פני יהושע/גיטין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

בעזרת האל רב ושליט השליטין. אתחיל לפרש מסכת גיטין

משנה המביא גט ממדינת הים ופירש"י כל ח"ל קרי ליה מדינת הים כו' עכ"ל. נראה שכתב כן לאפוקי ממ"ש התוס' דמד"ה היינו דוקא מדינות הרחוקים לכך כתב רש"י דכל ח"ל כו' אפי' הקרובים לא"י נמי קרי מד"ה ואף שהר"ן ז"ל כתב בכוונת רש"י כפי' התוספות מ"מ פשטא דלישנא לא משמע כן מיהו נראה דהאי כל ח"ל שכתב רש"י לאו דוקא היא דהא לת"ק דמתני' ודאי אותן העיירות המובלעים וסמוכות א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ כדאיתא להדיא בגמרא אלא די"ל דהני ודאי לא מיקרי ח"ל כיון שמובלעים ולא בא רש"י אלא לרבות הנהו דאינן מובלעים אע"ג דסמיכי אפ"ה בכלל ח"ל הם וצ"ל בפ"נ ובפ"נ ולפ"ז יהיו דברי ת"ק דמתני' כמו לרבי יהודא שמציין סוף הגבולים כדקאמר מרקם למזרח והן העומדין סוף לגבול בגבול הרחוק יותר ורואין כאילו חוט מתוח עליהן דהיינו מרקם כלפי כל המזרח אע"ג שכבר כלה הגבול של ארץ ישראל אפ"ה כיון שהם תוך חוט המתוח מיקרי מובלעים וראיה לפירש"י מדברי ר' יהודה ור' מאיר דאי ס"ד כפירוש התוספות א"כ אינהו נמי פליגי את"ק דת"ק לא קאמר אלא דהרחוקים צ"ל בפ"נ ובפ"נ אבל קרובים לא ולר"מ מדקאמר דעכו כא"י מכלל דבהנך מודה דצריך אף על גב דקרובים נינהו דהא ר"י גופא קאמר דעכו הוי גבול צפון והוא קרוב ממש דחציו בא"י וא"כ ע"כ דהנך רקם ואשקלון נמי קרובים נינהו ואפ"ה לפנים מהם ממש מצרכי ר"מ ור"י לומר בפ"נ ובפ"נ ואם נאמר באמת דפליגי הו"ל לתנא דמתני' לסדר פלוגתייהו בהדי דרשב"ג ור"א ומדאפסיק בדברי רבנן בתראי בין דברי רבי יהודא ור"מ משמע דאינהו לא פליגי כלל אדרבנן וכן משמע להדיא בגמרא גבי כפר סיסאי דקאמר אפי' רבנן דפליגי אדר"מ דוקא בעכו דמרחק' כו' ואי כפי' התוס' אדרבא הת"ק ורבנן בתראי לא מצרכי לומר אלא ברחוקים לגמרי ופליגי אדר"מ לקולא ודוחק לומר דרבנן דקאמר בגמרא לא קאי אלא אדר"י לחוד אבל לפירש"י ז"ל א"ש דרבנן דמתני' לגמרי כדר"י ס"ל וכדכתיבנא אלא דברקם לחוד ודאי פליגי דאל"כ מאי מוסיף רשב"ג. וכמו שאפרש בסמוך או שנאמר דרקם דרשב"ג לאו היינו רקם דר"י כמו שאפרש בל' התוספות ודו"ק:

רש"י בד"ה צריך השליח כו' וזה השליח הבעל עשאו שליח להולכה עכ"ל. וכוונתו דבשליח קבלה אצ"ל בפ"נ וב"נ כמ"ש הר"ן ז"ל לקמן והטעם דבשליח קבלה כיון דאתא הגט לידו נגמרו הגירושין א"כ לית לן למיחש שהבעל יבא ויערער דאנן סהדי דבלב שלם גמר וגירש ע"י וזה לא יצדק אלא לשיטת התוס' לקמן דאנן לא חיישינן לענין לשמה דרוב בקיאין ולזיוף נמי לא חיישי' אלא דעיקר החששא שהבעל יערער שלא כדין משא"כ בשליח קבלה לא שייך חששא זו משום דגמר ומגרש משא"כ לפירש"י לקמן דחששא גמורה היא כמו שאפרש לקמן בעזה"י קשיא מ"ש שליח קבלה משליח הולכה ונראה לענ"ד דכיון דבשליח קבלה נגמרו הגירושין במד"ה עצמה תו לא חיישי' כי היכי דלא חיישינן לגיטין שניתנו במד"ה מיד הבעל ליד האשה ובאתה אח"כ לא"י דמותרת להינשא בדליכא ערעור וה"נ דכוותיה ודו"ק:

רש"י בד"ה רקם וחגר תרגום של בין קדש כו' לפמ"ש בסמוך מדוקדק הל' שכוונתו דכיון דת"ק גופא מצריך אפי' בקרובים א"כ ע"כ רקם וחגר מא"י ממש הם והיינו מובלעים כדמשמע בתרגום וכמ"ש התוספות ואפ"ה מצריך רשב"ג כיון שהם רחוקים מעיקר הישוב לכך מותחין החוט לפנים מרקם וחגר דאע"ג דמובלעים מצריך משא"כ לת"ק וק"ל:

תוספות בד"ה המביא גט אע"ג כו' מ"מ לא הוצרך לפרש כו' משום דברוב המקומות כו'. ועיין במהרש"א ודבריו נכונים וכן משמע להדיא מל' תוספות שכתבו ברוב המקומות מכלל דאיכא מיהא איזה דוכתא דקרי נמי לגט ממון סתם גט ועי"ל דדבר הלמד מענינו הוא דהתם קתני ברישא הודאת בע"ד כמאה עדים והשליש נאמן משניהם כו' וכן אתה אומר בגיטין וא"כ ע"כ בגט ממון איירי דאי לענין גט ממש לא מהני הודאת בע"ד דהיינו הבעל ואשתו כדמסיק שם להדיא בגמרא הוא אומר לגירושין כו' והיא אומרת נתן לי ואבד אינו נאמן ולפ"ז אפי' מאן דמוקי להאי וכן בגיטין אגיטי נשים צ"ל דלא קאי ארישא אלא אשליש נאמן לחוד קאי מיהו למאן דמוקי לה אגיטי ממון לא הוצרך לפרש כיון דמסברא הכי הוא והא דלא כתבו כן אמשנתינו נמי דודאי ע"כ אגיטי נשים קאי י"ל דמשום דלמ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו היה מקום לטעות דבשט"ח נמי צ"ל בפ"נ ובפ"נ ולפי האמת ליתא דבממון לעולם בעינן שני עדים והשליח אינו נאמן לענין ממון וכמ"ש התוספות בד"ה ואם יש עוררים וק"ל:

בד"ה ממדינת הים הא דלא נקט כו' להכי נקט ממ"ה דמשמע רחוק כו' לאפוקי רקם וחגר כו' עכ"ל. כבר כתבתי מה שיש לדקדק דלפ"ז יהיה מההכרח לומר דר"מ ור"י פליגי את"ק וא"כ לא א"ש הא דאמרינן לקמן גבי כפר סיסאי ואפילו רבנן דפליגי וכו' ומכ"ש לפי מה שראיתי בחידושי הרשב"א דדברי התוס' כאן הם ל' ר"י ז"ל וא"כ הל' אינו מדוקדק שכתבו דרחוקים היינו לאפוקי רקם וחגר דהא לפי' ר"י לקמן בסמוך רקם וחגר הם מא"י ממש אם לא שנאמר דמ"ש כאן רחוקים היינו שרחוקים מעיקר הישוב ואף שרקם וחגר נמי רחוקים אפ"ה ממילא מוכח דלת"ק לא צריך לומר אלא ברחוקים יותר מהישוב והיינו חוץ לחוט ולפ"ז רש"י ותוספות לא פליגי אלא דמל' התוספות לא משמע כן וצ"ע ועיין בסמוך:

בד"ה מכפר לודים ללוד אור"י וכו' וכוונתו דקשיא ליה אמאי איצטריך למימר ללוד דכיון דעיקר הרבותא משום שהיה סמוך לא"י ממילא הוי סגי כשאמר מכפר לודים סתם כדקאמר מרקם וחגר וכן כולהו וע"ז תירץ רבינו מאיר והקשה עליו ר"י דכ"ש שלא היה צריך ולענ"ד יש ליישב דלרבינו מאיר הזכיר לוד לרבותא דאע"ג דר"א הוי בלוד ושכיחי מתיבתא והיו עדים מצויין לקיימו אפ"ה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וק"ל:

בד"ה ואשקלון וכו' אבל קשה דרקם וכו' וכתיב ביהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי עכ"ל. והיינו קדש דחשיב גבי ערי מקלט ואע"ג דהכא קדש בסגו"ל וקדש וברד בקמ"ץ ועוד במסכת מכות מקשה הש"ס למימרא דקדש ערי מקלט הוי והכתיב וערי מבצר קדש ואדרעי ותנן ערי מקלט אין עושין עיירות גדולות ומשני התם תרי קדש הוו אפ"ה מקשו תוספות הכא שפיר דאמרי' שם כגון סליקום ואקרא דסליקום וא"כ ממילא דתרוייהו חדא מילתא היא וקדש ואדרעי היינו נמי בקמ"ץ ועיקר קושייתם משום דכולהו מתרגמינן רקם והא דלא מייתי התוספות קרא דקדש ואדרעי דניחא להו להקשות דאף הערי מקלט שהיו מחוץ לעיר מגרש סביב נמי הוו מא"י ומה שהקשו התוספות מעיקרא מאשקלון ולא מקשו תיכף מרקם וחגר דרשב"ג י"ל דפשיטא דאיכא למימר דתרי רקם הוו כיון דמצינו באמת כמה מקומות שנקראו קדש ומתרגמינן רקם דאפילו קדש ברנע מתרגמינן רקם והא דפסיקא ליה לתנא למיתני סתמא היינו משום דהנך כתיבי בהדיא דהוו מא"י ליכא למיטעי בהו ופשיטא דאההיא דח"ל קאי אבל ממ"ש דאשקלון ודאי מא"י הוו ואפ"ה חשיב ליה משום שלא כבשו עולי בבל וא"כ אי ס"ד דתרי רקם הוו לא הו"ל למיתני סתמא כיון דאיכא למיטעי דאההיא דא"י קאי דלאו כ"ע ידעי דכבשוהו עולי בבל אע"כ דחדא הוי מקשו שפיר וע"ז תירצו דודאי תרי הוו והא דפסיקא ליה לתנא דמתני' היינו משום דסמיך אהא דקאמר מרקם למזרח והנך הוו במערב ואע"ג דחגר לא מצינו בקרא מ"מ כיון דבספרי בכיבוש דעולי בבל מדכר להו גבי הדדי משמע דגבי הדדי הוו קיימי וק"ל ועיין בסמוך. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דמשמע מלשון התוס' בקושייתם דהאי רקם דמתני' היינו קדש בהר נפתלי שהיה עיר מקלט והיאך איפשר לומר כן דא"כ היאך קאמר מרקם למזרח הא קדש בהר נפתלי הוי מצד הירדן ואילך לצד מערב הירדן וא"כ היאך הוי סוף גבול א"י לצד מזרח דהאיכא כל עבר הירדן דב' שבטים ומחצה לצד מזרח דמא"י הוא וכבשום עולי בבל ול"ל דאף על גב שהיה מעבר הירדן לצד מערב אפ"ה לא הוי נגד מזרחו דעבר הירדן שא"י מעבר הירדן של מערב היה מרחיב והולך לצד צפון או לצד דרום ושם היה רקם סוף הגבול לצד מזרח שלא כנגד עבר הירדן של ב' שבטים ומחצה הא ליתא דאמרינן במסכת מכות שערי מקלט היו מכוונין כמין שני שורות בכרם קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן וא"כ היאך הוי סוף הגבול ויותר מזה קשה דלפי' ר"ת משמע דקדש בנפתלי היינו קדש וברד דאברהם וזה לא א"ש לפי סוגיית הש"ס דאמרי' שם בפ' אלו הן הגולין ושלשת שיהא משולשין מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון נמצינו למידין דחברון הוי בדרום של א"י וקדש בצפון וקדש דאברהם הוי איפכא דכתיב להדיא ויסע משם אברהם ארצה הנגב ויגר בין קדש והאי ויסע משם היינו שנסע מחברון לקדש כמבואר מאד וא"כ הליכתו מחברון לקדש היה מצפון לדרום וכן תרגם המתרגם ונטיל לארעא דרומא וצריך עיון גדול ליישב:

בא"ד וי"ל דתרי רקם וחגר הוו כו' ואותו היה בא"י דמסתמא דאברהם ויצחק כו' עכ"ל. ולכאורה האי דמסתמא אברהם ויצחק שפת יתר הוא שכבר הוכיחו שפיר דתרי הוו דאותן דאברהם היו לצד מערב ומתני' קתני מרקם למזרח וממילא דההיא דאברהם היינו מא"י מדכתיב ויקדשו את קדש נפתלי ודמתני' בח"ל אלא די"ל כיון דכל הוכחתם בזה אינו אלא ארקם אבל מחגר לא מייתי מידי וא"כ אכתי היה נראה דהאי רקם וחגר דרשב"ג היינו לצד מערב וחדא חגר הוא דהוי ולפ"ז יהיה מההכרח לומר דתלת רקם הוו וחדא חגר דרקם דרשב"ג ע"כ דהוי מח"ל ומדנקט לה בהדי חגר א"כ היינו דאברהם לצד מערב ולעולם מח"ל וקדש דיהושע היינו בא"י ורקם דמזרח ולכך מייתי דע"כ חגר נמי מא"י הוי מדהוי בה אברהם ויצחק ומדמציין לה תנא דמתני' לענין ח"ל ע"כ דתרי חגר נמי הוו ודו"ק:

בא"ד ואור"י דאפילו בצד של א"י כו' וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר עכ"ל. ויש לתמוה דגבי רקם וחגר ע"כ בלא"ה צ"ל דתרי הוו משום דהנך הוו במערב ומתני' קתני מרקם למזרח אם לא שנא' דר"י ז"ל לא איכפת ליה בזה דאיפשר דרקם וחגר דרשב"ג לאו היינו רקם דר' יהודא ומשמע ליה הכי מדלא מצינו להדיא תרי חגר וא"כ איפשר דרשב"ג נקט רקם וחגר לסימנא דאיירי ברקם שבצד חגר דהיינו למערב ולכאורה היה נראה ליישב בד"א די"ל דנהי דארץ פלשתים היה לצד מערבו של א"י מ"מ היה גבול מערב מרחיב הרבה לצד הדרום והיינו דקתני אשקלון לדרום ואשקלון נמי מארץ פלשתים הוי אע"כ כדכתיבנא שהיה מרחיב הרבה לצד דרום וא"כ איפשר דהא דנקט מרקם למזרח היינו שרקם וחגר היו בארץ פלשתים ולמזרח ארץ פלשתים ובאותו צד כל המקומות שכנגד רקם היו חוץ לארץ אלא דקשיא לי כיון דיהיב סימנא אשקלון לדרום א"כ ע"כ היינו כאילו חוט מתוח מאשקלון לכל צד דרומו של א"י וא"כ ממילא כל המקומות שכנגד רקם הוי לפנים מהחוט והו"ל מובלעים. ואי לאו דמסתפינא היה איפשר לומר דארץ פלשתים היה נגד כל דרומו של א"י מן קצה המזרח ועד קצה המערב והיה מפסיק בין ארץ מצרים ובין א"י והיינו דכתיב ולא נחם דרך ארץ פלשתים וכן משמע נמי שהרי גבול היבוסי היה מארץ מצרים כדאיתא במדרש גבי לא תבוא הנה עד הסירך העורים והפסחים שהיה כתוב עליהם שבועת אבימלך וידוע דגבול יבוסי היה ממש סמוך לירושלים וירושלים היא במזרח וכן מצינו נמי בסנהדרין דשטן אידמי לדוד כטביא עד דמשכיה לארץ פלשתים משמע דפלשתים סמוך לירושלים היה ואם כן איפשר דמזרחו של פלשתים היינו מרקם למזרח ושם היו גרים אברהם ויצחק דהיינו מזרחית דרומית וגבול ים פלשתים היינו מערבית דרומית ובזה הוי א"ש הכל אי לאו שהתוס' לא כתבו כן ואינהו הוי בקיאי טפי בגבולי א"י לכך צ"ל כדפרישית לעיל ודו"ק. ועי"ל דאף אם נאמר דר"י נמי סבר ליה דתרי רקם הוו אפי' הכי רוצה לומר דאידך רקם ששונה התנא נמי בא"י הוי מדנקט ר"י רקם בהדי גבולין כמו עכו א"כ משמע דכולהו משום שהיו רחוקים מעיקר הישוב אמנם כן עכ"פ צריכין אנו לומר דלפר"י דרקם בא"י הוי וא"כ הא דקאמר בגמרא דמובלעים הן היינו שמובלעים בין אותן הגבולין הקרובים לעיקר הישוב באותו הצד ודו"ק:

בד"ה ואם יש עליו עוררין כו' ולא טענינן מזוייף דמשום עיגונא אקילו כו'. ואף על גב דבגמרא לא קאמר ה"ט אלא לענין נאמנות השליח אבל בלא"ה אסורה להינשא אף בדליכא עוררי' אפ"ה משמע להתוס' דבא"י הקילו נמי משום עיגונא לענין סתמא ולא הצריכו לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ ובהא ניחא להו טפי מלהצריך לומר בפ"נ כדי שיהא נאמן אף במקום ערעור וכיון דבמקום עוררים יהא איפשר לקיימו בקיום גמור שמצויין לקיימו משא"כ בח"ל לא רצו להקל להתירה להינשא במקום שאין עוררים בלתי נאמנות השליח דסוף סוף איכא למיחש שיבא הבעל ויערער ואין מצויין לקיימו לכך הוצרכו להאמין לשליח אף במקום ערעור דבעל ומה"ט אסרוה כשלא אמר בפ"נ אף בדליכא ערעור כיון דאיפשר טפי בתקנה זו. אמנם נראה דמה שהוצרכו התוס' לזה הטעם היינו למאי דמספקא להו אי טענינן ליתמי מזוייף משא"כ אם נאמר דלעולם לא תקנו חכמים אלא כשטוען ברי מזוייף או פרעתי במגו שיטעון מזוייף בברי אבל לענין יתומים ולקוחות כיון שאין טוענין ברי מוקמינן אדאורייתא דלא חיישינן למזוייף א"כ תו לא צריכינן לומר דמה שהתירוה לינשא בא"י היינו משום תקנת עגונות אלא דמדינא שרי' כיון דליכא עוררים לא חיישינן למזוייף מיהו לפמ"ש לקמן א"ש דאף אם נאמר דבשטרות נמי לא טענינן מזוייף אפ"ה צ"ל דמשום עגונא הקילו דאל"כ היתה אסורה לינשא דחיישינן שמא מסר הבעל הגט לזה השליח בתורת פקדון או על תנאי ולא נתקיים ונאמן במגו דמזוייף כדטענינן בשטרות פרעתי במגו דמזוייף אע"כ דמשום עגונא הקילו אלא דוקא בח"ל חששו לשמא יבוא ויערער וליכא עדים לקיימו לכך הוצרכו לומר בפ"נ ומה"ט פסול כשלא אמר כיון שלא נעשה כתיקון חכמים כן נ"ל נכון:

בא"ד אבל בממון טענינן מזוייף כו' ומיהו מזה אין להוכיח כו'. והקשה מהר"ם ז"ל דמאי נ"מ סוף סוף לא גבינן מיתמי ומלקוחות בשטר שאינו מקויים ותירץ דנ"מ לשטר שהוא תוך זמנו דלא מהימן לומר פרעתי אבל קשיא לי דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא שבקת חיי שיכול לזייף ולכתוב בענין שיהיה תוך זמנו בשעת התביעה מיתומים או מלקוחות ועוד דנראה באמת דאפילו בכה"ג שהוא תוך זמנו אפ"ה נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף דאע"ג דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הא איבעיא לן בפ"ק דב"ב אי אמרינן כה"ג מיגו במקום חזקה ולא איפשטא וא"כ מספיקא לא מפקינן ממונא והא דלא פשטינן האיבעיא מכח האי סברא גופא דאי ס"ד דלא אמרי' מיגו במקום חזקה א"כ לא שבקת חיי לכל אדם שיוכל לזייף ולכתוב שהוא תוך זמנו י"ל דתלמודא גופא מספקא ליה דאיפשר דטענינן ליתמי נמי מזוייף מכח האי סברא דלא שבקת או דלא טענינן אלא פרעתי אע"ג דהוי מגו במקום חזקה ולכאורה י"ל דע"כ אי ס"ד דלא טענינן מזוייף משום דמילתא דלא שכיחא היא א"כ פרעתי נמי לא טענינן תוך זמנו מה"ט גופא דלא שכיח לפרוע תוך זמנו אלא דלפ"ז כ"ש דהדרא קושיא לדוכתא א"כ לא שבקת חיי אע"כ דטענינן מזוייף או פרעתי תוך זמנו מיהו נ"ל דנ"מ טובא בגווני דמתני' גופא במביא גט בא"י ולא נתקיים דאף על גב דמותרת לינשא דמשום עגונ' הקילו וממילא נמי דגובה כתובתה ולא טענינן שהגט מזוייף דמספר כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי אפ"ה אם צריכה לטרוף מלקוחות טענינן ללקוחות שהגט מזוייף וא"כ לא הגיע זמן גביית כתובה משא"כ אם נאמר דלעולם לא טענינן ללקוחות או ליתומים מזוייף אלא היכא דשייך פרעתי במגו דמזוייף א"כ כאן לא שייך לומר כן כיון דשטר כתובה יצא מתחת ידה מקויים לא שייך פרעתי ולא מזוייף וע"כ הא דאינה גובה היינו משום דטענינן שהגט הוא מזוייף כנ"ל. וכן הוא הדין באמת דאע"ג דבח"ל כשאומר בפ"נ ובפ"נ גובה כתובתה אף מלקוחות היינו משום דלגמרי האמינו לשליח כבי תרי והו"ל כמקויים לגמרי דהא אי אתא הבעל ומערער לא משגחינן ביה וא"כ קרינן ביה שפיר כשתנשאי לאחר אף לענין לקוחות דודאי הגיע זמן גביית כתובתה כיון דנפקא מרשותו לגמרי משא"כ במביא גט בא"י דאי אתא ומערער הגט פסול א"כ טענינן שפיר ללקוחות מזוייף למאי דמסקי התוס' דטענינן מזוייף אף לגבי יתומים ולקוחות וכמ"ש התוס' לקמן דף ט' בשם הירושלמי ודו"ק. ועי"ל דנ"מ בכל השטרות לענין אם נתקיים השטר בעד אחד דאי אמרינן דטענינן מזוייף פשיטא דע"א לא מהני אבל אי אמרי' דלא טענינן אלא פרעתי במגו דמזוייף א"כ כה"ג הו"ל מגו במקום ע"א דלא אמרינן ועיין מה שכתבתי בזה בפ' ב' דכתובות דף כ"א ודו"ק:

בא"ד דקי"ל כמ"ד בפרק המוכר וכו' דנשבע וגובה מחצה עכ"ל. הא דפשיטא להו דהא דאינו גובה אלא מחצה היינו משום דטענינן החזרתי במגו דנאנסו וממילא ר"ל דלא טענינן מזוייף דלא שכיח אלא פרעתי במגו דנאנסו ולא משמע להו להיפך דלעולם לא שייך מגו בכה"ג אלא דטענינן מזוייף אע"ג דלא שכיח ולפ"ז נאמר דהתם דאינו גובה אלא מחצה היינו משום דטענינן נאנסו אף על גב דלא שכיח אלא די"ל דודאי פשיטא להו דלא טענינן ליתמי נאנסו דלא שכיח כלל כדאמרינן שם אי איתא דנאנסו קלא אית ליה אבל בטענת מזוייף מספקא להו אע"ג דמדאורייתא נאנסו שכיח טפי ממזוייף דאפי' אם עומד וצווח מזוייף לא מהימן מדאורייתא לשיטת רוב הפוסקים כמבואר בש"ך (חו"מ סי' מ"ו סק"ט) ובמהרי"ק סי' ע"ד היינו משום דלא נחשדו ישראל על כך אבל בימי חכמי התלמוד דאיתרע האי חזקה כמו שתקנו ג"כ שבועת היסת מה"ט דלא אכשיר דרא והדר הו"ל כשכיח קצת להכי מספקא ביה ותדע מדכתבו דא"כ לא שבקת חיי כו' משמע דמילתא דשכיח הוא וק"ל:

בא"ד וא"ל דטענינן פרוע דהא רב אית ליה כו' עכ"ל. ואע"ג דלרב בלא"ה מוכח דטענינן מזוייף מכח הסברא דלא שבקת חיי אלא שכוונת התוס' דאף את"ל דלא איכפת לן בסברא זו לא שבקת חיי משום דלא שכיח אף מדרבנן ומסתמא לא נחשדו כי היכי דלא חיישינן נמי לענין גט שכל אשה תפקיע עצמה ע"י גט מזוייף מבעלה מדאורייתא וכי היכי דלא חיישינן נמי מדאורייתא דלא שבקת חיי שיוציא שטר מזוייף להוציא ממון לשיטת רוב הפוסקים דגובין בשטר מדאורייתא אע"כ דלא שכיח כלל וממילא נאמר דמדרבנן נמי לא חששו אלא כשטוען ברי אבל מסתמא לא טענינן כלל מזוייף ע"ז כתבו דמוכח מפ' ג"פ דטענינן ובחנם נדחקו מהר"ם ומהרש"א ז"ל וכמ"ש משמע להדיא מלשון התוספות דכתובות דצ"ב ע"ש ודו"ק:

דף ב עמוד ב

בא"ד והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר בו עכ"ל ול"ל דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון או שמא כתב ללות ולא לוה דא"א שם לומר כן אליבא דאוקימתא דשמואל דא"כ לר"מ נהדר ללוה לצור ע"פ צלוחיתו אע"כ דלוה אמר להד"ם דהיינו מזוייף כן הוא שם בגמרא להדיא וע"ש בתוס' ובחדושי וא"כ מדר"מ נשמע לרבנן נמי דבהכי איירי:

רש"י בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה כו' וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כו'. עכ"ל עיין מה שהקשו בתוספות על זה מיהו לקמן בדף הסמוך כתב רש"י בעצמו בד"ה לא גייז וממילא שיילינן ליה כו' א"נ סתמא לשמה קמסהדי עכ"ל ונראה דדוקא לקמן שייך לפרש כן למאי דמסקינן רוב בקיאין הן וליכא אלא חששא בעלמא שייך שפיר לומר דמסתמא לשמה קמסהדי כדמסקינן דמעיקרא מידק דייק וכפירש"י שיודע שברצון מגרשה ולא יערער עוד וא"כ א"ש דמסתמא לשמה קמסהיד משא"כ כאן למאי דס"ד עכשיו שאין בקיאין לגמרי הוצרך רש"י ז"ל לפרש דשיילינן ליה מיהו בלא"ה יש לדקדק במ"ש רש"י ז"ל וממילא שיילינן ליה היאך הוי ממילא לכך נראה דהמשך הל' הוא כך שעיקר התקנה היה לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שהשליח צריך להיות דוקא בשעת הכתיבה והחתימה בכדי שיכול לשאלו אם היה לשמה ומה ששנה התנא בל' צריך לומר ולא קתני צריך שיהא בפניו הכתיבה והחתימה היינו משום דכיון דבני מד"ה שאין בקיאין לא צייתי ליה לתנא כי היכי דלא צייתי לענין לשמה לכך הטילו הדבר על בני א"י שאין לקבל הגט מהשליח של בני מד"ה אם לא שצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן הוא בהדיא בתוספות וא"כ לעולם דעיקר התקנה היה שצריך להיות בשעת הכתיבה והחתימה כדי שנוכל לשאלו אם היה לשמה ובזה מיושב לשון רש"י ז"ל משום דנראה באמת דבלא"ה מעיקר הדין הוא שאף בא"י צריכין שידעו עידי מסירה לכתחילה שהגט נכתב לשמה וכן הוא בסדר גיטין וכן נראה מלשון המרדכי וספר התרומה שהביא הב"י בסי' קל"א וכן העליתי לקמן מסוגיית הגמרא ד' ה' ע"ב גבי האי דאמר ד"א אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה ע"ש והטעם נ"ל דאע"ג דבא"י כמעט כולם בקיאין אפילו הכי לא סמכינן לכתחילה ארובא היכא דאיכא לברורי דאפילו ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כותבין הגאונים דבדאיתא קמן שיילינן ליה ואף דלרש"י ותוס' א"צ לשאלו י"ל דמשום חומרא דא"א מודו ובזה יש ליישב טעם מנהגינו לשאול כדאיתא בסדר גיטין אלא דבגט שהוא ע"י שליח מא"י כיון שאין הבעל והסופר והעדים לפנינו הוי כמאן דליתא קמן דלשיילו ליה ולא החמירו על השליח כיון דלא רמיא עליה זימנין דמימנע ולא עביד ומשום תקנות עגונות לא רצו להחמיר כלל על שליח כיון דלא שכיח כלל מי שאינו בקי משא"כ במביא ממ"ה כיון דאיכא דלא בקיאי החמירו על השליח להיות בשעת הכתיבה והחתימה כדי שנוכל לשאלו על כל מאי דאיכא לספוקי בדברים הפוסלין מן התורה וכמו שאפרש בסמוך ובזה מיושב היטב לשון רש"י ז"ל דכיון שאומר בפ"נ ובפ"נ ממילא פשיטא דשיילינן ליה כיון דאיכא לברורי ולפ"ז מצינן למימר דאף לרבא דלית ליה טעמא דלשמה היינו דמעיקרא לא הוצרכו לתקן בשביל לשמה אבל כיון דסוף סוף צריך שיהיה הכתיבה והחתימה בפניו ואומר בפ"נ ובפ"נ מטעמא דלקיימו ממילא אפשר דאיהו נמי מודה דשיילינן ליה על כל מאי דאיכא לספוקי והיינו דלא קאמר מאי בינייהו ונתיישב' קושיית התוס' על רש"י ז"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וא"ת מ"ש לשמה כו' עכ"ל. ולכאורה לשיטת רש"י ז"ל לק"מ למאי דמסקינן דספרי דדייני מיגמר גמירי אלא דחיישינן דאיכא דאשכח כתוב ועומד כפירש"י לקמן א"כ זו החששא לא שייך אלא לענין לשמה אלא דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לקמן דחששא היינו משום לעז דבעל שיערער שלא נכתב הגט אלא על ידי סופר ועדי' דלא בקיאי כלל וא"כ הקשו שפיר מ"ש לעז דלשמה דוקא דבכולהו נמי איכא למיחש שיערער הבעל ויאמר בברי שנכתב במחובר או פסול אחר ע"י מי שאינו בקי מיהו יש לדקדק עוד על קושיית התוס' דמאי קשיא להו מנכתב ביום ונחתם בלילה דהא לא דמי כלל לפסולא דלשמה דהוי דאורייתא לכך החמירו לחוש אף למעוטא דמעוטא שאין בקיאין משא"כ פסולא דמוקדם אף אם הקדימו בכוונה לא מיפסל אלא מדרבנן כמבואר בא"ע סי' קכ"ו זולת הרא"ש ז"ל שסובר שהוא מדאורייתא ומ"מ בנכתב ביום ונחתם בלילה או מכאן ועד עשרה ימים מודה דאף מדרבנן כשר בשעת הדחק כמבואר שם וא"כ מאי פסיקא להו לחוש בכה"ג ולשמא הקדימו בכוונה ודאי ליכא למיחש דזה אינו תלוי בבקיאות ואי ס"ד למיחש לרשיעי א"כ בא"י נמי ליחוש אע"כ דאחזוקי ברשיעי לא חיישינן כלל אלא לשאינן בקיאין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגדולה מזו קשה דלא שייך כלל פסול מוקדם בגיטין הבאים ממ"ה כדאמרינן לקמן דף י'ט דהנהו קלא אית להו ולא תליא בזמן הכתיבה מידי אלא ביום הנתינה ומה"ט כתבו רוב הפוסקים דאפילו גט מוקדם גמור יש תקנה ליתנו ע"י שליח דאית ליה קלא וא"כ קשיא טובא על לשון התוספות וע"כ נראה דאגב גררא נקטוה מיהו לכאורה ממחובר נמי י"ל דלק"מ דאף המיעוט דמיעוט שאינן בקיאין בדין מחובר אפ"ה מהיכי תיתי ניחוש שכתבו במחובר דלא שכיח כלל והדר הו"ל מיעוטא דמיעוטא מהני מיעוטא דמיעוטא דלא בקיאי ומנ"ל לחוש לכך משא"כ פסולא דלשמה מי שאינו בקי רובא דרובא לא כתבי לשמה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים שצ"ל בפיו שכותב וחותם לשמה ואם לא הוציא בפיו פסול כמ"ש הבית שמואל בשם כמה פוסקים וכן נראה מלשון התוס' במסכת עבודת כוכבים ד' כ"ז וכן מוכח מלשון התוס' בשמעתין ומשום דאמרינן בזבחים דסתם אשה לאו לגירושין עומדת א"כ פשיטא דמי שאינו בקי כתבו שלא לשמה אלא דאף להסוברים שא"צ להוציא בפיו אפ"ה יש לחוש לכמה חששות שפוסלין בדיעבד מה"ט דסתמא לאו לגירושין קאי מיהו לפמ"ש בסמוך יש ליישב בדוחק דלשיטת התוס' דעיקר החששא משום ערעור הבעל בכה"ג נמי יש לחוש שיערער לומר בברי שנכתב במחובר לפי שכתבו מי שאינו בקי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וא"ל דנקט לשמה כו' וה"ה שאר הלכות גיטין עכ"ל. ולפ"ז היה מההכרח לפ' כפרש"י דשיילינן ליה על כל החששות דאל"כ מהיכי תיתי לומר דבמאי דקאמרי בפ"נ ובפ"נ יצאנו מידי כל חששות אע"כ דמאי דמסקו התוספות דלא שיילינן היינו למאי דמפרשי דבקיאי בכולהו חוץ מלשמה וק"ל:

בא"ד זה אינו דהא אמר לקמן בג' דרכים כו' אלמא לרבה דוקא נקט עכ"ל. ואני בעניי שותא דמרנן בעלי תוס' לא ידענא דאיכא למימר דהתם הכי קאמרינן דלרבה נמי קשיא האיכא מחובר פי' בשלמא אי לא הוי שום פסול כ"א פסולא דלשמה הוי א"ש לרבה דממילא ידעינן כיון דקתני דשוו לענין בפ"נ ובפ"נ ומ"ט צ"ל בפ"נ אע"כ משום פסול דלשמה מש"ה לא איצטריך למיתני לשמה אבל פסולא דמחובר לא ידעינן כלל לענין גט שחרור דהא איכא למימר נהי דגבי גט אשה תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ משום כולהו פסולי היינו משום דדין הפסולים ידעינן להו בפשיטות משא"כ בשיחרור מנ"ל לפסול במחובר לעולם אימא לך דכשר ומה שתיקנו בפ"נ ובפ"נ בשחרור היינו משום פסולא דלשמה לחוד והא דפשיטא להו פסולא דלשמה טפי ממחובר י"ל משום דאף למאן דלא יליף לה לה מאשה לכל מילי אפ"ה צריך לשמה דכמו דדרשינן בגט אשה לה לשמה ה"נ כתיב או חפשה לא ניתן לה ודרשינן נמי לה לשמה משא"כ לענין מחובר לית לן קרא בשחרור אי לאו מג"ש וכמו שאפרש בעז"ה ובאמת מצאתי ראיה ברורה מירושלמי דהא דאמרינן לפי שאין בקיאין לשמה לאו דוקא דאמרינן שם להדיא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ודוחק לומר דפליג אתלמודא דידן דמרא דשמעתא דתנא ירושלמי היינו ריב"ל ואיהו גופא אמר לקמן בתלמודא דידן לפי שאין בקיאין לשמה והתם קאמר סתמא שאין בקיאין בדקדוקי גיטין אע"כ דלאו דוקא אלא כמ"ש התוספות בסברת האין לומר משום דפסולא דלשמה שכיח טפי נקיט לה או כמ"ש לעיל דלא שייך עיקר החששא אף באין בקיאין אלא בלשמה וכמו שהארכתי ועפ"ז יש ליישב בטוב מה שהניחו התוספות בתימה בדף הסמוך ע"ב ד"ה דתנן אין כותבין עיין עליו ודוק היטב:

בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה קשה דלקמן תניא בעל עצמו כו' ואור"י דמסקינן וכו' וליכא אלא לעז בעלמא כו' עכ"ל. כתבו כן לשיטתם בכל הסוגיא דליכא אלא לעז בעלמא שיערער לומר שהסופר כתבו להתלמד והעדים לא היו בקיאין לשמה וא"כ הערעור הוא שלא כדין דאנן ידעינן דרובא דרובא בקיאין משא"כ לפירש"י ז"ל דרבנן הוא דאצרכו משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד וכו' א"כ הערעור הוא ערעור גמור לפסול מן הדין וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתיה מ"ש הוא משלוחו ומיהו לפמ"ש לעיל מבואר דלשיטת רש"י בלא"ה לק"מ דאף שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ והכתיבה והחתימה היו שלא בפניו מ"מ כיון שהוא עצמו לפנינו ודאי שיילינן ליה אם ציוה לסופר ולעדים לכתוב ולחתום לשמה כדשיילינן בכל הגיטין שנותן הבעל לאשתו מש"ה אצ"ל בפ"נ ובפ"נ משא"כ בשליח דאי לאו שתיקנו לומר בפ"נ ובפ"נ לא היה שייך לשאול אותו דלאו עליה רמיא וכדכתיבנא לעיל ודו"ק:

גמרא ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי מידי דהוה אשאר עדיות שבתורה. משמע לכאורה מלשון הגמרא דלמאי דלא ס"ד השתא דרוב בקיאין הם ס"ד דחששא דלשמה לרבה הוי חשש פסול דאורייתא והיינו דקאמר בסמוך דאיתחזק איסורא דאשת איש וקרי לה נמי דבר שבערוה ולפ"ז נראה להכריח מכאן שיטת התוספות דפ' אין מעמידין שהבאתי לעיל דלשמה דגיטין היינו שצריך להוציא בשפתיו שכותב לשמה וא"כ מי שאינו בקי ודאי אינו עושה כן וא"כ הו"ל שפיר ספיקא דאורייתא במקום חזקה משא"כ אם נאמר דא"צ לומר בפירוש לשמה אלא כל שכותב ע"פ הבעל מיקרי שפיר לשמה א"כ אף במי שאינו בקי ליכא חשש איסור דאורייתא דרוב הגיטין שכותב הסופר שם האיש והאשה והזמן ומקומן אינו כותב אא"כ אמר לו הבעל דשמו כשמו ושמה כשמה ונמלך לגרש באותו יום ודאי מילתא דלא שכיח הוא אלא דמשום הא לא איריא דהא קי"ל כשמואל דצריך להניח ג"כ מקום הרי את מותרת לכל אדם וא"כ סופר שאינו בקי אפשר שדרכו לכתוב טופסי גיטין הרבה שיהיו מוכנים בידו כדאיתא לקמן דף כ"ו שהתירו לכתוב טופסי גיטין משום תקנת הסופר ולפ"ז נכתב הרי את מותרת שלא לשמה ופסול מדאורייתא. אלא דאכתי קשיא לי מאי ס"ד דלרבה באינו בקי פסול מדאורייתא ממש וקאי בחזקת אשת איש דא"כ תיקשי למה לא חששו חכמים לפסול כל הגיטין שנכתבו וניתנו במדינת הים עצמו ולחוש לבניהם לחשש ממזרות ח"ו ועוד דתיקשי מתניתין דלקמן דף ט' במביא גט ממ"ה ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ יתקיים בחותמיו וכשר אמאי האיכא חששא דשלא לשמה מדאורייתא למאי דלא ס"ד השתא דאיירי לאחר שלמדו מדקרי לה דבר שבערוה ממש וחזקת אשת איש מדאורייתא אלא דיש ליישב דודאי משמע להמקשה דהכא דעיקר מילתא דרבה ע"כ היינו החשש פסול דאורייתא מדאחמרו כולי האי ופסלו אף בדיעבד כשלא אמר בפ"נ ובפ"נ כדאיתא ריש פרק שני לקמן וע"כ סבר משום דחששא דאורייתא היא ובודאי דהו"מ לאקשויי מגיטין דמ"ה עצמן וממתניתין דואינו יכול לומר אלא דניחא ליה לאקשויי אעיקר מימרא דרבה דלמאי דס"ד דע"כ חששא דאורייתא היא א"כ ליבעי תרי בהך מילתא גופא דאיירי רבה וא"כ לא משכחת כלל עיקר תקנתא דבפ"נ ובפ"נ וכן צ"ל לפי לשון סוגיית הגמרא אלא דמל' התוספות לא משמע כן מדכתבו בד"ה ליבעי תרי אכתי לא ידע הא דפרישית דלא הוי טעמא אלא משום לעז עד לבסוף ולכאורה דבריהן תמוהין מאד דפשיטא דהמקשן לא ידע התירוץ דרוב בקיאין דרבנן הוא דאצרוך והוי סבר דחששא דאורייתא היא. ועלה בלבי ליישב על פי דברי מהרש"א ז"ל דכוונתם דאע"ג שכתבו לעיל להוכיח מברייתא דהוא עצמו שהביא גיטו דלרבה נמי לא הוי אלא לעז אפ"ה השתא מיהא לא אסיק אדעתא משום דלא ידע הך ברייתא כמ"ש מהרש"א ז"ל. אמנם למאי דפרישית לא יתכן לפרש כן דהא בלא"ה איכא כל הנך קושיות שכתבתי ואפ"ה ניחא ליה להמקשה להקשות אעיקר מילתא דליבעי תרי למאי דהוה פשיטא ליה דלרבה איכא חשש איסור דאורייתא ממש למאי דלא ס"ד דרוב בקיאין הם והנלע"ד בכוונת התוספות דאדרבה פשיטא להו טובא מכח כל הנך קושיות שכתבתי דאף לסברת המקשה נמי לא הוי חשש פסול דאורייתא ממש מדלא פסלו גיטין דמ"ה עצמן אע"כ דהוי סבר דליכא אלא חשש פסול דרבנן דמדאורייתא רוב גיטין נכתבו לשמה אלא דאפ"ה סבר המקשה כיון דפסול מיהא מדרבנן נמי בעי תרי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובהכי הוי אתי ליה שפיר נמי מתניתין דלקמן דואינו יכול לומר כיון דפקח ונתחרש מילתא דלא שכיח הוא ואנוס הוא לא גזרו רבנן לפסול בדיעבד כיון דליכא חשש דאורייתא ומש"ה כתבו התוספות שפיר דאף דע"כ ס"ל להמקשה נמי דליכא איסור דאורייתא אפ"ה לא אסיק אדעתיה נמי דלרבה ע"כ אף פסולא דרב ליכא אלא לעז כמו שהוכיחו ופירשו לעיל בדיבור הקדום מהאי ברייתא דהוא עצמו שהביא גיטו משום דהמקשה לא הוי ידע להאי ברייתא דאי אסיק אדעתיה דטעמא דרבה היינו משום לעז בעלמא לא הוי מקשה שפיר דליבעי תרי דמהיכי תיתי הא לא דמי לשאר איסורין כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולא שייך כלל לשון דבר שבערוה ואיתחזק איסורא כן נ"ל בכוונת התוספות ועדיין צ"ע דאפשר לפרש דבריהם ג"כ על הדרך שכתבתי בל' הגמרא ודו"ק:

תוספות בד"ה מידי דהוה כו' ובד"ה עד א' נאמן כו' פירש הקונטרס כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב לשון רש"י ז"ל ולפרש לשון הגמרא דהא דמקשה מעיקרא מידי דהוה אכל עדיות שבתורה היינו משום דהוה משמע ליה דקרא דלא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת לכל חטא אשר יחטא מקרא מלא דיבד הכתוב דבכל איסורין דשייך בהו עון וחטאת בעינן תרי ואהא משני דהא ודאי ליתא דהא ע"א ודאי נאמן באיסורין וכמו שפרש"י מדהאמינה תורה לכל אדם להפרשת תרומות ומעשרות ושחיטה וכיוצא ולא הצריך לעשות כלל בפני עדים אלמא דקרא דלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת לא איירי בכה"ג דכיון דבשל עצמו נאמן כ"ש בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו וע"כ מוקמינן קרא דלא יקום ע"א באיש לבדדמי להעיד באיש לחייבו מלקות או חטאת ע"י הכחשת הבעל דבר כדאיתא בר"פ האשה רבה ובכריתות פ' אמרו לו ואהא מקשה שפיר דנהי דמוקמינן קרא דלא יקום בדדמי ולא בשאר איסורין להתיר היינו בחתיכה ספק שומן ספק חלב סברא הוא דכיון דליכא חזקת איסור סמכיע שפיר אחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומינה נמי דאע"ג דאיתחזק איסורא נמי מהימן עד א' ממעשה בכל יום והיינו נמי משום דאיכא סברא לפי שהוא בידו ולא שביק התירא ועביד איסורא משא"כ היכא דאיתחזק איסורא ואינו בידו דליכא סברא לעולם דהוי שפיר בבלל לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת שאין אדם נאמן לומר לחבירו אכלת חלב לחייבו חטאת אף באינו מכחישו אם לא היכא ששותק דאיכא סברא דשתיקה כהודאה דמיא כדאיתא בר"פ האשה רבה וכמו שאבאר באריכות אי"ה שם ובפ' האומר וע"כ היינו משום דע"א לא מהימן להוציא דבר מחזקה אף לאיסור וה"ה להתיר דמדאורייתא אין לחלק כמ"ש התוס' בכמה דוכתי כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל. ולהתוספת דלא משמע להו הכי והוצרכו לפרש דע"א נאמן באיסורין להתיר טפי מלאיסור נ"ל דאע"ג דבעלמא לא שני לן ואדרבא ילפינן בק"ו כיון דלהקל אמרינן כ"ש להחמיר מ"מ שאני הכא דפשטא דקרא הכי משמע דלכל עון ולכל חטאת אינו קם דהיינו לאיסור ולחיוב ולא להתיר ולפטור דודאי מהימן אף בממון כן נ"ל ובקונטרס דכלל גדול ועיגונא דאיתתא אבאר אי"ה בתכלית האריכות ודו"ק:

בד"ה ע"א נאמן באיסורין הקשה ר"ת מאי תשובה היא זאת עיקר הגט יוכיח שצריך לחתמו בשנים כו' עכ"ל. ולא ידענא במאי פשיטא ליה לר"ת אף בעיקר הגט דאין ע"א נאמן מדאורייתא. ואדרבה לכאורה פשטא דלישנא דמתני' דסוף מכילתין משמע איפכא דתנינן להדיא ג' גיטין פסולין כו' וחד מינייהו יש בו זמן ואין בו אלא ע"א וקתני אם ניסת הולד כשר ואע"ג דמוקמינן לה התם דדוקא בכתב ידו ועד או בכתב סופר ועד איכא למימר דהיינו לפי האמת דהיכא דאיתחזק איסורא אין דבר שבערוה פחות משנים משא"כ למאי דלא ס"ד לחלק בכך הוי משני שפיר דע"א נאמן באיסורין לגמרי ובעיקר הגט נמי לא מיפסל אלא מדרבנן ונראה דאפ"ה קשיא ליה לר"ת שפיר דכיון דאשכחן דבעיקר הגט פסול מיהא מדרבנן א"כ אכתי תקשי לרבה ליבעי תרי למאי דאכתי לא ס"ד דמשום עיגונא אקילו:

בא"ד ותירץ דהכי קאמר דע"א נאמן באיסורין בכה"ג שהעיקר הגט נעשה כבר ושוב אינו צריך אלא גילוי מילתא לעדות שלשמה נכתב עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דא"כ מאי מקשה אימר דאמרי כו' הו"ל דבר שבערוה כו' דהא אכתי איכא למימר דנהי דבכולהו דבר שבערוה ממש בעינן שנים וילפינן מדבר דבר היינו בעיקר העדות דדבר שבערוה ממש משא"כ הכא דליכא אלא גילוי מילתא לא דמי לדבר שבערוה. ולמאי דפרישית אתי שפיר דדוקא לעיל למאי דמשני ע"א נאמן באיסורין דלא אסיק אדעתיה לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורין וקס"ד דבעיקר הגט נמי לא בעינן תרי אלא מחומרא דרבנן שפיר הוי משמע ליה לחלק דהיכא דלא הוי אלא גילוי מילתא אפילו מדרבנן נמי לא צריך משא"כ השתא לסברת המקשה דפשיטא ליה דהיכא דאיתחזק איסורא ובדבר שבערוה הוי מדאורייתא מג"ש דדבר דבר תו ליכא לחלק בינייהו דסוף סוף אתחזק איסורא עד שיודע לך שנתגרשה בגט כשר ומקרי שפיר כמו דבר שבערוה. ועוד דאפילו את"ל דמדאורייתא נמי שייך לחלק אפ"ה מקשה שפיר דמדרבנן מיהא ליבעי תרי וכמו שאפרש בסמוך דהמקשה סמיך אמתניתין דר"פ שני דאחד אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול ולרבה ע"כ היינו משום חששא דלשמה גופה אלמא דלרבה ע"כ דבכה"ג נמי מקרי דבר שבערוה וא"כ מקשה שפיר למאי דלא אסיק אדעתיה דשליח מידק דייק טפי מאינש דעלמא כן נלע"ד ועיין עוד בסמוך:

גמרא אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן כו' לכאורה מוכח מכאן כשיטת רש"י ותוספות וסייעתם דספק השקול היכא דליכא חזקה אסור מן התורה ומש"ה אצטריך להתיר ולהאמין ע"פ ע"א משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספק השקול היכא דליכא חזקה מותר מן התורה והא דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא היינו דמדרבנן אסור וא"כ מה צורך לנאמנותו של ע"א ויש ליישב דאין ה"נ דלשיטת הרמב"ם וסייעתו הא דמשנינן עד אחד נאמן באיסורין לאו מדאורייתא איירי אלא ממעשים בכל יום מייתי ראיה ואהא מקשה שפיר אימר דאמרינן דנאמן ממעשה בכל יום אלא משום דלא איתחזק איסורא דמשום דמותר מדאורייתא לגמרי וליכא אלא חומרא דרבנן מש"ה מהימן עד אחד דהימנוהו רבנן בדרבנן משא"כ בדאיתחזק איסורא דאיכא איסור דאורייתא לעולם דלא מהימן כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם ואין דבר שבערוה פחות משנים. כבר כתבתי בחידושי כתובות בדף כ"ב שמצאתי בל' הסיפרי בפ' שופטים לא יקום עד אחד באיש באיש אינו קם אבל קם בעדות אשה להשיאה וא"כ לא הוה מקשה הכא מידי דלפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן מדבר דבר דכתיב כי מצא ערות דבר היינו דדוקא לאסור אינו נאמן אבל להתיר נאמן להשיאה ואע"ג דלכאורה ר' יהודא הוא דקאמר הכי בסיפרי מ"מ המעיין שם יראה דר' יוסי לא פליג עליה בהא אלא מילתא אחריתא קאמר דלכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם לשבועה אבל בהא דדריש רבי יהודא מייתורא דלאיש לא אשכחן לר"י דפליג ועוד דהא לקמן מוקמינן למילתא דרבה בטעמא דלשמה כר' יהודא כדמסיק רב אשי וא"כ לא מקשה מידי דליבעי תרי. מיהו מדלא מייתי הש"ס הך ברייתא דסיפרי בכולה תלמודא ואדרבה מסקינן בפ' האשה רבה דע"א אף במה שהאמינו לומר מת בעלה לא הוי אלא מדרבנן ולא אשתמיט בכולה תלמודא לומר דפלוגתא דתנאי היא א"כ צ"ל דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא ודוקא לעד אחד שמעיד מת בעלה דתקנת חכמים היא. ואף לשיטת הסוברים דעד אחד באשה שמת בעלה הוי מדאורייתא כמבואר בפוסקים בשיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ איכא למימר דילפינן לה מהאי קרא דמייתי בסיפרי אפ"ה איכא למימר דלא איירי אלא בע"א שמעיד על מיתת הבעל שעיקר עדות העד אינו להתיר האיסור דדבר שבערוה אלא על מיתת הבעל דהוי כעין גילוי מילתא בעלמא ואיתתא ממילא משתריא משא"כ לענין עד אחד בגירושין לכ"ע הוי דבר שבערוה ומקשה הכא שפיר בפשיטות ובזה נתיישב מה שהקשיתי שם בכתובות דף כ"ב על לשון הטור ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה ואין דבר שבערוה ראוי להתירו בפחות משנים דיליף דבר דבר מממון כו' וכתיב התם כי מצא בה ערות דבר כו' עכ"ל. לכאורה אכתי מהכא לא מוכח מידי דהתם איירי שהיא מכחשת את העד ואומרת שלא נטמאת דבמודית ודאי אסורה מדאורייתא דשויא נפשה חתיכה דאיסורא משא"כ בלא הכחשה דומיא דהכא לענין לשמה אפשר דע"א נאמן. אלא דבקידושין פ' האומר מסקינן להדיא דאפילו בשניהם מודים נמי אין דבר שבערוה פחות משנים ושם אבאר בעזה"י וגם יבואר שם היטב לשון דבר דבר ממון דלכאורה אדרבה קרא דלא יקום איירי טפי באיסורי עון וחטאת ע"ש:

תוספות בד"ה הוי דבר שבערוה כו' אור"י משום דבהאשה רבה כו' מספקא לן כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דא"כ למאי דמספקא לן דבטבל וקונמות ע"א נאמן להתיר אף בדאיתחזק איסורא ואין בידו א"כ אכתי מדבר שבערוה נמי לא מקשה הש"ס הכא מידי מהא דאין דבר שבערוה דאיירי קרא דדבר דבר דהתם לאוסרה הוא דאינו נאמן אבל להתיר לעולם איכא למימר דמהימן שהרי כתבו התוס' דעיקר תירוץ הראשון דעד אחד נאמן באיסורין היינו משום דמשמע ליה לחלק בין להתיר מלאסור וכ"כ התוספות להדיא בפ' האשה רבה ע"ש ולכאורה נ"ל ליישב שיטת התוספות דהא דמקשה הש"ס הכא בפשיטות דאף את"ל דבטבל ושאר איסורים עד אחד מהימן אפ"ה בדבר שבערוה אינו נאמן לאו מג"ש דדבר דבר מקשה אלא ממעשים בכל יום דאף משום חששא דשלא לשמה ע"כ לרבה לא מהימן עד א' דעלמא דהא תנינן להדיא לקמן בר"פ המביא שני דעד א' אומר בפ"נ וא' אומר בפ"נ פסול והיינו ע"כ דמעיד שנכתב ונחתם לשמה אליבא דרבה דאל"כ אפי' בשנים פסול היכא שאין הוכחה שנכתב לשמה אע"כ דאיירי שהעיד לשמה ואפ"ה לא מהימן עד אחד והיינו ע"כ משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ מקשה הכא שפיר ובלא"ה ע"כ צריך לפרש כן בשיטת התוספות לפירוש ר"ת בדיבור הקודם והשתא א"ש נמי סוגייא דפ' האשה רבה דאף לבתר דקאמר אין דבר שבערוה פחות משנים אפ"ה בעי לדמויי ע"א באשה להתיר לטבל וקונמות משום דלפי האמת אין ראייה ממתניתין דר"פ המביא דהא למסקנא דרבה אית ליה דרבא בקיום שטרות ומש"ה בעינן דוקא שהשליח יאמר בפ"נ ובפ"נ כתיקון חכמים או כקיום שטרות אבל בעלמא איכא למימר דאף דבר שבערוה נאמן מן התורה והא דבעינן שנים בעיקר חתימת הגט י"ל דהיינו נמי מדרבנן כדפרישית בסמוך בדיבור הקדום כן נ"ל נכון בשיטת התוספות אמנם למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל א"ש טפי בפשיטות דאין לחלק כלל בין עד אחד שבא להתיר או לאסור דאדרבא להתיר יש לומר יותר דלא מהימן כדמשמע להדיא מל' רש"י בד"ה ואין דבר שבערוה ראוי להתיר ולפ"ז הא דמספקא לן בפ' האשה רבה היינו נמי משום האי סברא גופא דאין לחלק נמי כלל בין דבר שבערוה לשאר איסורין דאיתחזק איסורא אלא הא דמייתי התם דבר שבערוה היינו משום דבלא"ה הוי פשיטא לן דבכל האיסורין עד אחד נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל כיון דאשכחן בדבר שבערוה דאין עד אחד נאמן בדאיתחזק איסורא ולא סמכינן אסברא דאין אדם חוטא לא לו מש"ה מספקא לן נמי בטבל וקונמות ושאר איסורין דאיתחזק איסורא מיהו הא דבעי למילף התם איפכא דבר שבערוה מטבל וקונמות היינו למאי דס"ד מעיקרא דבטבל מעשים בבל יום דע"א נאמן דאל"כ אין לך אדם שאוכל משל חבירו וע"כ היה מההכרח לומר דיש לחלק בין לאסור מלהתיר דלהתיר נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ לאסור אימר לצעורי קא מכוון. או שנאמר דג"ש דדבר דבר היינו דוקא משום שהיא מכחשת העד לומר לא נטמאתי והיינו דומיא דממון ממש דאיירי בהכחשה משא"כ לבתר דדחי התם דמעשים בכל יום דטבל לא ילפינן מידי דשאני התם שהוא בידו אבל היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו איכא למימר דלא מהימן בין בדבר שבערוה ובין בשאר איסורין דאין לחלק כלל ובזה מדוקדק היטב לשון הסוגיא שלפנינו בשמעתין דהא דאיתחזק איסורא גופא לא פשיטא לן אלא משום דילפינן לה מדבר שבערוה כן נ"ל נכון בעזה"י והוא כפתור ופרח. ועיין בזה בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין בפ' האומר ובחידושינו בפ' האומר ודוק היטב:

בא"ד וא"ת אי עד אחד נאמן בשאר איסודין א"כ ל"ל וספרה לה לעצמה כו' ולמאי דפרישית לק"מ. דמאן דלא מדמי שאר איסורין לדבר שבעדוה שפיר פשיטא ליה מסברא דבשאר איסורין עד אחד נאמן אפילו באיתחזק איסורא להתיר משום חזקה דאין אדם תוטא ולא לו דחזקה אלימתא היא משא"כ בנדה סד"א דהיא בעצמה אינה נאמנת דאימר יצרה תקפה מש"ה איצטריך קראי ובאמת תמיהא לי על דברי התוספות דקשיא להו לעיל בד"ה עד אחד נאמן באיסורין מנ"ל דעד א' מהימן מיהא בדלא איתחזק איסורא ולא שתו אל לבם דמסברא אתיא לן משום האי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו תדע דהא אפילו בדבר שבערוה אמרינן בקדושין פ' האומר דף ס"ג ע"ב בקדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי נאמן ליתן גט לכ"ע ומטעמא דאין אדם חוטא ולא לו. וכ"ש היכא דלא איתחזק איסורא כלל ואינו דבר שבערוה סמכינן שפיר אהאי סברא ולא איצטריך קרא דוספרה לה אלא בנדה דהיא עצמה נאמנת משום דאימר יצרה תקפה דהא מה"ט מסקינן התם דאינו נאמן לכנוס אימר יצרו תקפו. כן נלע"ד נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן. אמנם לענ"ד בלא"ה מאי דפשיטא להו לתוס' נמי לעיל דהא דעד אחד בעלמא נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לענ"ד לאו מילתא דפסיקא היא דאיכא למימר נמי איפכא דדוקא היא עצמה נאמנת דחזקה שאינה מקלקלת את עצמה באיסור נדה ומעשה כי האי ודאי לא עבדה דכל ישראל בחזקת כשרות משא"כ בעד אחד דעלמא דלית ליה שייכות בגווה ודבורא בעלמא הוא דקאמר אפשר דלא סמכינן עליה דלא דייק כ"כ ואמר בדדמי כדמפליג הש"ס בדוכתי טובא בין דיבורא בעלמא למעשה וכמו שאבאר עוד בסמוך. וכן מבואר להדיא בתוס' רי"ד פ' האומר דף ס"ה דאע"ג דפשיטא לו דבעלים נאמנים על שלהן בטבח וכיוצא בהן וכן הא דאשה נאמנת לומר לבעלה טהורה אני או טמאה אני. אפ"ה איצטריך ליה לאביי לאשמעינן דע"א בעלמא נמי נאמן דסד"א דלא מהימן והיינו כדפרישית. דחדא מאידך לא אתיא דכל חדא אית ביה צד למעליותא. אלא דאפ"ה לקושטא דמילתא פשיטא לן מסברא דהיכא דלא איתחיק לא היתירא ולא איסורא דעד אחד דעלמא נאמן משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. כן נלע"ד ועדיין צ"ע ודוק היטב:

גמרא ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך כו' פירש רש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד שמו כשמו וכו' ונמלך לגרש עכ"ל. ויש לדקדק ממ"נ דהא לכאורה דהא דמשני הש"ס סתם ספרי דדייני מגמר גמירי קאי נמי אהעדים דסתם גיטין נחתמין ע"י עדים זריזין ובקיאין דאלת"ה אכתי תקשי לר"מ דבעי תרי אחתימה דהא לר"מ וכתב לה לשמה אחתימה קאי אע"כ כדפרישית וא"כ קשה להיפך אמאי אצרוך רבנן כלל לומר בפני נחתם בבפני נכתב לשמה לחוד סגי לאפוקי מהאי חששא דאשכח כתוב ועומד. ויש ליישב דרש"י גופא לא הוצרך לפרש משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד אלא לענין הכתיבה משום דמשמע דכולהו ספרי דדייני מגמר גמירי כדמשמע לשון הש"ס ואפילו מיעוטא דמיעוטא ליכא ודלא כמ"ש התוס' מש"ה הוצרך לפרש משום חששא דאשכח כתוב ועומד משא"כ לענין חתימה נהי דרובא דרובא בקיאין מ"מ רבנן הוא דאצרוך משום דבאיסור א"א חיישינן למיעוטא דמיעוטא דמסייע לחזקת א"א כדאשכחן לענין מים שאל"ס. כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפ' האשה בתרא ובכל הפוסקים. מיהו להתוס' שכתבו דהכא נמי דסתם ספרי דדייני איכא מיעוטא דמיעוטא ואפ"ה לא חיישינן אפילו מדרבנן אי לאו משום לעז ואפ"ה לא תקשי להו ממים שאל"ס משום דאיכא למימר דשאני משאל"ס דאיכא תרי חזקות חזקה דא"א וחזקה דמוקמינן לגברא בחזקת שהוא קיים כמ"ש הריב"ש סי' שי"ח ובתשובה הארכתי בזה:

שם ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא אקילו ביה רבנן. ולכאורה יש לתמוה מאי איצטריך למימר דמשום עגונא אקילו תיפוק ליה דמדינא יש להאמין בכה"ג בע"א כיון דמסקינן השתא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי וא"כ הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וה"ה לר"מ במיעוטא דמיעוטא. ואף אם ת"ל דהו"ל כפלגא ופלגא הדר הו"ל כחתיכה ספק חלב וספק שומן דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא דעד א' נאמן בין מדאורייתא ובין מדדבנן. מיהו למאי דפרישית לעיל אתי שפיר דהא ע"כ לרבה החמירו חכמים בהאי חששא דשלא לשמה גופא דבעינן תרי כעין דאורייתא תדע שהרי לא האמינו בה עד אחד דעלמא כדאיתא להדיא במשנה בפ' שני עד אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ולא האמינו אלא לשליח אחד דוקא שיאמר בפ"נ ובפ"נ א"כ ע"כ היינו משום דלא הקילו להאמין לשליח יותר מלעד אחד אלא משום עגונא וכן נראה מדקדוק לשון רש"י זיל בד"ה משום עגונא הקילו להאמין לשליח כן נ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה ורבנן הוא דאצרוך וקשה דבהוחזק ב' יוסף ב"ש וכו' ואפילו לר"א כו' עכ"ל וכוונתם דא"כ אי חיישינן לב' יוסף ב"ש מאי מהני כשאמר השליח בפ"נ ובפ"נ סוף סוף לא מוכחא מילתא מתוך הגט ולא מתוך כתב השליחות הי מינייהו מגרש וא"כ הגט פסול ועיין מ"ש בחידושי הרשב"א ליישב שיטת רש"י ולענ"ד בלא"ה יש ליישב דודאי איירי הכא דלא הוחזק שני יוסף ב"ש אלא דאנן חיישינן בעלמא אמרינן וא"כ לענין שיהא מוכח מתוכו לא איכפת לן בהאי חששא דכיון שלא הוחזקו בודאי הרי מוכח מתוכו והעידי מסירה יודעים שזה שהוחזק הוא המגרש וזה עיקר החילוק בין הוחזקו לא הוחזקו והאי חששא דמוכח מתוכו לא הוי אלא מדרבנן לכתחילה כמ"ש רש"י ז"ל בפירוש דב"ד משום חומרא דא"א חיישינן להכי וכיון דמלתא דרבנן וחומרא בעלמא היא ממילא בלא הוחזקו לא חיישינן משא"כ לענין לשמה חיישי' שפיר למיעוטא דמיעוטא דאפשר דאיתרמי שמו כשמו וממילא יש לחוש שהגט פסול מדאורייתא כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י. מיהו בלא"ה כתבתי לקמן ריש פרק כל הגט דלשיטת רש"י וסייעתו לא בעינן שיהא מוכח מתוכו ע"ש ודוק היטב:

דף ג עמוד א

רש"י בד"ה דאי מצרכת כו' ואוקי חד לגבי חד עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמי הכריחו לפרש כן דהא לקמן ד' ט' בגמרא דמסקינן דערעור דבעל הו"ל כערעור דשנים ואמרינן נמי התם דערעור דחד לא מיקרי ערעור כלל דאין ערעור פחות משנים ואע"ג דליכא מאן דמכחיש לעד אחד המערער וכ"ש הכא שהשליח מכחיש להבעל דלא הוי הבעל מהימן אי הוי כחד לגבי חד אלא משום דערעור דבעל הו"ל כערעור דשנים ועוד דבכולא תלמודא משמע דהיכא דעד אחד נאמן להתיר וכבר התירו על פיו הו"ל כשנים וכי אתא חד ומכחיש ליה הו"ל כאחד במקום שנים. אמנם כן נלע"ד דלשון רש"י ז"ל מדוקדק היטב אליבא דהלכתא ודינא קמ"ל דודאי הא דאמרינן לקמן דערעור דבעל הו"ל כערעור דשנים היינו דוקא בערעור דמזוייף שהרי אף אם הגט ביד האשה ואומרת שבעלה נתנה לה אפ"ה אם טוען מזוייף אינה מגורשת כמבואר בא"ע סי' קנ"ב וכמו שאבאר לקמן בעזה"י משא"כ בערעור דשלא לשמה דכיון שאם הגיע הגט מידו ליד האשה פשיטא שאין ערעורו כלום א"נ כיון ששלחו ע"י שליח והוא מודה בעיקר השליחות לא משמע ליה לרש"י להחשיב ערעור דבעל כערעור דשנים דמהיכי תיתי לכך כתב דהו"ל מיהא כחד לגבי חד וכמאן דליתנייהו דמי וממילא מיפסל מדרבנן דאע"ג דאמרינן לקמן אין ערעור פחות משנים הא אסקינן בפרק עשרה יוחסין דהיינו דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות ומש"ה פריך נמי לקמן דכיון שעד אחד מערער לומר שהשליח או האשה זייפו הגט מוקמינן להו אחזקת כשרות כיון דאיכא נמי חזקה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרו עדותן בב"ד דמי וכפרש"י דלא חציף איניש כולי האי לזייף וכמו שאפרש במקומו ואין הערעור כלום בפחות משנים משא"כ הכא דלא שייך חזקת כשרות דלשיטת רש"י עיקר החששא שמא איתרמי שמא כשמא וא"כ אף לפי ערעור הבעל כולהו בחזקת כשרות קיימי אלא שהוא היה מהמיעוט שאינן בקיאין לשמה וא"כ לא איתרע חזקת כשרות דידיה ועוד דלענין חזקת כשרות דידיה הוא נאמן על עצמו וממילא דלא תיקשי נמי מהא דקי"ל כל מקום שהאמינה התורה עד אחד וכו' דהתם איירי דוקא היכא דאיכא שום סברא להאמין הדאשון יותר כגון בסוטה דאמרינן רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה וכן בעד אחד באשה שמת בעלה משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ועוד דאשה דייקא ומינסבא משום חומר כו' מיהו צ"ע מעגלה ערופה וא"כ למאי דלא ס"ד עכשיו שהשליח מידק דייק א"כ לא היה לנו שום טעם להאמין לשליח יותר מהבעל אלא הו"ל לגמרי כחד לגבי חד וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. ועוד נראה דמעיקרא דבעי למימר דמשום עגונא הקילו רבנן להאמין עד אחד אע"ג דעד אחד לאו כלום הא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ואם הקילו משום עגונא שלא לחוש למיעוטא היה להם להקל ואף בלא עדות כל עיקר אלא דבזה י"ל דהא נמי כעין דאורייתא הוא דכיון דמדאורייתא רוב בקיאין הן אלא מדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת א"א והו"ל פלגא ופלגא א"כ הו"ל מיהא כמאן דלא איתחזק לא איסורא ולא היתיר' דהא פלגא ופלגא הוא וא"כ כה"ג מדאורייתא נמי עד אחד נאמן להתיר ולא לאסור מיהו ברירא לן משיטת הפוסקים דהא דעד אחד נאמן להתיר ולא לאסור היינו היכא דלא מכחשו ליה אבל היכא דמכחשו ליה ליתא להאי כללא דל'ש היכא דמכחיש ליה הבעל דבר ול"ש מכחיש ליה עד אחד אפ"ה קי"ל דעד אחד בהכחשה או כלום הוא כמבואר בפרק האומר ובל'ד סי' קכ"ז ע"ש בש"ך. ואף לשיטת מהר"י קולון ז"ל דעד אחד אומר שהשוחט שחט בפסול והשוחט מכחישו ופסק דהשוחט נאמן משום דעד אחד נאמן באיסורין היינו נמי משום דאית ליה חזקת כשרות ומסייע ליה נמי רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין והוא אומר שהוא מהרוב משא"כ כאן הוא להיפך שהבעל דבר עצמו עומד וצווח שהוא מהמיעוט א"כ מקשה שפיר שאין להאמין לשליח שהוא עד אחד במקום הכחשת הבעל דלא גרע מחד אע"ג דבע"ד הוא וכדכתיבנא וע"ז משני בגמרא דמעיקרא מידק דייק וא"כ יש להאמין לשליח לגמרי כשנים כמו בעד אחד באשה שמת בעלה ובסוטה וכה"ג טובא ודוק היטב שלענ"ד הוא ברור ליישב לשון רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה יש לפרש כו' אע"ג דלא מהימן מיפסל משום לעז כו' עכ"ל. כבר כתבתי דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן למיעוטא דמיעוטא אף לרבי מאיר ומש"ה פשיטא להו דאף להמקשה דהכא דלא אסיק אדעתיה סברא דמעיקרא מידק דייק אפ"ה אין סברא לפסול מדינא ע"י ערעור הבעל אלא דמספקא להו בסברת המקשה בהא דקאמר ופסיל ליה אם כוונתו דפסיל ליה ממש מחמת הלעז או כפירוש ר"י בסוף הדיבור דכשר אלא שהבעל רוצה לפוסלו ואפ"ה הוי חומרא לגבה האי לעז גופא מיהו לבתר דמשני הש"ס ומסיק דמעיקרא מידק דייק נראה דפשיטא להו להתוספות אליבא דכל הפירושים דאי אתי בעל ומערער לא אשגחינן ביה כדמשמע פשטא דלישנא דגמרא לקמן וכפירש"י כאן ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף ו' גבי ואי עבדת אהנית כנ"ל בכוונת התוס' מיהו אחכ"ז לא ידעתי למה הוצרכו התוספות לידחק בלשון דפסיל ליה ולפירוש ר"י הוי לישנא קייטא בעלמא דהא אף למאי דמשמע להו דאליבא דרבה לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא וכשר מדינא משום חששא דשלא לשמה אכתי מצינן לפרש בפשיטות כוונת המקשה בענין זה האי קולא חומרא הוא דאי מצרכת תרי א"א לבעל לערער בשום ענין משא"כ השתא שתקנו חכמים דהשליח לבד נאמן איכא למיחש לרבה נמי דאתי בעל ומערער לגמרי שהגט מזוייף או שמסרו לו ע"י תנאי או שנפל ממנו ומצאו זה השליח ויהא נאמן במגו דמזוייף דנהי דרבה לא חייש לטעמא דמצויין לקיימו היינו היכא דליכא ערעור אבל בדאיכא ערעור נראה דאין שום סברא לומר דהבעל לא יהא נאמן לגבי השליח למאי דלא אסיק אדעתיה השתא טעמא דמעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה וא"כ הוי ליה חד לגבי חד ואוקי איתתא אחזקת אשת איש ואהא מסיק הש"ס שפיר דודאי יש להאמין להשליח יותר משום האי סברא כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ומידק דייק ולא אתי השליח לאורועי נפשיה וכמו שאבאר כן נ"ל לפרש לולי שהתוספות לא כתבו כן ולא נחתו להא סברא ובאמת נראה מהמשך לשונם דהך קושיא שנייה דמקשינן בסמוך אליבא דרבא חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה מפרשו לה נמי בכה"ג דלפר"י לא פסיל ליה כלל דאף להמקשה כשר מדלא קתני במתניתין בבבא דרישא יתקיים בחותמיו אלא דהא דקאמר המקשה דפסיל ליה היינו נמי משום לעז. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר טפי ומאי דקשיא להו להתוס' מבבא דסיפא כבר כתבתי דבלא"ה ה"מ לאקשויי מעיקרא מכמה משניות ומגיטין שניתנו במדינת הים עצמן אלא דניחא ליה להש"'ס להקשות מהאי בבא גופא דאיירי בהו רבה ורבא. ועוד דמהאי בבא דאם יש עוררין יתקיים בחותמיו ודאי ליכא לאקשויי מידי דמצינן למימר דאערעור דלקוחות קאי כמ"ש התוס' עצמן לקמן דף ט' דבא"י הוי ערעור כשלא אמר בפ"נ ובפ"נ ובבבא דרישא שאמר בפ"נ ובפ"נ לא הוי ערעור משא"כ בערעור דבעל ודאי סבר המקשה דמדינא מצי לערער ופסול והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

בא"ד וא"ת א"כ מאי ס"ד דמהני בפ"נ כו' עכ"ל. ופי' דע"כ הא דקאמר משום עיגונא הקילו בה רבנן היינו לענין ערעור הבעל דאי לענין דמתירין אותה לינשא ולא חיישינן למעוטא אפילו בלא עד אחד נמי דמ"ש משאר גיטין שניתנו במ"ה דלא חיישינן להו וכ"ש ללישנא דאין מצויין לקיימו דלא שייך לומר שהקילו להתירה להינשא אף בדליכא ערעור דא"כ מה צורך לנאמנות השליח ומ"ש מגט הבא מא"י דמותרת להינשא אף בלא נאמנות השליח ומ"ש מד"ה מא"י אטו משום דאין עדים מצויין נחמיר עלה אע"כ דעיקר הקולא הוא במקום ערעור הבעל וא"כ מקשו התוספות שפיר דלמאי דס"ד דסוף סוף פסיל ליה הבעל למאי מהני בפ"נ ובפ"נ וק"ל:

בא"ד אין נראה לר"י שיהא פסול משום לעז בעלמא כיון דקים לן שהוא כשר. אף למה שכתבתי בסמוך דיש לחוש משום לזות שפתים משום דר' אסי י"ל דלפר"י הכא אפילו לזות שפתים ליכא דסמכינן ארובא דרובא וקים לן דמשקר וק"ל:

גמרא ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי. קצת קשה מאי מקשה לרבא הא אגופא דמתני' יש להקשות כן דקתני המביא גט בא"י א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואם יש עוררין משמע בדליכא עוררי' א"צ שום קיום ואמאי ליבעי תרי דומיא דקיום שטרות ואפשר דזה היה יודע המקשה דהיכא דליכא עוררים מדאורייתא א"צ קיום אפי' בשטרות שהרי התוס' נסתפקו לעיל דאפשר דאפילו מדרבנן לא טענינן מזוייף אלא עיקר הקושיא דמשמע ליה דאף במקום ערעור הבעל מהימנינן לשליח ולפ"ז ע"כ הא דמקשה בתר הכי האי קולא חומרא הוא דאי אתא בעל ומערער לאו משום למאי דס"ד דבעל מהימן אלא דאגופא דמילתא קשיא אמאי מהימן השליח במקום ערעור הבעל כיון דבא"י לא מהימן ומשני דמעיקרא מידק דייק כיון שאומר בפ"נ ועיין בש"ך ח"מ סי' מ"ו ובתשובת מהרי"ק סי' ע"ד באריכות ובבית שמואל סי' קמ"א וקמ"ב:

גמרא בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר"ל דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כו' פרש"י דלא חציף אינש לזיופי. וכבר כתבתי בחדושי לכתובות דף כ"ח בלשון התוספות דכוונת רש"י כאן משום דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי אלא דאפ"ה תמיהא לי היאך שמעינן הא מילתא מדר"ל דהא עיקר מימרא דר"ל איירי לענין שאין עדים יכולין לחזור בהם ולומר מבודים היינו כדאיתא בירושלמי והיינו דמשמע דהו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכוונתו דאע"ג דבכל עדות דעלמא עד שלא נחקרו עדותן נאמנים לומר מבודים היינו משום דדיבורא בעלמא הוא ובלא דרישה וחקירה אפשר דאמרי בדדמי משא"כ בעדים החתומים על השטר דמעשה גמור הוא ומש"ה לא מצו כלל לומר מבודים היינו. משא"כ לענין דלא בעי קיום מנ"ל הא מילתא מדר"ל. וליכא למימר דמילתא דסברא הוא דלהא מילתא נמי הו"ל כמי שנחקרה ומטעמא דפרישית. דהא אדרבה כתבו תוספות שם בכתובות דתימא גדול הוא דא"כ כל אדם שירצה יזייף. והמעיין שם יראה שהניחו קושיא זו בתימא לפי מה דמשמע בשמעתין שאפי' אם טוען הבעל מזוייף בברי לא בעינן קיום מדאורייתא. ונהי דרש"י נזהר מזה וכתב דלא חציפי אינשי לזייף ובודאי דכוונתו דרוב אינשי לא חשידי וא"כ אכתי הא קי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ולא אזלינן בתר רובא. אע"כ דכוונת רש"י דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי וממילא הוי שפיר בכלל מימרא דר"ל. אלא דאכתי יש לתמוה על מה שכתב הש"ך ח"מ סי' מ"ו בשם כמה פוסקים שאם באו העדים לפנינו ואמרו אין זה כתב ידינו אפ"ה לא מהימנו העדים מדאורייתא. ומ"ט יש בזה דהא השתא תו לא שייך לומר מילתא דעבידא לאיגלויי הוא. וכבר עלה בלבי לומר דעיקרא מילתא דמדאורייתא לא בעי קיום לאו מסברא אתיא לן אלא מקרא ילפינן לה דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים ונתתם אותו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. ואף למאי דקי"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי הא אמרינן לקמן דף כ"ב אליבא דר"א גופא דעצה טובה קא משמע לן והיינו כמו שפרש"י לקמן דף ל"ו לענין תיקון עולם דהיינו שלא יצטרך להביא שום עדים יותר בפנינו. ואי ס"ד דמדאורייתא בעינן קיום אם כן אכתי לא קרינן למען יעמדו ימים רבים. דלכאורה נראה אי הוה בעי קיום מדאורייתא לא היה מתקיים בענין אחר כי אם בעדים מעידים בעצמן על כ"י או שיבאו השני עדים ויאמרו בפני ב"ד בפנינו חתמו ביום פלוני וכל שלא נעשה בענין זה לא הוי עדות מדאורייתא דהא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. וא"כ מאי עצה טובה איכא אלא ע"כ מדכתיב למען יעמדו ימים רבים ממילא שמעינן דלא בעי קיום כלל. כך נראה לענ"ד לכאורה ועדיין צ"ע. ובעיקר שיטת מחלוקת הפוסקים בזה אי לא בעינן קיום מדאורייתא אף במקום ערעור או דוקא שלא במקום ערעור יבואר בסוגיות שלפנינו ובקונט' אחרון בשמעתין ובכתובות פ' האשה שנתארמלה. וכן מה שהשיג הש"ך וסייעתו בח"מ סי' כ"ט על מה שכתב הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא לא מהני שום שטר כלל יבואר הכל בק"א ע"ש ודו"ק:

שם דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כו' מה שיש לדקדק בזה כתבתי באריכות בקונטרס אחרון סוף פרק האשה שנתארמלה יעויין משם:

שם ורבנן הוא דאצרוך. כאן ודאי לא שייך לפ' דהא דקאמר ורבנן הוא דאצרוך היינו כמ"ש התוס' לעיל דמשום לעז דבעל אצטריכו דמהיכי תיתי לא נחוש באמת למזוייף כדחיישינן בשאר שטרות הצריכין קיום אלא ע"כ דמשום עיגונא לחוד אקילו מיהו הא דמקשה הש"ס דאתי בעל ומערער ופסיל ליה יש לפרש שפיר דהיינו לעז בעלמא דכיון דכבר גילה התרצן דמשום עיגונא הקילו להאמין עד אחד ע"כ היינו אפילו במקום ערעור דבעל כמ"ש לעיל בל' התוספות וע"ז תירץ דמעיקרא מידק דייק ואפילו לעז ליכא מיהו אם נאמר דבעלמא נמי בכל שטרות לא טענינן מזוייף כמו שנסתפקו התוס' לעיל במתני' א"כ א"ש טפי דהא דקאמר הכא ורבנן הוא דאצרוך היינו משום לעז בעלמא דבלא"ה לא טענינן מזוייף אלא כשבע"ד מערער ודו"ק ועי' בסמוך:

שם כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו' מעיקרא מידק דייק ולא אתא לאורועי נפשיה. ולכאורה יש לתמוה דנהי דלעיל לענין לשמה שפיר שייך לומר מעיקרא מידק דייק משא"כ הכא אליבא דרבא דאיירי מחששא דמזוייף והיינו ע"כ משום דחשדינן לשליח שלא קיבל הגט מיד הבעל כלל אלא שהאשה שוכרתו או שרוצה לקלקלה א"כ מאי מידק דייק שייך הכא. ובר מן דין לא ידעתי ליישב היטב לשון כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו'. בין ההיא דלעיל אליבא דרבה ובין הך דהכא דמאי יפוי כח לנתינת טעם יש בזה. אמנם למאי דפרישית לעיל בשמעתין א"ש טובא. דמהדרינן אעיקר טעמא מפני מה מהימנינן לשליח יותר מעד אחד דעלמא. דבהכי סלקא כל השקלא וטריא דשמעתין כדפרישית דאהא משני שפיר דכיון דהשליח מוסר הגט מידו ליד האשה ונגמרו עיקר הגירושין על ידו הו"ל כבעל דבר ומידק דייק טפי מעד אחד דעלמא. כמ"ש לעיל בשם תוס' רי"ד וסברא זו מצאתי להדיא בריב"ש סי' רס"ו אפילו לענין עדות דתרי ותרי יש להאמין לאותן העדים דאית בהו סברא דדייקא טפי ע"ש באריכות כן נ"ל נכון. ועוד נ"ל ליישב קושיא ראשונה דבאמת לא תקנו חכמים משום חשש דמזוייף דודאי לא שכיח כלל כמו שפרש"י אלא עיקר החשש שהבעל יערער לומר שנתן לו הגט לפקדון או על איזה תנאי ולא נתקיים או איזה ערעור אע"ג דקי"ל דבכה"ג נמי שליח מהימן כדאיתא לקמן דף ס"ד וכמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא בשמעתין מ"מ היינו דוקא בגט מקוים אבל כשאינו מקוים מדינא הוי הבעל נאמן במיגו דמזוייף כדקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מש"ה תקנו חכמים בפני נחתם דהדר הו"ל כגט מקויים דלא מהימן הבעל בשום ערעור. והשתא א"ש הא דקאמר השליח מידק דייק ולא אתא לאורועי נפשיה שאילו היה איזה תנאי בדבר או בשום ערעור בעולם לא הוי מרע נפשיה אי לא קים ליה שהבעל מגרשה ברצון ולא יערער כלל וגם זה נ"ל נכון. ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת התוספות דשמעתין דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין לעז בעלמא אתי שפיר בפשיטות שהשליח מידק דייק שהבעל לא יוציא לעז. מ"מ הראשון נ"ל עיקר ודו"ק:

שם מעיקרא מידק דייק. לכאורה יש לתמוה מאי מידק דייק שייך הכא דבשלמא לעיל גבי לשמה אין החששא משום השליח כלל דודאי שהוא שליח הגט אלא שהבעל יערער לומר שלא נכתב לשמה א"כ א"ש דהשליח מידק דייק ומעיד ע"ז. וא"כ בוודאי לא יערער עוד. משא"כ בחששא דמזוייף ע"כ א"א לומר דאנן חיישינן שמא הבעל מסר לידו הגט מזוייף דהא ליתא שהבעל אינו עשוי לקלקלה בידי שמים כמבואר בירושלמי ובכל הפוסקים אע"כ דאנן חיישינן שמא השליח בעצמו זייפו ולעולם לא נמסר לידו מיד הבעל וא"כ אם הוא חשוד לזייף מאי מידק דייק שייך הכא ומה יתן ומה יוסיף במה שמעיד על עצמו שלא זייף. מיהו לפמ"ש בסמוך יש לפ' לשיטת התוספות דבאמת מעולם לא תקנו חכמים לומר בפ"נ ובפ"נ משום דחששו למזוייף דלעולם לא חיישינן לא בגיטין ולא בשטרות לזיוף אלא כשכבר טען בפירוש מזוייף אבל מסתמא לא חיישינן ואוקמינן אדאורייתא דודאי לא זייף אלא עיקר התקנה היה דלעז מיהא איכא וע"ז מסיק דמעיקרא מידק דייק שהבעל מגרש ברצון ולא יוציא לעז אבל לשיטת רש"י דמשמע דלאו משום לעז איירי בשמעתין כלל אלא חששות גמורות א"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דחיישינן שהשליח חשוד לזייף מאי מהני בפ"נ ויש ליישב בדוחק משום דהא דאמרינן דמדאורייתא לא חשידי לזייף היינו משום דמילתא דעבידא לאגלויי הוא דברוב פעמים יבורר שהוא מזוייף אלא דאכתי חיישינן דאפ"ה לא מירתת שאף אם יבורר שהגט מזוייף מצי לאישתמוטי ויאמר שהבעל מסר הגט מזוייף לידו ויכחיש את הבעל אבל כשאומר בפ"נ תו לא מצי לאישתמוטי ומידק דייק ועי"ל דבאמת לא תקנו חכמים לומר בפ"נ ובפ"נ משום חששא דמזוייף דלא שכיח כלל אלא עיקר החששא שהבעל יערער לומר שנתן לה גט על איזה תנאי ולא נתקיים או איזה ערעור ואע"ג דקי"ל בכה"ג נמי השליח נאמן כדאיתא לקמן דף ס"ד ואף רב הונא לא קאמר אלא בעיר אחת אבל בגט ע"י שליח ממ"ה ודאי השליח יהא נאמן מ"מ היינו דוקא בגט מקויים אבל כשאינו מקויים הבעל נאמן במגו דמזוייף כדקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו לכך תקנו בפ"נ ובפ"נ דהדר הו"ל כגט מקויים ותו לא מהימן הבעל בשום ערעור ודו"ק. ועפ"ז יש ליישב שיטת הרב רבי אביגדור כהן שהביאו מהר"י קולון והש"ך ח"מ סימן מ"ו ע"ש ויבואר לקמן בעז"ה גבי כפר סיסאי דמסקינן דאי עבדית אהנית עיין עליו:

תוספות בד"ה הכא בפני אבל ידענו וכו' וא"ת ואמאי לא מהני כו' עכ"ל. עיין במהר"ם ובמהרש"א ז"ל שפירשו כוונת התוספות לשיטת רבינו משולם דלקמן וזה דוחק ולולא דבריהם היה נ"ל לפרש המשך לשון התוספות דמ"ש כשאומר בפ"נ דייק טפי היינו לענין לשמה דאף שאומר ידעתי שנכתב לשמה שהסופר והעדים בקיאין לא מהני משום דלא דייק כ"כ כמו בפ"נ וע"ז מקשו התוספות דאכתי אמאי לא אמר כרבא דהטעם הוא משום קיום ויועיל ידענו או ידעתי. ול"ל דרבה סובר בסברא פשוטה דידעתי לא מהני לענין קיום משום דלא דייק כ"כ כמו בפ"נ הא ליתא דהא לקושטא דמילתא לא מצריך רבה לענין קיום לא ידענו ולא בפני וא"כ אמאי לא קאמר כרבא דחיישינן משום קיום ובעינן מיהא ידעתי או בפני וע"ז מתרצים התוספות דפשיטא ליה לרבה דידעתי לא מהני כיון דמוכח ממתני' דבפ"ב דאפילו ידענו לא מהני מכ"ש ידעתי וא"כ אם נאמר דהטעם משום קיום שטרות ע"כ נצטרך לומר דהיינו משום דלא דייק כשאומר ידעתי כמו בפני סוף סוף מיהו אמאי הצריכו לומר בפני נכתב דהא לא אתי לאחלופי כיון דידעתי לא מהני אע"כ דמשום לשמה הוא כן נ"ל. וממילא דא"ש טפי לפי' רבינו משולם אלא דכאן אכתי לא נחתו להכי אלא לפרש בפשיטות לכ"ע ודו"ק:

גמרא דא"כ אתי לאחלופי בקיום שטרות. ואע"ג דבמביא גט בא"י הכשירו בלא קיום כלל בלא ערעור ולא חיישי לאחלופי בקיום שטרות למאן דסובר דטענינן מזוייף אף שלא בפניו ואליבא דכ"ע דטענינן פרעתי במיגו דמזוייף אלא דהתם אפשר דליכא למיטעי להוציא ממון בשטר שאינו מקויים דכ"ע ידעי משא"כ להכשיר בעד אחד לקיום איכא למיטעי טפי כיון דקיום שטרות מדרבנן וק"ל:

שם ורבא אמר לך אטו כי אמר וכו' ויש לדקדק דהא גופא תיקשי למה לא תקנו חכמים באמת דידעתי לא מהני וממילא לא הוצרכו לתקן בפ"נ ובשלמא לפי' התוספות אפשר שלא רצו לתקן שלא יועיל אפילו ידענו בשנים דמיחזי כחוכא ואטלולא דע"א האומר בפ"נ דלא מהני בשטרות יועיל בגרושין וידענו דהיינו ממש קיום שטרות לא יועיל בגיטין לכך ניחא להו לתקן דבע"א לא מהני כ"א בפ"נ ובפ"נ ובשנים מיהא מועיל כשאומרים ידענו משא"כ לפרש"י דידעתי מהני אפילו בשליח לחוד קשיא דהיה להם לתקן דידעתי לא מהני ולא נצטרך לומר בפני נכתב ויש ליישב דאכתי בתקנה זו לא יצאנו מידי חששא דאתי לאחלופי ולומר דבקיום שטרות דעלמא נמי בע"א אומר ידעתי לא מהני אבל כשאומר בפני נחתם יאמרו דמהני משא"כ כשתקנו לומר בפני נכתב דהו"ל מילתא יתירתא לגמרי דלא שייך כלל לענין קיום השטר א"כ מידע ידעי דהיכרא עשו למילתא דגיטין ותו לא אתי לאחלופי כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה מאן תנא וכו' וא"ת למאי דמסקינן וכו' נוקי כר"א עכ"ל. ואין ליישב קושיית התוספות דלמאי דלא ס"ד דהמקשה דמודה ר"א במזוייף מתוכו א"כ לא מתוקמי כר"א דלר"א לא חיישינן למצויין לקיימו כיון דמכשיר אף בדליכא ע"ח כלל. אלא דא"א לומר כן דהא דלא מצריך ר"א ע"ח ומכשיר בע"מ היינו בבעל המוסר גט לאשתו משא"כ בשולח גט ממ"ה לא שייך כה"ג ע"מ דמאן יימר שהבעל מסר זה הגט לשליח ואף אם יש בידו כתב שליחות סוף סוף בעינן מיהא עדים לקיים כתב השליחות וכיון שאין מצויין לקיימו פסול מה"ט גופא דשמא אינו שליח הבעל כלל דבשלמא ע"י ע"ח אע"ג דלא נתקיים בחותמיו מ"מ כיון דמדאורייתא לא חיישינן למזוייף ואם כן אמרינן דחזקה שזהו חתימות ידי עדים ומסתמא העדים מסרו הגט ליד האשה ומאי בעי ביד השליח דלנפילה או פקדון לא חיישינן אע"כ שהבעל מסר הגט ליד השליח ונהי דמדרבנן חיישינן לזיוף האמינו רבנן בדרבנן להשליח לומר בפ"נ וממילא נתקיים ונאמן ג"כ על גוף השליחות מה"ט גופא וכמ"ש הרא"ש ז"ל והפוסקים. משא"כ אם לא נחתם הגט כלל אין לנו שום ראיה שזה הגט נמסר ביד שליח מיד הבעל וחיישינן שמא הוא עצמו כתבו ומילתא דפשיטא היא דפסול אף לר"א ובעינן דוקא ע"ח ומדרבנן צריך לקיים וא"כ מקשו התוס' שפיר. מיהו עכ"ז לולא דברי התוס' יש ליישב קושייתם בע"א דאי אפשר לומר דלרבה טעמא דבפני נחתם לר"א היינו משום קיום לחוד וכדכתיבנא דהא לקמן משמע להדיא דלרבה שנים שהביאו גט ממ"ה צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ וה"נ אמרי לעיל א"ב דאתיוה בי תרי וא"כ למאי דס"ד דלר"א אף מזוייף מתוכו כשר אי לאו היכא דאיכא למיחש שמא אינו שליח כלל כמ"ש וא"כ בב' שהביאו גט אמאי צריכין להעיד על החתימה שנחתם בפניהם ות"ל אפי הם מזוייפים לא חיישינן להו כיון שהם מעידים שהבעל מסר הגט לידם הו"ל ע"מ ולא איכפת לן כלל לקיים ע"ח אבל למאי דמסקינן דמודה ר"א במזויף א"ש דב' שהביאו גט צריכין לומר כו' כנ"ל אלא דבלא"ה התוס' משני שפיר:

דף ג עמוד ב

גמרא אי ר"מ כו' כתיבה לא בעי. ויש להקשות מאי קושיא נהי דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ואפי' מצאו באשפה כשר אפ"ה כתבו התוס' דס"ו ע"ב בד"ה הא כתב הגט כו' לחד שינויא דמודה ר"ל היכא שציוה הבעל לא' לכתוב הגט וכתבו אחר דפסול ומשמע שם דאפילו בדיעבד תצא וא"כ ה"נ דלמא חייש ר"מ לכה"ג ואף לפמ"ש התוס' לעיל דכיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי תו לא חיישינן אלא לערעור הבעל בלעז בעלמא ה"נ מצי לערער ולומר שהוא ציוה ע"י שליח שיכתוב סופר פלוני דהא ר"מ מכשיר באומר אמרו אפילו בחתימה כ"ש בכתיבה והלך השליח והניח לסופר אחר לכתוב בלתי ידיעת הבעל וא"כ שפיר מצי לערער ולהוציא לעז דקפיד אכתיבת הסופר וממילא דפסול לר"מ ואע"ג דכיון דר"מ מכשיר באומר אמרו א"כ ממילא לא חיישינן שמא ישנה השליח על דעתו של הבעל י"ל דהיינו דווקא למי שבקי לשמה אבל הכא נהי דרוב סופרים בקיאין הם מ"מ אפשר דהשליח לא היה בקי לשמה ומכ"ש דלא חייש אכתיבה. ומש"ה לא הקפיד לומר לסופר אחר שיכתוב ומש"ה מצריך ר"מ לומר בפני נכתב ומסתמא שכותבו הסופר בצווי הבעל כדלעיל. ויש ליישב דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה בכה"ג דהא רבה גופא אית ליה לקמן ס"פ התקבל דאומר אמרו כשר ולא תעשה וכיון דאומר אמרו גופא כשר ולא תעשה לא שכיח ולא חיישינן כמ"ש שם התוס' שם ואף למאן דלית ליה שם דרבה ורב יוסף נמי יש ליישב ע"ש ואין להאריך יותר. מיהו נתיישב בזה קושיית התוס' דנהי דסתמא דתלמודא לא בעי לאוקמי אליבא דרבה סתמא דמתני' כר"מ ומשום אומר אמרו כיון דתלמודא גופא סובר בפשיטות דאומר אמרו פסול משא"כ ר"מ גופא דס"ל בהדיא אומר אמרו כשר וא"כ לדידיה א"ש דצ"ל בפני נכתב מה"ט גופא כמ"ש ועוד מצינן ליישב בכה"ג מטעמא דחתם סופר ועד דפסול לר"מ ואין להאריך והמשכיל יבין:

תוספות בד"ה דתנן אין כותבין כו' הך סוגיא ובסמוך נמי כו' עכ"ל. ופירושם תמוה דא"כ מאי מקשה הש"ס עליה דרבה מאן תנא דהא מצי סבר שפיר כרבי יוחנן ואינך אמוראי דמוקי למתני' דמחובר כר"א דהכי קי"ל ואי מדר"נ מקשה הו"ל לאתויי מעיקרא מילתא דר"נ ועוד דלמא רבה לית ליה דר"נ ומכ"ש למ"ש התוס' שם דף כ"ב דהא דר"נ אמר אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה היינו מחמת קושיא דאוקימתא דמתני' דהכל כותבין אפי' חש"ו וא"כ אם נאמר דרבה מוקי למתני' דמחובר כר"א והוא ששייר מקום התורף כהנך אמוראי דמוקי הכי וממילא דמתני' דהכל כותבין נמי מתוקמי בהאי גווני גופא כמבואר שם בסוגיא וא"כ אין צורך והכרח למילתא דר"נ. וכן מ"ש התוס' דרב אשי דבסמוך דמוקי כרבי יהודה דהיינו נמי כר"ל יש לתמוה ג"כ דמלבד מאי דמוקי רב אשי מילתא דרבה כר' יהודא ללא צורך דהא שפיר מתוקמי כר"א ומשום מזוייף מתוכו דהוי אליבא דהלכתא וכבר כתבתי בזה בסמוך דרב אשי מוקי לדרבי יהודא נמי כר"א ומשום מזוייף מתוכו אבל מ"מ נראה דוחק לומר דרב אשי מפרש מילתא דרבי יהודא כר"ל ולא כרבי יוחנן דקי"ל כוותיה ואיהו מפרש דחתמו במחובר אתורף קאי וא"כ רבי יהודא נמי דקאמר עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אטופס ואתורף קאי ולא איירי כלל מחתימה וא"כ היאך מוקי רב אשי מילתא דרבה כרבי יהודא ולפרש דלא כהלכתא ללא צורך דבלא"ה מתוקמי שפיר מילתא דרבה כר"א והנלע"ד בישוב קושיית הראשונים דהמשך לשון הש"ס הוא כך דהא דמקשה מעיקרא מאן האי תנא כו' עיקר הקושיא אחתימה קאי משום דפשטא דקרא וכתב לה לשמה משמע טפי דקאי אכתיבה לחוד ועוד דתנינן לקמן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וא"כ מהיכי תיתי נצריך חתימה לשמה ומנ"ל לרבה הכי. וע"ז קאמר הש"ס אי ר"מ ולפ"ז ע"כ היינו משום דרבה גופא אהאי סמיך דשמעינן לר"מ דס"ל דכתיבה לא מיפסל בגט בשום ענין והיינו במתני' דמחובר דל' חותמו משמע חתימה ממש וממילא דאף שכל הכתיבה היה במחובר אפ"ה מכשיר דוכתב לה אחתימה קאי וע"כ דרבה מוקי לה כר"ל דאי כרבי יוחנן הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דר"מ מצריך חתימה לשמה דאע"ג דבסוגיא דגיטין משמע דסובר דבעינן ע"ח אכתי מנ"ל דמדאורייתא דלמא מדרבנן דהא לא חשיב אלא פסולא דרבנן והא דנקט כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ולא נקט כתב סופר ואין עליו עדים היינו לאשמעינן דאפ"ה פסול מדרבנן וכה"ג לענין ע"א ולעולם דמדאורייתא לא בעינן ע"ח כלל דאף את"ל דבעינן משום דאין דבר שבערוה פחות מב' אכתי מנ"ל דבעינן לשמה דפשיטא דוכתב אכתיבה קאי אע"כ דרבה דייק לה ממתני' דמחובר דע"כ מוקי לה כר"ל וכדכתיבנא וא"כ מקשה הש"ס שפיר דהא מהאי מתני' גופא מוכח דלא בעינן כתיבה לשמה והיינו נמי דמקשה הש"ס בסמוך מדר"נ עליה דרבה כיון דרבה גופא ע"כ דייק למילתא אליבא דר"מ מההיא דמחובר א"כ ע"כ כר"נ ס"ל כדדייק התם ר"נ גופא ע"ש וכמו שנבאר עוד שם באריכות אי"ה. ובישוב קושיא השנייה אליבא דר"י נלע"ד דאף לר"י ושמואל דמוקי לת"ק דמתני' דמחובר כר"א ולענין טופס ותורף אפ"ה מפרשי מילתא דרבי יהודא לענין כתיבה וחתימה ממש והיינו מתרי טעמי אם מצד הלשון דדוקא בלשון ת"ק דמתני' מצינן לפרש חתמו אתורף כמ"ש התוספות כאן מלשון מגילה חתומה דאע"ג דבאמת כותבין התורף קודם לטופס כדאיתא להדיא בפ' המביא תניין דמסקינן חציו ראשון ופרש"י דבחציו ראשון כותבין להתורף מ"מ כיון דבמתני' דמחובר איירי הת"ק בדיעבד אי מתרמי שכתב הטופס תחילה במחובר והניח מקום פנוי לתורף כהאי דתנינן הכותב טופסי גיטין צריך שישייר מקום התורף ובכה"ג שייך שפיר שאם חתמו אח"כ והיינו כתיבת התורף בתלוש כשר משא"כ לר' יהודא דאמר אין כותבין עד שיהא כתיבתו וחתימתו א"א לפרש חתימתו אתורף כמו וחתמו דרישא דהא באמת כותבין התורף תחלה. ועוד יש הוכחה אחרת דוחתימתו דר"י היינו חתימה ממש דאלת"ה אלא אטופס ואתורף קאי ופליג את"ק דמכשיר בטופס א"כ בסיפא דמתני' דהכל כותבין אפילו חש"ו דמוקי שמואל ור"י נמי כר"א ובשייר מקום התורף א"כ אמאי לא פליג נמי ר' יהודא דאפי' הטופס פסול בחש"ו. ול"'ל דפליג ברישא וה"ה להאיך. חדא דשינוייא דחיקא הוא. ועוד דא"כ קשה אמאי פליג ר' יהודא במשנה שלישית בההיא דהכותב טופסי גיטין דף כ"ו דפוסל בטופס שלא לשמה וא"כ תקשי ממ"נ מ"ש רישא וסיפא דפליג ובמציעתא לא פליג אע"כ דבאמת האי וחתמו דרישא אחתימה ממש קאי ומוסיף את"ק דלא איירי אלא בכתיבה לשמואל ור"י ואתא רבי יהודא לאוסופי דחתימה נמי בעינן במחובר ומשכחת ליה כמ"ש התוס' בסמוך ולענין טופס ותורף לא איירי אלא במשנה דהכותב טופסי גיטין אי משום דנטר עד לבסוף ופליג אכולה או דמכשיר במחובר בטופס משום דלא שכיח כמ"ש התוספות לקמן אליבא דר"מ כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בא"ד ובסמוך נמי דמוקי רב אשי כו' עכ"ל. פי' דרב אשי נמי ע"כ כר"ל ס"ל דאי כר"י כיון דמוקי חתמו דמתניתין אמקום תורף א"כ הא דקאמר ר' יהודא עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו אמקום הטופס ומקום התורף קאי דגזיר אבל מחתימת העדים לא איירי כלל וא"כ אפשר דס"ל כר"א דע"מ לחוד כרתי וע"ח גריעי אפילו מטופס ולא בעי לשמה דהא לרב אשי אפשר דשלא לשמה לא מיקרי מזוייף מתוכו אע"כ דאליבא דר"ל קאי וק"ל:

בא"ד תימא לר"י דהכא משמע כו' ולקמן תניא בהדיא כו' עכ"ל. לכאורה אין מקום לקושייתם דמצינן למימר דר"מ ס"ל דבפ"נ צ"ל נמי משום קיום דלא ליתי לאחלופי וס"ל נמי דידענו מהני משא"כ לרבה דקאי אליבא דתנא דמתני' דע"כ ס"ל דידענו לא מהני כדאיתא במשנה דריש פ"ב כמ"ש התוספות לעיל אלא דלא ניחא להו להתוספות לומר דשייך פלוגתא דתנאי לענין ידענו כיון דלא אשכחן בשום דוכתא דפליגי תנאי בהכי ובעיקר קושיית התוספות כבר כתבתי בל' הגמרא מה שנראה לענ"ד ליישב בזה. ועוד נ"ל ליישב בד"א לפי השיטה שכתבתי לעיל בל' התוספות בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וכתבתי שם דמשמע מל' הירושלמי דלא בקיאי בשום דיני גיטין. אח"ז מצאתי עוד בירושלמי להדיא דצריך השליח לומר בפ"נ ביום ובפנ"ח ביום בפ"נ לשמה ובפנ"ח לשמה א"כ משמע להדיא דהיינו משום שאין בקיאין נמי בדיני מוקדם וכבר כתבתי דאפשר דתלמודא דידן נמי סבר הכי אלא דאף לפמ"ש התוספות שם דרבה נקט ע"כ לשמה דווקא כבר כתבתי די"ל משום דפסולא דנכתב ביום לא שייך בגט הנשלח ממדינת הים כדאמרינן לקמן בפ"ב דהנהו קלא אית להו ובין משום בת אחותו ובין משום פירות לא תלי מידי בזמן החתימה אלא מיום המסירה. אלא דלפ"ז תקשי על הירושלמי אמאי מצריך לומר בפ"נ ביום כו' ונראה לי משום דהירושלמי לשיטתו דפוסק שם להדיא כר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר נמצא דלפ"ז כיון שכבר תקנו חכמים לחתום דוקא ביום הכתיבה משום הנהו טעמי ממילא אפילו היכא דלא שייכי הני טעמי אפ"ה פסול דהו"ל מיהא משנה ממטבע כו' לבר מהני תלת דחשיב בסמוך שכך היה המטבע לפסול לבד וא"כ אפילו בגיטין הבאים ממ"ה היכא דנכתבו ביום ונחתמו בלילה ודאי פסילי לר"מ דהכי רהטא כולה סוגיא דמכילתין דהכי הוא לר"מ. ובזה נתיישב' היטב קושית התוס' דנהי דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה אליבא דר"מ ומשום טעמא דנכתב ביום דמדנקט רבה לשמה דוקא מכלל דלא חייש לנכתב ביום וכמ"ש דבגיטין הבאים ממ"ה לא מיפסלי בהכי למאי דלית לן דר"מ בהא דכל המשנה ממטבע כו' ועוד דהא לקמן בברייתא דקאמר ר"מ דכל שלא אמר בפ"נ ובפ"נ הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים והולד ממזר פליגי עליה חכמים ואמרו אין הולד ממזר אלא כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור כו' ויאמר בפ"נ ובפ"נ נמצא דאפילו הני רבנן דפליגי עליה דר"מ וסברי דלא אמרינן כל המשנה כו' אפ"ה סברי דצ"ל בפני נכתב וא"כ מקשה הש"ס שפיר דכיון דהנהו רבנן ע"כ לא ס"ל לפסול בנכתב ביום כו' בגיטין הבאים ממ"ה וא"כ לרבה תקשי להו מ"ט סברי דבעינן כתיבה לשמה וחתימה לשמה מש"ה צ"ל דאתיא כר"א או כר' יהודא וממילא דטעמא דידן נמי משום הכי הוא למאי דקי"ל דלא אמרינן כל המשנה כו' משא"כ לר"מ גופא דאית ליה כל המשנה ממילא א"ש דצ"ל בפ"נ משום חששא דנכתב ביום וכל' הירושלמי ואין להקשות אמאי לא נקט בהדיא בפ"נ ביום די"ל דתחלת המטבע עיקרה לומר בפנ"כ ובפ"נ לחוד משום דאי מפשת ליה גייז אבל לבתר הכי שיילינן ליה על כל מה שיש להסתפק וכמ"ש לעיל בל' רש"י וכן משמע להדיא מל' הירושלמי ואף למ"ש התוספות לעיל דכל הסופרים בקיאין אפ"ה איכא למיחש בנכתב ביום שהסופר עשה כדין והעדים היו ממיעוטי דמיעוטי שאינן בקיאין ודוק היטב בכל מ"ש בזה שלענ"ד נכון:

בא"ד תימא לר"י כו' בפרק הזהב דף נ"ו כתבו התוס' דלר"מ לא בעינן באמת בפ"נ אלא בפנ"ח לחוד ובפ"נ אגב גררא דרבנן נקטי' מיהו לפמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' כל הגט דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא תו לא שייך להקשות רבה מ"ט לא אמור כרבא דרבה חייש לכל התומרות וא"כ י"ל דרבה נמי חייש לאחלופי וא"כ א"ש דמצריך ר"מ נמי בפ"נ:

בא"ד אבל לרבה קשה דלית ליה טעמא דאחלופי כו' וכתב מהרש"א ז"ל דמדר"מ גופא מצי לאוכוחי בפשיטות דידענו לא מהני וממילא לא חיישינן לאחלופי עכ"ל. וכתב כן לפי שיטתו אבל לפמ"ש לעיל א"ש דלר"מ אפשר דידענו מהני כגון שאמר -ידעתי שנכתב לשמה משא"כ לרבה א"א לומר כן דא"כ אמאי לא אמר כרבא אע"כ דס"ל בפשיטות דידענו לא מהני ממתניתין דפ"ב ודו"ק היטב:

בד"ה שלשה גיטין כו' ואע"ג דלר"מ וכתב היינו וחתם כו' דכין שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו עכ"ל. מיהו למה שמפרש ר"ת בסמוך בד"ה דקי"ל הלכה כר"א דלר"מ נמי בעינן ע"מ משום דאין דבר שבערוה פחות מב' א"כ צ"ל דה"נ איירי בעידי מסירה אלא דר"מ בעי נמי ע"ח בהדי ע"מ מגזירת הכתוב דוחתם ובזה קאי שפיר כתיבת יד הבעל במקום חתימת העדים דהא קרינן ביה וכתב אבל במקום ע"מ לא אמרינן דליהוי כתיבת יד הבעל דהא אין דבר שבערוה כו' והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לא שייך כאן כמ"ש התוספות לקמן משום דקמחייבי לאחריני מיהו אף לפר"ת לא מיחייבה האשה להביא ע"מ לפנינו אלא דאף שאין ע"מ לפנינו אפ"ה אמרינן דבכתיבת יד הבעל לא תצא דכיון דברור לנו שהגט יצא מתחת יד הבעל ליד האשה דהא לנפילה לא חיישינן א"כ תלינן שפיר שהבעל מסר לה הגט בפני ב' עידי מסירה דהכל בקיאים הם שצריכין ע"מ משום דבר שבערוה כו' ולעולם לא משכחת שתהא צריכה להביא ע"מ לפנינו אלא אליבא דר"א בדליכא ע"ח דאז ודאי חיישינן שמא לא בא הגט לידה מיד הבעל אלא זיופי זייפיה ולשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלר"מ לא בעינן ע"מ ואפילו לר"א בחד מינייהו סגי או בע"ח או בע"מ מ"מ צ"ל דלמאי דמוקי מתניתין דג' גיטין כר"מ איירי בע"מ וכמ"ש מטעם דאין דבר שבערוה כו'. ועי"ל דכיון דלדידהו סגי בע"ח לחוד ע"כ דסברי דאע"ג דקי"ל אין דבר שבערוה כו' מ"מ כיון שהעדים חתומים על הגט ודאי מסרוהו ליד הבעל וכיון שאנו רואין עכשיו הגט ביד האשה א"כ אנן סהדי שגרשה והוי כמאה עדים א"כ ה"נ בכתיבת יד הבעל אף בלא עדים כיון שודאי מיד הבעל בא לה הו"ל כמאה עדים ולא שייך כאן ענין הודאת בע"ד כמאה עדים שאין אנו צריכין להודאתו אלא דבר ברור הוא שגירשה ואף שכל זה ברור הוצרכתי להאריך לפי שדברים אלו מפתח גדול בזו המסכת ואנו צריכין להם בכמה מקומות בפרקים הבאים בעזה"י:

בא"ד ואין בו אלא ע"א כו' וקשה ניחוש שמא סופר כתבו להתלמד כו'. פי' דודאי אילו כתבו הסופר לשמה ע"פ הבעל א"כ מסתמא נמסר ליד הבעל והבעל החתים עליו העד השני ומסתמא הבעל מסר לאשתו ע"פ ע"מ דהכל יודעין שאין דבר שבערוה פחות מב' ע"מ לשיטת התוספות וכן לענין גזירת הכתוב דבעינן וכתב והיינו וחתם אפשר דכתיבת הסופר לשם גירושין חשיב כחתימה וא"כ הו"ל שני ע"ח או שנאמר דכיון דדבר דבר לשיטת התוספות אע"מ קאי א"כ אפשר דלענין חתימה לא בעינן ב' דקרא וכתב היינו וחתם סתמא כתיב ואפשר דבחד סגי. והא דבעינן כתב הסופר בהדי ע"א היינו כדי שלא תצטרך לע"מ דבע"א גרידא ודאי הגט בטל בלא ע"מ לפנינו דשמא שכרה ע"א שכתב וחתם לה ולא בא לידה מיד הבעל משא"כ בסופר ועד שודאי היה ביד הבעל לא צריכה להביא ע"מ לפנינו דמסתמא אמרינן שנתן לה כדין אלא דעיקר קושייתם דניחוש שמא כתב להתלמד ונמצא שלא היה ביד הבעל וא"כ הוי לן למימר דתצא אח"ז מצאתי וראיתי בחידושי הרשב"א בקידושין גבי מקדש בע"א אי חוששין לקידושין שכתב דבגיטין הא דכתיב וכתב היינו וחתם בע"א סגי ולא ירד לחלק במ"ש ודו"ק. עיין בקונטרס אחרון שכתבתי דטעות הוא:

בא"ד וזרקו לאשפה כו' הא דלא חיישי בכה"ג בכתב יד הבעל שמא זרקו לאשפה והאשה מצאה היינו משום דקי"ל לנפילה לא חיישינן משום דבעל מיזהר זהיר ביה שלא יבא הגט כזה ליד אשתו ויועיל לה לענין שאם נשאת לא תצא. משא"כ בסופר שכותב להתלמד לא זהיר ביה כיון שגט כזה בלי שום חתימה אינו כלום ולשמא תשכור ע"א אפשר דלא חייש הסופר. וע"ז מתרצים התוס' דאפ"ה רוב הסופרים חיישי אף בכה"ג. מיהו אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דהכא אליבא דר"מ קיימינן ולר"מ ודאי בעלמא לא בעינן כתיבה לשמה אף לכתחילה כמ"ש תוס' בסמוך וא"כ היאך מכשרינן בכתב סופר ועד דהא איכא למיחש שהסופר לא כתבו לשמה כיון שאינו צריך וא"כ ליכא אלא ע"א שחתם לשמה דכתיבת הסופר אינו ראוי לצרף לעד שני כיון שלא היה לשמה ובדוחק יש ליישב דכיון שהגט מיהו בודאי היה ביד הבעל ומסרו לאשתו א"כ בודאי שלא היה טועה בכך ליתן לה הגט בעד אחד אי לאו שיודע בודאי שהסופר כתבו לשמה דהכל יודעין דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא שבזה לבד היה הבעל טועה להחשיב כתיבת הסופר כעד שני אף לכתחלה דלאו כ"ע דיני גמירי אבל לענין לשמה דבעינן שנים ודאי בקיאין בא"י לכ"ע ורוב בח"ל. אמנם לפי מה דפרישית לעיל בשיטת התוס' והרא"ש וסייעתיה בלא"ה א"ש דאף לר"מ דבעינן ע"מ והם עיקר דעלייהו קאי דבר דבר אבל ע"ח לאו משום עדות בעינן להו אלא משום גזירת הכתוב דוכתב היינו וחתם א"כ אפשר דבחד סגי כיון דלאו מטעמא דעדים נינהו וכמ"ש בשם הרשב"א ז"ל וא"כ הא דבעינן שני ע"ח היינו בכדי שנדע בזה שהיא לא זייפה אלא מיד הבעל בא לה ואז אמרינן בודאי שמסר לה בפני שני ע"מ משא"כ בעד אחד בחתימה לבד חיישינן לזיוף וצריכה להביא ע"מ לפנינו וכ"כ בכתב הסופר ועד אחד שיצאנו מידי חששא דזיוף כיון שהסופר נזהר לזרוק לאשפה לא חיישינן תו משום לשמה דבעד אחד שחתם לשמה סגי ודוק היטב:

בא"ד וי"ל שהסופרים נזהרים כו' עכ"ל. ואיכא למידק דהא שמואל גופא דאוקי למתני' בכתב סופר וע"א מסקינן שם דהיינו בסופר שאינו מובהק דבמובהק מותר אף לכתחלה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון שאינו מובהק ע"כ היינו משום דחיישינן שמא לא שמע מפי הבעל כפרש"י שם א"כ הוי לן למימר דהולד ממזר משום שמא זרקו לאשפה והיא החתימה ע"א. ויש ליישב דהא דאמרינן התם בסופר שאינו מובהק היינו שאין אנו יודעין בו שהוא מובהק ומש"ה לא תנשא לכתחילה אבל בדיעבד סמכינן ארובא דרוב הסופרים בקיאין הם ונזהרין לזרוק טופסי גיטין לאשפה ודו"ק ועפ"ז יישבתי כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהתם ונתיישב ג"כ ל' רבינו הטור א"ע סוף סי' ק"ל שנתקשו בו גדולי עולם ושם יבואר אי"ה:

בד"ה רא"א כו' וא"ת דלמא דוקא כו' עכ"ל. ולכאורה דאף אם נפרש כן דברי ר"א אפ"ה לא מתוקמי שפיר מילתא דרבה כר"א דכיון דלר"א בכתב סופר ועד אחד מותר לכתחילה א"כ הא דתנן לקמן בפ"ב בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו פסול אמאן תרמייה דהא בעד אחד שחותם לשמה סגי ול"ל דחיישינן שמא זייף חתימת השני דהא רבה לא חייש לזיופא דלית ליה טעמא דמצויין לקיימו אם לא שנאמר דקושית התוספות היא למאי דמסקינן דרבה אית ליה דרבא כמ"ש לעיל דשקלא וטריא דרבא לפי המסקנא נמי קאי וא"כ מקשו התוס' שפיר דלמא לעולם אימא לך דר"א נמי בעי מיהא חתימה דעד אחד לשמה ומש"ה תקנו לומר בפנ"ח ולא מהני ידענו וממילא דצ"ל נמי בפנ"ח כולו משום דאין מצויין לקיימו ודוק היטב:

דף ד עמוד א

תוספות בד"ה מודה ר"א כו' אבל הכא שעדים כשרים כו' מה תקלה יש בכך עכ"ל. פי' כיון דמן הדין אין צריכין לחתום לשמה אין כאן תקלה אם נסמוך עליהם אף כשאין ע"מ לפנינו דהא מ"מ היה מיהא ביד הבעל כיון שחתומים עליו שני עדים כשרים ואמרינן דמסתמא מסר לה בפני ע"מ מיהו עיקר קושייתם בזה לשיטתם דלעיל דלא חיישינן לשמו כשמו משא"כ לשיטת רש"י ז"ל שכתב לעיל בפי' דחששא שאין בקיאין לשמה היינו שמא איתרמי שמו כשמו א"כ הוי שפיר מזוייף מתוכו דהא ע"כ לרש"י דהא דבעי למימר בפנ"ח לשמה ולא סגי לומר בפ"נ לשמה להוציאנו מידי חששא דשמו כשמו דהא ע"כ העדים נמי בקיאין לשמה דאל"כ ליבעי תרי למאן דחייש למיעוטא אע"כ משום דחיישינן דלעולם שציום הבעל לכתוב לשמה ואח"כ מסרו הסופר ליד הבעל ונמלך לגרש או שנאבד הגט ממנו או לא מצא עדים להחתי' ומצאו אחר ששמו כשמו ונתן לו הגט שהלה לא היה בקי לשמה והחתים עליו העדים ואח"כ נמלך השני והחזירו ליד הראשון דע"כ דהכי הוא לשיטת רש"י וא"כ האי חששא שייך נמי הכא ונמצא שאין העדים יודעים כלל מאלו הגירושין ואפשר שלעולם לא היה ביד הבעל אלא שנאבד מיד השני ומצאו השליח והו"ל שפיר מזוייף מתוכו משא"כ באומר בפני נחחם לשמה מידק דייק כן נ"ל והרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דכיון שאנו מכשירין הגט ע"י ע"ח לומר מסתמא נמסר בפניהם א"כ לא גרע חתימת העדים מתורף הגט ובכלל כתיבת הגט הוא מש"ה בעינן לשמה ע"ש ודבריו נ"ל נכונים ועיין מ"ש בזה בסוגיא דערכאות לקמן לפרש גם כוונת התוספות כן:

בא"ד מודה ר"א תימה כו' מה תקלה יש בכך כו' עכ"ל. והקשה בני הנבון הבחור כ' בעריש שי' דמאן יימך דסוגיא דשמעתין דמזוייף מתוכו משום שלא לשמה איירי דשפיר מצינן למימר דלרבה נמי לא בעינן אלא כתיבה לשמה ומה שצריך לומר בפ"נ היינו משום שמא חתם קרוב או פסול והו"ל שפיר מזוייף מתוכו וצ"ל בפנ"ח וממילא שיילינן ליה כשיטת רש"י ז"ל:

גמרא רב אשי אמר ה"מ ר"י היא דתנן כו' הא דלא מייתי מדמצריך ר"י בהדיא לכתוב אף הטופס לשמה במתני' דף כ"ו די"ל דס"ל כר"א וגזור טופס אטו תורף אבל חתימה גרע אפילו מטופס כיון דע"מ כרתי ואף לכתחילה כשר בלא ע"ח לכך מייתי מהכא דקאמר להדיא עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ובזה יש ליישב קושית התוס' דהא דנקט ר"י וחתימתו היינו דאגב אורחא קמ"ל דחתימה פסולה במחובר כמו הכתיבה ונ"מ ממילא לענין לשמה וק"ל:

תוספות בד"ה ה"מ ר"י היא אע"ג דבריש פ"ב ת"ק דר"י מצריך כו' עכ"ל. פי' וא"כ לכאורה מצינן למידק מדסיפא ר"י מכלל דרישא לאו ר"י כדדייק הש"ס בכמה דוכתי ע"ז כתבו דאיכא למימר נהי דפליג ת"ק דריש פ"ב אדר"י לענין א' אומר כו' אבל לענין דס"ל לר"י דבעינן כתיבה וחתימה לשמה ובמחובר בהא מודה ליה ת"ק דריש פירקא וזה ברור וכ"כ מהרש"א ז"ל ולל' מהרש"ל ז"ל נשארו בתימא וצ"ע:

בא"ד עד שתהא כתיבתו וחתימתו כו' וי"ל דמשכחת לה כו' ואח"כ נטעו והשריש כו' עכ"ל. ואין להקשות דא"כ הו"ל גט מוקדם דמסתמא לא השריש ביום הכתיבה דר' יודא ס"ל בפ"ק דר"ה דצריך ב' שבתות להשרשה מיהו י"ל דאיירי שכתב מתחילה זמן מאוחר ואפ"ה לא מיפסל כיון שלא חתמו העדים אלא בזמן הכתוב בו ודו"ק:

גמרא מהדרינן אדר"א דקי"ל הלכתא כוותיה בגיטין. ולכאורה יש לתמוה דא"כ קשה איפכא השתא נמי מאי דוחקא דרב אשי לאוקמי מתני' דלא כהלכתא כיון דמתוקמא שפיר כר"א ומודה במזוייף מתוכו ול"ל דר' אשי לא ס"ל הא דר' אבא דמודה ר"א במזוייף מתוכו או שסובר דבכה"ג לא מיקרי מזוייף מתוכו כקושיית התוספות הא ליתא דא"כ הוי לן למיפסק כרב אשי דבתרא' הוא מדקאמר הש"ס מעיקרא מ"ט כו' וכל הפוסקים כתבו להדיא דקי"ל כר"א ומודה ר"א במזוייף מתוכו ושלא לשמה נמי מיקרי מזוייף מתוכו ועיין בל' הרמב"ם ובטור אה"ע ובש"ע ונלענ"ד ליישב כשנדקדק עוד לשון מעיקרא מ"ט לא מוקמינן וכך פירושו דודאי מעיקרא דלא ס"ד דמודה ר"א במזוייף מתוכו או שהיינו סוברים דבכה"ג לא מיקרי מזוייף וא"כ היה מההכרח לומר דר"י פליג אדר"א וסובר דקרא דוכתב קאי בין אכתיבה בין אחתימה לכך לא הוי ניחא לאוקמי כר"י משום דקי"ל כר"א בגיטין אבל למאי דמשנינן דמודה ר"א במזוייף וזכינו לדין דבכה"ג מיקרי מזוייף ממילא אית לן למימר דר"י נמי כר"א ס"ל לגמרי ומה"ט בעי חתימה בתלוש ולשמה משום מזוייף מתוכו ולא משום דוכתב קאי אחתימה והא דאיצטריך לרב אשי לאוקמי כר"י ולא כר"א כשנוייא קמא היינו משום דלא מצינו להדיא דמודה במזוייף מתוכו ודמיקרי כה"ג מזוייף מתוכו אבל מדר"י שמעינן שפיר כדר"א דס"ל כהדדי דאפושי פלוגתא לא מפשינן ודוק כי נכון הוא:

תוספות בד"ה דקי"ל הלכה כר"א וכו' אבל הלכה כמותו אף בשטרות וכו' ולפיכך צריך ליזהר שיהיו ע"מ כו' עכ"ל. נראה לפרש המשך הל' דודאי אי הוי הלכתא כוותיה בגיטין ולא בשטרות א"כ ע"כ דהא דלא מהני בשטרות ע"מ לדידן היינו משום דמצינו בקרא דירמיה וכתוב בספר וחתום משמע דוקא ע"ח משא"כ בגיטין דלא כתיב וחתום אלא וכתוב גרידא סגי בע"מ ונמצא דלפ"ז נמצינו למידין מיהא דע"ח עדיפא מע"מ מדמהני בשטרות ע"ח ולא ע"מ א"כ לפ"ז כ"ש דבגיטין היכא דאיכא ע"ח לא בעינן ע"מ כסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהא גיטין יליף מדבר דבר מממון. משא"כ למאי דקי"ל הלכתא כר"א אף בשטרות דבע"מ סגי וע"כ דקרא וכתוב בספר וחתום עצה טובה קמ"ל כפרש"י לקמן וכדאיתא ר"פ ג"פ א"כ לעולם דעיקר דבר דבר אע"מ קאי בין בגיטין בין בשטרות ומש"ה צריך ליזהר כנ"ל בכוונת התוס' ולקמן נבאר שיטת כל אחד לפי דרכו בעזה"י:

בא"ד אבל לר"מ ניחא וצ"ל דבמשולשין איירי כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא ואין כאן מקומו ולענ"ד דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי לשיטת הרי"ף אליבא דר"א דל ע"מ בע"ח סגי דאיכא למימר כיון דלר"א ע"מ עיקר אף בממון וחכמים תקנו ע"ח דמהני לחוד א"כ עכ"פ בעינן מיהא שיהא מוכח מתוכו דבלא"ה פסול אף בדיעבד דאין דבר שבערוה פחות מב' דיליף דבר דבר מממון וכל שאין מוכח מתוכו לא חשיב כע"מ משא"כ לר"מ אפשר דלא בעינן מוכח מתוכו כיון דעיקר קרא דוכתב על ע"ח קאי ומדאורייתא היא מהיכא תיתי לן שיהא מוכח מתוכו על זה כתבו דבפרק כל הגט מוכח דלר"מ בעינן מוכח מתוכו וא"כ ע"כ אף למאי דאוקמי כר"מ צ"ל דבמשולשין איירי א"כ הדרא קושיא לדוכתא אי ס"ד דר"א סגי בע"ח לחוד אמאי לא מוקי לה כר"א ובמשולשין אע"כ דבעינן לר"א לעולם ע"מ דוקא וק"ל:

בד"ה ומ"ס כו' וטעמא דר"א כו' עכ"ל. פירוש דאי ס"ד דאף לדעת המקשה ע"כ דר"א פליג וסובר דהני נמי לא שכיחי ושייך פלוגתא בכה"ג אי סמוכים ומובלעים שכיחי או לא א"כ מהיכא תיתי ליה דת"ק ור"ג פליגי בדרבה ורבא כיון דאיכא למימר דאינהו נמי פליגי אי סמוכים שכיחי או לא אע"כ דלסברת המקשה לא שייך פלוגתא בכה"ג וטעמא דר"א ע"כ משום שלא תחלוק ובזה א"ש נמי דכיון שכן סברת המקשה אליבא דר"א התרצן נמי השיב לו כן והניח סברתו בזה להשוות לדעת המקשה בטעמא דר"א כנ"ל כוונת התוס' וכוונתי בזה לדעת מהר"מ ז"ל וק"ל:

דף ד עמוד ב

רש"י בד"ה לא צריך ואע"ג דאין בקיאין לשמה כו' עכ"ל. הא דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דלרבא נמי ס"ל דבני מד"ה אין בקיאין לשמה אלא דלא איכפת לן ולא ניחא ליה לומר דרבא סובר דבני מד"ה בקיאין לשמה אלא מסוגיא דהכא גופא מוכח כן כיון דעכשיו ס"ד דעיקר דיוקא דמתניתין לאשמעינן באותו מדינה במד"ה א"צ ואי ס"ד דאינהו נמי בקיאין א"כ מהיכא תיתי דצריך דאיצטריך לאשמעינן דלא אע"כ דלרבא נמי אין בקיאין וקמ"ל דאפי' הכי א"צ לומר דלא איכפת לן כיון דרובא דרובא בקיאין וסתם ספרי דדייני כו' וק"ל:

תוספות בד"ה אלא אימא כו' וא"ת ואמאי נקט כו' עכ"ל. פי' דעכשיו סברי התוס' דלא שייך כלל למיטעי ולאוקמי טעמא דמתני' משום תרי טעמי אלא אי משום לשמה לחוד או משום לקיימו לחוד וא"כ קשיא להו דליתני המביא גט באותה מדינה במ"ה צריך וממילא ידעינן דע"כ טעמא משום לשמה ולא משום קיום וא"כ פשיטא דבא"י א"צ וע"ז תירצו דודאי עכשיו נמי ס"ד דאיכא למיטעי ולאוקמי משום תרי טעמי ואיצטריך לאשמעי' דלא אלא משום לשמה לחוד וק"ל:

גמרא אי מההיא הו"א ה"מ דיעבד. וקשיא לי אמאי לא קאמר להיפך דקושטא דמילתא הכי הוא לרבה דמשום לשמה בעינן אפי' בדיעבד והיינו במ"ה או במוליך ממ"ה לא"י אבל משום לקיימו לא בעינן דיעבד אבל לכתחילה צריך והיינו דוקא דממדינה למדינה בא"י צריך לכתחילה וסיפא קתני דבאותה מדינה בא"י א"צ אפילו לכתחילה ועוד קשה דלפ"ז נמי לא הוי צ"ל בסמוך דרבה אית ליה דרבא מחמת קושיא דרשב"ג דמצריך מהגמוניא להגמוניא במקפידין והיינו ע"כ משום טעמא דלקיימו ולמאי דפרישית לא הוי קשה מידי די"ל דהא דמצריך רשב"ג היינו לכתחילה משום לקיימו כדפרישית. מיהו בזה יש ליישב בדוחק דמשמע ליה בפשיטות דרשב"ג אמילתא דת"ק קאי דמצריך במ"ה והיינו אפילו בדיעבד ומדקאמר רשב"ג אפילו מהגמוניא להגמוניא משמע דהיינו בהאי גוונא גופא אפילו דיעבד אבל הכא דלא סליק אדעתיה הא דרשב"ג ודאי קשה וצ"ע:

בד"ה אי מההיא כו' פירש בקונטרס כו' ופי' כן משום דאסיפא וכו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא לרש"י בלא"ה א"א לפ' דאסיפא קאי דהא לפירושו לק"מ מסיפא דאיכא למידחי דבאותה מדינה עצמה קאי ואף שהתוספות לא רצו לפרש כן כמ"ש מהרש"א ז"ל מ"מ כיון שרש"י ז"ל פי' כן להדיא בד"ה ואיכא דמותיב א"כ למה נדחקו התוס' בכוונתו ונראה דבאמת לא דקדקו התוס' ממה שלא רצה רש"י לפרש דאי מההיא קאי אסיפא דודאי א"א לו לפרש כן לפי שיטתו אלא עיקר דיוקא דהתוס' על לשון רש"י ז"ל שלא היה לו לפרש כלום על ל' אי מההיא כיון דעכ"פ מיתרצא שפיר קושית המקשה בכל הצדדים דלעולם איצטריכו תרי בבי דמתני' דמכל חדא וחדא נימא דהיינו דיעבד דוקא לכן הוצרכו תוס' לפ' בכוונת רש"י דבסיפא לחודא לא שייך למימר דאדיעבד קאי אלא דמ"מ אין להקשות א"כ ליתני בבא דסיפא לחוד דהא לפי שיטת רש"י לא שייך כלל לומר דליתני בבא דסיפא לחוד דאיכא למימר דבאותה מדינה קאי ודו"ק:

בא"ד אבל עוד קשה דאמר ברפ"ב ופריך בגמרא תנינא חדא זימנא כו' עכ"ל. כוונתם דלפ"ז קשיא נמי לרבה אליבא דמסקנא מתני' דפ"ב אמאי איצטריך דהא מהני תרי בבי דמתני' דרפ"ק ידעינן דע"כ במ"ה צריך אפילו בדיעבד דאלת"ה אלא דוקא לכתחילה א"כ אמאי איצטריכו תרי בבי למעוטי א"י וע"ז תירצו שפיר דודאי אי הוי קתני חד בבא ברפ"ק ה"א דבמ"ה צריך בדיעבד אבל בא"י דיעבד א"צ אבל לכתחילה צריך לכך אשמעינן אידך בבא דפ"ק דבא"י אף לכתחילה א"צ ועכשיו איכא למיטעי איפכא דבא"י לכתחילה א"צ ובמ"ה צריך לכתחילה ולא דיעבד קמ"ל מתני' דבפ"ב. אבל קשיא לי דמאי קשיא להו להתוס' מעיקרא דהא בלא"ה איצטריך מתני' דבפ"ב דבלא"ה הו"א הא דפסול בדיעבד אליבא דרב' היינו כשלא אמר כלום לא בפ"נ ולא בפנ"ח אבל אם אמר בפ"נ לחוד הו"א דכשר בדיעבד דלא בעינן כתיבה לשמה בדיעבד וכר"מ דהא לא ידעינן דלא מצריך ר"מ אף לכתחלה אלא ממימרא דאמוראי ולאחלופי הא לא חיישינן קמ"ל דאפ"ה פסול וכר"א וכן להיפוך דה"א כשאמר בפ"נ לחוד אף לר"א כשר דיעבד ולא חשיב כמזוייף מתוכו קמ"ל דאפ"ה פסול דהו"ל מזוייף מתוכו ולכאורה יש ליישב ע"פ מאי דפרישית לעיל דלמסקנא דרבה אית ליה לקיימו אפילו בדיעבד מדמצריך רשב"ג מהגמוניא כו' כמו מד"ה לת"ק וא"כ שמעינן מהאי בבא דע"כ משום טעמא דלקיימו לחוד פסול בדיעבד כמ"ש וא"כ מקשו תוס' שפיר דלא ליתני ברפ"ב האי בבא דכשאמר בפ"נ ולא בפני נחתם דפסול דהא ממילתא דרשב"ג ידעינן דפסול דיעבד לטעמא דלקיימו מיהא לענין בפני נחתם. אבל זה דוחק דודאי לקמן בשמעתין א"ש דמקשה בפשיטות לרבה מדרשב"ג ולא מצי למימר דרשב"ג פליג את"ק בטעמא דלקיימו דלת"ק לית ליה דאכתי מקשה שפיר מנ"ל לרבה גופא דפליגי בהאי טעמא ואדרבא כיון דמצינו מיהא דרבן שב"ג אית ליה טעמא דלקיימו דלמא ת"ק נמי הכי ס"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן משא"כ לענין דיוקא דמתני' לא שייך לומר כן די"ל דהא גופא קמ"ל במתני' דפ"ב דלא תימא דרשב"ג פליג את"ק או שנאמר דרשב"ג לא מצריך בדיעבד אלא כשלא אמר אף בפני נחתם משום דטעמא דלקיימו ודאי שייך אף בדיעבד אבל אי אמר בפני נחתם ולא בפ"נ הוי אמינא דאף לרשב"ג כשר מיהא דיעבד כמו במדינת הים משום דלא חיישו משום כתיבה לשמה בדיעבד דכרבי מאיר ס"ל וסובר דמצריך מיהא לכתחלה אי לאו דר"נ אבל הת"ק גופא ה"א דכר"א ס"ל ואדרבה אם לא אמר בפני נכתב פסול בדיעבד אבל כשאמר בפ"נ ולא בפני נחתם ה"א דכשר דיעבד וס"ד אמינא דלא חשיב כמזוייף מתוכו קמ"ל בפ"ב דכל שלא אמר דווקא שניהם כאחד פסול בכל עניין אף דיעבד וצ"ע ודו"ק:

בד"ה וא"ר יצחק כו' בלא ר' יצחק נמי יש להוכיח כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דבלא ר' יצחק לא מצי לאקשויי דאיכא למימר להיפך מדקאמר רשב"ג מהגמוניא להגמוניא אלמא דלא שכיחי שיירות בכה"ג ואפ"ה משמע דת"ק דרשב"ג סובר מהגמוניא להגמוניא לא צריך וע"כ היינו משום דלית ליה כלל טעמא דלקיימו אלא משום לשמה וא"כ הוי מילתא דרבה כתנאי ומש"ה מייתי דרבי יצחק דרשב"ג מיירי בעיר אחד של שני הגמונים וא"כ אפי' ת"ק דפליג בהא היינו שסובר דבקפידא כי האי שהיא לפי שעה לא חיישינן ולא עדיפי מחירום דיהודא וגליל אבל בעיקר טעמא דלקיימו מודה ליה דאפושי פלוגתא לא מפשינן וק"ל:

בד"ה רבה אית ליה דרבא וא"ת אמאי צריך לרבה בפ"נ כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דילמא בא"י דלא שייך לשמה מהני באמת ידענו וצריך בפ"נ משום אחלופי ודוקא במדינת הים ס"ל לרבה דלא חיישינן לאחלופי כיון דהתם איכא היכר דידענו לא מהני משום לשמה עכ"ל. ולפי מאי דקשיא ליה למהרש"א ז"ל תירוצו הוא דוחק גדול דהא איכא למימר דמתני' דפ"ב דקאמר ידענו לא מהני היינו משום דבמדינת הים קאי להדיא והתם בעינן לשמה אמנם כל עיקר קושיית מהרש"א ז"ל היינו לפי שיטתו שפי' כוונת התוס' לעיל דף ג' בד"ה הכא בפני וכו' דטעמא דידענו לא מהני היינו משום לשמה משא"כ לפי שיטתי שכתבתי שם דאף בלשמה נמי מצינן למימר דידענו מהני והיינו כשאומר ידעתי שנכתב לשמה אלא הא דקאמר רבה דידעתי לא מהני היינו משום דלענין לשמה דייק טפי כשאומר בפני ועיקר דיוקא דרבה מדקתני בפ"ב דידענו לא מהני אפילו בשנים המעידים על הקיום אלמא דטעמא לאו משום קיום לחוד אלא משום לשמה ובאמת אי אמרי תרי ידענו שנכתב ונחתם לשמה ודאי מהני אף לרבה דמזה לא איירי מתני' דפ"ב וא"כ לפ"ז אין כאן מקום לקושית מהרש"א דשפיר הקשו התוס' דכיון דבא"י לא שייך כלל לשמה אמאי צריך בפני נכתב דהא לא שייך לחוש לאחלופי כיון דבא"י נמי לא מהני ידענו דמ"ש כנ"ל ברור ודו"ק:

דף ה עמוד א

תוספות בד"ה אילימא חרש ולא בעי למימר כגון אלם כו' דא"כ הו"ל למימר ולא אמר עכ"ל. ואין להקשות לפי' על המשנה גופא אליבא דרבה אמאי לא קתני באמת ולא אמר דהוי רבותא טפי וליכא למימר דבאמת דיכול לומר ולא אמר לא מהני קיום חותמיו כיון דמעיקרא לא נעשה כתיקון חכמים שלא נכתב בפני השליח שהרי כל הפוסקים כתבו להדיא דבכל ענין מהני קיום חותמיו אלא דיש לומר דזה לא משמע שום רבותא דמהני קיום חותמיו דמלתא דפשיטא היא כמו שאבאר בסמוך בלשון הגמרא אלא עיקר הרבותא דמתני' דבעינן מיהא קיום חותמיו וכשלא נתקיים אסורה לינשא דס"ד אמינא דכיון שאינו יכול לומר דהיינו בפקח ונתחרש א"כ הגט נעשה כתיקון חכמים שנכתב ונחתם לפני השליח דסתמא דמילתא הכי הוא אלא דמעכשיו אינו יכול לומר והוה אמינא שדינו בזה לגמרי כא"י דמותרת לינשא בלא קיום דאוקמוה אדאורייתא דלא חיישינן לזיוף וה"נ בפקח ונתחרש כיון דלא אפשר אוקמוה אדאורייתא אף במדינת הים קמ"ל מתני' דבעי דוקא קיום חותמיו משום דבמדינת הים לא פלוג רבנן אלא דלפ"ז קשיא לי על מ"ש מהרש"א ז"ל דהא דמייתי הש"ס הכא אוקימתא דפקח ונתחרש היינו משום דבלא"ה לא מצי לאקשויי לרבה דאיכא לאוקמי באלם ואפ"ה יכול להעיד מתוך הכתב שנכתב ונחתם לשמה אבל לענין קיום לא מהני מתוך הכתב דמפיהם ולא מפי כתבם וקיום השטר עדות גמור בעינן כדמצינן לקמן דבעינן שלש' וא"כ לא קשה מידי לרבה אבל לבתר דמוקמינן בפקח ונתחרש והתם ודאי אינו יכול להעיד מתוך הכתב דלאו בר דעת הוא א"כ מקשה שפיר אלו תמצית דבריו והדברים ראויין למי שאמרן אלא דלפמ"ש יש להקשות א"כ עכשיו נמי מאי מקשה לרבה מדרב יוסף דילמא רבה גופא מוקי למתני' באלם והא דלא קתני ולא אמר היינו משום דא"כ ה"א דדוקא איירי בשליח שלא ראה כתיבת הגט דבכה"ג לחוד איירי מתני' דבעינן קיום חותמיו וכיון שלא נעשה הגט כתיקון חכמים מש"ה החמירו לאוסרה לינשא בלא עידי קיום דאל"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן אבל באלם שראה כתיבת הגט סד"א דכיון שנעשה כתיקון חכמים אלא דלענין אמירה פומיה הוא דכאיב ליה הוי אמינא דלא בעי קיום חותמיו ואוקמוה אדאורייתא כמו בא"י דמותר לינשא בלא קיום קמ"ל דלא ואם נפשך לומר דבאלם מעיקרו נמי לא נעשה כתיקון חכמים כיון שאינו יכול להעיד על קיום חותמיו ופשיטא דבעינן קיום חותמיו אפ"ה איכא לאוקמי שפיר שהבעל מסר הגט לידו כשהיה פקח וראה כתיבת הגט וחתימתו ואח"כ נעשה אלם וקמ"ל דאפ"ה בעינן קיום חותמיו אע"ג דנעשה בהכשר גמור וכגון שמעיד מתוך הכתב לענין לשמה ואכתי מאי מקשה לרבה ויש ליישב בדוחק וצ"ע ובסמוך אכתוב ישוב אחר על לשון הש"ס מיהו מלשון הש"ך בח"מ סי' מ"ו משמע שלענין קיום שטרות נמי מהני באלם מתוך הכתב והבית שמואל סי' קמ"א חולק ע"ש וגם הר"ן ז"ל נראה כמסופק בזה ע"ש:

גמרא לרבא ניחא לרבה קשיא. יש לדקדק מאי קושיא דילמא כיון דרבה אית ליה דרבא א"כ לעולם משום טעמא דלשמה לא מיפסל כלל בדיעבד ולא פליג רבה עליה דרבא אלא בהא מילתא לחוד דבאתיוהו בי תרי ובאותה מדינה במדינת הים בעינן מיהא לכתחילה אבל בדיעבד לא מיפסל אלא משום טעמא דלקיימו והא דתנן בפ"ב אמר בפ"נ ולא אמר בפני נכתב פסול היינו משום אחלופי וסובר רבה לגמרי כרבא דידענו מהני ואין להקשות א"כ רבה מ"ט לא אמר כרבא כמו שכתבו התוס' לעיל (הנה מצאתי להרמב"ן ז"ל בס' מלחמות פרק כל הגט שכתב כן דלמסקנא דרבה אית דרבא תו לא שייך להקשות רבה מ"ט לא אמר כרבא וא"כ רבה נמי חייש לאיחלופי) דנראה פשוט דלא שייך להקשות כן אלא למאי דס"ד מעיקרא דרבה מיקל לענין ממדינה למדינה בא"י וא"כ מוכרח לומר דדייק הכי ממתני' דלא חיישינן לאחלופי וכן למאי דמסקינן דאירי לאחר שלמדו נמי שייך להקשות שפיר דמנ"ל לרבה דגזרינן כה"ג וכן למאי דמסקינן דפסול בדיעבד משום טעמא דלשמה פשיטא דשייך להקשות מנ"ל לרבה הא מילתא דהא רוב בקיאין הם ומהיכי תיתי לחוש בדיעבד למיעוט' דמיעוטא אע"כ דסובר דידענו לא מהני ולא שייך לאחלופי וע"כ הא דפסול במתני' דלקמן באמר בפני נחתם ולא בפני נכתב היינו משום לשמה אבל היא גופא קשיא לן דילמא רבה גופא מודה דכולה מילתא משום לקיימו וסובר לגמרי כרבא ולא פליג עליה אלא לענין דלכתחילה חיישינן לטעמא דלשמה ונלע"ד דמש"ה מייתי הש"ס הא אוקימתא דפקח ונתחרש והיינו כמו שכתבו התוספות דע"כ הכי הוא מדלא קתני ולא אמר וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאי ס"ד דלא מיפסל משום טעמא דלשמה א"כ תקשי מתני' גופא הו"ל למיתני ולא אמר לאשמעי' רבותא היא גופא דאפילו כשלא ראה כלל הכתיבה לשמה ולא נעשה כתיקון חכמים כשר בדיעבד אלא ע"כ דפסול לרבה א"כ קשה ממה נפשך וזה כפירוש רבינו תם בסמוך. ועי"ל דאי לאו אוקימתא דפקח ונתחרש הוי מצי לאוקמי כשניסת כדלקמן בסמוך אבל מדאוקמי בפקח ונתחרש מקשה שפיר דאי כשניסת הו"ל למימר ולא אמר ודו"ק:

שם פקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא היא כו' הא דלא מוקי לה בהאי טעמא גופא אף קודם שלמדו ואפ"ה כשר לרבה כיון דרוב בקיאין הם ורבנן הוא דגזרו לחוש למיעוטא לפרש"י ולשיטת התוס' משום לעז בעלמא וא"כ י"ל דבמילתא דלא שכיח לא גזרו כלל וסמכינן ארובא אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי בעי קיום חותמיו ואמאי לא מוקי אדאורייתא במלתא דלא שכיחא דהא מדאורייתא לא חיישינן כלל לזיוף דהא בא"י מותרת להינשא בלא קיום כיון שאין עוררים אע"כ דלא פלוג רבנן אבל לענין לאחר שלמדו א"ש דהוי כמו גזירה לגזירה ולא גזרו במילתא דלא שכיחא ודו"ק:

שם הא אשה דלא שכיחא ותנן האשה שהביאה גיטה כו' וליכא לאוקמי לרבה נמי משום קיום חותמיו דהא מסתמא דומיא דמתניתין דרישא איירי דלרבה איירי אף באותה מדינה משא"כ לרבא כולהו פירקין לא איירי אלא ממדינה למדינה וכן מצאתי ג"כ בחידושי מהר"ם שי"ף ז"ל ודו"ק:

גמרא תא שמע המביא גט כו' ולא אמר כו' לרבא ניחא לרבה קשיא. והקשה בני הנבון כמ' בערוש שי' דלשיטת מהרש"א לעיל דבאלם יכול להגיד ע"פ כתב לענין לשמה ולא לענין קיום חותמיו וא"כ מאי מקשה הכא לרבה שהרי כתבו התוס' לעיל גבי ואינו יכול דליכא לאוקמי באלם דא"כ הו"ל למימר ולא אמר וא"כ הכא דקתני ולא אמר דילמא איירי באלם וא"ש דאם נתקיים בחותמיו כשר והיינו שהאלם מגיד בכתב לענין לשמה ואם לא נתקיים פסול וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה אי הכי כו' ולקמן מפרש א"ה חד נמי ליבעי שמואל כו' עכ"ל. כוונתם דבשלמא לרבא הא דבעי שמואל מרב הונא שנים שהביאו היינו דהיא גופא מיבעי ליה לשמואל אי חיישינן לטעמא דלשמה ואפי' שנים צריכין או לא חיישינן אלא משום לקיימו ושנים אין צריכין ופשיט ליה כרבא משא"כ לרבה ע"כ עיקר האיבעיא הוי אי גזרינן לאחר שלמדו או לא ופשיט ליה דלא גזרינן וא"כ מקשה הש"ס חד נמי ליבעי וק"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל:

בא"ד דהא לקמן בפ"ב משמע דכיון דאיתקן כו' זה יבואר שם לקמן בעזה"י:

בד"ה כשניסת והא דתניא לקמן כו' הולד ממזר היינו כשלא נתקיים עכ"ל. הא דמקשו בפשיטות מהא דאמרינן הולד ממזר אע"ג דהא מלתא לר"מ לחוד שמעינן לה ורבנן פליגי עליה ותוס' כתבו לקמן דף פ' דלא קי"ל בהא כר"מ מיהו סברי התוספות דע"כ לא פליגי רבנן אלא דאין הולד ממזר אבל בהא מודו דאם ניסת תצא וכמו שאפרש בלשונם בד"ה כיצד יעשה וע"ז כתבו דהיינו כשלא נתקיים מיהו מפשט לשונם מבואר דלר"מ נמי אם נתקיים אף לאחר שניסת כשר ואע"ג דלקמן בד"ה כיצד יעשה כתבו דלר' מאיר לא מהני ליטלו ממנה ולחזור וליתן כו' לאחר שניסת כיון דכל הדרכים האלו בה מ"מ יש לחלק דדוקא ליטול ולחזור וליתן לא מהני לר"מ כיון דכבר ניסת באיסור שנשתנה הגט ממטבע שטבעו חכמים משא"כ אם נתקיים בחותמיו איגלאי מלתא למפרע שלא נשתנה המטבע דמעיקרא כך תקנו חכמים דבדידה תליא מילתא ומשום לתא דידה תקנו בפ"נ שלא תצטרך ליזקק לעדים אבל אם אמרה אי אפשי בתקנה זו אלא שיתקיים בחותמיו פשיטא דאין צ"ל בפ"נ כו' ועיין מ"ש עוד לקמן בד"ה כיצד יעשה:

גמרא וטעמא מאי דאתא בעל ומערער. ויש לדקדק היאך מצי לערער הא לאחר שלמדו איירי והו"ל כא"י דלא מהני ערעור דהבעל לענין שלא לשמה אלא משום גזירה בעלמא מצריך רבה לענין לשמה שמא יחזור דבר לקלקולו א"כ לא שייך מיהא ערעור הבעל וצ"ע:

דף ה עמוד ב

גמרא תסתיים דריב"ל הוא דקאמר לפי שאין בקיאין וכו' ותסברא ופירש"י ותוס' דלא גרסינן ותסברא ואי גרסינן לאו לאורועי תסתיים קאתי. וקשיא לי' דהא מצינן למימר דלבתר דמסקינן דאינש אחרינא הוי בהדיה א"כ מצינן למימר לעולם ריב"ל כרבא ס"ל ורבא גופא מודה דקודם שלמדו צריך נמי לומר בפ"נ משום לשמה ולא פליג עליה דרבה אלא במה שמצריך רבה באתיוה בי תרי וכן באותה מדינה במדינת הים אף לאחר שלמדו דגזרינן שמא יחזור לקלקולו ורבא לא גזר אבל קודם שלמדו איפשר דמודה דצריך אף באתיוה בי תרי וא"כ אתי שפיר דרבי יהושע בן לוי נמי כרבא ס"ל ומש"ה קאמר לא אמרו דצריך אף באתיוה בי תרי אלא בדורות ראשונים כו' וממאי דאמרינן לעיל דרבא לא ס"ל טעמא דלשמה דא"כ ליתני בפ"נ לשמה ולא חייש לגייז ליכא למידק דלאו רבא גופא מסיק הכי אלא סתמא דתלמודא משום קושיא דרבא מאי טעמא לא אמר כרבה אבל עכשיו דמסקינן דרבה לא איירי אלא לאחר שלמדו א"כ תו לא שייך להקשות רבא מ"ט לא אמר כרבה דמה"ט גופא לא אמר כרבה דלא משמע ליה לגזור שמא יחזור לקלקולו ועוד דאפשר דקושטא דמילתא קודם שלמדו היה צריך לומר בפני נכתב לשמה כמ"ש לעיל בשם הירושלמי אלא דמתניתין איירי לאחר שלמדו ויש ליישב דע"כ דמאן דאית ליה גזירה דלשמה ע"כ דגזיר נמי אף לאחר שלמדו שמא יחזור כו' דאלת"ה א"כ תקשי ליה מתני' דמביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב דקתני יתקיים בחותמיו ואמאי הא אכתי חיישינן משום לשמה אע"כ דלאחר שלמדו מוקי לה וא"כ תקשי אפילו יכול נמי פירוש וא"כ אמאי קתני ואינו יכול לומר ליתני ולא אמר כדפרישית לעיל אלא ע"כ דביכול גזרינן שמא יחזור וא"כ לפ"ז כיון דרבא ע"כ לית ליה גזירה שמא יחזור ע"כ היינו משום דקודם שלמדו נמי לא צריך וא"כ ע"כ רבי יהושע בן לוי לא ס"ל כרבא אלא כרבה ומשום דתרי דמייתי גיטא לא שכיח ודו"ק:

רש"י בד"ה לפי שאין בקיאין הלכך בתרי סגי דלהוי סהדי דאמר שליח בפני נכתב כו' עכ"ל. ואע"ג דבכה"ג הוי עד מפי עד לא איכפת לן כיון דקושטא דמילתא רוב בקיאין הן ותו לא מיקרי איתחזק איסורא כמ"ש לעיל באריכות וא"כ מדינא ע"א נאמן באיסורין ומש"ה האשה עצמה נאמנת לומר בפני נכתב לשמה וא"כ עד מפי עד נמי כשר כדאיפסק הילכתא בפ' כל פס"ה דעד מפי עד כשר בבכור וה"ה לכל איסורין שהאשה כשרה לה ולפ"ז הא דבעינן הכא תרי ולא סגי בחד היינו משום דמדינא היכא דאתא בעל בסוף ומערער שלא נכתב לשמה תו לא מהימן העד הראשון כמ"ש לעיל באריכות מדקדוק לשון רש"י ז"ל שכתב דהו"ל כחד לגבי חד אלא דחכמים האמינו לשליח כתרי כיון דמעיקרא מידק דייק כדאמרינן לעיל בגמ' דמשום שמסר לה בפני שנים או שלשה דייק מעיקרא וא"כ מה"ט גופא צריך למסרו בפני שנים דאל"כ לא הוי דייק מעיקרא וזה שסיים רש"י ז"ל בלשונו הצח ומצוחצח ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה והן הן הדברים שכתבתי זה ברור בכוונתו ואע"ג דלאחר שלמדו עסקינן וא"כ בלא"ה אין יכול הבעל לערער שלא נכתב לשמה כמו שאין יכול לערער בא"י מ"מ כיון דקודם שלמדו הוצרך ליתן בפני שנים התקנה לא זזה ממקומה דבזה נמי גזרינן שמא יחזור לקלקולו מיהו מה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות דבלא"ה צריך למסור בפני שנים שהן עידי מסירה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכן משמע מלשון הירושלמי דמסיק אמילתא דר' יוחנן דקאמר בפני שנים כדי להחזיקה גרושה בפני שנים והנראה לכאורה מזה דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבדאיכא עידי חתימה תו לא צריכין לעידי מסירה וכמ"ש לעיל בשמם ואבאר עוד בפרקים הבאים בע"ה ולישב לשון הירושלמי לשיטתו. אמנם באמת אין הכרע מלשון רש"י ז"ל דאיכא למימר דבאמת קושטא דמילתא בעינן שנים משום ע"מ ולא סגי בחד אלא שהוצרך רש"י לפרש דלא בעינן שלשה משום קבלת העדות לענין לשמה והיינו כדכתיבנא דלאו עדות גמור' היא וסגי בהני תרי עידי מסירה גופייהו שאמרו מפי השליח שנכתב לשמה כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה והא קי"ל דאין עד כו' דהא פשיטא דלא ס"ד מעיקרא דהכא הוי דאורייתא כו' עכ"ל. ולכאורה לולא דבריהם היה באפשרי לקיים הגירסא ולומר דמעיקרא ודאי הוי ס"ד דהכא מדאורייתא והיינו דס"ד כשיטת רבינו אביגדור כהן שכתבתי לעיל בשם המרדכי ומהר"י קולון והבית שמואל סי' קמ"א וקמ"ב כתב שהיא שיטת רוב הפוסקים דהיכא דאיכא ערעור דמזוייף בודאי צריך קיום אף מדאורייתא נמצא דאף לפמ"ש התוספות בסוף פרק שני דכתובות דאף בשטוען מזוייף אפ"ה הוי מדרבנן מצינו למימר מיהו דמקשה הראשון היה סובר דכיון דמשום ערעור הבעל תקנו הוי מדאורייתא ולבתר דשני ליה דמדרבנן הוא והיינו כשיטת התוספות ולשיטת ר' אביגדור מיהא כיון דהשתא לא אתי ומערער לא הוי אלא מדרבנן כדאמרינן דמה"ט גופא האמינו לשליח כבי תרי אף בדאתא הבעל ומערער בסוף כמ"ש הבית שמואל ריש סי' קמ"ב ע"ש וא"כ הדר ומקשה דבדרבנן כ"ע מודו דנעשה דיין ולא משמע לתלמודא דבסברא זו גופא פליגי אי הוי בכה"ג דאורייתא או מדרבנן דא"כ לפלגו בקיום שטרות דעלמא כן נ"ל ליישב גירסא הישנה מיהו לקמן נבאר בעז"ה שאין דברי הבית שמואל מוכרחים שכתב שרוב הפוסקים סוברים כרבינו אביגדור ואדרבה סוגיא דשמעתין דלא כוותיה אלא כמ"ש מהר"י קולון שורש ע"ז ע"ש:

בד"ה כיצד יעשה כו' לרבנן שתנשא לכתחילה או אם נישאת שלא תצא עכ"ל. נראה מזה דפשיטא להו דכשלא אמר כלל בפני נכתב ובפנ"ח ולא נתקיים בחותמיו אם ניסת תצא והיא שיטת הרי"ף ז"ל. והגאונים לא כתבו כן אלא דבכל ענין ליכא אלא פסול דרבנן ואם ניסת לא תצא וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפ' ז' מהלכות גירושין ובדוכתי טובא והרא"ש והר"ן בפרק המגרש גבי ג' גיטין פסולין הביאו לשון רבינו האי גאון ושיטת הרי"ף ז"ל נחלק עליו ע"ש ובירושלמי מצאתי דפלוגתא דרבי ורבנן הא דר' סובר תצא ולא הודו לו חכמים א"כ משמע דהלכתא כר' מחבירו ולא מחביריו והיינו כפסק הרמב"ם ז"ל מיהו לכאורה נראה דהא דפשיטא להו להתוס' דכשלא אמר בפני נכתב אם נישאת תצא הוא מוכרח מסוגיא דשמעתין דהא רבה מוקי לעיל לברייתא דאם נתקיים בחותמיו כשר דהיינו כשניסת ולאחר שלמדו וא"כ מדקתני סיפא ואם לאו פסול משמע להדיא דכשניסת אומר דתצא וא"כ מדרבה נשמע לרבא דתצא אם לא אמר ולא נתקיים דהא לא מצינו דמיקל רבא בטעמיה דלקיימו טפי מרבה ואפושי פלוגתא לא מפשינן והתמיה קיימת על רבינו האי גאון שהביא סיוע לדבריו מהא דמוקי רבה דלאחר שלמדו פסול וכשניסת לא תצא א"כ ה"ה לכל פסולי דרבנן וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' המגרש בשמו ולפמ"ש מוכח להיפך דהא עלה קתני ואם לאו פסול ואע"ג דפסולא דרבנן הוא דמדאורייתא א"צ קיום כמו בא"י ואפ"ה קתני דתצא וליכא למימר דהא דקתני ואם לאו פסול ותצא היינו בדאתא בעל ומערער וטוען שהגט מזוייף דבכה"ג אפילו בארץ ישראל תצא אם לא נתקיים. דהא הש"ס מסיק להדיא אההיא ברייתא גופא השתא בעל לא קא מערער כו' משמע דאפ"ה פסול ותצא אם לא נתקיים וע"כ צריך לומר דרב האי גאון גופא מודה דחששא דמזוייף חמירא טובא ומש"ה אמרינן דתצא אם לא אמר ולא נתקיים וכמו שנבאר לקמן בעזה"י נמצא דלפמ"ש הרא"ש דהרי"ף נמי לא קאמר דתצא אלא במזוייף א"כ ליכא פלוגתא בין רבינו האי גאון ובין הרי"ף ז"ל ודו"ק. מיהו הרמב"ם כתב להדיא דכשלא אמר בפ"נ ולא נתקיים הגט פסול ומבואר שם בפרק י' מהלכות גיטין דכל היכא שכתב פסול אם ניסת לא תצא א"כ תקשי ליה סוגיא דתלמודא דמוקי לעיל כשניסת ועלה קתני ואם לאו פסול משמע דתצא והנראה בזה דהרמב"ם סובר דהא דמוקי רבה לעיל ברייתא כשניסת היינו משום דס"ל כר' מאיר דהו"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים מש"ה קתני ואם לאו פסול ותצא והולד ממזר אבל אם נתקיים כשר אף לר' מאיר כמו שכתבתי לעיל דלא מיפסל לר' מאיר משום חששא דלשמה אם נישאת כיון דלאחר שלמדו איירי וכדמסיק הש"ס טעמא מאי דילמא אתא בעל ומערער כו' ודבר זה למדתי מל' חדושי הרשב"א שכתב דרבה נראה שסובר כר' מאיר בהא דכל המשנה ממטבע ויצא לו כן מהא דקאמר לעיל רבה אי מפשת ליה דבורא אתי למיגזי' והיינו כמ"ש רש"י שם דא"כ הוי משנה ממטבע כו' משמע מזה דרבה כר' מאיר ס"ל וא"כ כיון דרבא לא חייש למיגזייה משמע משום דלא ס"ל כר' מאיר בההיא דכל המשנה ולעולם לרבנן כל המשנה ממטבע לא תצא להרמב"ם ואף אם נאמר דהרמב"ם ז"ל לא נחית לאוקמי מילתא דרבה כר' מאיר מ"מ ע"כ צריך לומר כיון דרבה חייש למיגזייה ע"כ דס"ל דאי גייז הו"ל משנה ממטבע ואפי' רבנן סברי דתצא וכ"ש אם לא אמר כלל דתצא והא דמוקי כשניסת וכשר אם נתקיים היינו לאחר שלמדו וכשיטת רש"י דלא גרסינן ואב"א טעמא מאי ולא כגירסת ר"י בתוספות ד"ה איבעית אימא אבל רבא דלא חייש למיגזייה היינו משום דס"ל דרבנן לא ס"ל כלל כל המשנה ומש"ה סובר דבכל פסולי דרבנן אם ניסת לא תצא אבל מ"מ קשיא לי לשיטת הרמב"ם אמאי קאמרי חכמים אין הולד ממזר הו"ל למימר בהדיא לא תצא וליכא למימר דהכא איירי כשמערער הבעל ואומר מזוייף הוא ואפילו רבנן מודו דתצא הא ליתא דהא לרמב"ם ז"ל כשטוען הבעל מזוייף ולא נתקיים מודו רבנן דהולד ממזר וצריך עיון ודוק היטב:

בד"ה יטלנו וה"ה לאחר נתינה תוך כדי דיבור כו' עכ"ל. ואע"ג דקי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר ממקדש ומגרש היינו לענין שאין יכול לחזור בו משא"כ לפרש דבריו ודאי מהני כמ"ש באריכות בפ' מרובה ומשום הכי מספקא ליה לר"י אי מהני כל זמן שעסוקין באותו ענין משום דבפ"נ עדיף אף מלפרש דבריו דהא סתמא לשמה קאי אלא דמטבע חכמים כך הוא לומר בשעת נתינה וא"כ כל שעסוקין באותו ענין מיקרי שעת נתינה וק"ל:

רש"י בד"ה משום דלא אמר לה כו' והא גט כשר הוא ובפניו נכתב עכ"ל. פירוש שהרי רוצה לומר עכשיו בפ"נ ואמאי קאמר ר"מ דכל היכא שלא נטלו וחזר ונתנו ואומר בשעת נתינה דוקא הוי הולד ממזר דמ"ש סוף סוף אם אומר עכשיו נמי נימא דמידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה ולהימן כתרי אבל אם לא אמר כלל נראה דמשמע לרש"י דכי הא לא הוי מקשה הש"ס מידי לר"מ דמדינא י"ל דהוא ממזר מדרבנן דאצרכו קיום שטרות וכיון דהכא ע"כ בלא נתקיים מיירי אף לרבה דהא לאחר שלמדו מודה ר"מ דלא הוי ממזר משום לשמה אע"כ בלא נתקיים איירי וא"כ מ"ש מקיום שטרות דעלמא דאמרו רבנן דלא מהימן ואין כאן מקום לתמוה אם יסבור ר"מ בכה"ג דהוי ממזר מדרבנן מחשש זיוף דכבר תקנו דשטר או גט שלא נתקיים לאו כלום הוא וכ"ש דמצינן לר"מ דמחמיר בקיום שטרות שסובר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמ"ש התוס' בריש מכילתין לכך נראה דעיקר הקושיא מ"ש אמר בשעת נתינה או לאח"כ כנ"ל ליישב ל' רש"י אף שמלשונו נראה קצת דאפילו בלא אמר כלל קשיא ליה אבל לא ידעתי ליישב לשון זה דכיון דלא אמר כלל היכי ידעינן שבפניו נכתב ועוד דידיעה זו אינו מעלה ואינו מוריד דעיקר הטעם דמהימן היינו משום דמידק דייק ואם רוצה לפרש דאף בלא"ה איכא למימר אוקי אדאורייתא דלא חיישינן לזיוף ולא הוי הולד ממזר אם כן למה לו לפרש שבפניו נכתב אפילו אם לא נכתב בפניו כשר מדאורייתא אלא על כרחך כוונתו למאי דפרישית ודוק היטב:

גמרא אתא לקמיה דר"א אמר ליה אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה וכו' הראב"ד ז"ל דקדק מכאן דהלכה כרבה דבעינן שהשליח יאמר שנכתב לשמה אמנם כן לענ"ד אין ראיה מכאן דאף למאי דקי"ל כרבא איהו גופא מודה דלכתחלה כיון שכבר תקנו שצריך לכתוב בפני השליח משום לקיימו א"כ צריך שידע שנכתב לשמה כמ"ש הפוסקים דע"מ גופא צריכין להיות בשעת כתיבה ולידע שכותב לשמה והיינו כמ"ש דאע"ג דרובא דרובא בקיאין אפ"ה לא סמכינן ארובא לכתחלה היכא דאפשר וה"נ כיון שכבר ניתקן שהשליח צריך להיות בשעת הכתיבה א"כ עליה רמיא וזה סיוע למ"ש בריש מכילתין ליישב לשון רש"י דממילא שיילינן ליה ע"ש ומכאן נתפשט המנהג בסדר גיטין לשאול לע"מ וכן לשליח אם נכתב לשמה ולא חיישינן שהוא כמוציא לעז על גיטין הראשונים ולמאי דפרישית אתי שפיר דמדינא צריך לשאול היכא דאפשר כנ"ל ועיין בחדושי הרשב"א באריכות ודו"ק:

דף ו עמוד א

גמרא אלא סופר פשיטא לא צריכא דנפק לשוקא וכו' יש לדקדק א"כ מ"ש דנקט האי מילתא בשליח המביא גט ממדינת הים דאפילו בא"י ובבעל הנותן גט לאשתו נמי שייך לאשמעינן הא מילתא דלא חיישינן להכי ובשלמא אליבא דרבה דאמר דבני מדינת הים אין בקיאין אתי שפיר דעיקר הרבותא דאע"ג די"ל שהסופר אינו בקי וכיון דנפק לשוקא יש לחוש טפי קמ"ל דלא וכן לפי' רש"י דלעיל דלרבא נמי אמרינן דאין בקיאין אלא דלא חיישינן א"כ הוי רבותא טפי משא"כ לפי' הרי"ף ז"ל שכתב להדיא דלרבא בקיאין א"כ מ"ש מדינת הים דנקט מיהו י"ל דבבעל הנותן גט ודאי לא שייך לחוש לשמו כשמו שהרי אין מגרשין נשותיהן בשני יוסף בן שמעון אלא זה בפני זה אלא בגט הבא ממרחקים אפשר דאיכא יוסף ב"ש אחר שם אלא דלא הוחזק והסופר הוא דטעה קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן וק"ל:

שם בפרש"י בד"ה מתיבתא ישיבות קבועות אחת בסור' וא' בנהרדעא עכ"ל. ונראה שכיון באריכות לשונו ליישב קושיית התוספות שכתבו דלפרש"י לא מקשה הש"ס מידי ממתני' דאיירי קודם שבא רב לבבל. אמנם לענ"ד נראה דלק"מ דודאי מילתא דפשיטא היא דמיום שגלו החרש והמסגר לבבל לא פסקה ישיבה מהם כדמצינו בדוכתי טובא דדרשינן לא יסור שבט מיהודה וכו' אלו ראשי גליות שבבבל ואמרינן התם שבט והכא מחוקק ועוד שאף אם נאמר דלפעמים פסקו הישיבות בבבל מ"מ היו הת"ח עולין לא"י בכל עת כדאמרי' עלה הילל הבבלי עלה ר' חייא ובניו והרבה כיוצא בהם אלא דעיקר מימרא דרב היינו לענין שבכל מדינת בבל א"צ לומר בפ"נ במביא ממחוז למחוז והיינו כדפרש"י כיון דאתא רב לבבל שהיו שני ישיבות בסורא ובנהרדעא ובאמת דנהרדעא היינו מחוז בפני עצמו כדאמרינן בכתובות בבל וכל פרוודהא נהרדעא וכל פרוודהא ואעפ"כ היו שכיחים שיירות מחמת בני מתיבתא שעוברים תמיד מזו לזו וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאי ס"ד דמשום דשכיחי מתיבתא מצויין לקיימו א"כ תקשי מתני' דהא מבבל לא"י אף בימי המשנה היו עוברים ושבי' בני מתיבתא לא"י הני סלקי והני נחתי ואפ"ה קתני דעכו כא"י ולא בבל אע"כ דהאי טעמא דשכיחי מתיבתא לאו כלום הוא משום דבגירסייהו טרידי וא"כ ממילא דה"ה בימי רב לענין בבל עצמו ממחוז למחוז כנ"ל נכון וברור ליישב לשון רש"י ועיין לקמן בסמוך גבי ר' אביתר וק"ל:

תוספות בד"ה בבל רב אמר כו' ממדינה למדינה בבבל פליגי כו' ומבבל לא"י נמי לא איירי דהיינו פלוגתא דר' אביתר ור"י בסמוך עכ"ל. ומשמע דלא ניחא להו לפרש דר' אביתר ור' יוסף פליגי בפלוגתא דרב ושמואל אלא מסתמא תרוייהו כרב ורב הונא ס"ל דהלכה כרב באיסורא ורב יוסף נמי מודה דממדינה למדינה בבבל אין צריך אלא דלפ"ז לכאורה יש לתמוה טובא מאי מקשה בגמרא בסמוך ממתניתין דעכו כא"י לגיטין הא בבל דמרחקא לא ומאי קושיא הא פשטא דמתניתין דמעכו לצפון משמע דממדינת הים לא"י איירי ובכה"ג אפשר דרב גופא מודה דצריך דס"ל כר' יוסף לקמן מיהו יש ליישב לפמ"ש במשנתינו דלשיטת התוס' קשה סידור לשון המשנה דאפסיק בדברי רבנן בתראי בין פלוגתא דר' גמליאל ור"א ובין פלוגתא דר' יהודה ור"מ ומש"ה סבר המקשה דהכא דאתי לאשמעינן הא מילתא גופא דר"מ איירי נמי ממדינה למדינה דעלה קאי ומקשה שפיר כן נ"ל ועדיין צ"ע:

דף ו עמוד ב

גמרא דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו דמכאן מוכח להדיא דאף שהבעל טוען ברי שהוא מזוייף אפ"ה לא משגחינן ביה כיון שאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ולפ"ז ודאי קשיא טובא על שיטת הסוברים דכל היכא דאיכא טענת ברי במזוייף לא אמרינן קיום שטרות מדרבנן הוא אלא מדאורייתא נמי צריך קיום והוא שיטת ר' אביגדור כהן בהגהות מרדכי דקידושין הובא במהרי"ק שורש ע"ד והש"ך ח"מ סי' מ"ו והבית שמואל א"ע סימן קמ"א וקמ"ב וכתב שהוא שיטת רוב הפוסקים וא"כ אמאי לא משגחינן הכא בערעור הבעל אי משום דהשליח אמר בפני נכתב הא לעיל אמרינן להדיא דהא דמהימן השליח כבי תרי היינו משום דמדאורייתא א"צ קיום ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו משא"כ היכא דצריך קיום מדאורייתא לא שייך להאמינו כבי תרי מיהו מצינן למימר דהא דקאמר לעיל דהיינו משום דהאמינוהו רבנן בדרבנן דוקא היינו מקמי דהוי ס"ד טעמא דמעיקרא מידק דייק והוי סבר דלא הימנוהו לשליח אלא במקום שאין עוררים והיינו דקשיא ליה האי קולא חומרא היא אבל לבתר דמסיק טעמא דמידק דייק אפשר דאפילו בדאיכא עוררים דצריך קיום מדאורייתא אפ"ה ראו חכמים להאמין לשליח לבד היכא דמידק דייק והיינו משום תקנת עגונות סמכו אסברא זו אף במקום איסור דאורייתא כדאשכחן גבי ע"א בעגונא שמת בעלה וכמ"ש התוספות שם ביבמות ועוי"ל דלפמ"ש לעיל א"ש טפי דהא דקאמר דאי אתי בעל ומערער לא איירי כלל לענין שיטעון מזויף דהוא מילתא דלא שכיחא אלא שיטעון שנתנו לידו על תנאי ולא נתקיים או שלא הגיע לידו בתורת שליחות אלא שנפל ומצאו אע"ג דבכה"ג במקויים לא מהימן כמ"ש לעיל מ"מ יהא נאמן במגו דמזוייף אבל כיון שאמר השליח בפ"נ תו לא מהימן בשום ענין דהו"ל כמו מיגו במקום ע"א דלא אמרינן כל זה כתבתי ליישב שיטת ר' אביגדור כהן והב"ש כתב ליישב בדרך אחר ולקמן בעז"ה גבי ערעור דבעל דף ט' נבאר עוד בזה דכל הפוסקים לא ס"ל כר' אביגדור כהן אלא בכל ענין א"צ קיום מדאורייתא אף בטוען מזוייף וא"כ א"ש דלא מהימן הבעל דהימנוהו רבנן לשליח בדרבנן משום דמידק דייק:

גמרא אמר לו ר' והלא כפר סיסאי כו' ותנן ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל. נראה דהאי ותנן ר' מאיר אומר לאו מדברי ר' אילעאי הם שאמר לפני ר' ישמעאל דהא ר' מאיר תלמידו של ר' ישמעאל הוי כדאיתא בפ"ק דערובין אלא דהכא סתמא דתלמודא אפסיק בדברי ר' אילעאי לפרש דבריו דהא דמתמה ר' אילעאי אר' ישמעאל היינו משום דאפי' רבנן דפליגי אר' מאיר לא מצינו אלא בעכו וכן הוא להדיא בתוספתא דגיטין:

שם א"ר יוסף מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא ועוד הא איהו דשלח וכו' וכתב בלא שירטוט וכו'. ויש לדקדק דמאי סלקא דעתיה דרב יוסף משום דכתב האי קרא בלא שירטוט אין לסמוך על הוראתו בשום דבר ועוד קשה יותר בהא דקאמר ליה אביי בסמוך אטו כל מאן דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא כו' ומ"ש דנקט הא דר' יצחק הא ברייתא נמי לא ידע דהא איהו כתב הרבה תיבות ומתניתא קתני דאין כותבין ואע"ג דמצינן כמה פעמים שלא היו בקיאים בברייתות מ"מ מ"ש דנקט דר"י טפי מברייתא. והנלע"ד משום דבלא"ה יש לדקדק מעיקרא מאי קשיא ליה לרב יוסף מאן לימא דר"א בר סמכא הוא הא טעמא קאמר כיון דאיכא רבי' דסלקי ונחתי אע"כ משום דקשיא ליה קושיא דר' ירמיה דלעיל דהא מתני' קתני דלא פליגי אלא בעכו דמקרבא אבל בבל דמרחקא טפי צריך לומר במביא משם לא"י וע"כ היינו משום דאע"ג דסלקי ונחתי חשיב אין מצויין לקיימו דבגרסייהו טרידי אלא דאיכא למידחי שמא בימי חכמי המשנה לא הוי שכיח דסלקי ונחתי דאע"ג שגם בימיהם היו ישיבות קבועות בבבל ובא"י כמ"ש אפ"ה לא שכיח דסלקי ונחתי משום דלאו שפיר עבדי לעגן נשותיהם וכפשטא דמימרא דר' אביתר דבני אדם העולים משם לכאן קיימו בנפשם ויתנו את הילד בזונה ולפרש"י ותוספות משמע בפשיטות דלאו שפיר עבדי מדדריש עלייהו האי קרא דאיירי בגנות אלא דבימי ר' אביתר עברי רבנן אהא מלתא וסלקי ונחתי ומש"ה אפשר דשפיר קאמר ר' אביתר דעכשיו דשכיחי א"צ לומר בפ"נ אבל מדקאמר ר' יוסף דחזי ליה לר' אביתר דכתב האי קרא בלא שירטוט א"כ משמע ליה דמלתא דפשיטא היא דלא טעי בהכי לכתוב פסוק שלם בלא שירטוט אע"כ דלאו לדרשא גמורה כתבי' אלא אדרבא ר' אביתר קאמר דבני אדם העולים משם לכאן שפיר עבדי שאינן חשים על בניהם ובנותיהם וכדמצינו בדרב אדא בר מתנא בפ' עושין פסין דקאמרה ליה איתתא ינוקא מאי איעבד להו ואמר לה מי שלימו קורמי באגמא וא"כ י"ל דר' אביתר נמי בשבחן מדבר אלא הא דמייתי קרא דויתנו את הילד בזונה היינו לצחות הל' בעלמא ולא לדרשא דהתם לגנות והכא לשבח וכדמצינן זה הל' גופא להיפוך בפ' אעפ"י דאמר רבא לברי' זוגתך נזכרת דאין לו לחוש לעיגון אשתו כשהולך ללמוד כדאיתא שם להדיא ומהירושלמי שהביאו תוס' כאן נמי משמע דהיינו לשבח. וא"כ דלשבח הוא ודאי בימי חכמי המשנה נמי היו עושין כן דהוי שכיחי נמי מתיבתא הכא והתם כמ"ש לעיל דהתם שבט והכא מחוקק ואפ"ה משמע דמבבל לארץ ישראל דצריך מדלא פליגי אלא במביא מעכו וע"כ היינו משום דהני דסלקי ונחתי בגרסייהו טרידי וא"כ קשיא לר' אביתר ממ"נ וע"ז שני ליה אביי דלעולם ר' אביתר קאמר דלאו שפיר עבדי וא"כ לא קשיא מתני' דבימיהם לא סלקי ונחתי ומה"ט והא דכתב בלא שירטוט היינו משום דאף דמדמי להו להאי קרא דויתנו את הילד בזונה מ"מ לאו דרשא גמורה הוא דזונה דקרא היינו זונה ממש והכא בין לפרש"י ובין לפי' תוס' אין זה ענין לזונה ממש אלא דרך דוגמא וצחות הל' וכ"ש סיפא דקרא דהילדה מכרו ביין נמי דרך דוגמא בעלמא דאם נפרש שתיית היין אדברי תורה שנמשל ליין א"כ אין זה גנות אלא שבח וקרא לגנות איירי ור' אביתר נמי בגנותן מדבר ולדידיה צ"ל דסיפא דקרא לצחות הל' הוא וא"כ בפשטא דקרא לא כתב אלא שלש תיבות הראשונים דהיינו ויתנו את הילד ובזה סובר כברייתא דשלש כותבין וא"כ א"ש הא דקאמר אטו מאן דלא ידע הא דר' יצחק כן נראה לי ואף שהוא קצת דרך דרש לא מנעתי לפרש כן שהוא ענין קרוב לפשוטו ודו"ק ועי' מה שאכתוב בסמוך בשם הגאון מוהר"ר נפתלי:

תוספות בד"ה א"ר יצחק כו' מיהו בירושלמי וכו' דקאמר התם מהו לכתוב תרתי תלת מילי מן פסוקא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמנא להו דבירושלמי איירי לענין שירטוט שלא נזכר שם בירושלמי כלל אי איירי בשרטוט וא"כ י"ל דהא דמיבעיא להו היינו משום דאסור לכתוב שום פסוק מן התורה אלא ספר שלם כדאמרינן לקמן פ' הנזקין אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בו ופרשת סוטה שבמקדש לא היה כותבין אלא בר"ת א"כ משמע דאפי' בשירטוט אסור לכתוב פסוק מן התורה ואע"ג דבימי אמוראים הותר הדבר היינו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך והטעם שבימיהם נתרבה השכחה והתירו לכתוב כל דבר שהוא לצורך לימוד או הוראה משא"כ הנהו דמייתי בירושלמי לא היו כי אם אגרת שלומים בעלמא י"ל דמש"ה היו נזהרין לכתוב סירוגין ואפילו בספרי תפלות מצינו פלוגתא בהלכות שבת אי ניתן לכתוב ולהצילן מפני הדליקה ואף למאן דשרי היינו משום דבהנהו נמי שייך עת לעשות מה"ט גופא שנתרבה השכחה ולאו כ"ע גמירי להתפלל שלא מן הכתב משא"כ בדבר שהוא שלא לצורך לא ידעתי מאי פשיטא להו לתוספות להתיר דהא בהדיא אמרינן כותבי ברכות כשורפי תורה והיינו מה"ט דלא ניתנו להציל מפני הדליקה כיון שלא ניתנו לכתוב מעיקרא וא"ל דלא אסור אלא בכתב אשורית והכא איירי בכתב אחר דא"כ שירטוט נמי לא צריך ואפשר דכמו שהתירו לכתוב בלא שירטוט כיון שהוא כותב רק לצחות הל' ה"ה שאין זה בכלל איסור דאין כותבין מגילה כו'. ולפ"ז אותן שכותבין בזמנינו איזה פסוקים על קלף קטן כגון שויתי ה' לנגדי תמיד ופסוק אש תוקד ומזמור אלקים יחננו כציור מנורה לא ידעתי רמז לדבר וקרוב הדבר לאיסור יותר מלהיתר שהן בכלל כותבי ברכות כו' ועבירה גוררת עבירה שכותבין כמה פעמים בלא שירטוט וצ"ע אם יש לקיים המנהג אף בשירטוט דהא איכא איסורא דאין כותבין מגילה כיון דלא שייך טעמא דשכחה בכה"ג וא"כ אין להתיר בזמנינו יותר מזמן חכמי המשנה שאסרו ע"י שכותבין כמה אזכרות ולא ניתנו להציל מפני הדליקה ואם התירו לכתוב קמיעין היינו משום סכנות נפשות ע"כ צ"ע. אח"ז עיינתי בט"ז י"ד סי' רפ"ג שכתב ג"כ ענין כזה ומשמע דאסור ועדיין צ"ע:

שם בגמרא ועוד הא ר' אביתר דאסכים מרי' על ידיה דכתיב ותזנה כו' שמעתי בשם הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ זצ"ל אב"ד דק"ק לובלין דמדמצינו דהסכים הקב"ה לדברי ר' אביתר שיש לדרוש לשון ותזנה מענין מזונות כפי' התוס' אע"ג דפשטא דקרא משמע ענין זנות א"כ שפיר מצינן לפרש נמי דרשא דויתנו את הילד בזונה דר' אביתר היינו מענין מזונות וכמ"ש התוספות ופשטיה דקרא מיהו זונה ממש וא"כ כתבו לצחות הל' ומש"ה כתב בלא שירטוט עכ"ל דברי פי חכם חן:

שם ר' אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה. נלע"ד משום דפשטא דקרא אתא לאשמעינן שלא יטיל אדם אימה יתירה על אשתו וא"כ זה שהקפיד לפי פשטא דקרא היינו משום שמצא בה ערות דבר ומצוה לשנאותה ולגרשה כדאיתא סוף מכילתין ואף שאין עדים בדבר והיינו כעין דכתיב ותזנה עליו לשון עליו משמע שהוא לבדו ידע בדבר או דלאו זנות ממש היא אלא דבר מכוער והיינו לשון עליו כדאמרינן כשם שיש דיעות במאכל כך דיעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל בכוסו וזורק המאכל זו מדת פפוס כו' כדאיתא סוף מכילתין וא"כ ה"נ לר' אביתר אפילו דבר מכוער לא מצא בה דא"כ שפיר עביד שהקפיד אלא שהיה נועל הדלת עליה כפפוס והיינו דקאמר זבוב מצא על צד הדמיון או דבאמת כשם שיש דעתו במאכל כך דעתו באשתו להקפיד בדבר שאין דרכו להקפיד או נאמר דזבוב היינו זבוב ממש וסבר דשרי להקפיד בכה"ג דהא לב"ה שרי לגרשה בהקדיחה תבשילו ולר' יונתן אי הקדיחה תבשילו שפיר עביד דקי"ל כב"ה אלא שנימא מצא לה וסבר דכה"ג נמי שרי להקפיד כיון דלר"ע מותר לגרש במצא אחרת נאה הימנה וזו שמצא נימא מאיסות' כדאמרי' בעלמא ויצא לך שם בגוים ביופיך שאין להם שיער בית ערוה ומש"ה הקפיד ובאמת לכתחלה אין לגרש ולהקפיד כה"ג כנ"ל דרך רמז וק"ל:

תוספות בד"ה ערבתם פי' בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפירש בקונט' כו' דרישא בערובי תחומין כו' עכ"ל. ולפ"ז קשיא לשון רש"י אהדדי אמנם לענ"ד נראה ליישב דקשיא לי עוד למה הוצרכו ליתן טעם דבערובי תחומין צ"ל עם חשיכה ולא ספק חשיכה משום דחמיר טפי ואסור לערב בין השמשות דהוי כמתקן ות"ל דבלא"ה צריך לשאול על ערובי תחומין עם חשיכה דוקא דרוב ערובי תחומין מניחין עירובן בסוף התחום דהיינו ב' אלפים אמה וכל שיעור בה"ש אינו אלא שיעור אלף ת"ק אמה כדאיתא בטוא"ח וש"ע סי' רס"א וא"כ היאך ישאל בניחות' ערבתם עירובי תחומין כיון שאין עוד שהות בדבר אע"כ דעיקר השקלא וטריא בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דמשמע מלשון המשנה דספק חשיכה אסור לערב ומוקי לה בע"ת משום דחמיר אבל לענין השאלה בתוך ביתו אפילו עם חשיכה לא שכיח כיון שאין שהות בדבר וכ"ש דא"צ לאמרו בניחות' כיון שהוא עם חשיכה והשעה עוברת אלא דעיקר השאלה הוא על ערובי חצירות שצריך לרוב בני אדם משא"כ בערובי תחומין לא שכיח כלל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכמ"ש נראה להדיא מלשון הטור א"ח סי' ר"ס ורס"א ומל' הש"ע שם ומל' הט"ז וא"כ לשון רש"י מדוקדק היטב דלענין השאלה דאיירי הכא ודאי לא קאי אלא לענין ערובי חצירות והא דמוקמינן בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דאסור לערב בספק חשיכה ועי"ל דלמאי דקי"ל הלכתא כר' דכל דבר שהוא מצוה לא גזרו בין השמשות א"כ מותר לערב ערובי תחומין ספק חשיכה כיון דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכן משמע להדיא בפ' בכל מערבין והא דבמה מדליקין אתיא אליבא דרבנן וכ"כ התוספות י"ט שם ואם כן דברי רש"י ז"ל כאן אליבא דהלכתא ודו"ק כי נכון הוא:

דף ז עמוד א

גמרא שלח לו דום לה' והתחולל לו כו' ויש לדקדק מעיקרא אמאי לא שלח ליה בתהילים ועוד מהאי קרא שהוא מוקדם בפסוק דמהאי קרא שמעינן נמי דרשה ועצה טובה דהשכם והערב לב"ה משא"כ מקרא קמא ול"ל דקרא דדום לד' איכא למידחי כמ"ש התוס' דא"כ אמאי שלח ליה עכשיו מהאי קרא אע"כ דפשטא דקרא דהיינו כדדרשינן הכא דכתיב סיפא דקרא אל תתחר במצליח דרכו ועוד יש לדקדק דקרא קמא אשמרה לפי מחסום דוד על עצמו אמר ומאי שייך לגביה האי עניינא למסור אויביו למלכות שהוא בעצמו מלך הוא ואם התפאר שלא היה מתנקם עצמו מאויביו מאי אשמרה לפי מחסום דקאמר והנלע"ד בזה דודאי עיקר מלתא דדוד שאמר אשמרה לפי מחסום היינו שלא היה מוסר דינו לשמים דאסור כמ"ש בתוס' ואע"ג דהיכא דליכא דינא בארעא שרי אפ"ה אין זה מדת חסידות דכל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה וכדאמרינן נמי בחסידים הראשונים שלא עלתה על מיטתן קללות חביריהן המצירין להם והיינו דשלח ר"א למר עוקבא חדא דאשמעינן תרתי דאף למסור דין לשמים אסור וממילא דכ"ש למסור למלכות והיינו דלא שלח ליה מקרא דום לה' והתחולל דמשם משמע לכאורה איפכא דשרי מיהא למסור דינו לשמים כמ"ש התוס' לחד פירושא ועוד דקרא דדום והתחולל איכא למידחי דאיירי דוקא במי שהשעה משחקת לו כדכתיב להדיא סיפא דקרא אל תתחר במצליח דרכו וכה"ג ודאי אסור להתגרות בו ואפשר דאף למסור דין לשמים לא יתכן כדדרשינן ולא עוד אלא שזוכין בדין כדכתיב מרום משפטיך מנגדו משא"כ בגניבא דוודאי לא קיימא ליה שעתא דהא בהדיא קאמר מר עוקבא שבידו למוסרם למלכות ודאי דשרי מש"ה לא שלח ליה מהאי קרא אלא מקרא דאשמרה לפי מחסום וכדכתיבנא והיינו דהדר שלח ליה לא מצינו דאיקום בהו דמהאי קרא גופא משמע דכה"ג שרי דהא כתיב בסיפא דקרא דאשמרה לפי מחסום נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני ואם כן משמע להדיא דכיון שלא יוכל לעמוד בהם חם לבו ודבר דבר בלשונו והיינו היפך מהא דקאמר מעיקרא ששם מחסום לפיו לכך שלח עכשיו שפיר מקרא דום לה' אי לה' להתירא להתיר לו באמת מיהא למסור דין לשמים כיון דלא מצי למיקם בהו וכדעבד דוד המלך ע"ה וכפרוש' קמא של תוס' בד"ה השכם או נימא דשלח ליה לאיסורא כפי' בתרא של תוס' והיינו משום דאיכא תקנתא דהשכם והערב לבה"כ משא"כ בדוד המלך בקרא קמא נראה שהאויבים מנעוהו להשכים ולהעריב לבה"כ כדמצינו שאמר כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' והיינו דקאמר בהאי קרא גופא נאלמתי דומיה החשיתי מטוב ודרשינן בברכות על ביטול תורה והיינו דמסיק בהאי קרא חם לבי כו' דברתי בלשוני שהיה מוסר דין לשמים משא"כ היכא דאיכא תקנתא להשכים ולהעריב אסור אף למסור לשמים כדמוכח מקרא דדום לה' להאי פירושא ומכל שכן למסור למלכות ודו"ק:

רש"י בד"ה העומדים עלי לחרף ולגדף עכ"ל. הנראה שבא ללמד בזה דדוקא כה"ג שעמד עליו בדברי חרוף אסור למוסרו משא"כ אם היה גניבא מוסרו למלכות ודאי דשרי למר עוקבא להציל עצמו ולמסור את גניבא למלכות כדאיתא להדיא בח"מ סי' שפ"ח:

תוספות בד"ה השכם כו' דריש דום כמו דמדומי חמה. לא ידעתי מי הכריחם לזה דיותר נראה דדריש והתחולל מל' תפילה וממילא א"ש דא"ל השכם והערב שהוא זמן תפילה לותיקין:

גמרא א"ל רב חסדא קרא כתיב הסר המצנפת כו' זאת לא זאת. ויש לדקדק אמאי מייתי סיפא דקרא זאת לא זאת כיון שאין בו צורך לדרשא זו ונראה דבלא"ה לא הוי מצי לאתויי מקרא דהרם העטרה קאי אעטרות חתני' דהא לפשטא דקרא אכתר מלכות קאי שתתבטל הכהונה והמלוכה ול"ל דא"כ איפכא מיבעיא ליה דמלך קודם לכה"ג הא ליתא דכיון דנבואה של פורעניות היא בקלקלה מתחילין מן הקטן ועוד דסדר פורענות הוא מונה דבתחלה הוסר' המצנפת דבי'ז בתמוז בטלה עבודה והוסר התמיד וגלות צדקי' באב לכך מייתי סיפא דקרא דהשפל הגבוה ועל צדקיה נאמר שניטל' המלוכה ממנו וניתנה לגדליה בן אחיקם כתרגומו וכפירש"י שם וא"כ מדקאמר זאת לא זאת מכלל דרישא דקרא לא קאי אכתר מלוכה אלא אעטרות חתני' והא דמקדים מצנפת של כ"ג לעטרות חתני' אע"ג דבקלקלה מתחילין מן הקטן דמה"ט הזכיר פורענות דכה"ג קודם למלך אלא משום דעטרות חתנים לא הוסר אלא לאחר שהוסר המצנפת מכה"ג לכך מזכיר כה"ג קודם ובזה נתיישב נמי דלבתר דקאמר דעטרות חתני' מדרבנן א"כ ממילא מוכח דהרם העטרה קאי אמלוכה ומש"ה מקשה הש"ס שפיר מאי זאת לא זאת ומפרש לה לענין שהעמידו צלם בהיכל כנ"ל וק"ל:

דף ז עמוד ב

גמרא אמר אביי רצועה נפקא. ואין להקשות דאכתי קשה אתנא דידן דאמר מעכו לצפון דהו"ל למימר מכזיב לצפון הא ליתא דנראה דאותו רצועה לא כבשו עולי בבל וכן משמע להדיא בפ"ז דשביעית כמ"ש הברטנורא שם ועי"ל דכיון דרצועה זו לכל צדדים היה ח"ל א"כ כל העיירות שסביבותיה לא מיקרי מובלעות מש"ה קתני דעיירות הסמוכות לשם היו מא"י ועיין בת"'ט דשביעית שהאריך בענין הרצועות ומייתי גירסא להיפך עיין שם:

תוספות בד"ה ויהיב תנא כו' ומפ' רבינו שמואל כו' דהו"ל למימר וימינו למזרח כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלדבריהם קשיא אמאי נקט כלל למזרח הדרך או למערב הדרך והו"ל למימר בקצרה המהלך מעכו לכזיב מימינו טמאה משום ח"ל ומשמאלו טהורה ותו ליכא למיטעי אלא דבאמת לא מצי למיתני הכי דהא לקושטא דמלתא משמאלו לאו בכל ענין טהור דמשהגיע מצד שמאל נגד גבול עכו ודאי טמא משום ארץ סוריא כל צד שמאלו לצד מערב דוק ותמצא שכן הוא אלא ודאי דהא דקתני משמאלו למערב היינו דדוקא לשמאל הדרך סמוך לדרך ממש וא"כ קשה לפרש כפי' התוספות אבל לפי' רש"י ז"ל א"ש דלא שייך לומר דגבול א"י קא נקיט כקושית התוס' דאין זה גבול דכיון דכל העיירות שכנגדה לצד מערב ודאי טמאים אלא סמוך לדרך ממש טהור ומקשה שפיר ויהיב תנא סימנא ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא תני חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י כו' ולכולהו אוקימתי משמע דתליא בהא אי דינו כא"י לשאר מילי ואע"ג דלענין מוליך ומביא תליא אי גמירי לשמה או לא ולטעמא דרבא אי מצויין לקיימו אפ"ה א"ש דשלא תחלוק במדינת הים השוו מידותיהם לגמרי וכן כתבו התוספות במנחות דף פ"ה עיין שם:

רש"י בד"ה עפר ח"ל כו' והספינה של חרס וא"צ לינקב כו' כדאמרינן במנחות עכ"ל. ויש לדקדק דהא במנחות אליבא דר"ל משנינן הכי רומיא דמתניתין אברייתא אבל לר"י מסקינן שם דתנאי היא ותו לא צריכינן לאיפלוגי בין של עץ ושל חרס ולא בין נקובה לשאינה נקובה וכיון דקי"ל כר"י מנ"ל לחלק והנראה בזה דהא ודאי חזינן בכולהי דוכתי דמחלק הש"ס בין נקובה לשאינה נקובה כדאיתא בשבת ופשיטא ליה לרש"י נמי דספינה א"א שתהא נקובה א"כ ע"כ ספינה דהכא בשאינה נקובה איירי וממילא צ"ל דר"י מודה בהא אלא ברייתא דקתני מביא ואינו קורא היינו משום דלא קרינן ראשית אדמתך כיון דס"ל לר"י במנחות אם הביא לא קידש כן נ"ל דעת הרמב"ן ז"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה עציץ נקוב פי' בקונטרס כו' ומדלא משני וכו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחם לזה דבלא"ה נראה דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דספינה אינה עשויה לינקב וא"כ מדקתני במנחות בספינה מביא וקורא על כרחך היינו בשל חרס וא"צ לנקוב וע"כ דהכי הוא דפשיטא לרש"י הא מילתא מסברא דאל"כ מי הכריחו לפרש בשמעתין דספינה דלעיל של חרס היא ואמאי לא מוקי לה נמי בשל עץ ובנקובה אע"כ כדפרישית ואפשר ליישב על דרך שכתבתי בסמוך דקשיא להו לתוספות עמ"ש רש"י ז"ל כדאמרינן במנחות ובאמת מסוגיא דמנחות לכאורה לא מוכח מידי דאליבא דר"ל קאי אבל לר' יוחנן א"צ לחלק בכך ועל זה כתבו דהא אליבא דר"ל נמי לא הוי צריך לחלק בכך דהוי מצי לאוקמי נמי בספינה של עץ ולחלק בין נקובה לשאינה נקובה אע"כ מדמחלק הש"ס בכך אלמא שרוצה הש"ס לאשמעינן חידוש אחר דקושטא דמילתא בחרס א"צ לנקוב וכיון דהש"ס מסברא דנפשיה פשיטא ליה הכי ולא מחמת קושיא א"כ מדר"ל נשמע לר"י דלא פליגי בהכי אלא דמלשון התוספות בעצמו מוכח במנחות דסתם ספינה א"א לנקוב לרש"י וא"כ צ"ע אמנם שם חזר ר"ת עצמו ממה שפי' כאן ופי' להיפך דבשל עץ מהני נקובה ובחרס מפלגינן ולפ"ז משמע דאיכא ספינה דמנקבא לכך הוצרך לפרש כאן דלא משמע ליה לרש"י ז"ל לפרש כן מטעמא שכתבו ודו"ק ועיין בתוספות מנחות באריכות ומכלל הדברים יבואר שיש ליישב שיטת רש"י ז"ל ממה שהקשו בתוספות ואין להאריך כאן:

דף ח עמוד א

תוספות בד"ה כל ששופע כו' פירש בקונטרס כו' וקשה לר"י דא"כ אמאי נקט ר"י קפלורי' כו' עכ"ל. ולענ"ד לק"מ לפירוש רש"י דכיון שטורי אמנון היה מהלך יום או יומים ואפשר שהיה מתעקם לפעמים מרחיב ולפעמים מקצר נמצא דלפ"ז דלרבנן הוי שפיר מילתא דפסיקא דאותן העיירות שהם משפוע טורי אמנון ולפנים הוי מא"י ולצד ח"ל משא"כ לר"י שצריך למתוח חוט לא שייך לומר מטורי אמנון דאכתי לא ידעינן אם למתוח החוט מצד שהיה מרחיב או מצד שהיה מקצר בחודו לצד א"י לכך נקט מילתא דפסיקא קפלוריא וק"ל:

בד"ה רבי יהודה כו' א"נ כדפירש בקונטרס כו' דלא איירי ביבשה שבצד אוקיינוס כו' עכ"ל. והא דלא מציין ר"י במתני' גבולו של צד מערב לענין גיטין כדמציין רקם למזרח היינו משום דכיון שגבול מערב לר' יהודה הוי מעבר לים הגדול א"כ ממילא מידע ידעי:

בד"ה המוכר כו' א"ל דבגט פשיטא ליה כו' עכ"ל. וקשיא לי ותיפוק ליה דלענין גט מוכח ממתני' דקתני להדיא מרקם למזרח כו' ומציין כל הגבולים א"כ ליכא לספוקי כלל דאי סורי תוך הגבולין היה צ"ל ואם לחוץ חוט הגבול הוא דינו כמדינת הים ולכאורה נראה שהיה חוץ לגבולין המוזכרים במשנה וא"כ אכתי לענין עבד נמי מאי קא מיבעיא ליה לסברת התוספות דלעולם פשיטא דלענין עבדים שייך יותר לומר שדינו כח"ל מלענין גיטין ונראה דהתוספות כאן לשיטתייהו דלעיל במשנה דהא דנקט הת"ק ותנא בתרא מדינת הים היינו מדינות הרחוקים ולפ"ז רבי יהודא דמציין הגבולים פליג אהני תנאי וא"כ איפשר דלרבנן שפיר יש לספק בסורי' לענין גיטין אבל כבר כתבנו שם מה שיש לדקדק ע"ז ובעיקר דברי התוספות נלע"ד דודאי מעיקרא הוי סבר דגיטין דחמירו טפי החמירו יותר בסוריא מבעבד אבל לרבי חייא בר אבא פשיט שפיר מדנקיט לישנא יתירא לגיטין פשיטא דהא בגיטין קאי אע"כ למעוטי עבד והיינו ע"כ משום דבגיטין שייך להקל טפי משום עיגונא מבעבד וק"ל:

דף ח עמוד ב

רש"י בד"ה בשידה תיבה ומגדל כו' ורבי היא ובד"ה רבי מטמא קסבר אהל זרוק כו' אינו אהל בשעת טלטולו עכ"ל. ויש לדקדק הרבה על פירש"י ז"ל בזו הסוגיא דעל מ"ש ורבי היא כבר הקשו עליו בתוס' דבחנם פי' כן ומ"ש דטעמא דרבי משום דאהל זרוק לא שמיה אהל משמע מלשונו דבהכי פליגי רבי ור' יוסי בר"י וקשיא לי טובא דהא בנזיר דף נ"ד אבעיא בגמרא אי ארץ העמים משום גושא גזרו או משום אוירא ופשט מעיקרא מברייתא דרבי ור' יוסי בר"י דבהכי פליגי אי גזרו משום גושא או משום אוירא ודחי הש"ס דכ"ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ופירש"י שם דאע"ג דלא גזרו אלא במגע הגוש אפ"ה כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל הו"ל כאילו נגע בקרקע ממש ומקשה הש"ס גם על ההיא אוקימתא ומסיק דכ"ע משום אוירא ופליגי אי גזרו בשידה תיבה ומגדל משום דמילתא דלא שכיחא היא ועוד אוקימתא אחריתי דפליגי בשידה אי שייך למגזר שמא יוציא ראשו ורובו ופירש"י שם דכ"ע משום גושא ע"ש נקטינן מיהא דלהאי אוקימתא דפליגי באהל זרוק היינו א"א כ"ע משום גושא אבל אי משום אוירא תו לא צריכינן לאוקמי פלוגתייהו באהל זרוק דאע"ג דמפסיק אהל אפ"ה מטמא מאוירא כמ"ש גם התוספות כאן דאי אוירא ממש לא יוכל ליכנס בשום ענין א"כ כיון דמסקינן הכא דגזרו על גושא ואוירא תו לא שייך פלוגתא דאהל זרוק. וע"ק דבסוריא נהי דלא גזרו על אוירא אפ"ה אמאי מטהר רבי דלמאי דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל הדר הו"ל כמהלך על הקרקע כדאיתא שם להדיא בנזיר והמעיין שם בלשון רש"י יראה להדיא דלא נחית לפרש כפי' התוספות דגושא היינו מאהיל על הגוש ואוירא היינו אויר ממש אלא גושא היינו מגע הגוש ואוירא היינו אויר ממש ומפרש שם לענין מהלך בקרון או שידה ואף אם נאמר דהאי פירושא דנזיר אינו מלשון רש"י דבלא"ה מספקא לי מילתא בפי' כל המסכת דנזיר אם הוא מפירוש רש"י אלא דמל' רש"י ז"ל דבשמעתין נמי מבואר דלא שייך כלל טומאת אהל בארץ סוריא כדמוכח ממשנה דאהלות אלא או משום מגע הגוש או משום אויר ממש ובאמת שגם בזה יש להקשות במאי דפשיטא ליה הכא דלא שייך טומאת אהל כלל ושם אמרינן דמודה ר"י בקרון ומשמע ע"כ דהיינו משום טומאת אהל דאי משום אויר ממש אפילו שידה תיבה ומגדל נמי וגם על מה שפירש"י כאן דרבי סבר דאהל זרוק אינו אהל בשעת טלטולו וקשה דבנזיר משמע דבשעת טלטולו רבי יוסי נמי מודה בשעת הנחתו פליגי וכ"כ התוספות להדיא בעירובין פר' בכל מערבין ע"ש וגם על מה שפירש"י כאן כדמשמע בעירובין יש לדקדק דהמעיין שם יראה דדוקא מעיקרא דבעי למימר דר"י ורבנן במתני' דבכל מערבין בכהן בבה"ק פליגי בפלוגתא דרבי ורבי יוסי הוי ניחא ליה לפרש דהני תנאי כהני תנאי דאפושי פלוגתא לא מפשינן אבל למסקנא דפליגי בפלוגתא אחריתי א"כ אמאי פשיטא ליה לרש"י דפליגי באהל זרוק כיון דבנזיר דחי הש"ס האי אוקימתא. ואף דלגירסת רבינו חננאל שם לא נדחה האוקימתא מ"מ כיון דאיכא כמה אוקימתות מנ"ל לרש"י להכריע ומכ"ש לפמ"ש שאין צריך כאן בזה. והנראה לענ"ד ליישב הכל בהערה אחת דמ"ש רש"י ז"ל כאן דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל לאו משום דמוקי פלוגתייהו דרבי ורבי יוסי בהכי אלא דעיקר כוונתו דרבי מיהו מטמא באהל זרוק בשעת טלטולו וזה ודאי מוכח בפרק בכל מערבין דאף מאן דס"ל דשמיה אהל היינו בשעת הנחתו דוקא אבל בשעת טלטולו כ"ע מודו וכמ"ש תוספות בפרק בכל מערבין וכדאיתא להדיא בנזיר בברייתא דרבי יוסי בר"י בתיבה שהיא מליאה כלים כו' ע"ש ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו משום דאע"ג דהתוספות ע"כ סברי דאי גזרו על אוירא ממש לעולם טמא ואין בשום ענין ליכנס שם ומוכח דאף למ"ד שמיה אהל אפ"ה טמא כמו שאבאר וכ"כ מהרש"א ז"ל מ"מ לרש"י לא נראה לפרש כן אלא דאף אי משום אוירא ממש גזרו אפ"ה לא שייך לטמא כלל בשידה שסתומה מכל צד והוא אינו רואה את האויר דהתוספות גופייהו לא פשיטא להו לפרש כן אלא דמשום דלפי שיטתם א"א לפרש בענין אחר משא"כ לפירש"י כמו שיבואר מתוך פירושינו. ולפ"ז אף למאי דמסקינן דמשום אוירא גזרו עדיין לא נתיישב טעמא דרבי דמטמא אע"כ משום דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל להפסיק ומש"ה מטמא ולאו משום דמאהיל על הגוש דלרש"י פשיטא ליה ממתניתין דאהלות דלא שייך טומאת אהל הכא אלא דאפ"ה טמא משום האויר גופא כיון שאין השידה חשובה להפסיק בינו ובין האויר בשעת טלטולו. ואע"ג דבנזיר אמרינן דאי אהל זרוק לא שמיה אהל אפילו למ"ד משום גושה נמי טמא דהו"ל כמהלך ע"ג קרקע אפ"ה לא תקשי הא דמטהר רבי בסוריא ע"י שידה כו' והיינו משום דבנזיר דוקא דבעי הש"ס למידחי דלא תפשוט כלל דגזרו משום אוירה משום הכי צ"ל דכ"ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ונדחק לומר דמ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל טמא בכה"ג אפילו משום גושה משא"כ למאי דדחי הש"ס האי אוקימתא מדס"ל לרבי יוסי נמי דלאו שמיה אהל ואפ"ה מטהר בגושה כה"ג מוקי לה באוקימתא אחריתי. ותדע דהא מסקינן שם דלכ"ע אהל זרוק ל"ש אהל ודכ"ע משום אוירא א"כ משמע דבכה"ג אי משום גושה פשיטא דטהור ולא הו"ל כמהלך ע"ג קרקע ודו"ק ומשמע ליה לרש"י נמי דאע"ג דלא נפשט האיבעיא במקומה אפ"ה כיון דאמרי' הכא ובשבת פ"ק דגזרו על גושה ועל אוירא א"כ נפשטה האיבעיא דרש"י ז"ל לא נחית לפרש משום מאהיל על הגוש כנראה מלשונו וכדפרישית אלא אוירא ממש וא"כ תפשוט דמשום אוירא גזרו או לפחות פלוגתא דרבי ורבי יוסי היא ולפ"ז תו לא צרכינן למידחק דלמ"ד משום גושה ס"ל בשידה טמא למ"ד אהל זרוק ל"ש אהל דסברא דחוקה היא אלא מוקמינן טעמא דרבי משום אויר' וכיון דלאו שמיה אהל אין השידה מפסקת בינו ובין האויר בשעת טלטולה ומש"ה מטמא רבי אבל בסוריא כיון דלא גזרו אלא על גושה והיינו מגע הגוש מש"ה מודה רבי דטהור אפילו למאי דס"ל ל"ש אהל וכדפרישית. ועכשיו נבוא לבאר טעמא דר' יוסי בר"י דכיון דמסקינן בנזיר דמודה רבי יוסי באהל זרוק בשעת טלטולו דלא הוי אהל א"כ אמאי מטהר בשידה תיבה ומגדל ועוד דזימנין שהשידה פתוחה מלמעלה או מן הצד והיושב בה רואה את האויר ואפ"ה מטהר רבי יוסי בר"י אע"כ דלרבי יוסי בר"י לא גזרו כלל על אוירא וא"כ נתיישב היטב מ"ש רש"י ז"ל דהא דמטהר בברייתא דשמעתין בסוריא ע"י אויר לא מיתוקמא אלא כרבי דלרבי יוסי בר"י אפילו בשאר ארצות לא גזרו על אוירא ממש וכ"ש לענין אהל דלא גזרי בשום מקום לשיטת רש"י כמ"ש. ואל תשיבני דהא איכא עוד אוקימתא שלישית בנזיר דכ"ע גזרו על אוירא אלא דאפ"ה מטהר רבי יוסי בר"י בשידה דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ומייתי סייעתא מברייתא דמודה רבי יוסי בקרון דמטמא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דברייתא דסוריא מצי לאוקמי אף כר' יוסי ולענין קרון אלא דע"כ סוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא דאל"כ אמאי מסיק אליבא דרבי דבסוריא לא גזרו כלל על אוירה ומשמע מפשטא דלישנא דאף בקרון מטהר בסוריא ומאן יימר להפליג כ"כ בסוריא משאר ארצות דילמא בקרון אף בסוריא טמא לרבי ולא קאמר דטהור בסוריא אלא בשידה תיבה כו' דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן בסוריא ועוד קשה דאמאי מוקי כלל ברייתא דסוריא לענין שידה דלא שכיח כלל ותליא נמי בפלוגתא ואמאי לא מוקי לה כפשטא הנכנס בטהרה היינו יושב בקרון או רוכב ואתי ככ"ע אע"כ דסוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא לחלק בין שכיח או לא שכיח אלא הא דמודה רבי יוסי בקרון היינו כאוקימתא רביעית דנזיר דגזרינן שמא יוציא ראשו ורובו והו"ל כנוגע בגוש וכן פירש"י שם להדיא וכן משמע מלשון התוספות שם וע"כ דהכי הוא דאי משום אהל או משום אויר מאי איריא ראשו ורובו אע"כ דהו"ל כמגע גוש ומש"ה פירש"י שם דלההיא אוקימתא כ"ע משום גושה גזרו וא"כ לפ"ז אף בסוריא טמא בקרון משום ראשו ורובו דהו"ל כמגע גושה ולא מיתוקם ברייתא דסוריא אלא דוקא בשידה דבארץ העמים טמא לרבי משום אוירה ממש ובסוריא לא גזרו על אוירה וכמו שאפרש הטעם בסמוך כנ"ל נכון בעזה"י ליישב לשון רש"י ז"ל ודו"ק היטב:

גמרא אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו וצ"ע מה ראו חכמים לחלק בכך ולענ"ד דמשום דמה שגזרו טומאה על גושה דארץ העמים מפורש בתוספות דנזיר דהיינו משום מתי מבול והרוגי נ"נ אבל בארץ ישראל לא ירד המבול כדמפיק מקרא והרוגי נ"נ הוו ופנינהו משום שהיו עסוקין בטהרות וא"כ בסוריא נמי שייכא האי טומאה דודאי ירד המבול שם והרוגי נ"נ נמי לא פנינהו משא"כ בטומאת האויר דלמאי דפרישית דלאו משום אהל המת אלא אויר' ממש דלא שייכא כלל בטומאת מת אלא גזירה בעלמא שלא יכנסו ישראל לארץ העמים ויתערבו בעובדי גילולים וילמדו ממעשיהם וא"כ בסוריא לא שייך ה"ט כיון דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש ועוד הא כותבין עליו אונו בשבת כנ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה בשידה תיבה ומגדל וכו' ובחנם פירש כן דע"כ שידה כו' לאו דוקא אלא ה"ה אפילו רוכב כו'. כבר הארכתי למעניתי ליישב שיטת רש"י ז"ל אמנם שיטת התוספות בזה דאיבעיא דנזיר לא איפשטא וא"כ מוכרחים לפרש דאוירא דהכא היינו טומאת אהל את"ל דעל אוירה ממש לא גזרו וכמ"ש בסמוך וזה שכתבו כאן דכרבי יוסי ב"י נמי אתיא דע"כ לא פליג ר' יוסי בשידה אלא משום דאהל זרוק שמיה אהל ומפסיק משא"כ ברוכב על הסוס אע"ג דהסוס ודאי מיקרי אהל להפסיק כדאיתא בסוכה פ' החליל ובתוספתא דנזיר אפ"ה הרוכב על הסוס א"א שלא יאהיל בבגדיו או באחד מאיבריו על הגוש ומודה ר"י דמטמא בארץ העמים אבל בסוריא טהור כה"ג דבסוריא ע"כ אף על טומאת אהל לא גזרו מדמטהר רבי בשידה בסוריא אף ע"ג דלרבי כה"ג שייך טומאת אהל דאהל זרוק לא שמי' אהל להפסיק אע"כ דלא גזרו על טומאת אהל בסוריא. והא דמשמע לתוספות דפליגי באהל זרוק צ"ל דגירסתם בנזיר כמו גירסת ר"ח דמזרק תיבה מליאה כלים מייתי הש"ס סייעתא לאוקימתא דפליגי באהל זרוק ע"ש ותמצא כדברי מיהו כל זה את"ל דלא גזרו על אוירה ממש וממילא דאת"ל דגזרו על אוירה ממש צ"ל דהא דמטהר רבי יוסי בשידה היינו משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו וא"כ מודה בקרון דטמא ואכתי מצי לאוקמי שפיר דבסורי' אפי' בקרון טהור לרבי יוסי. אבל אכתי קשה מנ"ל בפשיטות דבסוריא טהור בקרון דהא איכא עוד אוקימתא שם דהא דמודה ר"י בקרון היינו משום ראשו ורובו וע"כ היינו משום גושה כפירש"י שם אלא דהתוספות אפשר דלא ס"ל כפירש"י דראשו ורובו היינו משום גושה אלא משום אהל ואע"ג דבשאר טומאת אהל לא בעינן ראשו ורובו בארץ העמים הקילו דבעיא ראשו ורובו אלא דלפ"ז קשה מאי מקשה בסמוך ממתני' דאהלות דילמא התם איירי באהל גרידא דלא מטמא משא"כ הכא דאיירי בראשו ורובו אח"ז עיינתי בתוספות דנזיר שהרגישו בזה ע"ש ודוק:

בא"ד ומשמע כר"י אתיא בפשיטות טפי עכ"ל. לשון טפי אינו מדויק ופירשו מהרש"א ז"ל וגם דבריו אינם מובנים לכאורה והנ"ל בכוונתו דלרבי יוסי כיון דמטהר בשידה ע"כ מיהא לדידיה פשיטא דלא גזרו על אוירא ממש אלא הא דפשיטא בכולי תלמודא במסכת שבת ובשמעתין דגזרו על אוירא היינו טומאת אהל וא"כ כיון דבסוריא לא גזרו על אוירה היינו טומאת אהל ממילא דבקרון טהור לרבי יוסי ואתיא ברייתא בפשיטות דאיירי בקרון דשכיח טובא משא"כ לרבי אפשר דגזרו על אוירה ממש כדאיבעיא לן בנזיר ואם נפרש אוירה ממש א"כ טומאת אהל בכלל גושה היא וכיון דאף בסוריא גזרו מיהא על גושה ממילא דבסוריא אסור בקרון ולא מיתוקמא ברייתא דסוריא אלא בשידה דלא שכיחא זה הנענ"ד בכוונתו ודו"ק. אבל אכתי קשה לי דאליבא דר' יוסי נמי מצינן למימר דגזרו על אוירה ממש והא דמטהר בשידה היינו משום דלא שכיחא כדאיתא בנזיר בתירוץ השלישי בגמרא וא"כ לעולם דטומאת אהל בכלל גושה ואסור אף בסוריא כמו לרבי לכך נראה דמ"ש התוספות דכר' יוסי מיתוקמא טפי היינו כיון דבארץ העמים גופא לא מטמא אלא בקרון א"כ בסוריא מעלינן לה מדריגה אחת דבקרון טהור משא"כ לרבי דבארץ העמים טמא אף בשידה י"ל דבסוריא לא מעלינן אלא מדריגה א' דבשידה טהור אבל בקרון אפשר דטמא וא"כ לא מיתוקמי אלא בשידה דלא שכיחא משא"כ לרבי יוסי מיתוקמא טפי בקרון דשכיחא כנ"ל. ואפשר שגם מהרש"א ז"ל נתכוין לזה אלא דקיצר במובן וד"ק:

בד"ה אלא בארץ העמים כו' והא דבעיא בנזיר כו' הכי פירושו משום גושא משום דמאהיל כו' עכ"ל. הא דמשמע מלשונם דלא נ"מ אלא לענין שידה כו' ולא ניחא להו לפרש דנ"מ לענין עפר חוצה לארץ שבא לא"י היינו משום דלשון ארץ העמים דנקט בעל האיבעיא לא משמע ליה לענין עפר כמ"ש בסמוך אבל קשיא לי כיון דעיקר האיבעיא לא נ"מ אלא לענין שידה וע"ז רצה לפשוט דאתיא כתנאי בפלוגתא דרבי ור' יוסי א"כ מאי דחי הש"ס שם בכמה גווני סוף סוף שידה פלוגתא דר' ורבי יוסי היא ונפשטה האיבעיא ועוד קשה דבעל האיבעיא גופא אמאי פשיטא ליה דאי משום מאהיל טהור ע"י שידה והיינו כמ"ד אהל זרוק שמיה אהל ובתלמודא משמע דלמסקנא כ"ע ס"ל דלא שמיה אהל בשעת טלטולו ויש ליישב דודאי התוספות נקטי עיקר מילתא דאיירי התם בסוגיא לענין שידה ונ"מ למאן דאית ליה אהל זרוק שמיה אהל אבל לקושטא דמילתא נ"מ נמי לענין עפר ח"ל הבא לא"י ועוד נ"מ ברוכב על הסוס בענין שאינו מאהיל בבגדיו על הגוש כגון שיושב ע"ג דלת המונח על הבהמה כדאיתא בפרק הישן וכיון דבהמה ודאי לא מיקרי אהל זרוק דרחמנא קריא אהל כדאיתא שם א"כ אי אמרינן דמשום מאהיל גזרו כה"ג טהור ודאי ואי משום אוירה ממש טמא וא"כ א"ש דלמאי דדחי התם דר' ור"י פליגי באהל זרוק או במילתא דלא שכיחא כגון שידה א"כ לא נפשטא איבעיא לשאר מילי דכתיבנא כנ"ל:

בד"ה אע"ג דאמירה לעו"ג כו' וקודם המילה היה כו'. פירוש דאע"ג דמילה גופא דחי' מ"מ כה"ג דהו"ל מכשירי מילה לא דחי דלא קי"ל כרבי אלעזר ומש"ה הוצרך לומר דניחום אגב אימיה דאע"ג שהיה לאחר ז' ללידתה אפ"ה שרי ע"י עובד כוכבים כדאיתא פרק מפנין משבעה עד שלשים כו' אבל עושין ע"י עובד כוכבים ע"ש:

בא"ד ומיהו בהלכות גדולות וכו' לפי"ז הא דקאמר ניחום אגב אימיה היינו תוך ז' כו' עכ"ל. פי' דלפ"ז איירי שלא לצורך המילה אלא דלפ"ז יש לדקדק למה כתבו דאיירי תוך ז' יותר הו"ל לפרש דאיירי לאחר ג' ימים אחר המילה דליכא סכנת התינוק כמו שכתבו תוספות פ' מרובה וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. מיהו לפמ"ש מהרש"א ז"ל דמסקנת התוספות מותר להרבות בשביל קטן לצורך מילה אפילו ע"י ישראל א"כ משמע להו דההוא עובדא איירי ע"י ישראל הלכך הוצרכו לפרש שהיה תוך ז' דאי לאחר ג' ימים אחר המילה אסור להחם בשביל אמו על ידי ישראל אע"כ דתוך ז' היה ועל ידי ישראל ולפ"ז צריך לומר דמ"ש תוך ז' היינו ביום שביעי ממש לצורך המילה דמותר להרבות לצורך המילה ועיקר החימום בשביל אמו משום דעכשיו משמע להו שפיר דבעינן מעת לעת ודו"ק:

דף ט עמוד א

תוספות בד"ה לעולם הוא בן חורין פירש בקונטרס כו' וקשה אע"ג דלא הזכיר שם קרקע מ"מ קנה כל קרקע עכ"ל. דבר זה נפתח בגדולים שגם הרי"ף ז"ל בשמעתין מפרש כפרש"י וכ"כ הר"י ן' מיגאש ז"ל הובא בל' הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל והקשו לפירושם כקושיית התוספות אמנם כן כיון דכל הני רבוותא הסכימו כן לדינא צריך ליתן טעם לדבריהם דלא תקשי קושיית התוספות ולענ"ד דהני רבוותא סברי דלא דמי למוכר שקונה בכסף מש"ה נקנה המקח אלא שיד הלוקח על התחתונה וכן מה שהקשו מההיא דדקלא לברת איירי במתנת שכ"מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמי או במצוה מחמת מיתה משום מצוה לקיים דברי המת משא"כ בשמעתין דמשמע דאיירי במתנת בריא ועיקר הקניה היא בכח שטר מתנה זה א"כ י"ל בכה"ג לאו שטר מתנה הוא דשטר מתנה גופא לא ידעינן מסברא אלא מקרא דואקח את ספר המקנה ובעינן דוקא דומיא דהתם שכשהגיע השטר לידו נקנה השדה בכ"מ שהוא מרשות המקנה לרשות הקונה משא"כ הכא שהמקבל השטר עדיין לא יכול להחזיק בשום אחד מהקרקעות עד שיברר לעצמו החלק ששייר לנפשו ועוד שעדיין יכול להפקיע זכותו ולחלק כל נכסיו לאחד אחד ואז לא יוכל להוציא משום א' מהם דכל חד מדחי ליה למימר לאו בע"ד דידי את וא"כ כה"ג לאו שטר מקנה הוא ואין השטר גומר כלל מש"ה לא זכה המקבל השטר ואף הנותן גופא יכול לחזור בו כנ"ל ליישב שיטת הסוברים כן ובאמת הובאו שני הדיעות בח"מ סי' רמ"ב אמנם מלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן לפרש מטעם שכתבנו ועיין שם בל' הרב המגיד ודו"ק:

גמרא התם משום דלאו כרות גיטא הוא. עיין פירש"י ותוספות והרי"ף ז"ל פי' בע"א דכיון שיש לרבו צד זכות בזה השטר לאו כריתות הוא ועיין בזה בחידושי הרשב"א ז"ל שהאריך בזו הסוגיא ועיין בהרא"ש והר"ן ז"ל:

שם בגמרא ערעור כמה אילימא ערעור חד והאמר רבי יוחנן כו' כבר פרשתי שיחתי לעיל בדף ג' בלשון רש"י ז"ל בד"ה דאי מצרכת ע"ש. וכתבתי שם דאע"ג דמסקינן בפרק עשרה יוחסין דהא דאין ערעור פחות מב' היינו היכא דאיכא חזקת כשרות אפ"ה מקשה שפיר דה"נ איכא חזקת כשרות דהשליח הוא בחזקת כשרות וקיבל הגט כשר מיד הבעל ומסרו לאשתו ואיכא נמי חזקה דעדים החתומים כו' כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומשני הש"ס דהיינו ערעור דבעל ולפ"ז משמע דערעור הבעל היינו כערעור דתרי כמ"ש שם כיון דאף אם הגט ביד האשה ואומרת שמיד הבעל בא לה אפ"ה אם הבעל טוען מזוייף צריכה לקיים בחותמיו ואם לא נתקיים אינה מגורשת כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות גירושין הובא בטואה"ע סי קמ"א וקנ"ב אבל רבים תמהו על מ"ש הרמב"ם ז"ל דכשערער הבעל ולא נתקיים אינה מגורשת כלל והולד מהשני ממזר ואמאי הא אמרינן דמדאורייתא אין צריך קיום דעדים החתומין על השטר הרי הם כמו שנחקרה עדותן בבית דין וליכא למימר דהרמב"ם ז"ל סובר כשיטת רבינו אביגדור הכהן שהבאתי לעיל דבמקום ערעור לא אמרי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. וכן כתב הבית שמואל אלא דלפי זה קשה אם כן אמאי האמינו לשליח האומר בפני נכתב ובפ"נ אף במקום ערעור הבעל ומטעמא דאמרינן לעיל מדאורייתא אין צריך קיום ואי סלקא דעתך דבמקום ערעור צריך קיום מדאורייתא לא שייך להאמין לעד אחד כיון דאיכא חזקת אשת איש וצ"ע גדול ומ"ש לעיל דלבתר דמסקינן מעיקרא מידק דייק השליח מהימן כבי תרי מדאורייתא נראה דוחק:

תוספות בד"ה סמוך אהני שפוסלין החתימה ולוקמ' בחזקת אשת איש עד כאן לשונם. כוונתם בזה דאף שעידי הקיום הם עדים אחרים אפילו הכי לא שייך למימר אוקי תרי עידי קיום להדי תרי מערערים שאומרים מזוייף ונשאר הגט בחזקתו דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי והו"ל כאילו לא נתקיים כלל דאפילו הכי מותרת להינשא על זה כתבו תוספות דלא שייך לומר כן דכיון שעדים המערערין פוסלין החתימה תו לא שייך לומר אוקי הגט אחזקה דתרי כמאה והרי המערערים מכחישין עידי החתימה וגם עידי הקיום ומשום הכי אוקי איתתא בחזקת אשת איש וק"ל:

בד"ה ערעור דבעל והוא הדין ערעור דלקוחות כו' פירוש שלא תוכל לטרוף מלקוחות דטענינן להו מזוייף ואע"ג דמספר כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי וגביא אף מלקוחות שאני הכא כיון דאפשר שיבא הבעל ויערער ואז תצא אם לא נתקים מש"ה לא מפקינן הממון מספק מחזקת הלקוחות אבל מבני חורין ודאי גביא משא"כ כשאומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם גביא אף מלקוחות דכיון שלא יוכל הבעל לערער גביא מספר תורת כתובה אבל בדבר דלא שייך ספר תורת כתובה כגון תוספת כתובה לא גביא אף ע"י עדות השליח דפלגינן דיבורא דעדות השליח לא מהני אלא לאיסורא ולא לענין ממון היכא דלא שייך ספר כתובה ולא גביא כדאמרינן לעיל גבי עבד וכן כתב הרב רבינו נסים זכרונו לברכה להדיא עיין שם ועיין בסמוך:

משנה אחד גיטי נשים ואחד שיחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא כו' משמע דשוין לגמרי דבמדינת הים צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וע"א נאמן בו אף במקום ערעורו של רבו וכמ"ש התוספות הטעם ואף דהעבד הוא ממון גמור ועכשיו אנו מפקיעין ממונו עפ"י ע"א אפ"ה כיון דמשום תקנת האיסור האמינו לשליח ממילא פקע שיעבודו מהיום והלאה. ובכה"ג לא שייך לומר פלגינן דיבורא דממילא פקע משא"כ באשה שבאתה לגבות תוספת כתובה כתבינן לעיל דפלגינן דיבורא כיון שאנו דנין על הממון מצד אחר וכן מה"ט גופא בא"י אצ"ל בפ"נ לענין שיחרור ומותר בבת ישראל בלא שום קיום ואע"ג שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם זל דהא דבגט לא בעינן קיום בא"י בדליכא ערעור היינו משום דאין דין האיסורין כדין הממון והכא העבד ממון גמור הוא מ"מ כיון דעיקר מילתא על האיסור שבו אנו דנין ומהמנינן ליה כיון ששטר שיחרור יוצא מתחת ידו ממילא פקע זכות שיש לו לרבו עליו עד שיבא המערער ואז יתקיים בחותמיו אם לא אמר בפ"נ כן נ"ל נכון:

אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דלרבנן דלקמן דאמרי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו כו' וכתבו התוספות לקמן בשמעתין דמה"ט כיון שהגיע גט שיחרור ליד השליח זוכה בו השליח בשביל העבד ונגמר השיחרור באותו שעה א"כ לפ"ז הו"ל השליח כשליח קבלה ובשליח קבלה של גט אשה קי"ל דא"צ לומר בפ"נ וכמ"ש הר"ן ז"ל וכתבתי לעיל במשנה קמא בלשון רש"י ז"ל והטעם כתב הר"ן ז"ל דבש"ק גומר ומגרש בלב שלם ולא יערער עוד והוספתי שם נופך משלי דהו"ל גט שע"י שליח קבלה כמו גט הניתן במדינת הים מיד הבעל לאשתו שאין אנו חוששין להם בשום ענין וא"צ קיום כדאמרי' לקמן ספ"ב אשה מכי מטא גיטה לידה איגרשה לה וא"כ ה"נ בעבד כיון שהשליח זוכה בו מיד ונגמר השחרור אמאי צ"ל בפ"נ. וליכא למימר דדוקא בתן כתבו התוס' כך דהו"ל כזכי ומתניתין איירי בהולך דלאו כזכי דמי תיקשי למ"ד הולך כזכי מאי איכא למימר ועוד דלפר"ת לקמן דף י"ב ע"ב דשחרור דמי למלוה דלכ"ע הולך כזכי ואפשר דבגט אשה גופא דוקא אם האשה עשאתו שליח קבלה בפירוש א"צ לומר בפ"נ משום דהבעל יודע דנגמרו הגירושין ושוב לא יערער אבל הכא בעבד אע"ג דקושטא דמילתא הו"ל כשליח קבלה מ"מ לאו כ"ע דיני גמירי ואפשר שהבעל סובר דעדיין לא נגמר השיחרור ויבא ויערער מש"ה צ"ל בפ"נ וצ"ל דנ"מ נמי בגט מומר למאן דאית ליה דהו"ל כשליח קבלה ודו"ק. ועיין בחידושי לקידושין דף כ"ג:

תוספות בד"ה שוו למוליך ולמביא וא"ת בשלמא כו' לא ליתביה האי שליח כו' ולא יאסר בשפחה עכ"ל. כאן ודאי צריך לומר דקושיית' דוקא למ"ד הולך לאו כזכי דמי או למ"ד חוב הוא לעבד כו' דא"כ לפ"ז לא נגמר השיחרור עד שיגיע ליד העבד ומקשו שפיר דלא ליתבו לעבד ולא יאסר בשפחה אבל למ"ד זכות הוא לעבד ולמ"ד הולך כזכי וא"כ בכל ענין זוכה השליח מיד בשביל העבד לשיטת התוס' שכתבו כן לקמן בשמעתין א"כ לא שייך קושית התוס' דלמה לא יאסור בשפחה דהא קי"ל עדים החתומים על השטר מדאורייתא א"צ קיום וא"כ ודאי שהגיע השטר שיחרור מיד הרב ליד השליח ונגמר השיחרור וממילא אסור בשפחה אע"כ דקושיתם למ"ד הולך לאו כזכי ומשמע להו דמתניתין איירי נמי בהולך. מיהו י"ל כיון דמעיקר הדין סברי דבגט שלא נתקיים אסור בבת חורין תו לא הוי זכות לעבד דשמא לא יוכל לקיים והוי חובתו של עבד ומש"ה לא זכה בו השליח מעיקרא אלא דאף לפ"ז קשיא לי מ"מ כיון דקי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו' א"כ ודאי בא השטר שיחרור מיד הרב ליד השליח ואף אם לא ליתביה השליח לעבד אפ"ה מיהא נתייאש ממנו רבו ולקמן בפרק השולח משמע בפשיטות דהאומר נתייאשתי מפלוני עבדי אסור בשפחה ואסור בבת חורין וא"כ היאך מקשו התוספות בפשיטות שיהא מותר בשפחה וצ"ע ודו"ק. מיהו לפמ"ש התוספות בפרק השולח יש ליישב דלשון הכתוב בגט לא חשיב כהפקר משום דגופו קנוי ע"ש:

דף ט עמוד ב

תוספות בד"ה אע"פ שחותמיהן כו' ואפילו לרבי מאיר דלא הוי בעי למיפסל עבד לעדות כו' עכ"ל. לא ידעתי היכן מצינו דאית ליה לרבי מאיר הכי ובפ' החובל מצינו דר' יהודה אומר לא היה לעבדים כנענים בשת ופליגי רבנן עליה משום דאחיו הוא במצות ואפשר דהתוס' סברי דבר פלוגתא דר' יהודא היינו ר"מ אלא דהש"ס מקשה שם אלא מעתה יהא עבד כשר לעדות ומשני דאתיא בק"ו מגזלן ומחד מהנך או מקרא דלא יומתו ע"פ אבות שאין להם חייס בנים וא"כ אמאי כתבו כאן דאיכא מ"ד דעבד כשר לעדות אם לא שנאמר דכיון דלא ילפינן אלא בק"ו מגזלן לא מיפסל אלא לעדות ממון דרשע דחמס הוא משא"כ לעדות גיטין דהו"ל דיני נפשות כשר דאיכא מאן דס"ל הכי בפרק זה בורר אבל רבי מאיר ודאי לית ליה האי סברא דאמר בפרק זה בורר דרשע דחמס פסול לדיני נפשות ע"ש. ואפשר דהתוס' כתבו כאן לרווחא דמילתא דאף לסברת המקשה בפ' החובל דעבד יהא כשר לעדות אפ"ה בגוי לא ס"ד כלל להכשיר וכתבו כן לאפוקי ממה שכתבו בפ' החובל בשם רש"י ז"ל דערכאות דעו"ג כשירי' לעדות ממון מדאורייתא ע"ש בתוספות ועיין מה שאכתוב בסמוך באריכות ודו"ק:

רש"י בד"ה בגיטי נשים משום תקנת עגונות עכ"ל. ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל דבעבד נמי שייך תקנות עיגון מ"מ לא דמי דדוקא בשולח גט שיחרור ממדינת הים ודאי הוי מקום עיגון דא"א בענין אחר דאפשר שלא יתקיים לעולם בחותמיו לכן הוצרכו להאמין לשליח משא"כ להכשיר עדים שאין יודעין לחתום לא הוי מקום עיגון כ"כ ולא הקילו אלא באשה דשמא ימות ותפול קמי יבם וק"ל. ולמאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טפי דהתם כיון דמדינא אסור בשפחה מטעמא דנתייאשו בעליו ואסור נמי בבת חורין הוי עיגון גמור משא"כ כאן אי פסלינן העדות שא"י לקרות מותר בשפחה ודו"ק:

תוספות בד"ה לא יתנו פי' בקונטרס כו' ודבר תימה פירושו כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כו' עכ"ל. דע שהרי"ף ז"ל כתב להדיא לקמן בפירקין כשיטת רש"י ז"ל דלא הוי שיחרור עד דמטי לידי' דעבד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים ונראה שטעמם דאע"ג שהשליח זוכה מיד בשביל העבד מ"מ כיון שהרב אומר כן תנו שחרור זה לעבדי הרי גלה בדעתו דלא ליהוי שיחרור עד דמטי לידיה והרי זה כמו שמצינו באשה שעושה שליח לקבלה ואמרה הבא לי גיטי דקי"ל דאף שאין הבעל יכול לחזור משהגיע ליד השליח אפ"ה לא הוי גיטא עד דמטא לידה וא"כ יש לומר דה"נ דכוותיה אלא שרש"י בעצמו חזר בו לפרש כדברי התוספות ולדידהו י"ל דלא דמי דשאני הכא כיון שהעבד לא עשאו שליח א"כ הרב שאמר תן שיחרור זה לעבדי היינו שיזכה בו בשביל עבדו למ"ד תן כזכי ולפ"ז אפשר דמ"ש רש"י ז"ל כאן מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה כו' לאו אעבד קאי אלא אשליח דכל כמה שלא בא הגט לידו דשליח מיד הרב לא הוי משוחרר וכוונתו למ"ש התוס' לקמן דאף שהגט היה מונח ועומד ביד הרב כיון שלא מסרו ליד השליח לא הוי שיחרור כנ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל דלא ניתלי בחזרה ודוק. ובענין אחר נראה לפרש שלא יהיו דברי רש"י ז"ל סותרין זה את זה י"ל דכאן לסברת המקשה ע"כ הוכרח רש"י לפרש כן דאי ס"ד דהמקשה ס"ד דמתניתין לקמן איירי כשלא מסרו ליד השליח בחייו א"כ מאי קשיא ליה ותו ליכא דודאי לא שייך למיתני מילתא דשוה גט נשים לשיחרור אלא היכא דלא מצינו מיהא זה הדין באיזה שטר או בקידושין ואי כשלא מסרו ליד שליח איירי לא שייך למיתני שוין דהא בכל השטרות ובשטר קידושין נמי פשיטא דלא יתנו לאחר מיתה היכא שלא מסרו ליד השליח בחייו דבקידושין לא שייך כלל האי מילתא לאחר מיתה ובשטרות כ"ש דלא מהני מהאי טעמא גופא דכיון שמתפקע ליה רשות' וחייל רשות יורשים תדע דהא אפילו בתנו מנה לפלוני דחיק הש"ס לאוקמי דוקא במעמד שלשתן או בשכיב מרע הוא דאמרינן יתנו לאחר מיתה ולא בענין אחר והיינו כמו שכתבו התוס' לקמן דאף דקי"ל תן כזכי היינו דוקא כשמסרו לידו וא"כ מה ס"ד דמקשה דליתני בהא מילתא שוו גיטי נשים כיון שזה הענין פשוט בכל מקום והתרצן נמי דמשני מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני מאי הוצרך לאתויי מהא דשלח רבין דאיירי בשכ"מ ותיפוק ליה דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דהא מילתא איתא בשטרות כיון דאפילו בממון גמור לא מצינן דיתנו לאחר מיתה היכא שלא מסרו ליד השליח בחייו כמו שכתבתי. לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהמקשה ס"ד דמתניתין דלקמן איירי אף שמסרו ליד השליח בחייו ואפ"ה לא יתנו לאחר מיתה מהטעם שכתב רש"י ז"ל ומה שהכריחו להמקשן לפרש כן היינו משום הא גופא דלישנא דמתניתין קשיתי' אי בשלא נמסרו לידם מאי איריא גיטי נשים ושחרור אפילו שאר שטרות וממון גמור נמי (ועוד האיך פסיק ותני בסיפא בתנו מנה לפלוני יתנו דהא בכה"ג דרישא שלא מסרו לידו התם נמי לא מהני) אע"כ סבר המקשה דאיירי אף כשמסרו ליד השליח בחייו ולפ"ז אתי ליה שפיר לישנא דמתניתין דתני גיטי נשים ושחרורים דלעולם לא יתנו לאחר מיתה אפילו כשמסרו ליד השליח בחייו משא"כ בסיפא בתנו מנה נותנין אלא דלפ"ז תיקשי א"כ אמאי נקט בסיפא תנו מנה אפילו שאר שטרות נמי וליתני שטרות דהוי טפי דומיא דרישא לכך פירש"י ז"ל כאן דתנו מנה מוקי לה בשכ"מ הכוונה כמו שכתבתי דמילתא דפסיקא נקיט בריש' בגיטין כו' לעולם לא יתנו אף כשמסרו לידו ובתנו מנה לא מיבעיא במסרו לידו שנותנין אלא זימנין דאפי' כשלא מסרו ליד השליח בחייו נמי נותנין כגון בשכ"מ משא"כ מילתא דשטרות הוי מילתא דמציעתא במסרו נותנין ובלא מסרו אין נותנין מש"ה לא קתני להו. ועפ"י סברת המקשה נתן רש"י ז"ל טעם לדבר בשחרור דאפי' רבנן נמי מודו ולענין תמיהת התוס' נבאר לקמן. אבל התרצן משני דאף במסרו לידו נמי לא משכחת ליה בשטרות משום דבשטרות לא אמרינן תן כזכי כמ"ש כמה פוסקים הוב' בד"מ ח"מ סי' קכ"ה ע"ש בסמ"ע וש"ך ובהגה"ת המרדכי ס"פ קמא בשם מהר"ם וע"ז הביא שפיר ראיה מהא דשלח רבין דשכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כו' וא"כ נראין הדברים ק"ו דהא בשכ"מ בדברים בעלמא הוי כמסורין ליד המקבל וכ"ש דדבריו ככתובין ומסורין ליד השליח ואפ"ה לא מהני אלמא דשטר מגרע כח השכיב מרע וכל שכן דלא מהני בברי' אפילו במסרו לידו דהא חזינן דלא הוי כזכי נמצא דלפי סברת התרצן דבשטרות אפי' במסרו לידו בחייו נמי לא מהני א"כ יפה כיון רש"י ז"ל שחזר בו לקמן דהא קשיא לן לפום סברא דהשתא אי ס"ד דמתניתין לקמן במסרו לידו איירי א"כ מאי דוחקא דרב לקמן בתנו מנה לאוקמי במעמד שלשתן או בשכ"מ ומוקי רישא בבריא וסיפא בשכ"מ ותיפוק ליה דמיתוקמא שפיר אפילו בבריא דכיון שמסרו לידו מהני משום דתן כזכי והא דלא קתני שטרות משום דבשטרות לא מהני אע"כ דלא מיתוקמא מתניתין לפי המסקנא דמטא לידו דא"כ אפילו בשיחרורי עבדים נמי יתנו לאחר מיתה משום דזכה לאלתר לגמרי וע"כ ממתניתין גופ' מוכח מדלא נקיט בכה"ג אלמא דליתא להאי טעמא לגמרי ורש"י ז"ל גופא לא כתב כאן דאפילו רבנן מודו אף במסרו לידו אלא לפי סברת המקשה דשייכי בשטרות אבל לסברת התרצן ע"כ דליתא להאי דינא מדמוקי רב דוקא האי דתנו מנה בשטר או במעמד ג' אלמא דדוקא כשלא מסרו לידו איירי מתניתין ודוק היטב. ולענין קושי' התוס' שכתבו על דברי רש"י ז"ל שדברי תימה הן כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כבר כתבתי שהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כתבו ג"כ דלא הוי שיחרור עד דמטא לידיה. ולענ"ד שאין כאן מקום תמיה דאדרבה אם נאמר שמשתחרר לאלתר אין כאן זכות אלא חובה כיון שהעבד אינו יודע מהשיחרור והוא נשוי שפחה נמצא שבכל יום עובר בלאו ועוד הרי שהיה רבו כהן הרי העבד אוכל תרומה והוא לא ידע ואשם בדבר שחייב עליה מיתה ולא עדיף מהאי שנתכוין לבשר טלה ועלה בידו בשר חזיר ואין זה זכות אלא חובה אלא ע"כ שהשליח אינו מכוון לזכות לשחרור לאלתר אלא לכשיגיע ליד העבד ולענ"ד דהתוס' גופייהו וכן רש"י ז"ל לאחר שחזר בו נמי מודו דלענין איסורא לא נגמר השיחרור עד דלימטיה לידיה דעבד וא"כ נקטינן מיהא שאין כאן מקום תימה. ועוד דלשיטת התוספות הרי שלא מסר הרב ליד השליח בעידי מסירה לדברי הפוסקים שאין צורך לעידי שליחות נמצא דע"כ לא נשתחרר העבד תיכף למאי דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ אין כאן מקום תימה. וכבר עלה בלבי דהא דפליגי ר"מ וחכמים בתן שיחרור זה לעבדי אי יכול לחזור בו משמע בגמרא שם דחכמים היינו רבי אלעזר שאמר אמרנו לו למאיר וא"כ מצינן למימר דאזדו לטעמייהו ר' מאיר לטעמיה דעדי חתימה כרתי וא"כ אם נאמר אין יכול לחזור ע"כ נשתחרר מהיום תיכף ואם כן אין זה זכות כמו שכתבנו אבל ר"א לטעמיה דעידי מסירה כרתי וא"כ ע"כ אין השיחרור חל עד שיגיע לידו בעידי מסירה וא"כ הרי הוא זכות גמור ואף אם יאמר העבד שהוא חובתו סוף סוף אי בעי זריק גיטא ופסיל ליה מהיום מאי אמרת עריק ואזיל לעלמא השתא נמי ליערוק וליזל כיון דבעינן עידי מסירה כך היה נ"ל בהשקפה ראשונה. אלא שנמנעתי לאומרו דאם כן לא משכחת לה כדברי ר' מאיר בארבעה דהא מסקינן לקמן דההיא דערכאות לא מיתוקמא אלא כר"א דעידי מסירה כרתי דמאן דס"ל דעידי חתימה כרתי הוי מדאורייתא ולמסקנא נמי איתא בקידושין וא"כ לא מצינו לעולם ארבעה דהא מאן דס"ל יכול לחזור בו משום דעידי חתימה כרתי לית ליה האי דערכאות ובלימוד הישיבה הארכתי:

תוספות בד"ה מילתא דאיתא בשטרות וא"ת והא פסולא דערכאות איתא בשטר מתנה כו' עכ"ל. וקשיא לי דילמא מילתא דערכאות איירי עכשיו לענין כתיבה כשנכתב בכתב הערכאות אע"ג שחתמו ישראלים או שלא נחתם כלל ונמסר בעידי מסירה ישראל ולפ"ז אתי שפיר דבשטרות כשר אפי' בשטר מתנה ובגיטין ושחרור פסול מקרא דוכתב ונתן דבעינן בני כריתות דוקא ומיתוקמא כר"א דע"מ כרתי ובכתיבה בעינן בני כריתות ואי משום דהדר הו"ל פסולא דאורייתא לא איכפת לן דאכתי לא נחתינן עכשיו לחלק בין פסולא דאורייתא לדרבנן והא דקתני וכדברי ר"מ בארבעה היינו למאן דסבר כר"מ לענין חזרה לחוד כמ"ש התוספת בסמוך ולא תיקשי לן עכשיו מהא דר' שמעון דאיירי כר"א מכלל דת"ק סבר לא דהא מצינו למימר דהא דקאמר ר' שמעון אף אלו כשירין היינו כשכתבו ישראל ולענין חתימה הוא דפליגי והנלע"ד ליישב דלא מצינן לאוקמא כר"א ולענין כתיבה דהתוס' לשיטתיה שכתבו בד"ה אע"ג שחותמיהם עו"ג דבערכאות נמי פסילי משום שלא לשמה ומכמה טעמי וא"כ תיקשי לרבה דידעינן פסולא דלשמה בין בכתיבה בין בחתימה מההיא דמוליך ומביא כמו שאפרש בסמוך וא"כ ממילא שמעינן ממוליך ומביא דבעינן כתיבה לשמה ומינה ידעינן דפסול בכתיבת ערכאות ואמאי חשבינהו בתרתי. אבל למאי דמוקמינן במסקנא דאיירי בשמות מובהקין ואליבא דת"ק דגזר מובהקין אטו שאינן מובהקין לא שייך להקשות לרבה היינו מוליך ומבי' היינו ערכאות דנראה ברור דבשמות מובהקין דלא סמכינן עלייהו ודאי לא שייך לפסול משום שלא לשמה כמו שכתבתי בחבורי באריכות כיון דחתימת מובהקין לא הוי אלא כטיוטא בעלמא לא שייך למיגזר בהו ע"ש באריכות תדע דהא מכשיר בהו ר"ש ולא פסיל משום שלא לשמה אע"כ כדכתיבנא. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשיתי בסמוך אמאי לא מוקי לברייתא דהכא כר' שמעון גופי' ובשמות שאינן מובהקין דאם כן הדרא קושיא לדוכתא דא"כ פשיטא דפסול משום שלא לשמה ואכתי תיקשי לרבה היינו מוליך ומביא היינו ערכאות אבל בשמות מובהקין אתי שפיר ודוק היטב:

גמרא בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא. נראה דאף למסקנא דלעיל דרבה אית ליה דרבא אפ"ה ידעינן שפיר לכולה מילתא דלשמה מהא דשוו למוליך ומביא כיון דאפילו בנתקיים בחותמיו ע"כ שוין למוליך ולמביא אלמא משום דבעינן לשמה בין בכתיבה בין בחתימה:

שם והא ערכאות דפסולא דאורייתא הוא כו' וקשיא לי דהא אפי' אליבא דר"מ משכחינן דערכאות ליכא אלא פסולא דרבנן כגון שגוף הגט נכתב בכתב יד הבעל עצמו וחתמו ערכאות דמדאורייתא מיתכשר הגט בכתב ידו לחוד אפי' לר"מ כדאיתא לקמן גבי שלשה גיטין פסולין וא' מהם כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וקמ"ל הכא דאף דכתב בכתב ידו וחתומים ערכאות אפ"ה פסולין מדרבנן בגיטין ושחרור ולכאורה היה נ"ל דלא מיתוקמא בכה"ג דא"כ אין טעם לפסול בשיחרור לפי מ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"ב דטעמא דכתב ידו ואין עליו עדים היינו משום דחשיב כגט שאין בו זמן וא"כ הכא דעיקר השיחרור נכתב בכתב ידו והערכאות חתומים לענין הזמן יש להועיל לגמרי דנהי דזמן דגיטין משום בת אחותו א"כ בעינן עדות גמור מדין תורה ולא מהני ערכאות מה שא"כ זמן דשיחרור היינו משום פירות שהוא ממון מהני בערכאות דהא לא מרעי נפשייהו ועוד דדינא דמלכותא דינא ואף לפי מ"ש ר"י בעל התוס' גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דף י"ז דטעם דזמן דשיחרור שמא ימכרנו לאחר ואח"כ יתן השיחרור ליד העבד בלא זמן וכיון שהעבד מוחזק בעצמו יאמר שנשתחרר מ"מ נראה דלא שייך להאי חששא כ"א לענין ממון דלענין איסורא לא חיישינן שיקדים הרב הזמן לשחררו שלא כדין וכיון דלענין ממון ושיעבוד העבד לחוד איירי ממילא דיש להכשיר בערכאות כך היה נ"ל לכאורה. אלא דלא שייך לחלק בכך אלא לענין איסורא נמי חיישינן ועוד דמ"מ יש לפסול אף בשיחרור כשחותמים ערכאות אף בכתב בכתב ידו דלא עדיף ממזוייף מתוכו דזימנין דאתי למיסמך אחתימת ידייהו בלא כתב ידו נמצא דלפ"ז לרבי מאיר נמי משכחת פסולא דרבנן בערכאות ובכתב ידו והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב וצ"ע:

גמרא והאיכא לשמה כו' ותו בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. הא דפשיטא לתלמודא דשטר שיחרור בעינן לשמה ופסול במחובר נראה דהיינו משום דילפינן בג"ש דלה לה מאשה אבל הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים משמע מדבריו דפשטא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה יליף לה דבעינן לשמה ופסול במחובר ע"ש וכתב הרב המגיד דהכי הוא בתוספתא ובתוספתא שלפנינו איתא להדיא דיליף להו מג"ש דלה לה מאשה ולשון הרמב"ם ז"ל צ"ע אבל קשיא לי הא דמצינו בכולה תלמודא דילפינן ג"ש דלה לה מאשה לענין דעבד חייב במצות שהאשה חייבת וכן לכמה מילי ומנא לן הא ג"ש דהא בעינן מיהא שיהא הג"ש מופנה מצד אחד והכא לא מופנ' דדילמא אידי ואידי בעינן למילף לה לשמה כפשטא דמילתא דודאי חדא מאידך לא ילפינן כיון דליכא ג"ש דמדינא ודאי לא אתיא כדמצינו בפ' החובל דבעי למילף שיהא עבד פסול לעדות מק"ו דאשה ולא אתיא ליה מדינא משום דאיכא למיפרך בכל צד כדאיתא שם וא"כ ג"ש מנא לן כיון דבעינן לגופא ואי משום דתרי וכתב לה כתיבי באשה הא בעינן נמי למידרש לה ולא לה ולחברתה והנלע"ד דע"כ לגז"ש אתיא דאי לאו גז"ש לא שייך למידרש לה דעבד לענין לשמה כיון דשטר שחרור גופא לא כתיב דפשטא דקרא דחופשה לא ניתן לה לא משמע דאיירי בשטר שיחרור אי לאו מגז"ש דלה לה מאשה כדפרש"י ז"ל בפרק השולח דף מ"א ואף דמלשון התוס' ד' ל"ט גבי איסורא ולא ממונא משמע דפשטא דקרא דחופשה לא ניתן לה איירי בשטר שיחרור מ"מ יש לישב כוונתם דלבתר דילפינן ג"ש הוי פשטא דקרא בהכי ע"ש ועיין מ"ש בזה דף ב' בלשון התוס' בד"ה לפי שאין בקיאין ודו"ק:

שם כי קתני פסולא דרבנן דאורייתא לא קתני. לכאורה משמע הא דלא קתני פסולא דאורייתא היינו משום דממילא ידעינן דלכל מילי דאורייתא שוין מג"ש דלה לה מאשה אלא דלפ"ז קשה מאי פריך בסמוך והא חזרה דאורייתא וקתני וכי הוי מדאורייתא מאי הוי כיון דאכתי לא ידעינן הא מילתא מג"ש דלה לה ויש ליישב דמ"מ מקשה שפיר דכ"ש דאין צריך לשנות דבר זה דמסבר' ידעינן דכיון שהוא חוב לעבד לר"מ א"כ אין זה שלוחו ושפיר ילפינן לה לה מאשה שיכול לבטל השליחות ועי"ל דר"מ גופא אגז"ש סמיך דמה מצינו באשה שאין הגט נגמר עד שיגיע לידה או ליד שלוחה שעשאתו שליח בפירוש ה"נ בעבד וכיון דאיכא גז"ש מהדר אטעמא לומר דהוא חוב לו שאוסרו משפחה אבל אי לאו גז"ש לא הוי סמיך אהאי סברא לחוד וק"ל:

שם מילתא דאיתא בשטרות לא קתני. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דחזרה גופא איתא בשטרות כגון האומר הולך שטר מתנה זה לפלוני או תן שטר מתנה זה לפלוני דמסקינן בפ' השולח נקטינן שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט לענין הולך דלאו כזכי וה"ה לתן וכ"כ התוספות לקמן ולענ"ד יש ליישב דהא דלא מקשה הש"ס בפשיטות מחזרה גופא היינו משום דתליא בפלוגתא דאמוראי ולמסקנא מיהו דמסקינן דבשליחות בע"כ איירי אם כן ממילא א"ש דהא דבשטר מתנה יכול לחזור בו לאו חידוש הוא דמתנה נמי ליתא בע"כ משא"כ בגיטי נשים ושיחרור דאע"ג דהוו בע"כ אשמעינן דאפ"ה יכול לחזור בו ומכ"ש דא"ש למה שפירש מהרש"א ז"ל דלמסקנא הדרינן לגמרי משינויא דליתא בשטרות. ועי"ל דלענין שטר מתנה לא פסיקא מלתא דזימנין דאין יכול לחזור כגון באומר זכי בשטר מתנה זה לפלוני משא"כ בגיטין ובשיחרור אף באומר זכי לא מהני והא דנקיט תנו ולא קתני אף בזכי יכול לחזור היינו משום דלא שייך בהו לשון זכי כיון דחוב הוא להם כן נראה לי ודו"ק:

תוספות בד"ה מילתא דאיתא בשטרות כו' וי"ל דהשתא סבר כאידך שינויא דלקמן עכ"ל. פירוש דהיינו שינויא דדינא דמלכותא ודקדק מהרש"א ז"ל ממה שכתבו דהשתא סבר דלמסקנא דהדר ביה הש"ס משינויא דאיתא בשטרות לא קתני אלא מילתא דאיתא בקידושין לא קתני וא"כ שפיר מצי סבר כאידך שינויא דלקמן תני חוץ מבגיטי נשים אלא דלפ"ז קשה מה שכתבו התוס' לקמן דהא דלא נקט זמן היינו משום דרגילין לכתוב בכל שטרות ומהרש"א ז"ל נדחק לפרש דאקידושין קאי ונראה דוחק ועוד קשיא לי דלפירושו הא דלא נקט האומר תנו גט זה לא יתנו לאחר מיתה היינו משום דאיתא בקידושין ולדעתי א"א לפרש כן דהא מסקינן דאע"ג דחזרה איתא בקידושין אפ"ה נקט לה משום דבע"כ מיהא ליתא בקידושין ופירשו התוס' דכיון דליתא בע"כ אין זה חידוש דיכול לחזור בו כיון דלא נגמר עדיין וא"כ ה"נ לענין יתנו לאחר מיתה אין זה חידוש בקידושין מה"ט גופא כיון שלא נגמר עד שיגיע לידה ודוקא בגיטין הוי חידוש דסד"א כיון דאיתא בע"כ נגמר הגט קודם מיתה ועוד דלא שייך כלל לומר בקידושין לא יתן לאחר מיתה דלאיזה צורך תקבל הקידושין לאחר מיתתו וליתסר בקרוביו ומה צורך לה בקידושין אם לא שנדחק לומר דלענין כתובה איירי ואע"ג דארוסה לית לה כתובה איירי בדכתב לה אבל כל זה דוחק ועוד דבברייתא לא שייך לומר חוץ מבגיטי נשים דכיון דקתני בג' דברים שוין גיטי נשים כו' משמע דגיטי נשים דוקא הוא דשוו לשיחרורי עבדים ודו"ק. ולולא דברי מהרש"א ז"ל היה נראה לפרש כוונת התוספות כשיטת הרא"ש ז"ל דהני תרי לישני דלקמן לא פליגי דאף ללישנא דתני חוץ מכגיטי נשים נמי מודה דהיכא דאיכא דינא דמלכותא מהני אף בשטר מתנה ומש"ה לא פסיקא ליה בשאר שטרות דהא בדינא דמלכותא תליא והוי שפיר מילתא דליתא בשטרות ולשון דהשתא סבר שכתבו התוס' היינו דברייתא איירי כאידך לישנא ואף שהלשון דחוק קצת ניחא יותר לפרש כן ליישב קושיא הנ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה פסול' דרבנן כו' עד כותי פסול מדרבנן כו' וערכאות לקמיה פריך כו' לפי שאינן בתורת גיטין כו' עכ"ל. משמע מלשון רש"י ז"ל דפריך דרשה וכתב ונתן הוי כשר לעדות והרבה קושיות יש בשיטת רש"י ז"ל כמו שהקשו בתוס' דמילתא דפשיטא דעובד כוכבים היה פסול לעדות דהא לאו אחיו הוא ועוד דבעינן לשמה ועוד דבעיא שליחות ועובד כוכבים לאו בר שליחות הוא ועוד קשיא לי דא"כ לא פריך הש"ס לקמן מידי גבי מתנה דחספא בעלמא הוא ואמאי הא בגיטין גופא לא מיפסלי ערכאות אלא מקרא דוכתב ונתן ובשטר מתנה לא שייך האי מילתא ואף שבהגה"ת אשר"י כתב ג"כ בשם ספר החכמה דערכאות כשירים לעדות מדאורייתא ע"ש אפ"ה תמיהא לן טובא מהיכן הוציאו כן. גם יש לדקדק לאיזה צורך כ' רש"י ז"ל ולקמיה פריך כיון דקושית הש"ס היא תיכף במקומו. והנלע"ד דהמשך לשון רש"י ז"ל אחד הוא דמה שהכריחו לפ' כן היינו משום דמשמע ליה דאי הוי ערכאות פסילי מדאורייתא אף בשטרות לא הוי מקשה מידי בסמוך והא ערכאות דפסולא דאורייתא וקתני דסוף סוף מה שהושוו שיחרורי עבדים לגיטין ולא לשט"ח הוא מדרבנן ואף את"ל דלישנא דפסולא דרבנן לחוד קא דייק מ"מ אכתי הו"ל לגמרא לשנויי הכי דלא קחשיב אלא במה שהושוו אלו השנים לחוד מדרבנן ומש"ה חשיב ערכאות דמדאורייתא לא הושוו דבלא"ה שאר שטרות נמי פסילי אלא מדרבנן ודאי הושוו משא"כ בלשמה ומחובר דהושוו לגמרי מדאוריתא וכן נראה ממה שפירש"י ז"ל דעד כותי פסול מדרבנן בשאר שטרות וזה מוכרח מלשון הש"ס דפסולי דרבנן קא חשיב וקשיא ליה דהא דעד כותי כשר בגיטין ע"כ מדאורייתא הוא אי משום דכתיבא ואחזקו ואי לר"א משום דחתם ישראל לבסוף וממילא דכשר ודאי מדאורייתא כיון דודאי כותי חבר הוא וגירי אמת הן דאלת"ה למה הכשירוהו מדרבנן אלא ע"כ דמדאורייתא כשר וא"כ ע"כ הא דקחשיב ליה בהדי מילתא דרבנן משום דעיקר כוונת הברייתא עכשיו לומר דשוין גיטי נשים ושיחרורי עבדים מה שא"כ בשטרות ומילתא דכותי פסול בשטרות ודאי מדרבנן דאחזקו סתמייהו לפסולא דמדאורייתא גירי אמת הן ובחזקת כשרות קיימי סתמייהו כמו ישראל גמור ולפ"ז קשיא ליה לרש"י ז"ל היאך אפשר לפרש כן דמאי דאיתא בשטרות מדרבנן חשיב ליה בהדי מילי דרבנן א"כ מאי פריך הש"ס בסמוך הא ערכאות פסילי מדאורייתא מאי קושיא דמ"מ חשיב ליה מדרבנן כיון דהא דאכשרינהו חכמים לערכאות בשטרות היינו מדרבנן לשיטת התוס' שכתבו דערכאות פסילי לכל העדות וחכמים תקנו להכשיר בשטרות לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דלאו הכי הוא אלא דערכאות כשירים בשטרות היינו מדאורייתא וכמו שאפרש הטעם בסמוך וא"כ ע"כ הא דפסילי בגיטין היינו מקרא דוכתב ונתן ובזה מיושב היטב לשון רש"י ז"ל שכתב ולקמיה פריך ונמשך לדבריו הקודמים דממה שפירש דעד כותי פסול בשטרות מדרבנן ומש"ה נקט לה בברייתא בהדי מילי דרבנן וא"כ מוכרחים אנו לפרש דהא דפריך בסמוך והא ערכאות דאורייתא היינו מקרא דוכתב ונתן. אמנם מה שכ' דהכי מפורש בפ"ב לא ידעתי מקומו דלקמן דף כ"ג לא איירי אלא לענין עובד כוכבים דפסול להביא הגט היינו דלאו בני התירא נינהו ומעכשיו נבא לבאר דלא תיקשי קושית התוס' לשיטתו דמה שכתבו בפשיטות דעובד כוכבים לאו בר עדות הוא דלאו אחיו הוא במצות לכאורה איכא למידחי דהכי קאמר דהיכא דהוא אחיו במצות מסתמא בר עדות הוא ובחזקת כשרות עד שיפסול בגזלנות וכיוצא בו אבל מי שאינו אחיו במצות מסתמא בחזקת גזלן הוא עד שיודע דקים לן דלא משקר ולא מקבל שוחדא והיינו ערכאות וכמ"ש בהגה"ת אשר"י בשם ספר החכמה. אמנם שינויא דחיקא לא משנינן לכך נראה לפרש בדרך אחר דודאי לדיני נפשות והיכא דבעינן דוקא עדות גמורה והתראה מילתא דפשיטא היא דעובד כוכבים לאו בר עדות הוא. אבל בדיני ממונות היכא דסגי בהודאת בע"ד ולא איברי סהדי אלא לשיקרא אם כן הדבר מסור לבית דין היכא שיודעים בודאי שהענין הוא אמת גמור יכולין אף להוציא ממון מחזקתו כדאמרינן לעיל חזקה עדים החתומים כו' כמי שנחקרה עדותן והיינו משום דלא חשידי אינשי לזיופי ומצינו נמי דאנו דנין ע"פ חזקה דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי והרבה כיוצא בזה וא"כ ה"נ כיון דאיכא חזקה דערכאות לא מרעי נפשייהו ונצטוו על הדינים כפירש"י ז"ל לעיל דנין ע"פ חזקה זו כיון דקים לן דקושטא קאמרי אע"פ שאין כאן עדות גמור מ"מ דבר ברור הוא וכן לענין גיטין אי לאו מקרא דוכתב ונתן שכתב רש"י ז"ל היה באפשרי לומר דערכאות כשירים והיינו דאפשר דרש"י ז"ל סובר כשיטת רבינו תם דאף למ"ד דעידי חתימה כרתי נמי מודה דעיקר דבר שבערוה היינו עידי מסירה אלא דבעינן עידי חתימה מגזירת הכתוב דוכתב היינו וחתם דע"י עידי חתימה מיקרי ספר כריתות כיון שידוע לנו ע"י ע"ח שהגט בא לה מיד הבעל וא"כ ערכאות נמי כיון דקים לן דקושטא קאמרי שהגט בא לידה מיד הבעל מיקרי שפיר וחתם והוי עדות לענין זה כיון דאיכא עדי מסירה ולא גרע מכתב בכתב ידו ואין עליו עדים דכשר מדאורייתא אף לר' מאיר כדאיתא לקמן פ' המגרש וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב דסגי בעידי חתימה וכמו שכתבתי לעיל דכיון שהעדים חתומים מיקרי שפיר אין דבר שבערוה פחות משנים דאנן סהדי כיון שאנו רואין הגט כתוב וחתום בידו אנו עדים בדבר שהגיע לידה מיד הבעל משא"כ בדליכא ע"ח אפשר שהוא זייפו וא"כ מה"ט גופא היה אפשר להכשיר בערכאות אי לאו מקרא דמי שישנו בכלל נתינה כו'. ומה שהקשו התוספות דבעינן לשמה אפשר ליישב דאפ"ה איצטריך קרא דוכתב ונתן דבלא"ה היה אפשר לומר דהא דאמרינן דעובד כוכבים אדעתיה דנפשיה קעביד היינו בסתם עובד כוכבים דחשדינן ליה דמשקר אפי' בגוף הענין ומכ"ש שאין לסמוך עליו במה שאומר בפירוש שחותם לשמה דאפשר דמשקר משא"כ בערכאות דקים לן דלא משקרי אם אומרים בפירוש שחתמו לשמה מסתמא קושטא קאמרי לכך איצטריך ליה קרא דוכתב ונתן שהביא רש"י ז"ל ומה שכתבו התוספות דלאו בני שליחות נינהו ובעינן שישמעו מפי הבעל זה אינו מפורש בתורה ואפשר דהא דצריכי שישמעו מפי הבעל לאו בתורת שליחות אתינן עלה דכיון דדרשי' וכתב היינו וחתם א"כ התורה אמרה בפירוש שיחתמו אחרים ולא הבעל בעצמו וכיון דלאו עליה רמיא אין זה ענין לשליחות ותדע דאלת"ה אמאי אמרי' לקמן דעובד כוכבים הוא פסול משום דאדעתיה דנפשיה קעביד ותיפוק ליה דלאו בר שליחות הוא אע"כ דאפשר דלא שייך שליחות בכה"ג וכמו שכתבו התוספות לקמן דף כ"ב בד"ה והא לאו בני דיעה לענין כתיבה ע"ש כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל והא דמקשה הש"ס לקמן חספא בעלמא הוא יבואר על מקומו בעזה"י על נכון וממילא דהתוספות לא נחתו להני סברות ובסברות בעלמא פליגי רש"י ותוספות ודוק היטב. מיהו יותר נראה דהא דמייתי רש"י ז"ל קרא דוכתב ונתן משום דהשתא הוי משמע ליה דמדקתני אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים משמע דאיירי נמי היכא שחתמו ישראל אלא שהכתב הוא בערכאות ואפ"ה פסול היינו מוכתב ונתן וכדפרישית והשתא א"ש נמי מ"ש רש"י כדאיתא בפ"ב והיינו דכיון דפסול להבאה כ"ש דפסול בכתיבה אף לר"מ דמכשיר במצאו באשפה ולא בעי נמי כתיבה לשמה ואפ"ה פסול מוכתב ונתן וכן נראה מלשון רש"י ז"ל בסמוך דמשנינן בעידי מסירה ור"א דאיירי שכתבו ישראל מכלל דמעיקרא הוי סבר דאיירי בכתבו עובד כוכבים ואף לר"מ וזה נ"ל יותר נכון בשיטת רש"י ז"ל:

בד"ה בעידי מסירה מתניתין דמכשר בשאר שטרות ופסיל בהני כו' עכ"ל. נראה דכוונתו משום דלא תיקשי מ"מ אמאי מיקרי פסולא מדרבנן הא משכחת להאי פסולא נמי מדאורייתא היכא דליכא עדי מסירה אלא ע"ח בלבד דמהני לשיטת הרי"ף ז"ל מדאורייתא ולשיטת התוספות נמי היכא שאין עידי מסירה לפנינו סמכינן מדאורייתא אעידי חתימה ישראל לומר דמסתמא נמסר בפניהם משא"כ בעידי חתימה דערכאות לא מהני מידי מדאורייתא כמו שיבואר לקמן בדף הסמוך ע"פ סברת חידושי הרשב"א ז"ל דכל היכא דסמכינן אע"ח מיקרי בכלל תורף הגט וממעט מקרא דוכתב ונתן וא"כ הו"ל פסולא דאורייתא כמ"ש התוספות לענין פסולא דלשמה כיון דעיקר מילתא מדאורייתא אע"ג דמשכחת לה נמי בפסולא דרבנן אפ"ה לא קתני ליה וא"כ ה"נ דכוותיה לכך פירש"י ז"ל דהא דמכשיר נמי בערכאות בשאר שטרות היינו דוקא בעידי מסירה אבל בלא ע"מ אפילו בשטר מתנה פסול מדאורייתא וא"כ לעולם לא משכחינן לחלק לענין ערכאות בין גיטין לשטרות בפסולא דאורייתא דאי בע"מ תרוייהו כשירות מדאורייתא ואי בלא ע"מ תרוייהו פסולי ואין לחלק ביניהם אלא לענין פסול דרבנן משא"כ בלשמה עיקר החילוק בין גיטין לשטרות הוא מדאורייתא ורש"י בזה לשיטתו דלקמן דלאוקימתא דברייתא דהכא לא נחתינן לשינויא דדינא דמלכותא וכל שכן דליכא למיתני חוץ מכגיטי נשים דהא דומיא דהנך קתני דלא הושוו אלא גיטי נשים ושחרורי עבדים לחוד אלא מתוקמא שפיר בעדי מסירה עיין לקמן ודו"ק. ואע"ג דמ"מ משכחת פסולא דערכאות דאורייתא לענין כתיבה כמו גבי לשמה אפ"ה לא דמי דלענין לשמה לא פסלינן חתימה מדרבנן אלא משום לתא דכתיבה לשמה דמדאורייתא משא"כ בערכאות פסולא דרבנן לענין חתימה לא תליא בכתיבה אלא גזירה דלמא אתי למיסמך עלייהו ולמימסר באפייהו ודו"ק:

דף י עמוד א

גמרא איכא בינייהו שמות מובהקין. לקמן בהיפוך הדף בד"ה תני חוץ מבגיטי נשים כתב רש"י ז"ל דהאי שינויא דהכא דא"ב שמות מובהקים שינויא דחיקא הוא ומחמת קושיא דלא חשיב לשמה ומחובר מוכרח לשנויי הכי. ויש להקשות דאכתי מצינן למימר דלעולם ת"ק דרבי שמעון לא ס"ל עידי מסירה כרתי אלא עידי חתימה לחוד ואם כן ערכאות פסולא דאורייתא אלא הא דנקט לה בברייתא היינו משום דברייתא אתיא כרבי שמעון דס"ל ע"מ כרתי ואיירי ברייתא בשמות שאינן מובהקים דמודה רבי שמעון דפסילי בגיטי נשים דהו"ל כמזוייף מתוכו דאתי למיסמך עלייהו ובשטרות כשירין אי משום דינא דמלכותא או דתני חוץ מכגיטי נשים וא"כ בשטר מכירה ודאי כשר אף בשמות שאינן מובהקים. ובשלמא לפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י ז"ל א"ש דא"א לפרש כאן בברייתא דהא דמכשרינן בשטרות היינו משום דינא דמלכותא או דתני חוץ מכגיטי נשים דא"כ הדר מצינן להאי מילתא מדאורייתא היכא דליכא עידי מסירה אלא ע"ח וכמ"ש בסמוך דפסול מדאוריתא בגיטין וכשר בשטרות אי למ"ד דינא דמלכותא דינא דהא נמי מדאורייתא היא ומכ"ש אם נאמר תני חוץ מכגיטי נשים ובשטר מכירה לחוד איירי וכשר ודאי מדאורייתא וא"כ אמאי קתני לה בהדי פסולא דרבנן ומ"ש מלשמה כמ"ש בסמוך אע"כ דלברייתא לאוקימתא דהשתא צריך לומר דבשטרות נמי לא מיתכשר בשטר מתנה וכיוצא בו אלא בעידי מסירה דבהכי איירי שטרות דברייתא ואפ"ה פסול בגיטין מדרבנן וא"כ לפ"ז לא מצינן לאוקמי ברייתא כרבי שמעון ובשמות שאינן מובהקים ובע"מ דא"כ בשטר מתנה דאיירי ברייתא נמי פסול מדרבנן דהו"ל מזוייף מתוכו נמצא דכ"ז לשיטת רש"י ז"ל אבל לשיטת התוספות שכתבו להדיא דאף לאוקימתא דהכא אמרינן כשינויא דדינא דמלכותא דינא א"כ הדרא קושיא לדוכתא. ועוד דרש"י ז"ל עצמו כתב להדיא בפירוש דברייתא לעיל דשטרות כשירין משום דינא דמלכותא ולפ"ז צריך לומר דהיינו משום דלמסקנא דאמרי' מילתא דאיתא בקידושין לא קתני תו לא שני לן בין פסולא דאורייתא לדרבנן וא"כ מצינן למימר שפיר דבשטרות כשר בכל ענין אף בשטר מתנה משום דינא דמלכותא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמצי לאוקמי ברייתא כר"ש ולקמן כתב רש"י ז"ל דלא מיתוקמא ברייתא אלא דשמות מובהקים איכא בינייהו דאף דשינויא דחיקא הוא א"א לאוקמי בענין אחר וא"כ צ"ע. לכך נראה דלא שייך כלל לאוקמי ברייתא כר"ש ובשמות שאינן מובהקים דסתם לישנא דכל השטרות כשירים חוץ מבגיטי נשים כו' ע"כ משמע בכל ענין ל"ש מובהקים ל"ש אינן מובהקים ותדע דהא ת"ק דמתניתין לקמן נקיט האי לישנא גופא ופליג עליה רבי שמעון א"כ מנ"ל לר"ש דלמא ת"ק נמי לא איירי אלא באינן מובהקים אע"כ דסתמא דלישנא משמע הכי דקאמר ר"ש אף אלו כשרים היינו דזימנין מצינן דכשרים וא"כ תו לא מצינן לאוקמי ברייתא כר"ש ודו"ק:

שם אלא כי קתני מילתא דליתא בקידושין כו' ופירש"י דערכאות ליתא בקידושין כיון דבדאיכא ע"מ מקודשת מדאורייתא וא"א אינה מקודשת שרינן א"א לעלמא משא"כ לשמה ומחובר איתא נמי בקידושין. וקשיא לי דלשמה נמי משכחת דאיתא בגירושין דליתא בקידושין דהא השתא מוקמינן לברייתא כר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ לפ"ז לא בעינן חתימה לשמה מדאורייתא אלא מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו כדאמרינן ריש מכילתין וא"כ בקידושין ודאי כה"ג מקודשת אם נכתב לשמה ולא נחתם לשמה ובגירושין ושיחרורים פסול מדרבנן. ואפשר דאפ"ה כיון דעיקר מילתא איתא בקידושין לענין כתיבה לשמה מש"ה לא קתני לה כמ"ש התוספות לעיל לענין דאורייתא ודרבנן. אלא דלפ"ז תיקשי א"כ לענין ערכאות נמי מצינו דאיתא בקידושין היכא דליתא עידי מסירה לשיטת הרי"ף ז"ל דמכשר בהכי בע"ח ישראל או לשיטת רבינו תם היכא שאין עידי מסירה לפנינו וסמכינן אע"ח ובערכאות כה"ג פסול אף בקידושין וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה כי קתני כו' וא"ת והאיכא זמן כו'. וי"ל לפי שרגילין כו' עכ"ל. והוא תמוה כי רגילין מאי הוי בגיטין ושיחרור פסול כי ליכא זמן ובקידושין כשר. והנלע"ד לפמ"ש דאף לפי המסקנא נמי קאי שינוייא דמילתא דאיתא בשטרות לא קתני וכן נראה דאלת"ה אכתי קשה ליתני הא דלא יתנו לאחר מיתה ואע"ג דאיתא בקידושין מיהא דשליחות בע"כ ליתא כמו חזרה דמאי שנא ולפ"ז נאמר דקושית התוספות דליתני זמן היינו משום דליתא בשטרות דאף אם לא כתב זמן בשטר מכר או הלואה אפ"ה מהני אם מביא עדים באיזה יום נמסר בפניהם כדאיתא בש"ע ח"מ סימן ל"ט בשם רבינו ירוחם וכן נראה ממה שכתבו התוספות גבי מפני מה תקנו זמן בגיטין ע"ש שכתבו בגיטין ושיחרור אי לאו דתקנו זמן בפירוש היו צריכין לעידי מסירה וליקח כתב מתי נמסר בפניהם נמצא דבשטרות כיון דלא מצינו להדיא שתקנו זמן אין לפסול השטר בשביל כך שהרי אף לענין טריפת לקוחות יוכל ליקח כתב מתי נמסר לידו. וע"ז מתרצים שפיר דכיון שהורגלו ליכתב בכל השטרות א"כ יש לפסול אם לא נכתב שהרי לא ישים אל לבו ליקח כתב בעדים מתי נמסר לידו ויפסיד שלא כדין והיינו כמ"ש התוספות להדיא לענין גיטין ושיחרור ע"ש ודו"ק:

בא"ד ולא כמו שפירש שם בקונט' שטר מכירת עבד דא"כ הו"ל למיפרך מקרקעות וכל שטרות כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י שם דמשאר שטרות וקרקעות לא קשיא מידי דהוצרכו לתקן זמן כדי לטרוף ממשועבדים וכן להיפך אם יבא בע"ח לטרוף ממנו צריך לידע שטרו של מי קודם ומש"ה לא מקשה אלא מעבדים וכן מה שהקשו דאותו אינו נפסל כו' כבר כתבתי דהתם לא איירי מפסולא אלא אעיקר תקנה שתקנו זמן לכתחילה וק"ל:

רש"י במשנה עד כותי פסול דחשידי אעדות שקר. נראה שכתב כן למאי דמסקינן דמתניתין כר' אליעזר דכותים חשידי לגמרי לעבור על כל המצות אלא דאפ"ה כשר בגיטין כדמסקינן דודאי כותי חבר הוא משא"כ אליבא דרשב"ג דבהוחזקו ולא הוחזקו תליא מילתא א"כ א"א לפרש דחשידי אעדות שקר לענין שטרות דא"כ פסול נמי לענין גיטין דהא הו"ל רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ומי עדיף מישראל דקי"ל דבחשוד לעדות ממון פסול לכל העדות שבעולם ואף דבירושלמי אמרי' להדיא בטעם משנתינו על הממון נחשדו ועל העריות לא נחשדו אפשר דהירושלמי סובר כר' יוסי בפ' זה בורר דחשוד לעדות ממון כשר לעדות נפשות אבל בתלמודא דידן דס"ל כר"מ א"א לפרש כן אלא הא דקאמר לא הוחזקו לשטרות היינו שאין בקיאין בדיני שטרות ויש לחוש לכמה חששות וכן פירש"י ז"ל להדיא בד"ה אי איתחזק. ועי"ל דנהי דקי"ל דחשוד לעדות ממון פסול לכל העדות היינו היכא שראינו בודאי שהעיד שקר בממון משא"כ הכא דלא איירי בודאי שהעידו שקר אלא סתמא מחזקינן להו דחשידי וא"כ י"ל דלא מיפסלו אלא לאותו דבר שחשודין עליו מספק והרי זה כמו דאמרינן דחשוד לעריות פסול לעדות אשה וכשר לשאר עדות ואיירי כגון דליכא אלא קול גרידא וה"נ דכוותיה. מיהו מלשון רש"י בד"ה אי דאחזיק משמע שכיון למה שכתבתי בלשון ראשון ודו"ק:

שם מעשה שהביאו לפני ר"ג. מה שיש לדקדק מהא דאמרינן בפ"ק דחולין דר"ג ובית דינו גזרו על שחיטת כותים ומסקינן שם דעשאום כעובדי כוכבים גמורים ע"ש בתוספות:

גמרא אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי. משמע דפשיטא ליה דמילי דגיטין ומילי דשטרות מיקרי כתיבא ואע"ג דשטר שיחרור גופא לא כתיב בהדיא אלא מג"ש דלה לה מאשה ילפינן אפשר דאינהו נמי דרשי ג"ש ומיקרי שפיר כתיבא וכן הא דדרשינן לה לשמה הו"ל כאילו כתיב בהדיא דאינהו נמי דרשו הכי וכן מילי דשטרות אע"ג דלא כתיב אלא בקרא דדברי קבלה בירמיה וכתוב בספר וחתום והעד עדים דברי קבלה נמי מיקרי כתיבא אבל קשיא לי התינח לר"מ דדריש מקרא דוכתוב בספר וחתום דאעידי חתימה קאי הוי שפיר מן התורה אבל לרבי אליעזר דס"ל ע"מ כרתי ולדידיה קרא דוכתוב בספר וחתום היינו עצה טובה א"כ עידי חתימה לא כתיבי באורייתא ואף דאנן קיי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמיא מ"מ משמע מסוגיא דשמעתין דבעינן דוקא דכתיבא בהדיא וכן מוכח מסוגיא דחולין דאמרינן שם אשחיטת כותי ולטעמיך שהייה דרסה כו' מי כתיבא אלמא אע"ג דאסור מדאורייתא אפ"ה לא סמכינן אכותי לת"ק אלא לרשב"ג דאמר כיון דאחזוק אחזוק וכ"ש דקשה טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דף ג' דלענין השטרות לא מהני כלל מדאורייתא אלא מתקנת חכמים משום נעילת דלת וא"כ אמאי פשיטא ליה לתלמודא הכא דמיקרי כתיבא לענין כותים. מיהו מצינן למימר דכיון שהכותים יודעין מיהת דב"ד של ישראל מוציאין ממון על פי עדות בשטר א"כ חשיב שפיר כתיבא דמקרא מלא הוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ומש"ה לא חשידי לחתום שקר. אבל מ"מ קשיא לי דאמאי פשיטא לתלמודא דכשירין בגיטי נשים דנהי דדרשינן לה לשמה מ"מ הא אנן קי"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי ולפ"ז אמרינן לעיל דף ד' דלא בעינן חתימה לשמה מדאורייתא אלא כתיבה לשמה אבל חתימה לשמה לא בעינן אלא מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו וכמ"ש התוספות שם לדחוק אמאי קרי לה כה"ג מזוייף מתוכו וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל להדיא דלא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן וא"כ לת"ק דבעינן דוקא כתיבא תיקשי ליה אמאי כשרים לגיטי נשים הא לא חתמי לשמה ובשלמא הא דמכשרינן בערכאות של עו"ג לר"ש כה"ג ולא חיישינן לשמה היינו בשמות מובהקים דלא חשיב כמזוייף מתוכו וכמו שאבאר שם אי"ה אבל לענין כותים ודאי קשה. לכך נראה דהכי קאמר ש"ס אי ת"ק דבעינן כתיבא וא"כ לפ"ז נאמר דהא דכשרים בגיטי נשים היינו משום דמיקרי כתיבא אף לענין חתימה לשמה ונוקי מתניתין כר"מ דאמר ע"ח כרתי וכותים נמי דרשי וכתב היינו וחתם ועלה קאי לה לשמה ע"ז מקשה שפיר אפילו שאר שטרות נמי דהא לר"מ ודאי קרא דוכתוב בספר וחתום דירמי' אעידי חתימה ומיקרי שפיר כתיבא והרמב"ם ז"ל גופא שכתב דענין שטרות מדרבנן היינו אליבא דר"א דוקא כמו שאבאר אי"ה בפרק השולח דף ל"ו אבל לר"מ ודאי הוי מדאורייתא מקרא דדברי קבלה כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

שם ואי רשב"ג אי דאחזוק כו' ואי דלא אחזוק כו'. והקשו בתוספות אמאי פשיטא ליה דבלא אחזוק בשטרות א"ש דפסול לרשב"ג אע"ג דשטרות כתיבא כדמקשה לעיל אפילו שאר שטרות נמי והיינו ע"כ דלרשב"ג כיון דלא אחזוק אע"ג דכתיבא פסולה ומנא ליה לתלמודא האי סברא בפשיטות דילמא לרשב"ג דמכשיר באחזוק אע"ג דלא כתיבא כ"ש דמכשר במאי דאכשר ת"ק כתיבא ולא אחזוק זה כוונת קושית התוספות ותירצו דבאמת מספקא ליה לתלמודא. אמנם כן לולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב לפי השיטה שכתבתי לעיל ולעולם דפשיטא לתלמודא דלרשב"ג כ"ש דמהני כתיבא לחוד אלא הא דלא מקשו א"כ שאר שטרות נמי כדמקשו לעיל לת"ק היינו משום דלעיל ודאי מוכח בפשיטות דשטרות מיקרי כתיבא מקרא דירמיה וכתוב בספר וחתום וע"כ אע"ח קאי דמתני' ע"כ כר"מ מיתוקמא לת"ק דאי כר"א אמאי מכשר בגיטין דילמא לא חתמי לשמה דלדידיה חתימה לשמה אינה מדאורייתא אלא מדרבנן וא"כ לא מיקרי כתיבא ונחשדו הכותים ע"ז וליפסול מדרבנן כדאמרינן לעיל ריש פירקין דהו"ל כמזוייף מתוכו אע"כ דכר"מ אתיא מקשה שפיר אפילו שטרות נמי אבל השתא דאתינן להכי לדרשב"ג דאחזוק בדלא כתיבא סמכינן עלייהו וא"כ מיתוקמא שפיר כר"א דקי"ל כוותיה דע"מ כרתי ואפ"ה אחזקו הכותים לחתום לשמה אע"ג דלא כתיבא ומש"ה כשר בגיטין ולפ"ז לא פסיקא ליה להקשות אפילו שאר שטרות נמי אפילו אי לא אחזוקי ומטעם כתיבא דהא לר"א לא כתיבי עידי חתימה בקרא דירמיה דעצה טובה קמ"ל כפירש"י לקמן בהשולח כן נ"ל. ואל תשיבני היאך אפשר לומר כן כיון דאליבא דרשב"ג קיימינן הכא ורשב"ג סובר כר"א בגיטין אבל לא בשטרות כמ"ש התוספות לקמן בסוגיא דערכאות בד"ה רשב"ג וא"כ דבשטרות ס"ל כר"מ א"כ שטרות מיקרי שפיר כתיבא מיהו בהא מצינן למימר דאפ"ה לא פסיקא ליה להקשות אשאר שטרות דאיכא למימר דתנא דמתניתין ס"ל כרשב"ג בחדא לענין אחזוק בדלא כתיבא אבל לענין ע"ח וע"מ ס"ל כר"א אף בשטרות ודו"ק:

שם אי הכי מאי איריא חד אפילו תרי נמי. לכאורה הסוגיא תמוה מאד דאגופא דמתניתין הו"מ לאקשויי הכי מאי שנא חד ומ"ש תרי והנלע"ד ליישב דאגופא דמתניתין לא קשיא מידי דאיכא למימר דמתני' ר"מ היא דאמר ע"ח כרתי ובעינן חתימה לשמה מדאורייתא וכותים לא בקיאין לשמה דלה לשמה לא דרשי ומש"ה פסול בתרי כותים אבל בעד אחד כותי וע"א ישראל מכשר והיינו כשמואל דאמר לקמן בפ' המגרש דהא דתנינן כתב סופר ועד כשר היינו כר"מ וא"כ דל כותי מהכא מיתכשר בכתב סופר ועד דמיקרי שפיר שני עדים לשמה דכתיבת הסופר לא גרע מחתם ולקמן יתבאר דאפשר דרב נמי מודה בזה לשמואל אלא דאי לאו חתימת הכותי היה פסול מיהא לכתחלה בספרא דלאו מובהק כדאיתא שם להדיא וכתבתי הטעם לעיל דף ד' דחיישינן לכתחלה למיעוט הסופרים שאינן בקיאין ליזהר לכתוב הגט להתלמד ולזרוק לאשפה ואפשר שהאשה מצאה הגט והחתימה עליו עד אחד ומש"ה פסול לכתחלה וכשר בדיעבד כמ"ש התוספות ד' ד' משא"כ כיון דאיכא נמי עד כותי דקים לן דלא חשיד לשקר א"כ יצאנו מידי חששא דזיוף. וע"כ ודאי היה ביד הבעל שציוה לסופר לכתוב לשמה ולעד ישראל מיהו לחתום לשמה ונהי דכותי אדעתא דנפשיה עביד אפ"ה מיתכשר בכתב סופר ועד לשמה כדפרישית וכשר אף לכתחלה אף בסופר דלאו מובהק דלענין לשמה ודאי כל הסופרים בקיאין כיון שכתבו בודאי ברצון הבעל כמ"ש לעיל וכל הסוגיא מוכרחת כן משא"כ עכשיו דמשקלא וטריא דילן מוכח דלא מיתוקמא מתניתין כר"מ דהא לדידיה שטרות מיקרי כתיבא מקרא דירמיה וא"כ אמאי פסול הכא בשאר שטרות דהא רשב"ג מודה בכתיבא אע"ג דלא אחזוק אע"כ דלא מיתוקמא אלא כר"א דס"ל ע"מ כרתי וכרשב"ג דאחזקו וכדכתיבנא א"כ מקשה שפיר ממ"נ אי ס"ל לר"א דכותים הוחזקו לענין לשמה תרי נמי ליתכשרו ואי ס"ל דלא הוחזקו ומש"ה פסולי משום דהו"ל כמזוייף מתוכו וכמ"ש התוספות לעיל דכיון דלא מתכשר האי גיטא אלא ע"י החתימה וגזרינן אטו כתיבה או כמו שכתבתי בשם הרשב"א דחשיב חתימה כתורף הגט וכמו שאבאר לקמן בסוגיא דערכאות א"כ בעד אחד כותי נמי ליפסל מה"ט גופא דגרע מכתב סופר ועד גרידא דחתימת הכותי הוי ליה כמזוייף מתוכו לטעם זה ודוק היטב כי נכון הוא מאד בעזה"י:

תוספות בד"ה מצת כותי כו' וא"ת אמאי יוצא ידי חובתו וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא להו ארישא דמותרת דאיכא למימר דאיירי שהכיר בה הישראל שלא החמיצה שלא ראה בה חשש חימוץ קודם האפייה ע"ש עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין דהא בלא"ה א"ש בפשיטות דרישא אתי שפיר כגון בחותך כזית מן המצה ונותן לו ואם אכל הכותי מותרת משא"כ בסיפא חיישינן נהי שלא החמיצה אבל לא שמרה לשם מצה ומה שאכל ממנה הכותי אינו מועיל דשמא כבר אכל כזית ממצה משומרת או שדעתו לאכול אח"כ ועל זה תירצו שיודע שלא אכל כל הלילה ומעיקרא הוי משמע להו להתוספות דוחק דאיירי בהכי וכ"כ מהרש"ל ז"ל. מיהו לענ"ד נראין דברי המהרש"א ז"ל מוכרחין מצד אחר דברישא נמי קשה אמאי מותרת אף אם אכל ממנה הכותי שמא הוא שיאור דרבנן ואינהו בדרבנן לא משגיחי לסברת הת"ק דדוקא כתיבא בעינן אע"כ כמ"ש מהרש"א כגון שלא ראה סימן חימוץ קודם אפייה איירי אלא דלפ"ז קשה אמאי אוסר ר' אלעזר וליכא למימר דר"א אסיפא לחוד פליג דלשון אוסר לא משמע כן כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפ"ק דחולין. מיהו רש"י ז"ל לשיטתו דמשמע מדבריו בפ"ק דחולין דף כ"ג דליכא שיאור מדרבנן אבל לפי התוספות שם דאיכא שיאור מדרבנן א"כ ע"כ איירי בעומד ורואה ור"א לא פליג אלא אסיפא שכן משמע ג"כ מלשון התוספות בשמעתין בסמוך שכתבו יוצא ידי חובתו זו אף זו קתני ואי ס"ד דר"א פליג נמי ארישא א"כ בלא"ה הוי מצי למימר דקתני רישא להודיעך כחו דר"א וסיפא לרבותא דרבנן אע"כ כדכתיבנא וע' בסמוך:

גמרא אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי. כבר הארכתי למעניתי לעיל במהדורא קמא ואוסיף שנית ידי דקשיא לי מדמקשה שאר שטרות נמי אדרבה הו"ל להקשות שיחרורי עבדים לפסול דהא לא כתיבא בהדיא כלל ענין השיחרור בשטר ומה שכתבתי דאינהו נמי דרשי גז"ש לה לה מאשה נ"ל דוחק דבפ"ק דחולין משמע להדיא דלא מיקרי כתיבא לגבי כותים אלא מה שכתב בפירוש מדמקשה הש"ס שם ודילמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף מן התורה וכתב רש"י ז"ל דאנן לא ידעינן נמי אלא מהקישא ואינהו הקישא לית להו וא"כ כ"ש דלית להו גז"ש דהא קי"ל הקישא עדיף מגז"ש ועוד דג"ש בעינן דוקא שיהא מקובל מסיני ואינהו הל"מ לית להו מדמקשה הש"ס שם ולטעמיך שהייה דרסה כו' מי כתיבי. ולענ"ד נראה דעפ"ז יש ליישב קושיית התוספות ודלא כתירוצם אלא דהסוגיא דהכא נמי איירי כמסקנא דחולין דמצה כתיבא ואחזיק אלא דלמאי דבעי לאוקמא מתניתין דהכא כת"ק ע"כ הוי סבר דבמצה נמי לאו משום דכתיב' ואחזוק אלא אחזוק לחוד נמי מהני דאל"כ תיקשי ניחוש לשיאור דרבנן ואי בעומד ורואה אמאי ר"א אוסר ונ"ל דוחק לומר דר' אליעזר לא פליג אלא אסיפא כמו שכתבתי וע"כ הוי ניחא ליה לאוקמי בהכי כי היכי דתיתוקם מתניתין דהכא כת"ק וע"כ מדמכשר בשיחרור אע"ג דלא מיקרי כתיבא מוכח נמי דאחזוק בשיחרור ואחזוק לחוד מהני וע"ז מקשי שטרות נמי ונהי דמצית למימר דשטרות לא אחזוק אפ"ה כיון דאחזוק לחוד מהני ע"כ דכתיבא לחוד נמי מהני דאלת"ה במאי פליג רשב"ג את"ק אע"כ דפליגי בכתיבא ולא אחזוק דלת"ק נמי מהני והיינו דקתני ואדם יוצא ידי חובתו משנה יתירא אע"כ דאשמעינן רישא מותרת ולא חיישינן לשיאור דרבנן והיינו משום דאחזוק לחוד מהני ובסיפא אשמעינן דיוצא ידי חובתו דלענין שימור הוי כתיבא ולא אחזוק ופליג רשב"ג דכתיבא ולא אחזוק לא מהני ולא שייך להקשות לרשב"ג האי כל שהחזיקו אם החזיקו מיבעיא ליה דלא שייך להקשות כן אלא למאי דבעי למימר בפ"ק דחולין דרשב"ג תרתי בעי בזה שייך לשון אם החזיקו ולא כל שהחזיקו דהא זימנין דאחזוק ולא מהני אבל אם נאמר דלרשב"ג הכל תלוי באחזוק לחוד לא שייך להקשות כן וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר אי ת"ק וע"כ מדמכשר בשיחרור מוכח דאחזוק לחוד מהני וא"כ מאי פליג רשב"ג אע"כ אכתיבא ולא אחזוק דלת"ק נמי מהני א"כ קשה אפילו שטרות נמי כן נ"ל. מיהו כל זה למאי דהוי בעי למימר מעיקרא דמתניתין דהכא כת"ק משא"כ למסקנא דהכא דבכותי חבר איירי א"כ לעולם דמצה כתיב' ואחזוק כמסקנא דחולין ולא תיקשי שיאור דע"כ מיירי בעומד ורואה ור"א אסיפא פליג כשיטת התוס' או כמו שכתבתי לעיל בשיטת רש"י ז"ל דליכא שום שיאור דרבנן. אלא דלפ"ז קשיא לי למסקנא דאיירי בכותי חבר אמאי מוקי לה כיחידאה כר"א דהא שפיר מצי לאוקמי בהאי אוקימתא דכותי חבר אפילו לת"ק ולא תיקשי שטרות נמי דהא ת"ק כתיבא ואחזוק בעי והא דמכשיר בשיחרור היינו משום דכותי חבר הוא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בקונטרס הראשון דהא דפשיטא ליה לתלמודא דשטרות מיקרי כתיבא היינו משום דע"כ מתניתין רבי מאיר היא דעידי חתימה כרתי בגיטין וממילא דבשטרות נמי עידי חתימה מדאורייתא ולא מצי לאוקמי מתני' כר"א דע"מ כרתי דא"כ קשה היאך מכשר בגיטין שמא לא חתמו לשמה ולר"א לא מיפסל לדידן אלא מדרבנן משום מזוייף מתוכו וא"כ לפי המסקנא דאיירי בכותי חבר אכתי מצי לאוקמי כת"ק אף אם נאמר דאכתי בהאי סברא קאי דלת"ק או כתיבא או אחזוק מהני אפי' הכי מיתוקמא שפיר כרבנן והא דפסלי בשטרות היינו משום דמתניתין ר"א היא דע"מ כרתי וא"כ שטרות לא מיקרי כתיבא ואיירי נמי דלא אחזוק מש"ה פסול והא דפוסל נמי בגיטין בשנים היינו מה"ט גופא משום חששא דשלא לשמה דלר"א לא כתיבא ואיירי נמי דלא אחזוק והא דמכשר בחד בגיטין ובשיחרור היינו משום דכותי חבר הוא. מיהו קושיא ראשונה יש ליישב דהא בלא"ה יש להקשות אסוגיא דשמעתין למאי דמסיק בכותי חבר א"כ אמאי מוקי לה כר"א דוקא דהא מצי לאוקמי כרשב"ג ואיירי דלא אחזוק לא בגיטין ולא בשטרות אלא וודאי דא"א לומר כן משום דסוגיא דהכא דמוקי לה כר"א היינו לפי המסקנא דמסיק רבא בסמוך דר' גמליאל דמתני' מכשיר בשני' וע"כ היינו משום דאחזוק בגיטין כמ"ש בתוס' ודבריהם מוכרחין דאי ס"ד משום דר"ג ס"ל כתיבא לחוד מהני דא"כ לכשר נמי בשטרות אע"כ דאחזוק בעינן כרשב"ג נמצינו למידין דלר"ג ע"כ אחזקו בגיטין וא"כ תו לא מצי לאוקמי כרשב"ג ודלא אחזקו בגיטין דבדבר הידוע לא שייך פלוגתא וא"כ לפ"ז לא מצי לאוקמי נמי כת"ק מה"ט גופא דא"כ מאי איריא חד אפילו תרי נמי דהא בגיטין הו"ל כתיבא ואחזוק ואפילו לענין לשמה נמי ע"כ דאחזקו דאל"כ אמאי מכשיר רשב"ג בשני' ולא חייש לשלא לשמה אע"כ דאחזוק. אבל הקושיא השניה לפי שיטתינו בקונטרס הראשון עדיין במקומה עומדת דלמאי דמוקי במסקנא מצי לאוקמי כר"א דעידי מסירה כרתי א"כ לא מיקרי כתיבא לענין לשמה ולעולם דת"ק כתיבא ואחזוק בעי ומש"ה פוסל בשנים דחייש לענין שלא לשמה ומכשיר בחד משום דודאי כותי חבר הוא וצ"ע ויתיישב ע"פ מה שאכתוב בסמוך:

דף י עמוד ב

גמרא א"ר פפא זאת אומרת עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה ופירש"י הילכך ע"כ ישראל זה ראה את הכותי חותם למעלה כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא לפי מה דפירש"י במתני' דהא דעד כותי פסול היינו משום דחשידי אעדות שקר וא"כ לר"א דאפילו כתיבא ואחזיק נמי לא מהני א"כ אפילו בגיטין ע"כ דפסול מה"ט דילמא שיקרא חתם וא"כ ע"כ דחיישינן שמא הישראל ג"כ חתם שקר דאל"כ אלא שהישראל קושטא קא חתם בציווי הבעל וא"כ הגט היה ביד הבעל וממילא דהכותי נמי קושטא קא חתם שהרי הבעל החתימו אע"כ דעיקר החששא שמא מעולם לא היה הגט כלל ביד הבעל רק האשה שכרתו דעד א' אפי' ישראל חשוד לשקר ונהי דתרי לא חשידי אכתי חיישינן להכותי דמעיד ג"כ שקר א"כ לפ"ז ע"כ עיקר החששא אף לחתימת הישראל שמא משקר א"כ מאי מועיל האי דאין חותמין אלא זה בפני זה ואף שבכלל דברי מה שהקשו בתוספות אלא דמתוך מה שכתבתי נתבאר דמה שתירצו התוס' אינו מספיק לקושייתינו אמנם לולא דברי התוס' היה נ"ל דודאי לא חיישינן שהכותי חתם שקר דכיון דכתיבא ואחזוק אפילו רבי אלעזר מודה דמהני והא דאוסר במצת כותי היינו משום דחיישינן לשיאור דרבנן ומהאי טעמא גופא לא מצינן לאוקמי מתניתין כוותיה דבגט נמי איכא למיחש לשלא לשמה או להקדמת הזמן וכמה פסולי דרבנן. אבל לפי המסקנא מוקי לה שפיר כר"א וכגון דחתם ישראל בסוף וא"כ אי לאו דכותי חבר הוא לא הוי מחתים ליה מקמי' אלא ודאי דחבר הוא ויודע כל הלכות גיטין ותו ליכא למיחש:

שם גופא אמר ר"א כו' מאי קמ"ל כו' אי ממתניתין ה"א אפי' תרי והא דקתני חד משום דבשטרות אפילו חד נמי פסול. ואין להקשות מאי ס"ד דאפילו תרי נמי כשר וקתני חד לאשמעינן רבותא דשטרות אדרבה הו"ל למיתני תרי לאשמעינן דבגיטין אפילו תרי כשר דהא קי"ל כחא דהיתירא עדיף הא ליתא דלענין גיטין סמיך אסיפא דמייתי מעשה דר"ג דמכשיר בשנים וא"כ ס"ד דקתני רישא חד לאשמעינן דבשטרות אפי' חד פסול וקתני מעשה דר"ג דבגיטין אפילו תרי כשר. אלא דלפ"ז יש להקשות באמת אדרבי אלעזר בן פדת גופא דאמורא הוא וקאמר לא הכשירו בו אלא עד א' כותי בלבד ומנא ליה הא מילתא דהא איכא לאוקמי מתניתין שפיר אפילו בשנים וכר"ג דסיפא ואליבא דרשב"ג ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא וא"כ לפ"ז ממילא דקשה אדרב פפא דקאמר זאת אומרת עידי הגט משמע שזה הדין לא ידענו אלא מההיא דהכא דלא הכשירו אלא עד אחד כותי בגיטין וא"כ לפי מה שכתבנו דמתניתין איכא לאוקמי ברווחא כרשב"ג וכדמשמע פשטא דמתניתין דמייתי מעשה דר"ג אלמא דשנים נמי כשר והא דקתני ברישא עד כותי היינו לאשמעינן רבותא דבשטרות חד נמי פסול ומעובדא דר"ג ידעינן דלענין גיטין תרי נמי כשר מיהו אדר"א בן פדת גופא אפשר דלא קשה מידי דהא דלא מוקי למתני' בתרי וכרשב"ג היינו משום דבעלמא נמי לא ס"ל כרשב"ג ומש"ה לא ניחא ליה לאוקמי סתמא דמתניתין דהכא כרשב"ג כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ואף לפמ"ש בסמוך דכת"ק נמי מצי לאוקמי אפשר דת"ק נמי לא ס"ל לר"א בן פדת אלא דסובר כר"א דמצה ומש"ה מהדר לאוקמי מתני' דהכא אליבא דהלכתא כרבי אליעזר כיון דאשכח אוקימתא לאוקמי כוותיה. אבל לאביי ורבא דבסמוך דאביי מגיה המשנה וקאמר תני עדו ורבא מסיק דחסורי מיחסרא ומאי דוחקייהו לאוקמי הכי ולא מוקי למתניתין שפיר בשנים וכרשב"ג דלא כר"א בן פדת וליכא למימר דאינהו נמי לא ס"ל כרשב"ג הא ליתא דהא מוקי אביי ורבא למתניתין דהכל שוחטין ריש פ"ק דחולין בכותי מותר ע"י שחותך כזית בשר ונותן לו והיינו כרשב"ג וכדמסיק התם דהא שהייה דרסה כו' לא כתיבי אע"כ דאחזוק לחוד מהני וא"כ אדרבה הו"ל לאוקמי מתניתין דהכא נמי כרשב"ג דלא תיקשי סתמא אסתמא ויותר קשה אליבא דרבא דלדידיה לא מצינו לדחוק ולומר דהא דמוקי הכא כר"א דמצה היינו משום דלשון עד כותי משמע ליה דוקא עד אחד אכתי קשה כיון דקאמר חסורי מיחסרא מאי דוחקי' לומר דר"ג פליג ומחסר ארבעה תיבות במשנה הו"ל למימר חסורי מיחסרא חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים אפילו בשנים ומעשה בר"ג. וכה"ג קשה נמי לרב אשי דמהדר אטעמא משום כולכם בשמעתין ומשמע דס"ל כר"א בן פדת וכר' פפא ואמאי הא שמעינן לר' אשי פ"ק דחולין דהא דלא מוקי מתניתין דהכל שוחטין כאביי ורבא היינו משום דסובר כותים גירי אריות הן ובגופא דמילתא מה שיש לדקדק בזה אין כאן מקומו נקטינן מיהא דע"כ לפ"ז דמתניתין דהכא ליתא כלל אליבא דהלכתא דכיון דגירי אריות הן לא שייך כותי חבר דהא פסולי לגמרי לעדות כעובדי כוכבים גמורים וכיון דמתניתין דהכא אליבא דרב אשי דלא כהלכה א"כ מאי דוחקיה לאוקמא בכותי חבר ומינה דייק זאת אומרת דהא איכא לאוקמי אפילו בשנים כר"ג דסיפא וכרשב"ג ודוחק לומר דרב פפא ור' אשי ואביי ורבא דשמעתין כולהו לא קאמרי אלא אליבא דר"א בן פדת ולדידהו לא ס"ל דל' הש"ס לא משמע כן. ועוד דא"כ לדידהו ליכא למידק כלל ההיא דזאת אומרת עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה וכל הפוסקים כתבו בפשיטות ההיא דזאת אומרת. והנלע"ד ליישב בזה הוא ע"פ שיטת הגמרא ריש פ"ק דחולין דמקשה שם הש"ס בשלמא אביי לא ס"ל כרבא אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה פירוש דמאי דוחקא דרבא לאוקמי מתניתין דהכל שוחטין לאתויי כותי ואמאי לא מוקי לה בישראל מומר כאוקימתא דרב אשי ומשני הש"ס רבא לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל והקשו שם בתוס' דהא לקמן באידך מתניתין קתני תו הכל שוחטין ולעולם שוחטין ומסיק שם הש"ס דהא דקתני תרי זימני הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר וא"כ מאי מקשה רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה ותיפוק ליה דאיתא לתרוייהו ומאי משני נמי לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל דהא ע"כ ס"ל דלאתויי כותי נמי אתא וכמעט שנשאר הדבר בתימה דמה שתירצו שם דקושית הש"ס דהו"ל לרבא לאוקמי קמייתא בישראל מומר ואם נפרש דבריהם כהווייתן נראין יותר תמוהין דמאי אלימתא מתניתין קמייתא מבתרייתא ומאי אולמא אוקימתא דמומר מאוקימתא דכותי והיאך מסיק הש"ס לפ"ז לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל דלענין סדר האוקימתות לא שייך וליה לא ס"ל אמנם לפי מה שכתבנו נתיישב על נכון דהא בשמעתין מוכח להדיא מדדחיק רבא לומר דחסורי מיחסרא ולאפושי פלוגתא לומר דמעשה דר"ג פליג ולפ"ז מוכרח לאוקמי מתניתין בדוחק לפרש דווקא כגון דחתם ישראל לבסוף ולהוכיח מזה זאת אומרת וקשה למה ליה כולי האי האיכא לאוקמי מתניתין בפשיטות כר"ג דסיפא דהיינו כרשב"ג דמצה כמ"ש אלא ע"כ מוכח מזה דרבא גופא לא ס"ל כלל כר' שמעון בן גמליאל דמצה אלא כר"א ומש"ה מוקי לסתמא דמתניתין נמי כר"א וא"כ מקשה הש"ס שפיר בחולין עליה דרבא היאך מוקי מתניתין דריש חולין הכל שוחטין בכותי ומדנקט שחיטתו כשרה בדיעבד היינו שחותך כזית בשר דהיינו כרשב"ג דמצה דהא שהייה דרסה וחלדה לא כתיבי אע"כ דאחזוק לחוד מהני דהיינו כרשב"ג דמצה ותיפוק ליה דהאי מילתא לא ס"ל לרבא דהא איהו כר"א דמצה ס"ל בגיטין ואי משום דקשיא ליה הכל שוחטין ושחיטתן כשירה אמאי לא אמר כשמעתיה דהיינו בישראל מומר משא"כ מתניתין בתרייתא דאידך הכל שוחטין מצי לאוקמי שפיר בכותי דהיינו נמי כשמעתיה דבמתניתין (דף ט"ו ע"ב) לא קתני דיעבד אלא הכל שוחטין לכתחלה א"כ מתוקמא שפיר בכותי וישראל עומד ע"ג דבכה"ג ר"א דמצה נמי מודה דכשר וע"ז משני שפיר לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל אלא דמוקי באמת קמייתא במומר ובתרייתא בכותי ודוק היטב כי נכון הוא. נמצא דכל זה אליבא דרבא משא"כ אליבא דאביי דלקושטא דמילתא מוקי מתניתין דריש חולין הכל שוחטין לאתויי כותי וע"י כזית בשר משמע דכרשב"ג ס"ל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי הוצרך לומר תני עדו דהא מצי לאוקמי מתני' דהכא לגמרי כסתם מתניתין דחולין וכרשב"ג ומש"ה מכשיר אף בשנים. ואבאר מה שנלע"ד בזה אבא בקצרה במאי דקשיא לי בסוגיא דחולין ד' ה' דאיתא שם ר' גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה ושקיל וטרי הש"ס אי איירי אפי' בישראל עומד ע"ג ומשום שעשאו' כעובדי כוכבים גמורים או שמא לא אסר אלא כשאין עומדין ע"ג וא"ל ר' יעקב בר אידי לרבי זירא דמי ההוא מרבנן כו' אי כשאין ישראל עומד ע"ג מימרא בעי וכתבו שם התוס' להוכיח דההיא ר' גמליאל שהיה קודם ר"מ ולפ"ז היינו ר"ג דשמעתתא וא"כ יש לתמוה אדמקשה התם אי כשאין ישראל עומד על גביו מימרא בעי אדרבה תיקשי להיפך דאי ס"ד באין עומדין על גביו אמאי אסרוה (מהדור' בתרא מהמחבר זצ"ל דהא וודאי לר"ג שרי ע"י שחותך כזית בשר ונותן לו כדאיתא בחולין וכדמוכח מר' גמליאל דמשנתינו דמכשיר בשנים והיינו משום דאחזוק מהני ועיין שם בחידושינו) דהא פשיטא לן שם בכל הסוגיא דכותים אחזיקו מיהא בשחיטה כמבואר שם וא"כ היאך אסרם ר' גמליאל הא איהו גופא עביד עובדא בגיטין שהכשיר אף בשנים בשלמא אי אמרינן דאף בעומדין על גביו ומשום מעשה דהר גריזים שמצאו דמות יונה לא קשיא כאן קודם מעשה כאן לאחר מעשה אבל אי דינא איתמר ודאי קשיא דר"ג אדר"ג ואף אם נדחק לומר דהדר ביה אכתי מאי מקשה מימרא בעי דהא ודאי איצטריך לאפוקי ממאי דהוי סבר מעיקרא אע"כ דקים ליה לתלמודא דמקמיה ר"ג ובית דינו נמי לא הוי שריא שחיטת כותים למאי דמוקי מתני' דהכל שוחטין באינך גווני וסוגייא דעלמא ודאי דלא כרשב"ג לענין אחזוק ולא כתיבא והיינו דאמר מימרא בעי ולאביי ורבא נמי דמוקי מתניתין דהכל שוחטין כרשב"ג קרוב הדבר לשמוע דמה שנמנו ר"ג ובית דינו היינו לאסור באין עומדין ע"ג דהא ודאי מימרא בעי לאפוקי מסתמא דהכל שוחטין נקטינן מיהא דבימי ר"ג ובית דינו נהגו איסור בכותים באחזוק ולא כתיבא אי משום דאיהו גמיר הכי לדינא או דמקמי הכי נהוג עלמא לאיסור ואיהו גזר כעובדי כוכבים גמורים ולפ"ז ע"כ דהא דמכשר בשמעתין אף בשנים לאו משום דאחזוק לחוד דמאי שנא משחיטת כותים אע"כ דדוקא בגיטין לחוד הכשיר ר' גמליאל משום דכתיבא ואחזוק נמצינו למידין דא"א לומר דר"ג כרשב"ג ס"ל מההיא דחולין וע"כ ממילא ס"ל כת"ק דמצה דכתיבה ואחזוק בעינן ולפ"ז א"א לומר דת"ק דמתניתין היינו כר"ג ס"ל דהא ר"ג גופא לא הכשיר אלא בגיטין משא"כ בשיחרורי עבדים דלא מיקרי כתיבא מהטעם שכתבנו א"כ איהו גופא לא מכשיר בשנים והיאך פסיק התנא ותני גיטי נשים ושחרורי עבדים בחד בבא אע"כ דת"ק לא מכשיר אלא בחד בין בגיטין ובין בשיחרור משום דכר"א ס"ל וא"כ ע"כ ר' גמליאל פליג והוצרך רבא לומר חסורי מיחסרא ואביי לא ניחא ליה לומר חסורי מיחסרא מש"ה קאמר תני עדו ובכותי חבר דהא ר' גמליאל אוסר מיהא בשחיטת כותי כמו שכתבנו ומדנקיט גיטין ושחרור בחד בבא אלמא דבתרוייהו לא מכשרינן אלא עד אחד ולפ"ז אתי שפיר דמוכח ההיא דזאת אומרת אין עידי הגט ודוק היטב. ובכל זה לא הונח לי עדיין דלפמ"ש דהסוגיא דהכא אתיא כסוגיא דמסקנא דחולין דת"ק במצה תרתי בעי כתיבא ואחזוק א"כ תיקשי מצת כותי למה הותר' האיכא למיחש לשיאור דרבנן נהי דאחזוק הא לא כתיבא ומה שכתבתי נראה דוחק. וכן בסוגיא דשמעתין דמשמע דלמאי דס"ד דכתיבא לחוד מהני אתיא ליה שפיר מתניתין כת"ק והקשיתי לשאול דלמאי דקי"ל דעידי מסירה כרתי ולא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן א"כ היאך סמכינן אחתימת כותי בגיטין דילמא לא חתים לשמה דלדידן נמי לא מיפסל אלא משום מזוייף מתוכו ומה שכתבתי דסוגיין אתיא כר"מ דע"ח כרתי נראה דוחק. ועוד דלרבי מאיר נמי משכחת פסולי דרבנן טובא בין בגיטין ובין בשטרות כגון מוקדם והרבה כיוצא באלו וא"כ אמאי פסיקא ליה לתלמודא דלת"ק אתיא ליה שפיר. והנלע"ד בזה דהא דפליגי ת"ק דמצה ור"א ורשב"ג לענין כתיבא ואחזוק היינו דוקא לענין איסורא דאורייתא אלא דלא כתיבא בהדיא כגון שחיטת עופות ושהייה דרסה אף בבהמה ושימור למצת מצוה דכל הני לא כתיבי בהדיא ואפ"ה אסירי מדאורייתא ובהנהו פליגי דנהי דרובא דכותים אחזקו אפ"ה חיישינן למיעוטא המצוי משא"כ לענין איסורי דרבנן לא מחמרינן כולי האי אלא היכא דאחזקו סמכינן עלייהו דלא חיישינן כולי האי למיעוטא להחמיר באיסורי דרבנן בכותים תדע דהכי הוא שהרי אף לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים כדאיתא פ"ק דחולין דף ה' כתבו שם התוספות להכריח דמה שאסר ר"ג ובית דינו שחיטת כותים היינו קודם שגזר רבי מאיר על סתם יינם של כותים דאלת"ה למה לא גזר ר"מ על שחיטת כותים דחמיר מסתם יינם דלא הוי אלא מדרבנן וא"כ משמע להדיא דאי ר"ג גזר ברישא אתיא ליה שפיר וא"כ מוכרח להדיא דאף שמצא ר"ג בהם שמץ ע"ז אפ"ה לא חש להחמיר אלא לענין איסורי דאורייתא דחייש למיעוטא כדאיתא שם משא"כ לענין סתם יינם אע"ג דשייך בהו לתא דע"ז אפ"ה לא חש להחמיר לענין איסורי דרבנן וא"כ נראין הדברים ק"ו דקודם שגזרו עלייהו כעובדי כוכבים גמורים אלא משום חומרא בעלמא לא סמכינן עלייהו אע"ג דאחזוק וא"כ פשיטא דלא שייך האי חומרא אלא באיסורי דאורייתא אבל בדרבנן סמכינן ארוב' דהא אחזקו ובזה אתי שפיר דמצת כותי מותרת דאי משום חמץ דאורייתא הא כתיבא ואחזוק ואי משום שיאור דרבנן סמכינן עלייהו שפיר כיון דאחזקו ובכה"ג לענין גיטין לא חיישינן לשום פסולא דרבנן כגון לשמה אליבא דר"א דבחתימה לא מיפסל אלא מדרבנן משום מזוייף מתוכו ובכה"ג שפיר סמכינן עלייהו לת"ק כיון דאחזקו וא"כ נתיישב הכל וכמו שכתבתי נ"ל ראיה ברורה מן המשנה סוף פרק דם הנדה דחשיב התם דברים שהכותים נאמנים ודברים שאינם נאמנים ונקיט בסיפא זה הכלל כל דבר שחשודין עליו אינן נאמנים וקאמר הש"ס זה הכלל לאתויי מאי לאתויי תחומין ויין נסך ומדלא נקיט סתמא לאתויי כל איסורי דרבנן אלמא דאפילו בדרבנן לא אמרינן דלא סמכינן עלייהו אלא בדבר שחשודין והיינו דנקט כגון תחומין ויין נסך דבהנהו חשידי ודאי כדאמרינן בעלמא זאת אומרת נחשדו כותים על מגע עובדי כוכבים וא"כ משמע לכאורה דזולת אלו אפילו היכא דמספקא לן במילתא דרבנן אי אחזקו אי לא אפ"ה נאמנין וכ"ש היכא דידעינן דאחזקו נראה מסוגיא דהכא דנאמנין. אלא דלפ"ז קשיא לי מאי מקשה הכא בפשיטות מאי איריא גיטין אפילו שאר שטרות נמי דילמא איירי מתניתין אפילו לאחר שעשאן כעובדי כוכבים גמורים והיינו לענין איסורי דאורייתא ומש"ה פסילי בשאר שטרות והא דמכשיר בגיטין היינו ע"י ע"מ ישראל דומיא דמתניתין דלעיל בערכאות וקמ"ל דלא חשיב מזוייף מתוכו כיון דמדאורייתא כשירים לגמרי אלא מדרבנן החמירו עליהם לחוש למיעוטא אבל בדאיכא עידי מסירה דתו לא הוי אלא פסולא מדרבנן אמרינן דלענין זה כשירים לגמרי דלא מיקרי מזוייף מתוכו משא"כ בשטרות אפילו בדאיכא ע"מ לא מהני דהא שמעינן לרשב"ג דאמר לקמן דמהני ע"מ בגיטין ולא בשטרות וכמ"ש שם התוספות. ויש ליישב ואין להאריך יותר:

תוספות בד"ה אי לאו דכותי חבר כו' תימא א"כ כולא שטרא מתקיים אפומיה כו' וי"ל דאין לחוש כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב דאיירי בדאחזוק ונהי דלרבי אלעזר לא מהני אחזוק מ"מ כיון דע"י חתימת ישראל שחתם איגלי מילתא דכותי חבר הוא מהני שפיר כיון דקים לן נמי דאחזוק ובזה נתיישב הא דלא מוקי כרשב"ג ובדלא אחזוק ואפ"ה מהני כיון דע"כ כותי חבר הוא אע"כ דהשתא משמע לתלמודא דאחזוק בין בגיטין ובין בשטרות ולא מצי לאוקמי כרשב"ג ע"ש באריכות:

גמרא אלא מתנה כו' חספא בעלמא הוא. כבר כתבתי בד' הסמוך דלפירש"י ז"ל לעיל דערכאות לא פסילי מדאורייתא אפי' בגיטין אי לאו מקרא דוכתב ונתן א"כ מאי מקשה הש"ס הכא במתנה חספא בעלמא הוא ואמאי הא כשירין מדאורייתא דבמתנה לא שייך דרשה דוכתב ונתן מיהו לפמ"ש שם דהא דאיצטריך קרא דוכתב ונתן ולא פשיטא לן לפסול בגיטין מטעם דלאו בני עדות נינהו היינו משום דרש"י נחית לשיטת רבינו תם דאפי' למאי דקי"ל השתא אליבא דר"מ דע"ח כרתי אפ"ה ר"מ גופא מודה דבעינן ע"מ בגט ועלייהו קאי דבר דבר אלא דבעינן נמי ע"ח מגזירת הכתוב וא"כ לפ"ז לא הוי לן למיפסל חתימת ערכאות משום דלאו בני עדות נינהו דהא עיקר העדות תליא במסירת הגט ואיצטריך למעט החתימה מגזירת הכתוב דוכתב ונתן משא"כ לענין שטר מתנה דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דהיכא דאיכא ע"ח לחוד סגי ולא צריכינן לע"מ וע"ח לחוד משוי ליה שטרא וא"כ מקשה הש"ס שפיר הא חספא בעלמא הוא כיון דחתמו עליה ערכאות דלאו בני עדות נינהו היכא דבעינן עדות גמור כן נ"ל ויש ליישב עוד בענין אחר ויבואר בלשון התוספות בסמוך ודו"ק:

רש"י בד"ה תני חוץ מכגיטי נשים כו' ה"ה נמי דמצי לשנויי בעידי מסירה כו' עכ"ל. ואע"ג דאי הוי מוקי לה בע"מ הוי קשיא לן אמאי נקיט ערכאות דאפי' בהדיוטות נמי כשר היכא דאיכא ע"מ לפירש"י ותוס' לקמן מיהו הוי מצי למימר דנקיט ערכאות משום שטרי מכירה דלא צריכא ע"מ ואפ"ה כשירים בערכאות ובהדיוטות פסולי משום דמרעי נפשייהו או דנקיט ערכאות לרבותא דאפ"ה בגיטין פסילי אבל יש לדקדק דהיאך מצי לאוקמי בע"מ ואיירי אף בשטר מתנה דא"כ תיקשי הא דקתני סיפא לא הוזכרו אלא בזמן שנעשה בהדיוט וע"כ דה"ק נעשו כמו שנעשה בהדיוט בשאר שטרות כדמוקי בסמוך לתרתי שינויי וכפירש"י ותוס' דאף לשינוייא קמא נמי האי שנעשו בהדיוט אגיטי ממון קאי ובשלמא למאי דשנינן דינא דמלכותא דינא נמצא דהא דקתני רישא שטרי ממון כשירים היינו אף בלא ע"מ וא"כ א"ש דבסיפא בשמות שאינן מובהקים נעשו כמו שטרי הדיוטות בממון דפסילי דכיון דליכא ע"מ וכן למאי דקמשני חוץ מכגיטי נשים א"כ לא איירי רישא אלא בשטרי מכירה דליכא ע"מ אם כן מסיק שפיר בסיפא נעשה כמו שנעשו בהדיוט אבל למאי דבעי לאוקמי רישא בע"מ לא שייך כלל לומר נעשו כמו שנעשו בהדיוט דהא בע"מ דאיירי ברישא אפילו בהדיוטות כשירים ואם בא לומר נעשו כשטרי הדיוטות היכא דליכא ע"מ א"כ אפילו בערכאות פסיל בגיטי ממון כגון שטרי מתנות ודוחק לומר דהאי כמו שנעשו בהדיוט אשטרי מכירה קאי ובדליכא ע"מ דהא במתניתין גופא לא מפליג כלל בין שטרי מכירה לשטרי מתנה ואיירי בכולהו אם כן סיפא נמי אכולהו קאי ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בא"ד אלא שינויא דחיקא הוא כו' דהא פרכינן כו' ואיצטריך לשנויי שמות מובהקין איכא בינייהו עכ"ל. ויש לדקדק אמאי הוי שינוייא דחיקא דאדרבה כיון דכולהו אמוראי בפ' המגרש סברי דהלכתא כר"א דאמר ע"מ כרתי א"כ נראה יותר דוחק לאוקמי סתמא דמתניתין דהכא דלא כר"א אלא כר"מ וליכא למימר דאפ"ה מיסתבר יותר לומר דפליגי ר' שמעון ורבנן בפלוגתא דאשכחן דפליגי תנאי ר"א ור"מ ממה שנאמר דטעמיה דת"ק דגזר מובהקין אטו שאינן מובהקין משום דחששא רחוקה היא לגזור בכה"ג הא ליתא דהא מצינו להדיא דרשב"ג קאמר בסמוך בברייתא דבמקום שישראל חותמין פסול אף במובהקין והיינו ע"כ משום דגזר אטו שאינן מובהקין כדמשמע בגמרא להדיא ועוד דע"כ מוכח כן דאלת"ה אלא דס"ל כר"מ דע"ח כרתי א"כ אף במקום שאין ישראל חותמין נמי לפסול דהא לאו בני כריתות נינהו אע"כ דכר"א ס"ל ואפ"ה גזר במובהקים א"כ מהיכי תיתי נחשוב לדוחק לומר דטעמא דרבנן דמתני' נמי משום הכי הוא ולעולם כר"א סבירא להו דקי"ל כוותיה. מיהו יש ליישב כיון דמתניתין ע"כ לא מיתוקמא ממש כרשב"ג דהא איהו לא ס"ל כר"א אלא בגיטין לחוד ולא בשטרות כמו שכתבו התוספות לקמן בשמעתין וא"כ אי טעמא דתנא דידן כוותיה הדרא קושיא לדוכתא בשטר מתנה דחספא בעלמא הוא ונצטרך לומר דתנא דידן סבר כרשב"ג בחדא דגזרינן במובהקין אטו שאינן מובהקין ופליגי בחדא לענין ע"מ בשאר שטרות ולכך כתב רש"י ז"ל דכה"ג שינוייא דחיקא היא. ועי"ל כיון דתנא דידן לא מפליג בין מקום שישראל חותמין כדמפליג רשב"ג מש"ה נראה דוחק לומר דפליגי תלתא תנאי אליבא דר"א לענין ערכאות דתנא דידן אליבא דר"א פוסל בגיטין בכל מקום ור"ש אליבא דר"א מכשיר בכל מקום ורשב"ג אליבא דר"א מפליג בין מקום שישראל חותמין מש"ה ניחא לאוקמי טעמא דתנא דידן משום דס"ל כר"מ וק"ל. אמנם אחר הדיקדוק בלשון רש"י ז"ל שכתב וה"ה נמי דמצי לשנויי ולא כתב והא דלא משני נראה מזה הלשון דלקושטא דמילתא נמי לא מפרשינן מילתא דת"ק דמתני' דווקא כר"מ ולא כר"א אלא מפרשינן טעמא דת"ק אליבא דכ"ע וה"ק כל השטרות העולין בערכאות כשירין בין לר"מ בין לר"א ואף בלא ע"מ חוץ מגיטי נשים דפסולין אף בע"מ אליבא דכולהו וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לשיטת רש"י ז"ל אלא דקשיא לי דהא לשינוייא דתני חוץ מכגיטי נשים ע"כ דלא מיתוקמא אלא כר"מ דווקא דלר"א במתנה כשר ע"י ע"מ משא"כ בגיטין ולקמן גבי לוקוס ולוס נדקדק עוד בזה. מיהו הא דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דבמתנה מתכשר בע"מ אף לת"ק דפסיל בגיטין ולא אמרינן דבמתנה נמי פסול אף בע"מ מה"ט גופא דהו"ל כמזוייף מתוכו דזה הטעם שייך ג"כ בשטר מתנה כדאי' בסנהדרין גבי האי שטר מתנה דחתימי תרי גיסי אלא די"ל דכל המשנה דהכא איירי בשמות מובהקין ומש"ה כשר בכל השטרות אף בשטר מתנה ע"י ע"מ דבכה"ג לא מיקרי מזוייף מתוכו כיון דלא אתי למיסמך עלייהו משא"כ בגיטין גזרינן מובהקין אטו שאינן מובהקין. ולפי מה שאפרש בסמוך בד"ה מודה ר"א יבואר דיש לומר דאף בשמות שאינן מובהקין לא מיקרי מזוייף מתוכו בשטר מתנה לשיטת רש"י ז"ל ע"ש ודו"ק. אבל אכתי קשה לי על מ"ש רש"י ז"ל דהמ"ל בעידי מסירה ולא נצטרך לשנויי דחוץ מכגיטי נשים דא"כ תיקשי ברייתא דבסמוך דקפסיק ותני דלחכמים כל השטרות שנעשו בהדיוט פסילי אף בע"מ וכתבו התוספות הטעם דגזרי דאתי לאכשורי בהדיוט בלא ע"מ כמו בערכאות ואי ס"ד דבשטר מתנה בערכאות נמי לא מכשרינן אלא בע"מ א"כ אמאי פסיל בהדיוטות בע"מ הא ליכא למיגזר מידי ונצטרך לומר דברייתא חוץ מכגיטי נשים קאמר אמנם למה שאפרש בסמוך דבלא"ה ת"ק דמתניתין פליג אברייתא לענין הדיוטות דפוסל בברייתא בשטרות ותנא דמתניתין מכשיר בע"מ א"כ אתי שפיר וזה ראיה ברורה למה שאפרש לקמן:

בתוספות בד"ה חספא בעלמא הוא כו' וקשה דאדרבה תירוץ דבע"מ נשאר לפי המסקנא כו' עכ"ל. ואע"ג דכבר פירש"י ז"ל דנהי דטעמא דתנא דברייתא דכר"א ס"ל מ"מ לא ניחא לאוקמי טעמא דתנא דמתניתין בהכי כיון דלא נחית למנינא אין הכרח לאוקמי בשינוייא דחיקא אלא דאפ"ה מקשו התוספות שפיר למה שפירשתי בסמוך דמה שכתב רש"י ז"ל דשינוייא דחיקא הוא היינו דלא ניחא לאוקמי טעמא דת"ק בפלוגתא חדשה וא"כ כיון דמצינן דתנא דברייתא בע"כ גזר במובהקים ור"ש דמתניתין לא גזר א"כ פשיטא דאיכא לאוקמי נמי טעמא דתנא דמתניתין דסבירא ליה כתנא דברייתא וכעין זה כתב מהרש"ל ז"ל אלא דנראה עוד שמהרש"ל ז"ל מחק זה מלשון רש"י ז"ל והיינו דמחמת קושיית התוספות משמע שאין זה בגירסת לשון רש"י ז"ל. מיהו לפמ"ש לעיל בסמוך נתיישב' קושיית התוספות על הגמרא דא"א לאוקמי רישא דמתניתין בע"מ דא"כ לא א"ש סיפא דמתניתין הא דקתני לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט וכמו שכתבתי באריכות. ובגופא דמילתא שכתבו התוספות דתירוץ דע"מ נשאר לפי המסקנא דמשני כי קתני מילתא דליתא בקידושין כו' כבר הארכתי שם לעיל במקומו עיין עליו ודו"ק:

בא"ד ולא תקנו חכמים אלא בשטרי מלוה כו' עכ"ל. ולכאורה כל דבריהם בזה אך למותר ובתחלת העיון כוונתי בזה לדברי הקיקיון דיונה משום דלכאורה נראה מסברא להכשיר באמת אף ע"י ע"מ של ערכאות גופייהו בשטר מתנה כיון דלא מרעי נפשייהו וקושטא מסהדי שהנותן מסר שטר המתנה למקבל ודוקא בע"ח פשיטא לתלמודא דהוי כחספא בעלמא כיון דעיקר הקנין נעשה ע"י החתימה משא"כ היכא דאיכא ע"מ ועיקר הקנין ע"י הכתיבה לחוד אליבא דר"א א"כ הו"א דכשר בכה"ג ע"ז מסקו התוספות דליתא דלא תקנו חכמים להכשיר ערכאות לעדות אלא בשטרי מלוה ומכר. ועוד נראה בכוונתם דאזלי לשיטתייהו שכתבו לעיל בדף הקודם דערכאות פסולי מדאורייתא אף בשטרי מכר דלאו בני עדות נינהו כלל מק"ו דעבד אלא דתקנת חכמים להכשירן א"כ קשיא להו אמאי פסיקא לתלמודא דבשטרי מתנה פסולי לגמרי אף בע"מ ישראל דשמא תקנו חכמים להכשיר כה"ג אף במתנה דלא מיקרי מזוייף מתוכו ע"ז כתבו ולא תקנו חכמים וכוונתם דמילתא דפשיטא היא דלא שייך תקנת חכמים בכה"ג כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד אבל אין לומר כו' דכשירים אפילו כתיבתן וחתימתן עו"ג כו' עכ"ל. פירוש דאע"ג דלקושטא דמילתא בשטרי ממון לא איכפת לן כלל בכתיבת השטר שכשר בכל כתב ובכל לשון ודוקא בגיטין פסלינן בכתבו עו"ג משום קרא דוכתב ונתן ולא בשטרות אלא דאפ"ה הוצרכו התוספות לפרש דא"א להעלות על הדעת כלל לומר דהמקשה שאומר בפשיטות חספא בעלמא הוא ולא מהני ע"מ אפשר דהיינו משום שסובר דבשטר מתנה כיון שעיקר הקנין ע"י כתיבת השטר בעינן דוקא כתב ישראל כמו בגיטין וכן מצינו לקמן דף י"ט דאיצטריך אמימר לאשמעינן דשטרות כשירין בכל לשון ואין לתמוה בזה דהא קי"ל כל שטר שלא נעשה כתיקון חכמים פסול וא"כ אפשר דה"נ דכוותיה או שנאמר דכיון דגלי קרא בגיטין וכתב ונתן דבעינן דוקא שיכתבנו ישראל ה"ה לשטר מתנה דהא ילפינן גז"ש דדבר דבר מממון וה"ה להיפך שטרי ממון מגיטין היכא שהוא שטר מקנה ואפשר דגילוי מילתא בעלמא הוא כיון דכתב עו"ג לא מיקרי ספר כריתות ה"ה דלא מיקרי ספר המקנה ע"ז כתבו דאף לפי סברא זו המוטעת א"א ליישב קושית הש"ס על זה הדרך כ"א כפירושם הקדום וממילא דכשר אף בכתיבת ערכאות כן נ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו כו' דלמא קאתי למימסרא באפייהו ומיסמך עלייהו עכ"ל. ולשון זה צריך עיון דאם כוונתו דחיישינן דהבעל המגרש אתי למימסר באפי ערכאות דאם נתיר להחתים בערכאות יסבור שכשר נמי למסור באפייהו א"כ מאי האי דמשני תלמודא בשמות מובהקים ומאי הוי התם נמי שייך האי חששא גופא שיטעה לומר דכשר למסור בערכאות ואם כוונתו שיטעה למסור באפייהו ע"י שיהא סבור שהם ישראלים ומש"ה מכשרינן בשמות מובהקים דמידע ידיע דעו"ג נינהו ולא אתי למיטעי וכמו שפירש"י להדיא אלא דלא יתכן כלל לומר כן דכיון שהמגרש גופא כותב ומעלה הגט בערכאות שהוא מקום בית ועד שלהם כפירש"י ז"ל במתניתין וא"כ היאך יטעה לומר שהם ישראלים וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בסוף הסוגייא לקמן אלא כאן קשה יותר כיון דאיירי בערכאות אע"כ דעל הבית דין קאי דע"י שתראה האשה לפניהם הגט חתום בערכאות אתו למיסמך עלייהו דאפשר שהאשה תבוא לב"ד של מקום אחר ויסברו שחתומים ישראלים ויכשירו הגט לומר דודאי נמסר לה כדין בעידי מסירה לשיטת רבינו תם או לשיטת הרי"ף דמכשיר בעידי חתימה לחוד ונמצא שתנשא בגט פסול וא"כ לפ"ז קשה מה זה שכתב רש"י ז"ל דלמא אתי למימסר באפייהו דלא הו"ל לפרש אלא דלמא אתי למיסמך עלייהו. והנראה בזה דודאי עיקר החששא הוא שהב"ד יתירוה שלא כדין אלא דלא סגי בהאי מילתא לחוד לומר דלמא אתי למיסמך עלייהו משום דלשיטת רש"י ז"ל מתחלת הדין אפשר דבדין סמכינן עלייהו דכיון דערכאות כשירין לכל מילי משום דלא מרעי נפשייהו וא"כ ודאי שהאשה לא זייפה את הגט אלא מיד הבעל בא לידה וא"כ שפיר יש לסמוך ולהכשיר אליבא דר"א דמסתמא מסרו הבעל לידה בע"מ ישראל כדמכשרינן בכל הגיטין ע"י ע"ח לחוד ולא חיישינן שמא מסרו לה הבעל בינו לבינה ולא מהני לשיטת רבינו תם אע"כ דכולי עלמא ידעי דאין דבר שבערוה פחות משנים דהיינו ע"מ כמ"ש התוספות בריש מכילתין וא"כ ע"י עידי חתימה ערכאות נמי יש לומר כן. לכך כתב רש"י ז"ל דעיקר החששא דשמא ימסור לה הבעל בפני ערכאות גופייהו שיטעה דכשירין לע"מ כמו דמכשרינן להו לע"ח אלא דבהאי טעמא לחוד נמי לא סגי דסוף סוף אם יטעה הבעל למסור לה בערכאות לא נפקא מיניה חורבא שהרי לעולם לא יתירוה הב"ד לינשא בגט זה עד שיבואו ע"מ לפנינו וליכא למימר דחיישינן שמא תנשא בלא רשות ב"ד ובטעות שסבור שהגט כשר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דאף למה דפסלי לגמרי גט של ערכאות אפשר שיטעו הבעל והאשה לומר דכשר אע"כ דעיקר תקנת חכמים להנהו דבקיאי בדינא דמסתמא לא תינשא אלא ברשות ב"ד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהב"ד לא יתירוה אלא ע"י שתביא הע"מ לפניהם לכך מסיק רש"י ז"ל ומיסמך עלייהו כוונתו דכולה חדא חששא היא שהבעל יטעה למסור בערכאות ע"י שנתיר להחתימם וכשתבא האשה עם גיטה לב"ד שבמקום אחר יסברו הב"ד שהחתומים הם ישראלים ויתירוה בלא ע"מ ויאמרו כיון שהחתומים ישראלים מסתמא נמסר באנפייהו כדאמרינן בכל הגיטין לכך הו"ל שפיר כמזוייף מתוכו ומשני שפיר דאיירי בשמות מובהקים דלא שייך האי חששא דהב"ד ידעי דעו"ג נינהו ויזקיקוה להביא ע"מ לפניהם כן נ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל ודו"ק. וכמו שכתבתי נ"ל ברור ביישוב לשון רש"י ז"ל בסוגיא דשמעתין. אמנם אחר זה ראיתי בשלטי הגבורים בשם הא"ז שפסק בגט היוצא תחת יד האשה בחתימות ערכאות בשמות מובהקים שהוא כשר באומרת שנמסר לה בפני עידי ישראל דכיון דערכאות לא מרעי נפשייהו למיחתם בשיקרא מסתמא נמסר לה כדין אבל בהדיוטות כה"ג פסול דשמא מזוייף הוא וחתמו שיקרא אם לא שמביאה ע"מ לפנינו אז הוא כשר עכ"ל בקיצור. ויש לתמוה עליו טובא דנהי דבמה שפסק דבע"מ כשר בהדיוטות אפשר דס"ל כר' שמעון דברייתא בסמוך אבל במה שהכשיר בערכאות אף באין ע"מ לפנינו הוא תמוה מאד דהא דמפלגינן אליבא דר' שמעון בין שמו' מובהקין לשאינן מובהקין היינו דמובהקין יודעין הב"ד דעו"ג נינהו ויצטרכו להביא ע"מ לפנינו משא"כ בשאינן מובהקים יסברו שהם ישראלים משא"כ כשאין ע"מ לפנינו משמע בפשיטות דפסול בכל ענין שאם נאמר דאפילו בכה"ג כשר דתלינן שהבעל היה בקי בדין ומסר לה בפני עידי ישראל אם כן באינן מובהקים נמי ליתכשר מהאי טעמא גופא. והנראה מזה דכוונת ריא"ז לפרש דהא דחשיב בערכאות מזוייף מתוכו היינו שהבעל בעצמו יטעה בהם לומר שהם ישראלים ומש"ה לא מכשרינן אלא במובהקים דלא אתי למיטעי. אבל לחוש שהבעל יטעה בדין להכשיר בע"מ עו"ג להא לא חיישינן ועל דרך זה הוא מפרש לשון רש"י ז"ל. אבל אין עולה על הדעת כלל לפרש כן שהבעל יטעה בהם שהם ישראלים כדפרישית דלשון ערכאות היינו שמפורסמים בכך שהם ערכאות של עו"ג ובמקום הוועד שלהם איירי ותו לא שייך למיטעי שהם ישראלים ועוד אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן שפסלו חתימת ערכאות דאכתי לא יצאנו מידי חששא זו שיטעה בהם שהם ישראלים. מיהו בהא מצינן למימר דכיון שפסלו חכמים שמות שאין מובהקים א"כ לא יתירו הב"ד לינשא ע"י גט כזה אם לא בשמות ישראלים בודאי כדאמר ר' יוחנן לקמן בסוגייא דלוקוס ולוס אבל קושיא קמייתא נשאר בתימה ודברי ריא"ז בזה צריכין עיון גדול ועיין עוד בסמוך:

גמרא הכא במאי עסקינן בשמות מובהקין. ופירש"י ז"ל דמידע ידעי דעו"ג נינהו ולא אתי לאחלופי למיסמך עלייהו והקשה הרשב"א ז"ל בריש מכילתין דאכתי יש לפסול אף בשמות מובהקים דהא ודאי לא חתמו לשמה ואכתי הו"ל כמזוייף מתוכו כדאיתא לעיל להדיא (דף ד' ע"א) אף בעידי ישראל דאף לר"א דמכשיר היכא דליכא ע"ח כלל אפ"ה מודה היכא שחתמוה שלא לשמה דפסול כמזוייף מתוכו ואטו מי עדיפי ערכאות מעידי ישראל ותירץ הוא דאין ה"נ דעדיפי דחתימת עו"ג הו"ל כטיוטא בעלמא ולא מיפסל משום שלא לשמה. ונ"ל בכוונת הרשב"א ז"ל דאזיל לשיטתו שהוא מפרש שם דהא דחשבינן חתימה שלא לשמה כמזוייף מתוכו היינו משום דנהי דלא בעינן חתימה כלל אפ"ה כיון שחתמו לא גרע מתורף הגט וכבר כתבתי שם לעיל והוספתי נופך משלי דכיון שע"י ע"ח אין אנו מצריכין אותה להביא ע"מ לפנינו דאמרינן מסתמא נמסר לפניהם מש"ה חשיב שפיר תורף שהרי היא ניתרת על ידם ולפי"ז א"ש בשמעתין בערכאות כיון שאין אנו מתירין אותה אלא עד שתביא ע"מ לפנינו א"כ חתימתן לא מעלה ולא מוריד' ותו לא חשיב כתורף אלא כטיוטא בעלמא כן נ"ל לשיטת הרשב"א ז"ל. אבל לשיטת התוספות שכתבו לעיל דף ד' דהא דחשבינן חתימה שלא לשמה לר"א כמזוייף מתוכו היינו משום דגזרינן אטו כתיבה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בההיא דשמעתין דכיון דערכאות חתמי שלא לשמה ממילא הגט פסול מדרבנן דגזרינן אטו כתיבה שלא לשמה וכ"ש דאיכא הכא עוד חששא למיגזר בכה"ג חתימת ערכאות אטו כתיבת ערכאות ובכתיבה ודאי פסולי מדאורייתא דבעינן בני כריתות ועוד דבעינן כתיבה לשמה. מיהו יש ליישב ג"כ על הדרך שכתבתי דדוקא בע"ח ישראל שייך לגזור אטו כתיבה דכיון שע"י ע"ח אנו מתירין אותה אף שאינה מביאה ע"מ לפנינו ומש"ה חשיב כתורף ושייך לגזור אטו כתיבת תורף גופא. משא"כ בערכאות דכיון דחתימתן אינו מעלה ואינו מוריד שהרי אנו מזקיקין אותה להביא ע"מ לפנינו תו לא שייך לגזור אטו כתיבה נמצא שכל זה לשיטתינו משא"כ לשיטת הרי"ז שכתבתי לעיל דבערכאות בשמות מובהקים נמי סמכינן על חתימתן ואמרינן מסתמא נמסר כדין לפני ע"מ ישראל ואין צריכה להביא ע"מ לפנינו כמו בע"ח ישראל א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו דמה טעם יש להכשיר בע"ח ערכאות הא לא חתמי לשמה ומי עדיפי מישראל דהיכא שחתם שלא לשמה הו"ל מזוייף מתוכו אי משום דחשיב כתורף להרשב"א ז"ל או להתוס' משום דגזרינן אטו כתיבה וה"נ שייכי כל הני חששי גופייהו לשיטת הריא"ז ע"כ דבריו צריכין נגר ובר נגר להולמן ודוק היטב:

דף יא עמוד א

תוספות בד"ה ליפלוג וליתני בדידיה וא"ת אדרבה תיקשי כו' למה פסלו בהדיוט כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי בסמוך לשיטת רש"י ז"ל יש ליישב קושיית התוספות בענין אחר דדוקא בערכאות סובר רבי שמעון דלא גזרינן מובהקים אטו שאינן מובהקין כיון דאף באינן מובהקים ליכא חשש איסור דאורייתא אף אי אתי מיסמך עלה בלא ע"מ דקושטא דמילתא יש לנו לומר דכיון דערכאות לא מרעי נפשייהו א"כ מיד הבעל בא לאשתו ומסתמא מסרו לה בע"מ ישראל אלא דאנן חיישי' להחמיר שמא טעה הבעל למסור ג"כ בערכאות וזה חששא רחוקה לכך לא מחמרינן עוד לגזור אף במובהקין דכולי האי לא גזרינן משא"כ בהדיוטות דבאינן מובהקים איכא חשש פסול דאורייתא דשמא הוא מזוייף לגמרי ומעולם לא נכתב בציווי הבעל אלא היא שכרתן וא"כ בדליכא ע"מ בטל לגמרי ומש"ה אף בע"מ הו"ל לגמרי כמזויף מתוכו דלמא אתי למיסמך בלא ע"מ דסברי ישראל נינהו לכך מודה ר"ש דגזרינן אף במובהקין ואף דאליבא דאמת לא גזרינן אף בהדיוטות כדמוכח ברייתא דבסמוך מ"מ לא הוי מצי לאקשויי מזה מידי כנ"ל לשיטת רש"י ז"ל. מיהו הא דפשיטא להו לרש"י ותוספות דלקושטא דמילתא מכשרינן בגיטין אף בהדיוטות במובהקים היינו משום דברייתא דבסמוך משמע להו הכי. ולפי מה שאפרש בסמוך דרש"י ז"ל סובר דת"ק דמתניתין לא ס"ל כברייתא דבסמוך אפ"ה א"ש דהא הכא פירש"י כן אליבא דשינויא קמא דהאי שנעשו בהדיוט ר' שמעון קאמר לה דאיהו תנא דברייתא ודו"ק. או שנאמר דרש"י סובר דקושטא דמילתא דלא שייך לחלק בגיטי נשים היכא דאיכא ע"מ בין ערכאות להדיוטות אלא דאפ"ה לא מצי המקשן להקשות בפשיטות כדפרישית. אבל רוב הקדמונים גרסי בברייתא דבסמוך להיפך דבהדיוטות מכשיר ר"ע בכולן ורבנן מכשרי בגיטי ממון ופסלו בהדיוטות וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ובעל המאור וכ"כ הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בטעמים שונים ולפמ"ש הטעם מתבאר בפשיטות דבהדיוטות שייך למיגזר טפי אף במובהקים כיון דאיכא חשש זיוף בדליכא ע"מ ודו"ק:

בד"ה נעשה כמו שנעשו בהדיוט כו' דפסולי אף בשמות מובהקין וע"מ שלא יבא להכשיר בלא ע"מ כמו בערכאות כו' עכ"ל. ואין להקשות מה ראו חכמים לפסול בהדיוטות בע"מ דלא ליתי למיטעי אף בלא ע"מ כמו בערכאות ואדרבה היה להם לפסול בלא ע"מ אף בערכאות דלא אתי למיטעי אף בהדיוטות ולהכשיר בע"מ בתרווייהו הא ליתא דהא ללישנא דדינא דמלכותא דינא לא שייך לגזור שום דבר בערכאות כיון דדינא דמלכותא הוא להכשיר ערכאות לגמרי וכן נמי לאידך לישנא ניחא להו למיפסל טפי בהדיוטות דלא שכיחי כמו ערכאות דשכיח ועוד כיון דע"כ לא סגי בהדיוטות בלא ע"מ ישראל וא"כ לעולם יוכל להחתים אותן העידי מסירה גופייהו אם לא שע"מ אין יודעין לחתום וזה לא שכיח משא"כ בערכאות דכשירין מדינא אף בלא ע"מ בשטרי ממון לא רצו לגזור משום הדיוטות דזימנין דלא משתכחי עידי ישראל ואיכא נעילת דלת אם נפסול בערכאות ובזה נתיישב היטב לשון הירושלמי ע"ש ודו"ק:

רש"י בד"ה אתאן לגיטי ממון כו' דלא קפדי אאורועי נפשייהו. לכאורה משמע מלשונו דלפ"ז היכא דאיכא ע"מ כשר אף בהדיוטות לשיטת רש"י ז"ל דלא ס"ל מה שכתבו התוס' לגזור אף בע"מ אבל הרא"ש ז"ל הקשה ע"ז דהא ע"כ חכמים דברייתא דמייתי בסמוך פסלי בגיטי ממון בהדיוטות אף בע"מ דאי ס"ד דבלא ע"מ איירי א"כ מ"ט דר"ע דמכשיר דבהדיוטות בלא ע"מ לא מצינו שום טעם להכשיר ובסמוך אכתוב שיטת הרא"ש ז"ל אבל באמת אין מלשון רש"י ז"ל שום הכרע דאפשר דאיהו נמי ס"ל דרבנן פסלי בהדיוטות אף בע"מ אפי' במובהקין כמ"ש התוס' אלא הא דנקט רש"י בלישנא דלא קפיד אאורועי נפשייהו וכן בסמוך בד"ה חוץ מגיטי נשים כו' כתב דבהדיוטות פסולין דאימר שיקרא חתום היינו דעיקר מילתא נקיט דהא דמפלגינן בין ערכאות להדיוט בממון היינו משום דהדיוטות מרעי נפשייהו ומשום הכי פסולי אף במובהקין בלא ע"מ וממילא פסלינן אפילו בע"מ דגזרינן דאתו להכשיר אף בלא ע"מ כמו בערכאות. ועי"ל דרש"י ז"ל מילתא דפסיקא נקיט דבלא ע"מ פסול בהדיוטות לכ"ע משום דמרעי נפשייהו משא"כ בדאיכא ע"מ לא פסיקא ליה דהא לר' עקיבא כשר אף בגיטי ממון. אמנם לפי מה שאפרש בסמוך דרש"י ז"ל סובר דחכמים דמתניתין פליגי לגמרי אברייתא דבסמוך אם כן א"ש טפי דהכא לת"ק דמתניתין איירי מש"ה פירש"י ז"ל דבממון נמי לא מיפסל בהדיוטות אלא בלא ע"מ כמו בגיטי נשים וק"ל:

גמרא אמר רבא האי שטרא פרסאה כו' ופירש"י ז"ל דאיירי שחתמו הדיוטות עליו והוכרח לפרש כן דאי בערכאות כשירים אף לגבות ממשעבדי לפי גירסתו לקמן בפ' שני דף י"ט ע"ב אע"כ דהכא איירי בהדיוטות וכבר כתבתי שהרא"ש ז"ל הקשה עליו דא"כ לא אתיא מילתא דרבא כחכמים דברייתא דפסלי בממון בהדיוט אף בע"מ ע"ש שהרא"ש ז"ל האריך בזה ונ"ל דקושייתו היינו משום דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. אמנם לענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל שפירש כן לשיטתו דמשמע מפירושו לעיל דברייתא דר' שמעון הביא סמך לדבריו לחלוק על חכמים דמתניתין ואמר להם לא נחלקו ר"ע וחכמים בדור שלפנינו בערכאות אלא בהדיוטות וא"כ מדאמר איהו לא נחלקו כו' משמע דחכמים דמתניתין נמי סברי דבערכאות הוא דנחלקו ר"ע וחכמים דר"ע מכשיר אף בגיטי נשים וחכמים פסלי בגיטין אבל בהדיוטות דשאר שטרות לא נחלקו וכן נראה מלשון המשנה דקאמר ר"ש לא הוזכרו בהדיוטות ופרש"י לא הוזכרו בבה"מ לפסול אלא בהדיוטות מכלל דלת"ק מה שהוזכרו בבה"מ לפסול היינו בערכאות דגיטין ולא בהדיוטות דשאר שטרות וכן מצאתי להדיא בתוספתא דלת"ק פליגי ר"ע וחכמים בערכאות בגיטין וא"כ סובר רש"י ז"ל דרבא סובר כחכמים דמתניתין דבלא"ה משמע משיטת רש"י ז"ל בסמוך גבי לוקוס ולוס דקי"ל הלכתא כחכמים דמתניתין וכמו שאפרש שם מיהו כל זה לשיטת רש"י ז"ל משא"כ לשיטת התוס' א"א לפרש כן שהם כתבו לעיל דלחכמים דמתניתין לעולם לא שני להו אף בממון בין היכא דאיכא ע"מ או לא דמיקרי מזוייף מתוכו ולדידהו איירי הכא מילתא דרבא בערכאות וקמ"ל דאע"ג דאיכא ע"מ אפ"ה לא גבי ממשעבדי ולקמן בפ"ב נמי לא גרסי ממשעבדי כ"כ הרא"ש בשם התוס' והקשה ג"כ עליהם דסוגיא דשמעתין לא משמע הכי ופירש הרא"ש ז"ל דמילתא דרבא איירי שאין כאן ע"ח כלל ע"ש באריכות ובסמוך אכתוב מה שיש לדקדק בדבריו ודו"ק:

תוספות בד"ה והא בעינן כו' לר' אלעזר פריך כו' עכ"ל. כוונת' דלקמן פליגי אמוראי ר' יוחנן ור' אלעזר דלר' יוחנן מכשיר ר"א התנא בשטרות ג"כ לכתוב על דבר שיכול לזייף וסמכינן אע"מ ור' אלעזר בן פדת סובר דלא מכשיר ר"א דמתניתין אלא בגיטין ולא בשטרות וכמ"ש שם רש"י ז"ל ותוס' הטעם. והרא"ש ז"ל בשמעתין דקדק מזה דמדפריך סתמא דתלמודא הכי והא בעינן כתב שא"י לזייף אלמא דקי"ל כר"א בן פדת לגבי דר' יוחנן אע"ג דבעלמא הלכה כר"י דהוא רבו דר"א. אבל קשיא לי על דברי הרא"ש ז"ל דהא איהו גופא מפרש מילתא דרבא בדליכא ע"ח כלל וא"כ לפ"ז לא מקשה הש"ס מידי אף אליבא דר"א בן פדת דע"כ הא דקאמר דלא מכשר ר"א התנא כתב שיכול לזייף בשאר שטרות היינו משום דגזרינן דילמא אתי למיסמך עלייהו בלא ע"מ וכאן לא שייך האי גזירה דכיון דליכא כלל ע"ח לא מצינו למיסמך אע"מ לחוד וא"כ למה יופסל בכתב שיכול להזדייף אע"כ דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר משום דמשמע ליה דהא דמכשיר ר"א שטרי פרסאה היינו אע"פ שאין הע"מ זוכרין בעל פה כל פרטי עניני השטר אלא שיודעין שזה השטר נמסר בפניהם דהכי משמע סתמא דלישנא מדלא קאמר דמקרי להו שטרא לע"מ אע"כ דבלא"ה כשר וא"כ מקשה הש"ס שפיר והא בעינן כתב שא"י לזייף פי' דניחוש באמת שמא זייף איזה דבר והעדים אינן יודעים ובכה"ג גופא צריך לפרש הא דקאמר בסמוך והא צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה ולשיטת הסוברים דלא מיפסל כל השטר בהכי א"כ מאי מקשה הש"ס ואי אשיט' אחרונה לחוד מקשה דלמא איירי שהע"מ יודעין שלא זייף השיטה אחרונה אע"כ דסתמא דלישנא משמע ליה שאין העדים זוכרין מדלא קאמר בהדיא מקרי להו באפייהו כו' וא"כ לפ"ז לא דייק הרא"ש ז"ל מידי דלעולם אליבא דר' יוחנן נמי מקשה הכא והא בעינן כתב שא"י לזייף וא"כ ניחוש שמא זייף באמת איזה דבר ובחדושי לח"מ סי' מ"ב הארכתי בזה מאד אח"כ מצאתי שהש"ך הרגיש קצת במה שכתבתי ודוק היטב:

דף יא עמוד ב

בגמרא עדים החתומים על הגט ושמותיהם כשמות עו"ג מהו כו' הרבה שמועות נאמרו בשיטה זו כמו שכתב הרא"ש ז"ל עיין שם ואני לא באתי כאן אלא ליישב שיטת רש"י ז"ל דמשמע ליה דסוגיא דשמעתין אליבא דרבנן דמתניתין איירי ולא ניחא ליה לפרש אליבא דר"ש דלא ניחא ליה לאוקמי מילתא דר' יוחנן ור"ל כיחידאה ועוד שכבר כתבתי דרש"י ז"ל פירש מילתא דרבא בשטרא פרסאה דהיינו כרבנן דמתניתין וכמו שהוכחתי שם וא"כ תיקשי פיסקא דרבא אפיסקא דר' יוחנן לכך מפרש מילתא דר' יוחנן נמי כרבנן דמתניתין ועוד דאי אליבא דר' שמעון איירי הוי להו למימר בהדיא אפילו בודאי עו"ג ור' יוחנן גופא אמאי קאמר לא בא לידינו כו' הו"ל למימר בהדיא הלכתא כר"ש וממילא ידעינן דהיינו דוקא במובהקים כדמוקמינן מילתא דר"ש לעיל בשמעתין אע"כ דאליבא דרבנן מיבעיא ליה לר"ל דאע"ג דפסלי במתניתין אף במובהקין וכמו שאפרש בסמוך דע"כ אפילו אליבא דר"א סברי רבנן דמתניתין דפסול אף במובהקין אפילו בע"מ דגזרינן אטו שאינן מובהקין מיהו היינו דוקא בדקים לן בודאי דעו"ג נינהו משא"כ היכא דמספקא לן אי עו"ג נינהו מיבעיא לר"ל אי נכשיר ע"י ע"מ דבלא ע"מ ודאי פשיטא ליה דפסול ולא תלינן ברוב ישראל דלכתחלה חיישינן למיעוט דאפשר שהגט מזוייף לגמרי דמספקא לן בהדיוטות אע"כ דע"י ע"מ מיבעיא ליה לר"ל דאף באינן מובהקין מ"מ כיון דאף בודאי עובדי כוכבים הדיוטות כשרים מדאורייתא ע"י ע"מ אלא דמדרבנן פסול דהו"ל כמזוייף מתוכו דלמא אתי למיסמך עלייהו א"כ י"ל דהיכא דמספקא לן אי עובדי כוכבים נינהו או ישראל הו"ל ספיקא דרבנן ומש"ה סמכינן שפיר ארוב' דישראל נינהו דאין רגילות להחתי' עובדי כוכבים בגט ופשיט ליה ר' יוחנן דאפ"ה פסול באינן מובהקין דאפילו בספיקא דרבנן מחמרינן ולא בא לידינו אלא לוקוס ולוס דהו"ל מובהקין ובכה"ג אפילו בודאי עובדי כוכבים לא מיקרי אפילו איסור דרבנן דלא פסלי אלא משום גזירה דשאינן מובהקין דהו"ל כעין גזירה לגזירה וכולי האי לא החמירו לפסול אלא בודאי עובדי כוכבים ולא בספיקן כנ"ל שיטת רש"י ז"ל שכתב בסמוך כרבנן דמתניתין וכ"כ מהרש"ל ז"ל ובסמוך אכתוב מה שיש לדקדק בזה ולדקדק בלשון מהרש"ל ז"ל שכתב בדרך אחר:

גמרא איתיביה גיטין הבאין ממ"ה כו' והקשה בני הנבון הבחור כ' בערוש שי' דמאי מקשה דלמא שאני התם דהשליח אומר בפ"נ ובפ"נ ומהימן כתרי וממילא נאמן במה שאומר שהחתום הוא ישראל והא דאיצטריך לטעמא דרוב ישראל שבחו"ל כו' היינו משום דבלא"ה לא הוי מהימן השליח כתרי משום דאין דבר שבערוה כו' וכ"ש דניכר מתוכו שהוא משמות עובדי כוכבים אבל כיון דרוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות עובדי כוכבים א"כ מדאורייתא נמי תלינן מסתמא בח"י ישראל וליכא אלא חששא דרבנן מש"ה האמינו לשליח כתרי משא"כ האיבעיא דר"י ור"ל דאיירי בא"י שאין השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ שפיר יש לומר דאין להכשיר אלא בלוקוס ולוס כל זה דקדק בני שיחיה ולפמ"ש נתיישב ודו"ק:

רש"י עדים החתומים ומא"י בא כו' עכ"ל. לכאורה נראה מלשונו דאיירי בגט הנשלח ע"י השליח וכן בסמוך בגיטין הבאים ממ"ה איירי נמי ע"י שליח וקשיא לי א"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל בסמוך מאי לאכשורינהו ע"י ע"מ ופשטא דלישנא משמע לכאורה ליתן להאשה בע"מ ולמאי דפרישית לא מהני בה הני ע"מ דהא איכא למיחש שהשליח לא קיבל הגט מיד הבעל אלא החתים עליו עובדי כוכבים הדיוטות דחשודים לאסהודי בשיקרא ומה מועיל מה שמסרו להאשה בע"מ והשליח ודאי לא מהימן בהכי דהו"ל עד א' ואין דבר שבערוה פחות מב' ובשלמא אי ידעינן בודאי דחתימת עידי ישראל הם לא חיישינן לזיוף כדאמרינן בריש מכילתין דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף וכמ"ש רש"י ז"ל שם דלא נחשדו לזייף ומש"ה מהימן השליח וכן אם מביא גט בחתימת ערכאות אפשר דבכה"ג נמי לא נחשדו לזייף חתימת ערכאות וכמ"ש לעיל דטעמא דלא נחשדו לזייף היינו משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא משא"כ בהדיוטות ודאי פסול מדאורייתא דשמא חתמו שקר וא"כ השליח ודאי אין נאמן בזה ומאי מהני ע"מ. לכך נלע"ד דמה שכתב רש"י ז"ל בע"מ היינו שבאו לפנינו הע"מ כגון בשנים שהביאו גט והן ע"מ או באשה שהביאה הגט בידה וע"מ עמה או בשליח שיש בידו כתב הרשאה בעידי ישראל דהו"ל ע"מ וא"כ לפ"ז לא אתי שפיר פירוש מהרש"א ז"ל שכתב דכאן לא שייך לגזור כיון שאין הע"מ לפנינו ולא כן הוא למאי דפרישית דהאי חששא גופא שייך שהבעל ימסור שם לפני עובד כוכבים ויחתום עובד כוכבים על ההרשאה ואתי למיסמך עלייהו ובלא"ה פירושו דחוק ויש לדקדק עליו עפמ"ש לעיל במ"ש רש"י ז"ל דלמא אתי למימסר באפייהו כו' ע"ש ואין להאריך שכבר כתבתי כאן בדיבור הקדום ליישב לשון רש"י על נכון:

בד"ה התם כדקתני טעמא כו' וכי אמר ר"י כו' כרבנן דמתניתין עכ"ל. כבר כתבתי שכוונתו בזה לפסק הלכה דלא תימא דר' יוחנן כר"ש ס"ל אלא כרבנן דמתניתין דאע"ג דפסלי אף במובהקין היינו בודאי עו"ג ולא בספיקן אבל קשיא לי דהא לעיל כתב רש"י ז"ל דטעמא דרבנן דמתני' היינו משום דסברי כרבי מאיר דע"ח כרתי וא"כ היאך מפרש כאן דר"י ס"ל כרבנן דמתניתין דהא לרבנן דמתניתין לא מהני ע"מ דכר"מ ס"ל ועוד דהא ר' יוחנן גופא משמע בפ' המגרש בהדיא דכר"מ ס"ל בגיטין. אמנם למאי דפרישית לעיל דמה שכתב רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאוקמי בע"מ כו' אלא דשינויא דחיקא הוא מדר' שמעון כר"א מכלל דת"ק סבר לא עכ"ל אין כוונתו דת"ק סבירא ליה דוקא כר"מ ולא כר' אליעזר אלא דמתוקמא מילתא דת"ק אליבא דכ"ע וא"כ אליבא דר"א ודאי סברי רבנן דמתני' דפסול אף במובהקין אפילו בע"מ גזירה אטו שאינן מובהקין וא"כ א"ש ומה שהקשיתי לעיל מהא דמשני חוץ מכגיטי נשים יש ליישב בדוחק:

משנה וחכמים אומרים בד"א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים. כבר כתבתי לעיל בסוגיא דג' דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים דשיטת רש"י ז"ל שם והרי"ף והרמב"ם ז"ל דאע"ג דבשיחרורי עבדים א"י לחזור בו מיהא לא הוי שיחרור עד דמטא הגט לידיה דעבד והרא"ש ז"ל הביא שיטה זו והשיג עליה כמ"ש התוס' ג"כ לעיל וכתבתי שם ליישב שיטת הרי"ף ז"ל שטעמו דאע"ג שזה נעשה שליח לקבלה כיון דזכות הוא לעבד אפ"ה כיון שהרב אומר כן תנו גט זה לעבדי הרי הקפיד בפירוש דלא ליהוי גט עד דמטא לידיה דעבד וכתבתי שם ראיה לדבר ולכאורה היה נראה ליתן עוד טעם אחר דאע"ג שזה נעשה שלוחו של העבד שלא מדעתו היינו דמסתמא זכות הוא לו אבל אם אמר יאמר העבד דלא ניחא ליה בשליחותו ודאי שאין זה נעשה שלוחו בע"כ ואף במתנה מצינו כיוצא בזה במזכה ע"י אחר שאם אין רוצה מקבל המתנה בכך בטלה המתנה לגמרי נמצא לפ"ז דזה השיחרור מיתלא תליא וקאי שאם יאמר העבד איני רוצה בשליחותך נתבטל' השליחות דנהי דשיחרור איתא בע"כ מ"מ השליחות לקבלה לא מצינו בע"כ והרי הוא שליח להולכה ובאמת אם העבד אינו רוצה והרב חוזר בו בתוך כך הרי הוא עבד כמעיקרא אלא לפי שהרי"ף ז"ל הביא ראיה ממתני' דלקמן דקתני לא יתנו לאחר מיתה אלמא דאף אם העבד רוצה בשיחרור אפ"ה לא אמרינן דהו"ל למפרע כשליח לקבלה וא"כ אין לנו לדין אלא כטעם הראשון שכתבתי שם לשיטת הרי"ף ז"ל אבל רש"י ז"ל חזר בו לקמן במתני' ודו"ק:

שם שאם ירצה שלא לזון את עבדו כו' ופירש"י ז"ל הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד מידי כו' ונראה מלשונו דהא דקתני זכות הוא לו היינו דעיקר השיחרור הוא זכות שמתירו בבת חורין ונתחייב במצות אלא דהתנא יהיב טעמא דלא תימא דאכתי הוא חוב מצד המזונות זה אמר שאם ירצה שלא לזון וא"כ לא מפסיד ליה מידי. אבל יש לדקדק דהו"ל למימר בפשיטות שהוא זכות מצד המעשה ידיו לענין העודף על המזונות וליכא למימר דהעדפה לא שכיח דאדרבה אמרינן בגמרא עבדא דנהום כריסיה לא שויא למאי מיתבעי וא"כ דוחק לומר דסתם עבדים מעשה ידיהם אינן מספיקין אלא למזונות אלא מסתמא איכא העדפה וא"כ הו"ל למימר טעמא דהעדפה מיהו למאי דמסקינן דתנא דמתניתין סובר דיכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך י"ל דהיא גופא קמ"ל דיכול לומר ומה שכתב רש"י ז"ל דלא מפסיד מידי אע"ג דלמ"ד יכול אדרבא מרוויח העבד מזונות לגמרי מיהו רש"י ז"ל מפרש אליבא דכ"ע דמיהו לא מפסיד ובלא"ה נמי מוכח דעיקר כוונת התנא לאשמעינן האי דינא דאלת"ה תיקשי מאי מהדר אטעמא דלא מפסיד ליה לענין מזונות משום דאם ירצה שלא לזונו ותיפוק ליה דבלא"ה השיחרור זכות הוא לו לענין בת חורין ולענין מצות ואי משום דחוב הוא מצד המזונות הרי מ"מ יכול להפקירו ויפטור מן המזונות ובשלמא למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור אתי שפיר דסוף סוף עיקר השיחרור הוא חוב לענין מזונות וא"כ לא ניחא ליה לעבד בהאי שיחרור דשמא לא יפקירנו ויתחייב במזונות ואם יפקירנו אח"כ לא מפסיד מידי והשתא מיהא ניחא ליה להיות עבד ואע"ג דלקמן גבי זרק ליה גיטא משמע דלא חיישינן לסברא כזו כבר כתבו התוספות לחד שינויא דזריק ליה גיטא ספק קרוב לו וליתסר בשפחה ובבת חורין ולשינויא קמא דהתוס' שם נמי אפ"ה ניחא ליה לתנא למיתני טעמא דאם ירצה שלא לזונו דמצד זה קבלת השיחרור הוא זכות גמור. אבל למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור הדרא קושיא לדוכתא ל"ל טעמא דאם ירצה שלא לזונו ותיפוק ליה דיכול להפקירו ויפטור מן המזונות ועדיין אסור בבת חורין נמצא שקבלת השיחרור הוא זכות גמור אע"כ דתנא דידן האי דינא גופא קמ"ל דיכול לומר עשה עמי כו' ואף למ"ד אינו יכול נמי ניחא דאגב אורחא קמ"ל דאם אמר לו צא מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואי לא סיפק א"צ להשלים דסד"א דצריך משום שעובדו כמ"ש התוס' לקמן. מיהו ר"מ דאמר יחזור ע"כ לא איכפת ליה כלל בהאי סברא לומר דזכות הוא לו כיון דאי בעי מפקיר ליה והיינו משום דעכשיו מיהו חוב הוא לו ואזלינן בתר השתא ועוד שאם יפקירנו הרי כופין אותו לשחררו ואם כן השתא מיהא חוב הוא לו כן נלע"ד ועוד בשילהי נזיר משמע להדיא דר"מ אית ליה דשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור וראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו בפ"ק דקידושין שהרגיש ג"כ להקשות אליבא דר"מ מהא דמפקיר עבדו אלא שכתב להיפך דר"מ ס"ל דמפקיר צריך גט שיחרור ע"ש ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דהסברא נותנת להיפך דאדרבא אי ס"ל צריך ג"ש תיקשי טפי לר"מ דהא ודאי זכות הוא לו דאי מפקיר ליה יפטור ממזונות ועדיין יאסור בשפחה ובב"ח ונראה מזה דרשב"א סבירא ליה דמ"ד צריך גט שיחרור מותר בשפחה כל זמן שלא נכתב ג"ש ולענ"ד דבר זה צ"ע. אח"ז מצאתי להדיא שהתוספות כתבו כן בפרק השולח דלא כרש"י ז"ל וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחידושיו כיון דמעוכב גט שיחרור משא"כ אי ס"ל א"צ גט שיחרור לק"מ לר"מ דס"ל חוב הוא שאוסרו בשפחה ומאי אמרת אי בעי מפקיר ליה סוף סוף השתא מיהא חוב הוא לו ודי' לצרה בשעתה אם יפקירנו יהא משוחרר ולא מפסיד מידי והשתא מיהא ניחא ליה שמא לא יפקירנו ויהא מותר בשפחה כן נ"ל ועוד דהרשב"א ז"ל נדחק בסוגיא דסוף נזיר ולשיטתינו אתי שפיר טפי ואכתוב עוד בזה לקמן אי"ה בשמעתין ודו"ק:

תוספות ד"ה ש"מ התופס לב"ח כו' תימא לר"י כו' אפי' העבד עצמו אינו יכול לעכב את האדון כו' עכ"ל. ולכאורה נראה ליישב תמיהת התוס' דעיקר מילתא מאי דמספקא להו בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים היינו דמספקא להו בהא דאמרינן בעלמא זכייה מטעם שליחות אי הוה שלוחו של הלה אפי' במקום שאין חב לאחרים או שמא דכיון שזכייה מטעם שליחות מקרא נפקא לן והיינו שהתורה עשאתו שליח לכל אדם להציל ממון חבירו וא"כ היכא דאיכא חוב לאחרינא אפשר שהתורה לא עשאתו שליח בכה"ג ואם כן פשיט שפיר מדרבנן דמתניתין דכיון דאין יכול לחזור בו היינו ע"כ משום דזכי' מטעם שליחות והו"ל כשליח קבלה ומשהגיע הגט לידו נשתחרר וכה"ג כתב הר"ן ז"ל בפירושיו. אלא דאפ"ה מקשו התוס' שפיר דכיון דהשתא ס"ד דהאומר תנו לאו כזכי דמי א"כ לא יהא אם עשאו העבד בפירוש שליח לקבלה אפ"ה כיון שאמר הרב לשון שליחות להולכה הרי אמר בפירוש שאינו רוצה למסור לו בתורת שליחות לקבלה אלא בשליחות להולכה דוקא וזה שכתבו התוס' דאפילו בעבד גופא אם מסרו לו רבו על אי זה תנאי אין לנו אלא כמו שהתנה זה נ"ל ברור בכוונת התוס' עד שתמה אני על הר"ן ז"ל שלא הרגיש בזה. אמנם כן כיון דבאמת תירוץ התוספות דחוק מאד נלע"ד דלולא דבריהם יש ליישב כדמעיקרא והיינו דלמאי דס"ד עכשיו סובר דתן או הולך כיון דמצינן במלוה דאפי' הולך כזכי וכ"ש תן ובמתנה לאו כזכי א"כ יש לנו לומר מיהא דהולך ותן שני לשונות משמע וא"כ אפשר דהיינו טעמא דרבי לקמן בפ' התקבל דבאמר לבעל אשתך אמרה התקבל והוא אמר הולך ותן לא יחזור והיינו דכיון שהאשה עשאתו ודאי שליח לקבלה יש לנו לומר דכי אמר איהו תן והולך היינו תן וזכי אע"ג דבעלמא לא הוי כזכי וא"כ לפ"ז ה"נ כיון דזכי' מטעם שליחות הו"ל כשליח קבלה בפירוש ומש"ה אמרי' דהאי תן דהכא היינו בתורת קבלה כיון שהרב יודע שזה נעשה ממילא שליח לקבלה ואפשר דאף למאי דלא קי"ל בפ' התקבל כרבי היינו דווקא בגיטי נשים כיון דקושטא דמילתא חוב הוא לה ולעולם אין לנו לומר כלל תן כזכי אפילו בדעשאתו שליח לקבלה בפירוש משא"כ הכא אפשר דר' נתן נמי מודה כיון דהוא נעשה שליח לקבלה של העבד מטעם שליחות א"כ כי אמר ליה תן תן והתקבל קאמר שהרי זכות הוא לעבד להשתחרר מיד ומסיק הש"ס דלעולם אימא לך דלא שייך כה"ג זכיה מטעם שליחות היכא דאיכא חובה לאחרינא ושאני הכא כיון דאמר תנו הרי גלה בדעתו שאין זה חובתו א"כ הוי שפיר זכי' כשליח לקבלה מש"ה הו"ל כאומר זכי והא דבמתנה לא אמרינן כה"ג תנו כזכי יבואר בסמוך בעז"ה כנ"ל נכון. לולי שהתוספות לא כתבו כן ובאמת יש לי מקום עיון בזה דבש"ע ח"מ סי' קכ"ה כתב דבמתנה אפילו עשאו הלה שליח לקבל המתנה אפ"ה לא אמרינן תן כזכי ולא ידעתי מהיכן הוציא כן דלכל הטעמים שכתבו הקדמונים דבמתנה לא אמרינן תן כזכי משמע דהיכא דעשאו שליח לא שייכי הני טעמי וצ"ע:

בא"ד ונראה לר"י דחשיב קצת חוב משום דעביד ליה נייח נפשיה כו' עכ"ל וקשיא לי דא"כ אמאי איצטריך למיתני דבאשה חוב הוא לה שאם ירצה שלא לזונה אינו רשאי ותיפוק ליה דאפילו תאמר זכות הוא לה אפ"ה יכול לחזור בו משום דהו"ל כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני למסקנא אלא דוקא בעבד משום דתן הוי כזכי והיינו כמ"ש התוס' דמשום דעבד נייח נפשיה הו"ל כעין מלוה דתן כזכי וזה לא שייך כלל באשה לומר משום דעבדה ליה נייח נפשיה מגרש לה וכן למאי דסד"א השתא דתופס לב"ח קנה מ"מ לדברי התוספות היכא דהלה גופא אינו יכול לתפוס לא מהני וא"כ באשה למאי דסד"א דתן לא הוי כזכי אפילו אם מסר הגט לידה בתורת שליחות להולכה יכול לחזור ואינה יכולה לתפוס ומאי איצטריך לטעמא דמזונות. מיהו במתניתין מצינו למימר דהא דנקיט שאם ירצה שלא לזונה היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא אבל על הירושלמי דמייתי התוספות בסמוך דמקשה הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין ולא זכות הוא לה ומאי קושיא נהי דזכות הוא לה אפ"ה יכול לחזור בו מהני טעמי דאמרן ואפשר דבמוכה שחין כיון שכופין אותו להוציא הו"ל כמו מלוה דאמרינן תן כזכי אי לאו טעמא דמזונות וא"כ מקשה שפיר בירושלמי. מיהו למאי דפרישית בסמוך בלשון הש"ס בלא"ה א"ש ודו"ק:

בד"ה התופס כו' ודלא כפרש"י כו' עכ"ל. מה שנלע"ד ביישוב לשון רש"י ז"ל כתבתי בפ"ק דבבא מציעא כי שם מקומו עיין עליו ועיין בש"ך סי' ק"ה ובתשובות רבי אהרן ששון סי' ס"ז שכתבו ג"כ ליישב לשון רש"י ז"ל והמעיין יבחר. ולכאורה אדרבא מסוגיא דהכא נ"ל סיוע לשיטת רש"י דמדמה ההיא דהכא לתופס לב"ח והיינו מטעמא דזכיה מטעם שליחות וכדפרישית בלשון הרמב"ם אבל בשליחות ממש הא פשיטא לן דעבד עושה שליח לקבלה א"כ ה"ה לב"ח ועיין בחידושי בפ' הכותב:

בד"ה כל האומר תנו כו' ועוד פירש ר"ת דשיחרור הוי כעין מלוה כו' עכ"ל. לולא שאיני כדי היה נ"ל דאף בלאו טעמא דעבד ליה נייח נפשיה נמי א"ש דלא דמי שיחרור למתנה לפמ"ש לעיל דתן שני לשונות משמע שליח להולכה ומשמע לקבלה וא"כ בעבד כיון דעכשיו מיהא בשעת נתינת השיחרור רוצה לשחרר בלב שלם ואין זה חובתו של הרב אלא זכותו והוי נמי זכות העבד א"כ ממילא נעשה הלה שליח לקבלה של העבד דזכיה מטעם שליחות ומש"ה אמרינן דהא דא"ל תן היינו תן והתקבל דאנן סהדי כיון שמדעתו רוצה לשחררו אינו מקפיד ליתן דוקא בתורת שליחות להולכה ואדרבה כיון שאפשר לו לקיים מחשבתו מיד שהרי אם נעשה שליח לקבלה נגמר השיחרור מיד ואין צורך עוד להגיע השטר שיחרור ליד העבד ומש"ה אמרינן תן כזכי משא"כ במתנה דלעולם אי אפשר להתקיים מחשבתו מיד אלא לכשיגיע ליד המקבל מתנה ואי אמר לא בעינא נתבטלה המתנה לגמרי ואף אם רוצה המקבל מתנה בכך מ"מ לא שייך שליחות לקבלה בכה"ג אלא שליח להבאה שהרי רוצה שיגיע המתנה דוקא לידו א"כ לא אמרינן דתן והתקבל משמע אלא תן והולך כן נ"ל ועיין עוד בסמוך. ועל דברי התוספות שכתבו הטעם דבעבד תן כזכי משום דעביד ליה נייח נפשיה כו' יש לדקדק דהא במתנה נמי אמרי' בכמה דוכתי דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה וצ"ע. ואף לפמ"ש לעיל דשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבעבד נמי אע"ג דאין יכול לחזור בו אפ"ה לא הוי שיחרור עד דמטיא לידו דעבד ולפ"ז לא שייך החילוק שכתבתי בין מתנה לשיחרור אלא דלדידהו בלא"ה לק"מ שהרמב"ם ז"ל כתב להדיא דבמתנה נמי כל האומר תנו כאומר זכו דמי ומחלק בין הולך לתן עיין בהלכות זכיה ומתנה:

דף יב עמוד א

בא"ד ומדקדק רבינו תם דיש חילוק בין מתנה למלוה כו' עכ"ל. התוספות סתמו דבריהם ולא פירשו הטעם לחלק בין מתנה למלוה ולכאורה היה נראה משום דמתנה ליתא בע"כ דאי אמר מקבל מתנה לא ניחא לי בטלה המתנה לגמרי ומש"ה לא הוי תן כזכי דאינו רוצה להפקיע מרשותו עד שיגיע ליד המקבל אי לאו דאמר בהדיא זכי משא"כ בפרעון חוב דהוא בע"כ אמרינן שפיר תן כזכי ועוד דלא ניחא ליה להיות עבד לוה לאיש מלוה וכה"ג כתבו התוספות לעיל גבי קידושין דליתא בע"כ מש"ה פשיטא דיכול לחזור בו וכן כתב מהרש"א ז"ל בשמעתין אבל התוספות ודאי לא נחתו לזה דא"כ למה הוצרכו לפ' בעבד משום דעביד ליה נייח נפשיה ותיפוק ליה דשיחרור איתא בע"כ אלא ע"כ דלא נחתו כאן לחלק בכך מהאי טעמא ובחידושי הרשב"א ז"ל בקידושין מצאתי דבמתנה לא הוי זכות כ"כ דאיכא דלא ניחא ליה במתנה כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא גבי גוד או איגוד אי במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחיה ע"ש ודו"ק:

בד"ה בגיטי נשים כו' בירושלמי בעי הרי שהיה עבדו של קצין הרי חובה הוא לעבד כו' עכ"ל. ויש לדקדק מה קושיא דודאי כשהוא עבדו של קצין והעבד אומר דלא ניחא ליה דפשיטא שאין זה נעשה שלוחו בע"כ דנהי דזכין לאדם שלא בפניו היינו שלא מדעתו אבל בע"כ מיהא לא אשכחן וכה"ג ודאי לא אמרי רבנן דאין יכול לחזור בו כיון שאין זה שליח לקבלה. ודין זה מבואר כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בפ"ק דקידושין גבי בכסף ובשטר ע"י אחרים ע"ש. וכן איתא בטוא"ע סי' קמ"א גבי גט. והנראה בזה דהא דמקשה הירושלמי הרי שהיה עבדו של קצין היינו שאפי' אם העבד רוצה בשיחרור לבסוף מ"מ כיון דבשעת קבלתו של זה לא פסיקא מילתא שהוא זכות לעבד לא שייך לומר זכין לאדם שלא בפניו וא"כ אין כאן שליחות לקבלה ואפילו אם העבד רוצה בסוף אפ"ה לא ליהוי משוחרר כיון שחזר בו הרב ביני ביני וגם זה הדין מבואר בא"ע סי' קמ"א לענין גט אשה שאף שראינו שהיתה מהדרת לבקש גט וגם בסוף אומרת דניחא לה אפילו הכי לא הוי שליח לקבלה בכה"ג דסתם גיטי נשים חוב הוא לה וזה ברור ודו"ק:

בא"ד הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דנהי דבמוכה שחין לא מיתדר לה (בהדיא) אפ"ה חוב הוא לה מצד המזונות וליכא למימר כגון שהיא אומרת בפירוש שהגירושין יפין לה יותר שהרי בסמוך כתבנו מבואר דלא תליא מידי במה שהיא אומרת בתחלה ובסוף כ"א במאי דניחא מסתמא תליא מילתא ושלא יהא שום צד חובה כמבואר לקמן בשמעתין דקאמר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. מיהו נראה דהא דקתני במתניתין דחוב הוא לאשה מצד המזונות אין זה עיקר הטעם דרוב נשים מעשה ידיהם מספיקים למזונותיהם כמ"ש התוספות בסמוך דלא ספקה לא שכיח וא"כ אין זה חובה אלא הגירושין בעצמם הן חוב דטב למיתב טן דו וא"כ מקשה שפיר הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין וכגון שמעשה ידיה מספיקין למזונותיה כן נ"ל. ומה שנחלקו הפוסקים בענין גט מומר ולא הביאו הטעם דמזונות היינו משום דסתם מומר אינו מעלה מזונות לאשתו. מיהו כל זה לשיטת הירושלמי אבל בגמרא דידן מסקינן בפרק האשה שהלכה דאפי' במקום קטטה נמי לא שייך לזכות גט ע"י אחר משום דטב למיתב טן דו ובפרק המדיר משמע דאפילו במוכה שחין נמי אמרינן טב למיתב טן דו וא"כ צ"ע ועיין בטוא"ע סי' ק"מ לענין גט מומר ובב"י שם לענין מוכה שחין ובש"ע שם:

בא"ד לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעת כו' עכ"ל. עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ומילי דסברא נינהו אבל מ"מ הקושיא במקומה עומדת דלא משני הירושלמי מידי אמתניתין דהא תליא טעמא בהדיא משום שאם ירצה שלא לזונו ואי כשיטת מהרש"א ז"ל הו"ל למימר בהדיא דבעבד אין יכול לחזור בו משום דיכול למוכרו לגמרי בע"כ ע"י אחר משא"כ באשה ולענ"ד נראה לפרש בע"א משום דעיקר קושיית הירושלמי הרי שהיה עבדו של קצין ויודע בו העבד שלא יאמר לו עשה עמי ואיני זנך וכן למאי דמשני בא"ל צאי מעשה ידיך וכיון שהוא קצין יודע בו שאינו מקפיד על המזונות ויתן לו בריוח ואף שעכשיו רוצה לשחררו מ"מ שמא יחזור בו נמצא שקבלת השיחרור הוא חוב מצד המזונות עצמן וע"ז משני דכיון שיכול למכרו לאחר א"כ ודאי זכות הוא לו להיות בן חורין דאף אם הוא עבדו של קצין אעפ"כ מפחד תמיד שמא ימכרנו לאיש בזוי ונקלה ויהיה עבד לו והלה יאמר עשה עמי ואיני זנך נמצא שהשיחרור הוא לעולם זכות גמור. משא"כ באשה לעולם הוא חוב דאע"ג דעכשיו ספקה זימנין דלא ספקה ויצטרך להשלים וכוונת הירושלמי דמה שאמר אין יכול לגרש אשתו שלא מדעתה פירוש שאינו יכול להפקיע ממנה מזונות שלא מדעתה כן נ"ל נכון ואף דלענין האשה אין הלשון מכוון כבר כתבתי דמילתא דאשה לא נקיט בלא"ה אלא אגב גררא וק"ל:

גמ' ש"מ יכול הרב לומר לעבד כו' וי"ל טובא דמהיכי תיתי בעי למידק ממתני' דיכול לומר דהא במתני' אין הרב חפץ כלל בעבודת העבד שהרי נותן לו גט שיחרור אלא דהתנא יהיב טעמא למילתיה דלא תימא שקבלת השיחרור הוא חוב מצד הפקעת המזונות על זה קאמר שפיר דאין כאן חוב דבלא"ה רשאי שלא לזונו עוד כיון שאינו חפץ עוד בעבודתו משא"כ באשה דלעולם חייב במזונות עד דמטי גיטא לידה אבל היכא דשקיל הרב מעשה ידי העבד לעולם אימא לך דאין יכול לומר והנלע"ד בזה דהמקשה סובר דהא דקאמר מתני' שאם ירצה שלא לזונו רשאי אין כוונתו לשלול ולומר דאין כאן חוב לעבד מצד הפקעת המזונות כדפרישית וכפרש"י במתני' דקשיא ליה למקשה דא"כ מאי האי דקאמר שאם ירצה שלא לזונו רשאי ותיפוק ליה דאפילו אינו רשאי נמי אין כאן חוב העבד דאף שע"י השיחרור יפטור הרב לזונו האיכא מיהא מעשה ידיו ויתפרנס ממעשה ידיו דרוב עבדים מעשה ידיהם מספיקים למזונות כדאמרינן בשמעתין אע"כ דעיקר כוונת התנא במאי דקאמר שאם ירצה שלא לזונו רשאי היינו שזה הוא הזכות של העבד ומש"ה נעשה שלוחו שלא בפניו דתנא דמתני' לא נחית לטעמא דמתירו בבת חורין אלא הזכות הוא מצד המזונות עצמן וא"כ מדייק הש"ס שפיר דלא מצינן שום זכות מצד המזונות אלא אי אמרינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דאי ס"ד אין יכול לא מצינו זכות בזה השיחרור לענין מזונות דלעולם קודם השיחרור נמי יש לו מזונות או מן הרב או ממעשי ידי עצמו והתרצן משני דבא"ל צאי מעשה ידיך כו' והיינו כדמסיק בדלא ספיק ולפ"ז כוונת התנא לאו כדס"ד דאזכותא קא מהדר שהזכות הוא מצד המזונות אלא כוונת התנא לשלול מניעת החוב דזכות איכא בלא"ה אי משום שמתירו בבת חורין ואי משום מעשה ידיו דע"פ הרוב עודפין על המזונות אלא כי היכי דלא תימא נהי שהוא זכות מצד זה איכא נמי חוב מצד אחר דזימנין דלא ספיק על זה קאמר התנא דמתני' שאם ירצה שלא לזונו רשאי וא"כ בדלא ספיק לעולם א"צ להשלים וממילא אין כאן חוב כלל והזכות כדקאי קאי. כן נלע"ד אבל מלשון התוספות נראה דלא נחתו להאי סברא לפמ"ש בסוף ד"ה עבד נמי ויבואר בסמוך לפי שיטתם ע"ש ודו"ק:

רש"י בד"ה ועבד נמי כו' אבל אשה כך התנה בכתובתה כו' עכ"ל. נראה שכוונתו בזה דלא תקשי מאי פסקא דבאשה חייב להשלים בדלא ספקה טפי מעבד דהתינח למ"ד בכתובות דמזונות עיקר אי מדאורייתא אי מדרבנן ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות א"כ פשיטא בדלא ספקה צריך להשלים לה כל מזונותיה משלם כיון דמזונות עיקר אבל לריש לקיש דאמר בכתובות דמעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה א"כ איכא למימר דבדלא ספקה א"צ להשלים דיכול הבעל למימר אי אפשי בתקנת חכמים כמו שהקשו התוספות שם בפ' נערה דף מ"ו לכך כתב רש"י שכך התנה בכתובתה ולפ"ז ליכא למ"ד דמצי הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך וכ"כ שם התוס' אלא שלא נתנו טעם לדבר ואפשר שכיוונו למאי שכתב רש"י ז"ל כאן דמספר כתובתה נלמד ובאמת דמדברי ריש לקיש גופא מוכח כן דקאמר מעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה משמע דשתי תקנות תקנו וא"כ קשה דתקנה דמזונות למה דמעיקרא שתיקנו מעשה ידיה לבעל ממילא נתחייב הבעל במזונות דהא מילתא דפשיטא היא שאין הבעל יכול לומר לאשתו עשה עמי ואיני זנך מק"ו דעבד עברי דכתיב כי טוב לו עמך כ"ש אשתו כדאמרינן פרק אף על פי דף נ"ז אע"כ דאפ"ה הוצרכו לתקנה דמזונות לענין שלא יוכל הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא לעולם צריך להשלים כן נראה לי נכון ודו"ק:

גמרא עבד נמי בדלא ספיק. ולכאורה יש לדקדק דכל האי שקלא וטריא דמייתי הש"ס לדקדק מדכוותיה גבי אשה אין לו מקום בסוגיא דמעיקרא דמשני דאיירי דא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ע"כ כוונת התנא דא"צ להשלים בדלא ספיק דאלת"ה מאי איכפת לן במאי דרשאי שלא לזונו ויכול לומר צא מעשה ידיך דאכתי אין כאן לא זכות ולא מניעת חוב בקבלת השיחרור שהרי זולת השיחרור נמי יפרנס עצמו במעשה ידיו אע"כ דנפקא מיניה דלא תימא שהוא חוב אי לא ספיק וא"כ תיכף יכול להקשות אי לא ספיק יצטרך להשלים אי ס"ד דאין יכול לומר צא מעשה ידיך וכמ"ש התוס' דהא בהא תליא ובשלמא אם נפרש דסוגיא דשמעתין תליא בג"ש דלה לה מאשה דמ"ד דאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך היינו מחמת ג"ש א"כ אתי שפיר דהא דמקשה עבד נמי דלא ספיק היינו לבתר דדייק דבאשה צריך להשלים בדלא ספקה אם כן בעבד נמי חייב בג"ש דלה לה מאשה ותיקשי למ"ד מזונות אשה דאורייתא אם כן ה"ה בעבד. אבל מלשון רש"י ז"ל ותוספות משמע דלא איירי הכא מג"ש וכמו שכתבתי א"כ צ"ע ויתיישב בסמוך בל' התוספות:

תוספות בד"ה עבד נמי וא"ת אטו משום דלא ספיק כו' עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהת התוספות דמאי קושיא אין ה"נ דהמקשה סבר דחייב להשלים בדלא ספיק כיון דמקמי הכי הוי שקיל העדפה ותדע דהא רשב"ג סובר דקושטא דמילתא יכול העבד לומר בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות ואוקמינן דלא ספיק וא"כ המקשה דהכא נמי איירי בהאי גוונא גופא דתנא דמתניתין פסיק ותני דלעולם קבלת השיחרור אין בו חוב ואמאי הא בשנת בצורת הוא חוב גמור אי לא ספיק אליבא דרשב"ג. מיהו בגופא דמילתא לדינא נראה ברור דמילתא דפשיטא היא דאין חייב להשלים אע"ג דזימנין שקיל העדפה ותדע דהא האב זוכה במעשה ידי בתו ואפ"ה תנן בכתובות פרק נערה שאין האב חייב במזונות בתו ונהי דע"כ איירי בא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך דאל"כ הא ודאי חייב במזונות תחת מעשה ידיה דהא פשיטא לן דאין האב יכול לומר לבתו עשה עמי ואיני זנך כדאמרינן בהחובל מק"ו דע"ע אע"כ בדא"ל צאי מעשה ידיך וקמ"ל דאין חייב במזונות בתו והיינו לענין שא"צ להשלים בדלא ספקה א"כ כ"ש בעבד אבל התוס' ודאי לא נחתו להכי ומכח סברא גופא מקשו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דרשב"ג גופא לא קאמר אלא כשהרב אינו רוצה לשחררו דמצי העבד לומר או פרנסני או הוציאני לחירות משא"כ במתניתין דאיירי שהרב רוצה לשחררו אלא דאנן אמרינן שהשיחרור אינו כלום שהוא חוב לעבד דאפשר שישמיט עצמו לקבל השיחרור ובתוך כך יהא רבו חייב לזונו וע"ז מקשו התוס' שפיר דמהיכי תיתי יהא חייב לזונו כיון דא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך והעבד לא מצי למימר או פרנסני או הוציאני לחירות שהרי אינו רוצה להשתחרר ובזה א"ש נמי דלא תיקשי לרשב"ג א"כ בבתו נמי אמאי אמרינן שאין חייב לזונה אע"ג דשקיל מעשה ידיה וא"צ להשלים בדלא ספקה ומשמע דאף בשני בצורת והיינו משום דהתם לא שייך לומר או פרנסני או הוציאני לחירות אלא דלפ"ז לא א"ש תירוץ התוס' דרגיל הוא שהולך ועובד כו' ותיפוק ליה שהרב אינו רוצה בעבודתו אלא לשחררו ועיי' מה שכתבתי לעיל בזה ויש ליישב ודוק היטב:

בא"ד ואור"י דס"ד דרגילות הוא שעבד עצמו כו' עכ"ל. בסמוך כתבתי שיש לדקדק ותיפוק ליה שהרב אינו רוצה בעבודתו שהרי רוצה לשחררו מיהא בהא מצינן למימר דאפ"ה מקשה שפיר דסוף סוף קבלת השיחרור הוא חוב דשמא יחזור בו הרב בתוך כך מלשחררו וממילא יהא חייב לזונו להשלים בדלא ספיק דנהי דודאי אין רגילות שיחזור בו הרב ממה שאמר צא מעשה ידיך כיון דעכשיו לא ספיק ואטו בשופטני עסקינן מ"מ כיון דמעצמו עובד את רבו יהא חייב לזונו בתוך כך אבל ממה שדקדקתי בסמוך מהא דרשב"ג לא יתכן לפרש כן ע"כ צ"ע ודו"ק. ע"ש במה שכתבו דס"ד דרגילות הוא כו' כבר הקשיתי לשאול כיון דמכח סברא מקשה כן א"כ כל האריכות דמייתי מדכוות' גבי אשה הוא אך למותר וכמ"ש בסמוך. מיהא יש ליישב דסברא זו גופא שנתחייב במזונות מחמת שעובדו מעצמו לאו סברא אלימתא היא ולא ידעינן לה אלא מדיוקא דאשה והיינו לפמ"ש בסמוך דבאשה גופא תיקשי אמאי פשיטא ליה בדלא ספקה שחייב להשלים תינח למ"ד מזונות עיקר אבל למ"ד מעשה ידיה עיקר אמאי אין יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואף שכתבתי דמעיקרא כך תיקנו מ"מ היא גופא תיקשי דהא קאמר בהדיא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אע"כ דהיינו נמי מה"ט גופא כיון דאף בדאמר לה צאי מעשה ידיך אפ"ה רגילות הוא שהאשה עושה לו לצרכי הבית וכמבואר בפוסקים דאף באומרת איני ניזונת ואיני עושה אפ"ה צריכה לעשות צרכי הבית ומש"ה חייב להשלים בדלא ספקה אף בדא"ל צאי מעשה ידיך למ"ד מעשה ידיה עיקר וא"כ מקשה שפיר א"כ בעבד נמי יש לחייבו מחמת האי סברא גופא כן נ"ל ויש ליישב עוד בדרך אחר עפמ"ש בסמוך ואין להאריך:

בד"ה מאי שנא לערי מקלט פי' אא"ב יכול כו' עכ"ל. נראה בכונתם דודאי אגופא דברייתא לא שייך בלא"ה להקשות מ"ש לערי מקלט דאיכא למימר דוקא בערי מקלט אין חייב לזונו בדלא ספיק בדא"ל צא מעשה ידיך והיינו כיון שאין עובד לרבו כלל משא"כ כשהוא אצלו אף בדא"ל צא כו' והיינו כסברת המקשה דחייב להשלים בדלא ספיק כיון שרגילות הוא שעובדו מעצמו אלא דעיקר כוונת התוס' דלמאי דבעי למידק מעיקרא מברייתא דערי מקלט דמצי למימר עשה עמי ואיני זנך וא"כ תיקשי ליה מ"ש לערי מקלט ומפרשי' התוס' דלא קשיא מידי ודו"ק:

בד"ה מספקת מאי למימרא אא"ב כולה בדספקה תנא סיפא כו' עכ"ל. נראה דפשיטא להו דלעולם אי אפשר לפרש סיפא דברייתא בדלא ספקה דא"כ אמאי רשאי לומר צאי מעשה ידיך הא חייב במזונות ופשיטא דחייב להשלים ואף דלפמ"ש לעיל היה אפשר לומר דלמ"ד מעשה ידיה עיקר א"כ מסברא מצי הבעל לומר צאי כו' דלא ניחא ליה בתקנת חכמים אלא דאפ"ה מודה דחייב להשלים בדלא ספקה היינו לפי דמ"מ היא עושה צרכי הבית כמ"ש בשם הפוסקים וא"כ הכא שגלתה לערי מקלט לא שייך האי טעמא דצורכי הבית מש"ה קתני דאם אמר לה צאי כו' רשאי אלא לפי דקי"ל הלכה כמ"ד מזונות עיקר א"א לפרש אלא א"כ בדספקה והסוגיא כפירוש התוס' וק"ל:

דף יב עמוד ב

גמרא בפחות פחות משוה פרוטה. והא דקאמר לוה ואוכל אמאי לא קאמר בכה"ג שעושה פחות פחות מש"פ ומוכר ואוכל משום דפחות מש"פ לאו ממונא הוא ולא שייך ביה מכירה אם לא כשמצרף לש"פ ואז חל הקדש על הפרוטה משא"כ לענין פרעון א"ש ואיירי שעושה מלאכה אצל המלוה עצמו וכי גמר מלאכה בפחות מש"פ נותנו לו בתורת פרעון וזכה בה המלוה כן נ"ל:

שם ה"נ מסתברא דאמר רב המקדיש מעשה ידי עבדו כו' מאן דבעי נפלחיה ע"כ. וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דמילתא דרב בהאי מימרא נמי איירי בעבד כנעני דומיא דמימרא דלעיל דאל"כ הוי מצי לאוקמי מימרא דהכא בעבד עברי שיכול להקדיש מעשה ידיו כל זמן שהוא אצלו ומש"ה עושה ואוכל דבע"ע כולי עלמא מודו דאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך דכתיב כי טוב לו עמך כדאיתא בפ' אע"פ ובפ' החובל אע"כ דפשיטא לתלמודא דלישנא דרב איירי בעבד כנעני:

תוספות בד"ה ש"מ יכול ש"מ וא"ת ר' יוחנן היכי מוקי כו' כדפריך לעיל כו' עכ"ל. פי' דמילתא דרשב"ג ע"כ לא מיתוקמא אלא בדא"ל צא מעשה ידיך דא"א לומר דס"ל יכול דא"כ מ"ש שני בצורת דנקט דכיון דיכול לומר עשה עמי לעולם כשני בצורת הוא כדפרש"י לעיל אע"כ דס"ל אינו יכול ובדא"ל צא כו' ובדלא ספיק וא"כ ממילא לית לן למימר דרבנן דקאמרי הרשות ביד רבו היינו משום דיכול דמסתמא אמילתא דרשב"ג קאי דאיירי בדא"ל צא דווקא הא לאו הכי אינו יכול דמהיכי תיתי נאמר דרשב"ג ורבנן פליגי פלוגתא רחוקה דרבנן סברי דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך לגמרי ורשב"ג סובר דאפילו להשלים צריך בדלא ספיק ואין יכול לומר צא כו' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וע"כ דכ"ע סברי אין יכול כן נ"ל בכוונת התוספות וק"ל:

גמרא לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי כו' דוקא לענין רפואתו שייך לאוקמי בהכי אבל לענין שבת לא שייך לשנות נמי כה"ג דאמדוה לחמשה יומי ואיתסי בתלתא יומי וקמ"ל דנותן כל השבת של חמשה ימים לרבו אע"ג דצער דעבד הוא משום דבשבת לא שייך אומדנא אלא המזיק נותן שבת שבכל יום ויום כמבואר בפוסקים. ומ"ש התוס' בד"ה רפואתו דידיה הוא עיין מה שכתבתי בזה בפ' החובל:

תוספות בד"ה וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השיחרור כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל דהאי קושיא הוי מצי לאקשויי נמי לעיל לענין מזונות דמאי קאמר אם ירצה שלא לזון רשאי סוף דבר חוב הוא לו זה השיחרור דמפסיד ליה ודאי מזונות מהשתא זהו תורף הקושיא עיין מה שתירצו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ואני לא זכיתי להבין דבריהם שאיני רואה שום קושיא בדברי התוס' דעיקר קושייתם כיון דהשתא משמע לן ברייתא דהכא שהעבד רוצה טפי בעבדות מלהיות משוחרר משום תרומה א"כ מקשו שפיר מאי האי דקאמר אי בעי זריק ליה גיטא דסוף סוף חוב הוא לו זה השיחרור דהא אי משחרר ליה בתר הכי לא מפסיד מידי ומ"מ ניחא ליה ברווחא דביני ביני דשמא לא יזרוק לו ויאכל תרומה משא"כ לעיל לענין מזונות לא שייך כלל להקשות כן כיון דבלא השיחרור נמי אינו צריך לזונו וא"כ אנן סהדי שאינו רוצה להיות עבד בחנם ולמות ברעב למ"ד יכול וכן למ"ד אינו יכול הא לא ספיק וא"כ ודאי השיחרור הוא זכות גמור למאן דאמר יכול וכן למאן דאמר אינו יכול מרויח לענין העדפה להשלים זימנין דלא ספיק ודברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל צריכין עיון:

דף יג עמוד א

משנה האומר תן גט זה לעבדי כו' ופרש"י ז"ל דל"ג תן כו' שלא מסרו ליד שליח כו' וכן כתבו התוס'. וכבר כתבתי זה פעמים בדף ט' ובדף י"א שהרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו להדיא דאיירי שמסרו ליד השליח ואפ"ה לא יתנו לאחר מיתה דנהי שאין יכול לחזור בו מ"מ לא הוי שיחרור עד דמטא לידיה דעבד ואין שיחרור לאחר מיתה וזכו בו היורשים ואין להקשות על שיטה זו דכיון דלא היה יכול לחזור בו בודאי נתייאש ממנו וליהוי כהפקיר עבדו ומת דאיכא למ"ד א"צ גט שיחרור ואיכא מ"ד אין לו תקנה דיש לומר דשאני התם שאמר בלשון הפקר משא"כ לשון שיחרור לא מהני עד דמטא לידיה. אבל אי קשיא לי הא קשיא על שיטה זו דא"כ אמאי מהדר תלמודא לאוקמי סיפא דמתניתין תנו מנה לפלוני במעמד שלשתן או בשכיב מרע ואמאי לא מוקי בפשיטות דומיא דרישא שמסר המנה לשליח ומש"ה יתנו לאחר מיתה שהרי הרמב"ם ז"ל כתב להדיא בהל' זכיה ומתנה דבמתנה אמרינן תן כזכי ודלא כמ"ש התוס' לעיל לחלק בין חוב למתנה וא"כ תיקשי אמאי לא מוקי לה בהאי טעמא גופא ועוד דלמאי דמוקי לה במעמד שלשתן לא ידעינן האי מילתא ממתניתין כיון דמיתוקמא כפשטא משום תן כזכי וליכא למימר דלא מיתוקמא בהכי משום דלא קתני תן מנה זה וכעין שכתבו התוספות בשמעתין וכ"כ התוספות לעיל דף י"א אלא דלכאורה דדוקא לשיטת התוספות שייך לדקדק כן כיון דבריש דמתניתין לא איירי כלל שמסר בתורת שליחות וזכי' א"כ אי ס"ד דסיפא איירי בכה"ג הו"ל לפרושי בהדיא תן מנה זה משא"כ לשיטת הרמב"ם דרישא איירי שמסר בתורת שליחות ואמר תן לשליח א"כ ממילא משמע דסיפא איירי בהכי אע"ג דלא תנא זה דומיא דהולך מנה לפלוני וליכא למימר נמי דהרמב"ם ז"ל סובר דבמתנה נמי נהי דאמרינן תן כזכי היינו שאין יכול לחזור בו אבל מ"מ לא הוי מתנה עד דמטי ליד המקבל ומש"ה לא יתנו לאחר מיתה אלא שאין טעם לדבר דדוקא בשיחרור שייך לומר כן משום דאין שיחרור לאחר מיתה משא"כ במתנה ועוד דלקמן גבי מת משלח משמע להדיא דדוקא בשיחרור למ"ד הולך לאו כזכי לא יתנו אחר מיתה אבל למ"ד דהוי כזכי יתנו אף לאחר מיתה וכ"ש תן דמהני לרמב"ם ז"ל כזכי דמהני אף לאחר מיתה וא"כ צ"ע הרמב"ם ז"ל אמאי לא מוקי לה בהכי ויש ליישב ממה שאכתוב סמוך גבי מעמד שלשתן ומה שיש להקשות על שיטה זו מהא דדייקינן לקמן טעמא דאמר תן וכמו שכתבו התוספות דמה"ט לא גרסינן זה יבואר לקמן בסמוך:

תוספות בד"ה תנו מנה לפלוני כו' ואע"ג דלא הוי רישא דומיא כו' היינו משום דאית לן לאוקמי כולה בחד גברא. ויש להקשות דהא בב"ב פ' שמת דף קנ"א דייקינן בגמרא דמתנת ש"מ לא בעי קנין ממתני' דהכא דקתני תנו מנה לפלוני דומיא דרישא מה גט דלא קני מיניה מתנה נמי דלא קני מיניה כו' ולפירוש התוס' דכאן לא שייך לדקדק כן דהא בלא"ה לא איכפת לן בהכי דלא הוי דומיא דרישא אלא דליהוי בחד גברא. ונראה ליישב דהתם הכי קשיא ליה לתלמודא כיון דברישא לא שייך קנין א"כ אי ס"ד דבסיפא בעינן קנין הו"ל לפרושי כי היכי דלא ליטעי דבמתנת ש"מ במקצת נמי אמרינן ככתובים ומסורים דמי ולא בעינן קנין דהא לא אשכחן בהדיא במתניתין בשום דוכתא דבמתנת ש"מ במקצת בעי קנין משא"כ הכא למאן דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן אע"ג דרישא לא איירי במעמד ג' אפ"ה ממילא ידעינן דבע"כ סיפא איירי במעמד שלשתן דאל"כ אמאי יתנו לאחר מיתה דפשיטא לן דבאמירה בעלמא לא קני בבריא אע"כ במעמד ג' איירי כן נ"ל. ועי"ל דהתם הכי קאמר כיון דרישא איירי בלא קנין א"כ בתנו מנה מצי לאיפלוגי דבלא קנין לא יתנו לאחר מיתה ובקנין יתנו לאחר מיתה אלא דלפ"ז לא הוי משני התם נמי שפיר דאיירי במצוה מחמת מיתה או במחלק כל נכסיו דא"כ אכתי תיקשי ליפלוג בממון גופא היכא דאין מצוה מחמת מיתה ואין מחלק כל נכסיו אע"כ דניחא ליה למיתני רישא רבותא בגיטין ושחרור גופא כמ"ש התוספות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצריך לפרש כפירוש הראשון ודו"ק:

בד"ה והא לא משך תימה מאי פריך הא קי"ל מצוה לקיים כו' עכ"ל. ומהא דקתני ברישא בשיחרור לא יתנו לאחר מיתה לא מצי לאוכוחי דתנא דמתניתין לית ליה מצוה לקיים מדאין כופין את היורשים לשחרר כמו בפ' השולח (לקמן ד' מ' ע"א) בעובדא דר' דימי דשאני התם כיון שציוה להם לשחרר לאחר מותו שייך לומר מצוה לקיים וכופין אותם משא"כ הכא שלא ציוה להם שישחררוהו הם אלא אמר ליתן לו גט שיחרור בשמו וכיון שמת לא מצינן לקיים דבריו בזה דאין שיחרור לאחר מיתה וכמ"ש התוס' לקמן בשמעתין כרבנן דירושלמי ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בזה:

בא"ד ועוד מפר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים כו' וכן משמע בפ' מי שמת גבי איסור גיורא כו' עכ"ל. שם בפ' מי שמת האריכו התוס' מאד בזה ליישב כל הסוגיא בזה ע"ש ונראה מדבריהם דפשיטא להו דכל היכא דאמרינן מצוה לקיים כופין על כך והב"ד מוציאין בע"כ מיד המוחזק ואזלי בזה לשיטתייהו שכתבו בפ' הכותב דף פ"ו דכל היכא דאמרינן מצוה כופין אפי' במצוה דרבנן והוכיחו כן מההיא דפ' השולח דאמרינן כופין את היורשים לכתוב גט שיחרור משום דמצוה לקיים דברי המת לכך הוכרחו לפרש דהא דאמרינן גבי מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם דאין כופין כשלא הניח להם אחריות נכסין אלא מטלטלין היינו משום דאתינן עלה מכח מצות כיבוד שהוא מצוה שמתן שכרה בצידה שאין הב"ד מוזהרין עליה ע"ש וכ"כ הטוח"מ בסי' ק"ו ולפ"ז קשיא להו מעובדא דאיסור גיורא שהרי רבא מחוייב להחזיר מן הדין אע"כ דלא שייך מצוה לקיים אלא כשהופקד מתחלה לשם כך ובהא מתיישבא להו הסוגיא דהכא. אלא דמלשון רש"י ז"ל בשמעתין שכתב להדיא דסוגיא דהכא היינו אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים א"כ משמע להדיא דמאן דאית ליה מצוה לקיים היינו אף כשלא הושלש לידו לשם כך וא"כ תיקשי ליה מעובדא דאיסור גיורא ושאר קושיות והנלע"ד בזה דרש"י ז"ל לשיטתו שכתב להדיא בפ' מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא דארעא דההיא דמצוה על היתומים לפרוע ואין כופין היינו משום דמצוה דרבנן היא ואין כופין והתוס' בפ' הכותב הקשו ע"ז מההיא דפ' השולח דאמרינן כופין היורשים לשחרר אע"ג דליכא אלא מצוה דרבנן. ולענ"ד יש ליישב דבלא"ה ע"כ א"א לפרש כוונת רש"י ז"ל דבכל מצוה דרבנן אין כופין שהרי מצינו בכמה דינים שתקנו חכמים דכופין אף להוציא מיד היורשים כגון במתנת שכ"מ וכן במעמד שלשתן דשמעתין דאע"ג דכל הני מדרבנן אפ"ה כופין וכן הוא הדין דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו אע"כ דכוונת רש"י ז"ל דהכי משמע לישנא דמצוה על היתומים דלשון מיותר הוא אע"כ דתחלת התקנה כן היה דליכא אלא מצוה אבל לא תיקנו להוציא ממון מיד המוחזק בע"כ ולפ"ז נוכל לומר דהא דמצוה לקיים דברי המת משמע מצד הלשון דליכא אלא מצוה אבל אין מוציאין מיד המוחזק דאל"כ למה אמרו בלשון מצוה ומאי שנא ממתנת שכ"מ שלא נאמרה בזה הלשון אע"כ דעיקר התקנה כך היה דליכא אלא מצוה ואין כופין וכן משמע הא דקאמר בפ' הכותב לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה והיינו משום דלשון מצוה משמע ליה הכי. וע"ז השיב לו דכיון שהוא מצות עשה מן התורה כופין עד שתצא נפשו וממילא משמע דבמילי דרבנן היכא דמצינו זה הלשון מצוה לענין ממון אין כופין ולא תיקשי ליה מהא דהשולח שכופין היורשים לשחרר דהתם לא היו היורשים מוחזקין כלל אלא העבד זכה עצמו מיד בשעת מיתה קודם שזכו היורשים כיון דאיכא מצוה ולא גרע מהיכא שהממון ביד השליש דמטעם מצוה אמרינן שהשליש או השליח מחוייבים לקיים דברי המת ולא אתינן אלא לאפוקי היכא שהמוחזק רוצה להחזיקן לעצמו שאין כח ביד הב"ד להוציא ומה שאמרו בפ' השולח היינו לענין שצריכין לכתוב גט שיחרור כיון שכבר זכה העבד בעצמו לענין השיעבוד וכן ההיא דכופין היורשים ועושין לה קורת רוח היינו מה"ט שהיא זכתה בעצמה לענין השיעבוד ואף התוספות הוכרחו לחלק בפ' מי שמת לענין ההיא דשיחרור אלא שלא כתבו הטעם ובמה שכתבתי נכון הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל סברא זו בשמעתין בשם הרמב"ן ז"ל נמצא דלשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר ההיא דאיסור גיור' שהרי רבא רצה להחזיק לעצמו ובכה"ג לא תקנו חכמים להוציא מיד המוחזק ולפ"ז לא צריכינן אליבא דרש"י ז"ל לפרש כשיטת התוס' דלא שייך מצוה אלא כשהושלש מתחלה לכך אלא לרש"י ז"ל בכל ענין אמרינן מצוה היכא שאין אנו צריכין להוציא הממון מחזקתו ומשום דבשמעתין משמע דאף שהממון ביד אחר קאיירי דהא מוקי לה במעמד שלשתן ומש"ה קשיא ליה ותיפוק ליה דיתנו לאחר מיתה לכך הוכרח לפרש דסוגיא דשמעתין אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים כו' כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל. וראיה גדולה לזה הסוגיא בפ' גט פשוט דאמרינן שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין ומקשינן עלה מלוה ע"פ היא ואינו גובה מן היורשים וקשיא לן מאי קושיא הא אפי' בלא פריעת ב"ח מחוייבים לקיים דברי המת והתוס' כתבו שם קצת בענין זו הקושיא ותירצו דכיון דבתורת פרעון מצוה ליתן גרע טפי ממתנת שכ"מ ע"ש והוא תמוה מאד דאטו משום דאיכא תרי מצות מצוה לקיים ומצוה על היתומים לפרוע גרע טפי ולפמ"ש א"ש דבמצוה לקיים אין להוציא מיד היורשין בע"כ. (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע אח"ז עיינתי בחידושי הרשב"א שהביא ג"כ ראיה זו בסוף דבריו דמאותה סוגיא דפ' גט פשוט רוצה לסתור דברי הרמב"ן ז"ל דס"ל דמשום מלדה"מ כופין היורשים ע"ש ובלשון הר"ן ז"ל) אף דלשיטת התוספות נמי א"ש כיון שלא הושלש לשם כך אבל רש"י ז"ל ע"כ לא נחית לזה כמ"ש. ואל תשיבני דמ"מ היאך רצה רבא להחזיק לעצמו אתו לא היה רוצה לקיים המצוה אלא דאין זה קושיא דבלא"ה קשה הא רב מרי בריה דאיסור גיורא היה לידתו בקדושה ואמרי' בפ"ק דקידושין דהמחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו וכבר הרגישו התוס' בזה בפ' מי שמת ובפ"ק דקידושין ע"ש מ"מ לשיטת רש"י ז"ל א"ש ומהאי טעמא שלא החזיר להם בתורת ירושה כ"ש שלא היה לו להחזיר משום מצוה לקיים כיון דאפי' בישראל מעליא אין כאן דין השבה לבעלים אלא מצוה בעלמא ואין כאן מקומו להאריך אולי יזכני ה' לבאר באריכות בפ"ק דקידושין ואף דלפ"ז יצא לנו דין חדש דביורשים לא שייך כפייה היפך ממה שהביא הב"י בח"מ סי' רנ"ב בשם הרשב"א ז"ל דבציוה ליורשים עיקר הדין דמצוה לקיים כופין וכן איכא נמי נ"מ להיפוך אם הוא ביד שליש שלא הושלש לשם כך מ"מ בלא"ה יש כמה חילוקי דיעות בענין זה. והנלע"ד בשיטת רש"י ז"ל כתבתי ליישב כל הסוגיא וממילא נתיישב הא שהוצרכו לתקן דברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי ובמקצת בעי קנין ולא נגעו בה מדין מצוה לקיים ולפמ"ש א"ש דבמצוה לקיים אין כופין להוציא מחזקתו כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בההיא דמצוה על היתומים ודו"ק היטב. אח"ז עיינתי בלשון הרי"ף ז"ל פ' השולח בההיא דכופין היורשין ועושין לה קורת רוח שכתב בזה הלשון מאי קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למיעבד לא כייפינן לה עכ"ל הרי ששינה לשון הש"ס שאמרו כופין אותם והוא כתב לא כייפינן להו ולענ"ד הדבר ברור שכיון למה שכתבתי דבמצוה לקיים אין כופין ושאני הכא שהיא זכתה בעצמה כיון דמצוה לקיים אינה צריכה לעשות כשאר עבדים והיינו כופין אותם דא ודא אחת היא כן נ"ל נכון בעזה"י:

גמרא אמר רב זביד לעולם בבריא וכדרב הונא. וקשיא לי א"כ אמאי קתני במתניתין יתנו לאחר מיתה ומה רבותא יש בזה לאחר מיתה טפי מבחייו ואדרבה לאחר מיתה איכא למיטעי דלאו משום דרב הונא אלא משום דמצוה לקיים דברי המת וטפי הו"ל למיתני דבחייו אין יכול לחזור בו וממילא ידענא דה"ה לאחר מיתה. ויש ליישב משום דמעמד שלשתן אינו אלא תקנת חכמים כהלכתא בלא טעמא וא"כ סד"א דלא תקנו חכמים אלא בחייו דבלא"ה החוזר בו בדברים הוא משום מחוסר אמנה משא"כ לענין יתמי איכא למימר אוקמוהו אדאורייתא כדאמרינן לענין משיכה ומי שפרע ובכמה דוכתי ואע"ג דשאני הכא שכבר זכה בחיי אביהם מ"מ מיחסר גוביינא ואגב אורחא אשמעינן דאפי' לגבי יורשים תקנו מעמד שלשתן ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דבמעמד שלשתן נמי אם חזר ומחלו מחול וממילא דאפילו יורש יכול למחול נמצא דאכתי ברשות מרא קמא קיימי וברשות יורשים וקמ"ל דאפ"ה כל זמן שלא מחלו יתן הלה אף לאחר מיתה. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל אמאי לא מוקי למתניתין מטעם דתן כזכי דא"כ מאי איריא לאחר מיתה דאיכא למיטעי משום מצוה לקיים ליתני דבחייו אין יכול לחזור בו וממילא ידענא דה"ה לאחר מיתה דלענין תן כזכי אין שום סברא לחלק דזכיה גמורה היא משא"כ לענין מעמד שלשתן איכא רבותא טפי לאחר מיתה וכ"ש לאוקימתא דשכ"מ איירי דוקא לאחר מיתה דהכא במתנת שכיב מרע בכולה איירי במחלק כל נכסיו או במצוה מחמת מיתה כדאוקמוה בפ' מי שמת דף קנ"א ובכה"ג קי"ל אם עמד חוזר וק"ל:

תוספות בד"ה אית ספרי' דגרסי כו' אכן קשה לר"י כו' בבריא נמי מצי לאוקמי בכה"ג כו' וכ"ת דלא חיישינן למנה קבור כו' א"כ לוקמי בבריא ואפילו אינן צבורין עכ"ל. פירוש דלוקמי בבריא שהודה ואמר תנו מנה לפלוני ואשמעינן דלא חיישינן שלא להשביע את עצמו כיון דאמר תנו ונראה דע"כ האי אפילו אינן צבורין שכתבו התוספות היינו דאפילו שלא אמר מנה זו אפ"ה נותנין בבריא אבל מ"מ בעינן מיהא שהיו צבורין בשום פעם דהיינו פקדון דוקא שנקרא ג"כ בלשון צבורין לרב זביד דא"א לומר דאפילו אינן צבורין כלל נותנין לאחר מיתה אפילו במלוה דמהיכי תיתי הא קי"ל מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים אפילו היכא דלא שייך שלא להשביע כדאמרינן להדיא בפ' גט פשוט אההיא דאמר מנה לפלוני בידי ואמר תנו אע"כ כדכתיבנא אלא דלפ"ז הוי מצו התוס' לאוכוחי בפשיטות דא"א לאוקמי מתני' כגירסת הספרים שמפרשים דאיירי דרך הודאה דאלת"ה תיקשי בין לרב זביד בין לר"פ אמאי לא מוקי בפשיטות הא דקאמר והוא שצבורין היינו שהם פקדון אבל אם אינן צבורין לעולם אין נותנין דאי האי תנו מנה לפלוני היינו דרך הודאה דמלוה אין נותנין משום דמלוה ע"פ א"ג מן היורשין ואם נתכוין לשם מתנה לא קנה כלל בדברים בעלמא ומש"ה בעינן צבורין דהיינו פקדון אע"כ מדלא מוקי הכי ע"כ דלשון תנו דמתניתין משמע דוקא לשון מתנה וכמסקנת התוס' ודו"ק. תו איכא למידק בדברי התוס' דאכתי מצינן לקיים גירסת הספרים הישנים ולתרץ קושית ר"י בענין זה דלעולם בבריא נמי חיישינן למנה קבור והא דלא מוקי מילתא דרב בצבורין ובבריא היינו משום דא"כ קשה מה שהקשיתי לעיל מאי איריא דקתני יתנו לאחר מיתה דאיכא למיטעי משום מצוה לקיים ליתני בחייו דאין יכול לחזור בו והיינו משום דלא שייך שלא להשביע בדאמר תנו וממילא ידעינן דנותנין לאחר מיתה דמאי שנא ובשלמא למאי שרוצה ר"י ז"ל לפרש דבבריא לא בעינן צבורין איכא למימר שפיר דהיא גופא קמ"ל דיתנו לאחר מיתה ולא חיישינן למנה קבור דרבותא זו לא שייכא אלא לאחר מיתה משא"כ הגירסא הישנה סוברת דבבריא נמי חיישינן למנה קבור וליכא לאוקמי אלא בצבורין וליכא רבותא אלא דלא שייך שלא להשביע א"כ מאי איריא לאחר מיתה ליתני מחיים ומש"ה מוקי לה בשכ"מ ובצבורין וא"כ איכא רבותא דאפילו לאחר מיתה דוקא בדאמר תנו נותנין אבל אי לא אמר תנו אין נותנין אפילו בהודאה דרך פקדון ובצבורין משום דחיישינן שמא שלא להשביע את בניו הודה ולאפוקי ממ"ד בפ' זה בורר דלא שייך טענת שלא להשביע בשכ"מ ע"ש. וממילא דלפ"ז נתיישב אליבא דגירסא ישנה דלא מוקי בבריא וההיא צבורין היינו פקדון דוקא ולאפוקי מלוה משום דמע"פ א"ג מן היורשים דא"כ תיקשי נמי מאי איריא לאחר מיתה כיון דמתניתין בפקדון איירי ועיקר הרבותא לענין דלא אמרינן שלא להשביע ואי בבריא אפי' מחיים נמי מש"ה מוקי לה במעמד שלשתן ואיכא רבותא בלאחר מיתה דאף לאפוקי מיתומים שייך תקנת מעמד שלשתן ור"פ מוקי לה בשכ"מ ואיכא נמי רבותא לאחר מיתה כדכתיבנא ודו"ק היטב משא"כ לפיר"י ע"כ צ"ל דהא דלא מוקי לה הכי היינו משום דלשון תנו לא משמע לשון פקדון אלא לשון מתנה וא"כ אף אנו נאמר דלגירסא הישנה ודאי שייך לשון תנו אף בהודאה בפקדון מיהו בשכ"מ דוקא שייך לשון תנו שמצו' כן לבניו אבל בבריא ודאי לא שייך לשון תנו אלא כשמצוה למי שהושלש בידו ליתן לפלוני והיינו אוקימתא דמעמד ג' אבל שלא בפניו ודאי לא שייך לשון תנו דרך הודאה בפקדון וא"כ ממה נפשך יש ליישב דברי הגירסא ישנה ודוק היטב. מיהו קשיא לי לפי גירסא הישנה דמוקי מתניתין בפקדון א"כ מאי מקשה הש"ס בפ' מי שמת אהא דאמר רבא מתנה במקצת בעי קנין ואותביה רבינא ממתניתין דהכא ומאי קושיא ממ"נ לא מיתוקמא מתניתין כלל במתנה אלא או במעמד שלשתן ובבריא או בשכ"מ ובפקדון וצ"ע:

בא"ד לכן נראה דל"ג כו' אלא אפילו במתנה כו' עכ"ל. ומה שהקשו לעיל דהא כבר אשמעינן בב"ב דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין לא חששו לתרץ דאיכא למימר דאתי לאשמעינן דאפילו במתנת שכ"מ במקצת דקי"ל בעי קנין אפ"ה לא בעינן הכא קנין וכדאוקמינן להדיא שם בפ' מי שמת במצוה מחמת מיתה ודייק לה ממתניתין דהכא ע"ש:

דף יג עמוד ב

גמרא רב זביד מאי טעמא לא אמר כרב פפא. ואף על גב דאמרינן הלכתא לקבורה לא חיישינן אפ"ה כיון דמרא דשמעתא נינהו משמיה דרב ורב גופא סובר דחיישינן למנה קבור אם כן שפיר מצי לאוקמי מילתא דרב כר"פ:

שם לא מיתוקמא מתניתין בשכ"מ ממאי מדקתני כו' כבר כתבתי לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל קשיא סוגיא דשמעתין דהא לא מצי למיתני ברישא כתבו ותנו דעיקר הרבותא בשיחרור דאף על גב שכבר מסר השיחרור ליד השליח ולא מצי למיהדר דתנו כזכי דמי אפ"ה לא יתנו לאחר מיתה וכעין שהקשו התוס' לעיל במשנה למאן דגריס זה אלא דאיכא למימר דהרי"ף והרמב"ם ז"ל מפרשי הסוגיא בע"א דקשיא לתלמודא לא ליתני כלל מילתא דגט אשה כיון דליכא שום חידוש בגט דהא חוב הוא לה ולכ"ע יכול לחזור בו וכ"ש דלא יתנו לאחר מיתה ולאשמעינן דאין גט לאחר מיתה נמי לא צריך דבהדיא תנינן לה לקמן ולא משמע להו דאיכא רבותא אף שכבר התחיל מחיים וסד"א שיד השליח כידו כמ"ש התוס' לעיל ולדידהו לא ס"ל אלא מילתא דפשיטא היא אלא ע"כ דעיקר מילתא דגיטין לא איתמר אלא לדיוקא דלא יתנו לאחר מיתה הא מחיים נותנין ולא צריך תו לאמלוכי ביה וא"כ מדייק שפיר דלא מיתוקמא בשכ"מ דא"כ אפילו כתבו נמי כותבין ונותנין וליכא למימר דנקיט גט אשה שהוא מהדרכים ששוה גט לשיחרור הא ליתא דהא אמרינן לעיל דהא מילתא איתא נמי בשטרות וק"ל:

תוספות בד"ה ממאי מדקתני תנו כו' וי"ל דמתני לא אתא לאשמעינן בדין מצוה לקיים כו' עכ"ל. נראה שכתבו כן לשיטתם דלעיל דלא מוקמינן מתניתין כיחידאי. וכמו שכתבו ג"כ מדמוקי רב לסיפא דמתני' במילי אוחרא ולא מוקי לה בטעמא דמצוה לקיים אלמא דלית ליה לרב מצוה לקיים. ואף למה שכתבו לעיל תירוצים אחרים דסיפא דמתניתין לא משמע ליה משום מצוה לקיים כיון דלא קתני מנה זה שמסרו לידו לשם כך אע"כ דלא נחית לענין מצוה לקיים וא"כ היא גופא תיקשי אי ס"ד דרישא דמתני' איירי לרבותא דאפילו בתנו לא אמרינן מצוה לקיים בסיפא נמי ליתני בהני גווני גופא לאשמעינן דיני מצוה לקיים בענין ממון ומאי איריא דשביק דין מצוה לקיים ונחית לדין דברי שכ"מ ועוד שנתן מקום לטעות דסיפא נמי איירי משום מצוה לקיים והוי ממש דבר והיפוכו דברישא לא אמרינן מצוה לקיים ובסיפא אמרינן אע"ג דרישא נמי לא נחית לדין מצוה לקיים כן נ"ל כוונת התוספות ודו"ק:

בד"ה גופא אמר רב הונא כו' אומר ריב"א וכן ר"ת כו' דאי לא קנה אלא מרצונו כו' יאמר לו זכי כו' עכ"ל. אף דלכאורה נראה כוונתם דלמה הוצרכו לתקן דבעינן דוקא מעמד ג' הא אפילו בלא מעמד המומחה לקבל אלא במעמד המומחה המפקיד ובמעמד הנפקד יש תקנה לקנות ע"י שיאמר לו זכי דזכין לאדם שלא בפניו אלא דקצת קשה מאי קשיא להו דלמא עיקר התקנה לענין שאם המומחה המפקיד אומר לנפקד תן לפלוני פקדון שיש לו בידי דבכה"ג לא מהני אם אומר לו זכי כדאמרינן לקמן דף י"ד אליבא דכ"ע פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ופירש"י וכיון שאין כאן זכות אפילו המומחה הנותן יכול לחזור בו וא"כ ע"כ הוצרכו לתקן שיהא במעמד המקבל וכיון שנתרצה תו לא שייך לומר אין רצוני כו' וקנה מטעם זכיה ואין לומר דא"כ למה הוצרכו לתקן תיפוק ליה דמדינא קני דהא במלוה ופקדון כל הפוסקים מודו דאמרינן תן כזכי ואפילו הולך הוי כזכי כדאמרינן לקמן אע"כ דעיקר התקנה היתה באומר מנה לי בידך תן לפלוני דרך מתנה דבכה"ג במתנה לא אמרינן תן כזכי כמ"ש התוספות לעיל ובסמוך אפרש דכ"ע מודו בהא היכא שלא מסרו לידו לשם כך וא"כ מדייקו התוספות שפיר כיון דבנותן מתנה איירי למה בעינן מעמד ג' אפילו שלא במעמד המקבל מצינו דקנה שיאמר הנותן לנפקד זכי לפלוני הא ליתא דאכתי קשה מנא להו להתוספות דמ"ד מעמד ג' ליתא אלא בפקדון הוא מצד התקנה דילמא באמת דין גמור הוא ולאשמעינן היא גופא דבפקדון אמרינן תן כזכי אע"ג שלא מסרו לו לשם כך מעיקרא. ואף דמ"מ יש ליישב דמשמע להו להתוספות בפשיטות דמילתא דרב איירי בנותן מתנה מדקתני לשון קנה ומדייקי שפיר דבלא מעמד המקבל יש תקנה שיאמר לנפקד זכי אבל מ"מ אי אפשר לפרש כוונת התוספות על דרך זה דא"כ מאי מקשו נמי ליקני באודייתא דהא באודייתא שמודה שזה הפקדון הוא של פלוני ודאי נהי שא"י לחזור בו מהודאתו ליתנו לפלוני כשיתבענו מ"מ אם רוצה להוציאו מיד הנפקד הרשות בידו כיון דאין כאן זכי' דהלה מצי למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ לעולם לא מצינו קנין גמור אלא כשהוא במעמד ג' מכל זה נראה ברור שאין כוונת התוספות אלא לדקדק למה הוצרכו לחזור ולתקן מילתא דלא מצינו מצד הדין דהא במתנה לא אמרינן תן כזכי וכ"ש כיון שלא מסרו מעיקרא לשם כך ומה תיקון עולם יש בזה דכיון שהוא במעמד ג' יש תקנה שיאמר לו זכי או ע"י אודייתא אלא ע"כ דהוצרכו לתקנה דמעמד שלשתן לענין בע"כ כמו שאפרש בסמוך. מיהו בלשון התוספות פ' הספינה דף פ"ה משמע דודאי קשיא להו דאף בלא מעמד השלישי יזכה לו ומ"מ יש לפרש דקושיא השניה דליקני באודייתא היינו לאחר שהשלישי הוא באותו מעמד וכדפרישית:

בא"ד ועוד אף כשאין הפקדון בידו יקנה באודייתא כדאמר התם כו' עד כאן לשונם. הקושיא מפורסמת לכל מעיין בהשקפה ראשונה דאם כן אף למאי דמסקינן דמעמד שלשתן קונה אף בע"כ נמי תיקשי ליקני באודייתא דמהני אף בע"כ כדמוכח עובדא דאיסור גיורא גופא ולמה הוצרכו לתקן מעמד ג' וכן הקשה מהרש"ל ז"ל ותירץ דודאי לא רצו לתקן דליקני באודייתא שהוא דבר שקר שיודה במה שאינו חייב אלא כוונת התוספות דבמידי דלא שכיח כגון זימנין שאין פקדון בידו משום הא לחודא לא היה לתקן מעמד ג' אלא דליקני באודייתא וכתב מהרש"א ז"ל על דברי מהרש"ל ז"ל שהם דוחק גדול והוא ז"ל תירץ גם כן בזה הדרך דכוונת התוספות רק כשאין הפקדון בידו תקנו אודייתא דלא שכיח אבל במידי דשכיח לא רצו לתקן אודייתא דטריחא מילתא דבעי עדים וזימנין דלא מתרמי ליה עדים כו' עכ"ל וכ"פ מהר"ם ז"ל. ומלבד שדבריהם ג"כ דחוקים אלא שאני תמה בעיקר דבריהם דממה נפשך אי חיישינן להכחשה א"כ במעמד ג' נמי בעי עדים דבלא עדים ודאי יוכל המפקיד המומחה והנפקד להכחיש לגמרי את המקבל שלא היה מעמד ג' ביניהם אע"כ דלא איירי בהכחשה אלא דשלשתן מודים א"כ אפי' באודייתא נמי לא בעינן עדים אם יודו שלשתן על האודייתא דהא דקי"ל הודאה בפני שנים וצ"ל אתם עידי היינו היכא דשייכי טענת משטה אני בך או שלא להשביע דבכה"ג אפי' בפני עדים לא מהני בלא אתם עידי וכ"ש דלא מהני הודאת הבעלי דינים על ההודאה לחוד כמבואר אבל בנדון דידן שאמר לו תן לפלוני פקדון שיש לו בידי מה שמופקד אצלך דתו לא שייך לא טענת משטה ולא שלא להשביע כדאמרי' בפשיטות פ' גט פשוט ד' קע"ד מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין אי לאו דמקשינן מלוה ע"פ היא. ונראה דאין לחלק בזה בין שכ"מ לבריא כיון דתלי טעמא בדאמר תנו נקטינן מיהא דבדאמר תנו לא שייך טענת השטאה ושלא להשביע ומלשון התוספות לעיל בד"ה אית דגרסי מוכח להדיא דאף בריא שאמר תנו הוי הודאה גמורה וא"כ תו לא בעינן עדים אלא בהודאת בעל דין סגי דלא איברי סהדי אלא לשיקרא ונ"ל דהנפקד לחוד נאמן דהו"ל כשליש ונאמן משניהם וזה נ"ל ברור. ואין לפרש דבאודייתא בעי עדים כי היכי דלא לטעון טעיתי דא"כ במעמד ג' נמי ליבעי עדים מה"ט גופא כמו שאפרש בעובדא דגינאי לקמן בשם הרשב"א והר"ן ורמ"א ז"ל. אמנם בר מן דין נלע"ד שדברי התוספות מבוארין בלי גמגום דבלא"ה יש לדקדק במה נסתפקו התוספות אי מהני מעמד ג' אף בע"כ ומהיכי תיתי נאמר דלא מהני דודאי צריך להוציא הפקדון מידו או למפקיד או למקבל ועוד דכאן דאיירי בפקדון לא שייך נמי לומר הראשון נוח לי והשני קשה ממנו אע"כ דמ"מ הנפקד רוצה לאשתמוטי בשום ענין או לענין חיוב שמירה שצווח ואומר איני רוצה להיות שומר של שני ולא שלוחו ליתנם לידו אלא אני רוצה להחזיר לבעלים הראשונים דוקא וא"כ לפ"ז נראה ברור דבאודייתא נמי לא מהני בע"כ ונהי דמהני לענין שאין יכול להחזיקו לעצמו כענין דרבא ואיסור גיורא מ"מ לענין חיוב שמירה שיהיה בעל דבר של השני ודאי לא מהני דמה לו להודאתו של זה כיון שצווח ואומר שאינו רוצה להיות שומר או שלוחו של השני וממילא דלפ"ז אף אם החזירו לראשון פשיטא שאין להשני על הנפקד כלום אף אם העני הראשון דהא דקי"ל בטוח"מ סי' קכ"ה דמחוייב לשלם היינו דמסתמא כיון שקיבל לידו נעשה שומר של השני אבל בעומד וצווח לא מהני לכך הוצרכו לתקן מעמד ג' דמהני אף בע"כ ונעשה שליח ושומר לזה השני כן נ"ל ברור ודו"ק:

בד"ה תנהו לפלוני כו' וא"ת בפ' החובל כו' והשתא אכתי תמכור במעמד שלשתן כו' עכ"ל. והש"ך בח"מ סי' ס"ו כתב ע"ז באריכות גדול דבשטרות לא תקנו כלל מעמד ג' ע"ש באריכות ודבריו נראה לי נכונים מאד. וטעמא רבה איכא דמעמד ג' הוא כהלכתא בלא טעמא משום תיקון עולם דא"א להקנות מלוה ע"פ בע"א משא"כ בשטרות נקל להקנות על ידי כתיבה ומסירה וא"כ אין כאן מקום לקושיית התוספות מפ' החובל ומפ"ק דב"מ ועיין ג"כ בש"ך סי' קכ"ו ובחידושי הרשב"א בשמעתין:

רש"י בד"ה מאי טעמא במלוה קנה הא ליתא בעיניה דליקני עכ"ל. משמע דלמ"ד דליתא אלא בפקדון ניחא ליה דהוי מילתא בטעמא וע"כ היינו משום דס"ל תן כזכי דאל"כ בפקדון נמי תיקשי ליה מ"ט ולפז"ק א"כ אמאי בעינן מעמד ג' אפי' בתרי סגי בלא מעמד המקבל כיון שהמפקיד אומר לנפקד תן הוי כזכי ודוחק לומר דלמ"ד בפקדון אפשר דלא מיירי אלא באומר פקדון זה הוא פקדון של פלוני תן לו ומש"ה צריך ג"כ שיהיה במעמד המקבל דאל"כ כיון דמצי למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר א"כ לא מיקרי זכי' והמומחה נמי יכול לחזור בו אלא שזה דוחק דנראה דעיקר מימרא דרב בנותן מתנה למקבל איירי כמ"ש בלשון התוספות וכמבואר בפ' המקבל בלשון הרי"ף ז"ל וכיון שכן אף אם נאמר דרש"י ז"ל סובר דבמתנה נמי תן כזכי כדעת הרמב"ם ז"ל מ"מ היינו דוקא היכא שמסר לו מעיקרא לשם כך כמבואר בטוח"מ. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בפקדון נמי קשה מ"ט ועוד דאף אם נאמר דרש"י ז"ל סובר דאף שלא מסרו בתחלה לשם כך מהני תיקשי א"כ מאי צורך למעמד המקבל. מיהו לפמ"ש לעיל דף י"ב בטעם הסוברים דהא דלא אמרי' במתנה תן כזכי כמו במלוה היינו משום דמסתמא אין דעתו שיגמור המתנה עד דאתא לידיה כיון דמצי למימר אי איפשי במתנה זו וא"כ נראה דהיכא שהוא במעמד המקבל כ"ע מודו דהוי תן כזכי כמו בפקדון ומלוה דמאי שנא ומש"ה תקנו מעמד שלשתן ולעולם משום תן כזכי והוי מילתא בטעמא כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל. ואף דלכאורה נראה מלשון התוספות לעיל דף י"א בד"ה כל האומר תנו דלתירוץ הראשון לא שני לן בין מתנה למלוה אלא בכל ענין אמרינן תן כזכי וכתבו לחלק בין אתא לידיה מעיקרא לשם כך ואם כן משמע דלפ"ז במלוה ופקדון נמי לא אמרינן תן כזכי אלא כשמסרו לו עכשיו וא"ל תן לפלוני מ"מ לענ"ד נראה דא"א לומר כן דהא בפ' הספינה מייתי להדיא ברייתא דארבעה מידות במוכרין וקתני ברשות המופקדין אצלו כיון שקיבל הלה קנה אלמא דאף שלא מסר לו עכשיו סגי כשקיבל עליו והיינו ע"כ משום דתן כזכי ודווקא במתנה בעינן שמסרו לו עכשיו דבלא"ה לא הוי תן כזכי דמסתמא אין דעתו שיגמור המתנה עד דלימטיה לידיה דהיאך מה שא"כ במכירה אדרבא מסתמא דעתו להקנות תיכף שיוגמר המקח שלא יוכל הלה לחזור בו והוי שפיר תן כזכי וכן במתנה נמי אם הוא במעמד המקבל מסתמא מקניהו לו תיכף ואמרינן שפיר תן כזכי וכדפרישית וכ"ש בפריעת מלוה או פקדון ובזה נסתלקה השגת הש"ך בח"מ סי ר' על הב"י שכתב להדיא בההיא דברשות המופקדים אצלו דאפילו לא אמר זכי אלא תנם לפלוני קנה והשיג הש"ך דדוקא בדא"ל זכי איירי ולמאי דפרישית דברי הב"י שרירין וקיימין והכי משמע פשטא דלישנא דברייתא דפרק הספינה דלא בעינן זכי כן נראה לי ודו"ק:

גמרא א"ל רב אשי אלא מעתה הקנה לנולדים כו' ואפי' לרבי מאיר כו'. ויש לדקדק דהאיכא למימר נמי איפכא דאפילו לרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה מודו שיכול להשתעבד דשלב"ל כדאיתא להדיא בפ' מי שמת דף קמ"ז לענין דאקני וכדפרש"י דמשום נעילת דלת אלמוהו לכח השיעבוד טפי ממכר וא"כ ה"נ איכא למימר דהקנה לנולדים נהי דלא מהני קנין אפ"ה מהני השיעבוד אלא דאפשר דקים ליה לתלמודא דבכה"ג לענין נולדים לא שייך נעילת דלת וק"ל וצ"ע. אח"ז מצאתי דמשמע כן בלשון הנימוקי יוסף בפ' אלמנה לכ"ג ע"ש:

תוספות בד"ה לדבר שאינו בא לעולם מי אמר הך סוגיא כו' ורב נחמן הוי איפכא מרב הונא כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דתרוייהו סברי דלדבר שלב"ל גרע טפי מדשב"ל אלא בסברא בעלמא פליגי אי עובר מיקרי דבר שלב"ל או בא לעולם דר"נ סובר דעובר מיקרי דבר שבא לעולם מש"ה אמר לכשתלד קנה וכן פי' רשב"ם ז"ל שם להדיא ור"ה נראה דסובר דעובר נמי הוי דשלב"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף ס"ז לשמואל מש"ה סובר לכשתלד נמי לא קנה דלדבר שלב"ל כ"ע מודו דלא קנה. אמנם ראיתי בחדושי הרשב"א בפ' ג' דקידושין שכתב בשם רב האי גאון דלכ"ע עובר מיקרי דבר שלב"ל אלא דר"נ דאמר לכשתלד קנה משום שסובר איפכא מדר"ה דאף למ"ד אין אדם מקנה דבשלב"ל אבל מקנה לדבר שלא בא לעולם ופסק רב האי כר"נ בההיא דלכשתלד ובקידושין פסק דאף באשתו מעוברת אינה מקודשת וכן נראה להדיא שפסק הרא"ש ז"ל וא"כ אפשר שכן כוונת התוס' כאן. אבל קשה קושיא גדולה לרבינו האי והרא"ש שפסקו בפ' מי שמת כר"נ והיינו איפכא מדר"ה א"כ למה כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין דמעמד שלשתן היא הילכתא בלא טעמא ותיפוק ליה דלר"נ הוי מילתא בטעמא משום דנעשה כא"ל משתעבידנא לכל דאתי מחמתך ואפילו לנולדים מהני אף לרבנן דר"מ דלדבר שלב"ל מודו דקנה דומיא לכשתלד וצ"ע:

דף יד עמוד א

תוספות בד"ה ולא פש גביה ולא מידי פי' ר"ח וכן ר"ת שהיו בעלי דינים מודים כו' עכ"ל. נראה שדקדקו לכתוב שהיו בעלי דינים מודים הודאת הנותן גם הודאת המקבל דבהודאת הנותן לחוד לא מיפטר הלוה או הנפקד ממקבל אפי' אם הוא מקבל מתנה דלאו כל כמיניה דנותן להפסיד למקבל לאחר שנגמר המעמד שלשתן כיון דקנה ברשותיה קיימי ואם מודה הנותן שטעה ישלם משלו וכן בהודאת המקבל לחוד לא מהני לחזור על הנותן אפילו אם הנותן נתן למקבל בתורת פריעת חוב לאו כל כמיניה דמקבל שהוא הלוה לחוב בהודאתו את המלוה כל זה מבואר בלשון הרא"ש ז"ל ע"ש. לכך כתבו התוספות שכולם מודים או שיש עדים שטעו אבל קשה דא"כ אמאי אתי לדינא קמיה דר"נ ועיין בסמוך:

בא"ד ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן כו' אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי כו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דאיכא למימר דהיכא דאיכא מגו מהימן אלא דהכא ליכא מיגו דפרעתי משום דקני מיניה וקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד ותו לא מהימן לומר פרעתי ע"ש באריכות ובאמת שרוב הפוסקים כתבו דבקנין לא מצי למיטען פרעתי אבל מלשון התוס' כאן ודאי נראה דסברי דבקנין בלא שטר נמי מצי למיטען פרעתי ועי"ל דהא דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד היינו בקנין של מכר ומתנה או של הלואה שעומדת לזמן ולטרוף ממשעבדי ובכה"ג אמרינן שפיר סתם קנין לכתיבה עומד דאל"כ למה הטריח לעשות קנין וכיון דלכתיבה עומד אי איתא דפרעי' איבעיא ליה לאודועי לסהדי משא"כ בעובדא דגינאי דהכא שלא עשו הקנין אלא לקיום המעמד שלשתן דלאו כ"ע דינא גמירי ונראין הדברים דקנין כי האי לא ניתן לכתוב וא"כ יכול לטעון פרעתי ואפ"ה משמע להו דלא מצי למיטען טעיתי במיגו דפרעתי כן נ"ל. ובעיקר דבריהם שכתבו דלא מצי למיטען טעיתי במיגו דפרעתי נראה לכאורה דה"ה במיגו דלהד"ם כגון דליכא סהדי על המעמד ג' אפ"ה לא מצי למיטען טעיתי במיגו דלהד"ם והא דנקטו מיגו דפרעתי היינו דלא פסיקא להו מיגו דלהד"ם דמסתמא איכא עדים אבל דלא מהימן לומר טעיתי במיגו דפרעתי מוכח שפיר מדר"ח ור"ת וע"כ דהכי הוא דאי ס"ד דבמיגו דלהד"ם נמי לא מהימן לומר טעיתי א"כ מאי דוחקיה דר"ח ור"ת לאוקמי עובדא דגינאי בדוחקא כגון דאיכא סהדי דטעי או דמודו כולהו דזהו דוחק גדול דא"כ אמאי אתו לדינא קמיה דר"נ דהא הגננא הנותן צריך לשלם למרי ארעא החוב שלו כיון שיודע שטעה או לשלם לגננא החוב שלו אם לא שנצטרך לומר שהגננא הנותן העני או הלך למ"ה ובפשיטות הוי להו לאוקמי עובדא דגננא בענין דליכא סהדי על המעמד שלשתן ועל הקנין אלא הכל נעשה בהודאת עצמן שא"צ עדים אף בקנין דלא איברי סהדי אלא לשיקרא כדאיתא בסי' קצ"ה ומש"ה מהימן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם אע"כ דבכל ענין לא מהימן אף במיגו דלהד"ם אלא שיש להתיישב בדבר מ"ט דלא מהימן בשלמא הא דלא מהימן במיגו דפרעתי יש לומר דהוי ליה כמיגו במקום עדים דכיון דאיכא עדים על המעמד שלשתן וחזקה שלא התחייב בפניהם אא"כ יודע בבירור שהוא חייב והו"ל כאילו יודעים העדים שלא טעה (וכמו שדקדק הרי"ף ז"ל דאל"כ בכל השטרות נמי ליטעון טעיתי ונ"ל בכוונתו דנהי דלא מצי למיטען להד"ם שהעדים מכחישין אותו ולא מצי למיטען פרעתי משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי אבל טעיתי שאין העדים יכולין להכחישו אמאי לא מהימן אף בשטר אע"כ דכיון שהתחייב עצמו בפני העדים ידוע בבירור דלא טעה וא"כ ה"ה בנידון דידן זה נ"ל ברור בכוונתו ונסתלקה תמיהת הש"ך בסימן פ"א סעיף כ"ג סעיף קטן ס' מלשון הרי"ף ז"ל ואין בזה הכרע לדין שלו דהרי"ף ז"ל לא איירי אלא בקנין ע"ש ודוק) הדרינן לשמעתי' דלפ"ז תו לא מהימן במיגו דהו"ל כמיגו במקום עדים אבל היכא דליכא עדים על המעמד ג' אמאי לא מהימן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם כיון דליכא עדים וליכא למימר דאפ"ה הו"ל כמיגו במקום חזקה דחזקה כיון שהודה במעמד ג' ואמר תן פסקה למילתא ובודאי לא טעה וכההיא דאמרינן סוף פרק גט פשוט בשכ"מ שאמר תנו לא מצו היורשים לומר חזר ואמר אבא פרעתי והיינו טעיתי כמ"ש התוספות שם ומשום דאמר תנו פסקה למילתא וה"נ דכוותה דה"ה לבריא שאמר תנו דהא לחד תירוצא כתבו התוספות דבש"מ שייך יותר לומר שטעה שאין דעתו מיושבת אלא דאפ"ה תיקשי הא קי"ל דמגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשיטא בפ"ק דב"ב ואם כן פשיטא דהמוחזק מצי למיטען טעיתי במיגו דלהד"ם וליפטר ועוד נראה לי דהכא לא מיקרי מיגו במקום חזקה כיון שהחזקה גופא אינה ידועה לנו כי אם מפיו אנו חיין והוי ליה הפה שאסר כו' מה שאין כן בההיא דפרק קמא דב"ב וכיוצא בו שהחזקה ידוע' לנו בעדים שיש עדים על קביעת הזמן וחזקה שאין פורע תוך זמנו ועל פי סברא זו הנכונה נתיישבה תמיהת התוספות ס"פ שני דכתובות גבי חזקה אין עדים חותמין על השטר ע"ש ומבואר אצלינו באריכות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לעובדא דגינאי דהכא בדליכא סהדי ומהימן במיגו דלהד"ם. והנלע"ד דאפילו בדליכא סהדי לא שייך טעיתי במיגו דלהד"ם דממ"נ אם יטעון להד"מ יש עד אחד שמכחישו וקי"ל דמיגו במקום ע"א לא אמרינן שהרי אם נאמר דהיכא שהנפקד או הלוה כופר ואינו רוצה לשלם להמקבל אפ"ה נפטר הנותן מהמקבל כמ"ש הרי"ף ז"ל ס"פ המקבל א"כ תו לא מיקרי הנותן נוגע בעדות והו"ל ע"א ואם נאמר כשיטת הרא"ש ז"ל וסייעתו דלא נפטר הנותן וצריך לשלם למקבל אם הוא בעל חוב א"כ מיקרי המקבל עד אחד לסייע להנותן נגד הנפקד וא"כ תו לא מיקרי מיגו דניחא ליה לטעון טעיתי ומש"ה לא מהימן כן נ"ל ויש לדקדק בזה מלשון הרמ"א ז"ל שהכריע ג"כ בסימן קכ"ו דבדליכא סהדי יכול לטעון טעיתי אלא דנראה שהוא סובר כשיטת הרשב"א והר"ן ז"ל דבליכא סהדי לא הוי חזקה כלל לומר שלא הודה אא"כ ידוע לו בבירור ולפ"ז אפילו בלא מיגו יכול לומר טעיתי ודלא כמ"ש הש"ך שם ס"ק ס' דטעמיה דרמ"א והמחבר משום מיגו דלהד"ם וא"כ תיקשי הא הו"ל מיגו במקום ע"א אע"כ דטעמא דרמ"א כמ"ש. ולדעתי צ"ע מאי שנא מההיא דסוף פר' גט פשוט דבדאמר תנו פסקה למילתא ומשמע דלאו דוקא שכ"מ אלא כ"ש בברי שאמר תנו כמ"ש בשם התוס' שם וגם לשון התוס' שם צ"ע דבתירוץ הראשון מוקי לגינאי דהכא משום קנין דוקא וקשיא ליה תיפוק לי דאמר תנו והרבה יש לי לדקדק בדינים אלו בלשון הש"ך סי' פ"א וסימן קכ"ו ואין כאן מקומו להאריך אולי יזכני ה' להאריך בביאורי לח"מ בעזה"י ודוק היטב:

בד"ה ומר סבר הולך לאו כזכי והשתא סבר כו' לאו עיקר טעם הוא עכ"ל. ולולי דבריהם יש לפרש מאי לאו דקאמר שמואל מתוך שחייב באחריותו אפילו אי הולך לאו כזכי לא היה יכול לחזור משום דהו"ל תופס לב"ח אלא מתוך שהמשלח חייב באחריות הו"ל כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דאסקינן לעיל דלא קנה וכן נ"ל מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש:

בד"ה לסוף אשתמיט להו כו' אע"ג דלא הוחזקו כפירש"י כו' עכ"ל. דבריהם בזה תמוהין מאד דבאשרת' דהיינו מלוה לא שייך לומר אין רוצה שיהא פקדונו ביד אחר אלא דוקא בפקדון ומה שכתב מהרש"א ז"ל בזה דבריו דחוקין מאד ואפשר לפרש דהאי אשרתא דסרבלא היה כעין פקדון כגון שהמעות היו צבורין ומונחין שם בעין ולעיל משמע להדיא דאפי' במעות של פקדון נמי שייך אין רוצה אע"ג דהלה חייב באחריותו מ"מ איכא קפידא אפילו במעות דהני חריפי טפי וכדומה ואפשר דלשון אשרתא משמע להו הכי וכמ"ש בס' קיקיון דיונה שהערוך פירש בענין אחר. ולולי דמסתפינא היה נראה לי שנפל איזה טעות בספרים שכל דברי התוספות אינן על לשון לסוף אשתמיט להו דהיינו עובדא דרב ששת ורב יוסף אלא אעובדא דרב אחי ברבי יאשיה ור' דוסתאי בר ינאי קאי שבדין לא היו יכולין לכופו והתם א"ש דבפקדון הוי האי כסא דכספא וכמ"ש נראה מלשון רבינו תם בתשובה שהשיב לרבני רעגנשבורג כמו שהוא במרדכי בפ"ק דגיטין ע"ש:

בגמרא תניא כוותיה דרב כו' ואע"ג דלקמן פרק התקבל מסקינן דרב גופא מספקא ליה אי הולך כזכי כרבי או כר' נתן דהולך לאו כזכי ומש"ה פסיק דאין יכול לחזור דספק ממונא לקולא אפ"ה מייתי שפיר תניא כוותיה דרב דנהי דאיכא לאוקמי ברייתא כרבי מ"מ שמעינן דלא אמרינן מתוך שחייב באחריותו ועיין לקמן בחידושינו פרק התקבל:

דף יד עמוד ב

רש"י בד"ה בשכיב מרע שכל זמן כו' והולך דידיה זכי הוא כו' עכ"ל. נראה מלשונו שלא רצה לפרש כפי' התוס' דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי משעת האמירה אם לא חזר בו עד שמת אלא דעיקר הטעם דהכא דוקא דהשכ"מ עביד מילתא יתירתא ומסר המנה ליד השליח ומש"ה אמרינן דהולך דידיה הוי כזכי אע"ג דבבריא לא הוי כזכי משא"כ בשכ"מ דעלמא שלא מסר המעות לשליח אלא שציוה ליורשים ומת המקבל בחיי נותן פטורים יורשי הנותן דכיון דמתנת שכ"מ לא קני עד לאחר מיתה והאי שעתא ליתא למקבל נתבטל' המתנה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ונראה שהכריחו לזה לשון הברייתא גופא דקתני מילתא בהולך דמשמע שמסר המעות ליד השליח ואי ס"ד כפירוש התוס' מאי איריא הולך הו"ל למיתני באומר ליורשים תנו שיתנו אף לאחר מיתת המקבל בחיי נותן אע"כ מדנקיט הולך מנה משמע דדוקא כה"ג מהני משום דהולך דשכ"מ היינו כזכי ולא תיקשי לרש"י ז"ל מהא דקי"ל פ' מי שמת מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ דאיכא למימר דהא דבבריא הולך לאו כזכי היינו משום דלא קאמר זכי אלמא שאין דעתו להקנותו מיד משא"כ בשכ"מ שאין דעתו מיושבת לא שני בין הולך לזכי ודמיא להא דאמרינן שם פרק מי שמת לענין הלואתו לפלוני דמהני בשכ"מ כיון דאיתא בבריא במעמד שלשתן והכא נמי כיון דאיתא בבריא בזכי מהני בשכ"מ בהולך כן נ"ל ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת רש"י ז"ל ומ"ש רש"י ז"ל כל זמן שלא חזר בו היינו שאם עמד בו ודאי חוזר אף בזכי משא"כ מסתמא כל זמן שלא חזר בו בפי' לא יחזירנו למשלח אלא ליורשי המקבל משא"כ בבריא כיון דלא אמרי' הולך כזכי וא"כ לא נתכוונו לזכות עד שיגיע ליד המקבל וכיון שמת קודם שהגיע לידו נתבטלה המתנה לגמרי ואפי' לא חזר בו המשלח בפירוש או שמת יחזיר השליח למשלח או ליורשיו זה נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ונסתלק מעליו השגת רבינו יואל הלוי ז"ל שהובא במרדכי ובהג"ה אשיר"י בשמעתין ע"ש אח"ז עיינתי בלשון הטוח"מ סי' קכ"ה שכתב בשם הרמ"ה ז"ל קצת מדברי הראשונים בשינוי קצת ומה שיש לדקדק אין להאריך כאן ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה הא בשכ"מ אור"י אע"ג כו' דכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות כו' עד סוף הדיבור. לכאורה נראה מדבריהם שכתבו בשעת מתן מעות משמע דדוקא כה"ג שמסר המעות ליד השליח אמרינן דמסתמא היה דעת הנותן שיזכה המקבל משעת מתן מעות משא"כ בלא מתן מעות לא אמרינן הכי וכעין שכתבתי בסמוך בלשון רש"י ז"ל אלא דממה שכתבו בסוף הדיבור משעת נתינת שכ"מ או אמירתו אלמא דבאמירה לחוד דהיינו סתם מתנת שכ"מ נמי דינא הכי דקנה למפרע משעת הצוואה וכן נראה מלשון התוספות לקמן בד"ה ורבי יהודא הנשיא ונראה דלא משמע להו לפרש כפי' רש"י ז"ל דטעמא משום דהולך דשכ"מ היינו כזכי ואפשר משום דס"ל דא"א לומר כן דקי"ל כל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ אלא בזה לחוד דאמירה דידיה היינו ככתובים וכמסורים ולא משמע להו לחלק בסברא זו שכתבתי ומצאתי בשם הרמ"ה ז"ל לכך הוכרחו לפרש בענין אחר דבאמת טעמא דמילתא דשכ"מ היינו משום דכמסורין דמי למפרע והתמיה על הרב ב"י בח"מ סי' קכ"ה שהביא לשון רש"י ולשון הטור שהם דברי התוספות ולא הרגיש שיש מחלוקת לדינא ביניהם ואף שיש לדחוק דשעת אמירתו שכתבו התוספות היינו נמי בהולך דוקא אלא שלא מסר לידו עכשיו כגון שהמנה מונח אצל השליח מקודם אבל בצוואת שכ"מ גרידא לא מ"מ מסתימת לשון התוס' שלא זכרו כלל הלשון הולך כזכי בשכ"מ וכן מסתימת לשונם בד"ה ור' יהודה הנשיא משמע להדיא דבכל ענין איירי וא"כ מה שכתבו בתחלת דבריהם בשעת מתן מעות היינו משום דלשון הברייתא איירי בהכי ולאו דוקא אלא ה"ה לשעת אמירה בצוואה גרידא כן נ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה מספקא להו אי כזכי דמי או לא ואי מצוה לקיים או לא עכ"ל. וקשיא לי מי הכריחו לפרש דמספקא להו בתרתי מילי דהא בחדא מינייהו סגי נהי דבמה שלא רצה לפרש דלא מספקא להו אלא אי מצוה לקיים אבל בהולך פשיטא להו דלאו כזכי מצינן למימר משום דמשמע לרש"י ז"ל דמילתא דחכמים קאי נמי ארישא דברייתא היכא דלא מת המשלח ובהא ליכא ספיקא אלא בהולך כזכי ועי"ל דלשיטת רש"י ז"ל דשודא היינו לפי מה שראה השליח בדעת המשלח אם נתן בעין יפה ולפ"ז נראה ברור דזה לא שייך אלא לענין ספיקא דהולך כזכי משום דהולך תרי לישני משמע כדאיתא בפ' התקבל וא"כ תלוי שפיר בשודא אם הנותן נתן בעין יפה מסתמא פי' בדעתו לזכות לו מיד והולך וזכי קאמר וכן להיפך משא"כ לענין מצוה לקיים לא שייכא האי שודא שהרי אין תלוי הדבר בדעת הנותן. ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דמספקא להו לרבנן בהולך כזכי אבל אי קשיא הא קשיא דילמא לא מספקא להו אלא בהולך כזכי אבל במצוה לקיים סברי דלא אמרי' ואפ"ה סברי שפיר דבין ברישא ובין בסיפא אמרינן שודא וצ"ע:

דף טו עמוד א

מספקא להו וכאן אמרו שודא עדיף. ויש לדקדק לפירש"י ז"ל שכתב לעיל דשודא היינו לפי מה שהשליח רואה בדעת המשלח אם עינו יפה כו' וזה לא שייך כאן דכיון דמספקא להו אי כר"א דאמר דברי שכ"מ ככתובין או לא וכן אי מצוה לקיים א"כ מה תלוי בדעת הנותן ואפשר דבאמת בכל דיני שכ"מ סברי רבנן הכי דע"כ הא דסברי רבנן דר"א דדברי שכ"מ ככתובין היינו משום שהוא בהול ונחפז ואין דעתו מיושבת לעשות בקנין או בשאר אופן המועיל וכדי שלא תטרף דעתו אמרו שדבריו ככתובין ור"א ס"ל דלא איכפת לן ורבנן דברייתא דמספקא להו אפשר דסברי דהכל לפי הענין אם היו דברי השכ"מ בענין שהיה רוצה שיתקיימו מיד ולא היה אפשר לו לעשות בענין אחר לפי שהיה דעתו מטורפת או לא והכל לפי הענין וכעין שאמר רבי אליעזר דמתניתין בפרק מי שמת לחלק בין שבת לחול או להיפך. ועדיין לא נתיישבה דעתי בזה וצריך עיון:

סליק פרק המביא גט