פני יהושע/שבת/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עו עמוד בעריכה

המוציא יין פרק שמיני

במשנה המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה וכו' ושאר כל המשקין ברביעית וכו' עד סוף המשנה. לקמן בגמרא מפרש בטעמא דכולהו שיעורין דמתניתין דכללא הוא כל מידי דשכיח ולא שכיח אזיל בתר דשכיח אף לקולא שכיח ושכיח אזיל לחומרא. אלא דלכאורה לא אשכחן האי כללא אלא בהנך שיעורין דמתניתין דהכא דאיירי במיני משקין לחוד א"כ איכא למידק מ"ש במיני אוכלין דלא אשכחן האי כללא דהא סתמא תנן שילהי פירקא דלעיל דכל אוכלין שיעורן כגרוגרת ואטו בכל מיני אוכלין לא אשכחן כמה מינים דשכיחי נמי לרפואה אפילו בפחות מגרוגרת ואפילו הכי בעינן כגרוגרת דדוקא במצניע קתני לקמן בר"פ המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא משמע דכשלא הצניען דינן כגרוגרת (לבר מפלפלת ועטרן ומיני בשמים דלאו בני אכילה נינהו בעינייהו) והכא במיני משקין ע"כ דאפילו בלא הצניען קתני דסגי בהנך שיעורין אע"ג דלא הוי רביעית דהא במצניע אפי' ר"ש מודה:

והנלע"ד בענין זה דדוקא באוכלין דשיעורא דגרוגרת דידהו הוי הלכה למשה מסיני ואסמכינהו אקרא דארץ תאנה וגפן והאי שיעורא היינו בין בהוצאה ובין בשאר מלאכות דשייך באוכלין כגון קצירה וטחינה ואפייה ובישול דכולן כגרוגרת וכיון דהלכה למ"מ הוא מגזירת הכתוב כהלכתא בלא טעמא תו לא שייך לחלק אע"ג דבפחות מגרוגרת נמי חזי למידי אחרינא אם לא שהצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה משא"כ במיני משקין נראה דשיעורא דידהו אפילו ברביעית לאו הלכה למ"מ הוא וא"כ ע"כ שהתורה מסרה הדבר לחכמים מש"ה שייכו כל הנך שיעורים מטעמא דמסיק לקמן בגמרא דבשכיח תליא מילתא. ומה ששנינו דשאר כל המשקין ברביעית היינו משום שיעור שתייה ברביעית כך היה נ"ל לכאורה. ואף את"ל דאשכחן בשום דוכתא דשאר כל המשקין ברביעית נמי הלכה למשה מסיני הוא לענין שבת אפ"ה איכא למימר דשאני הנך משקין דמתני' אע"ג דמיקרי משקה אפ"ה אין עיקרן עומד לשתותן בעינייהו אלא לטפל בהן או לבשל בהן שום דבר כגון חלב ודבש וכ"ש שמן דלא חזי כלל בעיניה. והא דקתני מים כדי לשוף בהן את הקילור היינו כדמפרש לקמן בגמרא וכמו שאבאר במקומו ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה המוציא יין חלב כדי גמיעה הקשה רבינו אפרים דתניא בשילהי המצניע וכו' והמגבן כגרוגרת וכו' דהא לקמן בפירקין אמרי' דהמעבד עור שיעורו כמוציא עור וכו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך ממילא נתיישבה קושיא זו דדוקא לקמן לענין שיעורא דעור דנראה דלאו הל"מ מסיני הוא כדמוכח מהאי סוגיא דהתם גופא וע"כ דהנך שיעורא דבר המסור לחכמים דמסברא משערין בכל חד במאי דחזי למידי מש"ה אין סברא לחלק בין מעבד עור למוציאו וכה"ג בכל השקלא וטריא דלקמן משא"כ הכא לענין החולב והמגבן ודאי שייך לחלק דבחולב ומגבן לצורך אכילה דהוי הל"מ מסיני מש"ה הוי שיעורו כגרוגרת משא"כ בסתם חלב לשתייה שהיא ממיני משקין שלא נאמרה בו הל"מ מסיני אלא שהדבר מסור לחכמים מש"ה שיעורו כדי גמיעה כן נ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן והנלע"ד כתבתי ובעיקר המשך לשון התוס' עיין במהרש"א:


דף עז עמוד אעריכה

בגמרא אמר אביי שתי תשובות בדבר וכו' נראה דאעיקר מימר' דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שייכי הנך שתי תשובו' דאביי דנהי דבהך מימרא משמע להדיא דעיקר מזיגה היינו על חד תלת אפ"ה מצינן למימר דודאי כל מזיגה שהיא יותר על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ומש"ה בעינן בכוס של ברכה רובע רביעית אבל בפחות מחד תלת כ"ש דחמרא הוא וא"כ א"ש הא דתנן בנדה והמזוג ב' חלקי מים ולפ"ז לא שייך לאקשויי נמי אגופא דמתניתין דקתני כדי מזיגת הכוס מים בכד ומצטרפין דודאי הכי הוא דכל שיש בו למזוג על חד תלת חייב דמיא שכיחי ואתיא במכ"ש מהא דתנינן מים כדי לשוף בהן את הקילור אע"ג דליכא קילור אפ"ה חייב כיון דחזו לקילור כ"ש הכא וכמ"ש התו' משא"כ אמימרא דרבא דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלת לאו חמרא הוא דמשמע להדיא דעל חד תרין לאו חמרא הוא מקשה שפיר ממזוג דנדה ומקשה נמי מים בכד ומצטרפין ולאו לענין דינא קשיא ליה דודאי הכי הוא כדפרישית אלא דלישנא דמתני' קשיא ליה דכיון דהך מילתא דרבא דבפחות מחד תלת לאו חמרא הוא לאו מילתא דפשיטא כ"כ דאדרבה קשיא עלה טובא כמ"ש התוס' בד"ה אמר רבא ותירצו בדוחק א"כ אי איתא דתנא דמתני' מהאי טעמא איירי לא הו"ל לסתום ולמיתני יין כדי מזיגת הכוס וטפי הו"ל למיתני בהדיא המוציא יין שיעורא ברובע רביעית ובהא משני ליה רבא שפיר במאי דקאמר לענין שבת מידי דחשיב בעינן והא נמי הא חשיב היינו משום דפשיטא ליה הך מילתא טובא דעל חד תלת חשיב טובא וכדמשמע נמי מסוגיא דפ' ערבי פסחים שהביאו התוס' בד"ה מים בכד ומה שיש לדקדק בזה בדברי התוס' עיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו בזה ומה שהקשה ר"י בתוס' על פי' הקונטרס מהא דכזית יבש עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל:


דף עח עמוד אעריכה

פיסקא מים כדי לשוף בהן אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא וכו' כבר כתבתי במשנתינו דמימרא דאביי בכל השקל' וטריא היינו דוקא במיני משקין השנויין במשנתינו אי משום שלא נאמרה בהן הל"מ מסיני כלל אפילו בשאר כל המשקין או משום דאפילו את"ל דשאר משקין הלכה למשה מסיני ברביעית אפ"ה ע"כ הנך אינך משקין דמתני' בכל חד וחד שיעורא באפי נפשה לאו הל"מ מסיני דא"כ אין מקום להשקלא וטריא דהכא אע"כ כדפרישית כיון דהנך משקין אין עיקרן לשתותן בעינייהו מש"ה הדבר מסור לחכמים והיינו כשקלא וטריא דהכא ואף דלכאורה לענין מים משמע דעיקרן לשתייה כמו שאר משקין כדאמר אביי מכדי שתייתו שכיח טפי מרפואה אפ"ה למאי דניחא ליה וקאמר בגלילא שנו אתי ליה שפיר דכיון דלקושטא דמילתא בגלילא הוי מצוי יין טובא כמ"ש התוס' לעיל ס"פ כירה דף מ"ז בד"ה בגלילא שנו והביאו ראי' מסוגי דנזיר ע"ש וא"כ דמים שכיח טפי לרחיצה שהוא חיי נפש לכל אדם וכ"ש למאי דאמרינן לקמן בפ' ח' שרצים דטובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים חמין ערבית מכל קילורין שבעולם משו"ה שיעורו כדי לשוף בהן את הקילור כיון שדרך רוב בני אדם בכך ובהכי א"ש נמי בשינויא דרבא כן נ"ל:

בתוס' בד"ה אטו מצניע וכו' פירש בקונטרס וכו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה באריכות:

בד"ה שופכין למאי חזו דוקא אברייתא קבעי וכו' עס"ה. עיין בתשובת הגאון מהר"ץ אשכנזי בסי' קי"ט שכתב דפי' ר"י תמוה ומשו"ה מפרש בענין אחר דהא דלא מקשה אמתניתין היינו משום דאיכא לאוקמי כמ"ד מלאכה שאצ"ל חייב ע"ש באריכות שדבריו ג"כ דחוקי' קצת. אמנם לע"ד נראה ליישב קצת על דרך פי' ר"י דהמקשה ודאי הוי ידע דרביעית שופכין חזו למידי אלא דעיקר קושיית המקשה אלישנא דברייתא דקתני ומודים חכמים לר"ש דמוציא שופכין ששיעורן ברביעית ולשון מודים משמע דהיינו מעין פלוגתייהו דאע"ג דבכל הנך דמתניתין סגיא לרבנן בפחות מרביעית היכא דחזו למידי אחרינא אפ"ה בשופכין מודו דבעינן רביעית ואם כן האי לישנא משמע דבשופכין נמי איכא שום שיעורא בפחות מרביעית דחזי למידי אחרינא ואפ"ה מודו רבנן דבעינן רביעית א"כ מקשו שפיר דשופכין בפחות מרביעית למאי חזו וא"כ מאי מודים דקאמר ובהא משני ר' ירמיה שפיר לגבל בהן את הטיט דבהא סד"א דאפילו בפחות מרביעית כל שיש בהן כדי לגבל בהן טיט כל שהוא לעשות פי כור נמי סגי וקמ"ל דאפ"ה בעינן רביעית והיינו כדמסיק לפי שאין אדם צורך ודו"ק :


דף עח עמוד בעריכה

בגמרא ת"ר המוציא שט"ח עד שלא פרעו וכו' אמר אביי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פליגי ופרש"י דהאי צריך לקיימו קאי אלוה שצריך שיאמר לא פרעתי ולכאורה פירושו תמוה דבכמה דוכתי אשכחן האי לישנא דצריך לקיימו וקאי אמלוה שצריך לקיימו דכל כמה דלא קיימו המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי וכן פרש"י גופא ולמה מפרש כאן בעניין אחר. וכבר הרגיש בזה מהר"ם ז"ל בחידושיו ולע"ד דלישנא דגמרא דייק כפרש"י מדמסיק מאי עד שלא פרעו ומשפרעו עד שיאמר פרעתי ולא פרעתי אלמא דמה שאומר הלוה לא פרעתי זה קיומו לעשותו שטר גמור לגבות אף ממשעבדי כמו שכתבו התוספות בסמוך ונראה דמשמע לרש"י דעיקר חשיבות השטר להתחייב היינו דוקא היכא שיש לו דין שטר גמור והיינו דנקיט בברייתא המוציא שט"ח משמע דבכתב יד פטור דכיון שנאמן לומר פרעתי ואינו גובה ממשועבדים בלא"ה לא חשיב להצניעו. והשתא א"ש נמי טובא לישנא דברייתא דנקיט עד שלא פרעו ומשפרעו וטפי הו"ל למיתני עד שלא קיימו אע"כ דהא גופא קמ"ל דמשיאמר הלוה לא פרעתי זה קיומו והו"ל שטר גמור לגבות אף ממשעבדי כנ"ל:

בתוס' בד"ה ת"ק סבר וכו' וא"ת כי לא פרע נמי וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהא צריך לו לצור ע"פ צלוחיתו וכו' ע"ש מה שתירץ ולפי מה שאבאר בסמוך יבואר דלמאי דקשיא ליה לאו שפיר משני דדברי התו' שכתבו דאסור להשהותו בלא"ה תמוהין והבו דלא להוסיף עלייהו אלא דהעיקר כדברי מהר"ם ז"ל דהשתא אכתי לא נחתו התוס' לסברא זו וניחא להו לשנויי ברווחא דצריך לשטר ממש וכמו שאבאר:

בא"ד וי"ל דמועיל לו השטר שמתוך כך יזכור וכו' אי נמי לטרוף ממשעבדי וכו' עכ"ל. נראה דבשינויא קמא לא פסיקא להו כ"כ דליהוי הוצאה חשובה בשביל שמתוך כך יזכור כיון שכבר הודה בפני עדי' או בפני ב"ד קלא אית ליה למילתא ואין צורך להצניע השטר בשביל כך וכמו שכתבתי בלשון רש"י בסמוך דמדלא נקיט כתב ידו אלא שטר חוב ע"כ מוכח כדפרישית לכך ניחא להו לפרש בענין אחר דלענין משועבדים נמי מועיל. אמנם ראיתי בחידושי מהר"ם ז"ל שכתב דדברי תימה הן לומר דבשביל הודאת הלוה יגבה ממשועבדים וכו' ולע"ד יש לתמוה על תמיהתו דהא גמ' ערוכה היא בפרק איזהו נשך דף ע"ג אמר רב אשי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים ואף שבחידושי כתובות דף צ"ב כתבתי לחלק מסברא דדוקא למ"ד אין צריך לקיימו דלא מהימן לומר פרעתי במיגו דמזוייף משום דזיוף לא שכיח א"כ מה"ט גופא יש לומר דגובה ממשועבדים משא"כ למ"ד צריך לקיימו דאם לא כן מהימן לומר פרעתי במיגו דמזוייף א"כ אפשר דלא מהני הודאת הלוה לענין משועבדי' דאכתי חיישינן לזיוף ולקנוניא מ"מ אין כאן מקום תימא אם נאמר דהתוס' לא משמע להו לחלק בכך כיון דמסקי התוס' בדבריהם דאפי' בלא הודאת הלוה אפשר דלא טענינן מזוייף אם לא היכא שטוען הלוה מזויף א"כ אפילו למאי דפשיטא להו לחד גיסא דטענינן ללקוחות מזויף שפיר יש לומר דהיינו דוקא היכא שאין הלוה בפנינו אבל היכא שהלוה בפנינו שפיר פשיטא להו דמהני הודאתו נמי לענין משועבדים ולא חיישינן לזיוף ולקנוניא כ"ש היכא דלא איתרע דכי היכי דפשיטא לכ"ע דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא הכי נמי לא חיישינן לזיוף ולקנוני' ואף שיש לחלק אפי' הכי אין כאן מקום תימה אם נאמר דלא חיישינן כלל לקנוני' אם לא היכא דאיתרע השטר. ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בחידושי כתובות דף צ"ב דקצת מרבוותא מפרשים לההיא דפרק איזהו נשך דגובה מנכסים משועבדים דקאמר רב אשי היינו מאותן הלקוחות שלקחו לאחר הודאת הלוה ע"ש א"כ בהאי עניינא גופא מצינן לפרש כאן כוונת התוס' דמועיל השטר לגבות ממשועבדים שקנו לאחר הודאת הלוה. כן נ"ל נכון וברור ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומשפרעו אמאי פטור וכו' הא ראוי לצור ע"פ צלוחיתו וי"ל דמיירי שאומר אין לי עדים וכו' ואפי' מצא אחר כך אינו מועיל ולכך אסור להשהותו שמא יגבה בו שלא כדין עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה בכל מה שכתבו בזה עד סוף הדיבור דמאי חשש איסור יש כאן כיון שהוא יודע האמת שלא זייף השטר מעיקרא ויודע בעצמו ג"כ שלא יחזור אחר עדים שקרים לקיימו שלא כדין וא"כ למה יהא אסור להשהותו ואפשר דס"ל שהב"ד כופין אותו לקרוע השטר ומש"ה אף שעודנו בידו לא חשוב לצור ע"פ צלוחיתו וכ"ז דוחק גדול:

ובאמת לא ידעתי מי הכריחם לכל זה דהא בפשיטות מצינן למימר דנהי דלאוקימתא דרב יוסף איירי חיובא דברייתא לרבי יהודה משום דראוי לצור ע"פ צלוחיתו מ"מ לאביי מתוקמא שפיר דאיירי בדלית ביה שיעור כדי לצור ע"פ צלוחיתו כגון בשטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת ואין זה דוחק דהא קתני להדיא בברייתא דלעיל בסמוך המוצא שטר פרוע אם יש בו כדי לכרוך ע"פ צלוחית חייב ואם לאו פטור אלמא דאיכא שטר שאין בו שיעור לצור ע"פ צלוחית וה"נ קתני להדיא בתוספתא שהביאו התוס' בשמעתין בד"ה חזי גברא דפרע דקתני ר"י אומר אף המוציא שטר פרוע כל שהוא חייב והאי כל שהוא ע"כ איירי שאין בו כדי לצור וא"כ בהך גוונא גופא מפרש אביי לברייתא בשמעתין לר' יהודה ולכאורה קושיא עצומה היא על שיטת התוספות שבחנם הוצרכו לדחוק. ולכאורה היה נ"ל ליישב דודאי הוי קשיא להו להתוס' אאוקימתא דאביי קושיית מהרש"א ז"ל מי הכריחו לאביי לפרש משפרעו היינו שאומר פרעתי דבפשיטות הוי מצי לפרש דמשפרעו היינו משפרעו ממש ואפ"ה פטר ליה ת"ק דברייתא לפי שאין צריך להחזיר ללוה דלא קפיד עליה כיון דס"ל צריך לקיימו ויהא נאמן לומר פרעתי משא"כ לרבי יהודה דא"צ לקיימו מש"ה מחייב ליה שצריך לו השטר כדי להחזירו להלוה דקפיד עליה אע"כ מדלא מוקי לה אביי בהכי היינו משום דמשמע ליה דמסתמא איירי ברייתא בשטר שראוי לצור וא"כ אי ס"ד דבפרעו ממש איירי אמאי פטר ליה ת"ק הרי צריך למלוה כדי להחזירו ללוה לצור ע"פ צלוחיתו כיון דלא קפיד הלוה להשהותו לפי שלעולם אף אם יאבד וימצאנו המלוה יהא נאמן לומר פרעתי ומש"ה מוקי לה אביי במילי אוחרי ולפ"ז ע"כ דאית בה שיעורא לאביי ומקשו התוספות שפיר דאכתי חזי למלוה לצור ע"פ צלוחיתו והוצרכו לתרץ בדוחק. כך היה נ"ל לכאורה ליישב שיטת התוס'. אמנם עם כל זה לע"ד אין זה מוכרח דבלא"ה מצינן ליישב קושיית מהרש"א ז"ל בענין אחר דלאביי אין שום סברא לחייב המלוה משפרעו בשביל שצריך להחזירו ללוה דמ"מ לא קפיד המלוה להצניעו מאחר שכבר קיבל המעות ואם לאח"כ יאבד השטר ממנו לית ליה ללוה עליה מידי ולהפיס דעתו של הלוה כתב ליה שובר עליה אף לר' יהודה דס"ל בעלמא אין כותבין שובר אפ"ה היכא דלא אפשר ודאי כתבינן כדפרישית באריכות בחידושי כתובות בכמה דוכתי וכמו שאבאר ג"כ בסמוך בלשון רש"י ז"ל. נמצא דלפי זה שפיר מצינן למימר דלאביי איירי ברייתא בדליכא שיעורא:


דף עט עמוד אעריכה

בפירש"י בד"ה והכא בכותבין שובר וכו' יש גורסין ת"ק סבר אין כותבין וכו' ולא היא חדא דכיון דאסור לשהות אפי' ע"י שובר נמי וכו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דכיון דלרב יוסף פלוגתא דתנאי הא דאסור לשהות דאיכא למ"ד דאף בלא שובר מותר לשהות א"כ שפיר מצינן למימר דרבא ס"ל דר' יהודה נמי לא מיקל כולי האי ומודה דבלא שובר אסור לשהות ולא פליג אלא בהא לחוד דע"י שובר מותר לשהות ולא חייש לשמא יאבד לענין איסורא. ונראה דעיקר כוונת רש"י ז"ל דאקושיא שנייה סמיך דלר' יהודא אין כותבין שמעינן ליה. אמנם לע"ד גם זה אין מוכרח דנהי דר"י ס"ל אין כותבין היינו היכא דאיכא תקנתא אחריתי שיחליף משא"כ הכא איירי שפיר שבתחלה נכתב השובר כדין שטען המלוה שנאבד וקי"ל בהא דכותבין שלא יאכל הלה וחדי ואפשר דר' יהודא מודה בהא ולפ"ז השתא נמי שנמצא אח"כ ס"ל לר"י דמותר להשהות השטר ות"ק ס"ל דאפי' בכה"ג אסור להשהות כיון שהשטר בעולם אלא דלפ"ז סוף סוף לא משמע ליה לרש"י לומר דפליגי בכה"ג כיון דשמעינן לר"י בעלמא דמחמיר לענין שובר משום חששא דשמא יאבד טפי מרבנן א"כ אין סבר' לומר דלענין איסורא דלשהות ס"ל איפכא כן נ"ל:

אלא דעדיין צ"ע הא דמסיק רש"י ז"ל לפי גרסתו דלר' יהודא דאין כותבין שובר אי לא מהדר ליה חוזר ותובעו מה שפרעו ולא ידענא מה סברא יש בזה שיחזיר לו המעות דבכולה תלמודא לא משמע למ"ד אין כותבין שובר אלא לענין דאין כופין הלוה לפרוע עד שיחזיר לו השטר אבל היכא שכבר פרע לכאורה אין סברא לכוף את המלוה להחזיר המעות אם יאמר שנאבד השטר אלא היכא שמודה שהשטר בעולם עד שאנו כופין להחזיר המעות יכופו שיחזיר השטר לבעליו. ובאמת הוי מצי לפרש שצריך השטר למלוה כדי להחזירו ללוה כיון דקפיד עלה שלא יחשוד אותו שרוצה לגבות שנית שלא כדין. ולענ"ד הדבר ברור כדפרישי' ודו"ק:

בתוס' בד"ה חזי דגברא דפרע אנא כרב אשי תניא בתוספתא וכו' ולשאר אמוראי קשה לרשב"א עכ"ל. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב קושי' זו בפשיטות דהנך אמוראי דשמעתין לא ניחא להו לאוקמי ברייתא בתרי גווני דרישא במילתא דתנא קמא דמשלא פרעו היינו כשמוציאו המלוה ומשפרעו יהא פירושו שהוציאו לוה ומש"ה ניחא להו לפרש כולה מילתא בהוציאו מלוה וכ"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש. אלא דלע"ד אפ"ה קושיית הרשב"א במקומה עומדת דאפילו בהוציאו מלוה נמי הוי מצי לפרש דטעמא דר' יהודה דמחייב היינו לפי שצריך לו השטר להמלוה כדי שיחזירו להלוה דקפיד עליה שצריך להראותו לב"ח שני ונהי דלרבא לק"מ דאכתי צריך לאוקמי בפלוגתא דכותבין שובר דאי הוי ס"ל לר"י דכותבין שובר א"כ תו לא הוי צריך להשטר שיכול להראות השובר לבע"ח שני ועדיף טפי מש"ה הוצרך רבא לומר דר"י ס"ל דאין כותבין אלא דאכתי לאביי ולרב יוסף קשה דמצי לפרש הכא טעמא דר' יהודה דכ"ע אסור להשהות ואין כותבין שובר ואפ"ה מחייב ליה ר"י מה"ט. מיהו למאי דפרישית לעיל בלשון התוס' דלעולם אין לחייב המלוה אלא כשמצניעו לצורך גמור בשביל עצמו א"כ נתיישבה קושיית הרשב"א לגמרי. כן נ"ל נכון. ולפי מה שראיתי בלשון הירושלמי דשמעתין נראה ראיה ברורה לכל מה שכתבתי ואין להאריך יותר:

בד"ה כדי לכתוב עליו גט וכו' בחנם פי' בקונטרס דשיעור גט קטן מכולם וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בזה בס' מגיני שלמה וגם בדיבור שאח"ז ששניהם עולין בקנה אחד כפתור ופרח. ועוד נ"ל ליישב שיטת רש"י דלא שייך למיזל בתר שיעורא דגט לקולא בדיפתרא משום דלא שכיח לכתוב עליו גט יותר מקמיע כיון דיכול לזייף דחכמים גופייהו לא מכשירין אלא בדיעבד אע"כ דשיעור גט הוי לחומרא כדפרישית ועיין מ"ש בחידושי גיטין דף כ"ב:


דף עט עמוד בעריכה

בגמרא קלף כדי לכתוב וכו' ורמינהו קלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה. לכאורה נראה בפשיטות דבלאו רומי' דמתני' שפיר הוי משמע ליה טעמא דברייתא דבין בקלף בין בדוכסוסטוס שיעורן כדי לכתוב שני פרשיות דמזוזה דאע"ג דקלף ודאי חזו לתפילין אפ"ה שיעור חדא פרשה דתפילין לא חשיב כלל דלא חזו למידי דהא בתפילין בעינן שיהיו כתובין כסדרן ומסתמא צריך לו כדי לכתוב כל הארבע פרשיות ומש"ה לא מצי להקשו' ברייתא גופא רישא אסיפא דסיפא איכא לאוקמי כשהצניעו בפירוש כמ"ש מ"ז ז"ל אבל מרומיא דמתניתין מקשה שפיר דע"כ שיעור חדא פרשה נמי חשיבא אף כשלא ייחדו לכך דאי בייחדו איירי מתניתין סגי בשיעור קשר מוכסין ועיין בספר מג"ש:

ועוד היה נ"ל לפרש בענין אחר דלמאי דס"ד השתא דמשערינן בתרווייהו כדי לכתוב מזוזה ולא בחדא פרשה דתפילין היינו משום דס"ד דתפילין עיקר מצותן לכתחלה בגויל כמו בס"ת שהסכימו כל הפוסקים דלכתחלה מצותו בגויל והא דאמרינן הלכה למשה מסיני תפילין בקלף היינו בדיעבד דוקא ועיין מה שאכתוב בזה עוד בסמוך בהא דמקשה הש"ס בפשיטות ולטעמיך תפילין אגויל מי כתבינן:

בתוס' בד"ה קלף וכו' ולא כדברי האומרים דקלפים שלנו הם דוכסוסטוס דא"כ היאך כותבין עליהם תפילין דמסקינן הכא דקלף דוקא עכ"ל. מיהו דלא לשווייה לדברי האומרים כטועין בדבר הלכה לגמרי לכן נ"ל ליישב דבריהם לפי מה שראיתי בלשון המרדכי בהלכות קטנות והובא בב"י הלכות ס"ת סי' רע"א בשמו שכתב להכשיר בשינה לכתוב בקלף במקום שיער ודוכסוסטוס במקום בשר דקי"ל כרבי אחאי דמכשיר משום דרב ס"ל כרב אחאי ולכאורה יש לתמוה דהא למסקנא דהכא לא סבר רב כר' אחאי אלא כרבי מאיר דמכשיר במזוזה על קלף אבל משינוי כי הנך לא איירי רב ומה"ת נפסוק להקל בשל תורה כרבי אחאי דהוה ליה יחיד לגבי רבים. והנלע"ד בזה משום דהמרדכי סובר דכיון דמסקנא דמנחות משמע לשינויא בתרא דואיבעית אימא דשינה בזה ובזה פסול תנאי היא משמע להדיא דרבי אחאי ורבנן פליגי בכל השינויים דרבנן פסלי בדיעבד וסבירא להו דהלכה למשה מסיני היינו אף לענין דיעבד ורבי אחאי סבירא ליה דלענין לכתחלה דוקא ולמסקנא דמנחות מוקי לברייתא דתפילין שבלו סתמא כרבי אחאי ולפ"ז מסתמא רבי מאיר דבסמוך נמי הכי ס"ל אלא דלענין מזוזה ס"ל דאף לכתחלה נמי שוין דנהי דהידור מצוה הוי טפי בדוכסוסטוס אפ"ה כיון דקלף משתמר טפי לפעמים היה כותב לכתחלה על הקלף כדאיתא בשמעתין ולפעמים היה כותב לכתחלה אדוכסוסטוס כדאיתא במנחות שם דרשב"א גופא אמר כן משמיה דר"מ. והשתא לפ"ז נראה יותר לפרש דרב דשמעתין דס"ל כר"מ נמי ס"ל כרבי אחאי דהא בהא תליין דהל"מ לא איירי לענין דיעבד ולפ"ז אף למסקנא עיקר מימרא דרב דאמר מעיקרא דוכסוסטוס כקלף לענין תפילין לא נדחה ממקומו דכשירין בדיעבד אלא הא דמסקינן בשמעתין השתא דאתית להכי לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס הרי הוא כקלף אלא קלף הרי הוא כדוכסוסטוס לאו משום פסולא דתפילין בדוכסוסטוס איירי דאם כן הוי רב דלא כרבנן ולא כרבי אחאי לענין הל"מ כדמשמע במסקנא דמנחות אלא משום דניחא לתלמודא טפי לאוקמי מילתא דרב אמזוזה משום דלשון קלף כדוכסוסטוס משמע דשוין לגמרי אף לכתחלה וממילא דקאי שפיר טפי אמזוזה דלכתחלה שניהם שוין כדפרישית כן נ"ל בשיטת הסוברים שהביאו התוס' כאן ובשיטת לשון המרדכי שכתבתי ודו"ק:

בא"ד ויש מפרשים דקלף ודוכסוסטוס אינן מעופצין וקשה דא"כ פסול לכתוב עליהם ס"ת וכו' ולהכי פסול במסכת מגילה וכו' ולקמן משמע דכשירין עכ"ל. ולכאורה לא זכיתי להבין קושייתם בזה דהא בפשיטות מצינן לחלק דנהי דפסלינן בדלא עפיצן היינו דוקא במקום שיער ממש וכן במקום בשר ממש והיינו סתם דיפתרא וגויל שלא נחלק עדיין מה שא"כ בקלף ודוכסוסטוס שכבר נחלק לשנים וכותבין עליהם במקום דיבוקן זה לזה מצינן למימר דלא בעינן עפיץ כן נ"ל בשיטת הי"מ וצ"ע:

בד"ה והא מדקתני סיפא הו"מ למיפרך ברייתא גופא וכו' עס"ה. כבר כתבתי מ"ש מ"ז ז"ל בספר מג"ש וכבר עלה בלבי ליישב בכמה דרכים אחרים ואין להאריך והמשכיל יבין מדעתו ומ"ש בשם ר"י מסוגיא דפרק המפקיד כתבתי במקומו:

בד"ה תנן קלף וכו' אין לפרש דהכי פריך וכו' דא"כ לעיל וכו' אכתי תיקשי ליה ממתניתין וכו' עס"ה. ולכאורה אין דבריהם מוכרחין בזה דשפיר מצינן למימר דהכא פריך מדיוקא והא דלא מקשה הכי לעיל אהא דמשני מזוזה שבתפילין היינו משום דלעיל הוי ידע שפיר מפלוגתא דתנאי דמייתי בסמוך דר' אחאי מכשיר בכולן וקס"ד דכיון דכשר בדיעבד שפיר מחייב עלה לענין שבת והיינו ברייתא דקלף ודוכסוסטוס דמשערינן במזוזה שבתפילין משא"כ מתניתין דקתני קלף אין דוכסוסטוס לא היינו כרבנן דשינה פסול ואפ"ה מקשה שפיר לעיל מעיקרא מתניתין אברייתא למאי דס"ד מזוזה ממש דשמעינן מיהא מהך ברייתא דאפילו קלף דכשר לכתחלה בתפילין ועיקר מצותם בכך אפילו הכי לא משערינן אלא במזוזה ממש והיינו דע"כ משום דחדא פרשה לא חשיבא ומקשה שפיר ממתניתין דלענין הא מילתא לא אשכחן פלוגתא דתנאי כן נלע"ד נכון עד שדברי התוס' בזה צריכין עיון ליישב ודו"ק:

בגמרא ת"ש הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על דוכסוסטוס וכו' וקשיא לי טובא דבמנחות דף ל"ד מייתי הש"ס ברייתא ת"ר וכתבתם על מזוזות יכול יכתבנה על האבנים ת"ל וכתבתם נאמר כאן וכתבתם וכו' מה להלן על ספר אף כאן על ספר ואם כן למאי דאמרינן הכא דמזוזה על דוכסוסטוס הל"מ וכיון דאיכא הלכתא קראי דג"ש למה לי ומאי ס"ד נמי דיכתבנה על האבנים. מיהו למסקנא דהכא דהל"מ דמזוזה היינו למצוה בעלמא על דוכסוסטוס אם כן איצטריך קראי דהתם לענין דיעבד ולאפוקי נמי אבנים דאף בדיעבד פסול אלא למאי דס"ד בשמעתין דאדרבה מזוזה חמיר טפי דהל"מ דמזוזה היינו לעיכובא דאפילו קלף פסול א"כ קשיא ברייתא דהתם וצריך לומר דאה"נ דלמאי דס"ד השתא לא מסיק אדעתיה מהך ברייתא דמנחות. ומתוך הך ברייתא נלע"ד להביא ראיה לפסק הרא"ש ז"ל שאביא בסמוך דמכשיר במזוזה אף בגויל בדיעבד והיינו כדפרישית מדלא ממעטינן במנחות אלא שלא יכתוב על האבנים ועוד דהא ילפינן כתיבה כתיבה לענין ספר וא"כ ממילא דכשר בין בגויל בין בקלף דהא כולהו מיקרו ספר דהא כשירין בס"ת כדמסקינן בסמוך להדיא כי תניא ההיא בס"ת כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה אידי ואידי אמזוזה וא"ת אמאי לא קאמר אידי ואידי אתפילין וכו' וי"ל דניחא ליה וכו' עכ"ל. ובתוספות דמנחות כתבו עוד תירוץ אחר דמאן דמכשיר בשינוי מקלף לדוכסוסטוס או להיפך מכשיר נמי בשינוי ממקום שיער למקום בשר או להיפך ע"ש ויתכן יותר למאי דפרישית בסמוך דעיקר פלוגתא דרבי אחאי ורבנן היינו לענין עיקר הל"מ אי איירי למצוה בעלמא בחד מינייהו או לעיכובא בכולהו. אלא דהתוספות בשמעתין לא משמע להו הך סברא אלא דלעולם יש לפסול יותר בשינוי ממקום שיער למקום בשר או איפכא ונראה דהתוספות בזה לשיטתייהו בסמוך בד"ה תפילין אגויל שכתבו בפשיטות דתפילין ומזוזה לעולם פסולין אגויל וא"כ ממילא דפסול לכ"ע בשינוי דמקום בשר למקום שיער דהיינו גויל ואטו משום שנחלק לשנים יחזור להכשירו באותו מקום שהיה פסול בשעת דיבוקם כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בגמרא רב פפא אמר רב דאמר כתנא דבי מנשה. לכאורה נראה דהא דניחא ליה לר"פ טפי לאוקמי מילתא דרב כתנא דב"מ מלאוקמי כרבי אחאי בר חנינא היינו משום דהך דרבי אחאי אפשר דהיינו לענין שינוי בקלף במקום שיער בתפילין ודוכסוסטוס במקום בשר במזוזה אבל תפילין שכתבן על דוכסוסטוס לעולם דר' אחאי נמי פוסל מש"ה איצטריך לאתויי מהך דתדב"מ אבל ליכא למימר דר"פ מוקי לר' אחאי דוקא במזוזה לחוד הא ודאי ליתא דא"כ השתא נמי מברייתא דתדב"מ לא מייתי מידי דהאיכא לאוקמי במזוזה אע"כ דהשתא פשיטא ליה לר"פ טובא דבמזוזה יש להחמיר יותר והיינו דקאמר מזוזה אקלף מי כתבינן וכדפרישית. ועפ"ז היה נראה בעיני ליישב לשון הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות שכתב להלכה דמזוזה כשר אגויל והיינו משום דכיון דמסקינן דמזוזה כשר אקלף אלמא דהל"מ דמזוזה על דוכסוסטוס לאו דוקא א"כ ממילא דה"ה דכשר אגויל ולכאורה יש לתמוה טובא דאם כן מאי קאמר הש"ס ולטעמיך תפילין אגויל מי כתבינן ומאי קושיא הא למאי דקס"ד דר"פ דתפילין כשרין אף בדוכסוסטוס דהל"מ דתפילין לאו דוקא א"כ אה"נ דכשרין נמי אגויל אלא ע"כ דפסולא דגויל גרע טפי ופשיטא לתלמודא דפסול א"כ ה"ה למסקנא נמי אף ע"ג דקלף כשר במזוזה אפ"ה גויל פסול ולע"ד היא קושיא עצומה על הרא"ש ז"ל. אמנם למאי דפרישית היה באפשר ליישב דהא דקאמר ולטעמיך היינו דוקא לטעמיה דר"פ דמדלא ניחא ליה לאוקמי כשינויא קמא וכר' אחאי ע"כ היינו משום דקסבר ר"פ דר' אחאי אפשר דלא איירי אלא בשינוי ממקום שיער למקום בשר או איפכא אבל בשינוי מקלף לדוכסוסטוס לעולם דפסול אלמא דר"פ מחלק בין שינוי לשינוי א"כ מתמה שפיר תפילין אגויל מי כתבינן דנהי דלרב כשרין אקלף אפ"ה בגויל לא שמעינן ולעולם כיון דלא איירי ביה רב בהדיא משמע דפסול כיון שיש לחלק בין שינוי לשינוי לר"פ מה שא"כ למסקנא דהשתא דאתית להכי לעולם דאין סברא לחלק בין שינוי לשינוי כלל ורבי אחאי מכשיר במזוזה לגמרי כל השינויין וא"כ ממילא דכשירין נמי אגויל כך היה נ"ל לכאורה ליישב אלא שאין זה מספיק כ"כ בעיקר לשון הרא"ש ז"ל מיהו בלא"ה כתבתי דעיקר דינו של הרא"ש ז"ל בלא"ה מוכרח ולאו מטעמיה אלא מסוגיא דברייתא דמנחות דילפינן מזוזה מס"ת וא"כ ממילא משמע דכשירין בכל ענין במאי דמכשרינן בס"ת כן נ"ל נכון ודו"ק:


דף פ עמוד אעריכה

בגמרא פיסקא חרסית כדי לעשות פי כור למימרא דשיעורא דרבי יהודא נפיש הא קי"ל וכו' נראה דמשמע ליה לתלמודא דכל היכא דאשכחן פלוגתא דתנאי בשיעורין לענין הוצאה היינו דבסברא פליגי אי אזלינן בתר שכיח אף לקולא או בדלא שכיח ולחומרא ואע"ג דלעיל דף ע"ח אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא וכו' משמע דהך מלתא סברא פשוטה לכ"ע מ"מ אפשר דהיינו דוקא היכא דהאי דשכיחא שכיח טובא והך דלא שכיחא לא שכיח לגמרי כי אם במיעוטא דמיעוטא וכה"ג נמי אמרינן התם דבשכיחא ושכיחא אזלינן לחומרא היינו נמי היכא דתרווייהו שקולין לענין שכיחא משא"כ בכה"ג דהכא דקרובין להיות שוין שפיר שייך בהו פלוגתא דתנאי מר אזיל בתר דשכיח טפי אף לקולא ומר אזיל לחומרא אף במידי דלא שכיח כל כך וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מדרבי יהודא אדר"י ומדרבנן אדרבנן וכה"ג יש לפרש נמי לקמן בשמעתין לענין סיד ובדף הסמוך אמתניתין דעצם כן נראה לי:


דף פא עמוד אעריכה

בתוס' בד"ה חפי פותחת טהורים פי' בקונט' שינים של עצם וכו' כדאמר בהכל שוחטין לא דק וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בספר מג"ש ליישב כל הקושיות שהקשו התוס' על פרש"י ע"פ שיטות וסוגיות עמוקות ע"ש באריכות ובעיקר דבריו במ"ש רש"י כדקאמר בהכל שוחטין תיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי והוספתי נופך משלי אלא דתחלה יש לנו לפרש דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן דאיירי לענין חפי של עצם אף ע"ג דבתוספתא לענין כלי מתכות מיתנייה מ"מ כיון דמייתי לה בשמעתין אמתניתין דהכא דאיירי בחפי של עצם א"כ משמע דהך ברייתא נמי בשל עצם איירי דאי בשל מתכות לא שייך הך מילתא הכא כלל דנראה דוחק לומר דמשום דעולא מפרש לשון חף אחפי פותחת ולא אפותחת עצמה כדמשמע בכמה דוכתי (וכדמשמע נמי בירושלמי דשמעתין) ומשום הכי מייתי מהך ברייתא דשייך לשון חף אשיני פותחת אלא דסוגיא כזו לא מצינו ועוד דאם כן הו"ל למימר כדתניא חפי פותחת וכו' אבל לשון ת"ר לא משמע הכי ומשום הכי ניחא ליה לרש"י לפרש דהאי חפי פותחת דברייתא נמי איירי בשל עצם והשתא אתיא שפיר טובא הא דמייתי להך ברייתא בשמעתין דהא במכילתין אשכחן בכמה דוכתי דשיעורי שבת תליין במידי דחשיב כלי לענין טומאה וה"נ דכוותיה א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דמשמע ליה לרש"י דסוגיא דהכא אתיא כרב נחמן דאמר בהכל שוחטין דכלי עצם ככלי מתכות דמי וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל דבהך פלוגתא גופא דהכל שוחטין כתב בחיבורו פ"ה מהלכות כלים כרב נחמן אף לקולא לענין גולמי כלי עצם גופייהו וכבר נדחק שם הכ"מ בפירושו כמו שנראה להמעיין בדבריו וכבר הרגיש ג"כ בזה בעל משנה למלך ע"ש ולפי מה שכתבתי א"ש טפי דסוגיא דשמעתין מסייע ליה לר"נ. ועוד אפשר לומר דאפילו את"ל דלענין גולמי דפליגי רבי יוחנן ור"נ הלכה כרבי יוחנן דכלי עצם ככלי עץ דמי מ"מ אפשר דטעמא דר' יוחנן גופא היינו משום דלקולא לא שויא רבנן ככלי מתכות (אף למה שהעליתי שם דעיקר מלתא דגולמי כלי עץ טמא אינו אלא מדרבנן אף ע"ג דדמיהן יקרין כשל מתכות אפ"ה כיון דאינן עשויין לכבוד כשל מתכות מש"ה שדינן עלייהו נמי חומרא דכלי עץ משא"כ הכא לענין פשוטי כלי עצם אפשר דאפילו ר' יוחנן מודה דכיון דדמיהן יקרין כשל מתכות עשאוהו חכמים כשל מתכות לחומרא דפשוטיהן טמאין) וא"כ לפ"ז מה שהקשו בתוס' מהא דתנן בכלים כלי עץ וכלי עצם וכו' פשוטיהן טהורים היינו לענין דטהורין מדאורייתא כמ"ש מ"ז ז"ל באריכות אבל מדרבנן לעולם דכלי עצם טמאין מה"ט כדפרישית דעשאוהו כשל מתכות כיון דדמיהן יקרין. ועוד נראה לי דבלא"ה אפילו בכלי עץ גופייהו נמי אשכחן דאפילו למאן דסבר דפשוטיהן טהורין לגמרי אף מדרבנן דלא כסוגיא דפרק המוכר את הבית אפ"ה אשכחן בכמה דוכתי דפשוטי כלי עץ החשובין כגון טבלא המתהפכת וכן בכלים המשמשין אדם ומשמשי אדם דטמאין לכ"ע מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן כמ"ש התוס' בפ"ק דסוכה בד"ה ומסגרתו למטה היתה ובבכורות פרק אלו מומין דף ל"ח ובדוכתי טובא וא"כ בפשיטות מצינן למימר דחפי פותחת חשיבי טובא משו"ה פשוטיהן טמאין אפילו אם היה של עץ ממש כ"ש בשל עצם וכדפרישית כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודוק היטב:


דף פא עמוד בעריכה

בגמרא והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס וכו' ויש לדקדק דאכתי מאי מקשה מדר"י אדר"י דלמא דוקא גבי נזיר דאינו אלא לאו משום הכי סתים לן תנא כר"ש בדשא"מ משא"כ בשבת דאיסור סקילה מש"ה סבר ר' יוחנן כר"י ואע"ג דנראה דהכא לענין השרת נימין אפילו במתכוין ליכא אלא איסור דרבנן אפ"ה הא אשכחן בכמה דוכתי שהחמירו חכמים טפי בדבר שעיקרו איסור סקילה או כרת מדבר שעיקר איסורו אינו אלא בלאו ואפשר דשאני הכא לענין דשא"מ משמע ליה לתלמודא דיש להקל יותר באיסור שבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה אפילו במתכוין למלאכה אלא שא"צ לגופה מיקל ר"ש וכ"ש הכא דאיכא תרתי למעליותא. ועוד דכיון דדשא"מ מותר מדאורייתא א"כ הכא לענין קינוח בחרס דאיכא נמי כבוד הבריות יש להקל טפי כדאמרינן לעיל בשמעתין משום הכי מקשה שפיר דרבי יוחנן אדר"י כן נ"ל: