גיטין ט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שקילס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כר' מאיר דתניא כשנאמרו דברים לפני ר' יוסי קרא עליו המקרא הזה (משלי כד, כו) שפתים ישק משיב דברים נכוחים ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד חוזר בנכסים מתנת שכיב מרע הוא ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין אלא אמר רב אשי התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא:
אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו:
ערער כמה אילימא ערער חד והאמר ר' יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים ואלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני באלא ערער דבעל:
מתני' גהמביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים:
גמ' מאי אינו יכול לומר אילימא חרש חרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן אמר רב יוסף דהכא במאי עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש:
אחד גיטי נשים ואחד שיחרורי עבדים:
תנו רבנן בשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים השוו למוליך ולמביא ווכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים זוכל השטרות
רש"י
עריכה
לעולם הוא בן חורין - דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי:
עד שיאמר - סתם חוץ מדבר מועט ולא יפרש מה הוא משייר דהתם אמרינן דאחד מריבוא דקאמר היינו עבד ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מריבוא בנכסים אע"ג דשוי טפי ומדקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין אשמעינן לא שנא היכא דקנה שאר נכסים עמו כגון שפירש השיור ששייר חוץ מקרקע פלוני דהשתא קנה עצמו ושאר נכסים חוץ מן השיור ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסים כגון שלא הזכיר שם הקרקע ששייר דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר אפ"ה הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא שייריה אלמא פלגינן דיבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא את עצמו ואת נמי דקאמרת עצמו קנה נכסים לא קנה כר' שמעון סבירא לך:
והאמר רב נחמן הלכה כר' מאיר - דלא יצא לחירות:
שקילס ר' יוסי - כדמפרש ואזיל:
שפתים ישק - ראוי הוא לנשק:
ומי אמר רב נחמן הכי - דלא פלגינן דיבורא:
שכיב מרע - חוזר בכל מתנותיו בבבא בתרא (דף קמו:):
שהרי יצא עליו שם חירות - ואסור להשתעבד בו אלמא פלגינן דיבורא:
התם - דאמר ר"נ הלכה כר"מ טעמא לאו משום דלא פלגינן דיבורא הוא דהא כי נמי הזכיר שם שיור קרקע פלוני דליכא פלוגתא דדיבורא קאמר ר"מ דלא יצא לחירות אלא טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא דגבי אשה כתיב ספר כריתות (דברים כד) ושחרורי עבדים גמרי לה לה מאשה דכתיב חופשה לא נתן לה (ויקרא יט) וכתיב וכתב לה ובעינן בהו כריתות וכיון דאיכא למימר דשייריה דהא נחת לשיורא והוא לא הוזכר בתוך המתנה דלא כתב ליה עצמך ונכסי קנויין לך לאו כריתות גמור הוא אבל היכא דלא שייר כי הכא הוי כריתות לצאת ונשתחרר שעה אחת כל זמן שלא חזר ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם וגבי מילתיה דרבא בעבד שהביא גיטו כרות גיטא הוא ונהי דנכסים לא קנה דבעי' קיום אבל עצמו קנה דפלגינן דיבורא:
אם יש עליו עוררין - לפוסלו:
יתקיים בחותמיו - או העדים עצמן יעידו שחתמוהו או עדים אחרים יכירוהו ושוב אין בו פסול דבני ארץ ישראל ודאי בקיאין לשמה:
דרבי יוחנן - לא איתפרש היכא:
דבעל - הבעל ערער עליו לפוסלו:
מתני' ואינו יכול - מפרש בגמרא:
שוו למוליך ולמביא - לומר בפני נכתב:
גמ' חוץ מחרש שוטה וקטן - שאין בהם דעת ואין שליחותן שליחות לגרש:
כל גט - כלומר כל שטר:
חוץ מגיטי נשים - לקמן בפירקין מפרש טעמא:
תוספות
עריכה
לעולם הוא בן חורין. פי' בקונטרס מדקאמר ר' שמעון לעולם משמע דל"ש היכא דקנה שאר נכסים כגון שפירש השיור ול"ש היכא דלא קנה כגון שלא הזכיר קרקע ששייר דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר דהיינו הוא ששייר ואפ"ה הוא בן חורין אלמא פלגינן דיבורא דהא כל נכסי קא"ל ולא קנה אלא את עצמו וקשיא אע"ג דלא הזכיר שם קרקע מ"מ קנה כל קרקע דאית ליה אלא שיד העבד על התחתונה ויקח האדון לעצמו בית כור מעידית שבנכסים כדתנן בפרק בית כור (ב"ב דף קז:) חצי שדה אני מוכר לך יניח לו חצי שדהו ומפרש התם דלוקח נוטל כחוש דיד בעל השטר על התחתונה ואר"י דלעולם דר' שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר או אותה שדה כדקתני סיפא בתוספתא דבבא בתרא ובפ"ק דפאה ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן אמר חוץ מעיר פלוני חוץ משדה פלוני אפי' אין שם אלא אותה העיר או אותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין ואין מתקיים דבור כל נכסי אלא בעבד לבדו וה"א כשאמר חוץ מבטל דבורו מה שאמר כל נכסי קמ"ל דאפ"ה יצא לחירות דפלגינן דיבורא:
הלכה כר"מ. ולר"מ ס"ד דסבר דלא פלגינן דיבורא דמדקאמר ר' שמעון לעולם משמע אפילו באותו ענין דלדידך לא יצא לחירות דלא פלגינן דיבורא כשאין לו אלא אותה העיר אפ"ה יצא לחירות ומסיק דטעמא דר"מ לאו משום דלא פלגינן דיבורא אלא משום דלאו כרות גיטא הוא פירוש דאין זה כריתות כיון שיש שיור בדיבור שהוא משתחרר בו דאמר כל נכסיי ואינו מתקיים כולו אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסיי קנויין לך פלגינן דיבורא שפיר דכרות גיטא הוא ורש"י פירש דלאו כרות גיטא הוא משום דאיכא למימר מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד ולפי זה באין לו אלא אותה העיר דלא שייך למימר מדנחית לשיורא שייר נמי עבד מודה ר"מ דיצא לחירות דפלגינן דיבורא ואין משמע כן בתוספתא כדפירש' ולשון אפי' אינו מיושב דאפילו אין לו אלא אותה העיר משמע דכ"ש יש לו שאר נכסים דיצא לחירות ואדרבה ר"מ לא פליג אלא ביש לו שאר נכסים:
שפתים ישק משיב דברים נכוחים. כשאדם אומר דברים נכוחים אותם שסביבותיו משיקין שפתותיהם זו לזו ששותקין ואין יודעים מה להשיב:
ואינו חוזר בעבד. וא"ת ואמאי יצא בן חורין [ומותר בבת חורין] הא מתנת שכיב מרע הוא ולא קנה אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה וי"ל בדכתב ליה מהיום אי נמי אפילו סתמא דכיון דדעת שכיב מרע לשחררו דעתו שיקנה בשעה שראויה לשחרר דהיינו מחיים וא"ת כיון דסתמא דדעת של שכיב מרע לחזור בו אם יעמוד אמאי אינו חוזר בעבד וי"ל דהכל תקנת חכמים היא גם מה שחזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים ומיהו אם כתב בהדיא מהיום אם ימות [מהיום אם לא ימות] אין נראה שיועיל לענין זה יצא עליו שם בן חורין לומר שאינו חוזר בעבד מאחר שהתנה בפירוש:
התם משום דלאו כרות גיטא הוא. וא"ת דבפ' מי שמת (ב"ב דף.) [בעי למימר] עבדא כמקרקעי דמי ופריך עליה מהך דשייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וקאמר עלה רב דימי עשו מטלטלין שיור אצל עבד וא"ל רבא לרב נחמן מ"ט וא"ל משום דעבדא כמטלטלי דמי ומטלטלי הוי שיור אצל עבד ומשני רב אשי אנן משום דלאו כרות גיטא הוא מתנינן לה משמע דרב נחמן דפי' טעמא משום דעבדא כמטלטלי דמי לית ליה טעמא דלאו כרות גיטא הוא ואור"ת דהתם ה"פ אנן משום דלאו כרות גיטא הוא מתנינן שכך השיב ר"נ לרבא ולא משום דעבדא כמטלטלי הוא שלא השיב כן רב נחמן מעולם והשתא רב אשי דהתם לטעמא דפירש הכא טעמא דר"נ הוי משום דלאו כרות גיטא הוא כמו שהוא מפרש שם:
והאמר ר"י ד"ה כו'. אר"ת דעיקר מילתא דר"י איתמר בפ"ב דכתובות (דף כג:) גבי פלוגתא דמעלין לכהונה ע"פ עד א' ואע"ג דהתם נמי מייתי ליה כלישנא דמייתי לה הכא:
[וע"ע תוס' כתובות כו. ותוס' ב"ב לב. ד"ה והאמר כתבו הכי בשם ר"י]:
סמוך אהני. שפוסלין החתימה ולוקמה בחזקת אשת איש:
אלא ערער דבעל. וה"ה ערער דלקוחות שבאה אשה לטרוף מהן כדאמרינן בירושלמי:
שוו למוליך ולמביא. וא"ת בשלמא באשה הוי משום עיגונא אבל בעבד מה עיגון יש דאי משום דאסור בבת חורין ובשפחה לא ליתביה האי שליח לעבד גט זה שהביא ממד"ה ולא יאסר בשפחה וי"ל דחשוב עיגון הא דאסור בבת חורין ומה שאינו מתחייב במצות:
ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. איפכא הוה ליה למימר ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים דעיקר דין מוליך ומביא הוי באשה אלא אגב דעד השתא איירי בגיטין נקטיה ברישא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק א (עריכה)
מד א מיי' פ"ז מהל' עבדים הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ט':
מה ב מיי' פ"ז מהל' גירושין הלכה ב', סמ"ג עשין נ:
מו ג ד מיי' פ"ז מהל' גירושין הלכה י"ח, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ב סעיף ו':
מז ה מיי' פ"ו מהל' עבדים הלכה ז', סמ"ג עשין עו, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף מ"ה וסעיף נא:
מח ו מיי' פ"ו מהל' עבדים הלכה ו', טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף מ"ז:
מט ז מיי' פ"ו מהל' עבדים הלכה ה', טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף מ"ו:
ראשונים נוספים
הא דאמרינן בש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד. הקשו בתוספות והא מתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר גמר מיתה ואין גט לאחר מיתה. וי"ל הכי נמי קאמרינן חוזר בנכסים ואינו קונה אלא לאחר גמר מיתה ואינו חוזר בעבד ונמצא שקונה מחיים ואיכא למימר אומדן דעתא שאדם יודע שאסור להוציא קול שלבן חורין על העבדים וגמר ויהיב, כנ"ל.
אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. ראיתי בתוספות חכמי הצרפתים ז"ל שדקדקו מכאן דכיון שאנו משיאין את האשה על פי גיטה ואין אנו מצריכים אותה לקיימו אלא א"כ יש עליו עוררים אלמא שהמוציא שטר על חבירו אעפ"י שהוא נפרע שלא בפניו או שבא ליפרע מןהיתומים או מן הלקוחות לא טענינן ליה מזוייף הוא ואין צריך לקיים את השטר ומביאין עוד ראיה מהא דגרסי' במציעא פ"ק (דף י"ד) אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום שכתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן מדקאמר הא שיעבד נפשיה אלמא בשאינו מקויים עסקינן שאם נתקיים היל"ל הא כתיב בו הנפק כדאיתמר התם בסמוך ואע"פ כן אין חוששין לזיוף. וא"ת היא הנותנת משום הכי יחזיר משום דטענינן להו ליתמי וללקוחות מזויף הוא ואי נפרע בפניו איהו טעין ואי מודה מודה. הא לאו מילתא היא דגרסי' נמי התם אמתני' דתנן מצא שטרי חובות אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אין בהם אחריות נכסים יחזיר והוינן בה במאי עסקינן אילימא בשחייב מודה כי יש בה וכו' ואי כשאין חייב מודה כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חורי מגבי גבי וכו' וא"א דטענינן ליה מזויף מאי פריך מב"ח גבי תיפו' ליה דטענינן לי' שלא בפניו מזויף אלא וודאי דלא טענינן ליה.
אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. ראיתי בתוספות הצרפתים ז"ל שדקדקו מכאן דכיון שאנו משיאין את האשה על פי גיטה ואין מצריכין אותה לקיימו אלא א"כ יש עליו עוררין ש"מ שהמוציא שט"ח על חבירו אעפ"י שהוא נפרע שלא בפניו או שבא ליפרע מן היתומים או מן הלקוחות לא טענינן להו מזוייף הוא וא"צ לקיים את שטרו, ומביאים עוד ראיה מהא דגרסינן במציעא פ"ק אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן, מדקאמר הא שעבד נפשיה ש"מ בשאינו מקויים עסקינן שאם נתקיים הול"ל הא כתוב בו הנפק כדאתמר התם בסמוך ואעפ"כ אין חוששין לזיוף, וא"ת היא הנותנת משום הכי יחזיר משום דטענינן להו ליתמי וללקוחות מזוייף הוא אי נפרע בפניו איהו טעין ואי מודה מודה, הא לאו מילתא היא דגרסי' נמי התם אמתני' דתנן מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אם אין בהם אחריות נכסים יחזיר והוינן בה במאי עסקינן אילימא בשחייב מודה כי יש בהם אחריות נכסים אמאי לא יחזיר אי בשאין חייב מודה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר, ואין חייב מודה היינו שאומר מזויף הוא ואין מחזירין על סמך זה שלא יגבה אלא בקיום השטר אלו דבריהם ז"ל.
ואין בהם ראי' של כלום, והדין אינו כן שבודאי כל הנפרע שלא בפניו ומן היורשים ומן הלקוחות צריך הוא לקיים שטרו דאפוקי ממונא לא מפקינן בלא שטרא דמקויים, אבל זה אינו דומה למשנתנו שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא לינשא ואנן לא טענינן לה כדאמרינן איהו לא מערער אנן ניקום ונערער, ועוד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת כעין מה שהאמינוה לומר מת בעלי, וזה שאמר שמואל יחזיר ולא חיישינן לזיוף אפשר שהיא בשעדים מצויין לקיימו.
אבל לפי דעתי יותר ראיה היא לדברינו דבכל שטר שנפל אמרינן כיון שנפל איתרע ליה וחוששין לכל מה שאפשר לחוש וכדמקשי' התם בכל אותו הפרק וליחוש דילמא כתב בניסן ולא לוה, א"ג לא נתן עד תשרי, ואפי' בדברים שאין לחוש להם במקום אחר חוששין שם בשנפל, ועל כרחן של חכמים הללו ז"ל התם ראוי הוא לחוש לזיוף שכיון שנפל איתרע ליה ואפי' כשתמצא לומר בעלמא אין חוששין, וכיון שכן האיך מחזירין ליחוש שמא יבוא ליפרע מנכסי יתומים או מנכסי לקוחות והם אינן יודעין לטעון, אלא ש"מ שטוענין ליתומים וללקוחות לפיכך יחזיר דכל אימת דלא מקיים לא גבי אלא מיניה ובמודה, ומה שהקשו בגמ' ממתני' אי בשאין חייב מודה אמאי יחזיר משום דבחששת פרעון נמי עסקינן וה"ק אי בשאין חייב מודה אלא שהוא אומר איני חייב לך כלום אמאי יחזיר, ואי הוה מוקי לה בשטוען מזוייף הוא ויחזיר משום דלא גבי עד דמקיים ליה אי הכי רישא נמי אמאי לא יחזיר, ותו דכיון דאין חייב מודה אע"גדמקיים ליה כיון שנפל חיישינן ביה לפיסולא וכ"כ שם רש"י ז"ל ושמואל לא חייש ובשלהי בתרא גרסינן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואוקימנא התם כגון דאיכא שטרא בידיה ולא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה, מדקאמר אין נותנין סתם משמע שאעפ"י שלא טענו יתומים טענינן להו ואמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, והכי מסתברא דאי לאו משום דטענינן להו, אע"ג דטענו לאו כלום הוא דטענתייהו טענת שמא היא, ומשום שמא לא מצרכי' ליה כלום.
והא דאמרינן בשמעתין ערער בעל דין הוא דהול"ל ערער לקוחות אי הוציאה גט ואין עמו כתובה, אלא משום דמתני' להתירה לינשא היא משום הכי ניחא להו לאוקמה בבעל, ובירושלמי גרסינן מי עורר רב הסדא אמר בעל עורר א"ר יוסא אף הלקוחות עוררין שלא (תפר) תטרוף מידם, ומסתברא דהיכא דאמר שליח בפ"נ ובפ"נ דהימנוהו רבנן ואפי' בא"י משום תקנת עגונות גובה מן הלקוחות ואעפ"י שטענו מזוייף הוא, שמספר כתובה נלמוד שכך כתב לה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי כדאמרינן ביבמות באומרת מת בעלי, ומיהו אפשר דה"מ לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת לא שאין מדרש כתובה אלא לעיקר אבל לא לתוספת, וכן דעת מקצת מורים וכתוב אצלנו בפ' הכותב, וכיון דמשום מדרש כתובה לית לה מדינא לית לה שאין קיום שטרות מתקיים בעד א' לענין ממון כדאמרינן עצמו קנה נכסים לא קנה.
אילימא חרש. איכא דק"ל דילמא אלם הוא שהוא כפקח לכל דבריו, ונראה דאלם יכול להגיד מתוך הכתב הוא שהרי האמינוהו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כדאיתא בפ' מי שאחזו, וכ"ש הכא דכתב הגט מוכיח כדאיתא בשלהי פ' המביא דלקמן.
שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. איני יודע למה שנו לשון זה והי"ל לשנות שוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, שכל הדברים הללו בגיטי נשים נאמרו והיכי תלו תניא בדלא תניא, ושוב מצאתי בתוספו' האחרונות שאמרו כיון דתנא בגיטי נשים קאי נקט ליה ברישא.
ואיכא למידק בשחרורי עבדים נבעי שני עדים דהא בין לרבה בין לרבא גבי אשה משום עגונה הקילו ובעבד ליכא למימר הכי כדתניא רשב"ג אומר בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדי' ושאר כל השטרות לא, ואמרי' בפרקין דלקמן מ"ט דרשב"ג שלא יהיו בנות ישראל עגונות אלמא בשחרורי עבדים ליכא משום עיגון, ואין לומר במביא גט ממדינת הים אפי' בעבד איכא עיגון שמשנתנו לידו לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול, אבל בעדים שאינן יכולים לחתום גבי אשה איכא למיחש שמא ילך בעל למדינת הים ותעגן ותיתיב א"נ מאית ומיעגנא ויתבה, אבל עבד אם אינו משחררו ישא שפחה ולא ליעגן, א"נ כיון שהאמינוהו בגיטי נשים האמינוהו בשיחרורי עבדים שלא נחמיר בקל יותר מבחמור, אבל התם כיון שאם חתמו בזה ובזה השטר כשר אין כאן חומרא.
שוו למוליך ומביא וכו'. והקשו בתוספתא בשלמא באשה איכא משום תקנת עגונות אבל בעבד מה עיגון יש כדאמרינן לקמן עדים שאין יודעים לחתום וכו' אמר ר' שמעון בן גמליאל בד"א בגיטי נשים פי' רש"י ז"ל משום תקנות עגונות שמא ירצה זה המגרש לפרש בים וכו' אבל שיחרורי עבדים ליכא משום עיגון. וא"ל במביא גט ממדינת הים אפילו בעבד איכא עיגון לפי שמשכתב לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול אבל בעדים שאין יודעים לחתום גבי אשה איכא למיחש שמא ילך הבעל למדינת הים ותעגן ותיתיב אבל עבד אם אינו משחררו ישא שפחה ויעגן. א"נ כיון שהאמינוהו בגיטי נשים האמינוהונמי בשחרורי עבדים שלא יחמיר בקל יותר מבחמור אבל התם שאם חתמו בזה ובזה השטר כשר אין כאן חומר.
אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר: וכדאמרינן בירושלמי למדרש קלסו ולא להלכה.
הא דאמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד: קשיא לי והלא בין לאביי בין לרבא סבירא להו בסוף פרק יש נוחלין (ב"ב קלז, א) דמתנת שכיב מרע אינה קונה בשעמד, אלא דלמר קנה עם גמר מיתה ולמר לאחר גמר מיתה, ותירצו בתוספות כאן דטעמא דמילתא משום דכל מאן דמצוה אדעתא דרבנן קא מצוה ורבנן הוא דאמור דאינו חוזר בעבד. שהרי יצא עליו שם בן חורין וכבר קדשו השם, ומכל מקום שפיר דייקינן מינה דפלגינן דבורא כיון שבשטר אחד זכה כל נכסיו לעבדו, וחוזר הוא בנכסים ונתבטל כח השטר לגבי נכסים וקם הוא לגבי שחרורו של עבד.
ולי נראה דהרי זה כמוסרו לעצמו לקנות עצמו בן חורין וכענין ששאלו (ב"ב קמח, ב) במקדיש כל נכסיו ועמד חוזר דהא עמד או אינו חוזר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואף על גב דההיא סלקא בתיקו הא עדיפא, דהתם איפשר שחוזר לפי שמצינו הקדש יוצא בלא פדיון וחוזר לחולין ולא מצינו בן חורין חוזר ונעשה עבד והוה ליה ככותב ומזכה דאינו חוזר, והכי פירושא חוזר בנכסים דמתנת שכיב מרע אינה אלא עד לאחר גמר מיתה ואינו חוזר בעבד שהרי יודע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזכהו לעצמו מעכשיו, ועוד דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לומר שיהא כמסור ממש ליד גזבר ההקדש שאם כן לא מצינו שאלה בהקדש שאין שאלה אחר מסירה כדאמרינן בנדרים (נט, א) שאין שאלה בתרומה ביד כהן ולא אמרו כמסירה להדיוט אלא לענין קניה שאם הקדיש שור אפילו שהוא בסוף העולם קנה הקדש ובהדיוט עד שימשוך כדאיתא בקידושין (כח, ב). כנ"ל.
אמר רב אשי התם טעמא משום דלא כרות גיטא הוא: כלומר הא דרב נחמן דפסק הלכה כרבי מאיר לאו משום דלא פלגינן דבורא הוא אלא משום דבעינן כריתות דגמרינן לה לה מאשה והתם כתיב ספר כריתות והכא כיון דשייר במתנתו דאיכא למימר דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מכיון שלא הוזכר בתוך המתנה בפירוש לאו כריתות גמור הוא, אבל היכא דלא נחת לשיורא כלל פלגינן דבורא ויצא לחירות הואיל ויצא עליו שם בן חורין. ועבד שהביא גיטו נמי לא נחית ביה לשיורא והילכך שפיר קאמר רבא דקנה עצמו ונכסים לא קנה דפלגינן דבורא. כך פרש"י ז"ל. ולהאי פירושא איצטרכינן לפרושי דדוקא בשיש לו נכסים רבים ושייר בהם כל שהוא הוא דאמר רבי מאיר דלא יצא לחירות אבל במשייר שדה אחת או עיר אחת ואין לו אלא היא דליכא למימר ביה דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מודה רבי מאיר לרבי שמעון דיצא לחירות וזה כפירושו שכתבנו למעלה, וכבר כתבנו מזה שיש עליו מן הקושיות.
ובתוספות פירשו (בד"ה הלכה כר"מ) דלאו כרות גיטא הוא כיון שיש שיור בדבור שהוא משתחרר בו דקאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו, אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך אי נמי כל נכסי קנויין לך פלגינן דבורא דהא איכא כרות גיטא דלא שייר בלישניה וכן ההיא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, כרות גיטא הוא דלא שייר בלשון מתנתו כלל.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן דעבד שהביא גיטו בין שכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך בין שכתוב בו כל נכסי קנויין לך, ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ופלגינן דבורא אבל אם נתקיים בחותמיו קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים וכדתנן (פאה פ"ג מ"ח) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. והיכא דשייר במתנתו קרקע כל שהוא או אפילו מטלטלים כל שהן לא יצא בן חורין, וכדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנ, א) עשו מטלטלים שיור אצל העבד ואף על פי שנתקיים בחותמיו ובין ששייר קרקע או מטלטלין ידועים בין ששייר קרקע כל שהוא או מטלטלין כל שהן סתם לא יצא בן חורין וכדתנן (שם) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ורבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם וקיימא לן כתנא קמא דהוא רבי מאיר וכדאמר רב יוסף בר מניומי משמיה דרב נחמן אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר.
ודוקא בכותב סתם נכסיו לעבדו ולא הוזכר העבד עצמו בתוך המתנה ומשום דאמרינן מדנחת לשיורא נחת לשייר אפילו גופו של עבד והוא שיש לו נכסים אחרים לבר מאותן המשויירין, אבל אם פירש לו עצמך ונכסי נתונין לך חוץ מקרקע כל שהוא קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים חוץ מאותו משהו, ואי נמי בשלא הוזכר העבד באותה המתנה אבל אין לו נכסים אחרים אלא אותן המשויירים קנה עצמו בן חורין לפי פירושו של רש"י ז"ל שכתבנו למעלה. אבל לפי פירושן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל אם כתב לו סתם נכסי קנויין לך חוץ מכך וכך אף על פי שאין לו אלא אותה שדה ששייר לעולם לא קנה עצמו בן חורין דלאו כרות גיטא הוא כיון ששייר בדבור שהוא משתחרר בו וכן משמעה של תוספתא דאפילו בשאין לו אלא אותה שדה ואותה העיר פליגי רבי מאיר ורבי שמעון, ומיהו אם כתב לו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני יצא בן חורין דהא לא שייר במה שהוא משתחרר בו דהיינו בלשון שכתב לו עצמך קנוי לך, וכרות גיטא הוא.
ובהלכות רבינו אלפסי פירש משום דלאו כרות גיטא הוא דמתנינן לה דכיון דשייר קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא. ומשום הכי לית הלכתא כרבי שמעון דאמר לעולם הוא בן חורין, אבל דבורא פלגינן, משמע מתוך לשון רבינו זצ"ל דאפילו כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע כל שהוא לא יצא בן חורין.
ולענין גט אשה נמי שכתוב בו מתנה ואמרה בפני נכתב ובפני נחתם ואי נמי שליח שהביא גט וכתוב בו מתנת נכסים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דינו כעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך והיא מגורשת ונכסים לא קנתה עד שיתקיים בחותמיו, ומיהו לענין לגבות כתובתה מבני חרי נאמן, דמספר כתובתה נלמוד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל ממשעבדי לא גביא אלא אם כן נתקיים בחותמיו וכדאמרינן בירושלמי ואיפשר נמי דאפילו ממשעבדי נמי גביא דהא במביא מארץ ישראל שנינו אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו וגרסינן עלה בירושלמי (ה"ג) ערער מאן ואמר רב חסדא אף הלקוחות עוררים, דאלמא דוקא במביא בארץ ישראל דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, כי אתי לקוחות ומערערי משגחינן בהו, הא בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, אף הלקוחות שערערו ערעורן בטל, ואפשר נמי דאפילו מביא בארץ ישראל דאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון דאסיקנא לעיל דאי אמר מהני ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אף הלקוחות שערערו ערעורן בטיל, והני מילי לגבי עיקר כתובה דהתם הוא דאיכא למימר טעמא דמספר כתובתה נלמוד דהוה ליה תנאי בית דין אבל תוספת כתובה לא.
הא דאסיקנן הכא דפלגינן דבורא ועבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דמהמנינן ליה אעצמו ויצא בן חורין ולא מהמנינן ליה אנכסים ולא קנה נכסים, איכא דק"ל אמאי דגרסינן בגמרא דבני מערבא בפירקין (הלכה א' ובמכות פ"א הי"ב) ומייתי לה רבינו אלפסי במכות בשילהי פרק כיצד העדים נעשין זוממין, כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה, רבי יוחנן אמר פסול, וריש לקיש אמר כשר, אמר רבי אלעזר מתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלש נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אלמא משמע דלא פלגינן דבורא דקיימא לן (יבמות לו, א. ועוד) דכל רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן חוץ מתלת.
ובירושלמי דהכא בריש פרק קמא (ה"א) תלי הא דעבד בההיא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דהתם, והכי גרסינן התם היה כתוב בה מתנה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם מאחר שערעורו בטל אצל הגט, ערעורו בטל אצל המתנה או מאחר שערעורו בטל אצל הגט ערעורו קיים אצל המתנה. תנינן אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים וכו'. כתב כל נכסיו לעבדו את אמר היא גיטו היא מתנתו, מה את עבד ליה כגט הוא וערעורו בטל, או כמתנה הוא וערעורו קיים וייבא כהדא, כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה רבי אילא בשם רבי אסי אתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אומר כשרין לזה ופסולין לזה, רבי מונא לא מפרש, רבי אבין מפרש רבי יוחנן אומר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ור' שמעון בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה. אמר רבי אלעזר מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה. ר' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין ורבנן חד אמר יאות אמר רבי אלעזר, וחרנה אמר לא יאות אמר רבי אלעזר, מאן דאמר יאות אמר ר' אלעזר עושה עדות אחד באיש אחד כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מאן דאמר לא אמר רבי אליעזר יאות, נעשה כשתי כתי עדיות כשרין לזה ופסולין לזה.
וי"ל דהתם בירושלמי דאמרי ייבא כהדא דאתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש ולאו למימרא דדמו להדדי, ורבי יוחנן דפסיל בההיא ולא פלגינן דבורא סבירא ליה הכא דלא פלגינן דבורא דהתם שאני דנעשה כעדות אחת באיש אחד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאיתא התם בירושלמי אבל הכא לאו משום דנתבטל הוא אלא משום דלא נתקיים בחותמיו, ואי נמי בכותב כל נכסיו לעבדו ועמד לאו משום דפסול עדות הוא אלא משום דיכול הוא לחזור במקצת מתנתו משום דעמד ולא שייך למימר ביה מתנה שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה, והא דאמרינן התם דאתיא כההיא דאתפלגון ביה רבי יוחנן וריש לקיש מכל שכן קאמר דמאן דאמר בההיא כשרים לזה ופסולין לזה ולא אמרינן עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה כל שכן דסבירא ליה הכא דמתנה שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אבל לרבי יוחנן דאמר התם דמאחר דפסולין לזה פסולין לזה איפשר ליה דסבר הכא דעצמו קנה אף על פי שנכסים לא קנה דפלגינן דבורא דלאו הא בהא תלייאן, והלכך איפשר דאיתא להא ואיתא להא.
אי נמי איכא למימר דמאן דאמר לא יאות אמר רבי אלעזר סבירא לה דטעמא דרבי יוחנן לאו משום עדות שבטלה מקצתה היא משום דכיון דעל שני בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה והיינו דאמרינן לא יאות אמר רבי אלעזר דאמר משום עדות שבטלה מקצתה ואינו אלא משום דלא פלגינן דבורא, וכל שטר שבטל קצתו בטל כולו והוא הדין לעבד שהביא גיטו ואנן קיימא לן כמאן דאמר יאות אמר ר"א כלומר דטעמיה דרבי יוחנן משום עדות שבטלה מקצתה הוא ולא משום דלא פלגינן דיבורא, והילכך קיימא לן כרבי יוחנן דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקיימא לן דפלגינן דבורא כך תירץ הרמב"ן ז"ל.
ומיהו רבינו אפרים ז"ל כתב דההיא דאתפלגון בירושלמי בכותב נכסיו לשני בני אדם ליתא דהא קיימא לן דבתרי גופי פלגינן דבורא כדאסיקנא ביש נוחלין (ב"ב קלד, ב). והרב בעל העטור ז"ל כתב דודאי דההיא בירושלמי לאו כתרי גופי הוא דהא כותב כל נכסיו ביחד לשני בני אדם הוא וכיון דנכסים אינן מוחלקין כעדות אחת היא ולא פלגינן בה דבורא דומה לכותב כל נכסיו לשני עבדיו דגרסינן (לקמן מב, א) דנכסים אינן מוחלקין, אבל בכותב לעבדו עצמך ונכסי קנויי לך בההיא איכא לפלוגי דבורא. ומה שתלאן זו בזו בירושלמי דהכא כבר תירצנוה למעלה.
גמרא: ערער כמה אילימא ערער חד והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים ואלא ערער תרי, תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני: כלומר, ואפילו נתקיים בחותמיו מאי הוי לעולם הגט פסול ובחזקת מזוייף דתרי ותרי נינהו ואוקי איתתא בחזקת נשואה אלא
ערער דבעל והילכך עד שלא תקיים בחותמיו חוששין לערעורו של בעל, אבל לאחר שנתקיים בחותמיו לא משגחינן ביה וערעורו בטל.
ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו: ואוקימנא לה בגמרא בעירעור דבעל. ואי נמי בעירעור דלקוחות כדגרסינן בירושלמי (ה"ג) מי עורר רב חסדא אמר הבעל עורר אמר רבי יוסה אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם, והאי דלא נסיב לה בגמרין בעירעור דלקוחות משום דמתניתין בערער הבא לפסול הגט לגמרי לפוסלה אעלמא קא מיירי ולא בחשש המעכב בטריפת כתובתה קא מיירי. ומיהו ודאי אי אתיא למטרף לקוחות וערערו לקוחות עליה לומר דילמא גט מזוייף הוא יתקיים בחותמיו.
ור' יצחק ז"ל דקדק מתוך משנתינו דכיון דמשיאין אותה בגט זה עד שלא יתקיים בחותמיו ולא חיישינן למזויף שמע מינה דהבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו אי נמי מן היתומים או מן הלקוחות בשטר שבידו גובה ואין צריך לקיימו דהא למזוייף לא חיישינן, ודוקא בלוה עצמו דמצי טעין בבריא מזוייף הוא דמקבלין טענתו אבל בלקוחות וביתומים דשמא נינהו לא חיישינן ליה כלל דבכי הא לא טענינן להו דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות וכדאשכחן בב"ב (ע, ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן להו ליתמי נאנסו אף על גב דאבוהון מצי טעין וטעמא דמילתא כדאמרן דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות והוא הדין לטענת מזוייף. ועוד דכיון דקיום שטרות דרבנן דאי מדאורייתא בלא קיום סגי דאחזוקי אינשי בשקרי לא מחזקינן וכדאמרן בריש מכילתין (ג, א) מספק לא טענינן טענת מזויף, ועוד הביא ר"י ראיה מההיא דאיפליגו רבנן ורבי מאיר (ב"מ יב, ב) דרבי מאיר סבר יחזיר שאין בית דין נפרעין מהם ורבנן סברי לא יחזיר שבית דין נפרעין מהן ואוקימנא לה התם (יג, א) בשאין חייב מודה ורבי מאיר לטעמיה דאמר שמואל אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין ומחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו. ופריך ונהדר ליה ללוה לצור על פי צלוחיתו לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם, והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר, אם מקיים ליה לשטריה אם כן הדין עמו דהא לוה לא היו דברים מעולם קאמר ואי לא מצי מקיים ליה הא לא גבי ביה כלל, אלא ודאי דאיכא למיחש משום יורשין ומשום לקוחות דגבי מינייהו אף על פי שלא נתקיים בחותמיו ואתי למיטרף שלא כדין.
ורבינו תם דחה ראיה זו משום דמעיקרא כי מוקי לה שמואל למתניתין בשאין חייב מודה ופרכינן אי הכי כי אין בה אחריות אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי מיגבא גבי, היכי דמי דמצי גבי אי מיניה דידיה אי לא מקיים ליה הא לא גבי ליה כלל ואי מקיים ליה הא מדינא גבי ואי מיתמי כיון דלית ביה אחריות נכסים כמלוה על פה חשיבא ליה לרב ושמואל ואינה גובה מן היורשין, דהא איבעיא ליה לשמואל התם (ב"ב קנז, א) דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש מהו ואתי' למיפשט מדתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' בעל חוב אומר האב מת ראשון ויורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואי אמרת דאיקנה קנה והוריש לא קנה נהי נמי דאב מת ראשון דאיקנה הוא אלא לאו שמע מינה קנה, ואמר להו רב נחמן זעירי חברין [ומנו שמואל אמר] מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, ואתקיף לה רב שמעיה [בגמרא איתא: אשי] והא מלוה על פה היא כלומר למאן דאמר לא קנה מלוה על פה היא ואפילו מצוה ליכא דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ואפילו משום מצוה ליכא, אלמא אפילו היכא דאיכא אחריות של דאיקני למאן דאמר לא משתעבד חשבינן ליה כמלוה על פה כל שכן היכא דליכא אחריות כלל. ומיהו אי משום הא לא איריא דאיכא למימר דהכא חיישינן דלמא אתי למיגבי מיניה דידיה ושלא בפניו ולא טענינן ליה מזויף הוא כדפרישית.
אלא מיהו ראית ר"י ז"ל אינה ראיה מיהא, דהתם איכא למימר דהיינו טעמא דלא יחזיר דכיון דהשתא בשעת מציאה אינו מקויים והלה טוען מזויף הוא איתרע ליה בנפילה והלכך אין לגבות בו מן הדין, ואפילו ימצא עדי קיום דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן דלמא זיופי זייף וחתים ואפילו היכא דאתו סהדי גופייהו ואסהידו אחתימות ידייהו דאיהו היא אפילו הכי חיישינן דלמא דייק טפי וזייף כההיא דבב"ב (קסז, א) דאנח ידיה אזרנקא, ואין זה נכון דלא חיישינן להא דלא שכיחא כלל דאי חיישינן להכי הא דאמר שמואל התם (ב"מ יד, א) מצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואפילו אין חייב מודה ליחוש שמא מזויף הוא ויקיימנו שלא כדין כדאמרינן הכא, ואין סברא לחלק בין שאינו עכשיו מקוים ויכול לקיימו ובין שהוא מקוים ממש עכשיו דכיון שמתקיים הוא לבסוף אף על פי שעכשיו אינו מקוים יחזיר כיון שאילו היה מקוים בשעת מציאה היו מחזירין.
אלא יש לפרש דהתם במקויים ממש הוא והכי קאמר דלמא כתב ללות ולא לוה הוה ולא מטא לידיה כלל ואף על גב דאיהו לא היו דברים מעולם קאמר כלומר איני מכיר בשטר זה ולא כתבתיו כלל אנן כיון דנפל חיישינן לכולהו חששות ואמרינן כתב ללוות ולא לוה הוה ולא רמיא אנפשיה ולאו אדעתיה. אי נמי מימר אמר אי מודינא ביה ואמינא כתבתי ללוות ולא לויתי הוה דלמא לא מהימני לי רבנן אימא לא כתבתי כלל. וכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל הני חששות.
גם זה דחוק קצת בעיני, דבשלמא בשיש בו אחריות נכסים אמרי לקוחות אנן לאו מפיו של לווה אנו חיין אלא אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה אלא לגבי בני חרי כיון דאיהו קמן וטוען לא כתבתי כלל והרי שטר זה מקוים לפניך והוכחש בעדים היכי אקשינן להדיא אי בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר וכי כל כך הוא פשוט דלגבי דידיה לא נקבל טענתו ונאמר דטענה אחרת יש לו ולא מגלה טענתיה, זה דחוק. ועוד כל דמקויים אפילו נפל לא חיישינן לשמא כתב ללוות ולא לוה וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא (ז, א) מאן מקיים שטריה מלוה.
ויש מפרשים דכי יש בהן אחריות נכסים והלה טוען מזויף הוא משום הכי לא יחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות טוענין אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה לגבי המשועבדין ולא יחזיר כדי שלא יגבה מן המשועבדין, אבל מבני חרי מיגבא גבי אי מקיים ליה דהא איהו טענת מזויף קא טעין והרי זה מקוים לפניך.
והא דאקשינן כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר מבני חרי מיגבא גבי הכי קא קשיא ליה היכי תנא סתם יחזיר דמשמע אפילו בשאינו מקוים ואמאי דלמא מזויף הוא כדאמר ומימר אמר מדאהדרוה ליה רבנן שמע מינה דליכא למיחש לטענתיה ואפילו לא יקיימנו גובה מיניה ואזיל ופרע ליה.
וזה יותר דחוק, חדא דנימא כשיש בו אחריות נכסים לא יחזיר למיגבי ממשעבדי אבל מבני חרי גבי דאם כן הוה ליה למימר גובה מבני חרי ואינו גובה ממשעבדי, ועוד דלישנא דמבני חרי מיגבא גבי בבית דין קאמר דאי לא הוה ליה למימר דלמא פרע ליה, אי נמי הוה ליה למימר בהדיא [הכין] מימר אמר האי דאהדרוה רבנן ניהליה למאי הלכתא אהדרוה רבנן וכו' כמו שאמרו גבי מצא גט אשה בשוק (שם יט, א), ועוד צריכה תלמוד. ויש לנו לומר כלשון ראשון, וההיא דשמואל לא קשיא, דהתם בשאין הלווה כאן לטעון מזוייף הוא ואנן לא טענינן מילתא דלא שכיחא הא בטעין חיישינן כי הכא כיון דנפל, ויש לנו כיוצא בזו שמקבלין מבעל דין בשטוען ואין בית דין טוענין כן מפני שאינו מצוי כההיא דשטר כיס היוצא על היתומים שבב"ב (ע, ב), ומה שדקדק רבינו זצ"ל ממתניתין דהכא אינה ראיה דשאני הכא דדילמא משום עגונא אקילו ביה, ואי נמי שאני הכא דלא מגבי מיניה דבעל מידי אלא אפקועי ממונא ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן ליה לקיומי שטרי' אלא אם בא בטענת בריא.
ומאן דמפיק תברא אשטרא דיתמי אף על גב דלא נתקיים בחותמיו לא מגבינן ביה בשטרא ומיהו לא קרעינן לה לשטרא עד דגדלי יתמי דילמא מייתי ראיה ומרעו ליה לתברא. וההיא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא ואמר רבינא עלה דמיקרע קרעיה לה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן מיירי במקויים וכן פירשה רבינו חננאל ז"ל במקומה בפרק קמא דבבא בתרא (ז, ב) אבל ודאי הבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו ואי נמי מן היורשין ומן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, וראיה לדבר מדאמרינן לעיל (ח, ב) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה ונכסים לא קנה דלגבי נכסים חיישינן למזוייף ועד דמקיים ליה בחותמיו לא מגבי ביה כלל נכסים, אלא דאיכא לדחויי דהתם דאתו בעלים ומערערי ואפילו הכי לגבי שחרור לא משגחינן ביה דהימוניה הימנוה רבנן מידי דהוה אגט אשה אבל אנכסים לא הימנוה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא דכי אתי לווה ומערער אמרינן ליה קיים שטרך.
ומיהו יש לדקדק דאמרינן בב"ב (קעד, ב) אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואסיקנא כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא דמקויים וההיא דשמואל בדנקיט שטרא דלא מקויים והילכך אמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה ודילמא שלא להשביע את בניו קאמר, ואם איתא דלא טענינן להו ליתמי בשטרא שאינו מקויים טענת מזוייף נהי דלא אמר תנו מכל מקום ליגבי בשטרא דבידיה, וההוא ודאי מדקאמר נותנים ואין נותנין בדאית ליה נכסי לאב קא מיירי, ואולי נדחה דהתם כיון דודאי דאמר מנה לפלוני בידי ולא אמר תנו מיגרע טפי מדאישתק דידים מוכיחות דשלא להשביע את בניו הוא דאיכוון ולית ליה גביה מידי דמזוייף הוא או פרוע.
ומיהו מהא דגרסינן בירושלמי שכתבנו למעלה (בד"ה ואם יש עליו עוררין) אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף, איכא ודאי למשמע דהבא ליפרע מן היורשין או מן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, שלא כדברי ר"י ז"ל.
ועוד נ"ל שיש לדקדק מהא דגרסינן בב"ב (קנג, א) גבי מתניתין דלא כתב בו שכיב מרע וכו' צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמר רב הונא (שם קנד, א) עלה ראיה בעדים ורב חסדא אמר ראיה בקיום השטר, ואוקימנא בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר ראיה בעדים וריש לקיש אמר ראיה בקיום השטר ואותביה ר"י לר"ל ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת וערערו עליו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבדקו וכו', בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים כיון דלא אשכחו עדים היינו דקאתו ואמרי מהו לבדקו אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה לי לבדקו לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו, אלמא קיום מיהא בעי ואף על פי שבא להוציא מן היורשין. אלא אם תאמר דהתם לקיימו שטרייהו לאו דוקא אלא הכי קאמר ליפקו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו דהא סתמא כמקויים הוא ומשום דבעיקר פלוגתייהו הוי ראיה בקיום השטר דוקא דהא שכיב מרע גופיה הוא דקא מרע ליה דאמר שכיב מרע היה ועמד משום הכי נסיב לה הכא נמי לקיימו שטרייהו ולאו דוקא אלא ליפקו שטרייהו, אי נמי התם יורשין בטענת בריא היו באין לומר קטן היה וכל שטוענין בריא מקבלים מהם לכולי עלמא.
ורבינו תם ז"ל היה מביא ראיה קצת לדברי ר"י ז"ל מדגרסינן בירושלמי בריש מכילתין (ה"א) המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וקשיא אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ריב"ל שניא היא שאינן בקיאין בדקדוק גיטין אמר רבי יוחנן קל הקילו עליה שלא תהא יושבת עגונה. והכי קל אינו אלא חומר שאילו לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אף את אין מתירה לינשא אמר רבי יוסי חומר שהחמרת עליה מתחילה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. אלמא מדאקשינן אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר, שמע מינה דהבא לגבות מנכסי חבירו שלא בפניו בין במלוה בין במתנה לא חיישינן למזוייף ולא טענינן מזוייף הואי. ובתוספות דחו ראיה זו דהכי קאמר אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא סגיא דלאו הכי ואפילו נתקיים בחותמיו, ופריק שנייא היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין כלומר התם משום לשמה הוא שאין בני חוצה לארץ בקיאין בלשמה או במחובר ובשאר דקדוקי הגט מה שאין כן בשטר מתנה.
הא דקתני במתניתין: אחד גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים: איכא מאן דקשיא ליה היכי תלי תניא בדלא תניא דעיקרא בגיטי נשים הוא, ובשחרורי עבדים משום דאיתקש לגיטי נשים הוא דהשוו אותם חכמים לכל דיניהן והכי הוה ליה למיתני וזו אחת מן הדרכים ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, ותירצו משום דעד השתא איירי בגיטי נשים אקדמיה נמי הכא לגיטי נשים.
ולי נראה דכל שני דברים ששוים זה לזה אין משגיחין מי קודם בלשון אלא זה דומה לזה וזה דומה לזה בדומין אין קודמין וכענין שכתוב (מלכים-א כב, ד) כסוסי כסוסיך, ודוגמתה שנינו בסיפרא (� � �) ובנדה פרק בנות כותים (לז, ב.) כימי נדת דותה תטמא (ויקרא יב, ב) הקיש ימי נדתה לימי לידתה מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהם אף ימי לידתה אינן ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן. ולפי דקדוקם ז"ל לא הוה ליה לומר אלא מקיש ימי לידתה לימי נדתה, אלא בדברים המוקשים והדומים כל אחד דומה לכל אחד בלשון מאחר שהוקשו.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק א (עריכה)
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד חוזר בנכסים מתנת ש"מ [הוא] וקי"ל שש"מ כל זמן שלא מת חוזר במתנתו ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין ואסור עוד להשתעבד בו. ופלגי' דבורא שבעבד דבריו קיימין ובנכסים אין דבריו קיימין וחוזר בהן:
מתני' המביא גט מא"י אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו פי' המורה שהבעל מערער שהוא מזוייף יתקיים בחותמיו פי' אם יעידו העדים על חתימת ידיהן או עדים אחרים יכירו החתימה כשר. ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו כדאמרי' בתי דינים קבועי. והגאון פי' המביא גט מא"י וכו' כיון דבא"י שכיחי שיירתא מפני שבתי דינים קביעין שם בשני ובחמישי כתקון עזרא אינו צריך שיאמר השליח כלום אלא ינתנו ונשאת בו ולא חיישינן לערעור הבעל שאם יבא ויערער שכיחי שיירתא אבל במדינת הים דלא שכיחי שיירתא אל יתנוהו לאשה עד שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם או עד שיתקיים בחותמיו דחיישינן שמא יבא הבעל ויערער ואין עדים מצויין לקיימו נמצא גט בטל ובניה ממזרים. המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררים. ערער כמה אילימא חד והא א"ר יוחנן דברי הכל אין [ערעור] פחות משנים פי' שאין משגיחין בדבר המערער א' אלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני פי' שאם יבואו שנים ויאמרו מזוייף הוא ולא כתבו הבעל גם אם יבואו שנים ויקיימוהו מה מועיל תרי ותרי נינהו אלא בעל פי' שאם יבא בעל ויערער כי אני לא כתבתיו ומזוייף הוא צריך להתקיים בחותמיו ולערעור דבעל ודאי משגחי' וי"ל דוקא בחותמיו אבל שליח כיון שיצא הגט מידו שוב אינו נאמן דדוקא אי אמר מקמי הכי שוב אינו יכול הבעל לערער כדאמרן אי עבדת מהנית אבל כיון שיצא השליחות מידו שוב אינו נאמן ואע"פ שיש לדקדק ממאי דאמרי' לקמן ולא הספיק לומר עד שנתחרש טעמא דנתחרש הא לא נתחרש אע"פ שלא אמר בשעת נתינה עדיין הוא יכול לומר וגם ממאי דאמרן כיצד יעשה יטלנו ממנו ויחזור ויתן אלמא אע"פ שיצא השליחות מידו נאמן התם היכא דלא אתא בעל ומערער אבל הכא דקא אתי בעל ומערער אי אמר מקמי הכי נאמן ואי לא לא. המביא גט ממדינת הים וכו' מאי אינו יכול אילימא חרש שאינו לא שומע ולא מדבר וחרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן פי' מפני שאין בהן דעת ואין שליחותם שליחות:
אמר רב יוסף הכי במאי עסקינן כגון שנתנו לו כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. והאידנא שוותה א"י למדינת הים דלא שכיחי בה שיירתא שאין שם עולי רגלים ולא בתי דינים קבועין ואין עדים מצויין לקיימו הילכך צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם כדי שיקיימנו ולא יוכל עוד הבעל לערער ואם לא אמר אין האשה מותרת להנשא עד שיתקיים הגט בחותמיו:
מתני' אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים למוליך והמביא וזו א' מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה