גיטין עא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא בפירי:
אמר רב כהנא אמר רב אחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קא משמע לן תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו אמר ליה רבי זירא אלם קאמרת שאני אלם דתניא במדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם דכתיב (תהלים לח, יד) ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ואי בעית אימא כדאמרי אינשי אישתקיל מילוליה אמר ר' זירא אי קשיא לי הא קשיא לי דתניא (ויקרא ה, א) אם לא יגיד גפרט לאלם שאינו יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב אמר ליה אביי דעדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם מיתיבי הכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות קתני מיהת עדיות אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת ובעדות אשה דאקילו בה רבנן והא קתני ירושות אמר רבי אבהו זירושת בנו הבכור קתני מיהת למשאות ולמתנות מאי לאו לעלמא לא לדידיה מיתיבי חחרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין טאבל לא לגיטין תנאי היא דתניא אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בחרש מעיקרו אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וחרש מעיקרו לא כשם ישכונסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה אי באשתו ה"נ הכא במאי עסקינן ביבמתו יבמתו ממאן אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש ככשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אלא לדנפלה ליה מאחיו פיקח ואיבעית אימא לעולם דנפלה ליה מאחיו חרש וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פיקח אי הכי אשתו נמי יבמתו ביבמתו מיחלפא אשתו ביבמתו לא מיחלפא ומי גזרינן חרש אטו פיקח
רש"י
עריכה
בפירי - שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש"ש (צירישי"ש: דובדבנים) בימות הגשמים ובימות החמה נישפל"ה (נישפלי"ש: שסקים) :
חרש - שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין ותנן ביבמות (דף קיב:) נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני ומסר להם פיקח גמור הוא וכותבין ונותנין:
אלם קאמרת שאני אלם - דכיון דשומע הוא הרי הוא כפיקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דאשמעינן רב לא הוה ידענא:
חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש - ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר:
אישתקיל מילוליה - נוטריקון דאלם:
אי קשיא לי - בהא דרב כהנא:
פרט לאלם - שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע:
הרי יכול להגיד מתוך הכתב - ואם איתא לדרב כהנא ליחייב:
מפיהם - על פי שנים עדים:
ולא מפי כתבם - יעידו בב"ד דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי:
כשם שבודקים - אנשתתק והרכין בראשו קאי:
למשאות ומתנות - למכור בנכסיו:
לעדיות ולירושות - כולהו מפרש ואזיל:
קתני מיהא לעדיות - שיעיד עדותו מפי הכתב והאמרת מפיהם וזה נאלם:
בעדות אשה - להשיאה:
דאקילו בה - בעד . אחד קרוב ושפחה:
ופרכינן קתני ירושות - וקא סלקא דעתך להעיד על ירושה שהוריש אדם מעלמא: אמר רבי אבהו: מאי ירושות בנו דידיה אם רצה להשוות את הבכור כאחד מבניו ולהכי נקט ירושת בנו הבכור דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא למה לנו לדבריו הירושה מאיליה תפול:
מאי לאו דעלמא - דהיינו עדות:
לא הלכו אחר רמיזתו - לחשבו כפיקח:
אבל לא לגיטין - היכא דקידושיו היו קידושין גמורין ותיובתא דרב כהנא:
במה דברים אמורים - דלא הלכו בו בגיטין:
בחרש מעיקרו - שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו ולקמיה פריך וכיון דחרש מעיקרו הוא הרי כנס ברמיזה ולא היו קידושין גמורין ומוקי לה ביבם:
אבל פיקח - שלמד לכתוב מדעת צלולה:
הוא כותב - גט ואחרים חותמין והיינו כרב כהנא:
כשם שכונס ברמיזה כו' - משנה היא ביבמות דחרש שנשא אשה אם רצה יוציא: ביבמתו:
שקידושיה גמורין וזיקתה גמורה והוא אין - יכול לחלוץ לפי שאינו בועמד ואמר לא חפצתי לקחתה (דברים כה) וכונס ואינו מוציא לעולם דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא:
אשתו נמי - ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין:
יבמתו ביבמתו - אשת אחיו פיקח באשת אחיו חרש:
ומי גזרינן - אחיו חרש אטו פיקח:
תוספות
עריכה
אלא בפירי. אין לפרש ששואלין לו אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה או איפכא ואומר הן כי זה אפשר למצוא בכבושים בדבש או בענין אחר אלא ששואלין לו אם רוצה שילקטו לו מן האילן:
אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק כו'. תימה. לר"י אדרבה דתיקשי ליה מתני' כיון דאינו מחלק בין אלם לחרש דלמה לי יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי ואומר ר"י דהא ודאי דבחרש לא סגי בהרכנה אע"פ שכותבין לו נכתוב גט לאשתך ומרכין בראשו ובודקין אותו ג"פ לאו והן אלא דמדמי רב יוסף הרכנה דאלם לכתיבה דחרש כמו שאלם ע"י הרכנה ניכר שמבין ומתרצה ועל ידי זה . כותבים גט הוא הדין חרש ששאלוהו בכתב והשיב בכתב יש הוכחה שהוא מבין בטוב אע"פ שאם שאלוהו בכתב והרכין בראשו אינו מועיל כלום:
אמר רבי זירא אי קשיא כו'. תימה לר"י דמשמע דפריך לרב כהנא מדקאמר והא יכול לדבר מתוך הכתב ואמאי לא פריך אמתניתי' דהרי יכול להגיד ע"י הרכנה ואור"י דמתניתין לא קשיא ליה דפשיטא ליה דגבי גט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דבור אבל לרב כהנא דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דבור מעליא הוא ויש לחושבה הגדה וי"מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר דהא דאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש אבל אלם לא משמע הכי:
והא יכול לדבר מתוך הכתב. דהגדה חשיבה ע"י הכתב כדפרישית אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ועוד דהתם. יליף וענתה מוענו הלוים שצריך בלשון הקדש ומינה נמי שמעינן דהויא בפה כמו בלוים:
מפיהם ולא מפי כתבם. בפ' שני דכתובות (דף כ:.) הארכתי בה:
קתני מיהת עדיות. אמאי דקתני פרט לאלם שאינו יכול להגיד פריך ומיהו לר"י נראה דהאי פירכא נמי הויא לרב דהא תיובתא דבתר הכי הויא לדידיה והכי פירושו בשלמא אי לאו דרב אע"פ שלענין עדות חשיבה הגדה מה שמרכין בראשו כדקתני הכא דבודקין אותו לעדות מ"מ פטר קרא אלם שאינו יכול להגיד דלענין קרבן שבועה לא חשיבה הגדה אלא הגדה מעליא אלא לרב דחשיב דיכול לדבר מתוך הכתב עדות מעליא כיון דאפילו בחרש מהני אע"ג דהרכנה לא מהניא ביה כלל וא"כ צריך לומר הא דממעט קרא אלם שאינו יכול להגיד אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב משום דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ איך בודקין אותו לעדות הא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולמאי דפירשנו פרט לאלם שאינו יכול להגיד דהיינו חרש א"ש דאי לאו דרב באלם סגי בהרכנה בכל דבר . אבל חרש לא סגי אפי' יכול לדבר מתוך הכתב לא לענין גט ולא לענין עדות אבל לרב אע"ג דפסול לענין עדות כשר גבי גט תקשי ליה דהא הכא מכשרינן עדות כמו גט:
והא קתני ירושות. השתא דקסבר ירושות דעלמא ומשאות ומתנות דעלמא ולענין עדות קאמר צ"ל דסלקא דעתיה דפרושי קא מפרש למשאות ומתנות וירושות היינו עדות אי נמי הוי מצי למימר ולטעמיך היינו עדות:
ירושת בנו הבכור. פרש"י שהשוה בכור לפשוט ואין נראה לר"י אם כן הוה ליה למימר שריבה לזה ומיעט לזה אלא אומר רבינו יצחק דהיינו שאומר על בן בין הבנים שהוא בכור וקא משמע לן דנאמן לכך על ידי הרכנה:
תנאי היא דתניא אמר רשב"ג כו'. לא בעי לשנויי דרב מיירי בפיקח מעיקרו וברייתא בחרש מעיקרו כמו שמחלק רשב"ג משום דקים לן דרשב"ג פליג על הך ברייתא כדאמר רבי יוחנן בסמוך:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ז (עריכה)
טז א מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה ט"ז, סמ"ג עשין נ (עיין כסף משנה):
יז ב מיי' פ"ב מהל' אישות הלכה כ"ו, ומיי' פכ"ט מהל' מכירה הלכה ג', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ה סעיף י"ח:
יח ג מיי' פ"ט מהל' עדות הלכה י"א, סמ"ג לאוין ריד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ה סעיף י"א:
יט ד מיי' פ"ט מהל' עדות הלכה י"א ומיי' פ"ג מהל' עדות הלכה ד', סמ"ג לאוין ריד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ה סעיף י"א, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף י"א:
כ ה מיי' פכ"ט מהל' מכירה הלכה ג', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ה סעיף י"ח:
כא ו מיי' פ"ט מהל' עדות הלכה י"א, סמ"ג לאוין ריד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ה סעיף י"א:
כב ז מיי' פ"ד מהל' נחלות הלכה א', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ט סעיף א':
כג ח מיי' פכ"ט מהל' מכירה הלכה ב' וג', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ה סעיף י"ז:
כד ט י מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה י"ז, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"כ סעיף ה':
כה כ ל מיי' פ"ז מהל' יבום הלכה ט"ז ויז', סמ"ג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ב סעיף י"ב, וטור ושו"ע אה"ע סי' קכ"א סעיף ו':
ראשונים נוספים
מאי קא משמע לן תנינא נשתתק ואמר לו נכתוב לאשתך וכו': קשיא לי טובא קא משמע לן דטפי עדיף הרכנה מכתיבת חרש דהרכנת הראש כדבור דמי וכדאמרינן בירולשמי היא הרכנה היא שמיעת קולו, ולקמן נמי אמרינן דקולו לאפוקי דרב כהנא אמר ואילו בהרכנה כותבין, ויש לומר דהשתא לא סבירא ליה הכין למקשה, ומאן דמתרץ למאי דסבירא לי מתריץ ליה, כך נראה לי.
[בנדפס: הא דפריך: רבי זירא אלם קאמרת: קשיא לי מאי סבירא ליה אי קסבר דנשתתק כאלם אם כן הרי הוא כפקח ואפילו בדיקה לא ליבעי ואי קסבר דכל שנשתתק חוששין דילמא דעתיה שגישתא אם כן מאי קאמר אלם קאמרת דהא לא דמי נשתתק לאלם ואכתי מאי קא משמע לן רב, ויש לומר דלרבי זירא נמי אין מגרש אלא בבדיקה כשנשתתק, ולא עוד אלא דאפשר דפקח ונשתתק טפי עדיף מאלם מעיקרו כרבן שמעון בן גמליאל דבסמוך דעדיף ליה טפי פקח ונתחרש מחרש מעיקרו. וצריך עיון].
אמר רבי זירא אי קשיא לי הא קשיא לי: קשיא לן דודאי מדקאמר אי קשיא לי הא קשיא לי משמע דאמילתיה דרב קא מקשה, וכן נמי משמע מדקא נסיב לישנא דרב ואמאי הרי יכול לדבר מתוך הכתב. וזה תמה [תמיה] דבלא מילתיה דרב הוה ליה לאקשויי אמתניתין והלא יכול להגיד בהרכנת הראש, ותירצו בתוספות דהרכנה דאלם הוה אמינא דלא חשיבא הגדה מעליתא לענין עדות אף על גב דחשיבא לענין גט, דהא איכא למימר דלענין גט לא בעי דיבור, אבל על רב מקשה כיון שהחשיב כל כך חרש שיכול לדבר מתוך הכתב שעל ידי כך הוציאו מדין חרש והוי כמדבר ואינו שומע אם כן דיבור מתוך כתב דיבור גמור חשיב ואם כן אלם יכול להגיד מיקרי, ופירשו גם כן דהא דמקשינן תו מברייתא דקתני כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות לא אדרב קא מקשה אלא מתנייתא פריך אהדדי, ובתר דסיים קושיא זאת חזר להקשות לרב מההיא דחרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו, ואינו מתחויר בעיני, חדא דודאי לכאורה משמע דרבי זירא הוה מקשה ואזיל נמי מברייתא דכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות, ומידע הוה ידע לה לההיא ברייתא, ואם כן כי קא מקשה אדרב מברייתא דפרט לאלם שאינו יכול להגיד הוה ליה למיפרך מינה אמתניתין ואי משנינן לה דגיטין שאני דהרכנה חשיבא הגדה לענין גיטין ולא חשיבא הגדה לענין עדות הוה פריך ליה מדתניא אידך כשם שבודקין אותו לענין גיטין כך בודקין אותו לעדיות, ועוד דאי אמרת דלגבי גיטין לא בעינן הגדה מעליתא כמו בעדיות, אף לדברי רב נמי נימא הכין דגיטין שאני, ועוד דדוחק הוא לומר דכי קא פריך מדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין הפסיק הענין ולא אקשי לרב ובתר הכי הדר לאקשיי לרב, ונראה לי דכולהו פירכי אדרב פריך להו ואי לאו דרב מתניתין ומתנייתא לא קשיין אהדדי כלל דהוה אמינא דודאי כשם שהרכנת הראש הויא הגדה לענין גיטין הכי נמי הוי הגדה מעליתא לענין עדות, וכדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות והיינו באלם ששומע ואינו מדבר שהוא כפקח לכל דבריו, והא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר, הוה מוקמינן לה באלם שאינו שומע ואינו מדבר דהוה ליה כשוטה, והא דקא קרי ליה אלם ולא קרי ליה חרש משום דנסיב לי צד הצריך לעדות דהיינו צד דיבור, והוא הדין נמי לגיטין דגיטין ועדיות לגבי האחד דינא אית להו, אלא לרב דאמר חרש אינו יכול לדבר אם יכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דאלמא כתיבא הויא לה הגדה מעליתא ומוציאה אף מידי ספק חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אם כן ברייתא דקתני פרט לאלם אמאי שאף כשתמצא לומר דהרי [בנדפס: דהיינו] אלם שאינו שומע ואינו מדבר מכל מקום אם יכול להגיד מתוך חהכתב אמאי אינו חייב ואמאי פסיק ותני דלעולם אינו חייב, אלא שמע מינה דכשוטה חשבינן ליה וכתיבת ידו אינו מוציאתו מידי ספק שטותא, ומשני דלא משום דחשבינן ליה כשוטה הוא דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב נפק ליה מתורת שוטה אלא גזירת הכתוב הוא שהקפידה תורה שיעיד בפיו דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, ומשום הכי הדר ומקשי ליה אם כן אפילו אלם שומע ואינו מדבר נמי לא יעיד דהא לאו מפיהם קרינא ביה אלמה תניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות ומשני אין הכי נמי ומאי עדיות עדות אשה דאקילו בה רבנן. כן נראה לי שיטה זו.
והא דאמרינן: מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם: דמשמע דאי לאו מפיהם משום לא יגיד לא ממעטינן ליה דכתב ידו הגדה מיקריא, קשיא ליה לרב רבי אלחנן זצ"ל דהא אמרינן ביבמות בפרק מצות חליצה [קד, ב) אלם ואלמת פסולין לחלוץ לפי שאינן בואמר ואמרה, ואמאי הרי יכול לומר מתוך הכתב. ותירצו בתוספות דשניא הגדה מאמירה, ויפה אמרו דכתיב ובעל כנפים יגיד דבר.
כתוב בהלכות רבנו אלפאסי ז"ל אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן משום עגונה אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ומשמע דסבירא ליה לרבנו ז"ל מדאייתי לה להא דבכל עדות אשה אפילו מפי כתבם סגי ואם מצאו כתוב איש פלוני מת איש פלוני נהרג משיאין את אשתו, אבל ביבמות פרק האשה שהלך בעלה וצרתה הביא רבנו ז"ל הא דגרסינן בירושלמי מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו רבי בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו, מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לרבי ירמיה דתניא על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא על פי עד אחד ועכשיו הלא משיאין על פי עד אחד עד מפי עד ודכוותה על פי כתבם ולא [בנדפס: ועל פי] על פי תורגמן משיאין מתניתא מסייעא לרבי בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו, ולא פסק רבנו ז"ל כלום, ושמא סמך רבנו ז"ל על מה שכתוב כאן,והילכך קיימא לן כרבי ירמיה, ומצאתי בחדושי הרמב"ן נ"ר מסכת יבמות על גירסא זו שבירושלמי, וחזינן בה פלוגתא איכא מאן דאמר דוקא היכא דמקוים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין, ואיכא מאן דאמר אף על גב דאין מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כדמפורש בריש מסכת גיטין בעדות אשה לא תקון רבנן, דלא מיבעיא אחמורו דלא מחמרי בה אדאורייתא אלא אפילו נמי מקילין בה טפי מדאורייתא דהא תלמוד מפי כתבם גופיה רחמנא פסליה ואף על פי כן משיאין והוחזקו משיאין על פי עבד ועל פי שפחה, אלמא אפילו עד אחד לא בעינן, ולא דמי לגט דבעינן בפני נכתב ובפני נחתם דהכא איתתא דיקא [דייקא] טפי ומינסבא ומילתא דעבידא לאיגלויי, והדין סברא עדיפא טפי הילכך אפילו בעד אחד מפי כתבו שאינו מקויים משיאין, עד כאן.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק ז (עריכה)
אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנין גט לאשתו. פי' אין לפרש דבחרש מעיקרא הוא דאמר רב דא"כ מאי אריא בכתיבה בכל רמזיו יכול להוציא כדאמרינן בפ' חרש כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אלא בפקח ונתחרש קאמר שהיה פקח כשכנסה וקדושיו קדושין גמורין ותנן ביבמות נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשת להפקיע קדושי חכמה וקאמר רב שאם יכול לדבר מתוך הכתב ויודע לכתוב על הקלף כתבו גט ותנו לאשתי אתם פלוני ופלוני ומסר להם סומכין על כתיבתו וכותבין ונותנין אמר רב נחמן מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך וכו' כיון דקא מחוי כתבי' פי' סומכין ברמזיו וכותבין גט לאשתו ואין לך רמז גדול מכתיבת ידו א"ל רב זירא אלם קאמרת שאני אלם דתניא חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם. פי' ונשתתק במתני' פקח גמור הוא אלא שמתוך חליו נאלם ואינו מדבר אבל שפוי הוא בדעתו ולפיכך בודקים אותו אם לא נטרפה דעתו סומכין על רמזיו וכ"ש על כתב ידו אבל חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר שאין סומכין על רמזיו להפקיע קדושיו שנתן בעודו פקח כדתנן נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית הוה אמינא שגם על כתבו לא נסמוך דכשאר רמזיו דמיא קמ"ל רב דסומכין על כתיבתו שהכתיבה אינה נעשית אלא בדעת ובכוונה:
א"ר זירא אי ק' לי הא ק' לי דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד. ואמאי והא יכול להגיד מתוך הכתב. פי' ממתני' דנשתתק לא ק' ליה מפני שהוא פקח ומחמת חליו נשתתק ואלם דממעט מלא יגיד י"ל דהוא חרש גמור שאינו בר דעת מ"ה ממעט ליה אלא דרב ק' דאמר סומכין על כתיבתו להפקיע קדושי פקחות שנעשו מדעת וא"כ אמאי ממעט ליה מאם לא יגיד הרי יכול להגיד מתוך הכתב ואע"פ שאין לסמוך על רמזיו על כתיבתו יש לסמוך:
א"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. פי' האי אלם דקא ממעט מלא יגיד לא בחרש מיירי ומשום שאין בו דעת [אלא] באלם שהוא שומע ואינו מדבר שהוא כפקח לכל דבריו וטעמא דמלתא משום דלגבי עדות בעי' מפיהם ולא מפי כתבם אבל לענין ליתן גט לאשתו לא מיבעיא שהוא פקח אלא אפילו חרש גמור ע"י כתיבתו כותבין ונותנין גט לאשתו להפקיע קדושי פקחותו שכתיבתו מדעת היא נעשית כדקאמר רב ואי ק' אלם שהוא פקח אמאי אינו יכול להעיד מפי הכתב ומ"ש מכל שטרי דעלמא שהן כשרים בדיני ממונות ואמרי' בהו עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וגם הוא מקרא מלא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום. תשובה כל שיכול להגיד על פה כשר בכתיבה ועשו חתימתו כמו שנחקרה בב"ד עדותו וכל שאינו יכול להגיד על פה אינו כשר בכתיבה ומשום הכי אלם פסול בכתיבה דליתיה על פה ומיהו אינו יכול העד כשיבא לב"ד לכתוב עדותו ולהגיד על ידי כתב אלא בפיו דבעי' מפיהם ולא מפי כתבם. ולא דמיא לחתימת השטר דהתם כיון דמסר החתימה לההוא דמסהיד נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד אבל אי בעי איהו לאסהודי גבי דינא לא מצי לאסהודי בכתב דאכתי לא מסר סהדותיה לההוא דמסהיד ליה הלכך צריך להעיד על פה שלא נתקנה החתימה אלא למסור למי שהוא מעיד לו ומפני תיקון העולם שמא ימותו העדים או ילכו למדינת הים אבל לא למוסרה לב"ד כיון דאיהו קאי קמייהו ואלם אין חתימתו מועלת אפילו למוסרה למי שמעיד לו אחרי שאינו בר הגדה משום הכי פטור משבועת העדות שאינו בר דעת לא בפה ולא בחתימה:
מיתיבי כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למתנות ולמשאות ולירושות ולעדיות קתני מיהת לעדיות מאי לאו לעדיות דעלמא. פי' אלמא שבודקין משנשתתק ומקבל עדותו בהרכנת ראשו וכ"ש בכתיבתו והיכי אמרת דאלם אינו יכול להעיד מתוך הכתב אמר ר' יוסף בר חמא אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן להכשיר עד א' ואפילו עד מפי עד הכשירו נמי להעיד בכתיבה ובבדיקה ואפי' אינו מעיד בפה אבל בשאר עדיות לא [והא] ירושות קתני מיהת למאי לאו ירושות דעלמא אמר רב דימי ירושת בנו הבכור דנכסי דידיה נינהו ולכל מאן דבעי מזכה קתני מיהת למשאות ומתנות מאי לאו משאות דעלמא לא משאות ומתנות דידיה. מיתיבי חרש לא הלכו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין. פי' בפקח ולבסוף נתחרש מיירי שהיו קדושיו קדושי תורה ואין לו כח להפקיעם לא ברמיזה ולא בכתבו וק' לרב כהנא אמר רב ומהדר תנאי הוא דתניא ארשב"ג בד"א בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב ואחרים חותמין על כתב ידו. פי' בד"א שאין סומכין על כתב ידו אלא בחרש מעיקרא שלא למד לכתוב מדעת אבל פקח ונתחרש שלמד הכתיבה בעודו פקח סומכין על כתבו והוא כותב הגט ואחרים חותמין עליו ונותנו לאשתו ומפקיע קדושי פקחותו כרב כהנא אמר רב:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה