בן יהוידע/סנהדרין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים

דף טז

שם. ריב"ב אחריני הוו בהדי' והא דלא חשיב להו משום כבודו:    מקשים לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות סנהדרין פ"ד דאע"ג דסמיכת זקנים בשלשה בחד סמוך סגי, אמאי ריב"ב הביאא אחריני בהדי' יניח שנים מן החכמים שבאו להסמך ויצטרפו עמו להיות שלשה. ונ"ל בס"ד דיש שני מיני סמיכה, הא' שסומך אותו בכל דבר ונותן לו רשות לסמוך אחרים, והב' שסומך אותו לדון דיני קנסות, אבל אין לו כח לסמוך אחרים, ומ"ש הרמב"ם ז"ל סמיכת זקנים סגי בחד מנייהו מוסמך, אין הכונה דהשנים לא יהיו סמוכים כלל אלא בעינן דהשנים ג"כ סמוכים שנסמכו לדון דיני קנסות, ורק אין סמוכין לסמוך אחרים ג"כ, דסגי באיכא עמהם חד שהוא מוסמך כדי לסמוך אחרים ג"כ, ולכן כיון דאותם החמשה לא היו סמוכין כלל, דלא נסמכו עדיין אפילו בסמיכה דלדון דיני קנסות, לא אהני למיתב מנייהו שנים כדי לסמוך, ולכך הביא אחריני שהיו מוסמכים לדון דיני קנסות, ורק לא היו מוסמכים להסמיך אחרים: ובזה נתרץ בס"ד קושיא אחרת, דקאמר על ר"מ שסמכו רבי עקיבה ולא קבלו מיניה משום דהוה קטן, דקשה איך סתרו מעשיו של רבי עקיבה ולא קבלו סמיכתו, ובזה ניחא דרבי עקיבה סמך את ר"מ לדון דיני קנסות וגם לסמוך אחרים, ומשום כבודו של רבי עקיבה קבלו ממנו הסמיכה לענין לדון דיני קנסות, אבל לענין לסמוך אחרים לא קבלו מיניה, שלא היו מקבלים לעשות ד"ז לכתחילה שיסמיך אחרים והוא עודנו קטן בשנים, משום דבזה תהיה סמיכה של אחרים רופפת, עד שבא ריב"ב וסמכו להיות סומך אחרים ג"כ:

שם. הוה משתקיד ר"י למסמיכינהו לא הוה מסתייעא מילתא:    מקשים והא לסברת הרמב"ם סגי בחד מילתא שיהיה מוסמך, ולעיל כתבתי דגם להרמב"ם בעי שיהיו גם השנים סמוכים אלא דלא בעינן שיהיו מוסמכים לסמוך אחרים, אלא אע"פ שהם מוסמכים רק לדון דיני קנסות ורק חד מוסמך לסמוך אחרים סגי. ועוד נ"ל בס"ד אע"ג דסגי בחד, עכ"ז לכתחילה היו נוהגים לעשות הסמיכה ברבים בקבוץ חכמים כדי לפרסם הדבר, ור"י היה רוצה לעשות הסמיכה שלהם בפומבי ולא אסתייעא מילתא:

שם, לעולם הוי קבל וקיים:    פירש רש"י קבל אפל ר"ל שפל, וי"ל למה לא אמר בפירוש שפל. ונ"ל אמר קבל שיש בזה הלשון תרתי לשון קבלה ולשון שפלות, לרמוז שהשפלות הוא מקבל אותה ברצונו, ולא שהוא מוכרח להיות שפל בשביל איזה פניה שיש לו בזה דמכרחתו לכך. או יובן בס"ד ע"ד מ"ש בס"ד במאמר התנא ויהיו עניים בני ביתך, כי הגוף נקרא בית, כמ"ש לא יזועו שומרי הבית והאדם צריך לראות אברים שלו שהם בני ביתו עניים דלית להו מגרמייהו כלום, אלא כל רגע מקבלים כל או"א כח השייך לו מאת השי"ת. ובזה פרשתי בס"ד מאמר רז"ל יאה עניותא לישראל כירדא סומקא לסוסייא חוורא, דאין הכונה נאה להם העניות שיהיו עניים באמת, אלא הכונה נאה להם להיות רואין עצמן דלית להו מגרמייהו כלום, כך יציירו ויחשבו בדעתם תמיד. ובזה פרשתי הטעם שישראל מונין ללבנה ונמשלו ללבנה, והיינו כי הלבנה היא גוף חשוך ואין לה אור מצדה כלל, אלא היא מקבלת תמיד אור מן השמש, וכך נאה לישראל לחשוב על עצמם כך, שהם דומין ללבנה שגם הם מצדם גוף חשוך, ולכן אמר לעולם הוי קבל שהוא תרגום של אפל, ר"ל גוף חשוך כמו הירח שהיא גוף חשוך ומקבלת כל אור שלה מן השמש ולית לה מגרמא כלום, כן הוא אפל מצר עצמו, אך כח הנמצא ונראה בו הוא שקבלו כל רגע מאת השי"ת, ולזה נקיט קבל שיש בלשון זה שתי משמעות א' לשון קבלה וא' לשון אפילה, ר"ל אע"פ שרואה עצמו שיש בו כח, יחשוב שהוא מצד עצמו אפל, אך הוא מקבל הכח והאור מלמעלה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש שהחכם נקרא תמיד בשם תלמיד חכם, להורות אע"פ שלמד תורה הרבה לא ישבע מן הלימוד, ולא יאמר כבר נעשיתי רבי וחכם גמור, אלא כל ימיו ישתדל ללמוד מאחרים שיעשה עצמו בסוג תלמיד, וז"ש הוי קבל וקיים תהיה בסוג המקבלים שצריך לקבל ד"ת מאחרים, ובזה יהיה למודך קיים בידך, שאם תחשוב נשלמת בחכמה ואין צריך אתה לקבל עוד, נמצאת מתגאה, ואז אין למודך קיים בידך, עכ"ד נר"ו:

דף יז

על שבעים כתב זקן ושנים הניח חלק:    מקשים אמאי הוצרך לכתוב שבעים פתקאות הוה סגי לכתוב י"ב פתקאות, ועל עשרה פתקאות יכתוב ששה ועל שני פתקאות יכתוב חמשה. וראיתי בספר ברכת טוב בפרשת בהעלותך שתירץ דמרע"ה בתחלה בירר ששה זקנים מכל שבט ושבט כדמוכח בקרא אשר ידעת כי הם זקני העם וכו' ואם היה עושה כן לכתוב י"ב פתקאות עשרה יכתוב בהם ששה ושנים יכתוב בהם חמשה חמשה, ויבואו י"ב שבטים וימשכו את י"ב פתקאות אלו, הנה השבט שלקח פתקא של חמשה צריך לדחות אחד מן הששה הנבררים שבירר מרע"ה בתחלה באותו השבט, ולמי נדחה, הא כל אחד מן הששה הנבררים יאמר אני הוא מן החמשה, אבל עתה שכתב ע' פתקאות של זקן ושנים חלק, וכל אחד נוטל פתקא אין לשום אחד טענה ותרעומת, דמי שנטל חלק יאמר לו מרע"ה אין המקום חפץ בך עכ"ד, ותירוץ זה הוא כמו תי' שתירץ מהרש"א ז"ל, אך על תי' זה יש להקשות, דאי משים הכי הוה אפ' לעשות שלא יברור הוא תחלה, אלא בתחלה יעשה הגורל של י"ב פתקאות שיכתיב על עשרה פתקאות ששה, ועל שנים יכתוב חמשה, ואחר שמשכו השבטים את הפתקאות אז מן השבט שיש בידו פתקא של ששה יברור ממנו ששה, ומשבט שיש בידו פתקא של חמשה יברור חמשה. ונ"ל בס"ד ליישב קושיא זו שהקשינו על תירוץ הנז' דאם היה עושה כן היה נראה גרעון לאותו השבט שבירר ממנו חמשה שהיו אומרים שבט זה גרוע , שבלא"ה נמי לא היה יכול מרע"ה לברור ממנו יותר מחמשה שלא היה נמצא בו יותר, לכן הקדים לעשות הברירה שלו בתחלה שנודע שנמצא בכל שבט נבררים ששה שהם ראוים, אז אח"ך כשמשך אחד משבט זה פתקא של חלק, לאו משום שאינו ראוי אלא משום שאין בו צורך, יען שהוא יתר על מספר השבטים:

ועוד תירץ בספר ברכת טוב תירוץ שני לקושיא הנז' והוא דנסתפק מרע"ה אם רצונו יתברך לפחות אלו השנים זקנים משני שבטים שיהיו חמשה מזה וחמשה מזה, או"ד שניהם יהיו חסרים משבט א' שמכולם יהיה ששה ששה ורק משבט אחד יהיה ארבעה דוקא, ולכן עשה לא כפי סדר הנז' בקושיא, אלא כתב שבעים זקן ושנים חלק, ובזה יתברר הספק שלו עכ"ד. והנה על תירוץ זה יש להקשות דאי משום הכי עדיין קשא, למה הוצרך לכתוב שבעים פתקין, יכתוב כ"ב פתקין זקן ושנים חלק ויניח בקלפי ויביא שנים זקנים מכל ששה וששה הנבררים שהם יעלו כ"ד אנשים, וכל אחד מאלו הכ"ד ימשיך פתקא א' מן הקלפי, ואם חפץ השי"ת שיהיה מן י"א שבטים ששה ששה ומן שבט אחד ארבעה, יזמין שאלו השנים שמושכים חלק יהיו משבט אחד, ואם ירצה שיהיו חמשה חמשה משני שבטים יזמין שאלו השנים שמשכו חלק יהיה אחד מהם משבט אחד, ואחד מהם משבט אחר. ונ"ל בס"ד ליישב קושיא זו דאם היה עושה כן לא היו מקבלים אלו הכ"ד לפרוש עצמם מחבריהם הנבררים למשוך פתקאות, באומרם למה אנחנו מכניסים עצמנו לבית הספק בידים, מאחר כי אלו הכ"ד אנשים מוכרח ששנים מהם יקחו חלק ויהיו נדחים, ולכן כל אחד מן הנבררים כשאומר לו בא ומשוך פתקא מן הקלפי יאמר מחי חזית שתביא אותי לבית הספק, תביא את חבירי, מאחר שזה הבא למשוך אפשר דאח"כ יהיה נדחה לגמרי, וחביריו הנשארים הם ודאים בלי ספק. ולעיקר הקושיא נ"ל ע"פ מ"ש הרב בני יששכר ז"ל ח"ב דף ע"ז בשם מהרש"ז על שני השערים של יוה"כ וז"ל, המצוה הזאת נעשית בגורל, כי גורל הוא באין טעם כעין שאמרו בבחירה רק חפץ ורצון שמסכים ברצון אל אשר יפול לו הגורל מבלי טעם, וכשישראל עושין בעוה"ז דבר מעשיי להשי"ת ברצון אז כביכול מעוררים רצון העליון ע"ש ולכן כאן עשה ע' פתקא, נמצא על כל אחד משבעים זקנים נעשה הגורל, ובזה המשיך שפע מן הרצון העליון לכל או"א:

שם. מי שעלה בידו חלק, א"ל המקום לא חפץ בך:    כתב מהרש"א ז"ל דמקשו בירושלמי איך הועיל זה התיקון אם נזדמן שעלו כל פתקאות זקן בראשונה, הלא יאמר זה שעלה בידו חלק, מה שעלה בידי חלק הוא מפני שלא נשאר בקלפי אלא רק חלק, ואותם שעלה בידם זקן היינו מפני שהיה נמצא שם זקן. ועוד קשה דאם נזדמן שעלו שבעים זקן בראשנה מעיקרא לא יבאו השנים למשוך, ותרץ בירושלמי שכתב ע"ב זקן ושנים חלק, וגרסא דתלמודין לא תתיישב בהכי, דהא קאמר להדיה כתב שבעים זקן ולא יותר, אך בדרך נס נזדמן שיצאו השנים של חלק קודם שעלו כל השבעים של זקן, אך מקשים איך מרע"ה סמך על הנס, ודילמא היו יוצאים כל שבעים זקן קודם של חלק, ומתרצים אם היה מזדמן כך היה מניח עוד שנים של זקן בקלפי, ותירוץ זה מוקשה, דגם בזה נמצא סומך על הנס, דדילמא שנים אלו היו מעלים שנים של זקן, ונמצא שעלה ע"ב פתקאות של זקן, ואיך יעשה עתה לסלק מהם את שנים היתרים, על כן נ"ל לומר דמרע"ה היה יודע ברוה"ק מי הם הראויים להעלות בידם זקן, ומי הם שצריך לעלות בידם חלק, ולכן לאלו השנים שנראה לו ברוה"ק שיעלה הבידם חלק, היה אומר להם שיהיו מושכין בראשונה: והנה בספר מנחת יהודה על התורה לרבינו יהודה בן אליעזר שחובר בשנת ע"ז לאלף השישי כתב, די"מ אחר שהיו מעלין פתקא של זקן היו חוזרין וזורקים בתוך הקלפי, ולפ"ז היה יכול לעלות זקן ביד כל אחד מן הע"ב ונצמא בהשגחה מן השמים היה הדבר הזה שעלה חלק ביד השנים ולא נשאר להם טענה עכ"ד, ודבר זה תמיהא לי דא"כ למה הוצרך לכתוב שבעים של זקן די בששה או בעשרה, ורק יהיה עמהם שנים של חלק, מאחר דחוזרים ומשליכים הזקן בתוך הקלפי, ואפשר ליישב פירוש זה של הרב ז"ל הא דהוצרך לכתוב שבעים זקן ולא סגי בששה או בעשרה, מפני שלפ"ז יהיה בפתקאות של זקן משמוש ידים הרבה כמה פעמים בעלייתן ובחזירתן בזא"ז בקלפי, והיו מערערים אח"כ על הגורל לומר דאלו האחרונים שעלה בידם זקן לא היה זה מן השמים, אלא הם כוונו להעלות זקן שהיה להם סימן בפתקאות של זקן שנתמעכו בשימוש ידים, משא"כ שתים של חלק לא נתמעכו, כי חדשות היו בעלייתם, ולכן עשה שבעים זקן כדי שכולם תהיינה חדשות ולא יהיה היכר בהם ולא שום הפרש מאיתם החלק כלל, כי בעת שמחזירים הפתקאות של זקן, היו חוזרין ובוללין הפתקאות היטב בתוך הקלפי:

שם. ועל רע"ג כתב חמשה שקלים:    הקשה מהרש'יא למה כתב חמשת שקלים יניחם חלק, ונראה כונתו לתרץ כי המעלה החלק אומר אח"כ כשהעלתי הפתקא היתה כונתי להבחין ע"י הגורל אם יפדה אותו בן לוי או אם אשאר בקדושת בכור כאשר הייתי בתחלה, ועתה כשעלה בידי חלק הורה הגורל בזה שלא יפדני בן לוי ואשאר בקדושתי בכור כאשר הייתי, ומנין אתה אומר שצריך אני לפדות עצמי בחמש שקלים, לכך כתב על רע"ג חמשת שקלים כדי לברר בזה דהמושך פתקא מן הקלפי או יפדנו בן לוי או יפדה עצמו בחמש סלעים, ברם הא קשיא איך יוכל לומר כן לפטור עצמו מן חמש סלעים, והלא בפירוש אמר הקב"ה למרע"ה שצריך ליקח מן הרע"ג חמשה שקלים מכל או"א מהם. ונ"ל בס"ד לתרץ עיקר הקושיא, דאם היה כותב רע"ג חלק היו אלו המעלים חלק אומרים לא רצה הקב"ה שכל או"א מאלו הרע"ג יתן חמש סלעיס שלמים, אלא הכי קאמר תחשוב כמה סלעים עולים לרע"ג פעמים חמש, ותקח סך מן האמצע של כ"ב אלף ורע"ג בכורים, ואין כונתו לומר כל זה הסך מן הרע"ג לבדם, כי באמת הקב"ה לא אמר למרע"ה, אלא שיהיו הלוייס פודים את הבכורים, וכנגד פדיון הרע"ג היתרים תקח חמש סלעים כנגד כל או"א, ולא פירש לו להדיה ממי יקח, ורק מרע"ה להפיס דעתו של ישראל שלא יהיה כל או"א אומר פדאני בן לוי עשה הגורל, והנה הם קודם שעשה הגורל לא היו אומרים למה תעשה גורל הלא מספר של לויים ושל בכורים ידוע, שידוע הוא שהבכורים יתרים רע"ג אנשים תחשוב כמה עולה רע"ג פעמים חמש שקלים ותקחם מן האמצע מכל כ"ב אלף ורע"ג בכורים, והטעם שלא היו אומרים זאת בתחלה כי כל אחד חישב טוב שיעשה הגורל, ואולי אני יפדני בן לוי ולא אתן כלום, אבל אחר שעשה הגורל, אז אותם רע"ג היתרים אומרים כן לטובת עצמם כדי להטיל המשא גם על כ"ב אלף, ובודאי כ"ב אלף לא ירצו בכך כי אומרים כל או"א כבר פדאני בן לוי והיה נעשה מריבה בין כ"ב אלף ובין רע"ג היתרים, לכך כתב על רע"ג חמשת שקלים שבזה נברר שאלה היתרים שהם רע"ג חייב הוא עצמו לשלם חמש סלעים ככתוב על פתקא שלו:

שם. היו מתנבאים עלי שליו עלי שליו:    נ"ל בס"ד כפל הלשון, א' על הנראה למטה, וא' על שורש השליו שיש למעלה, אי נמי שליו ירד בזכות מרע"ה, לכן שליו עולה מספר משה עם הכולל, וידוע מרע"ה שמו כפול משה משה, לכן אמרו עלי שליו עלי שליו בכפל. או יובן בס"ד מתנה של שליו נתנה לישראל במדת אל שהוא חסד וידוע ד"פ במלואם אל"ף למ"ד, אל"ף למ"ד, עולין ש"ע ש"ע כמ"ש הרמ"ז ז"ל, וכתב רבינו ז"ל בעץ חיים שער א"א פ"ח שיש ב"פ ש"ע נהורין, וז"ס ושעשע יונק על חור פתן, וז"ס והאדמה לא תשם, ששני פעמים ש"ע הם תש"ם, וכשמאירין אלו ב"פ ש"ע. אז האדמה לא תשם עכ"ד זלה"ה ע"ש