מהר"ם על הש"ס/סנהדרין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

מתניתין והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרוגו כן צריך להיות:

ברש"י ד"ה גזלות וכו' דמלוה להוצאה ניתנה וכתב זה משום שקשה ליה מה לי כופר בפקדון או כופר במלוה ולמה לא מקרי גזלן ותירץ דשאני פקדון דאיהו בעין ומיד שכופר בו נעשה כאילו עתה גוזלו מיד בעלים אבל מלוה אינו בעין דלהוצאה ניתנה וכשכופר בה ולא רצה לשלם אינו נעשה כאלו גוזל עתה מיד הבעלים לכך לא מקרי גזלן:

ד"ה הערכין הממלטלין בגמרא מפרש ר"ל משום דבמטלטלין וקרקעות לא שייך ערכין אלא הקדש קדושת דמים במטלטלין שמין שוה ובקרקעות לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל ולא שייך ערכין כי אם גבי אדם כשאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ולכך מפרש בגמרא דערכין המטלטלין דקתני דאיירי בענין שמקדש דמי שוויו של כלי עיין לקמן בגמרא דף ט"ו וכן הא דקתני ואדם כיוצא בהן לא איירי באומר ערכי עלי לכך פריך בגמרא אדם מי קדיש ומוקי באומר דמי עלי והא דלא קתני במתניתין ערכין גמורין משום דהתם לא צריך שומא דדמיהם קצובים בפרשה דאם הוא מבן כ' עד ששים חמשים שקלים ומבן חמש עד עשרים עשרים שקלים:

ד"ה הרובע והנרבע שור שרבע אשה וכו' נידונית הבהמה ליסקל בכ"ג כאדם דאיתקש להדדי והוא סוף הדבור כן צ"ל ורצה לומר נידונית הבהמה בין שהבהמה היא הרובע ובין שהבהמה היא הנרבעת נידונית ליסקל בכ"ג באדם ד"ל בין שהאדם הרובע ובין שהאדם הוא הנרבע כגון אשה דבשניהם איתקש הבהמה והאדם להדדי כמו שמפרש אחר כך בהפסוקים שמביא שהרי בפסוק והרגת את האשה איתקש הבהמה שהוא הרובע להאדם שהיא האשה ובפסוק ואת הבהמה תהרוגו איתקש הבהמה שהיא הנרבעת להאדם שהוא האיש הרובע:

ד"ה כמיתת הבעלים וכו' דהאי בעליו יומת קרא יתירה להך דרשה וכו' עיין לקמן דף ט"ו ועיין שם בתוס' דף הנ"ל דיש ע"ב למה איצטריך יתורא להאי דרשה ולא יליף לה מהיקשא דאיתקש בהמה לאדם כמו גבי רובע ונרבע:

ד"ה שומע אני דלטובה לזכות הלך אחריהם שאפילו מיעוט המזכים ורבים המחייבין כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות דברי רש"י צריכין ביאור דהא אי אפשר לפרש כפשוטו דאזלינן בתר מיעוט המזכין אלא ר"ל דלא אזלינן בתר רוב המחייבין אלא מוסיפין עליהם כדלקמן פרק היו בודקין מכלל דאם היו רוב מזכין הולכין אחריהן אם כן אחרי רבים להטות למה לי דלזכות לא איצטריך דמדיוקא שמעינן ליה אבל צריך ליתן טעם לדברי רש"י דלמה האריך לכתוב לשון זה היה לו לומר בקצור שומע אני דלזכות הולכין אחריהן דמדכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות מכלל דלטובה תהיה אחרי רבים וצ"ל דרש"י סבירא ליה דהא דקאמר שומע אני דלטובה הולכין אחריהן לא מדיוקא דייק לה אלא מסברא כיון דחזינן שאפילו היכא דמיעוט מזכין ורבים מחייבין אין הולכים אחר המחייבין סברא הוא דהיכי דמזכין הן רבים פשיטא דהולכין אחרי רבים המזכין:

בתוס' ד"ה ד"מ וכו' אחר ששנה דיני וכו' בא לתרץ מפני מה שנה רבי משנה סנהדרין אחר הג' בבות ב"ק בבא מציעא בבא בתרא ותירץ דבהתלתא בבי שנה הדינים ואחר ששנה הדינים משמיענו בכמה דיינים דנין הדינים:

בא"ד והא דלא תנא כופר ול' של עבד וכו' כצ"ל וענין בפני עצמו הוא:

בא"ד ובזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר. ר"ל ולכך לא הוצרך למתני כופר ושלשים של עבד דממילא שמעינן דבעינן כ"ג דהא אין כופר בלא מיתת השור. וכבר תנא דמיתת השור בכ"ג דלא כרבי אליעזר וכו' דלדידיה אשכחן דמחייבי כופר ושלשים אף במקום שאין כאן מיתת שור כגון בעד אחד ועל פי בעלים ואם כן אי אתיא מתניתין כוותיה הוי ליה למתני כופר ול' בפני עצמו:

בא"ד ואין נראה וכו' ד"ל דתירוצו של הי"מ אינו משום דהא איכא אמוראי דאפילו לר"ע דאשכחן דמשלם כופר אפילו היכא דליכא מיתת השור כגון שלא בכוונה דליכא מיתת שור ואם כן לא אתיא מתני' לא כרבי אליעזר ולא כר"ע דלר"ע נמי הוי ליה למתני לתנא דמתניתין כופר בפני עצמו כיון דאיתא בלא מיתת השור:

בא"ד וללישנא קמא וכו' ר"ל לפי הי"מ דלית להו תירוצו של ר"ת דתירץ דכופר ושלשים הוו בכלל חבלות אלא תירצו דלהכי לא קתני כופר ושלשים משום דלא משלמי כי אם בזמן שהשור בסקילה איך יתורץ לדידהו הא דשייר ולא קתני יציאת עבד בראשי אברים ותירץ דהי"מ סבירא ליה דיציאת עבד בראשי אברים הוי פשיטא בכלל חבלות אבל כופר ושלשים של עבד לא מסתבר להו למימר דהוו בכלל חבלות ולכך תירצו הא דלא קתני כופר ושלשים בתירוץ הראשון אי נמי התנא לא איירי וכו' ר"ל לא תני ראשי אברים דאין שם נתינת ממון כן מתרצין הי"מ דלעיל:

ב:

בתוס' ד"ה דברי הכל אין דיניהם דין וכו' ואם תאמר כי היכי דילפינן ממשפט אחד נילף נמי לענין ג' ומומחה אפילו מאן דלית ליה עירוב פרשיות נראה דקושית התוס' קאי דלפי סברת המקשה משמע דלמאן דלית ליה עירוב פרשיות לא דריש נמי משפט אחד להשוות הודאות והלואות לגזלות וחבלות כמו שכתבו התוס' לעיל מיניה ואף על גב דכתבו התוס' דרבי יוחנן דריש ג' ומומחין ממשפט אחד אע"ג דלית ליה עירוב פרשיות כתיב כאן מכל מקום אמוראי אחריני לא סבירא להו הכי אלא כל מאן דאמר דלית ליה עירוב פרשיות לא דריש משפט אחד להשוות הודאות והלואות לגזלות וחבלות לענין ג' ומומחין ולא דרשי משפט אחד כי אם לענין דרישה וחקירה ולכך מקשין התוס' דטעמא מאי דס"ל הכי נימא כי היכי דילפינן דרישה וחקירה ממשפט אחד נילף נמי לענין ג' ומומחין ר"ל להשוות כל דיני ממונות להדדי. מקשין העולם מאי קשה להו להתוס' כי היכי דילפינן דרישה וחקירה ממשפט אחד נילף נמי לענין נ' ומומחין אפילו למאן דלית ליה עירוב פרשיות הא נוכל לתרץ דלהכי לא ילפי ממשפט אחד שלשה ומומחין משום דילפי מפסוק דבצדק תשפוט עמיתך דמדאורייתא חד נמי כשר בדיני ממונות כדאמר רב אחא בריה דרב איקא לקמן בסמוך אבל בעיני אין זה קושיא כלל דקושיית התוס' קאי לפי סוגיא דשמעתין והמתרץ דהוא רבא דמסיק אלא אמר רבא תרתי קתני וכו' לית ליה דרב אחא בריה דרב איקא דיליף מבצדק תשפוט עמיתך דחד נמי כשר:

בא"ד ותדע דלקמן בעי גזרה שוה דהיטב היטב בריש פרק היו בודקין לקמן דף מ' יליף ג"ש זו לענין ז' דרישות וחקירות דילפי בדיני נפשות עצמו ליתן מה שכתוב בזה לזה ולא ילפינן כל דיני נפשות מהדדי מהכתוב דמשפט אחד ולא גזרה שוה אלא ודאי משפט אחד לא אתי אלא להשוות דיני ממונות לדיני נפשות לא להשוות כל דיני נפשות אהדדי:

בא"ד אלא איצטריך היטב דלקמן דלכתבינהו רחמנא בחדא ר"ל דלקמן פריך אם איתא דבכל דיני נפשות בעי כל דרישות וחקירות דכתיב בכלהו אם כן ליכתבינהו רחמנא לכלהו בחדא ואי לאו גזרה שוה מחמת קושיא זו לא הוה ילפינן להשוותן למשפט אחד לכך בעי ג"ש:

בא"ד ואם תאמר אכתי לענין מומחין נילף דיני ממונות מדיני נפשות ר"ל דלענין ג' לא מצי למילף דהא בדיני נפשות בעינן כ"ג אבל לענין מומחין נילף דיני ממונות מדיני נפשות ממשפט אחד כמו שילפי' לענין דרישות וחקירות ותירץ מדכתיב מומחין גבי גזלות וכו' משום דאל"כ דילפינן דיני ממונות מדיני נפשות לענין מומחין לא ליכתביה גבי גזלות ונילף מדיני נפשות אלא מדאיצטריך למכתבינהו גבי גזלות ש"מ דלא ילפינן דיני ממונות מדיני נפשות לענין זה אבל קשה למאן דאמר עירוב פרשיות דלפי האמת בכל דיני ממונות בעינן נמי מומחין אפילו גבי הודאות והלואות לדידיה קשה לא ליכתביה גבי גזילות ונילף כל דיני ממונות מדיני נפשות ממשפט אחר ושמא לענין מומחין אין ללמוד מדאשכחן דאין שוין לענין מספד הדיינים דבממונות סגי בג' ובדיני נפשות בעינן כ"נ כן הוא הצעת דברי התוס' הנ"ל:

ג.

בתוס' ד"ה שלא תנעול דלת וכו' ומיהו כתובת אשה וירושות וכו' וכל הנהו דמסקינן בהחובל דעבדינן שליחותייהו וכו' מדברי התוס' בדבור זה וכן לקמן בד"ה נזק היינו חבלות וכו' משמע דסבירא ליה דטעמא דנעילת דלת וטעמא דשליחותייהו עבדינן תרווייהו חד טעמא הוא דבמידי דאית ביה נעילת דלת כגון דשכיחי ואית בהו חסרון כיס עבדינן שליחותייהו דמומחין ודנין אותן אפילו שאינן מומחין בין בא"י בין בבבל אבל לא משמע כן בדברי רש"י לקמן סוף ד' י"ג ד"ה למידן דיני קנסות וכו' דמשמע שם מפירוש רש"י דבדיני קנסות בעינן מומחין ובשאר דיני ממונות במידי דשייך נעילת דלת לא בעינן מומחין אפילו בא"י ובמידי דלא שייך נעילת דלת כגון בד' שומרים ובגזלות בא"י בעינן מומחין ובבבל אע"ג דליכא סמוכין עבדינן שליחיתייהו משום דשכיחי ואית בהו חסרון כיס וכן משמע מדבדי הרא"ש ז"ל בשמעתין דבתר שכתב סוגיא דשמעתין דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה ולא מומחין מפני שלא תנעול דלת בפני לוין כתב והוא הדין נמי כתובת אשה וירושות ומתנות וכו' כתב אבל גזלות וחבלות בעינן מומחין ודרישה וחקירה וכו' ובפ' החובל מסיק דכל מידי דשכיחי עבדינן שליחותייהו וכו' וקאמר התם דחבלות לא שכיח משמע דבכל שאר מילי שכיחי אפילו גזלות הלכך כל מידי בר מחבלות עבדינן שליחותייהו ולא בעי מומחין וגם דרישה וחקירה לא בעי עכ"ל משמע מדבריו דהא דאיתא במתניתין דגזלות בעי מומחין וממילא בעינן נמי דרישה וחקירה היינו בא"י אבל בבבל דליכא מומחין עבדינן שליחותייהו כיון דשכיחי ואיכא חסרון כיס ודו"ק וי"מ דוקא גזלות שעל ידי חבלות ובו' היינו דוקא לפי מסקנא דשמעתין אבל בתחלת הסוגיא לא הוה סבירא ליה הכי כדמשמע לעיל מהא דאמר משום דעיקר ג' דכתיבי בגזלות וחבלות כתיבי דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו' ודו"ק:

ד"ה ומדאורייתא חד נמי כשר פירש בקונטרס דקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דאם כן בצדק תשפוט למה לי לכך נראה דאפילו למאן דאית ליה עירוב פרשיות קאמר מקשין העולם מנא להו להתוס' לומר כן דלמא לעולם אימא לך דרב אחא בריה דרב איקא לית ליה עירוב פרשיות והא דאיצטריך פסוק דבצדק תשפוט עמיתך משום דלא נילף ממשפט אחד דבכל דיני ממונות בעינן שלשה מומחין כדיליף רבי יוחנן אף על גב דלית ליה עירוב פרשיות כמו שכתבו התוס' לעיל ד"ה אין דיניהם דין לכך איצטריך למכתב בצדק תשפוט לומר דבדיני ממונות אפילו חד כשר ומשפט אחד לא אתי אלא להשוות דיני ממונות לדיני נפשות לענין דרישה וחקירה ונראה דסבירא להו להתוס' דרב אחא בריה דרב איקא אדברי המקשה דלעיל קא מהדר דפריך לעיל מאי קא סבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן ליבעי מומחין ואי קסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן ג' למה לי דסבירא ליה דלא דריש נמי משפט אחד להשוות כל דיני ממונות להדדי כדלעיל הלכך אם איתא דרב אחא לית ליה עירוב פרשיות למה ליה למנקט פסוק דבצדק תשפוט עמיתך הוה ליה לאהדורי על דברי המקשה דלעיל בקצרה לעולם לית ליה עירוב פרשיות והא דבעי ג' משום יושבי קרנות אלא ודאי הכי קא מהדר רב אחא לעולם קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן ואפילו הכי מדאורייתא לא מבעיא דלא בעינן ג' מומחין אלא אפילו חד ומי כשר מדכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלא משום יושבי קרנות בעי ג' ולכך קתני מתניתין דדיני ממונות בשלשה אפילו הן הדיוטות וק"ל. ונוכל לומר גם כן דאין הכי נמי דיכול להיות דרב אחא לית ליה עירוב פרשיות ואיצטריך קרא דבצדק תשפוט כדי שלא נילף ממשפט א' דבעינן ג' אלא שהתוס' רבותא קאמרי דאפילו למאן דאמר דאית ליה עירוב פרשיות קאמר רב אהא מדאורייתא חד כשר דקרא דבצדק תשפוט עמיתך אתי לאורויי דלענין זה לא אמרינן עירוב פרשיות ומהאי טעמא נמי ליכא למימר דלא תקשי לרש"י דסבירא ליה דלעולם רב אחא לית ליה עירוב פרשיות והא דאיצטריך קרא דבצדק וגו' משום דלא נילף ממשפט אחד דאם כן מאי דוחקיה לרש"י לפרש דרב אחא לית ליה עירוב פרשיות אדרבה יפרש דלעולם רב אחא אית ליה עירוב פרשיות ואפילו הכי סבירא ליה דמדאורייתא חד כשר מפסוק דבצדק תשפוט וגו' דאתא למילף דלענין זה לא אמרינן עירוב פרשיות אלא ודאי לא עלה בדעת רש"י לומר דאתי קרא דבצדק לסתור שום לימוד דקרא וק"ל אבל הראשון נראה לי עיקר:

ד"ה לרבא לית ליה דשמואל וכו' מודה דקיום שטרות בשלשה כדאמר פ' ח"ה הכי איתא התם דף מ' וקיום שטרות בג' ופירש רשב"ם שם וז"ל לכך צריך ג' וב' שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף והכא אפילו דיעבד נמי לא דאם כן מה יש בין הנפק לשטר שלמעלה הימנו הכא ב' חתימי והכא ב' חתימי ודומה לעד מפי עד ע"ש:

ג:

ברש"י ד"ה והתניא וכו' והא קרא דרשינן כצ"ל וכתב זה משום דקשה לרש"י מאי פריך מהברייתא לרבי יאשיה שהוא תנא ופליג לכך כתב והא קרא דרשינן ובמאי מוקי רבי יאשיה לקרא:

ד"ה אפילו תימא רבי יאשיה מודה היכא דחלוקין אזלינן בתר רובא. ר"ל אע"ג דלרבי יאשיה לית ליה ב"ד נוטה היינו לענין שיכולין להיות זוגות אבל מ"מ אינו צריך שיהא דעת כולן שוה כדס"ד דמקשה אלא מודה הוא היכא דחלוקין אזלינן בתר רובא ק"ו מדיני נפשות:

בתוס' ד"ה מוקי לה בדיני נפשות וכו' מכל מקום אפשר דמפטרו כלהו בהכחשה ר"ל דאין מתחייבים אלא על ידי הזמה דהיינו שבאו שנים ואמרו להם עמנו הייתם באותו יום אבל אם שנים מכחישים אותם ואומרים שזה לא הרגו ושקר אתם מעידים העדות כלה בטלה והרוצח והעדים כולם פטורים:

ד"ה מסנהדרי גדולה פריך שפיר וכו' דבור זה קאי אמאי דפריך בגמרא אלא מעתה תהא סנהדרי גדולה צריכא קמ"א ותהא סנהדרי קטנה צריכא מ"ה וכו':

ד.

בגמרא ואימא כולהו למצוה וכו' ר"ל דהא פשיטא דלמצוה בעי לזרוק על הד' קרנות ואם כן כל הד' קרנות דכתיבי בקרא כולהו למצוה ואין כאן שום יתור ואם כן אחת לעיכוב מנלן ומשני כפרה בכרי לא אשכחן ולכך אם לא זרק כלל אפי' על קרן אחת פשיטא דמעכב הכפרה והשתא לפי האמת צ"ל הא דקאמר רב הונא וב"ה אומר שלש למצוה ואחת לעכב לאו דוקא דהא כל הד' קרנות דכתיבי אתי למצוה ואחת דלעכב אתי מסברא ואם לא שנפרש הא דקאמר שלש למצוה לאו אקרנות דקרא קאי אלא אקרנות דמזבח קאי ור"ל הזאת ונתינת ג' קרנות מהד' הוו למצוה דלעכב לא בעינן כ"א אחת והג' הנותרים מזין למצוה:

ברש"י ד"ה בחלב אמו יכול בחלב אמו אבל בחלב אחר מותר לבשל כצ"ל:

בתוס' ד"ה ורבנן ירשיען כתוב בפ' במה בהמה וכו' כצ"ל וקאי אשני בני עלי חפני ופנחס ואמר התם דפנחס לא חטא מדמייחסו הכתוב דכתב בן אחיה בן אחיטוב בן אי כבוד בן פנחס בן עלי הכהן ופריך והא כתיב אשר ישכבון וגו' ומשני ישכבן כתיב:

ד"ה כלהו סבירא להו יש אם למקרא וכו' חריות של דקל פירוש של תמרים היו מביאים ומניחים אצל המזבח ומפרש בגמרא משום דכתיב כפות אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן מפרשי כפת כתיב כצ"ל:

בא"ד משום דרבי לוי מפרש התם טעמא אחרינא ר"ל דרבי לוי מפרש התם דלא פליגי רבי יוחנן בן ברוקא ורבנן בקרי וכתיב וטעמו של רבי יוחנן בן ברוקא לאו מן המקרא נפק אלא סברא רמז לקילוסין של ישראל מה דקל זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל וכו' כדאיתא התם דף מ"ה:

בא"ד ובפרק לולב הגזול תני נמי ר"ע אומר כשם שלולב א' ומפרש בגמרא משום דכתיב כפת לא אתמר כן שם בגמרא בפירוש אלא דבברייתא איתא התם פרי עץ הדר אחד כפת תמרים אחד וכו' משמע דכפת כתיבי מקשין התלמידים והא גבי לולב נמי מכחשי הקרי והכתיב אהדדי דהקרי מצריך שני לולבין והכתיב אינו מצריך כי אם לולב אחד וכל היכא דמכחשי אהדדי סבירא ליה לר"ע יש אם למקרא וגבי לולב סבירא ליה לולב אחד ואם כן דריש המסורת ודוחק לומר דר"ע כרבי יוחנן בן ברוקא סבירא ליה דלמזבח נמי בעינן חריות של דקל ואם כן דרש התם המקרא והמסורת מן המקרא יליף דבעינן תרי כפות דהיינו אחת ללולב ואחת למזבח ומן המסורת יליף דלא בעינן ללולב כי אם אחת דאי לאו המסורת ה"א דלולב בעינן תרי לולבין דאם כן לר' לוי דמפרש דרבי יוחנן בן ברוקא בטעמא אחרינא כדלעיל מאי איכא למימר גם לא מצינו בשום מקום לר"ע דאית ליה דבעינן חריות דקל לגבי מזבח דלא שמעינן לה משום תנא כי אם מר' יוחנן בן ברוקא ונראה לי דגם התם דריש ר"ע שניהם המקרא והמסורת ומן המסורת יליף לולב אחד ומן המקרא יליף דלהוי לשון כפות לשון אגודה שיהא דבר שהוא נפרד וראוי לאגדו וזהו לולב דאל"כ הוה אמינא דהוא חרותא דהוא ענף כדאיתא התם בדף ל"ב אמר ליה רבינא לרב אשי ממאי דהאי לישנא כפות תמרים דלולבים היא אימא חרותא ומשני בעינן כפות וליכא כדאיתא התם ועוד פריך התם ואימא תרתי כפי דתמרים ומשני כפת כתיב וכתבו שם התוס' כפת כתיב בהאי כ"ע מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא עכ"ל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ואפשר דהתוס' סבירא להו דכפת בלא וי"ו דקרי נמי משמע לישנא דאגד אבל כדי ליישב הקושיא דלעיל נראה לומר דמהקרי דכפות ילפינן דהוא לשון כפיתה ואגודה ואף על גב דשם משמע דרבי יהודה דסבירא ליה במתניתין דהתם שאם נפרד יאגידנו ומפרש בגמרא בברייתא דדריש לה מדכתיב כפות תמרים כפות אם היה פרוד יכפתנו משמע אבל תנא קמא דמתניתין דהתם לא סבירא ליה הכי מכל מקום כולי עלמא מודו דילפינן מספות דבעינן דבר הראוי לאגוד ולכפות אלא שהתנא קמא לא מצריך לאגדו אבל מכל מקום דבר הראוי לאגוד בעינן ועיין בר"ן ודוק נראה לי:

בא"ד ומיהו קשה מרבי עקיבא דלא דריש אלא מקרא לחוד ר"ל שם בקידושין גבי בגדו לא דריש רבי עקיבא כי אם המקרא לחוד:

ד"ה ורבנן נפשת כתיב תימה דרבי ישמעאל סבר לקמן יש אם למסורת והיינו כרבנן וכו' לרבי ישמעאל למה לי תרי קראי וכו' יש לדקדק למה להו להתוס' להביא ראיה דרבי ישמעאל סבר יש אם למסורת כדי להקשות לרבי ישמעאל תרי קראי למה לי הא אי נימא נמי דרבי ישמעאל סבר יש אם למקרא כר"ע כל שכן דתקשה טפי למה לי לרבי ישמעאל קרא דהנוגע במת בנפש דרביעית דם ממת אחד מטמא הא אפילו מתרי מתים מטמא כמו לר"ע ונראה דהא דקאמרי התוס' והיינו כרבנן דדרשי נפשת ר"ל דהואיל ואשכחן דרבי ישמעאל סבר יש אם למסורת מסתמא ררבנן דר"ע דקאמרה הגמרא דס"ל נפשת כתיב היינו ר' ישמעאל דהוא בר פלוגתיה לקמן גם בפ' המקשה ודריש נפשת לרביעית דם ממת אחד וא"כ תרי קראי למה לי והוצרכו התוס' לדייק הכא דאי בלא זה הוה מצי לתרוצי דדלמא רבי ישמעאל דריש קרא דעל כל נפשות מת לא יבא לשום דרשה אחרינא אבל השתא דמוכח דרבנן דר"ע היינו ר' ישמעאל וקאמרה הגמרא ורבנן נפשת כתיב א"כ ש"מ דדריש רבי ישמעאל מקרא דנפשת מת דרביעית דם ממת אחד מטמא א"כ שפיר קשיא תרי קראי למה לי ואי לא מסתפינא הוה אמינא דראוי לגרוס והיינו רבנן דדרשי נפשת וכו' ודו"ק:

ד:

ברש"י ד"ה בפרשת קדש וכו'. נראה לי דצריך להיות בפרשת כי יביאך כתיב לטטפת חסר וי"ו ובפרשת שמע אבל בוהיה אם שמוע כתיב לטוטפות מלא וכו' ור"ל חסר וי"ו בין פ"א לתי"ו ואף על גב דבפרשת כי יביאך כתיב וי"ו בין טי"ת לטי"ת אין נפקותא באות וי"ו כ"א באותה וי"ו שבין פ"א לתי"ו דהוא מורה על לשון רבים:

ד"ה יראה כל זכורך כתיב וקרינן יראה תרווייהו דרשינן יראו כל זכורך שיראו פני השכינה. יראה משמע שיתראו לפניו שהוא בא לראותך הקיש ראייתך לראייתו כדרך שהקב"ה בא לראותך כך בא ליראות לו מה הוא רואה אותך כשהוא שלם וכו' אף אתה רואה אותו בשתי עיניך כך היא הגירסא בדש"י שלפנינו ויש ליישב דרש"י סבירא ליה דהמסורה שהוא יראה בחיר"ק הוא פירושו יראה כל זכורך ר"ל שיראו זכורך פני השכינה והמקרא שהוא יראה בציר"ה הוי פירושו כל זכורך יתראו לפניו שהוא ר"ל הקב"ה בא לראותן וקאי בין המקרא דהיינו יראה בציר"ה ובין המסורה דהיינו יראה בחיר"ק תרווייהו אזכורך ר"ל שזכורך יראו אותו וזכורך יתראו לפניו שהקדוש ברוך הוא רואה אותן והקיש ראיתך לראיותו כדרך שהקדוש ב"ה בא לראותך דהיינו המקרא שהוא יראה בציר"ה כך בא ליראות לו ר"ל כך בא הקדוש ברוך הוא להיות נראה לעם זכורך שהם יראו אותו והוא מתראה מהם וזהו ר"ל לראות והוא המסורת שהוא יראה בחיר"ק שזכורך יראו אותו והוא מתראה מהם מה הוא רואה אותך כשהוא שלם דהיינו ליראות והוא המקרא יראה בציר"ה שיתראו לפניו והוא רואה אותך אף אתה רואה אותו בשתי עיניך דהיינו ליראות שהוא בא להיות נראה והוא המסורת יראה בהיר"ק שזכורך רואה אותו והוא גראה וכן הוא ממש בפירש"י בריש מסכת הגיגה וז"ל שם יראה יראה כתיב וקרינן יראה יראה כל זכורך פני האדון דמשמע רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו כדרך שבא לראותך כן הוא בא ליראות ממך מה לראותך בשתי עיניו אף ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם עכ"ל רש"י שם:

בתוס' ד"ה לטטפת וכו'. י"מ משום דכתיב ולטוטפות וגורעין וי"ו דבריש התיבה וכו'. ר"ל וי"ו דלפני הלמ"ד דברישא כתיבא מוסיפין אותה בסוף התיבה בין פ"א לתי"ו והוי לשון רבים אבל הוי"ו דבין טי"ת לטי"ת לא משמע לשון רבים ור"ת מפרש פירוש דגמרא אינו רוצה לומר דילפינן לה מדכתיב וי"ו בין פ"א לתי"ו דהא בכולהו לא כתיבא שום וי"ו בין פ"א לת"ו וגם אינו רוצה לומר במוסיפין הוי"ו דבריש התיבה דולטוטפות בין פ"א לתי"ו דהא כבר הוכיחו התוס' דבאמצע התיבה לא שדינן אלא ר"ל מדכתיב ולטוטפות וי"ו קודם הלמ"ד משמע לשון ריבוי רמרבה אות אחת ולא גריס בגמרא לטטפות הרי כאן ד' וי"ו בין פ"א לתי"ו אלא גריס ולטוטפת הרי כאן ד' ר"ל וי"ו קודם הלמ"ד מרבה עוד אחת הרי כאן ד' וכן גבי נותר הוי נמי הכי עיין שם ביבמות דריש הוי"ו ה"א דוהנותר לשון ריבוי הוא ה"נ הכא דרשינן הוי"ו והלמ"ד לשון ריבוי עיין שם ואע"ג דבפרשת והיה אם שמוע דהיא פרשה אחרונה לא כתיב ולטוטפת וי"ו למ"ד בריש התיבה כי אם בפרשת והיה כי יביאך אעפ"כ נקט לה הגמרא בסוף דאורחא הגמרא למנקט התיבה שממנה בא הריבוי לבסוף ובספר חכמת שלמה מפרש הא דקאמרי התוס' לעיל וגורעין וי"ו דבריש התיבה ומוסיפין בסוף התיבה דרוצה לומר הוי"ו שבין שני הטיתי"ן מוסיפין אותה בסוף התיבה בין פ"א לתי"ו ולא ירדתי לסוף כונתו דהא פשוטו מבואר כמו שפירשנו ובאמת שהרא"ש בהלכות ס"ת כתב ז"ל ואין לומר גורעין ומוסיפין ודורשין ושקלינן וי"ו דבין טי"ת לטי"ת ושדינן בין פ"א לתי"ו דלא אשכחן אלא בתחלת התיבה וסופה וכו' אבל לשון התוס' דהכא שכתבו וי"ו דבריש התיבה משמע כדברי ועוד דאם לא כך תקשה לן דהכל טעמא מאי דלמה לה להגמרא למנקט וי"ו שבין טי"ת לטי"ת ולא נקטא הוי"ו דבריש התיבה דהיא הוי"ו שקודם הלמ"ד כמו דנקט התם וי"ו דויסף ואפשר דהביאו לספר ה"ש לפרש כן משום דכתבו התוס' בסמוך ור"ת מפרש דוי"ו דולטוטפות דריש וכו' דמשמע מתוך הלשון דלעיל לא הוה מפרש דדריש הוי"ו דקודם הלמ"ד אלא הוי"ו דבין טי"ת לטי"ת אבל אין זה ראייה כלל דהכי קאמר דלעיל מפרש מהטעם דגורעין הוי"ו דבריש התיבה ומוסיפין אותה בין פ"א לתי"ו ורבינו מפרש דוי"ו דולטוטפת דריש לשון ריבוי בלא שום גרעון ותוספת וק"ל ובספר התרומה סימן ר"ה מפרש דלעיל ר"ל דגורעין הוי"ו שבין טי"ת לטי"ת ור"ת מפרש דגורעין הוי"ו שקודם הלמ"ד ומוסיפין אותה אחר הפ"א ודורשין לשון רבים אבל דברי התוס' דהכא אי אפשר לפרש כן שהרי כבר הוכיחו דאין מוסיפין ודורשין באמצע התיבה כמו שהביאו ראיה מפרק הערל וספר התרומה לא הביא שם הגמרא כצורתה על נכון ע"ש בדבריו:

ד"ה טט בכתפי שתים כו'. דלא מצינו בתורה כתובים אלא בד' פרשיות לשון זה דהתוס' אינו מדויק דאי ר"ל רלא מצינו בתורה שכתובים טטפת כי אם בד' פרשיות זה אינו דהא לא כתובים כי אם בשלשה פרשיות דבפרשיות קדש לא כתיב טטפת כלל ויש לישב דר"ל דלא מצינו בתורה כתובים מענין של תפילין כי אם בארבעה פרשיות דבפרשת קדש כתיב ג"כ והיה לך לאות על ידך וכן בכל הארבע הפרשיות כתיב וקשרתם לאות על ידך וגו' ואי גרסי' בתוס' דלא מצינו בתורה כתובים אלא ארבע פרשיות וכו' ולא בד' בבי"ת מתיישב טפי:

ד"ה כדרך שבא לראות וכו'. פירש הקונטרס כררך שבא לראותך כן בא ליראות וכו'. ולפ"ז קאי יראה אהקב"ה וקאי יראה אזכורך וכו' כצ"ל דברי התוס' אלו צריכין ישוב אבל נראה שבספרי התוס' לא היה כתוב ברש"י התחלת הדבור כמו שכתב בספרים שלפנינו שכתוב בפירוש רש"י יראה כל זכורך וכו' יראה כל זכורך שיראה פני השכינה יראה משמע שיתראו לפניו שהוא בא לראותן כל זה לא היה כתוב בספרי התוס' ולא היה כתוב בספרי התוס' בפירוש רש"י כ"א סוף הדבור שלפנינו כדרך שבא לראות וכו' כדרך שבא הקב"ה לראותך וכו' ומפרשים התוס' דברי רש"י שמפרש המסורת שהוא יראה בחיר"ק דרוצה לומר שהקב"ה יראה את זכורך המקרא שהוא יראה בציר"ה רוצה לומר שכל זכורך יהיו מתראים ר"ל שהקב"ה יתראה להם והם יראו אותו וזה פירוש הגמרא כדרך שבא לראות כך בא ליראות ר"ל כדרך שבא הקב"ה לראות זכורך שהוא יראה בחיר"ק כך בא ליראות ר"ל להיות נראה לזכורך שהוא יראה בציר"ה שזכורך יראו אותו והיינו ממש הפירוש שכתבו התוס' בריש חגיגה בשם רש"י וז"ל שם פי' רש"י כדרך שבא הקב"ה לראותך דהיינו בשתי עינים כך אתה בא לראות אותו בשתי עיניך עכ"ל שר"ל לפירוש רש"י לראות היינו שהקב"ה רואה אותך דהיינו יראה בחיר"ק וליראות היינו שאתה רואה את הקב"ה והקדוש ב"ה בא להיות נראה לך דהיינו יראה בציר"י והשתא יתיישב שפיר לשון התוס' דהכא דקאמרי על פירוש רש"י ולפ"ז קאי יראה אהקב"ה וקאי יראה אזכורך וכו' ובחגיגה מקשים התוס' על פי' רש"י דלפי פירושו קאי מלת בא דקאמר גמרא אהקב"ה ולא יתכן ביאה גבי שכינה שהיא בכל מקום עוד דדריש המסורת קודם אדרבה היה לו לדרוש המקרא קודם ר"ל דלפירוש רש"י כדרך שבא לראות דפירושו שהקב"ה בא לראות והוא יראה בחיר"ק שהוא המסורת וליראות שהקב"ה בא להיות נראה לך ואתה תראה אותו שהוא יראה בציר"ה שהוא המקרא ואם כן מקדים גמרא המסורת למקרא והנה מתוך לשון קושית התוס' דבריש חגיגה מבואר בהדיא שהם מפרשים דברי דש"י ממש כאשר כתבנו ודו"ק:

בא"ד לכך פירש ר"ת איפכא כדרך שזכורך בא לראות את פני השכינה שהקב"ה רואהו בשתי עיניו וכו'. כצ"ל וכן הוא בהדיא שם בתוס' בריש חגיגה וז"ל על כן גריס ר"ת יראה יראה מה לראות בשתי עיניו שהאדם בא להתראות לפני המקום בשתי עיניו של מקום אף האדם בא לראות את המקום בשתי עיניו מבואר בהדיא שר"ת גריס כגמ' איפכא כדרך שבא ליראות כך בא לראות מה ליראות בב' עינים כך לראות בב' עינים ופי' ליראות שהאדם בא להתראות לפני השכינה שהשכינה רואה אותו בב' עיניו כך לראות שאדם בא לראות פני השכינה בב' עיניו של אדם ומפרש ג"כ יראה בציר"ה שהוא המקרא הוי פירושו שזכורך בא להתראות פני השכינה דהיינו שהקב"ה רואה אותם וזה ליראות ויראה בחיר"ק שהוא המסורת הוי פירושו שזכורך יראה את פני השכינה וזהו לראות והשתא יהיו מתורצים כל הקושיות של התוס' דהכא ודריש מסכת חגיגה דלפירוש ר"ת קאי מלת בא אאדם ולא אהקב"ה וגם נקט בגמ' ליראות קודם שהוא המקרא וגם קאי המקרא והמסורת אזכורך ולא אהקב"ה ולפי דברינו עלה הכל כהוגן ודברי רש"י דהכא ודריש מסכת חגיגה הם בסיגנון אחד וגם דברי התוס' דהכא ודריש מסכת חגיגה הכל עולים בקנה אחד ודו"ק נ"ל:

ד"ה דרך בישול אסרה תורה וכו' וקשה לפ"ז דחלב ומתה בחלב פירוש אם בישל חלב או נבלה בחלב אסרינן וכו' וכי תימא דשאני התם דמרבויא דקרא יליף לה הא קאמר התם דלא צריכא קרא וממשמעותיה דגופיה דקרא אתי כדאיתא התם ואי איתא סברא זו די"מ דדרך בישול אסרה תורה ר"ל דמשמעותא דקרא הוא דוקא דבר שאין בו כבר שום איסור כי אם השתא דבשיל ליה ביחד ואם כן היאך אתי דין מבשל חלב או מתה בחלב ממשמעותיה דקרא הא כבר הוא אסור בלא בישול החלב ודו"ק:

ה.

תוספות ד"ה אם היח מומחה לרבים וכו' ולהאי פירושא וכו' ר"ל למאי דפדישית דיחיד מומחה דן יחידי אליבא דכולי עלמא אפילו לרבי אבהו אם כן כי פריך לקמן מרבי אבהו מדן את הדין וכו' הוה מצי לשנויי דאיירי ביחיד מומחה מקשין העולם והיאך היה יכול לשנויי דאיירי ביחיד מומחה הא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' וכן פירש רש"י לקמן בדף ו' ויש ליישב דר"ל דהוה מצי לשנויי דרישא איירי במומחה דהיינו דגמיר וסביר אבל לא נקיט רשותא ולכך ישלם מביתו ובסיפא איירי במומחה דנקיט רשותא ונסמך להיות מומחה ב"ר לרבים ולכך פטור כך הוה מצי לשנויי אלא דלא רצתה הגמרא לשנויי הכי ולחלק הכי דנראה לגמרא דוחק לאוקמא מתניתין בהכי ולהכי אוקמא לקמן בדקבלו עלייהו ובזה יתיישבו גם כן דברי התוספות אלו שהיו נראין בתהלת הדעת כסתרי אהדדי דבדבור זה כתבו דהוה מצי לשנויי דאיירי ביחיד מומחה ולקמן בדף זה ד"ה ואי לא זיל שלים וכו' כתבו בשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דלעיל כתבו דהוה מצי לשנויי הכי אבל לפי האמת לא רצתה הגמרא לשנויי הכי דנראה לה דוחק לאוקמא מתניתין בהכי ולחלק הכי ואצטריך לשנויי בדקבלו עלייהו ואם כן הואיל ולא רצו לחלק ולשנויי הכי על כרחך הא דמוקי ליה הגמרא בדקבלו עלייהו איירי בלא יחיד מומחה דאי ביחיד מומחה הא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' לא מצי למימר דהאי דמוקי רישא דמתניתין בדקבלו עלייהו איירי במומחה סתם והסיפא איירי במומחה גמור כדלעיל רהא הגמרא לא רצתה לחלק הכי מדאצטריך לאוקמא בדקבלו עלייהו כדלעיל וק"ל:

ד"ה דן אפילו יחידי וכו' ומכאן דסתם שלשה יכולין לדון את האדם בעל כרחו וכו'. יש להקשות מה היו צריכים התוספות לטעם זה דהא שלשה במקום יחיד מומחה קיימי וכו' תיפוק ליה מדין שלשה גופייהו דאי איירי בדקבלו אותם עלייהו למה לי שלשה אפילו אחד נמי ויש לתרץ דאצטריך שלשה היכא שהן:

ד"ה ואי לא זיל שלים וכו'. פירש הקונטרס ואי לא כנון דאמדי ליה דיינת לנו דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי וכו'. רוצה לומר דמפירוש רש"י משמע רהא רקאמר רב יוסף ואי לא זיל שלים וכו' איירי נמי בדקבלו אותם עלייהו דהחילוק הוא אם קבלוהו לגמרי בין לדין בין לטעות לא משלם ואם קבלוהו לדין תורה משלם ומה שעשה עשוי ולא מהדר דינא. אם כן מאי דייק מהכא גמיר וסביר אפילו לא נקיט רשותא דינו דין הא שאני הכא ודאיירי בדקבלוהו עלייהו ובדקבלוהו עלייהו אפי' לא גמיר וסביר מה שעשה עשוי וישלם מביתו וכו' ולכך קאמר רב יוסף ואם לא זיל שלים לא מהדר דינא אבל בלא קבלוהו עלייהו אימא לך דדינו אינו דין אפי' גמיר וסביר עד דנקיט רשותא:

בא"ד ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא וכו'. כבר כתבתי למעלה שדברי התוספות הללו הם סתירה למה שכתבו בדבור שלמעלה. ובמה שכתבתי למעלה יתיישב הכל שפיר:

ד"ה רבה בר בר חנה גרסינן וכו' בן בנו של חנה וכו'. פירוש שהיה לחנה שני בנים האחד היה נקרא רבה והשני היה לו שם אחר ואותו השני היה לו בן שהיה נקרא נם כן רבה א"כ בן חנה היה נקרא רבה וכן בן בנו השני היה ג"כ נקרא רבה:

בא"ד ויש מפרשים דשם אביו בר חנא וכו' ולא יתכן וכו'. נ"ל דכוונת התוספות בזה הוא דבשלמא אי פירושו של בר בר חנה הוא בן בנו של חנה אתי שפיר הא דפרק המוכר את הספינה שאמרו לו לרבה בר בר חנה כל אבא חמרא שרבה הוא ר' אבא וכל בר בר חנה ר"ל שהוא בן בנו של חנה ונקרא על שם אבי אביו הוא סיכסא פירוש שוטה. שהיה להם זה ללעג שהיה נקרא בר בר על שם אבי אביו גם אפשר שהיה בימיהם לשון זה של בר בר ללעג לומר שהוא שוטה. אבל אי הוה פירוש דשם אביו היה בר חנה ואם כן הוי כאילו אמר רבה בר שמעון או בר ראובן שהרי שם אביו היה בר חנה אם כן מה לעג היה בזה שאמרו כל בר בר חנה סיכסא דמה לי בר בר חנה או בר ראובן וק"ל. ומדברי ס' ח"ש פרק הספינה משמע שהוא מפרש התוס' דהכא דרצו לומר כל אבא חמרא הוא רבה בר חנה שהוא בן חנה וכל רבה בר בר חנה סיכסא קאי ארבה שהיה בן בנו של חנה ע"ש ופירושו נראה בעיני דחוק שהרי התוספות דהכא מפרשים דרבה דהכא הוא רבה בר חנה ורבה דפרק הספינה דהוי אזיל במדברא הוא בן בנו של חנה והוא לקח ציצית אחת של מתי מדבר והחזירה ולא מנה החוטין והחוליות של הציצית קודם שהחזירו כדאי' התם וע"ז אמרו שעשה שטות שלא מנה מתחלה החוטין והחוליות לדעת אם הלכה כבית שמאי או כבית הלל. ואמרו עליו כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא ואם כן וכי בשביל שאותו רבה שהיה בן בנו של חנה עשה שטות שעליו אמרו כל בר בר חנה סיכסא אמרו גם כן על אותו רבה שהיה (בן) בנו של חנה כל אבא חמרא וק"ל:

ד"ה נקיטנא רשותא מאבא מרי וכו'. דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות וכו' וכתבו זה כדי שלא תבין דהא דאמר נקיטנא רשותא מאבא מורי ואבא מורי מרב ורב מר' חייא ור' חייא מרבי היה הכל בזמן אחד וא"כ כל הנטילות רשות בא מרבי עצמו אבל ר' חייא לבדו או רב לבדו או רב הונא לבדו לא היה יכול ליתן רשות לכך כתבו התוס' דאינו כן דלא היה הכל בזמן אחר ומי שיש לו רשות יכול ליתן רשות משום דאין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה בימי רבי כמו שכתבנו בסוף הדבור:

ה:

תוס' ד"ה אא"כ רחוק ממנו וכו' והא דאמר פרק הדר אפילו ביעתא בכותחא וכו' התם בפניו ממש איירי וכו' בסמוך בדבור זה משמע דסבירא להו להתוספות דהא דקאמר התם רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא בחוץ מג' פרסאות איירי והא דכתבו וליכא למימר דהכא בתלמיד חבר ולכך שרי נמי לחוץ מג' פרסאות כמו רב חסדא דהתם וכו' משמע דרב חסדא איירי בחוץ מג' פרסאות א"כ לא הוו צריכין התוס' לאוקמי הא דקאמר אפי' ביעתא בכותחא בעי מיניה מרב חסדא ולא אורי לפניו ממש אלא היה יכול לאוקמי בתוך ג' פרסאות והא דאורי בכפרא איירי בחוץ מג' פרסאות ונ"ל דהא דכתבו התוספות התם בפניו ממש איירי לאו דוקא אלא ר"ל תוך ג' פרסאות דכל תוך ג' פרסאות חשוב בפניו כמ"ש התוס' בסוף דבור זה וק"ל:

ו.

בגמרא דאמרו ליה דיינת לן דין תורה וכו'. פי' דאמרו ליה הבעלי דינים הא דקבלנו אותך עלינו היינו דוקא כדי שתדון לנו דין תורה ולשון דיינת לן דין תורה היא בלשון תמיה וכי דיינת לן דין תורה:

בתוס' ד"ה וכ"ת פליני רבנן עליה וכו' למאי דפי' לעיל דמאן דדריש בצדק תשפוט וכו'. כן הוא בספרים אבל בס"א ראיתי דגרסי למאי דפירש"י דמאן דדריש בצדק תשפוט וכו' ולפירושו הכל תלוי בעירוב פרשיות דמאן דס"ל עירוב פרשיות בעי ג' ומאן דלית ליה עירוב פרשיות מכשיר אפילו בחד וכן נמי ר' אבא דבעי ג' ס"ל כמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן ושמואל דס"ל דשנים שדנו וכו' וה"ה חד לית ליה עירוב פרשיות כתיב כאן ולכך הקשו התוס' תימה מאי קאמר וכ"ת וכו' וק"ל:

ד"ה צריכין קנין וכו' ועוד ראיה דפריך בפ"ק דקידושין וכו' ובלא קנין איירי דאי בקנין וכו' אכתי תקשה לן שטרא למה לי יפקירנו לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור אלא על כרחך וכו' כצ"ל כן נ"ל ור"ל הא דפריך למה ליה שטרא לימא ליה באפי תרי זיל על כרחך איירי בלא קנין משום דמתחילה אינה צריכה קנין דאי ר"ל לימא ליה באפי תרי זיל בקנין אם כן מאי פריך למה לי שטרא נימא דלהכי בעי שטרא דנימא דשטרא לא צריך קנין אלא ודאי על כרחך הכי פריך דמשמע דאין יוצא לחירות כי אם על ידי שטר הא איכא עוד תיקון אחר בלא שטר דהיינו דנימא ליה באפי תרי זיל ובקנין אם כן מאי משני עבד עברי גופו קנוי ולכך אין יוצא לחירות בדברים בלא שטר הא אכתי תקשה לך הא איכא עוד תיקון אחר שעי"ז יוצא לחירות בלא שטר דהיינו שיפקירנו אלא ודאי בלא קנין איירי ולא פריך המקשה דלחשיב עוד תיקון אחר דיודע שיש עוד תיקונים אחרים אלא דפריך בתיקון זה עצמו למה לי שטר יאמר אותו לשון עצמו הכתוב בשטר לימא ליה בעל פה אם כן שמע מינה דמחילה אין צריכה קנין:

בא"ד ומבכור שנטל חלק בפשוט וכו' אין לדקדק נמי כלל רוצה לומר דהתם היינו טעמא דויתר ונמחל אפילו בלא קנין משום דעדיין לא הגיעה החלק בכורה לידו ולא זכה בו עדיין ומקרא דכתיב לתת לו ילפינן שם בבא בתרא פ' יש נוחלין דף קכ"ד דאם אמר הבכור איני נוטל ואיני נותן רשאי דמתנה קרייה רחמנא ואין להכריח לאדם שיקבל מתנה בעל כרחו וכיון שעדיין לא הגיע לידו יכול למחלה לאחיו אפילו בלא קנין אבל דבר שכבר נקנה והגיע ליד האדם אינו יכול לסלק עצמו ממנו ולמחול באמירה בעלמא אם לא בקנין כמו חלק פשיטות אין יכול למחול באמירה בעלמא כמבואר שם ועיין בפרק יש נוחלין דף קכ"ד ובתוס' שם ד"ה ואם אמר איני נוטל וכו' ובדף קכ"ו במימרא דבכור שנטל חלק כפשוט ויתר וכו':

בא"ד דהא מסקינן הכא דפשרה צריכה קנין ואפ"ה קאמרי רבנן פשרה ביחיד ר"ל אם כן ש"מ דקנין אינו צריך להיות בפני שנים אלא אפילו ביחיד והא דנקט התם בפרק ה"ה בפני שנים לאו למימרא דאם נעשה ביחיד לא הוי קנין דלענין קנין אין חילוק דאפילו נעשה לפני יחיד הוי קנין אלא דחילוק הוא לענין כתיבת השטר דאם נעשה לפני שנים א"צ לומר כתובו ומסתמא כותבין השטר אפילו לא אמר להו מידי משום דסתם קנין בפני שנים לכתיבה עומד אם נעשה ביחיד אין רשאי לכתוב שטר עד שיאמרו לו כתובו ואין ראיה מכאן וכו' ר"ל ולא היה ר"י ב"ר מרדכי צריך לחזור מדבריו מכח ההיא דהכא דמכאן ראיה דקנין מועיל ביחיד דהכא נוכל לפרש דלעולם צריך להקנות בפני שנים כדי שיקיים הפשרה שעשה ביחיד ר"ל הפשרה נעשית ביחיד אבל הקנין לעולם נימא לך להיות נעשה בפני שנים:

ו:

בתוס' ד"ה אלא כנגד יהודה והא דכתיב מטרף בני עלית על מעשה דתמר שבחו הכתוב וכו' וצ"ל לפ"ז דכתיב מטרף בני אינו ר"ל יוסף ובני לא קאי איוסף אלא ליהודה קורא בני וה"ק מטרף ר"ל מדין מיתה של תמר אתה בני יהודה עלית ר"ל סילקת את עצמך והורית שממך נתעברה וגם מפירש"י משמע שהוא מפרש הכתוב כן שכתב וכן מהריגת תמר הודה ואמר צדקה ממני אלא שרש"י פירשו ג"כ על יוסף אבל מ"מ לפי הדרך שפירשו שקאי אמעשה דתמר צריך לפרש הפסוק כאשר כתבתי והא דכתבו התוס' כדמתרגמינן את אודית ולא בהתיתא בתרגום אונקלוס שלפנינו אין כתוב בפסוק מטרף בני עלית אלא לעיל מזה בפסוק יהודה אתה יודוך אחיך כתוב בתרגום שלנו יהודה את אורית ולא בהתיתא וכו' ואפשר דס"ל להתוס' דמתרגם כן בפסוק הראשון דיהודה אתה יודוך וגו' מכלל שס"ל להתרגום דגם מטרף בני עלית הכתוב בפסוק השני איירי נמי ממעשה דתמר ולא ממעשה דיוסף כן נ"ל לפרש דעת התוס' שמפרשים כוונת התרגום כן אבל בתרגום יונתן בן עוזיאל שבידינו תרגם ג"כ בפסוק הראשון דקאי על מעשה דתמר ואעפ"כ בפסוק מטרף בני עלית תרגם דקאי על מעשה דיוסף ודו"ק:

ד"ה ונמצא חזק רודפו פירוש. לדיין כדמוכח בתר הכי וכו' ר"ל דמייתי עלה לראיה קרא דלא תגורו מפני איש דקאי אדיין והא דנקט אחד רך וכו' ר"ל דבשלמא אם היה אפשר לפרש דקאי אבעל דין הוי אתי שפיר דנקיט אחד רך ואחד קשה לומר שאם יתחייב החזק ירדוף להרך אבל השתא דקאי חזק רודפו אדיין א"כ למה נקט אחד רך ואחד חזק הא בששניהם חזקים מכ"ש שיש להדיין לגור מפניהם דאיזה מהן שיתחייב ירדוף אותו:

ד"ה אל תכניס דבריך גבי רש ועשיר לא שייך לשון יראה ומו' הוקשה להתוס' למה התנה הכא לפירושו של רבי חנן שמפרש לא תגורו לשון הכנסה יותר מלעיל גבי אחד רך ואחד קשה ומתרץ דלשון זה לא אצטריך לשום פירוש דפשוט הוא דלא תגורו הוי לשון יראה אבל הכא גבי רש ועשיר לא שייך לשון יראה הוצרך לפרש לא תגורו הוא לשון הכנסה ופירוש לא תכניס דבריך לשון אוגר בקיץ לחמה כדלקמן בשמעתין:

ז.

בתוס' ד"ה כנגד מעשה העגל אקרא דתורת אמת קאי וכו' נראה דס"ל להתוס' דדוחק הוא לפרש כפירש"י דפי' דקאי אקרא דבוצע ברך נאץ ה' דלא שייך הכא לשון פשרה ובציעה גם לא שייך לומר נאץ ה' דהא באמת אהרן לא נתכוון אלא לטובה וק"ל:

ח.

גמ' לא תגורו מפני איש א"ד חנן אל תכניס דבריך וכו' ור"ל ואיירי קרא בתלמיד שיושב בפני רבו ורואה זכות לעני וכו' כדלעיל בדף ו' ע"ב:

בתוס' ד"ה מוציא שם רע וכו' ומפרש ד"ת דכולה שמעתתא איירי לענין ק' סלעים וכו' וכגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו פירוש בבדיקות או בחקירות שזה האחד אמר בזה היום נעשה וזה אומר ביום אחר דהשתא ליכא דין מיתה לא באשה ולא בעדים ותבע האב ק' סלעים דהוא תביעת ממון ואפ"ה ס"ל לרבנן דבעי כ"ג כדמפרש ואזיל וצ"ל דס"ל להתוס' דאין הבעל מתחייב ק' סלעים ע"י תביעת עצמו אא"כ תבעה בעדים שהביא עדים שזינתה והוכחשו או הוזמו לכך נקטי לה התוס' בכהאי גוונא וכ"כ רש"י לקמן בדף ט' על מימרא דרב יוסף עדי הבעל נהרגים ואין משלמין ממון:

בא"ד ואין לדמות יוסיפו דלקמן וכו' מתניתין היא לקמן בדף כ"ט ואיידי לענין היכא דאחד מן הדיינים אומר איני יודע יוסיפו הדיינים וקאי דברי התוס' אדלעיל מיניה מדברי רבנן דחיישי ללעז והא דלא חיישינן ללעז לקמן כשאומר א' איני יודע אין הענין דהכא דומה להתם דמאי אית לן למיעבד כיון שאומר הא' איני יודע ולא שייך לומר דיצטרך מתחלה יותר מג' משום דשמא יאמר איני יודע א"כ אין לדבר סוף כשיהיו מתחלה חמשה נמי יש לחוש שיאמר א' מהם איני יודע ויצטרכו להוסיף גם אין מצוי כ"כ שיהיו הדיינים מחולקים יאמר אחד אינו יודע וק"ל:

ח:

בתוס' ד"ה רבא אמר כ"ע וכו' כגון דאכניף כ"ג וכו' פי' שהאב הכניף כ"ג כדי להביא עדים להזים עדי הבעל ויתחייבו עדי הבעל מיתה ולא הספיקו לקבלם וכו' ונשארו שלשה ואמר האב תקבלו אותם העדים ודונו לי מיהת דין ממון שיתחייב הבעל בק' סלעים:

בא"ד דלא א"ש דונו לי מיהת נראה דר"ל דדונו לי מיהת דיני ממון משמע דלא דנו עדיין ד"נ כלל ואי איירי שקבלו ואח"כ איבדור א"כ כבר דנו קצת ג"כ דיני נפשות אלא שעדיין לא גמרו וק"ל וכל הדבורים האלו ד"ה המוציא שם רע וד"ה רבא והמתחיל מיתיבי והמתחיל והביא האב וכו' הכל הוא דבור אחד ויש לדקדק לפי' ר"ת דמפרש דעולא דאמר בחוששין ללעז קמיפלגי דהיינו כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו ותובע האב ק' סלעים דרבנן סברי בעינן כ"ג משום דחוששין ללעז הדיינים דאי בג' חיישינן שמא אח"כ יבאו עדים וכו' א"כ רבא דפליג אעולא ואמר כ"ע ללעז לא חיישי' והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי והב"ע כגון דאכניף ביה עשרים ותלתא וכו' משמע אבל בההוא ענין דאיירי ביה עולא דהיינו כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכהשו ותובע האב ק' סלעים ס"ל לרבא דגם רבנן מודו דלא בעינן לתביעת האב כ"ג ואמאי הא התם נמי שייך למיחש לכבודן של ראשונים דהא כיון דכנפינהו הבעל להביא עדים שזינתה היינו דיני נפשות ובעי כ"ג ע"כ א"כ כניף הבעל כ"ג וא"כ כי הדר תבע האב ק' סלעים בג' שייך ג"כ למיחש משום כבוד ראשונים ולפירש"י דפירש לקמן בסמוך במביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל בא לגבות ממון בשלשה דהזמנה אחריתי היא ואפי' כבוד הראשונים ליכא למימר הכא דדינא אחרינא הוא דמעיקרא בעל היה תובע והשתא אב קא תבע עכ"ל רש"י לפי סברא זו אתי שפיר נמי הכא אלא שדברי התוס' לקמן ד"ה חוששין ללעז משמע מדברי התוס' דלא ס"ל סברא זו דהא כתבו על פירש"י דלקמן ונראה דוחק הדרא קושיין לדוכתא וצריך לומר דלפי' התוס' איירי עולא אפי' היכא דגם הבעל לא כניף להו מתחלה לדון דיני נפשות אלא לאוסרה עליו ולא כניף כ"נ כלל כי אם שלשה ואם תקשה לך למה ליה לרבא למנקט כגון דאכניף ביה כ"ג למידן ד"נ פי' כמו שפירשו התוס' לר"ת שהביא האב עדים להזים עדי הבעל לדון דיני נפשות ואיבדרו וכו' ה"ל למנקט בכגון דא ובהאי עניינא דנקט עולא בתירוצא דיליה אלא דהוי ליה להוסיף דאכנפינהו הבעל לדון דיני נפשות והוכחשו ותבע הבעל ק' סלעים וס"ל לרבנן דבעי כ"ג משום כבודם של ראשונים י"ל דעדיפא מדעולא נקט רבא דאיירי הכל בתביעת האב וק"ל:

בד"ה והביא וכו' וניחא לפי' ר"ת דהא דאיצטריך לאביי למימר דכ"ע חוששין ללעז וכו' ר"ל דלר"ת איירי בתבעו האב ק' סלעים ואותה תביעה לא שייכא אלא היכא דכבר הביא הבעל עדים והוכחשו כדלעיל א"כ הוא אי הוה אמר דלכ"ע לא חיישינן ללעז א"כ לרבנן אפי' אי ס"ל דהתראה סתם הוה התראה אפ"ה למה לי כ"ג הא כבר הוכחשו עדי הבעל וליכא כאן שום חיוב מיתה לכך הוצרך ע"כ לומר שכולי עלמא חוששין ללעז והואיל וסבירא ליה לרבנן דהתראה סתם הוי התראה אע"ג דהנך עדים הוכחשו בבדיקות או בחקירות חיישינן שמא יבואו עוד עדים אחרים ויצטרכו להוסיף בשביל דין נפשות ולכך גם עתה שתבעו הבעל בק' סלעים צריך כ"ג דאי בשלשה שיבואו אח"כ עדים אחרים ויצטרכו לכ"ג איכא לעז לראשוגים ר"ל להג' שדנו על הק' סלעים ור"מ ס"ל דלא הוי התראה ולכך אפי' יבאו עדים אחרים אין כאן חיוב מיתה ולא יצטרכו להוסיף כלל ולכן דנין ק' סלעים בג' אבל לפירש"י דמפרש. דאיירי בתביעת הבעל כדי לפטור מהכתובה והביא עדים בתחילת הזמנתן לדין שזינתה רק שהתרו ואותה התראה סתם ס"ל לרבנן דהוי התראה ואיכא כאן חיוב מיתה ודין נפשות הוא א"כ ל"ל לאביי למימר כ"ע חיישינן ללעז וכו' הא אפי' לא חיישי ללעז אתי שפיר דלרבנן בעי כ"ג וק"ל:

בא"ד ומיהו יש ליישב דכדמוקי כגון דאתכחש בבדיקה איירי נמי שהכחישום אח"כ עידי האב הכחשה גמורה וכו' כצ"ל ור"ל שמתחלה הביא הבעל ב' כתות עדים והכחישו זו את זו בבדיקות ואח"כ הביא האב עדים. והכחישום הכחשה גמורה דהיינו בחקירות דהשתא אפי' לרבנן אין כאן חיוב מיתה והשתא קא תבעו האב ק' סלעים וקא סברי רבנן דאפי' לתביעת האב בעי כ"ג משום דשמא יבאו עוד עדים אחרים שלא יהיו מוכחשים כלל עם העדים האחרונים של הבעל ומתחייב מיתה ויצטרכו להוסיף עד כ"ג ואיכא למיחש ללעז של דיינים ראשונים ואע"ג דאותן העדים שיבאו באחרונה לחיוב מיתה ממ"נ יהיו מוכחשים בבדיקות באחת מהכתות הראשונים שהביא הבעל מתחלה מ"מ מיקטלא לרבנן דס"ל דהכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא והשתא כל הקושיות שהקשו התוס' מתורצים דרבנן נמי קאי אתבועת ק' סלעים כמו לר"מ וגם לר"מ לא קשה מידי משום דאפי' אם יבואו עדים אחרים יהיו מוכחשים בבדיקות וליכא חיוב מיתה כלל דליבעי כ"ג וק"ל ולא נצטרך להגיה שום דבר בדברי התוס' ולא כמו שראיתי קצת מגיהים: