ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק יד


דף לח עמוד בעריכה

שמונה שרצים האמורין בתורה. החולד והעכבר וגו' [ויקרא יא]:

 הצדן חייב. שבמינן ניצוד:

 והחובל בהן חייב. פי' החובל בהן עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להן עור העור מעכב את הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים ורמשים כיון שאין להם עור שיעכב את הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומש"ה כל שלא יצא לחוץ פטור ובכה"ג הוא הא דתנן ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור אבל כשיצא לחוץ אף בשאר שקצים ורמשים חייב משום נטילת נשמה והכי איתא בהדיא בפ' אלו טרפות (דף מו ב):    הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור. מפרש"י ז"ל דשלא לצורך פטור לפי שאין במינן ניצוד ולא נהירא דאי הכי אפי' לצורך נמי ליפטר [ועוד דא"כ אמאי אוקימנא בגמ' מתניתין כר' שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה אפילו לר' יהודה נמי ליפטר אלא ודאי הנכון דפטר משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה כדאי' בגמ' [ד' קז ב] וא"ת אי מהאי טעמא אפי' בח' שרצים הוה ליה למתני שלא לצורך פטור תירץ ר"י] דשמונה שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך הוא אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך והיינו כדי שלא יזיקו ומש"ה תני פלוגתא בסיפא וה"ה ברישא ומתניתין מני ר"ש היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והכי אוקים בגמרא:

 חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. שהם ניצודים ועומדים:

 והחובל בהן חייב. שיש להם עור:    גמ' הצד פרעוש בשבת. במקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע או מבגדיו מבחוץ:

 פטור. מחטאת שאין במינו ניצוד אבל אסור מדרבנן וכתבו בתוספות שאם מתירא שמא ישכנו וכ"ש אם נושכו שיכול להסירו דאינו אלא כמתעסק מידי דהוה אקוץ ברה"ר:

 וההורגו חייב לדברי הכל. דהא פרה ורבה הוא:

 פיטורי. פטריות:

 מאודנא דחצבא. פעמים שהוא גדל בשפת הכלי:

 חייב משום עוקר דבר מגדולו. דאע"ג דהתולש מעציץ שאינו נקוב פטור התם היינו טעמא משום דלאו היינו רביתיה אבל הכא היינו רביתיה והכי איתא בגמרא [דף קח א]:    מתני' אין עושין הילמי. מפרש בגמרא מי מלח מרובין:

 אבל עושין את מי מלח. מפרש בגמרא מי מלח מועטין:

 והלא הילמי בין מרובין בין מועטין. וכשם שהמרובין אסורין אף המועטין אסורין מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן לתוכו כדי שיתקיים:

 אלו הן מותרין. נותן שמן לתוך המים בתחלה קודם שיתן את המלח או נותן שמן לתוך המלח קודם שיתן המים דהשמן מעכבו שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש כחו מלהיות מי מלח עזין אבל לא יתן מלח תחלה ואפי' נותן שמן לבסוף דמשעה שנותן מים ומלח יחד נראה כמעבד:    גמ' מאי קאמר. מאי הילמי ומאי מי מלח:

 כבשין. ירק שכובש להתקיים:

 גיסטרא. כלי חרס שבור שאינו ראוי לכל תשמיש כשלם ומקצין אותו לכך:

 

דף לט עמוד אעריכה

ולא בלחיים. דאמרי' בפ"ק דעירובין לחי רחבו שלשה ולא קיי"ל הכי אלא כת"ק דאמר כל שהוא:    הלכך נקטינן דמי מלח מרובים אסורין אבל מי מלח מועטין לצורך טבול אותה סעודה שרי ומיהו אפילו מועטין כל היכא דאיכא [תרי]  תלתי מלחא אסור וכדאמר אביי בסמוך:    אין עושין מי מלח עזין. דהיינו כל שהביצה צפה בהן שכח המלח מעכבה מלשקוע:

 אין מולחין צנון וביצה. ג' וד' חתיכות יחד שהמלח הוא מעבדן ונעשו קשין והוי תקון:

 פוגלא. צנון:

 פשרי פשרי. תלי תלים גבוהים עגול על עגול:

 מימלח לא מלחנא. שתים יחד:

 טבולי. בשעת אכילה מטבילנא במלח ואכילנא:

 יין בתוך העין. דעמיץ ופתח אסור דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד:

 על גבי העין מותר. דאמרינן דלרחיצה בעלמא עביד:

 רוק תפל. שלא טעם כלום משניעור משנתו אפילו על גב העין אסור דמוכחא מילתא דלרפואה היא ולא לרחיצה להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא:

 שורה אדם קילורין מע"ש ונותן על גבי עיניו. דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת איכא היכרא וליכא למגזר ומאן דחזי נמי סבר דלרחיצה בעלמא היא דסבור שהוא יין:

 כולי האי. ודאי לא שרא דמוכחא מילתא:

 טיפת צונן. לתת בעיניו:

 ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית. נמי מאירה את העינים:

 הוא היה אומר. רבי מונא:

 יד לעין. קודם שנטל ידיו:

 תיקצץ. נוח לו שתיקצץ שרוח רעה שורה על הידים ומסמאתו וכן כולם:

 לחיסודא. ריבדא דכוסילתא:

 לפי טבעת. נקב הרעי שעגול כטבעת:

 תקצץ. ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה:

 לגיגית. שמטילין בה שכר:

 תקצץ. ולא תגע בה קודם נטילה:

 יד לעין. קודם נטילה מסמאת את העין יד לאוזן מחרשת:

 יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס. ריח החוטם וריח הפה יד לאמה דנקט לאו לענין נטילת שחרית נקט לה אלא מפני שמביאתו לידי קרי ובמסכת נדה [דף יג א] נמי אמרינן בה תיקצץ משום האי טעמא ומשום דתני בה נמי לטותא דתקצץ תני גבי הנך:    תנן התם בנדה. פ' כל היד (דף יג א):

 המרבה לבדוק בנשים. שבודקת תמיד שמא ראתה דם:

 משובחת. דליכא למיחש להרהור דנשים לאו בנות הרגשה נינהו כדמפרש ואזיל:

 ובאנשים. שבודק תמיד באמתו שמא יצא קרי ממנו:

 תקצץ. שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה:

 אנשים דבני הרגשה נינהו. שמזדעזעין איבריו כשמתחמם ורואה קרי:

 כי קתני מרבה אנשים. משום נשים נקט מרבה דאשה המרבה לבדוק עצמה משובחת אבל תקצץ דאנשים בחדא זימנא נמי:

 לענין זוב. שיוצא ממנו ורוצה לבדוק כדי למנות ראיותיו שתים לטומאה וג' לקרבן. זוב דומה למי בצק של שעורים ובא מבשר המת ושכבת זרע בא מבשר החי וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת:

 בצרור. דבר קשה שאינו מחמם:

 במטלית עבה. קשה היא ואינה מחממתו:

 כאילו מביא מבול לעולם. שעבירה זו היתה בידם דכתיב כי השחית כל בשר וגו' ואמר מר ברותחין קלקלו ברותחין נדונו:

 ניצוצות ניתזין. כשאינו אוחז באמה אינו מטיל למרחוק כסריס שאין מימי רגליו עושין כיפה:

 איסורא. אסור לאחוז אפילו מוציא לעז כדקתני מוטב שיוציא לעז:

 תקנתא. ישתין על העפר תיחוח דמשמע דאי ליכא הכי יאחז באמה:

 הנחמים באלים. שמתחממים בעצי אילנות במדורות גדולות כלומר בעלי הנאות:

 באלים. כמו תחת האלה [בראשית לה]:

 דשף ויתיב. שנעשה מעפר ארץ ישראל:

 במלכות נהרדעא. משום שנא' [תהלים קב] כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו:

 אחוז באמה. כדי שלא


דף לט עמוד בעריכה

יפלו מים על הגג:

 עשאוה. [להא]  דרב יהודה:

 כבולשת. חיל שמחפשים ובוזזים כדמתרגמינן ויחפש ובלש:

 דליליא. ומתירא שמא יפול:

 דרביה. שמואל:

 דשכינה. ששורה בבהכ"נ:

 אימתא דמריה. קודשא בריך הוא ואפי' במקום אחר שרי נמי לדידיה:

 עטרה. היא שפה גדולה וגבוהה המקפת את [ראש] הגיד:

 אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. פי' רת"ם ז"ל דלאו למימרא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי לנדותו קאמר דכי האי לישנא אמרינן בפ"ק דקידושין (דף כח א) הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ואמרינן עלה ההוא שמותי משמתינן ליה אלמא האי לישנא הכי משמע דמשמתינן ליה ולא שיהא בנדוי מאליו וכי האי לישנא נמי אמרינן בפ"ק דנדרים (דף ז ב) השומע הזכרת השם מפי חבירו חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי ובודאי דלא הוה בנדוי ממילא שאי אפשר שיהא יותר חמור השומע ושותק מהמזכיר עצמו שאינו בנדוי מאליו עד שינדהו אלא ודאי לישנא דיהא בנדוי היינו לומר שראוי לנדותו והיינו דפרכינן הכא ולימא אסור כלומר ובהכי משמע שראוי לנדותו שכך הוא המדה בכל האיסורים שהעובר עליהן ראוי לנדותו ופרקינן דנקט כי האי לישנא לאשמועינן שאיסורו יותר מפני שמגרה יצה"ר בעצמו:

 וירע. אלמא מיקרי רע וכתיב לא יגורך רע לא יגור עמך רע:

 ביד. מוציא שכבת זרע לבטלה:

 כספחת. דכתיב בגרים [ישעי' יד] ונספחו על בית יעקב לשון ספחת שקשין לישראל כספחת לפי שאינן בקיאין במצות ומביאין פורענות ועוד שלומדין ישראל ממעשיהן:

 בני סקילה נינהו. והיכי אמרת מעכבין את המשיח ותו לא והלא בסקילה הן נידונין כדאיתא בסנהדרין (דף נג א):

 דרך איברים. היינו שכבת זרע לבטלה:

 דנסבי קטנות. והוא ראוי להוליד ונמצא מבטל פריה ורביה כל ימי קטנותה:

 נשמות שבגוף. פרש"י ז"ל אוצר יש למעלה וגוף שמו ושם כל הנפשות שעתידין להולד עד שיבוא המשיח:

 כי רוח. שרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם לפני יעטוף מעכב הגאולה דקרא בגאולה משתעי [ישעיה נז] כי לא לעולם אריב וגו' ונשמות אני עשיתי יעטוף ומסיפיה לרישיה מדריש יעטוף כמו [בראשית ל] העטופים ללבן:    עין שמרדה. שרוצה לצאת כאדם שמורד ויוצא:

 אבל משחק ואיתויי דרך רה"ר לא. דקס"ד דלאו סכנת נפשו' הוא אלא סכנת עורון:

 אפי' משחק ואיתויי וכו'. מפרש טעמא בגמ' משום דשורייני דעינא בליבא תלו ואיתא סכנת נפש:    ומהא שמעינן דמשום סכנת אבר אחד אין מחללין את השבת אלא אם כן יש בדבר סכנת מיתה דטעמא דשורייני דעינא בליבא תלו הא לאו הכי [משום סכנת עוקץ] לא ומשום סכנת עורון בלחוד אין מחללין את השבת ושמעינן נמי מהא דכל היכא דאיכא סכנת אבר אע"פ שאין מתירין בו מלאכות של תורה מלאכות של דברי סופרים מתירין בו אפילו ע"י ישראל שהרי אפילו היכא דשחיק סממנין מאתמול שבות של דבריהם יש בו גזירה משום שחיקת סממנין ואפ"ה שרי ליה ע"י ישראל והיינו נמי דאמרינן לקמן בסוף חבית [דף קמח א] הלכה מחזירין את השבר בשבת וכיון שאנו מתירין שבות ע"י ישראל כ"ש אמירה לנכרי במלאכה גמורה שיותר הוא חמור שבות ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י נכרי וכמו שיתבאר בס"ד ומיהו כי שרינן אפי' שבות ע"י ישראל ה"מ היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת נפש ולא סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה ע"י נכרי וכדאמרינן בפ' מפנין (דף קכט א) צרכי חולה נעשית ע"י נכרי בשבת אין מתירין לו ע"י ישראל אפילו שבות של דבריהם וראיה לדבר מדאמרינן בפ' יו"ט שחל (דף כב א) אמימר שרא למיכחל עינא מנכרי בשבת א"ל רב אשי מאי דעתיך דאמר רב עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה עושין ע"י נכרי בשבת ה"מ היכא דלא קא מסייע בהדיה ומר הא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח ומשני מסייע אין בו ממש והרי איסורו של כוחל אינו אלא מדרבנן כדאיתא בפרק המצניע (דף צד ב) ואפילו הכי לא שריא אלא ע"י [נכרי] היכא דליכא אפילו סכנת אבר אלמא דחולה שאין בו סכנת אבר אין צרכיו נעשין אלא ע"י נכרי אבל לא ע"י ישראל כלל ומסתברא דכי שרינן להו לומר על ידי נכרי ה"מ בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרין לבריאים אסורין לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין וזו היא ששנינו [דף קיא א] החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין [דף כח א] דאפילו היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא:    ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע"י גדולי ישראל אין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר צרכיו במלאכות דאורייתא נעשין על ידי נכרי ובשל דבריהם אפי' ע"י ישראל אין בו אפי' סכנת אבר אלא חולי בעלמא צרכיו נעשין על ידי נכרי ואפי' במלאכות של תורה אבל לא ע"י ישראל אפילו בשל דבריהם. מיחוש בעלמא כגון חושש בשיניו וכיוצא בו אין מתירין לו כלום ולא עוד אלא אפילו דברים המותרין לבריא אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שהוא מתכוין לרפואה זהו דעת הרמב"ן ז"ל בדברים הללו בספר תורת האדם:    ההיא אמתא וכו' כגון מאי. על איזה חולי של עין מחללין:

 רירא. זולג ריר תמיד:

 דיצא. שנוקב בו הצער כמו מחט מלשון [חולין דף צג ב] דץ ביה:

 דמא. שיש דם בעין:

 דמעתא. מדמעת תמיד:

 קדחה. לשון שריפה כדכתיב [דברים לב] כי אש קדחה באפי:

 ותחלת אוכלא. תחלת החולי:

 סוף אוכלא ופצוחי עינא. שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להאיר מאור עיניו:


דף מ עמוד אעריכה

מעלין אזנים בשבת. פרש"י ז"ל גידי האזן שפעמים שיורדין למטה ומתפרקין הלחיים וצריך להעלותן ויש סכנה בדבר:

 אבל לא בסם. הואיל ואפשר ביד:

 מזרף זריף. עושה חבורה ויש חלול שבת יותר אבל קשירת סם אין שם חלול דאורייתא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות שבת נראה שהוא חולי שאין בו סכנה ואין עושין לו אלא דברים שאין בהם מלאכה ונראה שהוא פוסק כלישנא קמא דאמר ביד אבל לא בסם:

 האי פדעתא. מכת חרב:

 האי עינבתא. שחין הבא בפי הטבעת:

 סימטא. פלורונק"א בלע"ז:    מכה של חלל אינה צריכה אומד. פי' הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם דהיינו לומר שאע"פ שאין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות היפין לחולה אבל כשיודעין ורגילין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך לו חלול שבת שהוא אסור וכ"ש בחולה ורופא אומר אינו צריך וכתב הרשב"א ז"ל בשם ה"ר יונה ז"ל דהא דאמרינן דבמכה של חלל מחללין את השבת דוקא בשנתקלקל אחד מן האיברים הפנימים מחמת מכה או בועא וכיוצא בזה אבל מיחושין אין נקראין מכה ואין מחללין עליהם את השבת:

 אישתא צמירתא. אש של קדחת והרי היא כמכה של חלל:

 מן השפה ולפנים. בגמרא אבעיא לן ככי ושיני מאי ולא אפשיטא:

 נימא של מים. עלוקה:

 אדהכי והכי. בעוד שמחממין:

 ליגמע חלא. שאם לא כן ימות בינתים:    תנן התם [דף פג א] ועוד אמר ר' מתיא בן חרש וכו' דאמדוה לתמניא יומי. שצריך לרפואה זו ח' ימים ויום האומדנא שאומדין אותו הרופאים הוא שבת:

 מהו דתימא ניעכביה עד לאורתא. שהרי לא ימות היום אע"פ שלא נחלל עליו את השבת ונמתין עד הערב כי היכי דלא ניחול עליו תרי שבי מספק:

 קא משמע לן. דכיון דספיקא הוא לא נמתין דספק נפשות להקל:

 בין להשקותו. שהוא דבר מועט:

 בין להברותו. להרחיצו כל גופו:

 ואין אומרים נמתין לו. שלא ניחם לו חמין בשבת עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם ניחם לו חמין יתרפא אבל אם היה ספק להם אם יתרפא אם לאו שלא נחלל עליו את השבת קא משמע לן דלא אמרינן הכי והיינו נמי דקתני וספקו דוחה את השבת אי נמי הכי קאמר שאם אמדוהו הרופאים שצריך חמין להשקותו ולהברותו דהיינו רחיצת גופו אין אומרים ניחם לו חמין להשקותו בלבד דשמא יבריא בזה ולא יהא צריך חמין להברותו אלא עושין בבת אחת כל מה שאמדוהו בו הרופאים:    ואין עושין דברים הללו ע"י נכרים ולא על ידי קטנים. כלומר הדברים הצריכין לחולה שיש בו סכנה בשבת אין עושין אותן כלל ע"י נכרים וקטנים ואפי' באקראי בעלמא שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה ע"י המחויבין במצות ושמא יבוא הדבר שלא ימצאו נכרים וקטנים ולא ירצו לחלל את השבת ע"י ישראל [גדול] ולפיכך אף על פי דחולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה כאן אין עושין על ידו מפני הסכנה אלא עושין אותו ע"י גדולי ישראל כדי שידעו הכל שפקוח נפש דוחה את השבת והדר קתני ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים כלומר דנהי שאין עושין דברים הללו כלל ע"י קטנים ונכרים מיהו ע"י נשים וע"י כותים עושין אם נזדמן הדבר שהרי מחויבים הם בשבת והוחזקו בה ואפ"ה אין אנו מיחדין להן מלאכה זו לומר תתעסק פלונית או פלוני כותי בפקוח זה שמא יבואו להרהר ולומר הם אינם רוצים לחלל את השבת ומכשילים אותנו משום דכותאי לית להו משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח בריש חולין (דף ג א) וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך והיינו דקאמר מפני שמצטרפין לדעת אחרת ואיכא נוסחא דכתיב בה אבל מצטרפין לדעת אחרת והכי פירושא אין מוסרין להם לנשים ולכותים [לבדם]  העסק והפקוח הזה שיעשה על ידם שמא על ידם יתעצלו או יפשעו בו אבל מצטרפין עם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והאשה והכותי מתעסקין על ידי ישראל דכיון דישראל עוסק בו אף הן מזדרזים על ידו:    ת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת. בכל דבר שצריך לנפש להעביר סכנת מות:

 כיצד ראה תינוק. משום הכי נקט הני משום דבכולהו לא צריך אומדנא דכל אדם בקי ויודע שיש בהן סכנה:

 ואע"ג דקא צייד כוורי. כל הני אע"ג דקאמרי הכא לישנא יתירא דקא דייק דקתני דאינו צריך ליטול רשות מב"ד ולמה לי דתני הכי הא תני ליה והזריז הרי זה משובח אלא הא אתא לאשמועינן דאע"ג דקא עביד מלאכה אחריתי והוא צריך אליה שרי:

 עוקר חוליא. להשפיל שפת הבור כדי שיהא נוח ליכנס:

 מתבר שיפי. קסמין להדליק:

 אע"ג דקא ממכיך מכוכי. שמכסה הגחלים בעפר והן נעשין פחם ובירושלמי תני הזריז הרי זה משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים:

 מי שנגפה ידו


דף מ עמוד בעריכה

צומתה ביין. לשכך הדם:

 חלא לא דמסי לגמרי. ואיכא למיגזר משום שחיקת סמנין:

 דמפנקי. מעונגין הן ועורן רך וכל דבר שהוא חזק קצת מרפא אותם:

 דרכה ליה חמרא. חמור דרך על רגליו:    ת"ר רוחצין במי גדר וכו'. שאע"פ שהן מלוחין קצת דרך בני אדם לרחוץ בהן בחול וכשהוא רוחץ בשבת לא מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד וליכא למיגזר משום שחיקת סמנין:

 ולא במי משרה. ששורין את הפשתן ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו:

 וכן בימה של סדום. דמליחי טובא ואין רוחצין בהן אלא לרפואה ומוכחא מילתא:

 בים הגדול. אוקימנא במים הרעים שבו דבהנהו אין רוחצין דכיון דבחול אין רוחצין בהם מוכחא דלרפואה קא מכוין:

 אבל במים היפין שבו רוחצין. שכן דרכן לרחוץ בהן בחול שלא לרפואה ור"ח ז"ל פירש דמים הרעים מסו אבל יפים לא מסו:

 משרה אוקימנא בדאישתהי. דמוכחא מילתא דלרפואה קא מיכוין אבל לא אשתהי אלא רחץ ויצא מותר דנראה כמיקר. ומדאוקימנא מי משרה בדאישתהי משמע דאיסורא דים הגדול דהיינו ברעים שבו דוקא בדאישתהי אבל לא אישתהי לא דהא קתני איסורא דים הגדול דומיא דאיסורא דמי משרה וכי היכי דבמי משרה דוקא אישתהי אבל לא אישתהי שפיר דמי ה"נ בים הגדול וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות שבת [וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א שחולק בזה לא נראו לי דבריו] :    מתני' אין אוכלין איזובין בשבת. מפרשינן בגמרא [דף קט ב] דאיזובין אברתא בר הינג והוא מין אזוב ידוע להם:

 לפי שאינו מאכל בריאין. ומוכחא מילתא דלרפואה קא אכיל ליה ועושין אותו להוציא תולעים שיש לאדם במעים וגזרינן משום שחיקת סממנין שניכר לכל שלצורך רפואה אוכל אותו:

 אבל אוכל הוא את יועזר. שהרבה אוכלין אותו כשהן בריאין ומפרשינן בגמ' דמאי יועזר פותנק ונראה שהוא העשב הידוע ברפואה הנקרא בלשון ערבי פורנגת:

 אבוברואה. מפרשינן בגמרא חוטרא דרעיא הוא העשב הידוע ברפואה שנקרא בלשון ערבי עצא אלרעאי:

 מי דקלים. בגמרא מפרשינן תרתי דיקלי איכא במערבא ונפקא עינא דמיא מבינייהו כסא קמא מרפא תרתי משלשל ואידך כי היכי דעיילי הכי נפקי:

 וכוס של עיקרים. משקה שכותשים בתוכו עיקרי עשבים ובשמים:

 מפני שהן לירוקה. לחולי של ירקון ואינו מאכל בריאים:    גמ' לאתויי טחול לשינים. שקשה לבני מעים וכרישין לבני מעים ואע"פ שקשין לשינים כדאמרינן בברכות (דף מד ב) וסלקא דעתך אמינא כיון שקשה לאדם לאו אורחייהו למיכלינהו אלא לרפואה שיש להם ומוכח מילתא וניתסר קמ"ל:

 צלפין. פרי של צלף קפרי בלע"ז:    תניא מנין לסירוס אדם שהוא אסור ת"ל ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו. דקרי ביה לא תיעשו דסירוס באדם אסור ובגמ' [דף קי ב] אמרי' לירקונא תרי בשיכרא מעקר כלומר שהיו שותין לירקון שתי כוסות מאותה רפואה האמורה שם על ידיה היה נעשה עקר ופרכינן עליה היכי שרי למעבד הכי דהא סירוס באדם אסור וכדמוכחא הך ברייתא ומפרקינן דכי אמרינן דשרי ה"מ באשה דלא מפקדא אפריה ורביה אבל באיש אסור וכתב רב אחא משבחא גאון ז"ל בשאילתות שלו אסור למשתי סמא דעקרתא אפילו מעלי לגופא דכתיב ובארצכם לא תעשו אע"ג דלא קא מיכוין וקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ה"מ לענין שבת אבל במילי דעלמא כרבי יהודה קי"ל והקשו עליו בתוס' דמשמע ודאי דליכא פלוגתא בין שבת לשאר איסורי מדאמרינן בפרק המוציא (דף פא ב) ומי א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת אלמא דבר שאין מתכוין אסור והא אמר רבי יוחנן גופיה הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אלמא רבי יוחנן בשאר איסורי נמי כר"ש ס"ל ואע"ג דרב [דף כב א] ס"ל כרבי יהודה בין בשבת בין בשאר איסורין הא קי"ל דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ותו קשיא מדגרסינן בפרק [כל פסולי המוקדשין]  (דף לד א) גבי מנין לבכור שאחזו דם שמותר להקיז אותו וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון ופרכינן עליה הי ר"ש אלימא רבי שמעון דמתניתין אטו עד השתא לא אשמעינן שמואל דדבר שאין מתכוין מותר אלמא הלכה כר' שמעון בכולהו איסורי:    אלא ודאי בכל איסורי שבתורה נקטינן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר כל היכא דלא הוי פסיק רישיה וכי מקשינן בגמ' ומי שרינן היינו משום דפסיק רישיה הוה דודאי מיעקר ואפילו לדברי ר' נתן בעל הערוך ז"ל שהוא אומר דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה מודה ר"ש וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד איכא למימר דה"מ לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת אבל באיסורי דעלמא כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה מודה ביה ר' שמעון וראיה לדבר מדפרכינן בזבחים בפרק כל התדיר (דף צא ב) גבי מתנדב [יין מביא]  ומזלף על גבי האישים ופרכינן והא מכבה ואע"ג דהתם לא מכוין לכבוי ולא ניחא ליה אלמא בשאר איסורי כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסור ומש"ה מקשינן בגמ' הכא להדיא ומי שריא דכה"ג אפילו לרבי שמעון אסור כיון דהוה פסיק רישיה:    הכל מודים במחמץ אחר מחמץ וכו' שאע"פ שנחלקו [בכורות דף לג ב] בבכור [בעל מום]  שאחזו דם אם מקיזין לו דם או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא מאן דשרי אפ"ה כולהו מודו במחמץ מנחה אחר מחמץ שהוא חייב שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ דכתיב לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ אפיה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה וכו' והכל מודים שאם לשה הראשון בחמוץ ובא השני וערכה בחמוץ והשלישי אפאה כולן חייבין:

 כורת. שאינו נותק הביצים לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס:    מתני' החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. דחומץ מעליא לשינים היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא [משלי י] דכחומץ לשינים כן העצל לשולחיו דמשמע דקשי להו [גמ' דף קיא א] מיירי דליכא מכה דמרפה לה:

 אבל מטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ:

 לא יסוך יין וחומץ. דאין אדם עושה אותן אלא לרפואה:

 אבל לא שמן ורד. שדמיו יקרים ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד:

 שכן דרכן לסוך בחול. בלא מכה:    גמ' ותניא לא יגמע ופולט. דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד:

 מצטכי. מי שרף וכך שמו בלשון ערבי:


דף מא עמוד אעריכה

אניגרון. מיא דכולהו סילקי:    אמר רב הלכה כר"ש. מסקינן דהלכה כר"ש ולא מטעמי' אלא דרב שרי משום דבאתריה דרב שכיח משחא זהו דעת הרב אלפסי ז"ל אבל בעל הלכות גדולות ור"ח ז"ל פסקו כרבי שמעון דאמר כל ישראל בני מלכים הן משום דבגמרא מדמינן האי למאי דאמר איהו נמי דבר שאין מתכוין מותר וכיון דבדבר שאינו מתכוין נקטינן כוותיה בהא נמי נקטינן כוותיה:    גרסי' בגמרא האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ואמרינן התם דאפילו רבי שמעון מודה משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות ופרש"י ז"ל דהיינו בגד שכורכין בברזא של חבית דאסיר להדוקה בנקב משום סחיטה וכדאמרינן בפרק תולין (דף קמא א) לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה:    אבל רב נתן בעל הערוך ז"ל כתב שאי אפשר שתהא הך מסוכרייא בדפנה של חבית דאי הכי אע"ג דהוה פסיק רישיה כיון שאינו נהנה ביין הנסחט ממנה בכי האי גוונא לא מודה רבי שמעון אלא דוקא היכא דהוי פסיק רישיה וניחא ליה והביא ראיה מדאמרינן לעיל בפרק במה מדליקין [דף כט ב] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלמא אע"פ שהוא לובש כלאים בודאי כיון שאינו מתכוין ולא ניחא ליה שרי ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק הבונה (דף קג א) התולש עולשין מתוך שדהו אם ליפות את הקרקע בכל שהוא ופרכינן אטו כולהו לאו ליפות הקרקע נינהו ומפרקינן לא צריכא דקא עביד בארעא דלאו דיליה אלמא כל היכא דלא מתכוין ולא ניחא ליה אף על פי שהקרקע מתיפה בודאי מותר ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפ' אמר להם הממונה (דף לד ב) רבי יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחממין לו לכהן גדול מערב יום הכפורי' בשביל שתפוג צנתן ואקשינן והלא מצרף ופריק אביי אפילו תימא שהגיעו לצירוף דבר שאין מתכוין מותר והא התם דודאי מצרף ואפ"ה כיון שאינו מתכוין לצירוף ואינו נהנה בצירופו שרי ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק לולב הגזול (דף לג ב) גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו דאסור למעטן ביום טוב ואי אית ליה הושענא אחריתי שרי אלמא אע"פ שהמלאכה נעשית בודאי כיון שאינו נהנה באותה מלאכה שרי ולפיכך פי' הוא ז"ל דהאי מסוכרייא דנזייתא היינו סתימת הנקב שלמעלה דומיא דההיא דאמרינן בפרק תולין [דף קמא א] לא להדוק איניש אודרא אפומא דשישא ומפני שהמשקה נסחט לתוך הכלי אסור שהוא נהנה בסחיטתו אבל ברזי הדפנות שאינו נהנה בסחיטתן שרי להדוקינהו:    ואין אלו ראיות דלעולם כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסור וההוא דמוכרי כסות היינו טעמא לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא ומשום האי טעמא נמי אמרינן [ביצה טו א] דנמטא גמדא דנרש שריא וכן זו שאמרו בפרק הבונה לא צריכא דקא עביד בארעא דחבריה אינה ראיה דהיינו טעמא דפטור מפני שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי זה שתולש עולשין אין צריך ליפות הקרקע ומש"ה כל היכא דליכא שיעורא פטור עליה אבל לענין היתר אין לנו וכן זו שאמר אביי בפרק אמר להם הממונה אפילו תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר אינה ראיה דההיא אביי אמרה קמיה דאגמרי' רבא דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומש"ה אקשי' עליה התם מההיא דמילה בצרעת דאיתמר מקמי הכי כדאי' בפרק רבי אליעזר דמילה [דף קלג א] ובתר הכי מסקנא התם דהואיל וצירוף מדרבנן שרי וכדאיתא התם וכן זו שאמרו בפרק לולב הגזול דהיכא דאית ליה הושענא אחריתי שרי למעט עינבי הדס התם היינו טעמא לפי שאין מיעוט ענביו תיקון אלא למי שרוצה לצאת בו אבל מאן דאית ליה הושענא אחריתי אין זה תיקון אצלו כלל אלא הרי הוא כממעט ענבי ההדס בפסח שהדבר נראה פשוט שהוא מותר:    ולפיכך כיון שדחינו ראיות הללו אפשר לפרש הך מסוכרייא דנזייתא שהיא ברזא שבדופן החבית אלא שעדיין קשה לפי שסחיטה זו אינה אב מלאכה אלא תולדה היא כעין מפרק שהוא תולדה דדש ובודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה דהיכא שאינו צריך לו לא דמי לדש כלל ואמאי מיחייב הוה ליה כסוחט כבשין דאמרינן לקמן בפרק חבית (דף קמה א) דלגופו מותר וכי תימא הרי מצינו איסור סחיטה אע"פ שאינו צריך למשקין הנסחטין דאמרינן לקמן בפרק אלו קשרים [דף קיג ב] לעבר זמנין דמתווסין מאני' במיא ואתי לידי סחיטה ובפרק חבית נמי תנן גבי אלונטית [דף קמז ב] ולא [יביאנו]  בידו ומפרש בגמרא משום סחיטה וכן בפרק יום טוב שחל [דף יח א] גבי טבילת כלים מכל הני לא אריא שכבר פירש רבינו תם ז"ל דתרי גוני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש וההוא דהוה תולדה דמלבן היינו דוקא בבגד המתלבן ובמשקים המלבנין ואפשר שאף היין מלבן כדאמרינן התם [סוכה מ א] לאכילה ולא למשרה לאכילה ולא לכובסה וההוא דהוי תולדה דדש איתנהו בכולהו משקין ובלבד שיהא צריך למשקין הנסחטין דומיא דדש והך מסוכרייא משום סחיטה דמלבן אין בה שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא מכל מקום אין המסוכרייתא מתלבנת שאין דרך ליבון בכך ומשום סחיטה שהיא תולדה דדש נמי ליכא שהרי אינו צריך למשקין הנסחטין ממנה וכיון שכן אמאי אסור להדוקה י"ל דאין הכא נמי דמדאורייתא לא מיתסר אלא מיהו כיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן מיתסר מדרבנן:

 סליקו להו שמונה שרצים