ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק ח


דף לג עמוד אעריכה


המוציא יין:    חי:

כדי מזיגת הכוס:    כשיעור שנותנים יין חי לתוך כוס להוסיף עליו מים כהלכתו ולמזוג אותו בהן ובגמרא מפרש באיזה כוס שיערו חכמים:

כתית:    מכה שבגבי הסוסים והחמורים מחמת משוי והכי אמרינן בהמפקיד (דף לח ב) דבש והדביש למאי חזי לכתיתא דגמלי:

לשוף:    לשפשף ולמחות בהן:

קילור:    שנותנים על העין:

ברביעית:    ביצה ומחצה רביעית הלוג:

שופכין:    מים סרוחים ומפרש בגמ' דחזו לגבל בהן את הטיט:

ר"ש אומר:    כולן ברביעית אף היין והחלב והדבש דלא נאמרו שיעורן במשנה אלא למצניעיהן לכך וחזר המצניע והוציאו חייב אבל שאר כל אדם שהוציאוהו אינן חייבין וסבירא ליה לרבי שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובציר מהאי שיעורא לא מיחייב כדאמרינן בפרקין דלעיל [סוף דף עה ב] דלית ליה לר' שמעון כל שאין כשר להצניע ומצניעין כמוהו שיהא חייב עליו מצניעו:

והא דתנן הכא חלב כדי גמיעה שיעורא דכדי גמיעה לא איתפרש ובודאי שהוא פחות מרביעית דהא קתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית שמע מינה דכדי גמיעה בציר מרביעית דרביעית להקל נאמר ולא מצינו למימר דכדי גמיעה היינו מלא לוגמיו דהא בפרק בתרא דיומא (דף פ א) לענין שיעור שתיה פליגי בה תנאי דמר סבר כדי רביעית ומר סבר כדי לוגמיו ומר סבר כדי גמיעה ומסתברא דאע"ג דלענין יום הכפורים לכל חד וחד בדידיה משערינן התם הוא דכיון דמשום יתובי דעתא הוא כל חד וחד לא מייתבא דעתיה אלא בדידיה אבל לענין שבת בשל עולם הן שמין בבינונית:

גמ' תנא כדי מזיגת כוס יפה:    כלומר דהיינו כדי מזיגת הכוס דמתני':

כוס של ברכה:    בהמ"ז שהצריכו חכמים ליפותו כדאמרי' בברכות (דף נא א) עיטור ועיטוף הדחה ושטיפה חי ומלא:

אמר רב נחמן כוס של ברכה צריך שיהא בו:    יין חי:

רובע:    של רביעית הלוג כדי שימזגנו ג' חלקי מים ואחד יין כדאמרי' כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:

ועומד על רביעי':    רביעית הלוג:

ת"ר המוציא חלב וכו' במשיפה של קילור:    שרגילות לשופו בחלב אשה:

כדי לשוף במים:    לשתי עינים:

ע"פ כתית:    עליון של מכה:

אבר קטן [של קטן] בן יומו:    אחד מפרקי אצבע קטנה של קטן בן יומו דהאי קטן דמתניתין אאבר ואגברא קאי:

מתני' המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה:    לאוחזה בו:

תלאי:    לתלות בה:

מדת מנעל:    להראותו לאומן כמדה זו אני צריך:

נייר:    מעשבים עושין אותו:

קשר מוכסין:    יש לך אדם שנותן מכס לראש הנהר במקום זה ויש מוכס בעבר האחר או ממונה והוא מוסר לו חותם להראותו למוכסים שמחל לו המוכס ודרכו לכתוב לו לסימן שתי אותיות גדולות משתי אותיות שלנו:

נייר מחוק:    שוב אין ראוי לכתוב בו לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך ע"פ צלוחית:

גמ' הוצין:    של לולבי דקל:

כפיפה מצרית:    סל העשוי מצורי דקל:

סיב:    גדל סביב הדקל כעין מלבוש ונכרך סביבותיו ועולה ומסננין בו את היין שמעכב את הקמח ואת הפסולת מליכנס לפי הכלי:

רבב:    שומן או שמן:

אספוגית:    רקיק שנותנין בתנור וטחין תחתיו אליה:

מתני' עור כדי לעשות קמיע:    היינו דמליח ולא קמיח ולא עפיץ דבכי האי גונא שיעורו כדי לעשות קמיע:

קלף:    היינו דמליח וקמיח ועפיץ:

כדי לכתוב עליו פרשה קטנה:    דאיידי דדמיו יקרים לא עביד מיניה קשר מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא:

דיו כדי לכתוב בו שתי אותיות:    לרשום על שתי חוליות או על שני קרשים לזווגן:

כדי לכחול עין אחת:   


דף לג עמוד בעריכה

מפרש בגמרא דצנועות מכסות כל פניהם חוץ מעין אחת ואותו עין שנשאר מגולה כוחלין אותו:

זפת וגפרית כדי לעשות בו נקב:    כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ונוקב בתוך הסתימה נקב דק להוציא בו:

גרסי' בגמרא [דף עט א] אמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא שלש עורות הן מצה וחיפה ודיפתרא מצה כמשמעו כלומר שאין בו שום תיקון דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו תני רב שמואל בר יהודה כדי לצור משקולת קטנה וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא:

חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדתנן עור כדי לעשות קמיע:    דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט וכל הני מיקרו עורות כיון דלא עפיצי דאי עפיץ קלף הוי והא יהבינן ליה שיעור במתניתין כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין:

ומשמע מיהא דכל שאינו עפיץ עור מיקרי ולא קלף הילכך אינו כשר לספר תורה ולתפלין ומזוזות דבכל חד מהני בעינן גויל או קלף או דוכסוסטוס האי כדיניה והאי כדיניה וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכל שאינו עפיץ לאו חד מהני הוא אלא עור מיקרי אבל בתוספות אמרו שיש עבודין אחרים מכשירין כעפצים והביאו ראיה מדאמרי' בפ' הקומץ רבה [דף לא ב] קרע הבא בתוך שתים יתפור בתוך שלש לא יתפור והתניא בתוך ג' יתפור ל"ק הא דעפיצן הא דלא עפיצן:    כלומר דבדלא עפיצן קרע הבא בתוך שלש לא יתפור הא מ"מ משמע דאע"ג דלא עפיצן כשר דאי לא מאי לא יתפור אלא ודאי יש עבוד אחר שנעשה בלא עפצין שהוא מכשיר כאילו הוא עפיץ. ולאו ראיה היא דהתם משמע דמאי דקאמר עפיצן ולא עפיצן לאו דלא עפיצן כלל קאמר אלא שאין עפיצן ניכר מפני יושנן דאמרי' התם ה"מ בעתיקתא אבל בחדתא יתפור. ולאו עתיקתא עתיקתא ממש ולאו חדתא חדתא ממש אלא הא דעפיצן הא דלא עפיצן וכן כתב הרמב"ם ז"ל ומיהו אפשר שהדין דין אמת דאע"ג דמשמעתין משמע דכל שאינו עפיץ עור מיקרי ה"מ לדידהו שכל שאר עבודין שלהם היו יכולין להזדייף והכי משמע בגיטין (דף יט ב) דאמרינן התם והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ומשני בדעפיצן אלמא שכל שאר עיבודין שלהן היו יכולין להזדייף ואפשר שמפני כך פסולים לס"ת דבעינן כתיבה תמה וליכא אי נמי דלאו ס"ת מיקרי אבל אנו שיש לנו עיבודין אחרים שאין יכולין להזדייף וכותבין בהן גטין ושטרות אף הן כשרין לס"ת ולתפילין ולמזוזה:

גמ' אמר רב קלף הרי הוא כדוכסוסטוס:    ג' מינין הן שכותבין בהן ס"ת תפילין ומזוזות האי כדיניה והאי כדיניה כמו שנפרש בסמוך בס"ד האחד נקרא גויל ונקרא כן על שהעור כולו שלם ואינו נחלק לשנים כמו הקלף והדוכסוסטוס שכן לשון גויל דבר שלם שלא ניטל ממנו כלום כדאמרי' בריש בבא בתרא [דף ג א] גויל אבני דלא מישפיין ואינו נקרא גויל על שם העיבוד שהוא מעפצין הנקראין גל"ש כמו שעלה על דעת רבים שהרי אף קלף ודוכסוסטוס עפיצין היו שהרי לא היה להם שום עיבוד כשר אלא בעפצים וכמו שכתבתי למעלה אלא ודאי כדאמרן והשנים האחרים הם קלף ודוכסוסטוס:

ומהו קלף ומהו דוכסוסטוס בהא מילתא איפליגו רבוואתא ז"ל שהרב בעל הערוך כתב בשמם בערך דוכסוסטוס שהעור בשעת עבודו חולקין אותו לשנים והחלק החיצון שהוא לצד השער הוא הנקרא קלף והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס ואומרים דדוך בלשון יון מקום וסוסטוס בשר ולפי זה כי אמרי' דכותבין על הקלף במקום בשר היינו המקום היותר קרוב לבשר ודוכסוסטוס במקום שער היינו במקום היותר קרוב לשער נמצא שכותבין בשניהם במקום חבורן כשהן דבוקין זה בזה:

הלכך כיון דאסיקנא שאין כותבין תפילין אלא על הקלף צריכין כותבי תפילין לגרד הקלף יפה לצד הלבן שהוא הדבוק לבשר שאם לא יגרדו אותו כלל כיון שעכשיו אין חולקין אותו לשנים אין זה קלף אלא גויל שהוא פסול לתפילין אבל כשגורדין אותו מצד הלבן שבו הרי הוא כאילו מסירין ממנו החלק הנקרא דוכסוסטוס ונשאר החלק הנקרא קלף וכותבין בו במקום דבוקו לדוכסוסטוס אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהפך בפרק א' מהלכות תפלין ומזוזה וס"ת שהחלק הדבוק לבשר הוא הנקרא קלף וכותבין בו במקום בשר [שהוא לבן כבשר] ממש והחלק של צד השער הוא הנקרא דוכסוסטוס וכותבין בו במקום שער ממש וכן דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי דגרסי' בפרקין [הל' ג'] קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל הדא דאת אמר בקולף פני העור כו' דוכסוסטוס כדי לכתוב בו ב' פרשיות שבמזוזה משמע ליה דהאי פני העור דקאמר היינו צד הדבוק לבשר ולאו ראיה היא דהכי נמי איכא למימר דפני העור מיקרי צד השער:

ומכל מקום לפי סברא זו צריכים כותבי תפילין לגרוד הקלפים יפה לצד השער כדי שמה שישאר יהא תורת קלף עליו:    ועל פי סברא זו נהגו לכתוב ס"ת על הקלפים שלנו שאינן חלוקין וכותבין בו במקום בשר מתורת קלף ואין גורדין צד הלבן שבו דלא מצית אמרת דמתורת גויל כותבין בו שהרי אין כותבין על הגויל אלא במקום שער דגרסינן בירושלמי בפ"ק (דבבא בתרא) [דמגילה הל' ט'] בקלפים לא נתנו חכמים שיעור וצריך לכתוב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחשתו ואם שינה פסול אלמא אין כותבין על הגויל אלא במקום שער הלכך קלפים שלנו שכותבין עליהם במקום בשר לא מתורת גויל עושין כן אלא מתורת קלף לפי שגורדין אותו במקום השער ומה שנשאר כלפי הבשר היינו קלף וכותבין במקום בשר ואילו לפי' בעל הערוך ז"ל כל כיוצא בזה פסול שלדבריו אין כותבין על הקלף ועל הדוכסוסטוס אלא במקום שהן מחוברין זה לזה:

ואוקימנא בגמרא הא דרב כר"מ דתניא ר"מ היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת ומהא משמע דלכתחלה כותבין מזוזה על הקלף דהא דאמרינן רבי מאיר היה כותבה לכתחלה משמע ומדאמרינן נמי טעמא דמפני שמשתמרת הכי משמע ולפי זה הא דתניא ומייתי לה בפרקין בגמרא הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס ה"ק ומזוזה אף על הדוכסוסטוס וכ"כ ר"ח ז"ל דכותבין מזוזה לכתחלה על הקלף אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות מזוזה תניא הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס וכו' והא דאמרי' מזוזה על הדוכסוסטוס למצוה אבל אם כתבה על הקלף כשרה ולא מחוור מלישנא דהיה כותבה ואפשר דאע"ג דקתני היה כותבה היינו לפעמים כשלא היה מזדמן לו דוכסוסטוס היה כותבה על הקלף דהא תניא נמי בפ' הקומץ [סוף דף לא ב] גבי מזוזה ר"מ היה כותבה על הדוכסוסטוס כמין דף ועושה לה ריוח מלמטה וריוח מלמעלה ועושה פרשיותיה פתוחות ואסיקנא התם דמצוה למעבדינהו סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי ואי נמי ה"ק דהיכא דבעיא שימור כגון דעומדת במקום התורפה או במזוזה של רבים שאינה נבדקת אלא פעמים ביובל היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת יפה מן הדוכסוסטוס:

ולענין מזוזה בגויל לא אתפרש בשמעתין:    אלא מיהו כיון דלית בהו בשום דוכתא בהדיא דמזוזה אגויל לא כתבינן ובגמ' מעיקרא כי הוה סברי דמזוזה אקלף לא כתבינן מתמהינן כי בעי' לאוקימנא לברייתא דקתני כתבה על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה במזוזה ופרכי' מזוזה אקלף מי כתבינן ולא פרכי' מזוזה אגויל מי כתבינן כדפרכי' כי בעי' לאוקמא בתפילין אגויל דאמרינן תפילין אגויל מי כתבי' ש"מ דלכ"ע כתבינן מזוזה אגויל:

ולענין ס"ת כיון דאוקי' בגמרא ברייתא דקתני על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה בס"ת שמעינן מיניה דס"ת נכתב על הגויל ועל הקלף ועל הדוכסוסטוס ומיהו מצוה מן המובחר בגויל שכך היה דרכן כדאמרינן בגיטין [דף נד ב] גוילין שבו לא עבדתים לשמן והיינו נמי דאמרינן בפ"ק דבבא בתרא (דף יד ב) גבי ס"ת שעשה משה דמקשי' בתרי פושכי היכי הוה יתיב משום דמשמע לן דשל גויל היה דאי של קלף מאי קשיא ליה הרי יכול לגרדן ולהעמידן על גלדן אלא ודאי מצוה מן המובחר בגויל ומשום הכי קתני כשרה דמשמע דיעבד משום קלף ודוכסוסטוס ואע"ג דאמרינן בפ"ק דבבא בתרא [דף יד א] שאלו את רבי ס"ת בכמה אמר להם בגויל ו' טפחים בקלף איני יודע לאו למימרא שיהא רשאי לעשותו בקלף לכתחלה אלא בשעת הדחק קאמר וכ"כ שם ר"ח ז"ל דכיון דלא אשכחן מי שעשה כך אין מתירין לכתחלה לעשות בקלף ומצוה מן המובחר אינה אלא בגויל ע"כ ומ"מ בדיעבד כשר אף על הקלף ועל הדוכסוסטוס אלא שהרמב"ם ז"ל כתב דעל הדוכסוסטוס פסול ולא נהירא ובחידושי הארכתי:

ונמצא פסקן של דברים דספר תורה ומזוזה נכתבים על הגויל או על הקלף או על הדוכסוסטוס ומיהו ספר תורה מצותו מן המובחר בגויל ומזוזה מצותה מן המובחר בדוכסוסטוס לדעת הרב אלפסי ז"ל אבל תפילין אינן נכתבין אלא על הקלף:

מתני' דבק:    גלו"ט בלע"ז:

כדי שיתן בראש השבשבת:    מושיבים נסר קטן בראש קנה א' ונותנים עליו את הדבק והעוף יושב עליו ונדבק בו:

חרסית:    לבינה כתושה: לעשות פי כור. שהמפוח נכנס בו:

פטפוט:    רגל למקום מושב הכור שהיו מושיבין אותו על כן הראוי לכך:

סובין:    כדי ליתן על פי הכור של צורפי זהב במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש סובין:

לסוד אצבע קטנה שבבנות:    טופלות בסיד להשיר את השער:

כלכול:    מפרש בגמרא צידעא:

אנדיפי:    מפרש בגמ' אפות' פדחת:

אדמה:    ארגול"א:

מרצופין:    שקים גדולים העשוין מקליפת עץ ונושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותן:

כחותם האגרות:    שחותמין אותם שלא יקרא אדם אחר בהן אלא מי שנשתלחו


דף לד עמוד אעריכה

ורב ששת אמר. בתר הכי דאפילו אבן גדולה כל שיש עד מותר לטלטלה שמוכנת היא לכך:

בעא מיניה רבה בר שילא מרב חסדא מהו להעלותם אחריו:    מי חיישינן לטירחא יתירא או לא מי אמרי' כי שרו רבנן לטלטל אבנים ה"מ כשאין לו מקום [קבוע] ליפנות שאי אפשר לו להכניס מבעוד יום אבל כשנפנה לגג בתוך ביתו כיון שיש לו מקום קבוע אסור שהיה לו להכינם מאתמול ופשטי' דאפ"ה משום כבוד הבריות שרי:

משום דרבה:    דלמא שקיל מעילאי ממקום גבשושית ושדי למקום גומא ומשוי הקרקע והוי תולדה דחורש:

בבית חייב:    משום בונה שדרך הוא להשוות גומות בנין הרצפה:

בשדה חייב משום חורש:    שמתקן החרישה:

אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו:    ולא אמרינן צרור זה עשבים שעליו מלחלוחית הקרקע הם יונקים וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגדולן ולא חיישינן נמי לשמא יתלוש העשבים מן הצרור דס"ל כר"ש [דף מו ב] דאמר דבר שאין מתכוין מותר:

והתולש ממנו:    במתכוין חייב דמקום גדולו הוא:

א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס משום סכנה:    שלא ינתק שיני הכרכשתא שהיא תלויה בהן:

משום כשפים:    כדמפרש ואזיל:

מטרוניתא:    נכרית היתה:

אמרה מילתא:    דכשפים:

ואסרתה לארבא:    ולא זזה ממקומה:

אמרו אינהו מילתא:    על ידי שם טהרה:

דלא מקנח לכו בחספא:    שאוכל לעשות לכם כשפים:

ולא קטיל לכו כינה אמנייכו:    אין אתם הורגים כנה על בגדיכם:

ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה:   


דף לד עמוד בעריכה


אין אתם מוציאים שום בצל וכרישא מאגודה שאוגדין הגננין ואוכלין אלא מתירין אתם האגודה תחלה שמע מינה דכל הני קשו לכשפים:

מקנח בחרס ואין מקנח בצרור:    דחרס אית ליה תורת כלי. וצרור לית ליה תורת כלי ודוקא באוגני כלים דלית בהו משום סכנה אבל בשברים מקנח בצרור ואינו מקנח בחרס:

רוח רעה:    ריח הפה שהזבל נרקב במעיו ויוצא הריח דרך פיו:

רוח זוהמא:    כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע בבשרו:

אכל ולא הלך ד' אמות:    קודם שיישן:

מתרקבת:    אינה מתעכלת לעשות זבל:

ולא הכניסוהו למים:    ששם מחזקין את הברזל:

על גבי חבית:    על שוליו ועל צדדיו ואין נכנסין לתוכו:

ואינו יכול ליפנות:    שאין הנקב נפתח:

יסתלק לצדדין:    כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק:

טייעא:    ישמעאל:

הנכנס לסעודת קבע:    וגנאי לו אם יצטרך בתוך הסעודה ליפנות:

עשר פעמים:    ימתין בין פעם לפעם ויבדוק עצמו:

ואמרי לה ארבע פעמים של עשר עשר:    דהכי עדיף טפי שהלוך מרובה מוריד הזבל לנקב ואחר כך יכנס ויסעוד:

סליקו להו המוציא