חידושי הרמב"ן על הש"ס/גיטין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

המביא גט ממ"ה. פי' תנא בא"י קאי, וממקום רחוק קרי מדינת הים כדאתמר בעלמא פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ואילו היה פי' למ"ה כמו שרש"י ז"ל מפ' קשיא הא דאמר ר"ג אף המביא מן הרקם ומן החגר דמשמע דלת"ק הני לא צריך והא מחוץ לארץ הוו.

ר"ג אומר אף המביא מן הרקם וכו'. נראה דרקם וחגר לאו היינו קדש וברד כמ"ש מפירש"י ואע"פ שתרגם אונקלוס כן הני אחריני נינהו שהרי קדש וברד מא"י הוו כמ"ש בס' יהושע, ובמס' מכות אמרי' דתרי קדש הוו, ומיהו תרווייהו מא"י הוו אלא דחד עיר מקלט וחד לא, ואף אנו נאמר שהם ג' ואחד בח"ל וכן חגר, וליכא למימר דרקם זהו קדש שבגבול עשו כדכתי' והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך דא"כ היכי אמרי' דסמוך לארץ ישראל הא מירחק טובא, ועוד דכתיב והיה לכם פאת נגב מדבר צין על ידי אדום, וקדש במדבר צין דכתיב ותצא כל העדה מדבר צין והאיך שנינו מרקם למזרח ורקם כמזרח, אלא הני דכתי' ביה בין קדש ובין ברד ומתרגמי' בין רקם ובין חגר, וי"א שהרבה ברכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ואימור הנך הוו מאותם שלא כבשום עולי בבל משום הכי לא הוו בקיאים ולא מצווים לקיימו אלא בחוץ לארץ הוו.

מאשקלון לדרום וכו'. אף זו קשה שהרי אשקלון מא"י הוה דכתיב בשופטים וילכוד יהודה וכו' ואת אשקלון וכו', וכ"כ ביהושע חמשת סרני פלשתים האשקלוני וכו' הפילה לבני ישראל לנחלה.

וכן בעכו ששנינו עכו כצפון קשה דכתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע שמא"י הוה, וכדאמר בחולין ומי איכא למ"ד בית שאן לאו מא"י הוא והכתיב מנשה לא הוריש את יושבי בית שאן, וכ"ת שלא כבשוה עולי בבל הא אמר בכתובות ר' אבא הוה מנשק כיפי דעכו אלמא קדושה, א"ל ס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעת' וקדשה לעת"ל ולפי' היתה חביבה עליהם, אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו דלא שכיחי ב"ד, וא"נ ס"ל לא קדשה לעת"ל, לענין תרומות ומעשרות חביבה עלייהו דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם ואעפ"כ בחיבתה היא עומדת ובקדושת' לענין ישיבתה ודירתה.

חבל על דאבדין פירוש משנה ראשונה ממסכת גיטין לרבינו הרמב"ן ז"ל, כי נקרע דף א' מספר הנעתק ממנו. ואך אפס קצהו ממנו נראה בדף השני. וזהו החלו ויש אומרים עכו חציה בארץ ישראל וחציה בארץ העמים. והיינו דאמרינן בפ' מי שאחזו דעכו לאו במדינת הים קיימא ואיתמר נמי התם כי הוו איפטרו רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ. וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם המוכר עבדו לעכו יצא לחירות. ר' ישמעאל ברבי יוסי בעי ואפילו מעכו לעכו ואתיא כדמר בר אחא מן תרי עובדא דר' אנן ילפינן עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ. וכן כתב רש"י ז"ל במס' סנהדרין (ה' ע"ב).

וכיון שכן קשה לי הא דאמרי' בגמ' אבל עבו דמרחקא טובא לא והיכא מרחקא והא חציה בארץ ישראל. ואפשר דר"מ סבר כל עכו כארץ ישראל לגיטין וכיון דחציה בארץ שכיחי טפי מהנך דסמוכות ואע"ג דמרחקא מעיקר ארץ ישראל שהיא ירושלים שבתי דינין קבועים שם. וכפר סיסי קרובה לצפורי שיש שם ב"ד הגדול ותניא בתוספתא ר"מ אומר עכו ותחומיה כארץ ישראל לגיטין.

ומיהו קשה הא דאמרינן המוכר עבדו לעכו כמוכר לחוצה לארץ. במאי עסקי' אי בחציה שבארץ ישראל אמאי אי בחציה שבחוצה לארץ היכי אמרי' עלה וכ"ש סוריא אדרבא סוריא קדישא טפי. ונ"ל דפלגא כארץ ישראל ופלגא כסוריא והיא כחוצה לארץ לטומאה וצ"ע ותלמוד. עוד מצאנו בספרי תחומי ארץ ישראל עד מקום שהחזיקו עולי בבל. וקתני פרשת אשקלון וחומת עכו ורקם דחגרא אלמא כולם כבשום שניהם.

לפיכך העלו בתוספות שכל אלו מארץ ישראל הם אלא שעומדות על הגבולים ורחוקות מן המדינות בעיקר ארץ ישראל שבתי דינין קבועים כדאמרינן וקרובה לצפורי יותר מעכו דמשמע דמשום קורבתה וריחוקה לצפורי היא נידונת. והיינו מובלעות וסמוכות. כלומר למקום ישוב דארץ ישראל שבתי דינין שם. ועדיין לא העלו אותה בחוור.

אלא י"ל פרשת אשקלון לא היינו עיר אשקלון שלה אלא פרשת דרכים שלה ההולכת לארץ ישראל וחומת עכו מגדל סמוך לו או חציה כמו ש פי' ורקם דחגרא אינו רקם השנויה במשנתנו וכך מצינו בירושלמי במסכת שביעית בתחומי ארץ ישראל גניא דאשקלון ובעי אשקלון עצמה. אמר רבי יעקב בשם רבי זעירא מן מה דתנא גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ.

ויש תימא תנא מהיכא סליק דקתני המביא. וי"ל התם קאי דתנן וקונה את עצמה בגט בפ"ק דקדושין. ומיהו ה"ל לפרושי הלכות הגט ברישא אלא איידי דתקנתא היא חביבא ליה ואקדמה.

גמרא מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה. א"ל וליחוש נמי לשאר דברי' הפוסלי' בו דהא איכא מחובר ואיכא נכתב ביום ונחתם בלילה. והא איכא שלא אמר לסופר כתוב ולא אמר לעדים חתומו. ואיכא למימר סתם ספרי דדייצא מפקעי פקיעי ודברים הללו דברים המסורים לסופרי הדיינים הם הילכך ליכא למיחש אבל לשמה איכא למיחש דילמא איהו שקליה מבר מאתיה דשמיה כשמיה. והיינו דאמרינן בגמרא סתם סופרי דייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך פי' משום חששא זו דדילמא אשכח בר מאתיה דשמיה כשמיה ושקליה מיניה ואע"פ שלא היה לנו לחוש לכך שאין חוששין לשני יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו כיון שיש לחוש למיעוטא דמיעוטא דספרי לא גמירי. א"נ דאיהו גופיה כתביה ודלמא אשכחיה בר מאתיה אצרוך רבנן למיחש למילתא.

עוד יש לי לומר דנכתב ביום ונחתם בלילה דהוא דבר הנוהג בשטרות הכל יודעים דשטרי חוב המוקדמים פסולים. וכן לא אמר לסופר כתוב אף בשטרו' הוא נוהג ואין סופר ועדים כותבים וחותמים גט לאשתו של זה שלא במצותו.

ועוד י"ל שכל הכותב וחותם שלא במצות המגרש שלא לשם גירושין הוא. והכי מוכח בפ' שני וכדבעינן לפרושי קמן הילכך בכלל לשמה הוו אבל מחובר לא שכיח כלל ולא חששו אלא לשמ' שהוא מצוי וטועין בו.

ואי ק"ל נהי נמי דספרי לא טעו דילמא איהו אחתמיה בקרובים או בפסולים או בלילה ולקלקולה נתכוון א"כ אפילו בנותן גט מידו לידה בארץ ישראל ליחוש ואין לדבר סוף אלא לכולי האי לא חיישינן דכיון דלא ידעינן אנן אמאי ניקום ומערער. ובגמרא דארץ ישראל תרגומו דאינו חשוד לקלקלה הוא שמתוך שהוא יודע אם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים כיון דליכא למיחש לשאין בקיאין לא חיישינן דילמא יתכוון לקלקל דאינו חשוד לקלקל בידי שמים שאם אין דעתו לגרש לא יגרש. והיינו דאמרינן לקמן השתא מינקט נקיט ליה וערעורי קא מערער עלויה אלמא אינו חשוד לקלקלה בידי שמים אלא פעמים שמתחרט ובא מערער לקלקלה בב"ד. וכשהוא שולח גט ממדינ' הים נמי יודע הוא שהיא הולכת ונשאת ואי אתי לקלקול' לא מהימן הילכך איסורא לאינשי לא הוו ספו.

וכי אמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם דיו בכך דמימר אמר האי שליח למה הוא לרבנן למשאל אי נכתב ונחתם בפני אלא ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואלו לא היה שם נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה דלאחר נכתב ועוד דכיון שהוא שלוחו של בעלה והוא אומר שבפניו נכתב ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו וחתמו ואח"כ מצאו זה וכתבו לו ועשה שליח שאין הדבר מצוי כן.

והא דאמרינן לקמן (גיטין ג' ע"א) בדין הוא דליתני הכי. ה"ק בדין הוא דליתקון רבנן דלימא הכי בפני אלא משום דחיישינן דילמא גייז ליה ולא אמר לשמה וכיון שהכל אומרים כן וזה אינו אומר אין דבריו לשמה ועוד דה"ל משנה ממטבע חכמים. וי"מ גייז ליה ויאמר בפני לשמה ולא יאמר נכתב ונחתם.

ורש"י ז"ל פי' בלשון ראשון ששואלין לו אי נכתב לשמה ויש לו ממשמעות ירושלמי דגרסינן התם בפני נכתב ובפני נחתם לשמה. ולא דייק דא"כ הוה ליה למימר איכא בינייהו הא דלרבה צריך לומר לשמה ולרבא אין צריך לומר והא עדיפא לן טפי למימר. וי"מ דכי אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה לאו דוקא אלא ה"ה לשאר הדברים הפוסלין בגט ושואלין ממנו הכל או סומכין עליו בסתם. וזה הפי' לתרץ הקושיות הראשונות שכתבנו למעלה.

ושמא למדוהו מן הירושלמי דאמרינן התם ר' יהושע בן לוי שניא היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין. ואין זה הפי' נכון לפום גמרא דילן מדאמרינן לקמן בפירקן והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא ובין לרבה ובין לרבא הא איכא מחובר אלמא במוליך ומביא ליכא אלא לשמה. וה"נ משמע בהא דאמרינן חדא מתלת גייז. ורבינו תם ז"ל פי' שדרשת לה לשמה לאינשי לא משמע להו ולפיכך חוששין לה יותר משאר דברים גם זה אינו נכון בטעם.

דף ב עמוד ב

רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. וחיישינן דילמא אתי וטעין מזוייף הוא. קשה ליה לראב"ד ז"ל ולומר שליח באפי תרי או באפי תלת שהבעל עשאו שליח לתת גט זה לאשתו וליהמנוה ותו לא יכול למימר הבעל היא זייפתו ולמה לי קיום. וניחא ליה דילמא אתי ואמר אני עצמי זייפתי לפי שלא מצאתי עדים והייתי סבור שהוא כשר ומקלקל לה.

ולא מחוור לן, שהדין נותן שלא יהא נאמן בכך שכשהצריכו חכמים קיום שטרו' לא אמרו משום חשש שמא זייף בעל השטר.

אלא היינו טעמא שא"א להאמינו בכ"מ לומר שבעל עשאני שליח כשהבעל מערער לומר לא עשיתיו מידי דהוה אכל עדיות שבתורה ואע"פ שבמקצת מקומות נאמן השליח כיון שמקצתן נאמן הבעל כמו שמתברר בפ' התקבל לפיכך חכמים כריכים להתקין לכולם דרך א' ושלא יהא עיקר הנאמנות על השליחות שלא יאמינו אותו בכל מקום אלא עיקר העדות על החתימה תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונאמן משום דכל קיום שטרו' דרבנן הוא. ועוד דשליח כשהגט מקויים נאמן לומר גירושין משום דהימניה אבל אם בא ואמר מזויף הוא היאך יהי' נאמן הילכך קיימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימניה והיינו דאמרינן איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דכיון שהם שנים ונאמנים לומר הבעל עשאנו שלוחיו ליתן גט זה לאשתו אין יכול לומר זייפתו ואין צריך קיום ואע"פ שאין מכירין חתימתידי עדים כלל. ולא כדברי המפרשי' שכיון שיש כאן שנים שהם יכולין להעיד מסתפי הבעל ולא אתי ומערער דמימר אמר שמא יודעים שאמרתי לעדים חתמו או שהם מכירים חתימת ידי עדים.

ומיהו אכתי צריכא עיונא, דמשמע כדברי הראב"ד ז"ל דנוח לחכמים להתקין קיום לאפוקי מכולהו חששות דלקמן דריש פ' שני (דף ט"ז ע"ב) אמרינן בשנים שהביאו גט ממדינת הים למ"ד צריכים לומר בפני נכתב משום לשמה דגזרינן ביה דא' מהם אומר בפני נחתם משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אלמא קיימו על פי היחיד הוא ולא מקיים משום השנים שאומרים הבעל עשאנו שליח וכדמפרשינן בריש פ"ב (ט"ו ע"א).

אלא י"ל כיון דמ"מ צריך להעיד בפני נחתם הגט מתקיים נמי על פיו של זה גזרינן. ולי קשה ולימא נמי איכא בינייהו דמקיימי ליה סהדי לרבה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא לרבא לאו קושיא היא דכל שכן הוא דלרבא לא צריך ולרב' פשוט נמי דצריך.

עד א' נאמן באיסורין. פי' רש"י ז"ל שכל אחד האמינתו תורה על הפרש' תרומה ונקור בשר וגיד הנשה ושחיטה.

וי"מ משום דכתיב וספרה לה לעצמה. וק"ל התם איתחזק איסורא שאפילו פירסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה ונאמנת על טבילתה וניגמר מינה דעד אחד נאמן אפילו איתחזק איסורא אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה אבל בשאר עדיות מנ"ל. אי נמי התם א"א שתביא עדים לפסיקת זיבתה ונדתה ולספירת' ולטבילתה לפיכך האמינתה תורה ואין למידין ממנה לשאר עדיות כלל שאין דנין אפשר משאי אפשר.

ובתוספ' תירצו דהתם בידה לתקן שתספור ותטבול אע"פ שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיה מ"מ יכולה היא להמתין לספור ולטבול וכל שבידי לתקן עד א' נאמן אף ע"ג דאיתחזק איסורא כדאמרינן בפ' האשה רבה (יבמות דף פ"ח), וכבר פירשתי יותר מזה בפ"ק דשחיטת חולין (י' ע"ב).

אבל הכא הא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ק"ל הא כיון דאיתחזק איסורא אפילו בשאר איסורים נמי כדאמרינן בפ' האשה רבה בהקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דלא מהימן ודבר שבערוה אפילו לא איתחזק איסורא נמי אין פחות מב' ואפי' לאיסור נמי אין פחו' משנים כדאמרינן בפ' האיש מקדש. ואית נוסחי דלא גרסי הכי אלא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא. ואי גרסי' ליה ה"נ והוי דבר שבערו' וכן נמי בפ' האשה רבה ופי' דחדא ועוד קאמרי' ולא נהירא.

דף ג עמוד א

התם אשה לא מהימנא הכא אשה מהימנא. והק' הא נמי אתי לאיחלופי כדאמרינן לקמן ואתי למיסמך עלה לאו מילתא דהתם טעו וסמכי' אשנים אבל להאמין אשה ממש בשום עדות לא חיישינן שהכל יודעים שהאשה פסולה לעדות ואין בני אדם רגילין בעדות כדי שיטעו בה.

והא דאמר רבא אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימני. קשיא דהא איכא תרתי דאשה ובעל. א"ל דלא חש לתרוצינהו דאי מייתי לה שליח ליכא היכירא ואתי לאיחלופי.

ה"ג: אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימני. אבל הכא ודאי מודה רבא דהכא אי אמר ידענא לא מהימן ואע"פ שהוא משום קיום הגט דלא הימנו' רבנן בהכי אלא דומיא דנכתב ואי לא אמר הכי ה"ל משנה ממטבע חכמים ורש"י ז"ל פי' אטו הכא אי אמר ידענא מי לא הוה מהימן ולא דייק. ובנוסחי נמי לא גרסי אלא אי אמרי ידענא מי לא מהימני ופי' וע"י תרי שכיון שיש שנים מקיימין אותו ואמרי אנו יודעים נאמנים נרבא מאן דחזי סבר דחד נמי כי אמר בפני משום קיום גט הוא ואתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל חד לעולם לא מהימן עד שיאמר בלשון מטבע חכמים בפני נכתב ונחתם.

דף ג עמוד ב

אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי. איכא למידק הא תניא לקמן המביא גט ממדינת הים ולא אמר בפני נכתב ונתתם יוציא והוולד ממזר דברי ר"מ אלמא לר"מ בעי לומר בפני נכתב בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה קשיא איכא למימר התם לאו דוקא אלא משום סירכא דרבנן קאמר כלומר לדידי משום דלא אמר בפני נחתם ולדידכו אי לא אמר נכתב יוציא והוולד ממזר. ולא קשיא דהא אסקינן דרבה אית ליה דרבא ומעיקרא אלימא לן לאקשויי ממתני' ובריית' דילמא לא שמיע לן.

אי ר"א כתיבה בעי וכו'. ואע"ג דאיכא לד"א אף עידי חתומה כרתי מיהו לא בעי לשמה דהא דכתב רחמנא וכתב לה לשמה אכתיבת גט דאחתימת עדים ליכא למימר כיון שאם רצו אינם חותמים הכי משמע בפ' ב'. ולא נהירא דא"כ היכי אסקי' דהיכא דאיכא עדים בעי' דה"ל מזוייף מתוכו הא אמרת אפילו בעידי חתימה בלחו' לא בעינן לשמה וליכא למיחש דילמא סמיך עלייהו אלא מעיקרא הכי אקשינן למה לי לתקוני הכי והא כי יהיב ליה בפני שנים יהיב ליה והוו ליה עידי מסירה ותו לא צריך מידי.

הא דתנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הוולד כשר. במקומה (דף פ"ו ע"א) אפרש בס"ד.

דף ד עמוד א

מהדרינן אדר' אלעזר משום דקי"ל הלכתא כר' אלעזר בגיטין. אומר אני דלאו לאפוקי שטרו' אלא משום דרב פליג בשטרות אין בעלי הגמ' מכניסים ראשם בין המחלוקות שלא לצורך, אלא לגיטין הם צריכים כאן וגיטין הזכירו.

דף ד עמוד ב

אי מההיא הוה אמינא ה"מ דיעבד. איכא דקשיא ליה הא צריך ואינו צריך לכתחלה משמע כדאמרינן במס' חולין פ"ק (דף ג') אין השומר צריך להיות יושב ומשמר וכו' לכתחלה הוא ובפ' המביא תנין נמי אמרינן אי מההיא ה"א צריך ואי לא אמר כשר. ויש מתרץ דכיון דתנא בפר' המביא תנין ולא אמר בפני וכו' פסול ש"מ דמתני' דיעבד היא והוה אמינא כי קתני אינו צריך ה"מ דיעבד אבל לכתחלה צריך וי"ל דהוה אמינא שאם נתגרש' תנשא לכתחלה והיינו דקתני אינו צריך כלומר אין צריך שיטלנו ממנו ויחזור ויתננו לה. ומיהו לכתחלה אומרים לו שלא ימסור לה גט אא"כ יאמר בפני נכתב ובפ"נ קמ"ל. א"נ ה"ק דיעבד כגון שלא ראה כתיבת הגט ונעשה שליח אינו צריך אבל לכתחלה וכגון שבא הבעל לכתוב הגט ושלחו לה צריך שיכתו' אותו ויחתו' בפני שליח קמ"ל, כך פי' בתוס'.

כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי. איכא למידק והא תנן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ח) ג' ארצות לחזקה יהודה יעבר הירדן והגליל וכו' ואמרי' בגמ' חזקה שלא בפניו הויא חזקה אלא דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי פי' ולא שכיחי ולא אמרי' בהו חברך חברא אית ליה.

וא"ל התם ממילא הכא ע"י דרישה וחקירה כלומר גבי חזקה כיון דלא שכיחי רבים משו' חירום לא היה זה יודע מי יורד לתוך שלו וא"נ שמע ומיתה לא שמע מחזיק מחאתו שאין הדבר נשמע מאיליו ומפני כך חזקתן בטלה אבל הכא כיון שהאשה מחזרת אחר העדי' לקיים את גיטה ושכיחי אינשי דאזלו לב"ד למקום הוועד ולקיים קיום שטרות וכל הלכות גיטין מילי דמסירי לבי דינא נינהו א"א שלא יהיו עדי' מצויי' שם בב"ד לקיימו ומה אלו שני' שהביאו גט ממדינת הים חשבינן כאלו עדים מצויין לקיימו כפי שכתבנו כ"ש הני. ובספר הישר מתורץ גבי מחאה לא רכיבא איסורא עליה אבל גבי ערוה רכיבא איסור' עליה.

מאי בינייהו. פירש"י ז"ל, בין אתירוצא קמא בין אשנויא בתרא פרכינן. ואין צורך לכך אלא דברים כפשוטן אשנויא בתרא דוקא דאע"ג דאמרי' ממדינה למדינה בא"י לא צריך מיהו אכתי איכא בינייהו מהגמוניא להגמוניא בא"י א"נ ממדינה למדינ' בא"י במקום שיש ודאי חירום דלרבה לא צריך ולרבא צריך אלא השתא מאי בינייהו דהא לרבה נמי כל היכא דלא שכיחי צריך.

דף ה עמוד א

לרבא ניחא. פי' דהכי קתני, אם אינו יכול לומר בפני נכתב ובפ"נ צריך הוא לב' עדים שיקיימוהו ולא דיו בעד א' לקיימו וכ"ש יכול ולא אמר כן ומתני' רבותא קמ"ל דאיתא להך תקנתא אפילו לעיכובא. כנ"ל. ויש לפרש לרבא יכול תקינו ליה רבנן שלא תנשא עד שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדי להקל עליה שלא תזדקק לעדים אבל אינו יכול העמידוהו על דין קיום שטרות דעלמא ותנשא ואם עוררים יתקיים בחותמיו שלא אמרו להחמיר עליה לישב עגונה כיון שאינו יכול ולא מחוור ובמתני' אם יש עליו עדים גרסי' בכולהו נוסחי.

אי הכי יכול נמי. וקשה להו לרבוותא ז"ל והא אמרת רבה אית ליה דרבא הלכך ניחא ליה לרבה לאחר שלמדו כדניחא לי' לרבא ורש"י ז"ל מפרש לה למאי דקס"ד מעיקרא כענין מה שאמרו במקומות אחרים נימא מיהא נמי תהוי תיובתא ואין פי' נכון דיכול נמי' משמ'דנימא יתקיים בחותמיו כשאינו יכול ואלו לדבריו הל"ל אי הכי למה לי קיום ואפי' ביכול ועוד דלקמן הוא גורס כן ת"ש דבעא מיניה שמואל מרב הונא וליכא למקשי מאמוראי נימא מיהא תהוי תיובתיה.

וה"ר משה בן יוסף ז"ל פי' אי הכי יכול נמי כי היכי דשאינו יכול לא צריך לומר בפני נכתב יכול נמי לא נימא אלא בפני נחתם לחודיה שלא תזקק לעדים דהא לרבה לית ליה גזרה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמרן לעיל.

ולא דאיק ליה דהשתא דאמרינן דרבה אית ליה דרבא גזירת דילמא אתי לאיחלופי נמי אית ליה ואע"ג דלדידיה דלגופי' צריך נכתוב מ"מ איכא למימר כל היכא דצריך נחתם צריך נכתב דאל"ת הכי הא דתנן רשב"ג אומר אפי' מהגמוניא להגמוני' כלומר צריך לומר בפני נכתב ובפ"נ קשיא לרבה אלא ש"מ דאית ליה נמי גזירה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וליכא למימר דרשב"ג אנחתם קאי דא"כ מאי אפילו סתם ליתני הכי בהדיא ותו דאמרינן לקמן מעשה באדם א' שבא לפני ר' ישמעאל וכו' ואמר ליה צריך אתה לומר בפ"נ ובפ"נ שלא תזקק לעדים והתם בא"י הוה וליכא משום לשמה ואפילו אתי בעל ומערער אלא שלא תזקק לעדים ואע"פ כן הצריכו לומר בפני נכתב ועוד הא ר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה ואמר בפני נכתב והיינו משום גזירה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמרינן לעיל ועוד שזו הסברא גורמת לערבוב גדול ושבוש של אותה הלכה שבפר' המביא תנין בתחלתו ואני עתיד לפרשה בס"ד (ט"ז ע"ב).

וא"ת אם אית ליה לרבה דרבא משום דילמא אתי לאיחלופי הדרה קושיא לדוכתה דאמרן ורבא מ"ט לא אמר כרבה לאו מילתא היא דמעיקר' קס"ד דרבא חאיש להא ולא חאיש להא הוה למשאל הכי אבל השתא אמר לך רבה היינו טעמא דידי משום דחששו רבנן לכולהו חששי כדי שלא תבא האשה לידי קלקול וזו ראיה היא למה שפרשנו דרבה אית ליה דרבא לגמרי שכל עיקר לא אמרו דלית ליה לרבה גזרה דאחלופי אלא משום קושיא דמ"ט לא אמר כרבא ועכשיו בטלה הקושיא ובטל הטעם.

והראב"ד ז"ל פי' דלאתר שלמד שכיחי מתיבתא בחוצ' לארץ ובתי דינין דקביעי הלכך כארץ ישראל דמי ובארץ ישראל הא אמרן דאפילו ממדינה למדינה לא צריך בשלמא לרבא לא קשיא דלדידיה בדלא שכיח מתיבתא עסקינן ואפ"ה לא חיישינן דסתם ספרי דדיינא בקיאי אלא לרבה דמוקי לה לאחר שלמדו ושכיחי מתיבתא דמגמרי להו הרי הוא ודאי כארץ ישראל או כבבל ולא צריך לא משום לשמה ולא משום קיום דכיון דאיכא מתיבתא משכח שכיחי לקיימו ואמר הרב ז"ל דהכי משמע בירושלמי דגרסינן לא אמרנו אלא בדורות הראשונים אבל בדורות האחרונים שחברים מצויין בחוצה לארץ לא משמע דשכיחי רבנן וקביעי מתיבתא.

וק"ל הא דאמר ר' יהושע בן לוי לא אמרו אלא בדורות הראשונים אבל בדורות האחרונים שהן בקיאין לשמה לא ואקשי' והא רבה אית ליה דרבא ומאי קושיא והא אמרת דלאחר שלמדו חבירים מצויים בחוצה לארץ ועדים מצויין לקיימו.

ויש לומר דהכי פירושו היכי קאמר ר"י בן לוי לא אמרו אלא בדורות הראשונים שאין בקיאים לשמה ואין עדים מצויין לקיימו אבל בדורות האחרונים לא צריך ומפרקינן משום דתרי הוי ואפילו בדורות ראשונים ליכא למיח' אלא משום לשמה גם לזה הפי' יקשה מה שאמרנו על רש"י ז"ל דהוה ליה למימר א"ה אמאי יתקיים בחותמיו ואפי' ביכול ועוד כשאני מגיע אצל פ"ב רואה אני אותו משתבר מאיליו דמתני' דהתם מוקי רבה לאח' שלמדו ור' יהודה לא גזר שמא יחזור הדבר לקלקולו ואפ"ה בעי בפני נכת' ובפ"נ ואפי' אמר נחתם אבל לא נכתב גזירה משום דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרו' דעלמא.

ובתוס' חכמי הצרפתים ז"ל מפורש א"ה דטעמא דהא מתני' מפני שאין עדי' מצויין לקיימו משו' חשש לשמ' במתני' דאיירי ביכול נימ' דמשו' ההוא טעמ' הוה ואמאי אמ' רבה עלה לפי שאין בקיאין לשמ' ומפרקי' אין ה"נ דריש' דומי' דסיפ' כלאח' שלמדו ומיהו התם איכא טעמא משום לשמ' שמא יחזור דבר לקלקולו וכן נמי הא דאקשי' לקמן א"ה חד נמי ה"פ אי הכי בחד נמי לית ביה אלא משום האי טעמא דהא אמתני' דבפרק המביא דלקמן איתמר עלה לא שנו אלא שאין הגט יוצא מתחת שניה' דש"מ דמשמ' להו מתני' משום קיום שטרות ולא משום לשמה וזה הפי' פיתוי דברי' למי שאין לו עינים.

ול"נ דה"ק:א"ה דמתני' משום שלמדו הוא ולא אמרינן הואיל ונגזרה גזירה נגזרה אי נמי אע"פ שיש בודאי מקומות שלא למדו לא גזרינן משום שלא תחלוק במדינ' הים אפי' ביכול נמי משכחת לה להאי דינא דלא צריך לתקנת חכמים זו בין בנכתב בין בנחתם כגון דלמדו ושכיחי ולשמעי' מתני' ביכול דלא צריך כלל ואפילו קיום עדים נמי וכ"ש שאינו יכול במקום שאין מצויין דדי לו בקיום ומפרקי' הא לא מצית אמרת דבכל יכול גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ושכיחי ולא שכיחי ואקשינן א"ה כשאינו יכול נמי לגזור ומ"ש ויש כיוצא בשיטה זו בתלמו' הרבה וגדולות מזו ע"ד זו שתי' בפ' כל הבשר בשחיטת חולין וכבר כתבתי' ואינו יכול לגרוס באידך ת"ש א"ה חד נמי לפי דרך זו אבל כגרסת קצת ספרים שגורסין והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אלא שמתמי' אני לפי גרסא זו מאחר שסמך על מה שתירץ תחלה למה חזר ושאל כאן והא אשה וכו'. ול"ק דתרי דמייתו גיטא סבר לרומויי לאשה דס"ד אשה נמי לא שכיחי טפי מנייהו ושלא תחלוק דידה בשלא תחלו' דידהו וזה הלשון עולה ויש לי לשון אחר בספר מלחמות ה' והוא מתוקן מזה.

והא דאקשי' והא אשה דלא שכיחא וכו'. איכא דקשה ליה אשה מאי קושיא ההיא קודם שלמדו היא ולאו משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אלא מדין תקנה ראשונה ומצאתי בספ' הישר דאדחיק ר"ת ז"ל ואומר כיון דאוקימנ' להא מתני' דהמביא גט ואינו יכול לומר וכו' לאחר שלמדו ההיא נמי לאחר שלמדו היא דרישא לאחר שלמדו וסיפא קודם שלמדו לא מוקמי' ובחדא מסכת' יש סדר למשנה. ולא נהירא.

ואפשר נמי משום דתנן בריש ההוא פרקא א' אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם וכו' ואוקי' לרבה לאחר שלמדו.

וי"א דה"ק: אלא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כלומר הך חששא דלשמה גזרת חכמים היא כדאמרינן לעיל ופקח ונתחרש מילתא דלא שכיח היא ולא גזרו בה רבנן כלומ' לא הצריכוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואפי' קודם שלמדו ולהכי לא גרסי' אלא משום דלא הדר ביה ממאי דאמר גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ומיהו במקום אלא קאי. ואקשי' והא אשה דלא שכיחא ותנן שצריכים לומר בפני נכת' ובפני נחתם ואי ק"ל א"ה היכי אקשינן לקמן והא אמרת גזרה שמא יחזור הדבר לקלקולו דהא לא צריך לההוא טעמא אלא משום דשמעינן ליה לרבה דאמר הכי בפ' המביא גט תנין. ובהכי אוקמה למתני' דהתם.

וזה מוטעה שכשיגיע למה שאמרו א"ה תרי נמי תרי דמייתי גיטא מילת' דלא שכיחא אם נאמר כן דאפילו קודם שלמדו לא הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם קשיא הא דאמרי' בריש שמעתין איכא בינייהו דאתיוה בי תרי ולקמן נמי א"ר יהושע בן לוי לא אמרו אלא בדורות ראשונים וכו' ואע"ג דתרי הוו.

ועיקר קושיא ליתא, ומאן דקשיא ליה לא ניחא ליה בקושטא דמאי אית לך לאקשויי אמאי לא מתרץ לה מתני' קודם שלמדו אבל לאחר שלמדו לא צריך מפני שאין האמת כן דקים לן אפילו לאחר שלמדו אשה כשליח צריכא לומר בפני נכתב ובפני נחתם ודעדיפא וקושטא מתרצינן.

ולענין פסק כתב ר"ה ז"ל וסוגיין כרבא והיכא דאיכא סהדי דמקיימי ליה לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואיכא הך סוגיא כרבא דכל הנך תיובתא לרבה קשיין ולרבא ניחא ואע"ג דשנינהו אשנויא לא סמכינן ובפ' המביא תנין אמר רב חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שנים פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים משמע דכולו בקיום הגט כשר ולא בעי בפני נכתב ובפני נחתם ואי חיישינן לשמה אפי' כולו בקיום הגט פסול ורבא ורב אשי מכשריבשנים מעידין על חתימת ידי שנים ואין חוששין שמא אותה חתימה שלא לשמה הית' ואע"פ שעידי הגט אין חותמין זה בלא זה מיהו מיחש לא מיבעי דהא אצרוך רבנן משום לשמ' בפ"נ ובפ"נ ואפילו היכא דליכא משום קיום כגון יוצא מתחת ידי שניהם ואי אמר נחתם חציו לא אמר כלום שלא אמר כתקון חכמים ועוד דכולו בקיום הגט לרבה לה משכחת לה דכשר והתם מכשרי לי' כולהו ורב אשי נמי דבתרא הוא וקי"ל כבחראי. ועוד דלרבה איצטריך לאוקמה למתני' דלא כר' אליעזר וקי"ל הלכתא כר' אליעזר בגיטין ולדידיה לא צ"ל נחתם לשמה וכיון דנחתם לאו משום לשמה היא נכתב נמי לאו משום לשמה קאמר דהא רב אשי אסקה כר' יהודה דאלו לר' אליעזר כיון דחששא בעלמא היא לא מזוייף מתוכו מיקרי דבדרבנן לא חיישינן למיעוטא..

ואיכא דקשה ליה מעובדא דבר הדיא דבעי לאייתויי גיטא וא"ל ר' אחאי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות שבו ואע"ג דלית הלכה כותיה משמע דלשמה בעי כרבה ור' אלעזר נמי אמר אפי' לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה. והא דתניא אפי' נכנס ויוצא כל היום כולו כשר ואוקימנא בסופר ומהו דתימא דילמא אינש אחרינא אשכחי' וקאמר לי' קמ"ל משמע דחיישי' לשמה.

ורגיל אני לומר דאע"ג דלית ליה לרבא דרבה דלצרוך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום חששה דלשמה אלא ס"ל דלפי שאין עדים מצויין לקיימו הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומשום דלא אתי לאיחלופי הצריכו לומר בפני נכתב מ"מ צריך שיהא עדותו במה שאמר בפני נכתב עדות גמורה. והיינו לשמה למאן דבעי כתיבה לשמה ולא משום שחששו לשאינן בקיאים דהא במקום שעדים מצויין לקיימו אין צריך לומר כלום אלא כיון דמשום גזרה דלא ליתי לאחלופי הוא אם לא אמר לשמה כיון דבעי כתיבה לשמה לא הויא עדות גמורה וכיון שאין אותה העדות מועילה כלום הרי הוא כמי שאינה הילכך משום גזירה לדילמא אתי לאחלופי בשאר שטרו' הצריכו שיאמר בפני נכתב לשמה והילכך אם היה צריך לכתוב כל הגט לשמה וזה אומר בפני נכתב חציו כיון שאין עדותו מועיל כלום פסול דה"ל משנה ממטבע חכמים שאמרו שצ"ל בפני נכתב לשמה ועוד דבכל מקום שאין עדותו בנכתב מועיל אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. והיינו דתנן בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו פסול ואוקימנא בחציו אחרון וטעמא כדפרישנא.

ומדלא אקשי' עליה דרבא מההיא מתני' שמעינן מינה דלא פליגא עליה דרבא ורבא נמי בהכי מוקי לה כדמוקי לה בגמ' שאם היה רבא צריך לתירוץ אחר הוה מקשי ליה גמ' ומתרץ חדע דהא ר' יהודה לא גזר משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ואע"פ כן מודה בנכתב חציו שהוא פסול משום גזרה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדמוכח שמעתא התם.

ואי קשה להך סברא דידן הא דאקשי' לקמן והא איכא לשמ' בשלמא לרבא היינו מוליך ומביא אבל לרבה קשיא ואי כדברינו לרבא נמי משום לשמה איכא ואע"ג דאיכא משום קיום הגט ומאי קשי' ליה לרבא טפי מדרבה דלרבה נמי משום קיום הגט א"ל כיון דמ"מ לאו משו' לשמה אתקון אלא כי היכי דלא ליתי לאחלופי ואפילו היכא דליכא למיחש משום לשמה צ"ל בפני נכתב והיכא דליכא משום קיום לא צריך בפני נכתב ה"ל למיתני לשמה דלשמה אינו בכלל מוליך ומביא אבל לרבא ניחא דהא משום ההוא טעמא איתקון אפילו איכא עדים לקיימו.

וכל זה איננו שוה לי ולא נכון ומחוור בעיני אבל אין מה שהקשינו קושיא דאע"ג דלא חיישינן לשמה צריך לעמוד על כל אות ואות או על תורף הגט שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר בפני נכתב וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים ואתי נמי לאחלופי בקיום שטרות שהרואה אומר כיון שלא נכתב תורפו או כולו בפניו אין עדותו בנכתב כלום ועיקר עדותו שקבלו חכמים ממנו הוא מה שאומר בפני נחתם ומשום קיום הגט ואתי לאחלופי בקיום שטרות ואי מדר' אליעזר דאמר לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה שוב אינו צריך ה"ק שוב אינו צריך לעמו' על כל אות ואות שכיון שאפילו שלא לשמה כשר אינו בכלל הגט וא"נ ר' אליעזר סבר כרבה אנן לא כר' אליעזר קי"ל אלא כרבא ורב אשי.

והא דתניא אפילו יוצא ונכנס כל היום כשר ואוקימנא בסיפא כנ"ל דמילתא ארישא קיימא דקתני אפילו הוא בבית וסופר בעליה כיון שא"ל הבעל כתוב לי את הגט והוא שומע קול קולמוס כשר ואין אומרים גט זה שהוריד לו מן העליה לא גט זה ששמע קול כתיבתו אלא היה תולין להקל בדבר וקתני סיפא שאפילו יצא הסופר מן העליה לשוק וחזר והשלי' וזה שמע קול קולמוס אין אומר שמא איש אחר מצאו ולא כתב גט שהתחי' ובשמו ושם עירו של שני וגט זה שהביא לשליח אחר היה שהי' כתוב קודם לכן קמ"ל. וזה הפי' נכון.

ויש שרוצה לומר דסיפא לאו משום מביא שצ"ל בפני נכתב לשמה אלא ה"ק אפילו סופר בעליה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שהתחיל גומר וכן נמי אפילו הלך הסופר לחוץ אין מצריכין לשאול ממנו אם כתבו לשמה שכיון שהתחי' גומר וזה הדין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ בין בנותן בין בשולח תדע מדלא מקשי' מינה תיובתא לרבא ש"מ דלא קשיא ליה כלל.

ונקטינן שהמביא גט ממדינה למדינה היכא דשכיחי לקיימו לא בעי שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואפילו בחוצה לארץ דלית ליה לרבא שמא יחזור הדבר לקלקולו ולא שכיחי וליכא למיחש לדברי ר' אליעזר דלא פלוג במדינת הים וגזר הא אטו הא דיחידאה הוא ורבים פליגו עליה ואף על גב דאמרינן לקמן המביא גט בספינה כאלו מביא בחוצה לארץ וטעמא שלא תחלוק בחוצה לארץ לית הלכתא הכי דהא רב חסדא אצרוך מבי ארדשיד לקטיספון ומקטיספון לארדשיד לא אצטריך ולא גזר מוליך אטו מביא ולא חדא אטו חברתה ועוד דהא אסיק רב נחמן דכנהרות דארץ ישראל כולי עלמא לא פליגי וכי פליגי בים הגדול ולאו משום שלא תחלוק שאין בים לא עדים מצויין ולא אינן מצויין אלא שאם הוא בארץ ישראל לשאר דברים אין לחלוק ביניהם לענין גיטין שלא גזרו מתחלה בים ואם היה בחוצה לארץ הרי אין עדים מצויין לקיימו שנוציא זה מכלל הגזירה.

ואי לא מסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא דהאידנא ארץ ישראל כחוצה לארץ לגיטין דהא בעונותינו לא קביעי בה בתי דינין ולא שכיחי וליכא למימר דכיון דלא גזור בארץ ישראל מתחלה לא גזרינן השתא דהא רבן שמעון בן גמליאל הצריך בעססיון שבארץ ישראל באותה מדינה ואפילו תימא דרבנן פליגי עליה התם בעיר א' אי אפשר דלא משתמטו וידעי הני בדהני אבל ממדינה למדינה בכל מקום דלא שכיחי צריך שמתחלה כך היתה הגזירה כל מקום שאין מצויין צריך לקיימו. תדע שהרי בבל כארץ ישראל במקומות שעדים מצויין ועל השאר גזרו אלמא אין ארץ ישראל חלוקה בכך אלא מפני מנהגה ואין לך בגזרה זו אלא מקומה ושעתה.

דף ו עמוד ב

וכתב ליה בלא שרטוט. פי' ר"ת ז"ל בספר הישר דהיינו שרטוט העליון שאין ס"ת וכ"ש שאר ספרים צריכים שרטוט אלא שיטה ראשונה חוץ מן המזוזה שהלכה למשה מסיני שצריכה שרטוט והיינו בין שיטה לשיטה ונתן טעם לדבריו שא"ת ס"ת צריך שרטוט בין שיטה לשיטה ואפי' ג' תיבות נמי אין כותבין אמאי אצטריך הלל"מ במזוזה והא דאמרינן במס' מגילה (דף ט"ז) מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה היינו כמזוזה שיש בה מלכות שמים תדע דהא אמרינן התם נקרא ספר ונקרא אגרת נקרא ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה כס"ת ואי ס"ד ס"ת צריכה שרטוט תיפו' לי' שרטוט מהתם משום שנקרא ספר ולמה לי דברי שלום ואמת. עוד הביא ראיה מדאמרי' במנחות (דף ל"ב) שתפילין אין צריכין שרטוט ומי גרע מכל הספרים וא"ת שהלכה למשה מסיני הוא לא חזינ' בגמ' דגמירי הלכה בתפילין כלל וכי גמירי במזוזה הוא דגמירי שהיא צריכה שרטוט.

אבל רש"י ז"ל פי' שם במגילה כאמתה של תורה היינו כס"ת עצמו. וכן משמע בירושלמי (מגילה א,א) דגרסינן נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור הרי היא כאמתה של תורה מה זו צריכה שרטוט אף זו צריכה שרטוט מה זו נתנה להדרש אף זו נתנה להדרש אך קאי אס"ת.

ותפילין שאינן צריכים שרטוט אפשר לומר מדאמר רחמנא מזוזה צריכה מכלל דתפילין לא צריכי. וא"ת וא"כ נימא רחמנא הלכה בתפילין יש לי להשיב אם נאמרה הלכה בתפילין שלא יהו צריכין שרטוט הייתי אומר ק"ו למזוזה שקדושתה קלה מהן לפיכך נאמרה הלכה במזוזה שצריכה שרטוט ומכלל שתפילין אין צריכין שא"ת ק"ו לתפילין שקדושתן חמורה מן המזוזה א"כ לשתוק רחמנא מהלכה של מזוזה לגמרי והיה הכל בכלל שרטוט שסרגול תורה שבכתב הלל"מ כדאמרינן בירושלמי מדאצטריך למימר הלכה במזוזה ש"מ תפילין אין צריכין שרטוט.

עוד אפשר לומר שתפילין ומזוזה כיון שלא ניתנו לקרות בהן מן הדין אינן צריכין שרטוט אבל בס"ת ושאר הספרים שנתנו לקרות בהן כדי שלא יתערבו השיטות וירוץ קורא בהן ואתיא הלל"מ והצריכה שרטוט למזוזה אבל תפילין בדינם הם עומדים ואין צריכים שרטוט כלל שלא נתנו לקרות בהן אלא מחופין הן וטמונים בעורם ותפורים בגידין שא"א לקרות בהם כלל.

ובתשובת הגאונים מצאתי בתשובה כטעם הזה לרב נטרונאי גאון ז"ל כך ראינו שכל דבר שהוא משום קדושה צריך שרטוט ואסור לכתוב פסוק א' בלא שרטוט חוץ מן התפילין שמצותן לכרכן לקמען בקמיע ולא לקרות בהם כל עיקר בספרים.

ומה שהוקשה לו לר"ת ז"ל אמאי צריך דברי שלום ואמת במגילה שהרי נקראת ספר כיון שנקראת אגרת ה"א שאינה צריכה שרטוט ומה שנקרא ספר להלכתיה אתא שאם תפרה בפשתן פסולה ולא לשאר מילי לפיכך הוצרך לומר דברי שלום ואמת שהחזירה לכלל ספר לגמרי להצריכה שרטוט וה"ה לעבוד ולכתיבה אשורית ובדיו ושמא לא הוצרך אלא לשרטוט שהייתי אומר כיון שנקראת אגרת אינה צריכה שרטוט שבכך היא דומה לאגרת יותר משאר דברים.

והתם במסכת מגילה ירושלמי גרסינן: הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל פי' משורטט בין שיטה לשיטה דהיינו סרגול בכל מקום. ובב"ר זה ספר תולדות אדם אף סרגול הספר אדם הראשון למד. ואשכחינן התם בספר ויקרא רבה קווצותיו תלתלים זה הסרגול שחורות כעורב אלו השיטות והיינו סרגול כל שיטה ושיטה שהן עשויות תלתלים.

והורו מקצת חכמי הצרפתים ז"ל דכי אמרי' דג' אין כותבין ה"מ כי ההוא דאמר והם קיימו בעצמם ויתנו הילד בזונה דקרא גופיה מייתי א"נ כגון דאמרינן בתלמוד שנאמר אבל במקום שכותב אגרת הרשות ומדבר בלשון נקיה ונקט לישנא דקרא אין צריך שרטוט דאין זה קדוש שלא נתכוון לפסוק אלא לשון צח.

ובירושלמי לא משמע הכי דגרסי' בפ' בני העיר שלח ר' אבהו כתב לן הרי פייסנו לג' ליטורין וכו' אבל תמר תמרורי' בתמרוריה היא עומדת ובקשו למתקא ולשוא צרף צרוף ר' מנא משלח כתב לר' אושעיא בר שימי ראשיתך מצער מאד תשגה אחריתך משמע דאפי' בכה"ג אינו רשאי לכתוב פסוק בלא שרטוט.

ואפי' בתלמוד וסבורים לומר שלפרש הפסו' או להלכותיו מותר וטועים הם דהא ר' אביתר דומיא דהלכותיו הוא ואמרי' נמי ביבמות ואקרינהו מאי דכתיב בספר אורייתאדמשה מאן יבמי ואמרי' מר זוטרא משרטט וכתב להו וכן הדין נותן דלמה יהא מותר אם צ"ל ישרטו' ויכתוב. אבל נ"ל שכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט שלא אמרו אלא כגון ס"ת ונביאים וכתובים שכתיבתם אשורית אבל כתיבה זו ודאי מותרת שאינה כתיבה כלל ולא הוכשרו בכל כתבי הקדש ועל דא אנא סמיך למיכתב בכתיבה זו בלא שרטוט וכן עמא דבר.

ר' אביתר אמר זבוב מצא לה והקפיד. לא ידענא מאי קא קשיא לה דלמא ממש זנות הי' ואונס היה דאי ס"ד הבי לא היה מחזירה דמאיסא ליה כענין שנא' ותהיין צרורות עד יום מותן באלמנות חיות כ"ש. ולאו מילתא היא דבאונס לא קרי ליה זנות ואלו ברצון לא היה מחזירה. ויונתן ע"ה תירגם ותזנה עליו פילגשו לשון מזון והעד והילדה מכרו ביין ישתו. והיינו דשלח נמי ר' אביתר בני אדם העולים משם לכאן הם קיימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה לפי שמניחי' בתיהם ריקם והם עוסקים בתורה ויורדים מנכסיהם לצורך מזונות. וכך בירושלמי מעשה באדם א' שמכר את בתו ללמוד תורה. (ולכך) [ולא כך] פי' רש"י ז"ל.

דף ז עמוד א

הא דאמרינן כלילא מנלן דאסור. פירוש לחתנים אבל לשאר אינשי שרי ודומי' דכהן גדול הוא שיש כבוד ושמח' לפניו ורבינא דקא גדיל כלילא לברתיה בהילולה דברתיה הוה וא"ל דומיא דכהן גדול בגברי. ואק"ל דהא תנן במ' סוטה בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות הא פרישו התם מאי עטרות כלות עיר של זהב אבל כלילא בנשי לא גזור אפילו כשהיא כלה ושאר נשים מותרות אפילו בעיר של זהב ולא אסרוה אלא בשבת דהא ר' עקיבא עבד לה לדביתהו ירושלים דדהבא כדאיתא במס' שבת פ' במה אשה (שבת דף נ"ט) כך פי' ר"ת ז"ל בענין מ"ש זו אפר מקלה שבראשי חתנים שבמקו' גילה שם תהא רעדה על חרבן הבית היינו דכתי' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

מתוה"א: אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור, אמר ליה מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וגו', אמר ליה רב חסדא קרא כתיב כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה, וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה לומר לך כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם וגומר. ואמרי' רבינ' אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה אמר ליה לא סבר לה מר הסר המצנפ' והרם העטרה אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי וההיא לבתו כלה גדיל. וכן הני גברי דאסור להון כלילת חתנים נינהו דעטרות חתנים תנן ודומיא דגברי בנשי מותר, כך פירש רבינו תם ז"ל.

נמצאו חתנים אסורין בכל העטרות והכלות מותרות בכולן חוץ מעיר של זהב. ושאר אנשים ונשים מותרין בכולן. וקשה לי מה שאמרו בפ' במה אשה יוצא' (נ"ז ע"ב) ג' דברים נאמרו באצטמא אין בה משום כלאים ואין מטמא בנגעי' ואין יוצאי' בה לר"ה משו' ר"א בר"ש אמרו אין בה משום עטרות כלות. אלא יש לומר דכל דאנסכא אסור משום עטרות לאו דוקא עיר של זהב ואצטמא יש בה משבצות זהב וכיון דעיקרא בגד לא גזרו. ודרבינא של מיני צבעונין הוה כדקאמר דקא גדיל דומיא דמצנפת דאסורה לחתנים ומותרת לכלות שאי אפשר לכולן לגמרי. והיינו דתניא סתם אי זו היא עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה היא כפה של מלח לא התיר בה עטר' שיש בה כסף וזהב אלא של מלח הזו.

מתוה"א: שלחו לי' למר עוקב' זמר' מנא לן דאסור שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ולשלח להו בשיר לא ישתו יין אי מההיא הוה אמינא דמנא אסור אבל זמרא דפומא שרי קא משמע לן דאסור. ובסוף סוטה אמר רבא אודנא דשמע זמרא תעקר ואמר רבא זמרא בביתה חורבא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף. אמר רב הונא זמרא דנגרי ודבקרי שרי דגרדאי אסור פירוש שאלו לסייע בכובד מלאכתן ואלו לזמר בעלמא אמר ר' יוחנן כי השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וכתיב והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וגומר.

פירש גאון ז"ל הא דאמרינן זמרא בפומא אסור ה"מ כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו כגון ישמעאלים קורין אשער אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית משתאות בקול נגינות וקול שמחה ולא מצינו מי שמיחה בזאת עד כאן בהלכות רבינו ז"ל.

דף ז עמוד ב

אמר אביי רצועה נפקא. פי' רש"י ז"ל מארץ ישראל ועכו למזרחה של רצועה. ואקשי' ומי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי על' סימנא ולא מחוור לי דדלמא רצועה גדולה היתה ותו קשה לי ומאי א"ל לתנא למיתנא והלא על כרחו צריך הוא להודיעו כמה ראשה של רצועה לחייבה במעשר ובשביעית לכלי קדושת הארץ ואפי' לא היתה אלא קטנה ביותר ותו דלא מייתי ראיה כה"ג דקרא לאו לרצועה מתנח סימנא אלא ברצועה הוא דמתנח סימנא לעיר. ועוד שהוא ידוע שעכו על שפת הים הוא וכך אמרו בפסיקתא קול צעקה משער הדגים זו עכו שנתונה על פיהם של דגים.

אבל כך אני אומר מתוך הדוחק דמעיקר' קס"ד דעכו לצפון ארץ ישראל היתה וא"י מרובעת מאותו הצד ומעכו ואילך ועכו בכלל חוצה לארץ והיינו דתנן ועכו כצפון אלמא לאו מארץ ישראל היא. והשתא אמרינן דרצועה נפקא מארץ ישראל לצפון לצד מערב ובה חצי עכו ונמשכת אותה רצועה עד כזיב וחצי עכו חוץ מאותה רצועה לצפון ארץ ישראל ובה שנו במשנתנו מעכו ולצפון ועכו כצפון והדרך שמעכו לכזיב ממוצעת בחצי עכו ומכוונת מעכו לכזיב והמהלך בה ימינו למזרח הדרך טמאה (זה מצאתי בספר שהעתקתי נ"א) ושמאלו למערב הדרך טהור' שהיא אותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל ואקשי' א"כ עכו לאו לצפונה לארץ ישראל קיימא כי יהיב תנא סימנא מן הדרך שהולכת מעכו לכזיב לא מפני שביל הדרך עצמה בלבד אלא מפני שהדרך מכוונת למזרח עיר עכו רואין כאלו חוט מתוח ממזרח עכו עד (כתיב) [כזיב] והיא מארץ ישראל אלא אי אמרינן עכו לצפונה דארץ ישראל קיימא ומחציה שבמזרח ולצפון עד סוף העולם הוא מחוצה לארץ כדתנן מעכו ולצפון ועכו כצפון א"כ אין הסימן של ההולך מעכו לכזיב אלא משביל הדרך עצמו ויהיב תנא סימנא הכי והלא הדרך פעמים מתעקם ופעמים משתנה לגמרי בשנים מועט' ופריק אין קרא נמי יהיב סימנא הכי ולדידיה יהיב סימנא. וזו היא צורתה כדי שתתבאר למראית העין:

(ציור)

והחכם הגדול ר' משה בר חסדאי מפולניא שיחי' ויאריך ימים כתב שנראה שגרסא זו שמועה התלמידים שבשוה מפני שהוקשה עליו כי בפ"ו דמסכת שביעית מייתי לה בתלמוד ירושלמי וגריס לה בהפך וכן כתב בסוף מסכת אהלות תניא העיד רבי יהודה הנחתום על סטר מזרחי שהוא טהור המהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית שמאלו למערב הדרך טמאה ופטורה ועוד אמר נראה דהכי מוכח במסכת חלה רבן שמעון בן גמליאל אומר שלשה ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת פי' לפי שהכל מארץ ישראל ויכולין לשמרה בטהרה מכזיב ועד הנהר אמנם ב' חלות א' לאור וא' לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אי לה שיעור מנהר ולפנים ומאמנם ולפנים ב' חלות א' לאור וא' לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור פי' הנהר הוא הנהר הגדול נהר פרת שהוא במזרחה של ארץ ישראל ומפ' בירושלמי דהכי קתני מכזיב ועד הנהר ומן כזיב ועד אמנם ועל כרחנו כך הוא שאם שניהם ברוח אחד ליתני איזה מהם שהוא יותר רחוק ומפורש התם נמי בירושלמי של אור יש לה שיעור לפי שהוא ארץ ישראל וחלה מן התורה אלא שהיא רחוקה מעיקר ארץ ישראל ואינן יודעין לשמרה בטהרה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהיא מדבריה' ולאמנם ולפנים שתיהן מדבריהם מוטב לרבות בנאכלות ולא בנשרפות וזו היא צורתה:

(ציור)

כך מפורש שם בתלמוד ארץ ישראל. וא"ת מאי קאמר מאמנם ולפנים והוא לצד פנים ארץ ישראל הוא והו"ל למיתני ולחוץ דהא רישא בלפנים קיימא היינו רצועה יוצאה במקום עכו וכזיב ועולה למעלה לצד מזרח עד הנהר והיינו דקאמרינן מן הנהר שהוא במזרח ולפנים עד (כתיב) [כזיב] שהוא מזרחה של ארץ ישראל וכן מאמ' מאמנם ולפנים שאמנם הוא לרוחב כל הצפון ונכנס לתוך הים הוא חוצה לארץ עד כזי' מ"מ קשיא דשמעי' השתא דמכזיב לצד מזרח עד הנהר קדוש טפי מצד מערב. ופי' שמועה זו כך היא שהמקשה היה סבור שהדרך הולך בעקלתון יוצא ונכנס ולעולם עכו לצד מזרח וה"ק היה מהלך מעכו לכזיב וימינו למזרח הדרך והולך מדרו' לצפון פעמים שנכנס הדרך לתוך ארץ ישראל שאפילו למזרח הדרך הוא ארץ ישראל ופעמים שהדרך עולה לתוך ארץ העמי' הוא לצד מזרח שאפי' לצד שמאל הדרך שהוא לצד ארץ ישראל טמאה ולעולם עכו במזרח. ושני אביי רצועה נפקא מרבועה דארץ ישראל לצד צפון ששם עכו וכזיב והמהלך בדרך ימינו לצד מזרח מארץ ישראל ושמאלו לצד מערב לארץ מחוצה לארץ והיינו סטר מזרחי שהוא טהור.

ואין פי' שמועה זו עולה כהוגן לפי דעת זו שהרי שנינו מעכו ואילך חוצה לארץ שאין לך בכל ארץ מקום שיהיה כמדינת הים לגיטין ואפשר לי לומר שמה ששנינו במסכת חלה מכזיב ועד הנהר שתי חלות הוא כנגד אותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל צפונית מערבית כמו שפירשנו אנו למעלה ואותה רצועה נמשכת מכזיב ולהלן עד טורי אמנום והיא רחבה הרבה לצד מערבה נכנסת להים ובה כזיב נוטה לצד מערבה או על צד מערב יושבה לגמרי על שפת הים ונהר פרת כנגד ארץ ישראל הוא מזרחי לארץ ישראל הולך מדרום אל צפון עד כנגד כזיב וכשהוא מגיע כנגד כזיב הוא מתעקם ויורד ממזרח למערב עד אותה רצועה של ארץ ישראל שבה כזיב ומשם הוא חוזר לילך מדרום לצפון ויורד לו לבבל וההולך מעכו לכזיב כל זמן שימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ושמאלו הוא לאותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל אבל כשהוא כנגד כזיב מתעקם והולך ממזרח למערב באותה רצועה שמארץ ישראל עד שהוא בא לכזיב שהוא נוטה למערבה של רצועה כמו שפירשתי. והיינו דכתי' במקצת נוסחי וימינו למזרח ושמאלו למערב. וזו היא צורתה:

(ציור)

ופרטן של דברים ומה שנמצא כתוב בתוספתא ר' יהודה הנחתום על סטר מזרחי שהוא טהור שמא סטר מערבי וכולה ברייתא משובשת ומאן לימא לן דמתרצתא היא. וי"ל שאותה רצועה מארץ ישראל מתרחבת מכזיב ועד טורי אמנום יותר מעכו לכזיב עד שאפילו סטר מזרחי שלדרך עד הנהר הוא טהור. ומיהו סופא משובשתא היא מ"מ ולא סמכינן אלא אגירסא דגמ' דילן ושמעתי' נמי מוכחא.

ה"ג בנוסחי: דתניא עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ וכו'. וברייתא היא והיינו דאמר ר' זירא באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן משמע דאימתי דברייתא אינו לפרש דברי חכמים ואע"ג דמייתי במס' סנהדרין (דף כ"ה) להא דאמר ר' יוחנן כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ולא מסיים בה במשנתנו ואמרינן בפ"ב דייני גזרות (דף ק"ט) בכה"ג מי קאמר במשנתנו בכל מקום קאמר וה"נ אמרינן בפר' הקומץ רבה לא קשיא דהתם בסנהדרין אגב גררא מייתי לה ולא חש לפרושי אבל במס' עירובין (דף פ"ב) איתא להא דר' יוחנן וגרסינן לה במשנתנו. ואף ע"ג דהא דעפר חוצה לארץ וכו' במשנתנו נשנית במס' חלה כיון שנשנית נמי בברייתא לחלוק הוא אבל אפשר שמי ששנה אימתי במשנה היה סבור שלחלק בא והכי משמע בשחיטת חולין פ' כיסוי דם. כן מצאתי לחכמי הצרפתים ז"ל.

ועוד י"ל דגברא אגברא ליכא למירמי כדאמרינן התם במס' סנהדרין דמקשי מהא והאמרת אר"י אינו בא אלא לפרש דברי חכמים ופריק גברא אגברא קא רמית ואף אנו נאמר דר' זירא ור' ירמיה לא סבירא להו דר"י כלל ומשמע נמי דמשנה היא מביא ותנן גרסי' ומיהו לרב נחמן ניחא ואיהו מצי סבר כר' יוחנן. והכי קיי"ל.

באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. פי' ובספינה לא בעי נקובה שסתם ספינה של עץ הוא ובשל עץ לא בעינן נקובה שהעץ מלחלח ואינו מפסיק יניקת הקרקע אבל עציץ סתמו של חרס והחרס מפסי' וכן מפורש בתוספתא הטומן את הלוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ונחתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים פי' לפי שאסור לזרוע בשביעית זה שיש לו לוף בשביעי' כיצד יעשה יניחנו בכלי חרס ויטמננו בקרקע כדי שלא יצמח שאם היה טומנו בכלי עץ היה יונק וצומח והיינו דגרסינן במס' מנחות (דף פ"ד) תני חדא המעבי' זרעים בעציץ נקוב ובספינה מביא וקורא ותני' אידך מביא ואינו קורא ומפרקינן עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה נמי ל"ק כאן בשל עץ כאן בשל חרס כלומר הך דקתני מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ והא דקתני מביא ואינו קורא בעציץ שאינו נקוב ובספינה של חרס שאינה נקוב' שסתם ספינ' כך הוא והיינו שאמרו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ולא כדברי רש"י ז"ל.

דף ח עמוד ב

כל נכסי נתונים לך. פי' אע"ג דעבדא איקרי נכסי וכיון שאמר נכסי לפלוני עבדיו בכלל אע"ג דלא אמר כל דמשמע בפר' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) מיהו כשהוא נותן לעבדו אין במשמע שיהא גיטו ומתנתו באין כאחד אלא א"כ פירש ואמר כל נכסי והיינו דקאמרינן הכא עצמך ונכסי והכא כל נכסי.

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות. פי' רש"י ז"ל אפילו אמר בית כור פלוני דכיון דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר הואיל ולא אמר ליה לעצמך. ור"ש סבר לעולם הוא בן חורין דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי ומדקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין ולא אמר יצא לחירות משמע דאפילו חוץ מבית כור קרקע ולא מצר ליה מצרים דלא קני ליה שאר נכסים דמצי מדחי מכל חד וחד אפ"ה לר"ש יצא לחירות דהא לאו קרקע הוא ולא שייריה ופלגינן דבורא זהו תוקף פי' רש"י ז"ל. ואיכא למידק עליה א"ה מנלן דת"ק נמי לית ליה דפלגי' דבורא הא איהו לא איירי במפלג דבורא כלל ור"ש טעמא דנפשי' קאמר.

ולענין הדין עצמו שהזכיר הרב ז"ל קשיא לן דאי א"ל חוץ מבית כור קרקע ודאי קנה נכסים דתנן חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו אלמא קנה אע"ג דמצי דחי ליה לכל הצדדים ומ"ש משייר. ותו דגרסינן בפ"ב דייני גזרות (דף ק"ט) ההוא דאמר להו דיקלא לברת' אזול יתמי פלוג ולא יהבי לה דיקלא סבר ר' יוסף למימר היינו מתניתיןא"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו היא ושמעינן דקנת' אותו הדקל ונוטלתו מהן ומאביהן ואע"ג דלא אמר להו דקל פלוני.

וראיתי לר' יוסף הלוי בןמיגש ז"ל שסובר וכתב כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ד' אמו' קרקע צריך לסיומי ליה הנך ד' אמות דכיון דלא סיים ליה ד' אמות בפי' לא קנה ולהכי אמרינןאקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה דהוא מקום מסוים ואע"ג דאמר חצי שדה אני נותן לך משמנין ביניהם ונותן לו חצי שדהו משום דמסיים לו השדה ולא מהני ד' אמות סתם אלא להרשאת מלוה או פקדון דהכי משדרו ממתיבתא דאפילו על ד' אמות דארץ ישראל סמכינן דתקנת' היא כי היכי דלא ליפסיד מארי חובא או מארי פקדונא אלו דברי הרב הלוי ז"ל. ואינם נכונים בזה כמו שכתבנו.

ותו קשיא הא דאמרינן בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ג) תנו חלק לפלוני בנכסי שקנה רביע אלא דאיכא למימר כיון דבכולהו נכסי קנה רביע בכל א' וא' משדותיו קנה חלקו וה"ל כאומר חצי שדה אני מוכר לך שתרצה הרב כרצונו.

אבל זו קשה מן הראשונות דגרסינן בשלהי פר' בתרא דמנחות (דף ק"ט) א"ר הונא בר חייא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלי' ואסיקנא משום דגריעא ויד בעל השטר על התחתונה ואיתא נמי במס' נדרים וגרסי' נמי התם במנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפל עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת אלמא קנה.

וריא"ף ז"ל כתב שייר קרקע כל שהוא סתם לא יכיל עבדא לברורי כמה שוי לנפשיה. וכן משמעות דבריו ז"ל באמת.

והאי פי' גופיה לא משתני ליה בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) דאמרינן התם עשו מטלטלין שיור אצל עבד כלומ' בין דשייר מטלטלי כל שהוא או קרקע כל שהוא דקני מיהת חד מינייהו בלשון כל נכסי לא יצא בן חורין ומ"ש משייר כל הקרקע וקונה מטלטלי א"נ משייר כל המטלטלים וקונה קרקעות ומ"ש משייר מקצת בקרקע וקונה השאר חד דינא וחד טעמא נינהו ועוד אתמר התם אמר רבא א"ר נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' עבד דתנן וכו'. דמשמע אפילו שייר קרקע כל שהוא הוי שיור ולאו משום מברר שיעורא דכל שהוא תנן ובההיא איכא למימר דההי' ללישנא דלא אמר כרות גיטא אתמר דלההוא טעמא ודאי בעי כל נכסיו. ולא מחוור.

ואיכא דאמרי דטעמיה דת"ק משום דמעיקרא כולל כל נכסיו והעבד בכלל ועכשיו אמר חוץ מקרקע פלוני יפגם כלל הראשון ושייר בו הילכך הוה ליה כמי שאמר בגופו של עבד חוץ שכיון שנכנס בכלל ולא פלגינן דבורא נעשה כל הנכלל דבר אחד ור"ש פליג עליה ופלגינן דבורא וזה הפי' הנכון וכך פי' הרב ר' יוסף הלוי בן מיגש בפ' מי שמת ודאי שחזר בו ממה שכתב כאן לפי שאינו נכון כלל. וכתב במס' בתרא תניא הכי ר"ש אומר כל נכסי וכו' חוץ מא' מריבוא שבהן לא אמר כלום חוץ מעיר פלוני אע"פ שאין שם אלא אותה עיר ואותה שדה לא קנה שאר נכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי וכו'.

וכיון שנתברר דינינו שכתבנו במקנה ד' אמות בחצרו שקנה צריכים אנו להודיע שלא אמרו הגאונים ז"ל שהיא תקנתם אלא במי שאין לו קרקע שסומכין על ד' אמות של ארץ ישראל או של קבורה שאין זה מן הדין כדמוכ' במס' נזיקין בב' ובג' מקומות. ונ"ל שלא הוצרכו לכך אלא במקום שאין להם בית הכנסת ידוע לכולם אלא שכל א' וא' יש לו מקום ידוע לישיבתו וזה אין לו אבל במקום שיש להם בית הכנסת ידוע לכולם או בית הקברות שקנו אבותם מממון צבור יכולין להרשות אגבן ולהקנות מעיקר הדין למה זה דומה לחצר של שותפין שאין בה דין חלוקה. ואסיקנא לשמעתי' דפלגינן דבורא ואע"ג דבפ' יש נוחלין פליגו בה רב מרי ורב זביד ההיא בחדגופא הוא והכא עבד ונכסים תרי גופי נינהו ובתרי גופי פלגינן כדרבא דאמר רבא בפ"ק דסנהדרין (דף י') פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה והכא לטעמי' אזיל ולפום מאי דאיתמר עלה סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן ולא פלגינן דבורא אלא בעצמו משמע לכאורה דהכא נמי קרוב שבא בגט אשה בחוצה לארץ וכתוב בו מתנת נכסים אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לגבי אשה דלא פלגינן דבורא בפסול קורבא אלא גבי עצמו ואשתו אבל בשאר קרובים עדות מיקרי וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

ומיהו כי מעיינא בשמעתא לא חזינא דשייך מפלג דבורא דהכא בכולהו פסולי דעדות ולא מדמי להו בגמ' להנך דאמרן ולפום הכי איכא למימר דהא מילתא לא שייכא בהני דהכא על פי הגט שהוא כתוב ברחוקים היא נשאת וקרוב גלויי מלתא בעלמא הוא דמגלה דהיינו חתימתידייהו דסהדי לאפוקן מחששא בעלמא דחיישינן בה ואיהי על פי הגט היא נשאת ואין כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כלל ואין מקום לחוש אלא שיהיו סבורין מתחלה שכל גט שאין עושין מעשה בכולו אין דנין במקצת שבו ומ"ה מדמו לה לשייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין אבל בדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא שייכא כלל ומ"ה לא הוה קשה לן מהתם ואשכחן ליה לר"ה ז"ל. ירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם ובו עדים קרובים לזה ורחוקי' לזה ר"י אומר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה דלא פלגינן דבור' בפסולי עדו' בהכ"ג דעדו' שבטלה מקצתה בטלה כולה היא.

אבל השתא משכחי' התם בגמ' דמערבאי בהאי פירקא הכי כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה בגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לב' בני אדם כאחד והיו העדים פסולין לזה וכשרים לזה ר' זירא בשם ר' אסי אתפלגון ר' יוחנן ור"ל חד אמר מאחר שהם פסולין לזה וכו' ר' זירא לא מפרש ר' אבין מפרש ר' יוחנן אמר מאחר שהם פסולין לזה ריש לקיש אמר פסולין לזה וכשרין לזה א"ר אלעזר מתניתין מסייעא לר' יוחנן מה השנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף וכו' ור' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנן ורבנן חד אמר יאות אמר ר"א וח"א יאות אמר ר"א מן דמר יאות א"ר אלעזר עושה עדות א' באיש כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מן דמר לא א"ר אלעזר יאות נעשה כשתי כתי עדיות כשרים לזה ופסולים לזה ועכשיו לפי זה הירושלמי כיון שעלתה שמועה זו דפלגינן דבורא התם נמי פלגינן ונעשה כשתי כתי עדים כשרים לזה ופסולים לזה.

ורבינו הגדול פסק בפ"ק דמכות כר' יוחנן וקשיא ליה הלכתא אהלכתא.

ואפשר דהכי קאמרי מערבאי. דלר"ל דאמר התם פלגינן דבורא והתם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומ"ה קשה ליה בתרווייהו א"נ מעיקרא קס"ד דכיון דעל ב' בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא טעמיה דר' יוחנן משום דלא פלגי' דבורא והיינו דאמרת לא יאות אמר ר"א כלומר שאין טעמו דר"י משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהכא כשתי עדיות היא אלא טעמיה דר"י משום דלא פלגינן דבורא וכל שטר שבטל מקצתו בטל כולו וכן הדין בעבד שהביא גיטו אבל למ"ד יאות אר"א טעמיה דר"י משום פסול עדות הוא דה"ל כעדות אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דגלי רחמנא ע"פ שנים עדים או שלשה עדים וקי"ל כר' יוחנן אליבא דמ"ד יאות אמר ר"א וקי"ל דפלגינן דבור' ולא קשיין אהדדי ועוד אני עתיד לכתוב בענין זה בפ"ק דמכות בענין אילעא וטוביה בס"ד.

דף ט עמוד א

הא דאמרינן בש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד. הקשו בתוספות והא מתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר גמר מיתה ואין גט לאחר מיתה. וי"ל הכי נמי קאמרינן חוזר בנכסים ואינו קונה אלא לאחר גמר מיתה ואינו חוזר בעבד ונמצא שקונה מחיים ואיכא למימר אומדן דעתא שאדם יודע שאסור להוציא קול שלבן חורין על העבדים וגמר ויהיב, כנ"ל.

אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. ראיתי בתוספות חכמי הצרפתים ז"ל שדקדקו מכאן דכיון שאנו משיאין את האשה על פי גיטה ואין אנו מצריכים אותה לקיימו אלא א"כ יש עליו עוררים אלמא שהמוציא שטר על חבירו אעפ"י שהוא נפרע שלא בפניו או שבא ליפרע מןהיתומים או מן הלקוחות לא טענינן ליה מזוייף הוא ואין צריך לקיים את השטר ומביאין עוד ראיה מהא דגרסי' במציעא פ"ק (דף י"ד) אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום שכתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן מדקאמר הא שיעבד נפשיה אלמא בשאינו מקויים עסקינן שאם נתקיים היל"ל הא כתיב בו הנפק כדאיתמר התם בסמוך ואע"פ כן אין חוששין לזיוף. וא"ת היא הנותנת משום הכי יחזיר משום דטענינן להו ליתמי וללקוחות מזויף הוא ואי נפרע בפניו איהו טעין ואי מודה מודה. הא לאו מילתא היא דגרסי' נמי התם אמתני' דתנן מצא שטרי חובות אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אין בהם אחריות נכסים יחזיר והוינן בה במאי עסקינן אילימא בשחייב מודה כי יש בה וכו' ואי כשאין חייב מודה כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חורי מגבי גבי וכו' וא"א דטענינן ליה מזויף מאי פריך מב"ח גבי תיפו' ליה דטענינן לי' שלא בפניו מזויף אלא וודאי דלא טענינן ליה.

אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. ראיתי בתוספות הצרפתים ז"ל שדקדקו מכאן דכיון שאנו משיאין את האשה על פי גיטה ואין מצריכין אותה לקיימו אלא א"כ יש עליו עוררין ש"מ שהמוציא שט"ח על חבירו אעפ"י שהוא נפרע שלא בפניו או שבא ליפרע מן היתומים או מן הלקוחות לא טענינן להו מזוייף הוא וא"צ לקיים את שטרו, ומביאים עוד ראיה מהא דגרסינן במציעא פ"ק אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן, מדקאמר הא שעבד נפשיה ש"מ בשאינו מקויים עסקינן שאם נתקיים הול"ל הא כתוב בו הנפק כדאתמר התם בסמוך ואעפ"כ אין חוששין לזיוף, וא"ת היא הנותנת משום הכי יחזיר משום דטענינן להו ליתמי וללקוחות מזוייף הוא אי נפרע בפניו איהו טעין ואי מודה מודה, הא לאו מילתא היא דגרסי' נמי התם אמתני' דתנן מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אם אין בהם אחריות נכסים יחזיר והוינן בה במאי עסקינן אילימא בשחייב מודה כי יש בהם אחריות נכסים אמאי לא יחזיר אי בשאין חייב מודה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר, ואין חייב מודה היינו שאומר מזויף הוא ואין מחזירין על סמך זה שלא יגבה אלא בקיום השטר אלו דבריהם ז"ל.

ואין בהם ראי' של כלום, והדין אינו כן שבודאי כל הנפרע שלא בפניו ומן היורשים ומן הלקוחות צריך הוא לקיים שטרו דאפוקי ממונא לא מפקינן בלא שטרא דמקויים, אבל זה אינו דומה למשנתנו שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא לינשא ואנן לא טענינן לה כדאמרינן איהו לא מערער אנן ניקום ונערער, ועוד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת כעין מה שהאמינוה לומר מת בעלי, וזה שאמר שמואל יחזיר ולא חיישינן לזיוף אפשר שהיא בשעדים מצויין לקיימו.

אבל לפי דעתי יותר ראיה היא לדברינו דבכל שטר שנפל אמרינן כיון שנפל איתרע ליה וחוששין לכל מה שאפשר לחוש וכדמקשי' התם בכל אותו הפרק וליחוש דילמא כתב בניסן ולא לוה, א"ג לא נתן עד תשרי, ואפי' בדברים שאין לחוש להם במקום אחר חוששין שם בשנפל, ועל כרחן של חכמים הללו ז"ל התם ראוי הוא לחוש לזיוף שכיון שנפל איתרע ליה ואפי' כשתמצא לומר בעלמא אין חוששין, וכיון שכן האיך מחזירין ליחוש שמא יבוא ליפרע מנכסי יתומים או מנכסי לקוחות והם אינן יודעין לטעון, אלא ש"מ שטוענין ליתומים וללקוחות לפיכך יחזיר דכל אימת דלא מקיים לא גבי אלא מיניה ובמודה, ומה שהקשו בגמ' ממתני' אי בשאין חייב מודה אמאי יחזיר משום דבחששת פרעון נמי עסקינן וה"ק אי בשאין חייב מודה אלא שהוא אומר איני חייב לך כלום אמאי יחזיר, ואי הוה מוקי לה בשטוען מזוייף הוא ויחזיר משום דלא גבי עד דמקיים ליה אי הכי רישא נמי אמאי לא יחזיר, ותו דכיון דאין חייב מודה אע"גדמקיים ליה כיון שנפל חיישינן ביה לפיסולא וכ"כ שם רש"י ז"ל ושמואל לא חייש ובשלהי בתרא גרסינן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואוקימנא התם כגון דאיכא שטרא בידיה ולא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה, מדקאמר אין נותנין סתם משמע שאעפ"י שלא טענו יתומים טענינן להו ואמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, והכי מסתברא דאי לאו משום דטענינן להו, אע"ג דטענו לאו כלום הוא דטענתייהו טענת שמא היא, ומשום שמא לא מצרכי' ליה כלום.

והא דאמרינן בשמעתין ערער בעל דין הוא דהול"ל ערער לקוחות אי הוציאה גט ואין עמו כתובה, אלא משום דמתני' להתירה לינשא היא משום הכי ניחא להו לאוקמה בבעל, ובירושלמי גרסינן מי עורר רב הסדא אמר בעל עורר א"ר יוסא אף הלקוחות עוררין שלא (תפר) תטרוף מידם, ומסתברא דהיכא דאמר שליח בפ"נ ובפ"נ דהימנוהו רבנן ואפי' בא"י משום תקנת עגונות גובה מן הלקוחות ואעפ"י שטענו מזוייף הוא, שמספר כתובה נלמוד שכך כתב לה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי כדאמרינן ביבמות באומרת מת בעלי, ומיהו אפשר דה"מ לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת לא שאין מדרש כתובה אלא לעיקר אבל לא לתוספת, וכן דעת מקצת מורים וכתוב אצלנו בפ' הכותב, וכיון דמשום מדרש כתובה לית לה מדינא לית לה שאין קיום שטרות מתקיים בעד א' לענין ממון כדאמרינן עצמו קנה נכסים לא קנה.

אילימא חרש. איכא דק"ל דילמא אלם הוא שהוא כפקח לכל דבריו, ונראה דאלם יכול להגיד מתוך הכתב הוא שהרי האמינוהו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כדאיתא בפ' מי שאחזו, וכ"ש הכא דכתב הגט מוכיח כדאיתא בשלהי פ' המביא דלקמן.

שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. איני יודע למה שנו לשון זה והי"ל לשנות שוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, שכל הדברים הללו בגיטי נשים נאמרו והיכי תלו תניא בדלא תניא, ושוב מצאתי בתוספו' האחרונות שאמרו כיון דתנא בגיטי נשים קאי נקט ליה ברישא.

ואיכא למידק בשחרורי עבדים נבעי שני עדים דהא בין לרבה בין לרבא גבי אשה משום עגונה הקילו ובעבד ליכא למימר הכי כדתניא רשב"ג אומר בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדי' ושאר כל השטרות לא, ואמרי' בפרקין דלקמן מ"ט דרשב"ג שלא יהיו בנות ישראל עגונות אלמא בשחרורי עבדים ליכא משום עיגון, ואין לומר במביא גט ממדינת הים אפי' בעבד איכא עיגון שמשנתנו לידו לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול, אבל בעדים שאינן יכולים לחתום גבי אשה איכא למיחש שמא ילך בעל למדינת הים ותעגן ותיתיב א"נ מאית ומיעגנא ויתבה, אבל עבד אם אינו משחררו ישא שפחה ולא ליעגן, א"נ כיון שהאמינוהו בגיטי נשים האמינוהו בשיחרורי עבדים שלא נחמיר בקל יותר מבחמור, אבל התם כיון שאם חתמו בזה ובזה השטר כשר אין כאן חומרא.

שוו למוליך ומביא וכו'. והקשו בתוספתא בשלמא באשה איכא משום תקנת עגונות אבל בעבד מה עיגון יש כדאמרינן לקמן עדים שאין יודעים לחתום וכו' אמר ר' שמעון בן גמליאל בד"א בגיטי נשים פי' רש"י ז"ל משום תקנות עגונות שמא ירצה זה המגרש לפרש בים וכו' אבל שיחרורי עבדים ליכא משום עיגון. וא"ל במביא גט ממדינת הים אפילו בעבד איכא עיגון לפי שמשכתב לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול אבל בעדים שאין יודעים לחתום גבי אשה איכא למיחש שמא ילך הבעל למדינת הים ותעגן ותיתיב אבל עבד אם אינו משחררו ישא שפחה ויעגן. א"נ כיון שהאמינוהו בגיטי נשים האמינוהונמי בשחרורי עבדים שלא יחמיר בקל יותר מבחמור אבל התם שאם חתמו בזה ובזה השטר כשר אין כאן חומר.

דף ט עמוד ב

בעידי מסירה ורבי אלעזר היא. איכא דמקשו והא תניא ולדברי ר' מאיר בארבעה ולר' מאיר בעידי מסירה פסולא דאורייתא הוא ולא משכחת ארבעה מדרבנן. ומתרצין הק"א ואם כדברי ר' מאיר כתבו שחרור זה לעבדי ומת וס"ד כותיה ארבעה הן.

דף י עמוד א

מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני. פי' רש"י ז"ל וערכאות נמי ליכא בקדושין היכא דאיכא עידי מסירה ישראל דבגט שחרור הוא דגזרינן דלמא אתי למיסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקידושין כיון דמאורייתא מקודשת משום עידי מסירה א"א אינה מקודשת שרינן אשת איש לעלמא.

וא"ת נימא כי היכי דהכא גט פסול הוא וקדושי אחר תופסין בה אף הכא נמי קדושין פסולים הם ואם בא אחר וקידשה חוששין לקדושי שניהם להחמיר. ולאו מילתא דכיון דהכא מן הדין כשר אלא שחוששין משום מזויף מתוכו א"נ דגזרינן שמות מובהקים אטו שאינן מובהקים לא גזור אלא בגיטי נשים משום דילמא סמכו עלייהו בלא עידי מסירה ואתו למישרי אשת איש לעלמא אבל הכא ליכא למיגזר שמות מובהקים אטו שאינן מובהקים דאי אתי למיסמך בשאינן מובהקי' גופייהו או בלא עידי מסירה אין אתה מתיר את האסור אלא אוסר את המותר אע"ג דאיכא למיגזר אטו שאינן מובהקים דלמא סומכים עלייהו בלא עידי מסירה ואם בא אחר וקידשה יאמרו שאינה מקודשת אין חוששין לכל זה וזה פי' לפירש"י ז"ל.

ועוד שאין גוזרין בקידושין כל הגזירות הללו שהרי אין אנו גוזרין בו שעידי הקדושין אין חותמין זה בלא זה גזרה משום כולכם שאם כן היה עד כותי כשר בקדושין וטעמא משום דלא שכיח כל ה"מ בקדושין אלא בגיטי נשים שפעמים שהוא כותב גיטו בערכאות משום קטטה או לקלקולה או שחששו שלא תהא כל א' וא' הולכת ותולה עצמה ביד כותי ומפקעת עצמה מיד בעלה אבל בקדושין אין אדם כותב קדושין בערכאות, ועוד דקדושין כיון דאיכא קדושי כסף וביאה קדושי שטר לא שכיחי כולי האי ולא גזור בהו רבנן.

דף י עמוד ב

זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה וכו'. פירש"י ז"ל זה שלא בפני זה גזירה משו' כולכם דתנן בפירקן דלקמן אמר לי' כולכם כתובו גט לאשתי א' כותב וכולם חותמין ואי לאו הוו חתמי כולהו פסול דבקפידא דבעל תליא מילתא דלא שויא גיטא אלא בהכי לפיכך תקנו היכא דלא אמר כולכם שיהיו כל העדים נקבצים בשעת החתימה פי' לפי' גזירה שמא יתנהו לה בשנים מהם וסבור שהוא כשר אבל עכשיו כשהם נקבצים ודאי חתמו כולהו ועוד דכיון שהם צריכים להמתין זה את זה בחתימה הדבר ידוע לכולם שכולם צריכין לחתום בו ולא אתי למיהבה ניהלה בלא חתימת כולם. ואחרים אמרו שכשאמר להם חתומו צריכין לחתום זה בפני זה כדאמרינן בכולכם כתובו בשלהי פר' האומר ואין דבריהם נכונים שלא אמרו כן אלא בכתיבה שאדם יודע שא"א לכולם לכתוב את הגט וגמר ואמר לשם כך שיכתב א' בפני כולם אבל בחתימה כיון שכולם חותמין אין צריכין להיות במעמד כולם אלא מטעמא דלעיל.

והראב"ד ז"ל פי' זו שאמרו בפ"ב בכולכם חתומו שנים משום עדים וכולם משום תנאי ואפילו מכאן ועד י' ימים ובלבד שיהיו צריכים לחתום זה בפני זה וכן נמי פי' בפי' אין חותמין זה בלא זה היינו שלא בפני זה אבל לפניו חותם זה בלא זה.

ול"נ דהכי פי' שני עדים שבגט אין חותמין זה בלא זה אלא זה בפני זה חותמין גזרה משום כולכם עדים שאם אמרן בפי' צריכים הם לחתום ביום א' לפיכך גזרו על כל ב' עדים שלא יחתמו אלא זה עם זה ממש ששניהם דומים לכולכם עדים שאלו ואלו משום כולכם עדים ולא משום תנאי אבל בכולכם סתם אין צריך לחתום זה בפני זה כלל אלא חותמים ב' מהם ביום זה ואינך מכאן ועד י' ימים אפילו שלא בפניהם דלא גזרינן בהו כלל אלא הרי הן כשאר כל התנאים דמקיים ואזיל אנפשי' והיא תחוש לעצמה והבעל יחוש לעצמו וקולר תלוי בצוארו.

ובירושלמי (א,ד) גרסינן: מעתה אפילו שניהם כותיים שנייה היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין מעתה אפילו כותי א' יהי' פסול א"ר בון בר חייא תפתר בשחתם ישראל בסוף אמר ר' יוסי אתיא כמאן דאמר עדים חותמין בשטר זה בלא זה בריר כמאן דאמר אין חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתום כותי בסוף כשר פי' דאי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה בהדיה כלל.

ולפי סברא זו שאמר בפי' עידי זה שלא בפני זה דאמתני' קאי ושביק כל הנך פרוקי ולעולם דחתים להו וכיון שאין חותמין אלא זה בפני זה אי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה בהדיה ואין חוששין שמא חתם בפני עד א' ישראל והלך לו ובא כותי זה וחתים שכיון שבפניו של עד לא חתם לא היה נשמט עד שיחתום ומעיקרא דאמרינן בגמ' דידן לא הוה מחתים ליה מקמיה לאו משום כבוד ההקדמה אלא משום דבסוף שמא חתם שלא מדעת ישראל אבל חתם ישראל לבסוף מחזא חזי ליה ולא חתים ליה בהדיה ולא הוה ס"ד למיחש לרווחא שבק ומיהו אפ"ה הוה לי' למימר אלא אמר רב פפא זאת אומרת וכו' אלא גמרא דמערבאי פליגא כדפליגא נמי בהאי דמכשר אפילו למ"ד חותמין זה שלא בפני זה כשישראל חתום לבסוף ולא חאיש לרווחא.

בשלמא מכר מדיהיב ליה זוזי קמייהו קנה ושטרא ראיה בעלמא הוא אי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו. פי' ומשום כן נאמנים ואפילו טען הלה לא מכרתי לך לעול' וה"ה לשטרי הלואות שבכלל הכשר הם דהא כל השטרות קתני וטעמא נמי מ"ה דכיון דיהיב זוזי אשתעבדו ליה נכסי ושטרא ראיה בעלמא הוא כי היכי דתיפו' ליה ואי לא דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו וכתבי וגבי נמי ממשעבדי דכיון דעביד בערכאות קלא אית ליה.

והיינו דאמרי' בפ' המביא דלקמן (גיטין י"ט ע"ב) רב פפא כי אתי ליה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של כותים מקרי ליה לשני כותים במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי וליכא למימר התם דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל דהא נעשה בהדיוט אע"ג דמסריה ניהליה לא מגבי ביה אלא מבני חרי דאלמא עידי מסיר' בשטר של כותים לא מפקי קלא ומ"ש בערכאות וליכא למימר דחתימי עלוה סהדי ישראל דאי חתימו עליה מאי עבוד בערכאות איכא עבוד בישראל הוא ואפילו בהדיוט נמי כדאמרינן התם בסמוך האי שטרא פרסאה דחתימו עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי ושטרא פרסאה סתם דעביד בהדיוט מדלא קאמר דעביד בערכאות כדקאמר בקמייתא ואע"פ כן הכשירו וכדאתמר התם ששטר בכל לשון כשר. וכן פי' רש"י ז"ל שטרא פרסאה דעבי' בערכאות וחותמיהן כותים וערכאות קלא אית להו ומאן דגריס התם ומגבי ביה מבני חרי דלמא משום דלא סמיך אמסיח לפי תומו דכותי למיגבא ממשעבדי ואבני חרי סמיך אלא שאין גרסא זו נכונה וכך מצינו נמי לגאון איכא דגרסי מבני חרי ואיכ' דגרסי ממשעבדי מיהו רובא דרבנן דעלייהו סמכא גרסא מפומא דרבוותא דעליהון סמכא שמעתא וגבי בה ממשעבדי גרסי.

ואי ק"ל היכי אמרינן הכא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קנה הרי אמרו אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואין זה שטר להקנות בו לא תטעה בזה דהתם היינו טעמא משום דלא סמכא דעתיה עד דיהבי שטרא לראיה אבל כשנכתב בכסף קנה הילכך אף כאן קנה בשטר ערכאות.

אלא שטרא מתנה במאי קני בהאי שטרא כחספא בעלמא הוא. פירש"י ז"ל וה"ה דמצי לאוקומה בעידי מסירה דאינהו משוו ליה שטרא אלא שנוייא דחיקא היא דשני לעיל דהא פרכינן עלה מדקתני סיפא ר"ש ואצטריך לשנויי.

ולא מחוור לי, דע"כ ההוא שנוייא איתיה דאי לא בעידי מסירה ור' אלעזר מילתא דאיתיה בקדושין קתני. אבל אני אומר שמעול' לא העמידו משנתנו דוקא כר' אלעזר דהא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ואפילו בשמות מובהקים לתנא קמא דגזר גזרי' דלא למיגבי ממשעבדי ומשמע נמי בלא עידי מסירה כלל. ועוד דאי בעידי מסירה ובשמות מובהקים אפילו נעשה בהדיוט נמי כשרים.

אלא ודאי כי מתרץ לעיל בעידי מסירה אסיפא מתרצינן וכו' וה"ק כל השטרות העולין בערכאו' אע"פ שחותמיהן כותים ואין שם עידי מסירה כשרי' חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שאין להם הכשר לעולם ואפי' בעידי מסיר' ושמות מובהקים.

ואב"א תני חוץ מכגיטי נשים. פי' ה"ק אפי' באתרא דליכא הרמנת מלכא אערכאות אלא ערכאות העומדות מאליהן הן ואפ"ה קתני מתני' דכשרים וקתני חוץ מכגיטי נשים אבל ודאי הלכה כשמואל דדינא דמלכותא דינא בכל כיוצא בזה ובפר' חזקת הבתים נוסיף ביאור בע"ה,

ואע"ג דאמרן לעיל מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני הא אזיל ליה לההוא פירוקא ועוד דכיון דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי ומודה דהיכא דאיכא דינא דמלכותא כשרים חוץ מגיטי נשים מילתא דליתיה בשטרות הוא.

והאי לאו בני כריתה נינהו. קשה לן ולימא נמי דלאו בני עדות הם ועוד אפילו בעידי מסירה ליחוש שאינן בקיאין לשמה ועוד שאינ' כשרים לכתו' את הגט דאדעתא דנפשייהו עבדי הכי כדאית' בפ"ב. וליחוש נמי למחובר ולנכתב ונחתם בלילה ולשלא אמר להם כתובו וחתומו ולשאר כל דקדוקי גיטין השתא במדינת הים חיישינן בכותים לא ניחוש.

ואני אומר דבהא סלקי ונחתי בגמ' וה"פ דשמעתא והא לאו בני כריתות נינהו כלומר אין להם עסק בכלל גיטין מפני שפסולי עדות הם ואין גיטי נשים כגיטי ממון שנסמוך עלייהו משום דלא מרעי נפשייהו ועוד שאין כתיבתן כשירה ואפילו אחרים עומדים על גביהם ובא לשון זה כולל נמי כל דברים שפוסלים בגט שאין נזהרים בהם כלל. ומפרקינן בעידי מסירה עסקינן ועידי מסירה כיון שרואי' שמות מובהקים שואלין על הדבר ובודאי שמעו מי כתב גט זה בערכאות והיאך נעשה מעשה ואלמלא היה בו א' מהדברים הפוסלים בו לא היו נזקקין לו וכיון שהוזקקו להיות עליו עידי מסירה ודאי עמדו עליו ושאלו ושמעו שישראל כתבו בכל דקדוקי גיטין אלא שכתבו במעמד ערכאות והם חתמו עליו.

ומפני טעם זה נפסל גט אשה שנעשה בהדיוט בשמות מובהקים ובעידי מסירה משום דלית ליה קלא ושמא לא שמעו עידי מסיר' שנכתב בכותים והיו סבורים שמא ישראל כתבו ששמו כשם הכותים ואף ע"ג דלא שכיחי ושם מובהק הוא לא שכיח נמי דכותים כתבי גיטי נשים ואפילו שמעו שנכתב בהדיוט לא שמעו היאך נכתב ומי כתבו שם ותולין שנעשה בסופר ישראל ופסול אבל בערכאות ליכא למיחש כדאמרן.

והיינו דאמרן אבל שמות שאינן מובהקים מאי לא א"ה אדתני סיפא לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט כלומר שפסולין לעולם ליפלוג וליתני והא דמפרקינן נמי אבל שמות שאינן מובהקים נעשו כשאר שטרות שנכתבו בהדיוט ופסולין כך פירש"י. ואב"א לא הוזכרו גיטי ממון קתני ואריש' קאי.

ואין פי' זה עולה לי כהוגן, דא"כ לא היה לו לומר ליפלוג וליתני בדידה דמשמע דמתניתין גופא ניחא אלא שהיה לו לחלוק חלוק אחר כדרך כל ליתני וליפלוג בדידה שבתלמוד אלא הכי היל"ל אלא הא דקתני סיפא לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט במאי אי בשמות מובהקים הא אמרת כשרים ואי בשמות שאינן מובהקים אפילו ערכאות נמי ועוד דקאמרינן הרי הוא כשאר שטרות שנעשו בהדיוט מי דמי פסולו של זה אפילו בעידי מסירה ומטעם אחר והיכי תלי מילתא בדלא דמי לה כלל ה"נ אפשר לומר הרי הם כשאר שטרות שעדיהם כותיים שפסולין ועוד דאי בגיטי ממון לא היה ליה למימר אסורה ועוד מדקאמרינן סיפא אתאן לגיטי ממון משמע דעד השתא כולה סיפא בגיטי נשים שנעשו בהדיוט הוה מפרש לה.

והפי' שפירשתי נכון. ומן הירושלמי למדתיו, דגרסי' התם (א,ד) אמר ר' יעקב בר אחא קול יצא ברבים מעתה אפילו שניהם כותיים שנייה היא שאין בקיאין בדקדוקי מצות גיטין והא ר"ש מכשיר בגיטיהן רבא בשם ר' זעירא אתיא דר"ש כר"א דר"א אמר אע"פ שאין עליו עדים כשר כן ר"ש אמר אע"פ שאין עליו עדים כשר מעתה אפי' נעשה בהדיוט הוי צורבא לההיא דאמר ר' יעקב בר אחא קול יצא ברבים וכך פי' דקא סלקא דעתין שקול יוצא בערכאו' ואם לא נכתב בהכשר או שעשאוהו קול יש לה ולפיכך כשר. ואקשינן א"כ נמה ר"ש מכשיר בגיטי ערכאות והדרן קושיין לדוכתא ומפרקינן כשהכשיר ר"ש לא הכשיר אלא בעידי מסירה ואקשינן אם אתה סומך על עידי מסירה אפילו נעשו בהדיוט נמי ומפרקי' מפני שזה יש לו קול וזה אין לו קול ואין סומכין על עידי מסירה הואיל ואין לו קול כמו שפירשתי.

ואפשר שזה הקשו מעתה אפילו שנים וכו' הוא ק"א היכי אמרת דמשום קול שיוצא לערכאות כשרים והא אמרי' לעיל מעתה אפילו שניהם כותיים ומפרקינן לה עלה שנייה היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין כמו שהוא מפורש באותו תלמוד והרי אני רואה שרבי שמעון מכשיר בגיטיהם של ערכאות ואינו חושש לדקדוקי גיטין.

דף יא עמוד א

תניא אמר ר' אלעזר בר' יוסי כך אמר להם ר' שמעון לחכמים לא נחלקו ר"ע וחכמים על כל השטרות העולין בערכאות שכשרים. ואפילו בלא עידי מסירה חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שפסולים בלא עידי מסירה אבל בעידי מסירה דברי הכל כשרים על מה נחלקו על גיטי נשים שנעשו בהדיוט שר"ע מכשיר בעידי מסירה וקסבר עידי מסירה דייקי וחכמים פוסלין מפני הטעם שפירשנו ורשב"ג אומר אף אלו כשרים גיטי נשים בהדיוט א"כ אערכאות קאי במקום שאין ישראל חותמין.

וי"ל על מה נחלקו בזמן שנעשו בהדיוט אשאר שטרות ובלא עידי מסירה וכל הברייתא כפשוטה ואתיא כהאי לישנא דאמרינן לא הוזכרו גיטין דפסולין אלא בזמן שנעשו בהדיוט אלא שאין טעמו של ר' עקיבא מחוור ואפשר דמשום דמסתפי דאי משקרי נתפסין למלך בגניבה ומש"ה לא הוו מפסדי נפשייהו וכת' שטרא דשקרא וגרסא דכולהו נסחי כדכתיבנא וכת' תניא כל השטרות העולין בערכאות של כותים אע"פ שחותמיהן כותים ר"ע מכשיר בכולם וחכמים פוסלין בגיטי נשים ושחרורי עבדים א"ר אלעזר בר' יוסי אמר להם ר"ש לזקנים לא נחלקו ר"ע וחכמים על שטרות העולין בערכאות של כותים שאע"פ שחותמיהן כותים שכשרים על מה נחלקו על שנעשו בהדיוט שר"ע מכשיר בכולן וחכמים פוסלין בגיטי נשים ושחרורי עבדים רשב"ג אמר אף גיטי נשים ושחרורי עבדים כשרים שאין ישראל חותם וגרסא זו התוספתא מסכמת לפי מה שפי' ראשון אע"פ שאין הלשון דומה למה שכתוב בגמר' ורש"י ז"ל מחק והגיה ודבריו מפורשין בפירושיו.

והא בעינן כתב שיכול להזדייף וליכא. ק"ל מכדי רבא כמאן אמר לשמעתיה כר"א דאמר עידי מסירה דר' מאיר בשטרא לא מיחייב כלל עד דאיכא סהדי דקמייהו אוזפי' ור' אלעזר לא בעי כתב שאינו יכול להזדייף שהרי שנינו אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא וחכמי' מכשירין ואמרי' מאן חכמים ר"א היא ואיכא למימר דהכא פריך אליבא דר"א תלמידו של ר"י דאמר לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין בשטרו' לא משום דלראיה קיימי וחיישינן דלמא הוה ביה תנאיה וזייפיה אבל בגיטין שאין יכול להזדייף ליכא למיחש לאחלופי שעידי מסירה מכירין ועוד אני עתיד לפר' זה בפ' המביא תניין בפ' בתרא דמכילתן בס"ד.

והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה. פי' לאו למימרא דבגיטין ושטרות העולין בערכאות דאמרן דכשרים לא בעינא אלא משום דקשה א"ה ממשעבדי נמי קס"ד דהכא בדלא מהדר עסקינן ומ"ה לא עדיף ממשעבדי ולהכי אקשי' והא אפילו לבני חרי נמי בעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה ופריק בדאהדר ופריך א"ה אפילו ממשעבדי לית ליה קלא.

ויש לפרש דבגיטין לא בעינן שיחזור ומתירין אותה בעידי מסירה כדאמרי' באידך פירקי' לקמן שאפילו על החרס ועל הנייר המחו' שיכולין להזדייף כשר בעידי מסירה לאלתר והכא נמי לאלתר עסקינן. ומיהו בעידי חתימה צריך לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה בגיטי נשים.ויש אומרים שסומכין על מה שכותבין בו בשיטה אחרונה ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין וז"א שהרי צריך הדבר לאומרו כדאמרינן בפ' המגרש לר' יהודה.

וי"א שאין צריך להחזיר עניינו של שטר כלל בגיטי נשים שהרי כותבין בו כדת משה וישראל ובמקו' שריר וקיים קאי ובמקום שכתוב שריר וקיים נמי אין למידין משיטה אחרונה משום דהא שטר דאין כתוב בו שריר וקיים כשר הוא וחוששין שמא בלא שריר וקיים חתמו ובא הוא וזייף שיטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים לפי שלא תקנו חכמים שריר וקיים במקומה ומה שאמרו שהיו כותבין בו מושל עם משה בגט מנהג היה להם ואפילו בגט ממון ואע"פ כן אין ללמוד משיטה אחרונה כלל אפילו מגיטי נשים, וכן השיב הראב"ד ז"ל.

אבל במקום שכתוב בו שריר וקיים י"א שלמדים בכל השטרות ואינו עיקר ובפ' הראוי לו אאריך אם יאריך הקב"ה ימי וראיתי כל סופרי הדיינין כותבין זה כדת משה וישראל בלבד בשיטה אחרונה שאין הדבר צריך ללמוד ממנו.

והוי יודע שכל הגיטין והשטרות שיש עליהם עידי חתימה ישראל אם לא החזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה אין השטר נפסל אלא שאין למידין משיטה אחרונה לפי שאין לחוש לזיוף יותר מאותה שיטה שאין העדים מרחיקין מן הכתב לא יותר משיטה אחת אבל בשטרות שאין שם עידי חתימה אם לא החזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה ונראה בסוף השטר פסול ואם כתוב בו משם למטה כלום חוששין לומר דזייפו. וככר כתבתי שכל זה לדעת ר"א אבל לר' יוחנן אפילו שטר שיכול להזדייף ואפי' בשאר שטרות מכשיר ר' אלעזר בעידי מסירה וכיון דסוגיין כר' אלעזר הלכתא כותיה והכי פסק ר"ה ז"ל ולא כן כתב ר"ח ז"ל.

בעא מיני ר"ל מר"י עדים החתומין על הגט ושמותיה כשמות הכותים מהו וכו'. י"ל "מהו" לחוש שמא כותים הם וא"ל לוקוס ולוס הכשרנו ומשום דאפי' כותים נמי כשרים בעידי מסירה ואתיא כר"ש אליבא דר"ע וכ"ש כר"ע ובאלו יש לחוש שמא בהדיוט נעשו ואפילו בעידי מסירה נמי פסולין לר"ש ורבנן כדפרישית לעיל ולפי' אינו מחוור ועוד שהיל"ל וחששנו ואין הכשרנו סתם בעידי מסירה.

וי"מ לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו משום דשכיחי ישראל טובא דמסקי ההוא שמא ואומרים שישראל הם וכשרי' בלא עדי' אחרים.

וי"מ כגון שהוא יודע שהם ישראל וכך שאל מי חיישינן שאם אתה מכשיר אתי למימר גיטי נשים שחותמיהם כותים כשרים בלא עידי מסירה או לא א"ל לא הכשרנו אלא לוקוס ולוס וגרסי' הכי דוקא לוקוס ולוס דלא שכיחי בישראל דמסקי בשמייהו כלומר ולא אתו למישרינהו אלא בידוע, אבל שמהתא אחריני דשכיחי בהו ישראל לא שאם אתה מתיר בידוע יתירו מן הספק, וצ"ע.

ול"נ כלשון ראשון ור' יוחנן קל הוא שהקל בשאינו ידוע והכשירן בעידי מסירה ושמות מובהקין וכן אמר ליה לא בא מעשה בידינו בשאלתך ולא הורינו בהאי לקולא לתלות אותן בישראל אלא בשמות מובהקים שהכשרנו דכדי הוא ר"ש לסמוך עליו בספק כותיה אבל בגט הפסול לכותים לד"ה לא סמכנו על הספק לומר ישראל הם ולשון הגמר' עולה יפה עם הפי' הזה.

דף יב עמוד ב

בפחות פחות משוה פרוטה. פי' רש"י ז"ל דלא חאיל הקדש אפחות מש"פ. ואק"ל והא אמרינן במס' מעילה צרף את המעילה לזמן מרוב' ולאו מילתא היא דהתם כשחל הקדש אשוה פרוטה ואכל פחות פחות מש"פ. ומיהו לא מחוור דא"כ ליתני התם בב"מ שש פרוטות הן וליחשוב הא אלא הכי קאמר האי גברא מעשה עבדי הקדש ואין פחות משוה פרוטה מעשה ידיו אבל אם היה אותו ממון בעין והקדישו אפילו אפחות משוה פרוטה נמי אחילי.

דף יג עמוד א

לעולם בבריא וכו'. קשה ליה לר"ת ז"ל למה לי מעמד שלשתן תיפוק משום דמצוה לקיים דברי המת דהא אפילו בבריא נמי אמרינן הכי כדאמרינן לקמן ואומר ר"ת ז"ל שלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שאינו מתחת ידיו של יתומים ומסר לשליח כגון אומר לשליח הולך מנה לפלוני או תן וכגון משליש מעותיו לבתו וכגון תנו שקל לבני בשבת שמסר נכסיו לאפוטרופ' ונוכל לומר כך וכך עשה מהן בההיא אמרו מצוה לקיים כדאיתא במסכת כתובות אבל כשאינו מוסר לא ועוד היה מקשה להביא ראיה לדבריו אלו בהא דאמרינן מתנת ש"מ במקצת בעי' קנין אמאי לימא מצוה לקיים דברי המת וכתב דא"ל משום מצוה אם רצו שלא לקיים אין כופין אותן הא אמרינן לקמן בפ' השולח שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים משום דמצוה לקיים דברי המת אלא ש"מ שאין אומרים מצוה לקיים אלא במוסר מתנתו לשליח ואק"ל א"כ אמאי כופין את היורשים לעשות לשפחה קורת רוח א"ל התם כיון שאמר כך זכו בהשמים וכמוסר מתנתו לשליח דמו כ"ז כתב ר"ת ז"ל בספר הישר.

ואפשר לפרש דמשום מצוה לקיים דברי המת אין כופין אותן שהרי אמרי' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם והדבר ידוע שאין כופין אותן וכדפי' רש"י ז"ל בפ' מי שהיה נשוי אבל שאני שפחה שכיון שאמר יעשה לה קורת רוח נעשה כמפקיר שפחתו ויצא לחירות וצריך גט שחרור ואי לאו מצוה לקיים דברי המת אינו אלא כמשטה בה אבל מכיון שאמר לבניו שלא להשתעבד בה ומצוה לקיים דבריו מדעת גמורה אמר ונעשה כמפקירה ולפיכך כופין אותן לכתוב לה גט ולדברי בה"ג ולר"ה ז"ל שפירשו קורת דאי אמרה לא מצינא למעבד הך עבידתא דקשי' לא כייפינן לה למה זה דומה לאומר תן מנה לפלוני ונתן שליח שאין היורשים יכולים להוציא מידו מאחר שזכה אף היא זכתה בעצמה על פיו, וכל זה אינו מתחוור.

אבל העיקר שנראה לי בדברים הללו שש"מ שמנה שליח או שצוה ליורשיו עשו כך וכך מנכסי ומת מצוה לקיים דבריו בין במוסר בין במצוה וזהו שאמרו בהולך מנה לפלוני שמצוה לקיים דברי המת מפני שהוא אומר תן מנה זה לפלוני או מנה סתם וזהו משליש מעותיו לבתו וזהו דין אומר תנו שקל לבני בשבת שהוא מלוה לנו לעשו' ומפני זה אמרו עשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח אבל האומר נותן מנה לפלוני במתנה אין אומרים מצוה לקיים דברי המת שהוא לא צוה לנו ליתן אלא הוא נותן מתנה אם קנה מן הדין קנה ואם לא קנה אין מצוה לקיים מה שאמר ובהא אמרו מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין. ודאמרינן לקמן הב"ע בפלוגתא דר"א ורבנן דמשמע דבנותן הוא ואע"פ כן אמר ר' יהודה הנשיא דמצוה לקיים דברי המת ודאי הכי הוא דכל שאמרתנו או הולך יש בלשון הזה לשון צואה או מתנה כדאמרינן התם עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו דהויא מתנה אבל כל שאמר יטול ויקנה יחזיק ויזכה וכל לשון מתנה שאין בו לשון צואה לבנים אין אומרים בו מצוה לקיים.

וא"ת הא מתני' תנו קאמר ולוקמה משום מצוה לקיים זו אינה שאלה שאם ליורשים צוה ליתן אפילו בשטר שחרור יתנו לאחר מיתה אלא ודאי מתני' כשאמר לעדים הוי עלי עדים ותנו מנה לפלוני שאני חייב לו שהוא כמוסר דבריו לעדים ואינו מצוה אותם לקיים דבריו אבל צוה ליורשים ליתן משלהם או שמנה שליח לקיים דבריו אומרים מצוה לקיים דברי המת ואפילו בשחרור מצוה על היתומים לשחררו לעבד. ורש"י ז"ל העמידה אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים.

ועוד ראיתי מקשים בשם ר"ת ז"ל במעשה דאיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפא זוזי בי רבא אמר היכי קני להו רב מרי הני זוזי וכו' לימא מצוה לקיים ועל כרחו יש לו לרבא ליתנם לרב מרי מפני מצוה זו ומשבשים בתירץסברות רבות ולדידי אין מצוה לקיים דברי המת אלא ליורשיו וה"ה למקבלים מתנתו שיש להם לעשות בשלו כמו שמצוה להם כענין עשו לה קורת רוח ותנו שקל וכן משליש מעותיו לבתו מכח מתנתו זכתה בהם אסור להן לעבור על מצותו אבל רבא בזוזי דאיסור מן ההפקר זכה בהם מה מצוה היא זו לקיים דברי המת בנכסים אחרים.

ומצאתי בירושלמי (א,ה): האומר עבדי עשיתי בן חורין הרי הוא זוכה ר' חייא בשם ר' יוחנן וכולן בשטר ויעשה בן חורין ר' אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת ר' אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה כופין את היורשים לקיים דברי המת א"ר זעירא בסתם חלוקים מהנן קיימין אם באומר שחררו אפילו ר' מודה אם באומר כתבו ותנו אפילו רבנן מודו אלא מהנן קיימין באומר תנו ר' אומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנן אמרי האומר תנו כאומר שחררו פי' הא למדת שבאומר ליורשים שחררו אפי' ר' מודה שכופין את היורשים לשחרר מפני שמצוה לקיים דברי המת ובאומר לעדים כתבו ותנו דהיינו מחמתו כשהוא משחררו אפילו רבנן מודו שאין כופין ואין אומרים מצוה לקיים וכו' מאחר שהוא לא צוה ליורשים לעשות כן, ונתבררו דברינו.

ושוב מצאתי כתוב [בתוספתא] במס' בב"ב (ט,ה) באומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו נתונה תהא שלו והרי היא שלו לא אמר כלום יטול פלוני בנכסי ויקנה בנכסי ויחלוק פלוני בנכסי ויזכה פלוני בנכסי הרי זה מתנה תנתן לו ר' אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת פי' ר"א זכה שהוא כאומר הריני נותן שדה פלוני לפלוני וכולם בשטר וחכ"א לא זכה ואין זה אלא כמצוה שתנתן לו אבל הוא אינו נותנה לו עכשיו ואע"פ כן מצוה לקיים דבריו למדנו מכאן שאע"פ שאינו מוציא שדהו מתחת ידו כיון שאמר תנתן מצוה לקיים דברי המת וכופין במצוה זו את היורשים ואפילו בשאר דברים חוץ מן השחרור של עבדים ולא כמו שהיינו סבורים לדמות מצוה זו למצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא מצוה זו נמסרה אף לב"ד לכוף עליה.

דף יג עמוד ב

אמר רבא מסתברא מילתא דרב בפקדון. (אי) [איכא] דק"ל פקדון למה לי במעמד שלשתן לימא כל האומר תנו כאומר זכו דמי ותניא ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ומתרץ דמעמד שלשתן אע"פ שלא קבל עליו נפקד קנה הלה ואע"פ שאומר לא אתן. וראיה לדבריו כפי דעתו ממ"ש רבא בבתרא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אתינא אלמא אי אתי אפילו בעל כרחיה. ולא מסתבר לי מדאמר רב אשי בההיא הנאה דקא משתניא ליה ממלוה ישינה למלוה חדשה גמר ומשתעבד נפשיה והאי טעמא לא שייך אלא במודה ומקבל עליו ליתן ואע"ג דאסיקנא דהילכתא בלא טעמא היא מיהו ודאי לאפלוגי במילתי' דרב ורב אשי קים לי' שפיר טפי מינן בתכסיס' דהמחא' אי בעינן למימר בהכין אי לא. ולישנא דאמרינן נעשה כמאן. והא דאמרינן בבתרא אי שלח לי לא אתינא משום דאי אתי כסיפא ליה מילתא ועוד דמאי דהוה עביד קאמר ואמאי ליטול כיון דלא הוה מקבל עליה.

וי"א משום דאמר תנו לאו כאומר זכו דמו אלא כמוציא מתנה מתחת ידו והיינו דלא אוקי למתני' משום דאמר תנו וכאומר זכו וראיה לדבר כפי כוונתם מדאמר בפ"ק דמציעא (דף י') וא"ת משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ולא נראה כפי דעתי דשאני התם דכיון דמציאה ביד מוצא נאמן הוא לומר לא נתכוונתי לזכות אלא ליתן שיש במשמע נתינה והוא נאמן בזה כמו שהוא נאמן לומר אני זכיתי בה תתלה כדאיתמר התם אבל לעולם כל האומר תנו כאומר זכו דמי וא"ת מ"מ קשיא א"ל לרבה אליביה דרב לית ליה כל האומר תנו כאומר זכו דמי ועוד דהכי קני אע"פ שאינן ברשותו של נפקד כגון שהטמין בשדה שאינו שלו או שהפקידן אצל אחר ואע"פ כן קנה במעמד שלשתן הואיל וישנן בעולם אבל במלוה שאינה בעולם לא קנה.

נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות וכו' ודאמר רב אשי בהאי הנאה דקא משניא ליה וכו'. תמהני למה לי מעמד ג' מכיון דאמר מלוה תנהו לפלוני ואמר הלה אין משתעבד לי בהאי הנאה או משום דנעשה כמי שאומר לו כן בשעת מתן מעות וא"ל במעמד ג' דכסיפא ליה מילתא לנותן למיהדר ביה סמכא דעתיה דהאי וגמר ומשתעבד נפשיה אבל שלא בפניו מימר אמר השתא הדר ביה ולא גמר ומשעבד ובשעת הלואה נמי ה"ק משתעבדנא לך ולכל מאן דקים לי ביה דאתי מחמתך ומטעמך דלא תיהדר ביה ובעי' נמי להאי טעמא מדעתיה תדע דאי לאו הכי לא אשתעבד אלא למאן דקני בקנין ודאי דמקרי אתי מחמתיה מן הדין ואפילו אמר ליה הכי בפי' אלא לדעתיה וקא מתנו.

ואיכא דדאיק מינה דאע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול אי אקנייה ניהליה במעמד ג' קנה ואינו יכול למחול דהתם טעמא מאי משום דלא קני ליה מדאורייתא כדפריש ר"ה ז"ל אבל הכא בעיקר שעבודא משעת הלואה נשתעבד לו ואין זה עיקר לפי שיש לומר בהאי נעשה ולא מדין תורה הוא אלא מתיקון חכמים דאינהו הוא דאמדינהו ואמרו כיון דמעמד ג' אקני ליה סמכא דעתייהו ואתי מחמתך קרינא ביה אע"ג דלא אקני לי' ממש בדרכי הקנאה דכל מוכר שטר חובו לחבירו נמי אתי מחמתו הוא ולא משתעבד ליה עד דאקני ליה ממש ואפ"ה יכול למחול א"נ לאמימר הכי הוה אנן לא ק"ל כאמימר וליכא למימר איהו קים ליה בדרב כדאמרינן לעיל דמחיל מילתא אחריתי היא ולא איירינן בה השתא ולא מסקינן ליה אדעתיה כלל וליכא למיחש להאי דיוקא כלל ובפר' מי שמת אברר הדבר אם גמר עלי השם.

ומיהו שמעינן מהא דאמימר דהיכא דאמר לי' בפי' בשעת מתן מעות משתעבדנא לך לדידך ולכל מאן דאתי מחמתך משתעבד לכל מאן דאתי מחמתיה ואי זבין או יהיב במתנה וחזר ומחלו אינו מחול דהא משתעבד ליה ולכל מאן דאתי מחמתיה כך שמעתי בשם הראב"ד ז"ל וכך מצאתי בספר עטור סופרים ואם כדבריהם לאמימר לא משכחת להו לדשמואל דמחילה דהא בשע' הלואה הוא שנעשית כמו שאמר ליה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ומאן דקנה מיניה בכתיבה או במסירה או באגב ודאי אתי מחמתיה הוא ולא יהי' יכול למחול וכי מפני שהקנה לו במעמד ג' הוא שנעשה למפרע כמי שא"ל כך אלא לאמימר בכל הלואה קאמר דנעשה כמשעבד לו ולכל מאן דאתי מחמתיה וא"כ לעולם לא משכחת דמוחל וקשה דשמואל אדשמואל ועוד שמעתי מביאין ראיה מסוגיא דשנים אוחזין (דף י"ג) מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והוינא בה ליחוש לקנוניא ומפרקי' אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל ואמאי ליחוש דילמא משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אמר לה ולא מצי מחיל דהא בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מוקי לה רבה והא מילתא שכיחא היא והוה לן למיחש וכיון דנפל שובר אתרעי ליה אלא ש"מ ליכא תקנתא דלא לימחול.

דף יד עמוד א

א"כ קנין בטעות הוא וקנין בטעות חוזר. כתב ר' יצחק ז"ל, כתבו רבוותא בהך עובדא הכי הוא דאיכ' סהדי דקמיהון עבדי חושבנא והכא הוה חושבנא ואשתכח דטעותא הוה א"נ דקא מודו ליה חבריה דהכין הוא חושבנא דאי לא תימא הכי כל שטרא דעלמ' נמי נימא דטעותא הוה וקשה לן ולהימניה מגו דמצי אמר פרעתיך דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים א"ל היכא דאיכ' מגו לא קאמרינן כי אמרינן בדליכ' מגו דטעין במעמד של עדים דאיכ' סהדי שלא פרע. שלא כוונו הגאון ז"ל אלא ללמד שאינו נאמן בטענת הטעו' מחמת עצמה אבל בבא בטענ' מגו נאמן ואפשר שדעת אלו הגאונים ז"ל שהטוען פרעתי לאחר שקנו מידו לא אמר כלום שכיון שסתם קנין לכתיבה עומד לא היה לו לפרעו אלא בפני עדים וכבר כתבתי דעת זו בפר' האשה שנתאלמנה.

וי"א שאע"פ שהטוען פרעתי אחר קנין נאמן אינו נאמן לומר טעיתי דאי לאו דהא חושבנא דוקא קים לי' בגוה לא הוה משעבד נפשיה בין בהמחאה בין בקנין ומדמו להא דאמרינן בשלהי בתרא (דף קע"ה) ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אינן נאמנין מ"ט אם אית' דפרעו לא הוה אמר תנו ואע"פ שהיתומים נאמנים לומר פרענו אנו אין נאמנים לומר חזר וא"ל אבינו פרעתי דאי לאו דקים ליה לאבוהון לא הוה אמר תנו וזה דעת חכמי הצרפתים ז"ל. ומיהו היכא דליכ' סהדי אע"פ שמודה שאמר במעמד שלשתן או שקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון דהיכ' דאיכ' סהדי הוא דאמרינן אי לאו דקיםליה לא הוה משעבד נפשיה אבל בליכא עדים מימר אמר אם איתא דטעיתי הדרנא בי דליכא דמסהדי עלי.וכן כתב הראב"ד ז"ל דהיכא דליכא עדים שהמחהו אצלו נאמן לומר טעיתי חשבוני מגו דלהד"מ, אבל יש עדים אע"פ שלא אמר להם אתם עידי אינו יכול לומר משטה אני בכם דאלימא מילתא בשטרא, ומסתברא ה"ה למודה אפילו בלא עדים דליכא טענת משטה אלא שיכול לומר טעיתי בחשבון מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם.

ודקאמר מר"ן ז"ל אי דקא מודה ליה חבריה מחוורתא דההוא דינא דהיכא דמרי ארעא מודי ליה דטעותא הויא פטור ומיהו גננא לא משלם לי' בשמודה דמעדנ' דאקני ליה מפטר כדכתב ר"ה ז"ל בפ' המקבל.

והיכא דגננא מודה ומרי ארע' לא מודה ודאי אי קנו מיני' למרי ארע' לא מהימן ומנא תימרא מדגרסי' במציעא (דף י"ג) מצא שובר בזמן שאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש דילמא כתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבינתה לכתובתה מניסן ועד תשרי ואתיא למיפסד לקוחות שלא כדין ומפרקינן ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והכא נמי אי במעמד שלשתן אקני כיון דיכול למחול כדכתבינן לעיל נאמן לומר טעינו בחשבון מדשמואל ואי קנו מיניה דלוהלמרי ארע' כיון דליתא לדשמואל בהא לא נאמן.

ואי ק"ל, נהי נמי דאינו יכול למחול כיון דאי בטעות הוה עליה דידיה הדר ליהמניה א"ל כיון שמכר אינו נאמן על ממון אחרים בשביל כך אא"כ עומד ופורע ואם תשאל הכא והתם וכיון שאין לוקח טוען בריא ליהמניה להאי דאמר פרעתי ועוד ליהוי להאי כעד א' שהוא פרוע וחייב שבועה שהרי אינו נהנה באותו עדות כלל. והא לאו מילתא היא דכיון שאין הלוקחיכול לידע בבריא אם נפרע כבר אם לאו והוא ודאי לקח מזה כבריא הוא כי היכא דלא ליטעון כל חד וחד פרעתיה שאם לא נאמר כן אין לך לוקח שטר חוב ויורש שלא הפסיד אלא אמרינן ליה א"כ שטרך בידיה מאי בעי וגבי המחאה נמי אם דפרעיה לא הוה סמיך ליה גביה ודקא קשיא לן נמי ליהוי כעד א' מעיד שאינו פרוע התם נמי אם אינו יכול לישבע לא הפסיד דהת' נמי תקנתא דרבנן הוא ובכה"ג לא תקון רבנן ומיהו לדידיה ודאי אמרינן שלים או לזה או לזה דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ור"ח ז"ל כתב אי אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או שהלכו להם למדינת הים או שטוענין שאבד לנו או שכחנו החשבון ואין הנתבע יכול לברר הטעות בראיה בהוראת בעלי דין, אין בדבריו ממש.

לא דכ"ע הולך כזכי דמי. פירש"י ז"ל כגון במתנה דליכא אחריות מודה שמואל שאינו חוזר. ואינו נכון דהא אמרינן לקמן בשמעתין דכ"ע הולך לאו כזכי דמי וכן אמר ר' יוסף הלכה כר' שמעון הנשיא ובפ' השולח (גיטין דף ל"ב ע"ב) בהדיא נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי.

אלא ה"פ: דכ"ע לא פליגי דלשון הולך דכזכי הוא פרעון אלא דשמואל סבר אע"פ שהוא כזכה יכול לחזור בו דא"א לזכות בו מאחר שברשות זו עומדים והוא חייב באחריותן ואפילו אמר בפי' זכי ורב סבר לא אמרינן האי מגו ואפילו הולך נמי זכי ולהודיעך כחו דרב פליגי בהולך.

ור"ת ז"ל פי' בספר הישר דכ"ע הולך כזכי ואם שלח מלוה אצלו שליח לשלוח מעותיו שהוא אינו חייב באחריותו שוב אינו יכול לחזור בו ולא מסתבר דהתם אפילו תאמר הולך לאו כזכי מכיון שהגיע ליד שליח מלוה זכה לו שידו כיד שלוחו ומיהו בשליח מתנה הולך לא כזכי ושמעתין דלקמן בשליח מתנה והיינו דלא קתני שאני חייב כדאמרינן הכא וכן כתב בהלכות ר"ה ז"ל. ואע"ג דגבי שחרור אי לאו דעביד ליה נייח נפש אלא הוה משחרר ליה וה"ל כתוב, כך פי' בתוס' בשם רבינו תם ז"ל.