מהרש"ל על הש"ס/גיטין/פרק א

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

תוס' בד"ה ואשקלון כדרום כו' בסה"ד יצא לחירות כו'. נ"ב שהרי צ"ל בפני נכתב כו' כמו שפי' ר"י ואפילו לר"מ דפליג ואמר עכו כא"י היינו לגטין אבל לא לעבדים אלמא דאף באותו צד סבר ר"מ דלעבדים לא חשבינן כא"י ואם מוכר עבדו לעכו אפילו לאותו צד יוצא לחירות וק"ו לתנא קמא וק"ל:

בד"ה ואם יש כו' לא טענינן להו מזויף כו' כצ"ל. ונ"ב והא דלא טענינן להו מזויף משום דלא שכיחא כמו שלא טענינן נאנסו תוס' פרק קמא דבבא מציעא:

דף ב עמוד ב

גמ' דאתחזק איסורא דא"א כו'. נ"ב והא דקאמר הוי דבר שבערוה חדא ועוד קאמר כלומר ועוד הוה ליה דבר שבערוה ומשום דביבמות פרק האשה רבה מספקא לן היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן אם מהימן אם לאו ואיכא מ"ד דמהימן אמר הכא ה"ל דבר שבערוה כלומר ואף כשתמצא לומר דאפי' היכא דאתחזק איסורא מהימן הכא שאני דה"ל דבר שבערוה ואין פחות משנים ע"כ לשון רשב"א בחדושיו:

בד"ה ואין דבר ערוה שראוי להתירו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואם יש עליו עוררין כו' ולא נטעון מזויף הוא וכו'. נ"ב וה"ה ללקוחות ויתומים וק"ל:

בא"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כו'. נ"ב פי' ונאמן לומר פרוע הוא מיגו דאי בעי אמר מזויף וק"ל:

בד"ה דאתיוה כו' וקשה דאטו בכיפה תלו לה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' וכי העדים תלוין לה בכיפה של ראשה וכו בפ"ק דסוטה דף ז ע"א:

דף ג עמוד א

גמ' מעיקרא מידק דייק כו'. נ"ב מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה כלומר ואפי' אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה וכן פירש רש"י ז"ל אלא דלישנא דגמרא לא משמע אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה כו' עד ולפיכך נ"ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז ונמצא משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חדא דמוציאו מידי לעז ופריך דאפי' משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כך נ"ל. עכ"ל רשב"א בחדושיו ואני אומר דרש"י פי' לא אתי לאורועי נפשיה אשליח קאי ולא אבעל. וכן משמע מלשון התוס' לקמן בד"ה הכא בפני כו' נ"ל:

רש"י בד"ה הכא בפני קאמר ולא קא מוכחא מילתא כצ"ל. ונ"ב פירוש דלקיומי אתי וק"ל. תוס' בד"ה הכא בפני אבל ידעתי אין מועיל כו' בסה"ד משמע ליה לרבה דידענו כו'. נ"ב פי' אפי' ידענו אינו מועיל וכ"ש ידעתי שהרי רבה בעי לומר בפני נכתב כו' אפי' בתרוייהו לאפוקי אליבא דרבא לא אשכח ידענו גבי גט דהא בתריייהו אין צ"ל בפ"נ אלא בידעתי לחוד ודו"ק:

בד"ה אטו כו' היכא קאמר רבא בריש פ"ב אפי' הוא ואחר מעידין על חתימת כו' כצ"ל. ונ"ב פי' שהשליח אמר בפ"נ חציו ואח"כ בא הוא עם אחר מן השוק להעיד על חתימת עד השני:

בא"ד עד שיאמר בפ"נ ונחתם כצ"ל. ונ"ב והא דפריך רב אשי לקמן אינו כפי' הקונטרס אלא כמו שפירשו התוס' לקמן וק"ל:

עוד בא"ד משום דדייק טפי כדפי'. נ"ב והשתא אתי שפיר בריש פרק שני. (עיין במהרש"א):

דף ג עמוד ב

תוס' בד"ה דתנן כו' או בא"י. נ"ב פי' דאפי' רבא מודה לפי המסקנא משום דשכיחי וק"ל:

בד"ה כי. צ"ל וכי:

דף ד עמוד א

תוס' בד"ה הא מני כו' ת"ק דרבי יהודה כו'. ל"ב פי' ת"ק דרבי יהודה היינו תנא קמא דאין כותבין במחובר כו' וא"כ אותו תנא בעל כרחו לא ס"ל דבעי כתיבה וחתימה לשמה אלא חתימה לשמה וכר"מ או כתיבה לשמה וכרבי אלעזר וחתמו אתורף קאי וא"כ לא בעי לומר בפני נכתב ובפ"נ ותנא קמא דרבי יהודה בריש פרק שני סבר נמי דבעי לומר בפ"נ ובפ"נ ובודאי לא מחלקינן בין סתם תנא קמא דרבי יהודה לסתם ת"ק. דר' יהודה ומסתמא חד תנא הוא ומשני נהי דחולק עם רבי יהודה גבי מחובר וסבר דלא בעי תרוייהו לתלוש מ"מ לענין בפני נכתב ונחתם סבר כרבי יהודה דבעי תרוייהו ולא מכח טעמא דר"י אלא האי ת"ק דרבי יהודה קסבר דכתיבה לשמה בעי וחתמו בתלוש דקאמר היינו בתורף וכר"א ומ"מ בעי שפיר בפני נחתם אף דר"א לא בעי אפי' חתימה מדרבנן מ"מ בעי בפני נחתם משום קיום דהא לפי האמת נמי סבר רבה להא דרבא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה עד שתהא כו' שכתבו על אילן תלוש. נ"ב עיין בחדושי רשב"א בפרק שני:

בד"ה דקיימא לן כו' וצ"ל במשולשין איירי כו'. נ"ב הכא מיירי במשולשין בגט אלא שאין השליח מכיר בשילוש ושני גטין שוין דקתני שוין בשמותיהן של נשים ולא בשמותיהן של אבות עד כאן לשון רשב"א בחדושיו בפ' המגרש:

דף ד עמוד ב

רש"י בד"ה ואיכא כו' נמי לא צריך סוף כו' כצ"ל:

בד"ה אלא מאי כו' כלום חסרו צ"ל כלומר:

דף ה עמוד א

תוס' בד"ה כשניסת כו' למעוטי נתנו לה ולא אמר כו' כצ"ל. :

דף ו עמוד א

תוס' בד"ה אפי' קן כו' להביא גט בפ"ב. נ"ב פה נחסר התירוץ והוא נכתב באשר"י ע"ש:

דף ו עמוד ב

תוס' בד"ה אר"י כו' ויריעה שאינה מסורגלת כו' כצ"ל:

דף ז עמוד א

תוס'. בד"ה עטרות חתנים כו' שעושין כעין כיפה כו'. נ"ב פי' שיושב בה החתן:

בא"ד חתנים וכלות וכו'. נ"ב ואף שהכא בסוגיא משמע דעטרה אפי' לכלה שרי מדאמר ליה בגברי כו' מ"מ כלילא דדהבא אסור אפי' לכלות וק"ל:

דף ז עמוד ב

תוס' בד"ה ויהיב תנא כו' דלאו אשנויא פריך כו'. נ"ב פי' לאו אשנויא דרצועה לחוד פריך אלא אלישנא דברייתא קדייק אבל לעולה אאביי פריך דאי לאו אביי לא הוה קשה דשפיר הוה קרי ליה דרך דקאי אכל הגבול עד א"י ודו"ק:

בד"ה אר"י כו' ר' יהודה דמתני' יחיד במקום רבים כו'. נ"ב פי' דהוא מפרש התנא קמא אבל הת"ק גופא לא ידיע לן אי סבר הכי וק"ל. בד"ה עציץ נקוב כו' אגג וחורבה ועציץ ר"ת כו'. נ"ב שמעתי שיש מפרשים שהוא משני רישא תחלה ר"ל הברייתא ראשונה שאמרה מביא וקורא מפרש תחלה ולא נהירא כי כמה פעמים משני סיפא תחלה אלא זהו הדוחק דלא הוה דומיא דאינך ולא משום שהיא ראשונה אלא נראה שהוא ר"ת כי הוא המפרש דבחרס יש לחלק בין נקוב לאינה נקוב אבל בעץ לא בעי נקיבה וכן כתבו התוס' להדיא בפרק כל הקרבנות שמתחלה היה ר"ת מפרש כן ע"ש:

דף ח עמוד ב

תוס' בד"ה אלא בארץ העמים כו' והכא בשמעתא על גושה כו'. נ"ב פי' מה שאמרו גזרו על גושה ועל אוירה והיינו הא דפ"ק דשבת דגזרו עליה כו' והוא מי"ח דברים ואותה גזירה מזכיר הכא בשמעתא אבל סוגיא דהכא פשיטא דאוירה ממש קאמר שהרי קאי אמה שלא יכנס אפי' בשידה תיבה ומגדל לרבי ולר' יוסי בר' יהודה דוקא בשידה כו' והיינו לפי האמת ומסקנא דשמעתא דהתם דגזרו אפי' על אוירה שהרי לשם מביא אח"כ האי ברייתא דרבי ור' יוסי בר יהודה ומסיק דכ"ע סברי משום אוירה ודו"ק:

דף ט עמוד א

גמ' והאמר ר"י בר מניומי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לעולם הוא כו' זכר עבד בנכסים כו'. נ"ב פי' אם יש לו שאר נכסים עיין באשר"י:

דף י עמוד א

תוס' בד"ה מצת כותי כו' וא"ת אמאי יוצא בה כו'. נ"ב אבל לא מקשה למה אינו אסור משום חמץ דפשיטא דירא הכותי שלא יתן לו הישראל ממנו לאכול ואי אפשר שלא יאכל שהרי הוא עשה לו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף י עמוד ב

רש"י בד"ה גזירה כו' בפרקין דלקמן. נ"ב בסוף האומר:

בד"ה תני חוץ כו' שע"י השטר כו'. נ"ב ולפ"ז לא קשה א"כ לא ליתני ושחרורי עבדים דלא גריע משטרי מתנה דאי לא תני ה"א האי כגיטי נשים לאו לרבויי שטרות קאתי וכמו שפרש"י אלא לרבויי שחרורי עבדים דדמיא לגט אשה קאתי וק"ל:

בא"ד דלא נחית למניינא ותנא לשמה כו'. נ"ב נ"ל הכי פירושו ותנא לשמה ומחובר בפרקי אחריני דלקמן ובמתני' דהכא לא ממעטינן דהא לא נחית למניינא ודו"ק:

תוס' בד"ה חספא בעלמא הוא ור"א נשאר לפי המסקנא כו'. נ"ב ואף שרש"י פי' דדוקא לתנא דברייתא הוא דדחיק לשנויי בהכי מ"מ הקשו התוס' שפיר דע"כ לאו שנויא דחיקא הוא מאחר שאנו מוכרחים לתרץ כן לתנא דברייתא לפי האמת א"כ שמעינן שכן דרך התנא הוא ודו"ק:

בא"ד ולא הוי אלא חספא כו'. נ"ב ומשום הכי פסלינן אפילו היכא דאיכא עדי מסירה דשמא אתא למסמך עלייהו ובעדי חתימה עובדי כוכבים לחוד הוא ודאי חספא ודו"ק:

דף יא עמוד א

תוס' בד"ה אבודיינא הכל שם אחד כו'. נ"ב פי' דלא תאמר אבו דיינא ושתי מלות הן ולכך אמר הכל שם אחד ולא שהיה שמו אבו לבד ודיינא כנוי לו ודו"ק:

בד"ה לפלוג וליתני בדידיה כו' וי"ל דגזרינן כו'. נ"ב וא"ל א"כ מאי פריך ליפלוג וליתני בדידיה אדרבה בהא עדיפא לפלוג דאפילו בשמות מובהקים גזרינן בהדיוטות אטו שאר שטרות וזה הוא חדוש גדול שהרי לפי האמת לא גזרינן כולי האי ונ"ל דלא קשה מידי כי לא תוכל לומר דהדיוטות פסולים אפי' בעדי מסירה ושמות מובהקים אלא אחר שנדע דתנא איירי בעדי מסירה ושמות מובהקים אבל כל זמן שלא נדע דמתני' איירי בכה"ג א"כ בהדיוטות דפסילי הוא כפשוטו ואין בו שום רבותא וא"כ ליתני שפיר בדידיה ולפלוג בשמות מובהקים דשמעינן מיניה לכל הפחות דאינם מובהקים פסולים אפילו בעדי מסירה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף יא עמוד ב

רש"י בד"ה התם כדקתני טעמא כו' ואפי' בעדי מסירה כרבנן כו'. נ"ב ויש לתמוה על דבריו ז"ל דאי כרבנן דמתני' היכי אכשר אפילו בשמות מובהקים בלוקוס ולוס דהא לרבנן אפי' בשמות מובהקים פסול גזירה שמות מובהקין אעו שאינם מובהקין וא"נ דאפי' בשמות מובהקין גזרו רבנן דלמא אתא למסמך עלייהו אלא דאיכא למימר כיון דשמות מובהקין נינהו דאיכא למימר דרובא לא סמכי עלייהו משום מיעוטי דאתי למסמך עלייהו בכי הא דאיכא למימר נמי דלמא ישראלים נינהו כולי האי לא גזרינן. ואי קשיא לך לוקוס ולוס הא לא מסקי ישראל בשמהתייהו דמדנקטינן לישנא דלא שכיחא דמסקי משמע דלאו שמות מוחלטין דלא מסקי ישראל בשמהתייהו לעולם קאמרינן ותדע דלרבנן גזרינן בשמות מובהקין דלמא אתי למסמך עלייהו ואי לא מסקי לעולם ישראל בשמות מובהקין דעובדי כוכבים היכא אתי למסמך עלייהו כלל לפי פירושו של רש"י ז"ל עכ"ל רשב"א בחידושיו:

דף יב עמוד ב

תוס' בד"ה וכי תימא כו' וא"ת מה בכך כו'. נ"ב יש מקשים אמאי לא הקשו התוס' על המשנה שאמרו חכמיה והלא אם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השיחרור כו' ונראה דלא קשה מידי דבשלמא גבי מזונות שהוא ממילא א"כ לא חשבינן ליה לחוב מה שיהא משוחרר שהרי בלאו הכי אינו מחויב לזון א"כ בשיחרור זה לא עשה לו שום חובה שהרי ממילא אין לו מזונות אם אינו רוצה לזונו אבל הכא שנאמר שיש בידו לזרוק ליה גט מעתה מ"מ חוב היה לו זה השיחרור שהיה פוסלו מתרומה דכל זמן שלא זרק ליה גט אינו נפסל וק"ל עוד י"מ אם כן לפי זה דלא חשבינן ליה חובה מאחר שבלאו הכי יכול לפוסלו אפילו אה לא יקבלנו כמו שמסקין התוס' א"כ גבי אשה אמאי חשבינן לה חובה קבלת הגט מאחר שבלאו הכי יכול לגרשה בע"כ ונראה דלא קשה מידי בשלמא גבי עבד דבודאי זכות הוא לו שיצא לחירות ומותר בבת ישראלית אלא שאתה באתה לדחות שהוא חובה ממקום אחר שפוסלו מתרומה משום זה לא תחשוב לו חובה שהרי יש בידו לזרוק לו גט בע"כ כו' ונשאר לו הזכות מה שאין כן באשה שאין זכות לה במה שגרשה א"כ נקרא הכל חובה אפילו מה שיש בידו לעשות בע"כ שהרי אין לה זכות מידי ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף יג עמוד א

תוס' בד"ה עבדא בהפקירא כו' אבל גר כו' נ"ב והא דקאמר עבדא בהפקירא ניחא ליה ה"ק עבדא בהפקירא ניחא ליה כגון לר' מאיר ואפי' רבנן לא פליגי עליה אלא בעבד אבל בגר נמי מודו וק"ל א"נ ניחא ליה אלא שאין לו רשות (רבו) אבל גר שיש לו רשות וניחא ליה הוי ממש חוב לו וק"ל ועיקר:

דף יג עמוד ב

תוס' בד"ה גופא כו' יקנה באודיתא כו'. נ"ב פי' שיודה הנותן שהממון שהפקיד ביד הנפקד שזה אינו שלו אלא הוא של אותו פלוני המקבל ואז יועיל אפי' אינו ביד הנפקד לאותו העת ואע"פ שאודיתא מהני אפי' בע"כ כדמוכח גבי רבא מ"מ לא קשה למה תקינו מעמד שלשתן יקנה באודיתא י"ל משום דשיקרא הוא ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו וחכמים הרחיקו זו המדה כמה פעמים משום דמחזי כשיקרא תקנו מעמד שלשה שיהיו כל הקנינים על פי הדעת והאמת אבל מאחר דזכי מהני אלא משום דדלמא איתרמי שלא יהיה הפקדון ביד הנפקד משום מילתא דלא שכיחא כי האי לא הוה להו לתקוני מעמד ג' מאחר שיש ג"כ תיקון בדבר באודיתא ודו"ק. (עי' במהרש"א):

בד"ה תנהו לפלוני כו' ואמאי לא מסיק כו' שאין לחוש כלל כו' והאשה יכפרו המכירה כו'. נ"ב פירוש שהיתה במעמד ג' לפי שאין הדרך לכתוב בתוך השטר באיך היתה המכירה ועוד אפי' בשטר מכירה לא יתכן מאחר דכתבה וחתמה א"כ בודאי לא מיחה דאי מיחה לא הוה ליה למיכתב שנור מכירה אלא מסתמא שתק א"כ הוי השובר שקר אלא בודאי שאינו כתוב בתוך השטר ותאמר שמכרה שלא בפניו דהיינו בלא מעמד שלשתן ודו"ק:

דף יד עמוד א

גמ' יהבינהו ניהליה למרי ארעא (מוגה) בטסקא. ונ"ב לשון הרי"ף:

רש"י בד"ה ה"ק כו' כיון דבאפי' כו' כצ"ל:

בד"ה שפיר כו' לאיש מלוה לשון אחר הד"א:

דף יד עמוד ב

גמ' ומדברין מחצייהן כו'. נ"ב ובערוך בערך דבר פי' שנראה כמו שמדברין מחציין מפני שמראש הכובע עד פיו אמה כמו מפיו עד רגליו: