חידושי הרמב"ן על הש"ס/גיטין/פרק ח

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עז עמוד א

ת"ל ונתן בידה מ"מ. פירש רש"י ז"ל מדלא כתיב בידה יתנהו. ואינו נכון שאין בונתן בידה לשון מיותר יותר מבידה יתנהו. אלא תרי ונתן בידה כתיבי בפרשה והב' מיותר לדרשא.

בכותב לה דין ודברים אין בנכסייך. פי' לישנא קיטא נקט והכי כתב לה אין לי בנכסיך ובפירותיהן דאי לא הוה אוכל פירות בחייה ומיהו לא צריך למיכתב ובפירי פירותיהן שאע"פ שאוכל פירי פירותיהן כיון שאם לא הותירה ולקחה בפירות קרקע אין מחייבין אותה. כדמוכח בפרק הכותב לאו מה שקנתה אשה קנה בעלה ואף ע"פ שלא כתב לה נמי בחייך ובמותיך קונה לה ואף ע"פ שיורשה לא גרעה ממשאיל ומשכיר דקני לה בפ' חזקת הבתים ביוצא בזו גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו פשיטא ביון דאית ליה בפירי הוא דקת אכיל בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך וצ"ל ובפירותיהן.

והא דאקשינן כי כתב לה מאי הוי וכו'. בדין הוא דה"ל לאוקמה כגון שנתן לה הבעל במתנה דאמרינן בחזקת הבתים מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ולר' אלעזר גופיה מתוקמא אפילו במוכר דאיהו אמר סתם א' מכר וא' מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. א"נ כגון שנתן לה אחר ע"מ שאין לבעל רשות בה. כדאיתא בקידושין ובנדרים. אי נמי כשקנו מידו דקי"ל מגופיה של קרקע קנו מידו אלא אגב דמוקמינן הכי במתניתין דהכותב שבמקומות אחרים מתני נמי האי מתני' בהכי וחד מתרי ותלת וארבע טעמי נקט.

דף עז עמוד ב

ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח וכו'. כתב ר"ח ז"ל: ואע"ג דקי"ל דברי ש"מ. ככתובין וכמסורין דמי הא קי"ל דמתנת ש"מ לא קני אלא לאחר מיתה ואנן בעינן שיגיע גט לידה או ברשותה מחיים לפיכך אמר לה שתחזיק מחיים אלו דברי הרב ז"ל. פי' לפירושו דהא ודאי מצוה מחמת מיתה הוה דהא תקף ליה עלמא טובא ומצוה מחמת מיתה אפילו במקצת לא בעי קנין.

והא דאמרי ותפתח בשבת, פירש"י ז"ל שאסור לטלטל הגט בשבת ולמוסרו לה ואע"ג דהשתא הו"ל קונה קנין בשבת ואסור וכן הגירושין עצמן אסורין כדקתני בתוספתא בפרק בתרא דביצה דאין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצין בשבת וכך שנויה בת"כ בפ' י"ה שביתת מצוה מנין שלא יקדש ולא יגרש ולא חולץ ולא ימאן ולא מייבם וכולה מתני' התם אלה כאן משום שהוא ש"מ התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו. שהרי כל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי והוה בדין לאסור דכתיב ודבר דבר כ"ש האי דיבורא דאית ביה מעשה ואפילו הכי מותר ואפילו לקנות מידו כדי שלא תטרפה דעתו עליו. והאי נמי אע"ג דמתנת בריא קא יהיב לגבי איסורא אמירתו מותרת כמו ביבמתו דכל כה"ג לא גזור ביה רבנן בדיבור. ומיהו לקנות מידו במתנת בריא לא שרי דשאני תיזול ותפתח שאינו נראה אלא כנועל ביתו לשומרו.

ומצאתי בשם ר' שמואל ז"ל שהתיר לקנות מידו במתנת ש"מ במקצת שאם עמד אינו חוזר. וא"כ למה לא נתן הגט מידו לידה. ואם היה מונח במקום שהיה רשות הרבים מפסקת יתננו לה ע"י שליח.

והא דאקשי ליה רב עיליש לרבא ממה שקנתה אשה קנה בעלה תימה הוא והא קי"ל במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ורבא גופיה משמע דס"ל הכי בפר' חזקת דליכא מאן דפליג. וזו קושיא חמורה על המפרש ודעתם כתובה לי שם בפרק חזקת אבל יש לומר שזה שכיב מרע מערב שבת אמר להם כתבו וכיון שהיה מסוכן היו שלוחים להולכה ולא הספיקו ליתן עד שקידש היום ונשאר הגט בבית הסופר. ולפיכך אמר רבא שיקנה בעל הבית שהוא שליח להלכה חצרו לאשה זו ותתגרש כמיד הבעל דאמרינן קנאתו ומתגרשת בו דודאי חצרו של שליח כידו הוא ולפיכך הקשה לו שמה שקנתה אשה קנה בעלה דמתנת אחרים היא ואעפ"כ שזה מתנת בריא התירו לו דיבור ומעשה נראה כדי שלא תטרף דעתו עליו של שכ"מ.

ומה שכתב רש"י ז"ל ותיזול איהי ותיחוד ותפתח שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכה ותנן נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה אין זה נכון שאין בתורת אגב הוא שאם כן למה לי ההיא דוכתא דמותיב ביה גיטא והא לא בעינן צרורין אלא שאין אשה מתגרשת מדין אגב אלא משום חשדא נגעו בה.

דף עח עמוד א

מתני': אמר לה כנסי שטר חוב וכו'. פירוש לפי שכיון שלא אמר לעדים בתורת גירושין אני נותנו לה לא על מנת לגרש נתן אלא רצה לשחק בה ובטולי בטליה להך נתינה שתהא לה כשטר חוב. ומיהו גיטא גופיה לא מבטל דלא אמר כלום בגט אלא לדידה קאמר כנסי וישנה נמי לאו בת איתגרושי היא שאין לה יד לזכות בגט ולא דמיא לחרש' דהתם יודעת לשמור גיטה ויש לה יד.

והרמב"ם ז"ל בחיבורו כתב כלשון הזה ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותה בתורת ספר כריתות אבל אם נותנו לה בתורת שטר חוב וכו'. וברייתא היא שנויה בספרי בלשון הזה ונתן בידה ושלחה מביתו. מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה וכו'. וכן הוא מוכח בתוספתא (ו,ט).

וא"ת ותיפוק לי' משום דילמא בטוליה בטליה ל"ק דאי איתא דבטלי' לעדים הוא אמר להו בפירוש בינו לבינם דהאי דאמר הכי בפניה משום כסופא דידה הוא לעולם אינו בטל עד דמפרש ביטול.

ויש לומר דטעמא דרישא משום ביטול נתינה ומשום סיפא נקיט ליה קרא בספרי ושלחה ומתניתין תרתי קא משמע לן רישא דחוזר ומגרש בו וסיפא דאע"ג דערק ליה חרציה והוי נתינה כיון דלא אמר לה כלום אינו גט וצריך לפרש וכדתניא פרק קמא דקידושין (דף ו') נתן לה גיטה וקדושיה וכו'.

והלכתא בכפות. פירוש דכי קאמר רבא ישן ומשמרתו בכפות שאינו יכול להלך. אבל ישן שאינו כפות לא משום שכיון שהוא מעצמו יעור משנתו וילך כיושב דמי וכל אלו מהלך לא קני אבל כפות אינו יכול לילך שהרי מחוסר היתר ודכוותה ניעור לא קנה אף על פי שהוא כפות דחצר המשתמרת שלא לדעתה ובפר' המביא תנין דאמרינן כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואוקימנא בכפות ולא מסיימין בה בישן משמע דלא בעי' ישן.

ובה"ג ז"ל כתב ובכפות נמי ה"מ דניים ויחבא היא וקא מנטרא ליה אבל היכא דתיר לא ולפי דבריו הא דלא מסיים התם בפרק המביא בישן דמאי דפרכינן חצר מהלכת מתרץ אבל משתמרת לדעתא שמעתא דרבא בהדיא היא דבעינן ישן וכן עיקר.

ויש מפרשים דה"ק: והלכתא דישן לא קני אלא בכפות קנה ואימא הכי כפות ומשמרתו הרי זה גט בין ניעור בין ישן אם אינו כפות אינו גט. וכן כתב הר"ם הספרדי ז"ל בחיבוריו וק"ל דהאי ודאי משתמרת לדעתא בעינן כדאמרינן לעיל וניעור אפילו כפות משתמרת לדעתו הוא דאטו אשה כפותה מי לא מגרשה בין בידה בין בחצרה שאינה משתמרת אלא משום שעומדת בצד חצרה ועוד דהא משום חצרה המשתמרת שלא לדעתה נסיב לה טעמא ולא משמע דסתיר לכולה שמעתא דרבא ומשבש לה לגמרי.

ארבע אמות שלה זהו קרוב לה. איכא דקשה ליה והא ארבע אמות של אדם אינם קונות לו ברשות הרבים ולאו קושיא היא דהתם פלוגתא היא ודילמא סבר רב קונות לו בכל מקום ומ"ד התם לא קני מוקי לה למתניתין כר' יוחנן אי נמי מוקי לה בסימטא ואמאי קרי לה רשות הרבים מפני שאינה רשות היחיד כדמתרץ בכמה דוכתי' וטעמא דמתניתי' בין לרב בין לר' יוחנן משום דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דהא ארבע אמות גופייהו בכל מקום דבר תורה אינן קונות ואין צריך לומר כל שיכולה לשמור דאינה קונה לה אלא מדבריהם ותקנת עגונות היתר להם וכדאמרי' לגיטין אמרו ולא לדבר אחר אלמא תקנתא דרבנן הוא בגיטין ומשום לית' דידהו חקינו בקידושין משום ויצאה והיתה ומ"ה קאמר ליה שמואל לרב יהודה דלא ליעבד עובדא משום דלא תקון לאפקועי קידושין אלא במקום יש לחוש לקלקל ושמא משנתנו הוראת שעה היתה או משום שעת הגזירה נשנית.

וכתב רבינו חננאל ז"ל, ואת לא תעבד עובדא ותורה ושתהא מגורשת לגמרי עד דמטא גיטא לידה לגמרי וכו' ואנו קבלנו מרבותינו שאפילו זרקו לה לחצרה לא משתריא ליה לעלמא עד דמטי גיטא לידה וכו' דגרסינן בירושלמי מחוור מכולם עד שיתנו לידה אלו דברי ר"ח ז"ל ודברי קבלה הן וראוין לחוש אבל ודאי רבא עבד עובדא בההוא גיטא דש"מ בריש פרקין דאי צריכה חליצה מה הועילו בתקנתם ושמא לפוסלה על האחין שיהו כופין אותו לחלוץ ולא דאיק ור"ה ז"ל כתב הלכות הללו ולמעשה כתבן. ואעפ"כ הוא מקפץ ומדלג בהם שלא לפרסם בהם קולא כמנהגו בכל מקום הראוי להחמיר.

הא דאמרינן והא א"א לצמצם. ק"ל דילמא דלא חזי' מאן קדים א"נ חזיון אפשר דלא קים לן בהו שאע"פ שא"א להם לצמצם אם באים כאחד אין אנו יכולין לכוין. וי"ל דאי לא ידעי ה"ל ספיקא דרבנן ומוקמינן איתתא אחזקתה. ולא אמרינן מגורשת ואינה מגורשת. ואם צרתה דערוה חולצת דגזרינן אם אתה אומר חולצת מתייבמת. ולפיכך אוקי בב' כיתי עדים דהויא להם ספק דאורייתא כדאיתא בפ' ד' אחים (יבמות דף כ"ח).

ולהך סברא דרב יוסף ההיא דתניא לעיל באידך פירקין ואי אינו יודע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת ה"נ מתוקמא בב' כיתי עדים כנ"ל. וי"ל דמתני' קשיתיה דקתני מחצה על מחצה דה"ל למיתני ספק. זו היא שאמרו מגורשת.

דף עח עמוד ב

(מ) שניהן אין יכולין לשומרו. תימא הוא, כיון שאין היא יכולה לשומרו אמאי מתגרשת. ובתוס' מפרש שניהן אין יכולין לשומרו כ"א בפני עצמו אבל שניהם ביחד יכולין לשמרו ואינו מחוור לי שכיון שהדבר תלוי בשמירה כל מקום שצריך הבעל אגיד בה והיא אינה מגורשת ואפשר לפרש שניהם אינן יכולין לשמרו והוא בתוך ד' אמות שלה ולפיכך מגורשת וכיון שאינה יכולה לשמור אינה מגורשת גם זה אינו כלום.

היתה ידה עשויה קטפרס וכו'. אי' דקשה ליה, וההוא מתגלגל הוא. ואמרי' בפרק ב' אוחזין מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי. ולאו קושיא היא דשאני מתגלגל דהתם כגון צבי שבור שאפשר שינוח שם. אבל הכא אין מקום לנוח בידה.

והא דאקשינן הכא וכי לא נח מאי הוי תתגרש מאוירא דד' אמות. איכא למידק בה והא אויר שאין סופו לנוח הוא ואויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. וא"ל משום דבעיא ולא איפשטא. וה"ק תפשוט דלאו כמונח דמי או תפשוט דבעי ר' אלעזר. ואף ע"ג דמכל חדא יכול למידחייא ניחא ליה לאוקמא בעומדת ע"ג הנהר. וי"ל דהכא בסופו לנוח הוא משעה ראשונה. אלא דלא נח שבא הרוח ונטלתו וכיון דמעיקרא למינח קאי וכחו דזורק היא דמפיקא ליה תפיס ליה לשון ראשון.

והא דאמרינן נמי הכא אבל קדמה דליקה לגט לא דמעיקרא לאו למינח קאי לא דמי לאויר שאין סופו לנוח דהתם איכא אויר אבל הכא אויר דליקה הוא והכי אמרינן בהדיא בפרק השואל התם לא מפסיק מידי הכא מפסיק כלי כ"ש הכא דמפסקא דליקה וי"ל דאפי' לא מפסקא דליקה כגון שזרק לאויר חצר והיתה דליקה בראש החצר השני אינו גט דמאבדו לדעת הוא דמעיקרא לאבוד זרק.

דף עט עמוד א

והא דתנן כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת. ולא קתני נמחק או נשרף כדקתני סיפא משום דאורחא דמילתא נקט למעלה שכיח רוח מצויה ושאינה מצויה ואם נטלתו הרוח בהא קתני מתני' דמגורשת מיד ובחצר שכיחי מים ואש ומ"ה קתני נמחק או נשרף. ותימה הוא מן הרמב"ם ז"ל שכתב כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות מג' סמוך לגג נתגרשה ובלבד שינוח. אבל אם נמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט. וזה א"א שנאמר הרי זו מגורשת ואם נמחק הגט או נשרף אינה מגורשת אלא אם היה שם משעה ראשונה רוח שנטלתו דה"ל אויר שאין סופו לנוח ילא מינטר ביה ודאי אינה מגורשת.

דף עט עמוד ב

לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים וכו'. א"ל מאי קמ"ל היינו מתני' דתנן כל גנות העיר רשות א' ובלבד שלא יהא גג נמוך י' או גבוה י' וחכ"א כל אחד ואחד רשות לעצמו. ויש לומר שמואל בשוין קמ"ל. א"נ לקלוט מאויר קמ"ל וא"ת אמאי לא אייתי הכא ממתני' משום דאמר כך דיורין חלוקין ומשמע לכל דבר, קא משמע לן.

כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונה הרי זו מגורשת. פי' והוא שהיה כנגד החצר הפנימית דאי נפיל לתוך פנימית נפיל דה"ל אויר חצרה מה שאין כן בקופות אוקי' בקופה שאין לה שולים. ופירש רש"י ז"ל דהא לא נח ואין מחיצות אלו עשויות לאוירן לשמור דאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו וכן פירש שהיא מונחת בקרקע שלה. ואינו מחוור לי שכיון שאין שולים לחיצונה ופנימית שלה הוא בדין הוא שלא תפסיק ויקנה לה אויר חצרה.

ויש לפרש שמונחת בסימטא או בחצר שאינה של שניהם או בכל מקום שקונה לה כגון דאכלה בה תמרי ולא קפיד בעל ודקאמר שאין אויר כלי קונה נמי קשה הא דאמרינן בפרק בתרא דע"א מכי מטי לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעתא דמנא. וא"ל התם בדנקיט ליה כותי בידיה. ומש"ה קני לה אפילו מאוירו ולא מחוור ובמסכ' מנחות אמרינן נמי דאויר כלי ככלי דמי. אבל הכא מש"ה לא קני דאויר דחיצונה הוא. שהרי בתוך מחיצות של חיצונה הוא עומד. וכיון דפנימית לאו כחיצונה דחיצונה מנטרא דלא להכי עבידי והא גיטא דמינטר אף במחיצות אינה מגורשת. והיינו מה שאין כן בקופות. ואינו צריך לפנים.

מתניתין: כתב לשם מלכות שאינה הוגנת. בזמן שהאומות מונין למלכיהם ומלכיות מקפידין בדבר. וי"מ בשם אלו דוקא שהם שם מלכות כגון הבית חשיבותא דידן מלכות שלמה וחורבן נמי תורף מלכות נבוכדנצר וחשיבותא דידן היא שמונין להפסק מלכות שלנו אבל ליצירה בכבוד שמים אין אדם מקפיד ולא תקנו תדע מדלא קתני ליצירה דרבותא הוא טפי מחורבן הבית.

וצריכה גט מזה וכו'. פי' רש"י ז"ל ואע"פ שקידושי שני אינן קידושין. וביבמות מפרש טעמא גזירה שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ואין צריך כאן משום שגט זה גט גמור הוא מן התורה וקידושי שני קדושין גמורין וצריכא גט מן הראשון משום תקנתא דרבנן דפסלי להאי גיטא.

ולא בפירות. פרש"י ז"ל פירקונה, ודין פירות קאמר. ובירוש' מפרש שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל.

ולא בלאות. פירש"י ז"ל הקיימים מבגדים שהכניסה לו ואינו שכל כליה הקיימים אינה מפסדת מהם כלום כדאמרינן בכתובות אם היא זנתה כליה מי זנו וכן כתב ר"ה ז"ל ביבמות.

והולד ממזר מזה ומזה. פירש"י ז"ל אם החזירה הראשון וילדה הוי ממזר מדרבנן ולא היא דמראשון הוי ממזר דאורייתא דקדושי שני קידושין גמורים הם כדפרי' החזירה לאחר הגט כשר גמור הוא ומשני הוי ממזר מדרבנן ואסור בממזרת.

דף פ עמוד ב

גמרא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכ"א הולד כשר. פי' אשלום מלכות נמי קאי דעליה קיימא סוגיא ופליגא דשמואל דאמר הרי זו מגורשת ומשמע דתנשא לכתחילה. ור"ת ז"ל פירש דלא פליגא ואהיה במזרת וכתב במערב קאי אבל שלום מלכות לרבנן לית להו כלל כדשמואל ותקון פי' שנאמר דרב לא נחית לאיפלוגי אדשמואל ולא לאורויי בה כלל אבל קאמר כולה מתני' לר"מ אבל לחכמי' הולד כשר בכולן חוץ משינה שמו ושמה שהן מודין שהולד נמי ממזר והא דאמרינן בפרק המגרש והא איכא שלום מלכות וכו' רישא דמתני' נקט לה. ומקשינן מכולה מתני' לר"מ וכי משני ליה התם הולד ממזר הכא הולד כשר אקשי הניחא לר"מ אלא לרבנן מא"ל דמ"מ קשיא סיפא דמתני' ואפילו לשמואל דלית ליה שלום מלכות לרבנן ואנו נסמוך על הפירוש הראשון שהוא להחמיר והוא מחוור.

וא"ד נשאו וה"ה לזינו. ק"ל מאי משמע דמסייעת ליה לרב המנונא מינה ולאו מילתא היא. דכיון דלא ס"ד טעמא דמשום דמחלפא ע"כ אינה אסורה לראשון אלא משום שזנתה תחתיו.

ומפרקינן לא נישאו דוקא משום דמיחלפא. פירש"י ז"ל דדמיא לה, דכי היכי דגזרינן התם משום שמא יאמרו גרש זה ונשא זה אבל זנות לית לה קלא. ומידע ידיע דפריצותא בעלמא הוי ולא דאיק לישנא והוא עצמו ז"ל פירש ביבמות משום גזירה דאתו למימר הכי באשה שהלך בעלה למדינת הים.

אלא י"ל דכיון דאיכא עדות מידע ידיע דמשום ערוה נשא ולא אתו למימר חלץ זה ונשא זה ועוד כיון דחליצה בב"ד הוא קלא אית ליה וליכא למיחש. והתם נמי לא אמרו שמא יאמרו גרש זה ונשא זה אלא משום שהיא צריכה גט משני. וכל עיקר לא הצריכוה גט ממנו אלא מפני שרצו לאוסרה על הראשון משום טעמא דאיתמר עלה התם מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה. וכל זה לא שייך ביבמות הי' בדין היה להוציא' בגט למ"ד אין קדושין תופסין ביבמה ולמ"ד תופסין ביבמה נמי דין הוא שנא' יוציא זה וקיים זה אלא משום דמוחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים גזרו בה.

ומיהו ק"ל, כיון דמתני' ר' עקיבא כדמוקי לה ביבמות. וכדכתב רש"י ז"ל היכי מסתייעא רב המנונא מינה ואמר הכי יכילנא למימר נשאו דוקא דהא לר"ע יבמה שזנתה ודאי אסורה ליבמה דכאשת איש דמיא כדאמרינן במס' סוטה אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה אלמא מיתסרא עליה ודאי הא מני ר"ע אלמא לר"ע פשיטא היא שאסורה ליבמה וכבר פירשתי ביבמות דלאו מדר"ע מקשינן ומסייען אלא משום דודאי קי"ל דלא פליגי רבנן בכולה מתני' אלא בהולד ממזר אבל בכל הדברים האלו מודין הם. ומש"ה קתני נשאו שכל הדברים שנמצא לדברי הכל לא רצה לשנותם במחלוקת וסמכי' נהו בגמרין אהא דתני' בתוס' דברי ר"מ שאמר משום ר"ע אבל חכמים אומרים אין ממזרים ביבמה. אלמא לא פליגי אשארא ועוד דלישנא קמא דמשמע זינו לא ע"כ משום רבנן קתני הכי. ולישנא בתרא לא בעינן לתרוצי ממתני' ר"ע הא לרבנן לא תצא דקס"ד טעמא דמחלפא בהלך בעלה טעמא הוא וקושטא קאמר.

דף פא עמוד א

דילמא נתן קאמרי תצא. מפורש בתו' מפני שקול זה לא לחנם יצא אלא לאוסרה על בעלה וכיון שכתיבה אינה כלום אלא לדברי ב"ש ודאי משום נתינה יצא הקול.

הא דאמרינן א"ר יוחנן משום ר' יהודה בר אלעאי בא וראה מה בין דורות ראשונים וכו'. אי' דק"ל מכדי ר' יהודה סתמא מאן ניהו ר' יהודה בר אלעאי. והא אמרינן פרק אלו נערות א"ר יוחנן ר' יהודה ור' דוסא חמרו דבר א' וי"ל דה"ק בא וראה מה בין דורותינו לדורות ראשונים שהן מחמירין ואנו מקילין דכוותא שאמרו אם ראשונים מלאכי' אנו נביאים ואעפ"כ כיון שהיה נראה לו להקל לא הי' מכניס דבריו מפני איש.