדמות רמז לזה מה שמסיק בילקוט (תתעה) בתחילת פר' זו משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין כו'. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסיים בשבילין הכבושין ליחידים, אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסיים ברבים מן הטעם שנתבאר. ונקט לשון היום אע"פ שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה' אל הארץ. מ"מ נקט לשון היום לומר שמהיום עד אותו זמן יש לכם שהות להמלך כדי שלא יאמרו אנוסים היינו כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן שלא יאמרו הממם וערבבם ואילו היה להם שהות להמלך לא היה עושין.

ד"א במלת היום רמז אל הגלגל היומי, וסמכו אל הברכה והקללה לומר לך כמו השמש שהוא באחד ופועל שני הפכים. מתיך השעוה, ומקפיא הביצה, משחיר פני הכובס, ומלבין הבגד, וכל השינוים הללו אינן באים מצד השמש כ"א מצד המקבלים כך הברכות והקללות הבאים מאתו ית' אינן מחייבים שינוי בו ית' כמ"ש (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי, אלא השינוי בא מצד המקבלים ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג, לט) כדאיתא במדרש שהביא בעקידה בפרשה זו ואמרתי לקובעו במלת היום.

ד"א לפי שמצינו לרז"ל, שאמרו (נדרים ח, ב) אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו' שנאמר (מלאכי ג, יט) ולהט אותם היום הבא. והיום היינו השמש, אבל בצדיקים כתיב (שם ג.כ) וזרחה לכם יראי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. לכך נאמר היום ברכה וקללה מן גלגל היומי תמשך ברכה וקללה כי בהאי עלמא שכר מצוה ליכא. ולכך נתן סימן אחרי דרך מבוא השמש וגו' בפסוק זה נתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדהו, ודרך מבא השמש למה לי אלא שבא לרמוז שעיקר קבלת השכר והעונש ע"י מבוא השמש.

פסוק כז

את הברכה אשר תשמעו וגו'. בכ"מ שהזכיר השמיעה יש אחריו עשיה ושמירה, או עבודה, והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם, והיה אם שמוע וגו' ולעבדו בכל לבבכם, לפי שהשמיעה אין בה כי אם קבלת דברים במחשבה לבד שיקבל עליו לעשותו, אבל מ"מ אין די בזה אלא צריך גם עשיה בפועל שכן נאמר והקללה אם לא תשמעו וגו' וסרתם מן הדרך. וא"כ קשה הל"ל את הברכה אשר תשמעו וגו' והלכתם בדרך, וכי יש די בשמיעה לבד בלא עשיה.

והנה שא נא עיניך וראה מה שכתבנו למעלה פר' לך לך, במה שנאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור. שלכך הקדים ברכתו למברכים, לפי שמחשבה טובה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולפי זה הדבר אין צריך ביאור כאן כי הקללה ודאי לא תחול עד אחר שלא תשמעו וסרתם מן הדרך ממש, אבל הברכה תחול מיד אחר השמיעה לבד, כדי שקבלת הברכה יהיה לו לעזר לשיוכל להוציא מן הכח את מחשבתו הטובה ע"י הסרת המונעים.

ומ"ש אשר תשמעו ולא אמר אם תשמעו, לכבודן של ישראל אמר כן כאילו אינן חשודים בעיניו שלא ישמעו ולא יקבלו עליהם לעשות מצות ה' אפילו במחשבה כולי האי לא פקר, ומסתמא כל איש מישראל יחשב לעשות המצוה כי מחשבה קלה מאוד, אך בעשיה היה מסופק בהם כי אולי תכבד העבודה עליהם ויתרשלו בעשייתה לכך אמר את הברכה אשר תשמעו כי ידע ה' ודאי שתשמעו ותקבלו בלבבכם לעשותן ואז ישלח ה' את הברכה כדי שעל ידה יסורו ממכם כל המונעים שמבחוץ ותוכלו להוציא המחשבה אל הפועל כי האדם המתחיל וה' יגמור עליו כמ"ש (תהלים נז, ג) לאל גומר עלי. לכך נאמר את הברכה כל את לרבות בא כי הברכה באה לרבות המעשה שיוכל לבא על ידו, אבל בקללה נאמר לשון אם, בעבור וסרתם מן הדרך בפועל שאמר אחר לא תשמעו כי בזה היה מסופק אם יהיה או לא כי יכול להיות שיתרשלו בפועל כי וסרתם מן הדרך פירוש על לא תשמעו שאין הכוונה בו שמיעה במחשבה לבד אלא שמיעה שיש בה עשיה.

וי"א שלכך הקדים הברכה קודם למעשה, שהרי כל הברכות היו ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה. וא"כ כל שעה הוא קם בלא יעשה שאם אתה אומר שמא יעשה לאחר זמן א"כ אין לדבר סוף ואימתי תחול הברכה, ומסכים זה לדעת האומרים כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (קידושין ח, א) ומלת אשר תשמעו היינו על מנת אשר תשמעו, והוא מורה על הקדמת השכר למעשה וכה"א (תהלים קה, מה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו. ובסמוך יתבאר מלת אשר, בדרך אחר.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וגו'. יש לדקדק למה אמר בברכות אשר תשמעו אל מצות ה' אשר אנכי מצוה אתכם היום. פעם תלה המצות בה', ופעם בעצמו. ובקללות הפסיק ביניהם במאמר וסרתם מן הדרך. ונ"ל על דרך שמסיק בירושלמי דמסכת שבת (פ"ו ה"ט) א"ר ברכיה עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת ומה"ש שואלים אותם מה פעל אל שנאמר (במדבר כג, כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. מכאן שלעתיד ישמעו ישראל מפי הגבורה את אשר יצוה לא כעה"ז שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' ומתנו (דברים ה, כב) והוצרכו לסרסור, ולעתיד יפה כחם עד שהמה יהיו סרסורים בינו ית' ובין מלהש"ר וזהו עיקר שכר הצדיקים ותקות כל מקוה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז, ד). אבל עונש הרשעים אין די בזה שלא יזכו לחזות בנועם ה' כדעת הרמב"ם, אלא יקבלו עונש גדול בפועל כדעת הרמב"ן.

ובהצעה זו אתי שפיר מה שקשה הלא ברכה וקללה האמורה כאן המה האמורות בהר גריזים והר עיבל, ולמה נזכרו בפרשת כי תבא כל הארורים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ולא נזכרו הברכות, אלא ודאי שהברכה האמורה כאן עיקרה לעוה"ב כי שם צוה ה' את הברכה. והכתוב מפרש בהדיא מהות הברכה ואמר את הברכה, זו היא הברכה אשר תשמעו לעתיד אל מצות ה' אלהיכם, כי בעולם הזה אנכי עומד בין ה' וביניכם. ז"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום בעה"ז, אבל לעתיד תזכו לשמוע בעצמכם כאמור. אבל בקללה לא רצה לומר שאין קללה אחרת כ"א מה שלא יזכו לשלימות זה, כי לא די בזה אלא קללה ממש על ראש רשעים תחול והם אותן הארורים שנזכרו פרשת כי תבא ואותה קללה תחול אם לא תשמעו לקבל את מצות ה' אלהיכם. וכדי שלא תטעה לפרש אם לא תשמעו מעין אשר תשמעו, אמר וסרתם מן הדרך. כי מה שאמרתי אם לא תשמעו היינו הסרה מן הדרך בעה"ז ואינו מעין אשר תשמעו המדבר בשכר עה"ב.

ומ"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום. לפי שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (מכות כד, א), ע"כ עשה שתי חלוקות ואמר שתחול הקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם דהיינו אנכי ולא יהיה לך שבאזניכם שמעתם אותם מפי הגבורה, ועל אלו פשיטא שתחול הקללה אם לא תשמעו לקיימם. אלא אפילו אם תסורו מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם ותבטחו על תהו לאמר שמלבי בדיתי אותם מ"מ לא תפטרו בזה מן העונש. ועדיין לא פירש מה הם המצות ששמעו מפי הגבורה ע"כ אמר ללכת אחרי אלהים אחרים וגו'. כי זה כנגד אנכי ולא יהיה לך והוא מוסב על תחילת המקרא שאמר אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם. ובזה יתורצו כל הספיקות אשר עליהם נתעוררו המפרשים בפרשה זו.

פסוק ל

אחרי דרך מבוא השמש וגו'. כל הסימנים והמצרים הללו נראין שאין בהם צורך כל כך, כי ההרים הללו אשר נקבו בשמות היו נכרים וידועים, ובמס' סוטה (דף לג:) מסיק היושב בערבה והלא בין הרים וגבעות היו יושבים, מול הגלגל והלא לא ראו את הגלגל, ר"א בן יעקב אומר לא בא הכתוב אלא להראות להם דרך בשניה כמו שהראה להם בראשונה. דרך, בדרך לכו ולא בשדות וכרמים. היושב, בישוב לכו ולא במדברות. בערבה, במישור לכו ולא בהרים וגבעות, וקשה לדבריו מה ענין זה להר גריזים ועיבל. ועל צד הרמז י"ל שהורה שהברכות יחולו על ראש ג' כיתות מישראל כשילכו דרך ישרה.

כת ראשונה, הם תמימי דרך ההולכים בתורת ה', מורי ההוראה בישראל להם אמר בדרך לכו ולא בשדות וכרמים, כדרך שלא היה לכהנים חלק בשדות וכרמים שלא יהיו טרודים בעבודת האדמה אלא שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), ואשכחן כל התורה דאקרי דרך כדאיתא בקידושין (דף ב:) כך כל הולכי דרך תורת ה' לא יתעסקו בשדות וכרמים.

כת שניה, הם הבעלי בתים העוסקים בישוב העולם ומחזיקים ידי לומדי תורה להם אמר בישוב לכו, שתמיד תהיו עסוקים בדברים שהם ישוב העולם ולא בדברים בטלים דברי תוהו כמדבר מקום תוהו ז"ש ולא במדברות כדרך יושבי קרנות אשר כל משאם ומתנם בדברים בטלים ולה"ר ויכלול זה לשון מדברות.

כת שלישית, הם הבעלי שררה מלכי ישראל ונשיאי כל דור ודור ומנהיגיהם, להם אמר שלא ירום לבבם אלא בערבה ילכו במישור ולא בהרים וגבעות לילך בגדולות ובנפלאות אלא בדרך ממוצע כדרך שהערבה ממוצע בין הר לשפלה, ואע"פ שכל פסוק זה מדבר בהולכי דרכים ממש כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו וכדרך שפירש"י שצוה להם שילכו דרך הכנעני כי הוא ארץ מישור וישוב כדרך שהראה להם בראשונה, מ"מ לא לחנם חזר משה וזרזם שנית על הנהגת הדרך אלא כדי שילמדו מסתם דרך זה, הנהגת דרך ה' בתורה ומצוה אשר מצדם יזכו אל הברכות האמורות בהר גריזים בעולם הזה, ולשכר עה"ב הבא דרך מבוא השמש אחר שקיעת שמשו של האדם בעה"ז זורח הוא שם באור הנצחי. ואף אם כל זה דרך דרש מ"מ הענין מצד עצמו נכון וקרוב לשמוע ישמע חכם ויוסיף לקח.

מתוך: כלי יקר על דברים יב (עריכה)

פסוק ד

לא תעשון כן לה' אלהיכם וגו'. לפי שהאומות בוחרים להם לטעותם ההרים הרמים ועץ רענן, כי אין האלילים מכבדין את המקום אלא המקום מכבדם, וההולכים אל הטעות דורשים אל המקום יותר מאחר הטעות ולפי שהמקום סבה גדולה לעבודה זו, ע"כ נאמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו'. אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם שלא אתם תהיו הבוחרים במקום, כ"א אל המקום אשר יבחר ה' וגו'. כי הוא ית' הבוחר ולא אתם כי אין כבודו ית' תלוי במקום אלא הקב"ה מכבד מקומו לפיכך לשכנו תדרשו. לא תדרשו אל המקום אלא תדרשו לשכנו איה מקום כבודו כי הוא ית' עיקר והמקום טפל לו, ומה שנאמר אשר יבחר ה' ולא גלה את המקום מיד, נתן הרב המורה ג' טעמים בדבר זכרם מהרי"א בספרו.

ואומר אני שיש סוד בדבר כי אפילו לאברהם לא גלה מיד. ואמר על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כב, ב) וקרא שמו ה' יראה (שם כב, יד) כי הוא ית' הרואה ואין אתנו יודע עד מה. וקרוב לשמוע שלכך לא גלהו שלא ינהגו בזיון בשילה ונוב וגבעון, כשידעו בבירור שלא זו הנחלה והמנוחה. ותדע כי המפרשים אמרו שכאן נרמז שילה ובית עולמים והוכיחו זה מחמת כמה שינויים שראו בפרשה כי מתחילה אמר על שילה כי אם אל המקום וגו' לשום שמו שם. משמע שימה בעלמא לפי שעה והיינו שילה, ואח"כ אמר והיה המקום אשר יבחר ה' בו לשכן שמו שם. לשכן משמע קבע לדורות, בראשון אמר ונדריכם, ובבית עולמים ומבחר נדריכם, והוסיף בו ושמחתם לפני ה', ובראשון לא הזכיר לפני ה', בראשון אמר אתם ובתיכם, ובבית עולמים הוסיף אתם ובניכם ובנותיכם, בשני אמר אשר יבחר ה' אלהיכם בו משמע במקום, ובראשון לא הזכיר בו.

ועל זה קשה לי, הרי בראשון נאמר מכל שבטיכם משמע שגבה הכסף מכל השבטים, והוכיח רש"י זה סוף ספר שמואל (שמואל ב כד, כד) ממ"ש שם שקלים חמשים ובדברי הימים (דה"א כא, כה) כתיב משקל שש מאות אלא שגבה חמשים שקל מכל שבט ושבט ועלה לשש מאות, וא"כ בודאי פסוק ראשון מדבר בבית עולמים אשר בנה דוד, ועוד קשה לי הלא מימות עולם נבחר המקום של בית עולמים וראיה מאדם שהקריב שם והמעשה של עקידת יצחק מוכיח זה ומהו שאמר אשר יבחר ה' להבא משמע, ומ"ש שלשון שימה משמע שימה כל דהו, אין דעתי נוחה בפירוש זה שהרי נאמר (דברים לא, יט) ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וכי צוה ה' לשום התורה בפיהם שימה כל דהו ועיין מה שפירש"י על פסוק אשר תשים לפניהם (שמות כא, א). משמע שאיפכא מסתברא שלשון שימה מורה על דבר קבוע אשר לא יסור לעולם.

על כן אומר אני בהפך זה ובזה יתורץ הכל, כי מה שנאמר כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשום שמו שם, מדבר בבית עולמים שנגבה מכל השבטים ואע"פ שהמקום ההוא כבר נבחר מימות האבות, מ"מ אמר אשר יבחר לשון להבא על שסופו לבחור בגביית הכסף שיהיה מכל שבטיכם, לכך לא נאמר יבחר בו מכל שבטיכם כי בו קאי על המקום והמקום כבר נבחר ומ"ש אשר יבחר היינו שיבחר הגבייה מכל שבטיכם לשום שמו שם שימה של קבע, לשכנו תדרשו, ר"ל דרשו נא מזקנים ונבונים ויגידו לך כי זה המקום נבחר לקדושה מימות עולם, ובאת שמה. לשון יחיד כי פסוק זה אזהרה לרבים אזהרה ליחיד שלא יקריבו בבמה לא זו רבים שיש לחוש בהם שרצונם להבדל מעדת ישראל אלא אפילו יחיד שאין בו חששה זו מ"מ לא יקריב בבמה. והבאתם שמה וגו', מה שלא אמר מבחר נדריכם ללמד שיביא מן המובחר, לפי שהוא ק"ו משילה, ועוד שאפילו הבאה כל דהו גורמת לאדם הצלחה במקום קדוש זה ביתר שאת. ואמר ואכלתם שם לפני ה' שאפילו האכילה הגופנית לפני ה' היא שם וק"ו השמחה שהיא בנפש, ואמר אתם ובתיכם כי מסתמא בירושלים קנו להם, שלמים וכן רבים (נחום א, יב) בתים חשובים ובזה כלל כל בני ביתו.

ואח"כ אמר ועברתם את הירדן וגו', והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו וגו'. משמע שזה מדבר במקום שנבחר סמוך להעברת הירדן דהיינו שילה ועליו אמר אשר יבחר בו כי סופו לבחר במקום ההוא לשכן שמו שם לפי שעה כי המשכן נקרא בשם זה לפי שהיה לפי שעה. ושמחתם שם לפני ה' דווקא השמחה שבנפש לפני ה' היא וכל הענין מבואר מעצמו. ומה שחזר ואמר כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך. היינו ג"כ שילה שהיה באחד מן השבטים ולא מכולם ובא הכתוב ליתן לא תעשה בדבר כפירש"י אפילו בשילה וק"ו בבית עולמים, ואילו לא חזר ואמר כי אם במקום וגו', הייתי אומר מה שאמר השמר לך ליתן לא תעשה בדבר היינו דווקא בבית עולמים. ופירוש זה אמיתי ונכון.

פסוק כ

כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר. הורה שאין האדם הומה אחר התאות כ"א מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כ"א מתוך קופה של בשר (ברכות לב, א) לכך אמר כי ירחיב ה' את גבולך. וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר. ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים, והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים ביותר כמ"ש ומקדשי תיראו (ויקרא יט, כט) ר"ל מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה' מכליותיך ע"כ כל היום תתאוה תאוה גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכמו שנאמר (ויקרא יח, יג) כי יצוד ציד חיה או עוף. ואמרו רז"ל (חולין פד, א) למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת.

ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי צידה. (בראשית כז, ג) וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר כי אם בהזמנה זאת ע"י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו, לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר, וזה פירוש יקר ומיושב לשון אך יותר מפירושו של רש"י.

ולפי שמצינו, שבכל דבר הניצוד ממקומות ההפקר יש בו לחוש ביותר שלא יהיה דבר גזול, כי על כן הזהיר יצחק את עשיו שיביא לו מן ההפקר ולא מן הגזל לפי שאולי הניצוד היו לו בעלים וברח מהם, ע"כ נאמר כאן וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך ה'. וכי ס"ד שיזבח מן אותן אשר לא נתן לו ה' אלא שר"ל שיאכל דווקא בהזמנה זאת כי יצוד ציד חיה או עוף ויש לחוש בו על הגזל כאמור, ע"כ אמר אשר נתן לך ה' שאפילו במצודתך לאפוקי הגזול אינו מאת ה' וע"ז אמר כאשר צויתיך. והזהרתיך על הגזל או הזהרתיך שלא תאכל בשר כי אם בהזמנה הזאת.

פסוק כה

לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך. פרט כאן לבניך אחריך, לפי שאמרו המפרשים שהדם מוליד אכזריות בגוף האוכל וטבע האב נמשך גם לבנים ויהיו תולדותיהן כיוצא בהם, לכך אמר כשלא תאכל הדם ייטב לך ולבניך אחריך שלא יהיה האכזריות קנין דבק בזרעו. ולכך נאמר בסמוך בהכאת עיר הנדחת טף ונשים ביום אחד שנראה אכזריות גדול ויש לחוש פן יהיה האכזריות קנין דבק בו ובזרעו, ע"כ אמר ונתן לך רחמים שתהיה רחמן בטבע על כל פנים על הבריות ובסבה זו ירחמך ה' וזהו שאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. דהיינו שירבה את זרעך כי גם המה יהיו רחמנים כמותך.

מתוך: כלי יקר על דברים יג (עריכה)

כלי יקר על דברים יג

מתוך: כלי יקר על דברים יד (עריכה)

פסוק א

לא תתגודדו וגו', לפי שהאומות מצטערים כדין על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב, אבל אתה לא כן כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסין לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר נפשות הצדיקים הטהורות ואינו דבר האבד ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי. ורז"ל (שבת קה, ב) אמרו המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. והטעם לפי שגם הנפשות הם סגולה ואוצר על כן שם יהיו גם הדמעות בבית גנזיו, ומ"ש הלא בספרתך לשון בלתי מובן, אומר אני שכך פירושו, כי מה שהקב"ה מוציאן ומכניסן במספר ככוכבים, זה מורה על חשיבתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר על כן נתן טעם על ספירת נודו ושימת הדמעות בנאד ואמר הלא בספרתך, ר"ל הלא גם המה בעצמם הם בספרתך שאתה מוציאן ומכניסן במספר, וכמוהם יהיו גם הדמעות גנוזים ונספרים, ואחר שאינו קרח מכאן ומכאן ע"כ אין נכון לשום קרחה בין עיניכם למת. כי הקרחה שבין העינים מורה כאלו היו דמעותיו קרחים ואבודים ואינו כן אלא גם הדמעות נתונים בנאד כאמור.

ויש עוד לפרש המוריד דמעות על אדם כשר וכו'. מסתמא המצטער על העדר כשרון המעשה הרי הוא ירא אלהים, וכתיב (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו. היינו אוצרו של הקב"ה כי אין עושין אוצר כי אם מדבר שאינו בנמצא כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב) על כן הקב"ה מניח גם הדמעות בבית גנזיו, ומ"ש לעם סגולה קאי גם על בין עיניכם המורה על מקום הדמעות.

פסוק כב

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. לפי שנאמר (מלאכי ג, י) הביאו המעשר אל בית האוצר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. שיבלו שפתותיכם מלומר די. (שבת לב, ב) וביאור הענין הוא שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך וא"כ ודאי לא יוכלו לומר די כי לשון די שייך לומר כשיש להם די מחסורם, אבל כשיש להם די והותר לא יוכלו לומר די וזהו בלי די ובלי הוא לשון לא ור"ל שלא יאמר עליו די והיינו שיבלו שפתותיהם מלומר די כי אין הפה יכול לדבר די כשיש די והותר, ועל אותו ריבוי מופלג אמר כפל עשר תעשר ור"ל אם עשר שתתן מעשר בשנה זו עשרה ממאה, אז תזכה שלשנה הבאה תעשר את כל תבואת זרעך של שנה זו ויעשה לשנה הבאה אלף מדות ותתן מאה מעשר וכן יעשה מידי שנה בשנה זה שאמר היוצא השדה שנה שנה.

אך לפי שמצינו שכל עניני צדקה כפולים, עשר תעשר, נתון תתן, פתוח תפתח, והעבט תעביטנו, וכן השכר כפול כי ברך יברכך, ע"כ נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, ע"י שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם ורש לא שמע גערה. כאמרו רז"ל (ברכות ח, א) המתפלל ישהה כשיעור כניסת שני פתחים כו'. והוא לקיים מה שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה (ב"ב י, א) וזהו שיעור שני פתחים כמ"ש פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו לכך נאמר כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז"ל במדרש (ילקו"ש ישעיה תמה.) חטאו בכפלים כו'. כי חטאו בצדקה שענינה כפול כמ"ש (יחזקאל טז, מט) הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה. וחטאו גם בשבתות כמ"ש (יחזקאל כב, כו) ומשבתותי העלימו עיניהם שכל עניני שבת כפול (מדרש תהלים צב.א), וחטאו גם בשלוח עבדים חפשי בימי ירמיה (ירמיה לד, יא) וכתיב בהם (דברים טו, יח) כי משנה שכר שכיר עבדך. וזהו חטאו בכפלים כו'.

ד"א כל הכפולות באו לומר, שאם נתן פעם אחד תזכה ליתן גם פעם שני, כי נתינה גוררת נתינה וכן כולם.

מתוך: כלי יקר על דברים טו (עריכה)

פסוק ד

אפס כי לא יהיה בך אביון. ולמטה נאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ואמרו רז"ל (ספרי ראה קלב.) הא בזמן שעושין רצונו של מקום הא בזמן שאין עושין רצונו. והעד על זה מה שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון וגו' רק אם שמוע תשמע בקול ה'. ר"ל אך ורק בתנאי זה אם שמוע תשמע. אבל מה שאמרו בפסוק כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. צריך ביאור, מאי משמע שפסוק זה מדבר בזמן שאין עושין רצונו, ועו"ק מהו נתינת טעם הוא שאמר על כן אנכי מצוך פתוח תפתח. מקמ"ל פשיטא שאם אין עני למי יתן, ועו"ק למה התחיל פרשת כי יהיה בך אביון וגו' בארצך והלא הצדקה חובת הגוף ונוהגת אפילו בחוץ לארץ, וכן מסיים הפרשה ולאביונך בארצך, ובפסוק כי לא יחדל אמר מקרב הארץ ולא אמר מקרב ארצך.

אלא ודאי כך פירושו, שכל עניי ארצך ראוי להקדים לעניי חוץ לארץ וכל הפרשה מדברת בזמן שעושין רצונו כמובן מלשון רק אם שמוע וגו' וכשאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך. כל האחדים הללו מורים באצבע שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום ברוך הוא אז לא ימצא שם אביון כי אם אחד מעיר ואחד ממשפחה והוא בלתי שכיח כלל, וכשאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדבר בחוץ לארץ והוא בזמן שאין עושין רצונו מאחר שלא עלו לארץ ישראל עם אחיכם כמו שנעשה בימי עזרא שרובם לא עלו מבבל ושם לא יחדל אביון מקרב הארץ היינו מכלל הארץ ולכך לא אמר ארצך, וכל פסוק כי לא יחדל אביון הוא תירוץ על פסוק ראשון שאמר כי יהיה בך אביון וגו' בארצך למה נקט בארצך והלא מצוה זו נוהגת גם בחוץ לארץ ע"ז אמר כמתרץ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. דהיינו בחוץ לארץ ותטעה לומר מאחר שעניי חוץ לארץ יבואו אליך מארץ רחוקה אין נכון לדחותם ויהיו קודמים לעניי ארצך ע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך בארצך. ר"ל לכך אמרתי לך למעלה בארצך לגזור אומר שהדין עם עניי ארצך שהם קודמים לעניי חוץ לארץ אשר מקרב הארץ. ומ"ש על כן אנכי מצוך לאמר. כי האמירה עיקר וטובה מן הנתינה שהרי הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בי"א ברכות (ב"ב ט, ב) וזהו לאמר לו דברי ריצוי ופיוס. וי"א לאמר פתוח תפתח. שיזרז גם אחרים על הצדקה ויאמר להם פתוח תפתח וגו'.

פסוק י

כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'. רז"ל (שבת קנא, ב) למדו מן לשון בגלל שגלגל הוא שחוזר בעולם. ורבים תמהו על הלשון, כי בגלל אינו לשון גלגל שהרי גימ"ל אחת חסירה. ואומר אני שכוונתם ז"ל לפרש בגלל מלשון וגללו את האבן (בראשית כט, ג) ור"ל כשיתגולל העוני בין האנשים מזה לזה כמנהגו, אז יברכך ה' ויגרום שלא יתגולל ולא יתנפל עליך בנפול על אנשים, וממילא שמעינן שהדבר מתגלגל בעולם כגלגל שכל נותן סופו להיות מקבל, כי כך המדה בכל הנמצאים שבכל הג' עולמות שכל נותן ישוב להיות מקבל כדרך שבארנו למעלה בפרשת בראשית בפסוק יום הששי. שבכל הנמצאים הולך הדבר בסיבות כגלגל שכל אחד מהם נותן ומקבל בלתי ה' לבדו הוא הנותן ובלתי מקבל.

וטעמו של דבר נראה, שלא רצה ה' שיהיה האדם מתחזק בארץ הוא וזרעו עד עולם על דרך שנאמר (ויקרא כה, כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ואילו לא היה האדם בא לכלל מדה זו לעולם לא הוא ולא זרעו היה מחזיק בארץ לצמיתות וישכח כי לה' הארץ, על כן הקב"ה מסבב שכל אדם בא לידי מדה זו או הוא או זרעו לידע ולהודיע כי כולם כגרים על הארץ ולה' תבל ומלואה, וז"ש אחר פסוק כי בגלל ליתן טעם למה הוא מתגולל על אנשים כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כי קרב הארץ מחייב ענין זה כאמור, על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לענייך כדי שיתנו גם לך או לזרעך אבל לא לשניהם כמ"ש (תהלים לז, כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ר"ל הוא וזרעו אלא או הוא או זרעו, ובזה אין פסוק זה סותר מארז"ל (שבת קנא, ב) או הוא או זרעו באים לכלל מדה זו. וי"א חסרון גימ"ל במלת בגלל לומר שזה נמשך מעון מניעת גמילות חסד כי ג"ד דרז"ל (דף קד.) גמול דלים. וחסרון הגימ"ל לדלים מסבב הגלגל.

מתוך: כלי יקר על דברים טז (עריכה)

פרשת ראה

פסוק יז

איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. רז"ל (חגיגה ח, ב) למדו מן פסוק זה שמי שיש לו נכסים מרובים יביא עולות מרובים ואם יש לו אוכלים מרובים היינו בניו ובני ביתו שנקראו ברכת ה' כמו שנאמר (תהלים קכ"ח, ג'-ד') בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. לכך אמר תחילה על העולות התלוים בנכסים הן רב הן מעט איש כמתנת ידו היינו כפי נכסיו מסת נדבת ידו וחילו, ואח"כ אמר על השלמים התלוין באוכלין מרובים כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך כי זה תלוי במה שברכך ה' והרבך.

ולפי שבכל הפרשה משה ידבר בנוכח לישראל, א"כ היל"ל כמתנת ידך, ואמר ידו בלשון נסתר ואולי קאי ידו על הקב"ה כמ"ש (דה"א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ואמר לשון זה בעולות שכולם כליל לגבוה פן ירע עיניו מליתן משלו לגבוה כל כך עולות הרבה, ע"כ אמר שלא משלו הוא נותן אלא ממה שקבל מידו של הקב"ה וז"ש כמתנת ידו של הקב"ה אם מידו ית' ניתן לו נכסים מרובים אז יחזור ויתן לו משלו ויביא עולות מרובים. ויכול להיות שאוכלין מרובים היינו הגר והיתום והאלמנה וגו' ולצרכם יביא שלמים מרובין ולא ירע עיניך בתתך להם, אלא כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ולא משלך אתה נותן כי אם משלו יתברך.

=פרשת שופטים=

פסוק יח

שופטים ושוטרים תתן לך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. היה לו לומר ושפטו אותך כי מלת אותך תבא במקום תתן לך, ובמקום ושפטו הוה ליה למימר וישפטו כי ושפטו אינו ציווי כ"א הודעת דברים שכך יהיה.

ביאור הענין הוא, שפסוק זה ציווי למי שיש ספק בידו למנות דיינים שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם וז"ש תתן לך על עצמך ונמשך בזה בק"ו שישפטו את כל העם משפט צדק. כי אם לא יחניפו גם לך ק"ו לכל העם, לכך אמר ושפטו לשון הודעת דברים לומר שכך יהיה בוודאי בקל וחומר. לא כמנהג דורינו שכל מי אשר ספק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו דומה כאלו התנה עמו בפירוש על מנת שיחניף לו וכן עושים, ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק כי הדיין צריך להשוות כל הדינין שלא יאמרו לו אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך ועכשיו אתה משנה בדין כזה.

ועל דרך הרמז י"ל, שבכ"מ שנאמר העם מדבר ברשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא, א) ורז"ל אמרו (משנה, אבות א, ח) כשבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים כו'. לכך אמר ושפטו את העם כי בשעת המשפט יהיו בעיניך כשאר העם אשר הרשעים מכונים בהם, אמנם משפט צדק אחר המשפט יתהפך הרשעות לצדק כי יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין. ד"א שופטים ושוטרים תתן לך קשוט עצמך תחלה (ב"מ קז, ב) ואח"כ ושפטו את העם לקשט זולתו כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא (ב"ב נח, ב).

פסוק יט

לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד. מדלא קאמר ולא תכיר פנים בוי"ו ואמר ולא תקח שוחד בוי"ו ש"מ שלא תטה ולא תכיר כל אחד מילתא באפי נפשיה, אבל לא תקח שוחד תולדות של לא תכיר פנים לפי שהעשירים נקראו פני הארץ כמו שפירש"י פר' מקץ (מקץ מא.נו) וכשאמר לא תכיר פנים היינו העשירים שנקראו פני הארץ וכשלא תכירם אז ממילא לא תקח שוחד, כי המכיר פני העשירים הוא בעבור תקות השוחד שמקוה לקבל מהם. ולשון הטיה מורה ששני הבעלי דינין יהיו שוים בעיניו כאילו היו שניהם מונחים בכף מאזנים השוים לבלתי היות לשום כף הכרע ונטייה לשום צד וזהו ענין לא תכיר פנים שיהיה דומה כאלו אינו מכיר שום אחד מהם.

ולשון שוחד אמרו רז"ל (כתובות קה, ב) שהוא חד, שהמקבל והנותן נעשו לאיש אחד ושוב אינו רואה חובה לעצמו, ואין זה מחוור שהרי שוחד שם הממון ולא שם הבעלים וכי בעבור שגורם שהבעלים יהיו לאחדים נקרא הממון על שמם. ונ"ל שהוא חד לשון חידוד מלשון ברזל בברזל יחד (משלי כז, יז) כי הממון דומה לסכין מחודד החותך מהרה וכל דיין צריך להיות מתון שלא יחתוך הדין מהרה וכשקבל השוחד הרי הוא יודע לאלתר להיכן הדין נוטה וחותכו מהרה כחותך בסכין חד, ולא הדיין חותך הדין אלא הממון חותך והוא חד. ולפי שרמז כאן שהדיין צריך להיות מתון בדין ועי"ז יבא לידי עינוי הדין להשהותו יותר מכדי הראוי, ע"כ אמר צדק צדק תרדוף. לפי שהנביא מאשים את ישראל באמרו צדק ילין בה (ישעיה א, כא) כדרך שפרשנו למעלה פר' דברים (א.יח) שבדיני נפשות גומרין בו ביום לזכות אבל לא לחובה והם הפכו השיטה והיו מלינים הצדק דהיינו הזכות, ע"ז אמר כאן שצדק תרדוף כי לשון רדיפה מורה על המהירות שימהר לחתוך הדין כשנתברר זכותו דהיינו הצדק, וכפל הצדק חד לגופיה וחד למעט החובה שחייב להלין.

ד"א שחד שהוא חד כחרב החותך, כך עיוות הדין מביא חרב חדה לעולם כדאיתא באבות (משנה, אבות ה, יא) חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין, לכך נקרא השחד המעוות הדין שחד שהוא חד כחרב. ואח"כ הזהיר גם על עינוי הדין באמרו צדק צדק תרדוף. שימהר לומר פלוני אתה זכאי לגלות צדקתו למען תחיה ותנצל מן החרב, וירשת את הארץ פירש"י כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. וטעם להחיות לפי שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (משנה, אבות ג, ב) לכך אמרו שמנוי הדיינים גורם להחיות ר"ל שלא יבלע איש את רעהו חיים ולהושיבם על אדמתם כמ"ש (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ. אבל קלקול הדינין גורם השחתת הארץ ודור המבול יוכיח וכן אמר יתרו וגם כל העם על מקומו יבא בשלום (שמות יח, כג) הל"ל איש על מקומו ישב בשלום, אלא שמדבר במקום כללי המיוחד לכל העם אשר כעת רצו לבא שמה ואמר יתרו שבזכות מנוי הדיינים יזכו לבא שמה.

ועל דרך הרמז י"ל שהזכיר כאן המשפט וצדקה, לפי שיש לפעמים דיין העושה צדקה ומשפט כאחד כדרך שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה (סנהדרין ו, ב) ויש הפרש בין משפט לצדקה כי המשפט צריך להיות במתון והצדקה ברדיפה ומהירות כמ"ש (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים. וכתיב (ישעיה נו, א) שמרו משפט ועשו צדקה. ושמרו לשון שמרים כי המשקה העומד על שמריו זמן רב יפלו השמרים למטה וישאר המשקה צלול ועל דרך שנאמר (תהלים עג, כא) כי יתחמץ לבבי וגו'. כך מי שהוא מתון בדין גורם להרחיק כל הטעויות הגורמים עכירת השכל, ועשו צדקה לאלתר בלא המתנה מיד תן לו ואל תדחהו, כך נאמר כאן לא תקח שוחד שהוא חד וחותך הדין מהרה אלא צריך להיות מתון בדבר המשפט, אבל הצדקה לא כן אלא צדק צדק תרדוף, ברדיפה ומהירות למען תחיה כי רודף צדקה וחסד ימצא חיים, וירשת את הארץ כי הדינין יושיבום על אדמתם ומלך במשפט יעמיד ארץ.

פסוק כא

לא תטע וגו', ולא תקים וגו', לא תזבח וגו', במדרש אמרו (דב"ר ה, ו) כי בכסא של שלמה המלך היו שש מעלות והיו כתוב על אחד לא תטה, על השני לא תכיר, על השלישי לא תקח, על הרביעי לא תטע, על החמישי לא תקים, על הששי לא תזבח. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין לא תזבח ולא תקים ולא תטע, לכסא שלמה אשר הוכן למשפט, ומאמר לא תזבח אשר יראה בעיניך רחוק לסמכו לכסא משפט הנני מראה מקום כי קרוב הדבר מאוד, כדרך שאמרו (ביבמות קא.) כשם שב"ד מנוקים היו בצדק כך היו מנוקים ממום שנאמר (שיר ד, ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. וידוע שאין לך דבר הבא בקבלה שאין לו סמך מן התורה כי ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן (חגיגה י, ב) ומהיכן למדו לומר כן מן התורה שהסנהדרין צריכין להיות נקיים מכל מום, אלא ודאי לפי שהכל מודים אפילו מאן דלא דריש סמוכים מ"מ במשנה תורה הכל דרשי סמוכים (יבמות ד, א) וא"כ למנ"מ נסמכו ששה לאוין הללו, אלא לומר לך שכולם תלוין ביושב על כסא דין ולא לחנם אמרה תורה שיהיה מקום ישיבת הסנהדרין אצל המזבח, אלא ודאי כדי ללמוד זה מזה וכל הפוסל במזבח עצמו ובנקרבים על גביו זהו הדבר הפוסל גם בסנהדרין.

בנקרבים על גבי המזבח כתיב, לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כשם שפוסל המום בקרבן כך פוסל גם בסנהדרין, כי כל מום חיצוני מגלה איזו רעה הנסתרת בתוך הגוף בין באדם, בין בבהמה, לכך נאמר בבהמה כל דבר רע כי המום הנגלה מורה שיש בקרבה איזו רעה נסתרת כל חלי וכל מכה, וכתבה לנו התורה כדי לגלות טעם המום הפוסל גם בסנהדרין כי המום החיצוני יוצא מן השורש פורה ראש ולענה כדרך שפרשנו למעלה בפר' אמור (כא.כא) בפסוק מום בו ע"ש, דרך משל אם הוא עור מעינו אחת ידענו בו כי השוחד גרם לו, ואם הוא פסח ידענו שרגלו לא עמדה במישור והוא צולע ופוסח על שתי הסעיפים וכן כל המומים, וזה"ש כשם שצריכין להיות מנוקים בצדק כו' למה תלוי המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה כי המום מורה על קלקול הצדק לכך סמך פסוק לא תזבח לפסוק צדק צדק תרדוף.

וכשם שהמזבח היה צריך להיות מן אבנים הרבה ולא מצבת אבן אחת, כך הסנהדרין, כי אין דן יחידי אלא אחד (משנה, אבות ד, י) ע"כ היו הסנהדרין צריכין להיות רבים כי אנשי המעלה נמשלו לאבני נזר בהרבה מקומות במקרא, לכך היה כתוב על כסא שלמה לא תקים לך מצבה. ולא תטע לך אשרה דרשו (סנהדרין ז, ב) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל מזבח ה', וזה אזהרה גדולה על גסות הרוח ואנו למידין גם זה מן המזבח שלא רצה ה' במזבח של כסף וזהב אלא מזבח אדמה תעשה לי, המורה על גדר הענוה ורז"ל אמרו (משנה, אבות ד, ט) הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. וכמ"ש (תהלים כה, ט) ידרך ענוים במשפט. ובטעמו של דבר זה הארכנו למעלה פר' משפטים על פי המדרש אשר הובא בילקוט פר' זו על פסוק שופטים ושוטרים. משל למלך שהיה לו פרדס נאה והיה לו בן קטן כו', ושם אתנו ביאור יקר על מדרש זה המאמת דבר זה שהגסות רוח מקלקל כל הדינין, ושורש הקלקול פורה מן הדיינים אשר נתמנו לשם שבח ואושר מצד רום לבבו או לבב קרוביו המהדרים אחר יותרת הכבוד והשררה ומעמידין אשרה זו כדי שיהיה מאושר בארץ כהוראת לשון אשרה, ורז"ל (סוטה ה, א) אמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כו', ש"מ שמשפט אחד להם לאשרה ולמסתופפים בצלה שניהם גדועים ונכרתים ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל המזבח כי שם מושב הסנהדרין והיינו במקום ת"ח.

ובדורינו כמה אשירות נוטעים בכל עיר ועיר, לא יבקרו בין במקום ת"ח או לא גם כי יהיה בעירו ת"ח מופלא בתורה וחסידות כל חכמתו לא עמדה לו, כי עכ"פ כל אחד יבחר לו בקרובו או במחותנו אשר יודע בו שהוא יחניף לו או יתנגד לשונאו, ופרצה זו במלואה ברבת בני עמי אשר לכבוד זרע אברהם עת לקצר. ומ"מ עלה בידי ביאור יקר בסמיכות ששה לאוין אלו.