פתיחת התפריט הראשי

חידושי הרשב"א על הש"ס/גיטין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד אעריכה

מתני': המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם:    פירש רש"י ז"ל: דכל חוצה לארץ קרי מדינת הים. ואינו מחוור דהא רקם וחגר מחוצה לארץ הוא כדמשמע בגמרא דקרי להו סמוכות לארץ ישראל, ואפילו הכי פליג תנא קמא ארבן גמליאל ואמר דאינו צריך. אלא נראה כמו שפירש ר' יצחק ז"ל דמקומות רחוקים שבחוצה לארץ קרי מדינת הים כדאיתא האשה שהלך בעלה למדינת הים (יבמות פז, ב) ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים (שבועות מא, ב), ומיהו ודאי חוצה לארץ קרי מדינת הים וכדאמרינן בגמרא (ד, א) כדי שלא תחלוק במדינת הים, אלא דתנא קמא אפקיה בלשון מדינת הים לאפוקי מקומות הקרובים כרקם וחגר.

ורקם וחגר:    פירש רש"י ז"ל: דהיינו קדש וברד (בראשית טז, יד) וכדמתרגם [באונקלוס שם ועיי"ש בתיב"ע] בין רקם ובין חגרא. ואינו נראה דקדש וברד מארץ פלשתים הן, וכל ארץ פלשתים מארץ ישראל וכדכתיב ביהושע (יג, ב) זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים, ורקם וחגר שבכאן מחוצה לארץ הן. ועוד דארץ פלשתים למערבה של ארץ ישראל וכדכתיב (ישעיה ט, יא) ארם מקדם ופלשתים מאחור, ורקם דהכא למזרחה כדתנן מרקם למזרח ורקם כמזרח. אלא דאיכא למימר דרקם אחר יש והוא בחוצה לארץ והוא במזרחה של ארץ ישראל והיינו דמתניתין, ורקם וחגר דמצינו בספרי (פ' עקב, פסיקתא נא) מכבוש מצרים וכבוש בבל היינו רקם דארץ פלשתים.

ואשקלון:    דתנינן הכא דהוא מחוץ לארץ אף על גב דהיא הויא מכבוש עולי מצרים, אומר רבנו תם ז"ל דלא הויא מכבוש עולי בבל ולפיכך על חוצה לארץ תחשב.

והא דתנן: מעכו לצפון ועכו כצפון:    למימרא דעכו מחוצה לארץ, קשה דהא כתיב (שופטים א, לא) אשר לא הוריש את יושבי עכו, וכל היכא דכתיב אשר לא הוריש מארץ ישראל היא, וכדאמרינן בחולין (ז, א) למימרא דבית שאן מחוצה לארץ היא והכתיב (שם א, כז) ולא הוריש מנשה את בית שאן. והכא ליכא למימר דכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל, דהא אמרינן בכתובות (קיב, א) רבי אבא [הוה] מנשק כיפי דעכו אלמא קדשוה עולי בבל. ועוד תנן לקמן (עו, א) הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר בטל תנאו, ואמרינן עלה בגמרא למימרא דעכו במדינת הים הוה קיימא, והאמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, אלמא אף השתא בקדושתה קיימא ועולי בבל קדשוה.

ותירץ רבנו תם ז"ל דעכו אית בה מארץ ישראל ואית בה מחוצה לארץ, וכדאיתא בירושלמי דהכא (פ"א ה"ב) מתרין עובדוי דרבי אנן ילפין, עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ, והא דתנן עכו כצפון היינו חלק שבה מחוצה לארץ. ואי קשיא לך אם כן לקמן (שם) אמאי לא מתרצינן מאי הגיע לעכו דקתני למחציתה שבחוצה לארץ. יש לומר הגיע לעכו לחלק הפוגע ראשון קאמר והוא ניהו מארץ ישראל.

ואינו נראה לר"י ז"ל מהא דלקמן (ח, א) דבעי מרבי חייא בר אבא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לארץ ישראל [בכת"י איתא: לחוץ לארץ וכן בגמ' לפנינו] דמי או לא, ואמר להו תניתוה ר"מ אומר עכו כא"י לגיטין לגיטין אין לעבדים לא וכל שכן סוריא דמרחקא טובא, ואם איתא אדרבה סוריא עדיפא טפי דאיכא למימר דכבוש יחיד שמיה כבוש, אבל עכו דח"ל גמורה היא יצא לחירות. ופי' הוא ז"ל דכל עכו כצפון קאמרינן, ורבי מאיר דעביד עכו כארץ דוקא חציו שבארץ והיינו דרבי חייא, וטעמא דתנא קמא דמצריך בה בפני נכתב משום דחציה מחוץ לארץ ועומדת על הגבולין ורחוקה מעיקר ישוב הארץ.

ואי ק"ל הא דאמר ליה רבי אלעאי לרבי ישמעאל לקמן (ו, ב) והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו ותנן ר' מאיר אומר עכו כא"י לגיטין ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא בעכו דמרחקא אבל כפר סיסאי דמקרבא לא, ומאי קאמר דאדרבה חלק עכו דפליגי בה עדיפא דהיא גופה מא"י היא. איכא למימר דקים להו דהבלעתה בארץ עם קירבתה לצפורי דהוא עיקר ישוב הארץ טפי עדיף מעכו דמחציתה מח"ל ורחוקה טפי מצפורי. ואי ק"ל הא דגרסינן בירושלמי (פ"א ה"ב) רבי חייא בר בא אמר המוכר עבדו לעכו יצא לחירות, רבי ישמעאל אביו של רבי יודן בעי ואפילו מעכו לעכו, ואם אתה אומר אפילו מחציתה שבארץ כח"ל למה יצא לחירות ה"ל כמוכר מח"ל לח"ל. י"ל דלגבי הארץ חשבינן לה כחוצה לארץ אבל לגבי ח"ל ודאי חשבינן לה כארץ.

המביא גט מארץ ישראל אין [אינו] צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם:    כלומר ומשיאין אותה על פי גט זה אף על פי שלא נתקיים עדיין דהא לא מחזקינן ליה במזוייף ועדים נמי מצויין לקיימו הילכך לא חיישינן ליה כלל ומשיאין אותה לכתחלה דאשה דייקא ומינסבא, אבל בחוץ לארץ דאין עדים מצויין לקיימו חיישינן ואין משיאין אותה עד שיתקיים בחותמיו.

גמרא: מאי טעמא אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה:    פירש רש"י ז"ל: וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה ואמר אין, ואינו מחוור חדא דאם כן הוה ליה למימר איכא בינייהו אם צריך לישאל אם לאו, ועוד דא"א דלא מישתמיט בשום מקום דצריך לשאול אותו, ועוד דקשה לי (מיהא) [מהא] דאמרינן לקמן (ג, א) ורבה בדין הוא דליתני הכי [אלא] אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה, כלומר והוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ובשלמא אי אמרינן דא"צ לישאל, אלא מימר אמרינן דסתם אומר בפני נכתב לשמה קאמר ובהכי מיתכשר גיטא ניחא, דכוליה עניינא בדיבוריה תליא השתא כיון שכן כי גייז ליה הוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים, אבל אי אמרת השתא לא מתכשר גיטא אפומא דשליח בלחוד במאי דקאמר בפני נכתב עד דנשייליה אי איכתוב לשמה ואמר אין, ליתקון דנימא שליח בפירוש נכתב לשמה ואי גייז ליה נישייליה, דהשתא נמי מישאל שיילינן ליה ועד דאמר נכתב לשמה לא מיתכשר.

ונראה כמו שפירש ר"י ז"ל: דמסתמא לשמה קא מסהיד, דמימר אמר מאי טעמא אטרחוה רבנן למימר בפני נכתב ודאי משמע דצריך לשמה, ועד דידע דנכתב לשמה לא אמר בפני נכתב. והא דקאמר לקמן ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה מי קתני בפני נכתב לשמה, הכי קאמר אף על גב דמסתמא כמו שאמר לשמה דמי, מכל מקום כיון דעיקר תקנתא משום לשמה הוה להו לתקוני דלימא הכי בהדיא, ואהדר רבה בדין הוא דקתני הכי כלומר דליתקון דלימא הכי.

דף ב עמוד בעריכה

הא דאמרינן: איכא בינייהו דאתיוה[ו] בי תרי:    פירש רש"י ז"ל: למאן דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו. ואינו מחוור דמי מנחא להו בכיסתא דאי אתי בעל ומערער שיהו אלו מצויים לקיימו. ועוד דסתם קאמר דאתיוה בי תרי בין מכירים חתם ידן של עדים בין אינן מכירין. ועוד קשיא לי דאם אתה אומר דמסתמא בשלוחין המכירין קאמר, אם כן צריכין ב"ד לדעת שאלו מכירין חתם ידן של עדים, דאם לא כן מספיקא לא שרינן לה לינשא לכתחלה דדלמא אין מכירין, ואם כן אפילו אתיוה בי תרי לרבא נמי צריך לומר בפני נכתב או ידעינן, ודא ודא אחת היא אליבא דרבא ואם כן ליכא בינייהו אתיוה בי תרי.

ונראה כמו שפירש ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרים דהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר מזוייף הוא ולא שלחתים מה שאין כן בחד, וכטעמא דאמרינן לקמן (ה, א) ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, וכיון דודאי שלחם תו לא חיישינן שמא נתכוין לקלקלה והחתים את הגט בפסולי עדות, וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"א) וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים, אמר רבי אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אבל בב"ד הוא חשוד לקלקל, שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים.

והשתא דקא סלקא דעתך דרבה לית ליה דרבא אף על גב דבעלמא בעי' קיום שטרות, לא סבירא ליה כרבא ומשום עגונא הקלו ואוקמוה אדאורייתא לגמרי, דאפילו חד לא בעי אלא משום לשמה, כי היכי דאוקמוה לכולי עלמא אדאורייתא במביא בארץ ישראל כל שאין בו עוררין, ואי נמי במביא באותה מדינה אפילו במדינת הים.

אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש וכו':    וא"ת והא שחיטה דהאמינה תורה לכל אחד ואחד וכדכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר וכמו שפירש רש"י ז"ל בחולין (י, ב), והתם ודאי הא איתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (חולין ט, א), איכא למימר דהתם שאני דבידו לתקנו, והכא הכי קאמר אבל הכא הא איתחזק איסורא שאין בידו לתקנה, ושחיטה בידו לתקנה דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן (חולין ג, ב), ואפילו מי שאינו מומחה ומוחזק, בידו לתקנו על ידי שלוחו, הלכך עד אחד נאמן עליה, וחתיכה ספק חלב ספק שומן אף על גב דאין בידו לתקנה הא לא איתחזק איסורא.

וא"ת התם מנא לן [וי"ל] נפקא לן מוספרה לה ודרשינן לה לעצמה בכתובות (עב, א), ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא ואין בידו לתקן נמי כי התם. יש לומר כיון דדמיה פוסקין ממילא וימי ספירה באין מאליהן, כחתיכה ספק חלב ספק שומן חשבינן לה, דהשתא דקאמרה טהורה אני לא איתחזק איסורא, ואי משום טבילה הויא לה כשחיטה דבידה לתקן.

והא דקאמרינן: הוי דבר שבערוה:    חדא ועוד קאמר, כלומר ועוד הוה ליה דבר שבערוה, ומשום דביבמות (פח, א) מספקא לן היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן אם מהימן אם לאו ואיכא מאן דאמר דמהימן, אמר הכא ה"ל דבר שבערוה, כלומר ואף כשתמצי לומר דאפילו היכא דאיתחזק איסורא מהימן, הכא שאני דהוה ליה דבר שבערוה ואין פחות משנים.

וקשיא לי מדאמרינן ביבמות (פז, ב) מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות וכו', ומכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא ע"א מהימן. ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד (ומפי אשה, ליתא שם בגמ') ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה אלמא עד אחד מהימן, ואף על גב דמהדרינן התם ושקלינן וטרינן מנא לן ואסיקנא משום עגונא אקילו בה רבנן, מכל מקום הכא נמי מאי קשיא ליה דהכא דכותיה היא ומשום עגונא אקילו ביה רבנן. ושמא נאמר דהתם איכא למימר דמשום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה וכדאמר רבי זירא התם (פח, א), ואף על גב דאקשינן עליה לא לחמיר ולא לקיל ופרקינן אלא משום עגונא אקילו בה רבנן, לאו דחויי קא דחי' לדרבי זירא לגמרי אלא ודאי טעמא דר' זירא כדאיתיה איתיה, אלא טעמא הוא דיהבינא אמאי אקילו בה רבנן בתחלתה משום חומר שהחמירו עליה בסופה, משום דבעיגונא אקילו. ומיהו אי לאו חומר שהחמרת עליה בסופה אף על גב דמעגנא ויתבא לא מקילי' בה, אבל הכא דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה כדאיתא לקמן (ו, ב), דינא הוא דלא נקל עליה בתחלתה.

ומכל מקום לא מיחוור שפיר משום דבכולהו נוסחאי גרסינן התם אלא משום עגונא אקילו, דמשמע דטעמיה דרבי זירא אידחי לגמרי וכוליה טעמיה משום עיגונא. ויש לומר דהכא הוה סבירא ליה למאן דפריך הכי, דאין כאן קולא אלא אדרבא חומרא כדמקשי ואזיל האי קולא הוא חומרא הוא ואין כאן משום עגונא. ואי נמי יש לומר דהתם איכא לאקולי עלה משום דלא תיעגן, דזימנין דאי אפשר אלא בעד אחד או באשה או בשפחה דחזו דמית ליה בעל, ואי נמי חזו ליה אינשי טובא, מאן מוכרח ומאן מפיס דליתו וליסהדו תרי, אבל הכא איפשר ליה לבעל דלישלח ליה על ידי תרי וכשרין לעדות, והיינו דלא אקשינא התם האי קולא הוא חומרא הוא דאי אתי בעל תצא מזה ומזה וכדמקשי הכא, משום דהתם ודאי כשמתירין אותה לינשא קולא הוא דזימנין דלא ידע אלא חד אי נמי אשה ונכרי הויא עיגונא לעולם ומשום עיגונא הקלו להאמינם ולהשיאה.

הא דאמרינן: סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך:    פירש רש"י ז"ל: משום דאיכא דמשכח ליה כתוב ועומד כגון שנכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש. והקשו עליו בתוס' דלקמן בריש פרק כל הגט מוכח דאפילו רבה לא חייש להכי דלמא משכח גט ששמו כשמו אלא בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת.

ואם תאמר דהכא נמי משום דזימנין דאיכא תרי יוסף בן שמעון בעיר אחת, אם כן אפילו כי אמר בפני נכתב לשמה פסול לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי (לקמן ג, א) משום דבעי שיוכיח מתוך עדי חתימה אי זו מהן מתגרשת בו, וכדאיתא לקמן בריש פרק כל הגט (כד, ב) דתנן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה, ואמרינן עלה בגמרא (בע"ב) קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה וכו', ואוקמיה אביי בעדי מסירה ור"א היא, אבל לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי אפילו גדולה לא יגרש בו.

והא דתנן בפרק המגרש לקמן (פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כר"א, דאלמא לר"מ שפיר דמי ואף על גב דאינו מוכיח מתוך החתימה בהי מינייהו קא מיגרשא, פירש הר"י ז"ל לההיא במשולשין בגט, אלא שהשליח אינו מכיר בשלוש האבות ומתוך כך יכול לגרש בו אליבא דר"מ. ומיהו הא אפשר דלא קשיא לרש"י ז"ל, דשמא הוא ז"ל סבור דאף לר"מ לא בעינא מוכח מתוך הגט, ואף ר"ת ז"ל כן סבר כמו שאני עתיד לכתוב (כד, ב בד"ה אי) בההיא דפרק כל הגט, ואפשר לדקדק כן מדברי רש"י ז"ל במה שפירש בפרק המביא תניין לקמן (כב, ב) בגמרא אין כותבין על נייר מחוק ולא על הדפתרא וחכמים מכשירין וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא. ועוד דההיא דשמותיהן שוין דנקט אפילו בשאינן שוין אלא שהשליח אינו מכיר איזו מהן רחל בת לבן ואיזו דינה בת יעקב. ור"י פירש כאן ורבנן הוא דאצרוך משום שלא יערער הבעל שהסופר כתבו להתלמד והחתים עליו הוא עדים שלא היה הוא והן בקיאין לשמה.

דף ג עמוד אעריכה

כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו' מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשי':    ק"ל א"כ היכא דאתיוה בי תרי, כ"ש דהוה לן למימר דכיון דיהביה לתרי, מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשיה, וכדאמרי' היא חומרא הוא דאי מצרכת תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה, אע"ג דאתיוה תרי ולא אמרי בפני נכתב, כיון שנתנו לתרי דליהבו ליה ניהלה, ה"ל כנותנו לה ולא אתי לאורועי נפשיה. וי"ל דעד דאמר שליח [בפ"נ ובפ"נ], בין דאתיוה חד בין דאתיוה תרי בפנינו נכתב, חיישי' דלמא (אמר) לא דייק מעיקרא ולא בקיא בלשמה, אבל השתא דידע בחד דבעי למימר בפני נכתב מידק דייק מעיקרא.

כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה:    כלומר ואפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וכן פרש"י ז"ל, אלא דלישנא דגמרא לא משמע, אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה, הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור, וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, והא דאמרינן לקמן (ו, ב) ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, דלמא התם במביא מארץ ישראל דוקא, וטעמא דמילתא משום דלא צריך, וכיון דלא הוה צריך ואמר [בפני נכתב] מסקינן ליה דרגא ומהני כיון דקיום שטרות דרבנן. ומיהו שמעינן לה ודאי ממתניתין דתנן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, דאלמא מדתני הכא במביא מא"י, ולא תני הכין במביא ממדינת הים, משמע דדוקא במביא מא"י משום שהקלת עליה בתחלתה נקל עליה בסופה שאם בא וערער ערעורו בטל והכין איתא בהדיא בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם אר"י חומר שהחמרת עליו בתחלה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. ולפיכך נ"ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז, ונמצאת משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חד דמוציאו מידי לעז, ופריק דאפילו משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כנ"ל.

הא דאמרינן: ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה:    תמיה לי מאי קמבעיא להו דהא רבא סבירא ליה דכולהו ספרי דייני מיגמר גמירי, דרבה גופיה הכי ס"ל (לעיל ב, ב), ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא הכא ליכא למיחש אלא דרבנן הוא דאצרוך, והוו להו לרבא לעולם כלרבה לאחר שלמדו. וי"ל משום דידע דמתניתין דייקא ליה הכי, מדלא תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם לשמה כדמפרש טעמיה ואזיל, הוא דקאמר הכי, כדי לברורי טעמיה ולמימר דמתניתין נמי דייקי' הכין. אי נמי י"ל דהכי קאמר אמאי לא חייש רבא לאותו מיעוט דחייש רבה ומשום חומר דבר שבערווה.

ורבה בדין הוא דליתני הכין אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למיגזייה:    כלומר, והוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין והגט פסול, ואי נמי כיון דכולהו אמרי בפני נכתב לשמה והוא לא קאמר אלא בפני נכתב ולא קאמר לשמה, חיישינן ליה ומימר אמרינן דלא איכתוב בפניו ומשום הכי גזייה. ותמיהא לי וליתקון דלימא הכין כיון דעיקר תקנתא משום לשמה, ואי גייז ליה נישיילינן ואי הדר אמר אין לשמה ניהמניה. ואם נפשך לומר כיון דכולהו אמרי ואיהו לא אמר, אף על גב דכי שיילינן ליה ואמר אין, חיישינן לרמאות דילמא מתוך שאלה זו ילמדו לשקר, הא משמע דלאתי לשקורי ולאסהודי בשיקרא ליכא למיחש, חדא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ועוד דתניא לקמן (ה, ב) המביא גט ממדינת הים נתנו ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר"מ וחכ"א אין הוולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אלמא לא מחזקינן דמסהיד בשיקרא ואע"ג דמעיקרא לא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וה"נ מאי שנא, ואפילו כשתמצא לומר דהכא כר"מ וכטעמיה דאמר (שם) כל המשנה ממטבע שטבעו [חכמים] בגיטין יוציא והוולד ממזר וכמו שפרש"י כאן, אכתי קשה לי חדא דהא מתניתין לא מיתוקמא ליה לרבה כר"מ כדאיתא בשמעתין בסמוך, ועוד דאפילו כשתמצא לומר [דאיהו] כר"מ ס"ל בהא דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ה"מ כששנה ממטבע שטבעו חכמים ולא תקן דבורו לבסוף ונשאת על ידי גט זה, אבל כשחזר ואמר קודם שתנשא אמאי לא, ואפילו נשאת נמי כיון שתיקן דיבורו לבסוף אמאי פסול, דהא דתניא לקמן (שם) כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם הא איכא למימר אפילו לר"מ קאי, דלא אמר ר"מ הוולד ממזר אלא כשלא חזר ואמר לה אבל אם חזר ואמר לה לא וכן פי' בתוספ' רבותי' הצרפתים ז"ל ויש ספרים שגורסין שם אלא כיצד יעשה דמשמע לכאורה דקאי אר"מ. ושמא י"ל דהתם איכא למימר דאישתלי ויהיב ולא אמר לה בפני נכתב דבכי האי גוונא עביד דמשתלי, אבל כאן שהתחיל לומר בפני נכתב וגייז ליה לשמה וכולהו לשמה קאמרי, חיישינן דילמא לא ידע ביה ואי שיילינן ליה ואמר אין שקורי מישקר.

הכי גריס רש"י ז"ל ורבא אמר לך אטו הכא כי אמר יודע אני מי לא מהימן:    ופירש דה"ק אטו לדידי הואיל וטעמא משום קיומא הוא אי אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן, דמה לי אמר בפני נחתם מה לי יודע אני בחתימתן. ואינו מחוור דהא תנן לקמן בפרק המביא (טו, א)בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו פסול, ואמר רבא עלה אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני פסול מ"ט אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, ואם איתא דלרבא אפילו חד דאמר ידעתי בגט מהימן, היכי טעי רבא כולי האי, דאילו אמר איהו לחודיה ידעתי מהימן, וכי מצטרף אחרינא בהדיה לא מהימנא, ואע"ג דפרש"י שם דלרבא מיגרע גרע כי איכא אחרינא בהדיה משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, ואף על גב דגבי גט לא הוה חיישינן לה דהא בלא אחר הוה מתכשר אפומיה דהימנוה רבנן כבי תרי, אלא משום גזרת שטרות הוא שם, והיינו נמי דאתקיף עליה רב אשי ומי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דבוריה כשר והשתא דאיכא חד בהדיה פסול, מ"מ א"א לומר כן דרבא דאמר הכא דאפילו חד אי אמר ידעתי מהימן, לימא התם כי האי סברא דמשום דאיכא אחרינא בהדיה ליפסול, אלא ודאי לכ"ע חד צריך לומר בפני נחתם אבל ידעתי לא מהני, והיינו דקאמר רבא התם דכי אמר בפני נחתם חציו והוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני בלשון ידעתי איכא למיחש לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, בחד דאמר זה כתב ידי ומצטרף עם אחר מן השוק להעיד על חתם חבירו דנפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדא, ואתקיף עליה רב אשי דכיון דאילו אסיק הוא דבוריה בההוא לישנא דאסהיד על חציו דהיינו בפני נחתם חציו כשר, אין לפסלו כי מצטרף אחרינא בהדיה ומעידין על חתימת ידי שני דלא גרע משאמר בפני נחתם.

וגיר' הספרים שלנו נר' עיקר, וה"ג אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימנו, כיון דכי אמרי בפנינו מהימני אתי לאיחלופי, כלומר כיון דהכא והכא כי אמרי בפנינו מהימני אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. ולאשה ובעל דבר לא חש רבא לאהדורי דמילת' דלא שכיחא היא כדאיתא לקמן (ה, א) ומילתא דלא שכיחא לא מוכח מידי.

מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה:    לכאורה משמע דהך סוגיא לא אתי כמסקנ' דאסיקנא (ד, ב) דרבה אית ליה דרבא, דלמסקנא איכא למימר דמתניתין ר"א היא ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב משום לשמה. ומיהו ק' דאם כן לעיל (ב, ב) ה"ל לרבה לומר גבי מאי טעמא לפי שאין בקיאין לשמה ולפי שאין מצויין לקיימו, דבשלמא אי אדכר ברישא מילתי' דרבא, הוה איפשר לומר דרבה לא חש לאדכורי תו טעמא דמצויין לקיימו דאדרבא סמיך, אבל השתא דקבע מילתיה דרבה ברישא ודאי הוה ליה בדרבה לאדכורי תרי טעמי משום לשמה ומשום קיום לפרושי בפני נכתב ובפני נחתם חד משום לשמה וחד משום קיום, ועוד הא רב אשי דבתרא הוא ודאי שפיר הוה ידע מסקנא דשמעתא דרבה אית ליה דרבא, ואמאי דחיק ומוקי למתניתין (ד, א) כרבי יהודה דלית הילכתא כותיה, הוה ליה לאוקומה כרבי אלעזר ולימא לעולם כרבי אלעזר ורבה אית ליה דרבא. ופי' בתוס' דאפי' אמסקנא אתיא שפיר, דלעולם טעמא דכולה מתני' לרבה משום לשמה הוא בע'כ, דאי לא הדרא קושיא לדוכתא ורבה מ"ט לא אמר כרבא, ואצטרכינן לשנויי כדשנינן לעיל ורבה אמר לך א"כ ליתני בפ"נ ותו לא, ורבא בדין הוא דליתני הכי [אלא] דא"כ אתי לאיחלופי בקיום שטרות, ורבה מי דמי התם ידעינן הכא בפנינו, והכא כיון דלרבה בפנינו נחתם דמתני' דוקא ולא מהני ידענו על כרחין דס"ל דטעמא דמתני' משום לשמה הוא.

דף ג עמוד בעריכה

ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר:    והא דמכשר ר"א לא תימא בכה"ג דאיירי ת"ק דכתב בכתב ידו או יש בו עד אחד, אלא כי מכשר ר"א אפי' בכתב סופר ונתנו לה בפני עדי מסירה דעדי מסירה כרתי, וכן מוכח מדקתני גובה מנכסים משועבדין לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם דמשמע דבעדי מסירה בלחוד סגי.

ונראה נמי דר"א אפי' לכתוב לכתחילה ולתת לה בעדי מסירה בלבד בלא עדי חתימה מכשיר, כדתנן לקמן (כא, ב) אין כותבין על נייר מחוק ועל הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, וחכמים היינו ר"א דאמר עדי מסירה כרתי כדאי' התם (כב, ב), ומדקאמר ת"ק אין כותבין ואיהו קא מכשר משמע דמכשירין לכתוב וליתן קאמר. והא דתנן לקמן (לד, ב) התקין ר"ג שיהו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, לאו למימרא שיהו צריכין לכך לכתחילה, אלא תקן ולמד דעת את העם לעשות כן ולא יסמכו על עדי מסירה [לבן שלא יהיו] צריכין לעולם לעדי מסירה אם יצאו עליו עוררין, וכדאידך דר"ג התם (לב, ב) מלמדין אותם שלא יחזרו בהם אבל אם באין לכתחלה לסמוך אעדי מסירה סומכין, וכן פרש"י ז"ל כאן דר"א מכשיר לכתחלה בכך, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

ויש לי ללמד עליה משמעתין דהכא דמהדרינן לאוקמה למתני' כר"א, ודחינן אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ"ת לעולם ר"א וכי לא בעי ר"א כתיבה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי, והא שלשה גיטין פסולין וכו' ור"א אומר אפי' אין עליו עדים וכו', ואם איתא דר"א לא מכשר לכתחלה וכמו שנראה מפי' ר"ח ז"ל בפ' המגרש (פו, א), אמאי לא מוקמינן לה כר"א, ולימא הכי לעולם ר"א וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה מדאורייתא ובדיעבד, אבל מדרבנן ולכתחלה בעי ומתני' מדרבנן ולכתחלה, וכ"ת דמתני' אי אפשר לאוקומה בלכתחלה אבל דיעבד כשר, דהא קתני לקמן (טו, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם וכו' פסול, אלמא פסול לגמרי אפילו דיעבד, הא ליתא דפעמים קרי פסול כל שאינו יכול לגרש בו לכתחלה, וכדמשמע לקמן (פו, א) גבי ג' גיטין פסולין דפרכינן עלה ותו ליכא והא איכא גט ישן ופרקינן התם תנשא לכתחלה, כלומר שלא פסלוהו אלא שלא יגרש בו לכתחלה קרי גט פסול, ועוד דהא ג' גיטין גופיהו קרי פסולין ואם נשאת הוולד כשר דאלמא פסול לאו לגמרי משמע

הא דקתני גובה מנכסים משועבדים:    פירש"י ז"ל גובה בו כתובה מנכסים משועבדין וכדתנן (כתובות פט, א) הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. ואינו נכון דהא לקמן (פו, א) משמע דאשאר שטרות קאמר, כדאמר התם עלה אמר רבי יהודה אמר רב הלכה כר"א בגיטין ושמואל אמר אפי' בשאר שטרות, ופרכינן וסבר רב בשאר שטרות לא והא קתני גובה מנכסים משועבדין, ופרקינן ר"א תרתי אית ליה ורב סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא, אלמא גובה מנכסים משועבדין בשאר שטרות קאמר לומר דבעדי מסירה גובין בשאר שטרות מן הלקוחות, ועוד דאי כתובה קאמר מאי קמ"ל פשיטא דכיון דנתגרשה וגובה כתובתה שגובה אותה מן המשועבדין, דאטו האי מחמת גיטא גביא, הא אינה גובה אלא מחמת כתובתה או מחמת תנאי ב"ד, ועוד דלקמן (כב, ב) משמע נמי דאפילו בשאר שטרות מכשיר ר"א, דא"ר יוחנן אפילו בשאר שטרות והא כתיב (ירמי' לב) ונתתם בכלי חרס למען יעמדו וגו' ההיא עצה טובה קמ"ל.

אלא נראה כלשון שני שפרש"י ז"ל דגובה מנכסים משועבדים אשאר שטרות קאי, דכל שטר קרי גט וכדאמרינן בעלמא (ב"ק צה, א) גט חוב שאין בו אחריות נכסים (לקמן רע"א), כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגטי נשים.

ואי ק"ל הא דגרסינן בבבא בתרא (קעו, א) גבי מתני' דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, בעא מיניה ר' אבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מהו, א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, מתקיף לה רמי בר חמא והא תנן שלשה גיטין פסולין וכו' ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין, שאני התם דאיכא כתובה דמשעת כתובה שעביד נפשיה, דאלמא בכתובה בלחוד קא מיירי ולא בשאר שטרות. תירץ רש"י ז"ל שם בב"ב, דלא גרס שאני התם דאיכא כתובה, אלא ה"ג שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה, ופי' הוא ז"ל דהתם שאני שכתבו על דעת למסרו בפני שנים כדי שיגבה בו, ומסרו לו בפניהם והלכך משעת כתיבה שעביד נפשיה, אבל כאן לא מסרו לו בפני עדים אלא בינו לבינו ולא נתכון זה אלא להודות לו בכתב ידו שלוה ממנו מנה, והלכך לא עדיף הוחזק בב"ד על ידי המלוה כעדי מסירה שמסרו לוה למלוה בפניהם.

וכתוב בתוספות דנראים דברי רש"י ז"ל דודאי עדי מסירה כרתי אף בשאר שטרות, ופסק נמי הכין דגובין בו מנכסים משועבדים, דהא שטרא פרסאה דמסרה ניהליה בפני ישראל מגבי ביה רבא מבני חרי כדאיתא לקמן (יא, א), ואוקמינן לה בדידעי למקרי ובדאפוצן, ובמהדר מענינו של שטר בשטה אחרונה, ופרכינן עלה א"ה אפילו ממשעבדי, אלמא כל בעדי מסירה גובין אפילו ממשעבדי, ותמיהא לי דהא כולהו אמוראי לקמן (פו, ב) הלכה כר"א בגיטין קאמרי ולא בשטרות כמו שנכתוב במקומה בס"ד (לקמן ד, א ד"ה מהדרינן), ועוד דדוחק הוא למחוק גירסת הספרים שבשילהי ב"ב (קעו, א).

ונראה להעמיד גירסת הספרים ובודאי דר' אלעזר תרתי אית ליה כדאיתא לקמן (פו, ב) במקומה וגובה מנכסים משועבדים הכי משמע, אלא דלית הלכתא כותיה לגבות ממשעבדי אלא בגיטין ככולהו אמוראי הבקיאין בדבר הלכה [כדאי' שם], והא דאמרינן לקמן (יא, א) גבי שטרא פרסאה אי הכי אפילו ממשעבדי ודאי מעיקרא הכי הוה משמע לן ולא הוה קים לן הדין סברא, והיינו דפרקינן לית ליה קלא, כלומר ממשעבדי ודאי לא גבינן בהאי שטרא דעדי מסירה לית להו קלא דמאן מפיק קלא עדי חתימה, וכיון דלא חתימי ביה ישראלים לית להו קלא, אלא א"כ נעשה בערכאות דערכאות אית להו קלא, וכן פרש"י ז"ל לית ליה קלא לפי שאין חותמין ישראל דסהדי דחתימי על שטרא אינון מפקי לקלא ע"כ, ולא אשטרא פרסאה בלחוד קאמר, אלא כל שטרא דלא חתמי בה סהדי ישראל, וההיא דבשילהי ב"ב (קעו, א) הכי פרכינן והקתני שלשה גיטין פסולין וכו' ור"א אמר אע"פ דאין עליו עדים אלא שמסרו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין ובין בגיטין בין בשטרות קאמר, אלא ר' יוחנן דאמר דאף על פי שהוחזק כתב ידו אינו גובה אלא מבני חרי לית ליה דר"א בשאר שטרות ומ"ש גיטין משאר שטרות, ופרקינן שאני התם דאיכא כתובה שעבודי שעביד נפשיה, כלומר התם לא משום גט גובה מנכסים משועבדין אלא משום כתובה דאית לה קלא ואף על גב דלא הוציאה כתובה גובה בתנאי ב"ד מנכסים משועבדין, אבל בהוחזק כתב ידו בב"ד דלית ליה קלא דהא לא חתימי עליה סהדי ולית ליה קלא לא, מיהו אינו מחוור חדא דאין הלשון מתחוור, ועוד דא"כ לקמן בפרק המגרש (שם) הוה ליה למיבעי לרב מ"ט פסק כר"א בגיטין ולא בשטרות וגירסת הספר צ"ע.

דף ד עמוד אעריכה

ואיבעית אימא לעולם ר' אלעזר היא וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי, דאמר רבא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול:    קשה לי דלא שייך למימר מזוייף מתוכו אלא בשחותמין בו פסולי עדות כגיטי נשים שחתומין בו נכרים כדאיתא לקמן, (י, ב) או פסולי קורבה, כההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי בסנהדרין (כח, ב), אבל כאן שעדיו כשרין אלא שלא חתמוהו לשמה, ואף הן אינן צריכים לשמה, מאי פסול איכא כיון דעדי חתימה לא כרתי. ותירצו בתוספות דכיון דלא נחתם לשמה חיישינן דילמא חתמו אנייר חלק ואחר כך כתבו עליו את הגט, וקשה דאם כן אף בשאר שטרות צריך חתימה לשמה לצאת ידי חששא זו, ונשאר להם הענין בקושי.

ונראה דמשום הכי קרי ליה מזוייף מתוכו משום דלדידיה כתיבה לשמה בעי, וחתימתן של עדים מכלל כתיבת הגט היא דפעמים שאין כאן עדי מסירה וגט זה מתקיים בחותמיו וכשר אף לרבי אלעזר, דמימר אמרינן כיון שמתקיים בחותמיו לאו מזוייף הוא, ובודאי כדין נמסר לה בפני שנים, וכדין נעשה לשמה ובתלוש ובשאר תקוני הגט, וכיון דחתימי עליה אי לא חתימי לשמה מזויייף מתוכו קרי ליה, ותדע לך דהא גט שחותמיו נכרים כשר לר"ש, ואמרינן (לקמן י, ב) ירד ר"ש לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, ואקשינן והאמר רבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ופרקינן הכא במאי עסקינן בשמות מובהקים כלומר דלא אתי למיסמך עלייהו, אלמא כל שאין סומכין עליהן ואין מכשירין הגט על חתימתן לא חיישינן אי חתמין לשמה או לא, דלאו מכללו של גט הן.

ולדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב (לקמן בפ' המגרש) דלר"א עדי חתימה נמי כרתי, אפשר לומר דאינו קשה כלל, דכיון שפעמים כרתי לשמה בעי, דכי כתיב לשמה אוכתב קאי ובין אכתיבת הגט בעצמו בין אכתיבת העדים, אלא שיש לדקדק דאם כן רבי שמעון שירד לשיטתו של רבי אלעזר היכי מכשר חותמיהן נכרים אפלו בשמות מובהקין, דמכל מקום כתיבת העדים בעי לשמה וליכא, וכי היכי דכי איכא עדי חתימה ואיתיהיב בעדי חתימה אפילו הכי בעינן כתיבת הגט לשמה לר"א ואי איכתוב בערכאות פסולה , הכי נמי כי חתימי ביה נכרים אע"פ שנמסר בעדים כשרים ליפסול דהא כולה כתיבה בעינן לשמה, וי"ל דחתימת נכרי אינה חתימה כלל וכמאן דמלייה בדיוטא דמי והילכך לא מיפסל בחתימתן, אבל כתיבת הגט ע"כ מיפסלא בערכאות דהא בעינן לשמה והאי לאו לשמה היא, ואי אמרת דחשבינן ליה כמאן דליתיה כ"ש דליכא גט.

אלא דקשיא לי דודאי משמע דלר"א לא בעינן חתימה לשמה כלל, דוכתב דקרא או כתיבה לבד היא או חתימה לבד, או כתיבה וחתימה, ואי חתימה לבד היא לא לבעי כתיבה לשמה כרבי מאיר, ואי כתיבה וחתימה, ליבעי חתימה לעולם ולשמה כרבי יהודה דאית ליה הכין, ואי ליכא עדי חתימה ולשמה ליפסול, וכיון דרבי אלעזר מכשר בלא עדי חתימה אלמא וכתב כתיבה ממש קאמר, א"כ לרבי אלעזר דבר תורה אפילו איכא עדי חתימה לא איכפת לן אי לשמה חתמו או שלא לשמה חתמו, אלא משום דאתי למיסמך עלייהו בעינן להו לשמה, והיינו דאמרינן כדרבא דאמר רבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו, כלומר ומשום גזירה ולא משום דינא, דאי הכי הוה ליה למימר היכא דאיכא עדים בעינן לשמה דכתיב וכתב לה לשמה, והיינו דאמרינן לקמן (פו, ב) גמרא שנים ששלחו שני גיטין שוין אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה לא בעי כנ"ל.

מהדרינן אדר"א דהלכתא כותיה בגיטין:    הא דנקט הכא בגיטין, לאו לאפוקי שאר שטרות, דאיכא למימר דהלכתא כותיה אף בשטרות, אלא משום דהכא לא אצטריכינן אלא לגיטין, ועוד לפי שמחלוקת רב ושמואל היא (שם) דרב אמר הלכתא כר"א בגיטין ולא בשטרות לא מעייל הכא נפשיה בפלוגתא, וזו היא דעת רבותינו הצרפתים ז"ל, והביאו ראיה לדבריהם מההיא מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי דבסנהדרין (כח, ב) דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר ליה זיל מסרה ניהליה בעדי מסירה, ואתקיף עלה אביי והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול וא"ל זיל לא שבקו לי וכו', דאלמא רב יוסף ואביי תרווייהו כרבי אלעזר סבירא להו אפילו בשאר שטרות, ורבא נמי כותיה סבירא ליה כדאמר לקמן (יא, א) דשטרא פרסאה דמסרה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבי ביה רבא מבני חרי.

ומיהו אי מהתם ליכא למשמע דהתם שאני דודאי לגבות בו מבני חרי קאמר כההיא דשטרא פרסאה, א"נ להעמיד קרקע מתנה בידו כוותיה קיי"ל משום דכיון דמסרה ניהליה באפי סהדי הא קא מודה דהנהו פרסאי לאו שקורי משקרי והו"ל כערכאות דלא משקרי [ושטרא מעליא לר"א וק"ל בהא כותיה למיקניה ביה כר"א והוא הדין לשטר מכר דקונה בו וגובה בו מנכסים משועבדין, משום דמכר קלא אית ליה דמאן דזבין בפרהסיא זבין כדאיתא בפ' ח"ה (ב"ב מב, א)] אבל ממשעבדי אפילו דישראל לא גבי בעדי מסירה, לפי שאין השטר בעצמו ראוי לגבות בו מן המשועבדין משום דלית ליה קלא דעדי חתימה הוא דמפקי קלא, והא דאמרינן התם (לקמן יא, א) דלית ליה קלא, לאו בשטרא פרסאה בלחוד קאמרי ומשום דלא נעשה בערכאות של גוים ולא בישראל דה"ה לשל ישראל דאף היא לית ליה קלא בעדי מסירה, ובמקומה נאריך בה בע"ה.

ולענין עדי מסירה לגבי גיטין מיהא דקיי"ל כר"א כתוב בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל בעדי מסירה דוקא, ולא בעדי חתימה שלא כדעת ר' אלפסי ז"ל שכתב בפרק המגרש, וראייתם מדתנן התם (פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהן לזו, ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא א"ר ירמיה דלא כרבי אלעזר דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, ומשמע דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי שפיר דמי, ואם איתא אפילו כר"א אתיא דהא ר"א אית ליה דר"מ, ויש עוד ראיות אחרות מההיא דשני שטרות שבפרק(הכותב) [מי שהיה נשוי] (כתובות צד, א) במקומה נאריך בה בס"ד, וקשיא לן דהא גיטין העולין בערכאות של נכרים וחותמיהן נכרים (לקמן יא, א) כשרין לר"א ובעדי מסירה ובשמות שאינן מובהקין נמי כשרין אלא דגזרי בהו דילמא אתי למיסמך עלייהו. ואם איתא דעדי חתימה לא כרתי כלל אליבא דרבי אלעזר הא לא אתי למיסמך עלייהו כלל. ותירצו בתוס' דהכי פירושה דלמא אתי למיסמך עלייהו דמסר ליה באפיהו, וזה דחוק מאד דאטו כי קיימי קמן מי לא ידעינן בהו דנכרים נינהו, והיכא נסמוך למימסר ליה קמייהו.

ונ"ל דעיקר קושיא זו אינה , דהא ודאי בזמן שיש עליו עוררין בקיום חותמיו מכשרינן ליה לכ"ע וכדקתני (לעיל ג, ב) ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים כשר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, אלמא אפילו ר"א מודה דעדים החתומן על הגט יש בהן מפני תקון העולם, כלומר שאם הלכו להם עדי מסירה ויצאו עליו עוררין יתקיים בחותמיו וכשר דכיון שנתקיים בחותמיו ויצא מידי מזוייף אומרים ודאי כדינו הגיע לידה בעדי מסירה, וכיון שכן בשמות שאינן מובהקין, איכא למיגזר דילמא אתי למיסמך עלייהו, דהא בקיום חתימתן נכשיר גט זה ונאמר דבעדי מסירה נמסר ליד האשה, וא"ת א"כ אכתי למאי ניחוש ליה והיכי אתי למיסמך עלייהו, דהא מאן דמסהיד אחתימת ידייהו יסהיד עלייהו דנכרים נינהו ולא אתי למיסמך עלייהו, איכא למימר דילמא מקיימינן להו משני שטרות של שתי שדות של מכר שחתומין בהן שאכלום בעליהן בשופי מחמת אותן שטרות (כמש"כ בכתובות כ, א), דהא תנן (שם י, ב) כל השטרות העולות בערכאות של נכרים אע"פ שחותמיהן נכרים כשרין, וכיון דשמות שאינן מובהקין נינהו אתי למיטעי בהו דילמא ישראל נינהו ואתו למיסמך עלייהו ולאכשורי גיטא בסהדותיהו, ואינהו לאו בני עדות נינהו.

דף ד עמוד בעריכה

הא דאמרינן ורבנן בתראי סברי גזרינן מוליך אטו מביא:    ק"ל דאם כן רבנן בתראי לחומרא, א"כ מאי אין צריך שיאמר וכו' אלא המוליך והמביא, אדרבה הוי ליה למימר וחכמים אומרים המוליך והמביא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ויש לומר דחכמים לאו את"ק קאי בהא דקאמרי אין צריך שיאמר, אלא אדר"ג דמצריך אפילו בסמוכות ואדר"א דמצריך אפילו במובלעות, ואמרו להם חכמים לעולם אין צריך אלא במביא ומוליך ממדינת הים, כלומר ממקומת הרחוקים והמוליך לשם.

ואיכא דמותיב הכי הא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך וכו':    והא דמהדר אדיוקא ולא מותיב ממתניתין גופה, דקתני המביא גט מא"י אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, דמשמע אפילו ממדינה למדינה בארץ ישראל, וכדמותבינן מינה לעיל, נראה דטעמא דמילתא משום דהוה דחינן ליה, הכא במאי עסקינן במדינה אחת בא"י אבל ממדינה למדינה בארץ ישראל צריך, ומשום הכי ניחא ליה לאקשויי מדיוקא דמתניתין דקתני בהדיא המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים דמשמע ליה הא בא"י כענין זה לא צריך, מדלא קתני המביא סתם, והיינו נמי דכי דחינן ליה לא תימא הא ממדינה למדינה בא"י לא צריך, דלא אקשי ליה מממתניתין דהמביא בא"י, ואקשי ליה אי הכי ליתני המביא ממדינה למדינה סתם, כלומר אנא הכי קא קשיא לי דאם איתא ממדינה למדינה בא"י נמי צריך, ליתני המביא ממדינה למדינה סתם, ואי משום לאשמועינן דבאותה מדינה אפילו במדינת הים אין צריך שיאמר, הא ודאי ממילא שמעינן לה דכיון דמביא ממדינה למדינה בכל מקום ואפילו בארץ ישראל צריך שיאמר, על כרחך שמעינן דטעמא דמתניתין משום שאינן מצויין לקיימו הוא, וכיון שכן באותה מדינה אפילו במדינת הים לא צריך דהא מצויין לקיימו ואין בקיאין לשמה הא לא איצטריך לאשמועינן, דלרבא דאמר לפי שאינן מצויין לקיימו והא כולי עלמא בקיאין לשמה נינהו ולא חיישינן להכי כלל ולית ליה למתניתין לאשמועינן כלל דלא ניחוש להכי כנ"ל.

הא דאמר דרבה אית ליה דרבא:    ק"ל מ"מ כיון דלא חייש לאיחלופי, מהגמוניא להגמוניא בא"י אמאי צ"ל בפני נכתב, לימא בפני נחתם ודיו. י"ל ודאי מעיקרא לא היו מתקנין בפני נכתב משום איחלופי, אלא מיהו כיון דאיתקין משום לשמה במדינת הים, תקנו שיאמר כך בכ"מ שצ"ל בפני נחתם ואפילו מהגמוניא להגמוניא בא"י.

תנן המביא גט ממדינת הים ואינו יכול שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו והוינן בה וכו' ואמר רב יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב עד שנתחרש:    ודוקא כשנתנו לה קודם שנתחרש, הא נתחרש ואפילו שעה אחת קודם שנתנו לה לא, דמכיון שנתחרש אינו נעשה שליח.

דף ה עמוד אעריכה

לרבא ניחא לרבה קשיא:    קשיא לי למאי אצטריכינן להאריך ולומר והוינן בה ואמר ר' יוסף, בלא הויא ופירוקה דרב יוסף מצינן לאקשויי שפיר מגופה דמתניתין.

ונ"ל דאיצטריך למימר הכי, כי היכי דלא תיקשי לן ולרבא מי ניחא דמאי קא משמע לן, אי לאשמעינן דבקיום חותמיו סגי, הא פשיטא לן כיון דטעמא דמתניתין לפי שאין מצויין לקיימו, ואי לאשמעינן דהיכא דאינו יכול לומר צריך שיקיים בחותמיו, הא נמי פשיטא דמנא תיתי דלא, משום הכי איצטריכינן לומר והוינן בה ואמר רב יוסף, וה"פ בשלמא לרבא ניחא דטובא קמ"ל מתניתין, דאי לאו מתניתין הוה אמינא כיון דקיום שטרות דרבנן, והכא משום עגונא אקילו ולכתחילה בעד אחד שיאמר בפני נחתם סגי ומוקמינן לה קצת אדינא דאורייתא כי היכי דלא תיעגן ותיתיב, השתא נמי כיון דע"י פקח משדר לה וכי יהביה נמי שליח ליד האשה ההיא שעתא פקח הוה אלא דחוליה אנסיה בכי האי גוונא כי היכי דלא תיעגן נקל ביה ונוקמא לגמרי אדאורייתא ולא ליבעי קיום כלל, קא משמע לן דלעולם לגרועי מתרי לחד אקילו בה, אבל למישרי בלא כלום כולי האי לא אקילו, אלא אם אינו יכול שיאמר, יתקיים בחותמיו ובקיום מיהא סגי דלשמה לא חיישינן, אלא לרבה קשה דהא איכא למיחש ללשמה כנ"ל.

ועוד יש לי לומר, דע"כ איצטריך למימר הכי כי היכי דלא לידחי רבה דמשבשתא היא, דמאי אינו יכול לומר היינו חרש, וחרש לאו בר איתויי גיטא הוא, ולפיכך ע"כ איצטריך לפרוקה כדפרקה רב יוסף והדר מותיב מינה, וזה נ"ל עיקר ושטה זו פשטה בהרבה מקומות בתלמוד.

הא דאקשינן אי הכי יכול נמי וכו':    קשה והא כיון דאמרינן דרבה אית ליה להא דרבא ואוקימנא בלאחר שלמדו, מאי קושיא השתא לרבה, אי הכי יכול נמי דהא אמרינן דלרבא ניחא, וכי היכי דניחא לרבא ניחא נמי לרבה, ורש"י ז"ל פי' להאי פירכא דאמעיקרא קאי מקמי דדחקינן למימר דרבה אית ליה דרבא, ובהרבה מקומות נוהגת שיטה זו דבתר דאיתותב בחדא מותיב ליה אידך, ומשני לה אי לאו מקמיתא מיהא לא תותבן, ולקמן נמי דפרכינן אי הכי אפילו חד נמי ה"נ פי' ז"ל דאמעיקרא קאי.

וקשיא לי דא"כ הכי ה"ל לאקשויי אי הכי אפילו יכול אמאי בעינן קיום חותמין, דלישנא דקאמר אפילו יכול נמי משמע דה"ק כשאינו יכול ניחא ליה דבעינן קיום אלא דביכול קשה אמאי לא סגי ליה נמי בקיום חותמין והרבה פירושים נאמרו בו.

אבל ר"ת ז"ל פי' דה"ק בשלמא לרבא דאמר דלשמה לא חיישינן כלל, א"כ תנא דמתניתין הא קמ"ל דהיכא דיכול הקלו חכמים להכשיר באומר בפני נחתם אע"ג דקיום חותמיו טפי עדיף טובא, אבל לרבה ודאי בפני נחתם טובא עדיף מקיום חותמין, דבאומר בפני נכתב ובפני נחתם איכא עדות לשמה משא"כ בקיום, ובודאי תנא דמתניתין ה"ק בשאינו יכול נקל, להכשיר בקיום חותמיו, הא יכול לא סגי בקיום חותמו לבד, ומשני גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו אלא דבמילת' דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן.

והא אשה דלא שכיחא וכו':    וא"ת נימא דהתם קודם שלמדו ומדין תקנה ראשונה, [וי"ל דאין ה"נ דהוה מצי לדחויי מתני' בקודם שלמדו, אלא דניחא לפרוקי ליה אף לכשתמצי לומר מתני' לאחר שלמדו טעמא דמתני' כדי שלא תחלוק בשליחות. עוד יש לי לומר, דכיון דהא מתניתין דהאשה עצמה מביאה את גיטה בתר ההיא מתניתין דהמביא גט ואינו יכול לומר שנו לה, סתמא דמילת' אף היא בלאחר שלמדו כמתניתין דלעיל מינה כנ"ל.

הא דאמרינן: כדי שלא תחלוק בשליחות:    לאו דוקא שליחות אלא כדי שלא תחלוק במביא ממדינת הים קאמר, ותדע דאי שליחות דוקא מאי קא מקשי אי הכי בעל נמי אלא במביא קאמר.

אלא דאכתי ק"ל מאי קא מקשי מבעל עצמו, והא ע"כ טעמא דהוא עצמו לכ"ע משום דליכא למיחש דילמא אתי ומערער, דהשתא מינקט נקיט ויהיב לה ערעורי מערער, וכיון שכן ליכא לאקשויי מיניה כלל. וי"ל דאטעמא דשמא יחזור דבר לקלקולו קא מהדר לאקשויי, וה"ק אי אמרת בשלמא דמתניתין ומתניתא, דינא קאמרי ולית כאן משום חשש דשמא יחזור לקלקולו, בבעל עצמו ליכא למיחש, כיון דנקיט ליה ויהיב לה, לא אתי ומערער, אלא למאי דקאמר' דחיישינן משום גזרה נצריך אפילו בבעל עצמו כדגזרינן בעלמא, הא אטו הא, כגזרותיו דר' מאיר, (עיין עירובין מז, א) ותירץ דבהא ליכא למיחש ולמיגזר כלל.

וא"נ י"ל דאטעמא דשלא תחלוק קא מקשי ולומר דלרבא הוי ניחא טעמא דבעל משום דכל שהוא בעצמו הביאו, אין לך קיום גדול מזה, דהוא עצמו מעיד שאינו מזוייף, אבל לרבה דאמר שלא תחלוק בשליחות אף בבעל עצמו נאמר כן, ופריק דלרבה נמי ליכא למימר הכי בבעל לאחר שלמדו וליכא אלא משום קיום וכדי שלא יערער דמזוייף הוא, דכל היכא דיהביה איהו ליכא למיחש דלא מרע ליה כנ"ל, אלא דאכתי קשה לי לישנא דקאמר השתא מינקיט נקיט וקאתי ערעורי מערער עילויה דמשמע דלא חיישינן שמא יערער הא ערער ערעורו ערעור, והל"ל כאן כיון דנקיט ליה ויהיב תו לא מצי מערער שהרי קיימו בנתינה. וי"ל דה"נ קאמר ערעורי מערער עילויה, כלומר כיון שנתנו לה מי מצי לערעורי עילויה].

הא דאמר' לעיל דרבה אית ליה דרבא:    קשיא לן מ"מ כיון דלא חייש לאיחלופי מהגמוניא להגמוניא בא"י. אמאי צ"ל בפני נכתב, לימא בפני נחתם ודיו. י"ל ודאי מעיקרא לא היו מתקנין בפני נכתב משום איחלופי, אלא מיהו כיון דאיתקין משום לשמה במדינת הים תקנו שיאמר כך בכל מקום שצ"ל בפני נחתם, ואפי' מהגמוניא להגמוניא בא"י.

תא שמע דבעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו את הגט וכו'. ומה אלו יאמרו בפנינו גירשה וכו':    נ"ל דכיון דטעמא דאינן צריכין משום הכי הוא, שנים שהביאוהו והם קרובין זה לזה, או לאיש או לאשה צ"ל בפנינו נכתב ובפנינו נחתם דהשתא אלו אמרו בפנינו גרשה לא מהימני.

והא דאמרינן: לרבא ניחא לרבה קשיא:    ק"ל לדעתיה דמקשה היכי מפרשי' לה לבעיא זו דשמואל, אי משמע ליה דאי כטעמיה דרבה, אי כטעמיה דרבא בעא מיניה, ואהדר ליה דטעמא דמתניתין כטעמא דרבא, ומש"ה שנים שהביאו את הגט אינן צריכין שיאמרו, וכדאמרינן בריש שמעתין (לעיל ב, ב) איכא בינייהו דאתיוה ביה תרי, לרבה צריכין ולרבא אינן צריכין, א"כ לא הול"ל לרבא ניחא לרבה קשיא, אלא הכי הל"ל אלמא רב הונא כרבא ס"ל, או ש"מ כרבא ש"מ.

ונראה דמקשה לא הוה ידע פירוש' דבעיא דשמואל, אלא דממאי דאהדר ליה רב הונא דשנים אינן צריכין שיאמרו משמע ליה ודאי דכרבא ס"ל, דאילו כרבה הא אמרינן לעיל דאתיוה בי תרי לדידיה צריכין שיאמרו, וטובא איכא כה"ג דמקשה גופיה לא הוה ידע עיקר מימרא זו או בריי' דמינה מקשה מאי פירושה, ואפ"ה מקשה מינה כי אית בה מידי דמשתמע ליה מיניה, דאיכא לאקשויי מינה, ויש כיוצא בו בב"ב פ' לא יחפור (כג, א) גבי אין פורשין נשבין ליונים. ואהדר ליה הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו, ופריך א"ה אפילו חד. כלומר א"ה דלאחר שלמדו בעא מינה, ה"ל לרב הונא לאהדורי ומי תיבעי לך שנים אפילו חד נמי, היכא דאיפשר לקיימו כעין שנים דאיפשר להכשירו על פיהם דלאו מזוייף הוא, ומשני ודאי בחד לא, דאיכא למיגזר שמא יחזור דבר לקלקולו כנ"ל, וכבר כתבתי (לעיל בד"ה א"ה יכול נמי) דרש"י ז"ל פירש דאמעיקרא קאי, ור"ת ז"ל פירש דה"ק א"ה חד נמי ליבעי מיניה שמואל מרב הונא אי סגי בקיום חותמן כיון דליכא למיחש למידי, או דילמא כיון דתקנת חכמים כך היא דבחד צריך היכא דלא למדו בלמדו נמי לא פלוג, ומשני דבחד פשיטא ליה דצריך גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו.

הא דפרקינן השתא מינקט נקיט וכו':    ק"ל כיון דלרבה הוי טעמא משום דאינן בקיאן לשמה, אפילו כי לא מערער נמי ניחוש אנן עד דאמר בפ"נ ובפ"נ, וי"ל דאפילו לרבה כולהו ספרי דיינ' מגמר גמירי וכדאי' לעיל (ב, ב), וכל עצמן לא הוצרכו לתקן אלא מחשש ערעורו של בעל, דילמא אמר לא דייקינא מעיקרא דלשמה, וכל דיהיב לה איהו גופיה לא חיישינן, דלעולם כל דיהיב איהו גופיה מידק דייק כנ"ל.

הא דתניא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אם נתקיים בחותמיו כשר:    לאו נתקיים בחותמיו קודם שתנשא קאמר, דא"כ לרבא מאי למימרא, ומיהו הא דאוקימנא לה אליבא דרבה לאחרי שנשאת, לא הוי ראיה, דאיירי דנתקיים בחותמיו אחר שנשאת, דה"ק לאחר שנשאת לא מפקינן לה משום דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, כיון דנתקיים מיהא קודם שתנשא, אבל לכתחלה לא תנשא אע"פ שנתקיים בחותמיו, עד שיטלנו ממנה ויחזור ויאמר לה בפני שנים, בפני נכתב ובפני נחתם, כדתניא לקמן (בע"ב), דהא לרבה טפי עדיף בפני נכתב ובפני נחתם מקיום חותמיו. אבל בתוספת' (פ"א ה"ב) גרסי' בהדיא אם יכול לקיימו כשר ואם לאו פסול.

והא דתניא לקמן נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם פסול דברי ר"מ, וחכמים נמי לא פליגי עליה אלא דאין הולד ממזר, ותניא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דמשמע הא לאו הכי לכ"ע פסול, ההיא בשאינו יכול לקיימו.

דף ה עמוד בעריכה

לא אמרו אלא בדורות הראשונים שאין בקיאין לשמה וכו' והא רבה אית ליה דרבא:    דדלמא ריב"ל לא א"ל אלא שא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא אם יתקיים בחותמיו כשר. וי"ל א"כ הוה ליה למימר לא צריכת אלא יתקיים בחותמיו, אבל מדקאמר ליה בסתם לא צריכת, משמע דלא צריך מידי, א"נ היינו דקאמר ועוד הא אמרת גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו, וה"ק ועוד דאפילו תמצא לומר דלא צריכת להחמיר ולמימר ויתקיים בחותמיו קאמר ליה, אכתי תיקשי לך דהא איכא משום גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו כנ"ל.

איתמר בפני כמה נותנו לה, ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני ג', תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר בפני שנים:    וקיי"ל כותיה, דהא תניא כותיה המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם, יוציא והולד ממזר דר"מ, וחכ"א אין הולד ממזר, כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ.

ואתי לאוקומי פלוגתיהו בעד נעשה דיין דמ"ד בפני ב' קסבר עד נעשה דיין, ומ"ד בפני ג' קסבר אין עד נעשה דיין, ואקשינן, ועד נעשה דיין והא קיי"ל אין עד נעשה דיין. ופרקי', ה"מ בדאורייתא, אבל בדרבנן עד נעשה דיין. [ואקשינן, בדרבנן והא קיי"ל אין עד נעשה דיין. כן הוא גירסת הספרים]:    וק"ל דאי פשיטא ליה דבדרבנן עד נעשה [דיין מאי קא מקשי מעיקרא דעד נעשה דיין והא קיי"ל דאין עד נעשה] דאנן השתא בדרבנן קיימי'. וי"ל דלישנא דקאמרי קשי' לי, מדקאמרי בעד נעשה דיין קא מיפלגי, משמע דבכ"מ הוא דפליגי דלמ"ד עד נעשה דיין לעולם קאמר, ואפילו בדאורייתא, ולמ"ד אין נעשה דיין לעולם קאמר ואפילו בדרבנן, ומשום הכי קשיא לי אי אפילו בדאורייתא פליגי מ"ט דמאן דאמר נעשה [דיין] והא קיי"ל דאינו נעשה דיין, ואי בדרבנן כקיום הגט דהכא, מ"ט דמ"ד דאינו נעשה דיין. ופריק דבדרבנן פליגי ובגזרת דדלמא סמכי' אפילו אאשה כנ"ל.

ורש"י ז"ל אינו גורס כגירסת הספרים, ונראה שמחק הגירסא מחמת קושיא שהקשתי, ואינה, דשפיר יש ליישב כמו שכתבתי.

ואסיקנא דכ"ע בעי' לקיימו ובהא פליגי דר' חנינא סבר כיון דהאשה כשרה להביא את גיטה זימנין דמתיא [דמייתא] ליה איהי וסמכי עילוה ור' יוחנן סבר אשה מידע ידעי ולא סמכי עילוה:    ומסתברא דכיון שכן, לכ"ע אם השליח קרוב לזה או לזה או לאחד מן השנים שניתן בפניהם או שהיה פקח ונסתמא צריך ליתנו בפני שלשה.

וצ"ע כיון שכן, למה הזכיר חשש הבאת אשה את גיטה, שהוא חשש רחוק, וכדאמרינן לעיל (בעמוד א) דאשה לא שכיחא, ולא נקט חשש הבאות הקרובים שהוא יותר קרוב, אלא שיש לומר שהזכיר את אשה שהביאה את גיטה לפי שהוזכרה בפירוש במשנתינו (כג, ב) וה"ה לשאר הקרובים, והיינו נמי דלא אהדר ליה ר' יוחנן אשה לא שכיחא, דהא איכא כולהו קרובים דשכיחי, אלא אהדר ליה אשה מידע ידעי, ומינה לקרובים מידע ידעי דפסולי ולא סמכי עילייהו כנ"ל.

ועדיין לא נתיישב בעיני, דקרובים נמי מתני' היא דמדקתני (לקמן כג, א) הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, ש"מ בהדיא דקרובין כשרין. וע"כ נ"ל בהלכה דהכא אפילו הקרובים כשרים ומצטרפין, לפי שאני סבור דאפילו בעלמא דייני קיום ועדי קיום אע"פ שהן קרובים אלו לאלו כשרים, וכדמוכח דאמרינן בדרבנן עד נעשה דיין ואין לך קירבה גדולה מזו, ועוד יש לי ראיות חזקות לדבר זה כתבתיה בפרק האשה שנתארמלה, וכן נ"ל דעדי קיום הקרובים בין למלוה בין ללוה כשרין, מדאמרינן (כתובות קט, א) והדיינין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו, ומשמע שלא קראוהו כלל ולא ידעי מי ומי בעלי הדבר, ולא חיישינן שמא עדי הקיום קרובים לבעלי הדבר. אבל דיינין קרובים לבעלי הדבר ודאי בעלמא פסולין, אבל הקילו להכשיר אפילו הקרובים, כדרך שהתירום בהבאת הגט, ובעדות דנכתב לשמה ומקוים הוא וכשר, דהשתא אינהו משוו ליה גט, והיינו דחששו הכא לאשה עצמה ולא חששו לקרובים דשייכי טפי וזמנין דלא בקיאי בקורבתן, והא דלא דחי הכא אשה עצמה [דמייתא] דמתיא לא שכיחא, היינו משום דטעמא דמידע ידיע ולא סמכי עילוה טפי עדיף וסוגין טפי משמע הכי, דאם איתא דקרובים אינן מצטרפין, היאך עלה על דעתו לחוש לאשה עצמה שהיא אשה והיא קרובה אצל עצמה, והכי גרסינן ברוב הספרים כיון דאשה כשירה להביא את גיטה כלומר גט של עצמה כנ"ל.

ומיהא מדאסקינא דטעמא דמלתא משום דצריך לקיימו הוא, משמע דדוקא במביא ממדינת הים א"נ בא"י היכא דאיכא חירום ידוע כעססיות דאין מצויין לקיימו וצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם או קיום חותמין הוא דבעינן ליתנו לה בפני שנים, אבל בא"י בדליכא חירום או במדינה אחת במדינת הים שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שמצויין לקיימו, אינו צריך ליתנו בפני שנים אלא נותנו לה בינו לבינה ודיו. וכ"ד הרב בעל העטור ז"ל.

ומיהו נראה דכיון דקיי"ל כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, אף המביא בא"י צריך ליתנו לה בפני שנים דליהוו לה עדי מסירה וליקרוה לגיטא וכדאסיקנא בהמביא בתרא (יט, ב) הני תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה, אלא דמביא בארץ אין צריך אלא שנים להיותם עדי מסירה, ומביא בחוץ לארץ פעמים שצריך ג', בשהביאו קרוב או פסול או אשה דאינן כשרין לקיים את הגט, א"נ י"ל דאפילו לר"מ צריך ליתנו לה בפני שנים כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאיתא בירושלמי (פ"א, ה"א) וכ"ד ר"ת ז"ל (לעיל ד' ? וכ"כ הר"ן).

והמביא גט ממדינת הים שצריך ליתנו לה בפני שנים אם נתנו לה בינו לבינה, או קרוב שהביא ונתנו לה בפני שנים, הרי זה פסול, עד שיתקיים בחותמיו או חוזר ונוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני ג', ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם, ותמיהא לי אשה או אחד מן הפסולין שהביאו את הגט מפני מה אין מצטרפין לקיום הגט כשם שנאמנין לומר בפ"נ ובפ"נ, דהא בעלמא כל הפסולין לדון מחמת קורבא פסולין להעיד על חתם ידן של עדים ואין מקיימין על פיהם, ולמה הוכשרו כאן להעיד, ולא הוכשרו לקיים. י"ל כיון דקיום שטרות דרבנן משום עגונא אקילו בשל דבריהם, אבל מכיון שהצריכו מיהא לומר בפ"נ ובפ"נ בפני ב"ד כדי לאמת ע"פ אשה מיהא שחתם ידן של עדים היא, אבל לגבי קיום למה נקל בדבר ומה צורך יש בזה, הלא ימצאו דים להושיבן בית דין ולקיים בפניהם כנ"ל.

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' גירושין ה"ז) הפסולין בעבירה מדברי סופרים כשרין בשליחות, אבל הפסולין מד"ת פסולים להבאת הגט, ואם הביאו ה"ז פסול, בד"א בשנתקיים הגט בחותמיו, אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה, אינו גט ע"כ, והנה אמת הנה נכון בשאינו מקוים שאין סומכין ע"פ פסול בעבירה מן התורה והרי הוא גט בטל, לפי שהפסול בעבירה מן התורה אף בעדות אשה פסול, כדתנן ביבמות (כה, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, מת, הרגתיו, הרגנוהו, לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו, הרגנוהו תנשא אשתו, ואמרי' עלה בגמ' מת הרגתיו לא ישא את אשתו הא אחר ישא את אשתו, ואמאי רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ואסיקנא כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, וש"מ דרשע פסול לעדות אשה, וגרסי' בראש השנה בפ"ק (כב, א) אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, הא דדברי תורה פסול לעדות אשה, והתם ביבמות (שם) נמי אקשינן מינה, והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה הא דדברי תורה פסול לעדות אשה, אלמא פסול דאורייתא אף לעדות אשה פסול, ואע"ג דמשום עגונא אקילו והימנו אשה ועבד ושפחה, פסול בעבירה דאורייתא גריע מינייהו, וה"נ אע"ג דהימניה לאשה ולקרובים בעדות הגט, פסולין בעבירה דאורייתא, פסילי ליה , אבל פסולין דרבנן כשרין כי התם.

אבל מ"ש הוא ז"ל דפסולין להבאת הגט אע"פ שנתקיים הגט בחותמיו, צ"ע שהרי אין אנו סומכין על עדותן כלל, ואם מפני שהוא מביאו, הכל כשרים לו בהבאתו חוץ מאותם המנויין במשנה, חש"ו, ונכרי, ועבד בכ"מ לפי שאינן בתורת שליחות שאינן בני דעה, או שאינן בתורת גירושין כדאיתא לקמן (כג, א), אבל פסול בעבירה דאורייתא דשייך בגירושין, אמאי פסול בהבאתו כיון שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ וצ"ע.

אח"כ מצאתי שזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד (שם), עוד השיג עליו הרב ז"ל שאפילו נסמוך עליו, למה גט בטל, אלא שלא תנשא בו. והדין נותן עמו, דאע"פ שהפסול בעבירה דאורייתא, אינו כשר לעדות אשה, ה"מ שלא תנשא ע"פ עדותו, אבל הגט למה יבטל בכך דילמא כשר הוא ויתקיים למחר ע"פ חותמיו.

כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם:    יש לפרש דכיצד יעשה אדברי חכמים קאי, ולא להכשיר את הולד קאמר דהא בלא"ה הוי כשר לדברי חכמים, דאין הולד ממזר קאמרי, אלא ה"פ כיצד יעשה ותהיה מותרת לינשא בו אם לא נשאת, או שלא תצא אם נשאת, יטלנו ממנה, אבל לדברי א"מ אע"פ שחוזר ונוטלו ונותנה לה בפני שנים, תצא והולד ממזר, וכדאמרינן, ר"מ לטעמיה דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, והיינו דמתמהין עליה, ור"מ משום דלא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר, כלומר כיון שעדיין יכול לתקן דבורו ולחזור ולומר לה, ורבנן הוא דאצרוך כדי לבטל ערעורו של בעל, דמדאורייתא גט מעליא הוא דלמזויף לא חיישי', אמאי הולד ממזר. ועוד יש לפרש דכיצד יעשה אדר"מ נמי קאי, ולא אמר ר' מאיר תצא והולד ממזר אלא בשהלך לו שליח ואינו חוזר ואומר בפני נכתב דאז הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, אבל כשחזר ואמר, אין זה משנה דהא חזר ואמר כמטבען של חכמים, ומדברי ר"ח ז"ל נראה שהוא מפרשה כלשון הראשון.

וכתב ר"ח ז"ל יש מי שאומר קיי"ל כר"מ בהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, דהא לא חלקו חכמים עליו אלא בהא דהא קיימי הני סהדי בנפשייהו דאייתו ליה לגיטא וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (מנחות יח, ב), ומ"מ מלשון הרב ז"ל נראה דבמקום זה שהוא ראוי לבילה הלכה כדברי חכמים,וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בתשובה (בולגוריי סי' קא).

אבל בירושלמי משמע דפסקו הלכה כר"מ אף בזו, דגרסי' בירושלמי במקום זה (פ"א, ה"ב) רבי יעקב בר' אחא אדא בר עתלאי בשם רבי אלעזר הלכה כר"מ בגיטין והוה ר' זעירי מסתכל ביה וא"ל למה את מסתכל בי דתימר הלכה כדברי מי שהוא מיקל בדברי סופרים סברין מימר ביחיד אצל יחיד הא יחיד אצל חכמים לא והכא אפילו יחיד אצל חכמים, ואף ר"ח ז"ל כתבו בפירושיו לקמן, ושמא בירושלמי לאו בשנטלו ממנה קא פסיק הכין, אלא בשנתנו ולא אמר לה ולא חזר ונטלו קאמר לפי שלא הזכירו בירושלמי כיצד יעשה, ורבנן אף בשלא חזר ונטלו פליגי, ואיפשר לומר דכיון דקא מתמה עליה רב זעירא ואמר דכיון דדברי סופרים הוא, ועוד דיחיד אצל רבים הוא לית הילכתא כר"מ ואנן נמי כר' זעירא קיי"ל.

ומיהו ממה שפי' רש"י ז"ל בריש מכילתין משמע דהלכתא כר"מ אף בזו, דאמרינן (לעיל ג, א) ורבא מ"ט לא אמר כרבה אמר לך מי קתני בפני נכתב לשמה, ורבה בדין הוא דליתני הכי אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה. ופי' רש"י ז"ל אתי למגזייה, ואמרי' לקמן כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר, אלמא מדקאמרינן ורבה אמר לך ונקט ליה כטעמיה דר"מ משמע דכר"מ ס"ל.

וא"ת דהתם אמתני' קיימי' ולפרושי טעמא דמתני' וסתם מתניתין ר"מ, והלכך קא מהדרינן כטעמיה דר"מ דמידי הוא טעמא אלא לר"מ, לא היא, דמתני' דריש פירקין, ע"כ דלא כר"מ מיתוקמא אליבא דרבה, כדאיתא התם, ומיהא לפי הפי' השני שכתבתי שם ( ד"ה ורבה) אין משם ראיה לפסוק בזו כר"מ. ובה"ג הביאו בריית' זו כצורתה ולא פסקו כמאן, משמע דפסקו כחכמים דרבים נינהו, ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל.

והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' גירושין ה"יז) כתב בה כיצד יעשה יטלנו ממנה כדברי חכמים. והכי ודאי מסתברא דלית הלכתא כר"מ בהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, מדמתמהין הכא ומשום דלא אמר בפ"נ ובפני נחתם יוציא והולד ממזר ומשני אין ר"מ לטעמיה, ש"מ דלא קיי"ל כותיה. ואע"ג דסתם מתניתין כוותיה לקמן (עט, ב) דתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' יוציא והולד ממזר ואוקימנא כר"מ, התם נמי משמע דלית הלכתא כותיה מדמתמהינן ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר ומשני ר"מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים, אפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר מגורשת, ורב הונא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים הולד כשר, אלמא מדמתמהינן למה יוציא והולד ממזר, ועוד דאמרו זו דברי ר"מ ואין חכמים מודים לו ש"מ דהלכתא כחכמים, ועוד דמקשי' לקמן (פו, א) בגמ' שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת הולד כשר ותו ליכא והא איכא שלום מלכות ומשני התם הולד ממזר הכא הולד כשר ואקשי' הא ניחא לר"מ אלא לרבנן מאי איכא למימר, אלמא משמע מיהא לכאורה הלכה כחכמים.

ובתוס' (בד"ה יטלנו) כתבו מיהא שמעינן דהמביא גט שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ צריך לומר כן קודם שיתננו לה, מדמצרכינן ליה ליטלו ממנה ולא אמרינן כיצד יעשה יאמר לה בפני שנים, אלמא בשעת נתינה ממש צריך לומר כן. ומיהו לאו קודם נתינה ממש מצרכינן, אלא סמוך לנתינה, מדאמרי' לעיל (ה, א) האי אינו יכול ה"ד אילימא חרש וכו' ואוקמה רב יוסף כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לה בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש, אלמא אחר נתינה יכול לומר לה, אלא הכא סמוך לנתינה קאמרי'.

ונסתפקו ז"ל אם יכול לומר לה כל זמן שעסוקין באותו ענין כדאמרינן בעלמא (ב"ב קיד, א) כ"ז שעסוקין באותו ענין הוי כשעת נתינה ושפיר דמי, או שמא דוקא בשעת נתינה או סמוך לו כגון שהגט עדיין בידו, וצריך לחוש בדבר. ומיהו קודם נתינה אם מינה שליח אחר אומר לה בפ"נ ובפ"נ ואע"פ שאינו שעת גירושין וכן כשנותנו לב"ד כדאיתא בפירקין דלקמן (כט, ב).

דף ו עמוד אעריכה

בבל רב אמר כא"י לגיטין ושמואל אמר כחו"ל:    א"א לפרש דמביא מבבל לא"י קאמר, דהא משמע לקמן בסמוך דרב יוסף כרב ס"ל מדשקיל וטרי אליביה, דאמרינן בסמוך עד היכן היא בבל אמר רבה כמחלוקת ליוחסין כך מחלוקת לגיטין ורב יוסף אמר מחלוקת ליוחסין אבל לגיטין ד"ה עד ארבא תנינא דגישרא, ואלו במביא מבבל לארץ ישראל מספקא ליה כדשלח רבי אביתר לרב חסדא (לקמן ו, ב) גיטין הבאין משם לכאן אין צריך שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ור' יוסף מספקא לי' דאמר רב יוסף מאן לימא לן דרבי אביתר גברא רבה הוא.

וכן א"א לפרש במביא במדינה אחת בבבל קא מיפלגי, מדאמרינן לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר לפי שאין מצויין לקיימו, ואי במדינה אחת מצויין לקיימו נינהו, אלא אם כן נאמר דס"ל לשמואל דבני בבל ניידי ואינן מצויין לקיימו אפילו במדינה אחת, דהוו להו כבני מחוזא דאמרינן לקמן ושמואל אמר אפילו משכונה לשכונה ומפרש טעמא... דלפנינו הגי' רב ששת, דשאני בני מחוזא דניידי, והכי נמי משמע קצת מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ב) רב אמר עשינו עצמנו בבבל כא"י, ושמואל אמר אפילו משכונה לשכונה, אלא דקשה קצת, דבכי הא לא הוה אמר שמואל מתיבתא בגירסייהו טרידי דטובא שכיחי, אלא ע"כ במביא ממדינה למדינה בבבל פליגי לפום גמרין.

ותמיהא לי כיון דרב יוסף כרב ס"ל דבבל כא"י, מ"ט מספקא ליה במביא מבבל לא"י. וי"ל דודאי בקירוב מקום ממדינה למדינה בבבל ע"י מתיבתא ס"ל דהוו להו מצויין לקיימו דטובא סלקי ונחתי, ולא אמרי' בכי הא מתיבתא בגירסייהו טרידי, אבל מבבל לא"י יחידים היו העולים משם לארץ ואותם העולין טרידי בגירסתם ולא היו משימין לב להכיר החתימות ומשום כך היה מסתפק רב יוסף בדבר.

ומיהו משמע דהלכתא כר' אביתר אף בזו, דהא רב יוסף לא מיפלג פליג, אלא מאן לימא לן קאמר, ומשום דלא הוה ידע דר' אביתר גברא רבה הוא, ואמר ליה אביי דודאי גברא רבה הוה ומריה מסכים על ידיה והילכך הלכתא כוותיה, וכ"ש דהלכתא כרב במביא ממדינה למדינה בבבל דא"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ, חדא דרב ושמואל באיסורי הילכתא כרב, ועוד דכולהו אמוראי נמי כותיה דרב ס"ל, ועוד דרב הונא עביד מעשה כותיה כדאמרי' א"ר אבא אמר רב הונא עשינו עצמנו בבבל כא"י לגיטין, מדאתא רב לבבל, ורב נמי הוה עביד בה עובדא כדאי' בסמוך גבי עובדא דרב כהנא וכדאי' נמי בירוש' רב אמר עשינו עצמינו בבבל כא"י, וקיי"ל דמעשה רב וגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) בעא רב מיחזור ביה א"ל רב כהנא מה נעשה לנשים שנשאו.

ומיהו בירושלמי משמע דרבי יוחנן סבר דמביא מבבל לא"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואני אומר דהוא צריך, דהוא מתניתא ר' יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח, ואפילו תימא חלוקין על ר' יהודה שאין רקם כמזרח שמא מבבל לכאן, ומ"מ משמע דלא קיי"ל כר' יוחנן, דהא במתני' דקתני דרקם כמזרח תלי ליה טעמי', ואנן הא מקשינן מיניה בגמרא דילן ודחינן הוא מותיב לה והוא מפרק לה לבר מבבל, ואנן אגמרא דילן סמכינן כן נ"ל.

[הא דמותיב ר' ירמיה ממתני' דמרקם למזרח ורקם כמזרח:    ק"ל דהא רב הונא מכי אתא רב לבבל קאמר הא מיקמי דליתי רב לבבל מודה הוא דבבל כחו"ל, ומתני' מיקמי דאתא רב לבבל נשנית, וי"ל דר' ירמיה אמימרא דרב גופיה קאי ורב לא אמר מכי אתאי אנא לבבל, שמא רב הונא גופיה חולק היה כבוד לרב ותלי לה ברב, אבל מעיקרא נמי היו ישיבות בבבל ושכיחי, כנ"ל].

והא רבא הוא דאמר לפי שאין מצויין לקיימו שאני בני מחוזא דניידי:    כלומר ואינן משימין לב להכיר חתימתן של שכניהן, ובתוס' בשם ר"ת ז"ל דבזמן הזה כ"ע כבני מחוזא נינהו דכולהו מינד ניידי וכולהו צריכים שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם.

רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא או מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב אמר ליה צריכנא למימר בפ"נ ובפ"נ או לא א"ל לא צריכת ואי עבדת אהנית מאי אי עבדת אהנית דאי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה:    וכן הלכה דר' ישמעאל נמי הכי ס"ל ומהכא שמעינן דהמביא גט בא"י אע"פ שאינו צ"ל בפ"נ ובפ"נ, אי אמר אהני דתו אי אתי בעל ומערער אינו צריך קיום וערעורו בטל, דכיון שהאמינו חכמים עד אחד באומר בפ"נ ובפ"נ בכל מקום האמינוהו, אלא קל הוא שהקילו במביא בא"י שאינו צריך לומר ולכתחלה תנשא דלמזויף לא חיישינן, אלא אי אתא בעל וערער יתקיים בחותמיו כדתני במתני', וכשקדם זה ואמר בפ"נ ובפ"נ בשעה נתינתו הועיל לבטל ערערו של בעל. ואפילו בא הבעל וערער קודם שנשאת א"צ קיום וכ"ש בשנשאת, כדגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) הכל מודים שאם בא וערער ערעורו בטל עד כדון כשמערער משנשאת, ערער עד שלא נשאת ונשאת מהו נשמעינה מן הדא מעשה בא' שהביא את הגט לפני ר' ישמעאל א"ל מניין את, א"ל מכפר ססאי שבתחום עכו, א"ל אף אתה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ואל תזקק לעדים, וכשיצא א"ל ר' אלעאי וכו' א"ל הואיל ויצא המעשה להיתר יצא, מהו הואיל ויצא המעשה להתיר יצא, א"ר זעירי שאם בא וערער ערעורו בטל אלו המביא גט מא"י לא"י שמא נימא צריך הוא לומר בפ"נ ובפ"נ, הוי לא שנייה הוא ערער משנשאת הוא ערער עד שלא נשאת ונשאת ע"כ בירושלמי.

אלא שעדיין אינו מתחוור מן הירושלמי אלא בשערער ונשאת אבל לינשא לכתחלה משבא וערער לא שמענו, אלא בגמרין ודאי משמע דערעורו בטול לגמרי מדאמרינן אי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה, כלומר לא משגחינן ביה כלל, דאם איתא לא מסתייא דלא מפרש בגמרא, וכל האומר בפ"נ ובפ"נ אפילו בא"י אהני לגמרי כמביא ממדינת הים שאפילו לכתחלה משיאין אותה כדאיתא בירושלמי שכתבתי למעלה בריש פרקין.

ולענין פסק הלכה כתב ר"י אלפסי ז"ל (א, ב) דהלכתא כרבא דסוגיין כותיה, וכל היכא דאיכא סהדי דמקיימי ליה, לא צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם, אלא יתקיים בחותמיו ושפיר דמי, דלשמה לא חיישינן דכולהו ספרי מיגמר גמירי וכן פסק רבינו יעקב ז"ל משום דרבא בתרא טפי מרבה וקיי"ל כותיה, ואע"ג דר"י וריב"ל פליגי בפלוגתא דרבה ורבא, וריב"ל כרבה, ור' יוחנן כרבא וקיי"ל כריב"ל בכ"מ לגבי ר' יוחנן כדברי ר"ת ז"ל (חולין צז, א תוד"ה אמר רבא) הכא כיון דרבא בתרא הוא קיי"ל כר' יוחנן, ועוד דכל הני תיובתא לרבה מותבינן, ואע"ג דשנינהו רבה אשנויי דחיקי לא סמכינן, והיינו סוגיין דכתב הרי"ף ז"ל דאזלא כותיה. ועוד דהא לקמן (טו, א) אמר רב חסדא אפילו שנים מעידין על חתימת יד שני פסול מאי טעמא או כולו בקיום הגט, או כולו בתקנת חכמים אלמא כולו בקיום הגט כשר, ולא חיישינן ללשמה, ורב אשי (שם) נמי מכשר בשנים מעידים על חתימות ידי שני ואינו חושש שמא לא חתם לשמה, ואע"ג דקיי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי הא אמרינן לעיל (ד, א) דאפילו הכי כיון דחתמו, צריכין שיחתמו לשמה דאי לא הו"ל מזוייף מתוכו, ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול.

ואיכא דקשיא ליה מעובדא דבר הדיא (לעיל ה, ב) דבעי לאיתויי גיטא, וא"ל ר' אחאי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות, ואע"ג דלית הלכתא כותיה, מ"מ שמעינן מינה דבעי' לשמה כרבה. ור' אלעזר נמי דא"ל לרבה בר בר חנה אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב אינו צריך, והא נמי דתניא אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו כשר, ואוקימנא בסופר וכגון דנפק לשוקא ומהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה ואמר ליה קמ"ל אלמא חיישינן לשמה, ותירץ הרמב"ן נר"ו (בחידושיו כאן) דאע"ג דלא חיישינן לשמה, מ"מ ס"ל לרב אחאי שצריך לעמוד על כל אות ואות או על תורף הגט, שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, והא דר' אלעזר דאמר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ, ה"ק א"צ לעמוד על כל אות ואות שכיון שאפילו שלא לשמה כשר, אינו בכלל הגט.

ולא ירדתי לסוף תירוצו של רבינו בזה, דהא לא א"ל אין אתה צריך לעמוד, אלא אפילו לא כתב בה אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ קאמר, ומשמע כל שטה שתהיה אפילו הראשונה שאין בה שם האיש ושם האשה, אלא משמע דה"ק ליה אפילו לא כתב בו בפניך אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ ומעתה יכול אתה לומר בפ"נ לשמה דודאי כולו נכתב לשמה, והדרא קושיין לדוכתא דאלמא חיישינן לשמה כרבה, אלא אם כן נאמר דשטה אחת דקאמר ר' אלעזר היינו תורף דוקא, שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן פרש"י ז"ל.

ותירץ רבנו נ"ר עוד, דאי נמי ר' אלעזר ס"ל כרבה, לא קיי"ל כותיה, אלא כרבא ורב חסדא ורב אשי דבתראי נינהו. וכמדומה שיש לעיין בתירוץ זה של הרב נ"ר, דודאי משמע דהלכתא כר' אלעזר מדפרכי' מינה לקמן (טו, א) על הא דקתני בפני נכתב חציו פסול, ואקשינן הי חציו, אילימא חציו ראשון, והא"ר אלעזר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה כשר, ופרקי' אלא אמר אביי חציו אחרון, אלמא מדפרכינן מינה וחש לה אביי ופירקה בחציו אחרון, משמע דהלכתא כותיה.

ושמא נאמר דהא דאפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה, לאו למימרא דחיישינן לשמה, ושיהא הוא צ"ל בפ"נ ובפ"נ משום חשש לשמה, אלא מיהו לשמה ודאי בעינן, ור' אלעזר למאי דקא בעי מיניה רבב"ח אהדר ליה איהו, וה"ק ליה אין אתה צריך לעמוד על כלו אלא בלאו הכי יכול אתה לומר בפני נכתב, דאפילו לא נכתב מגט זה שצוה הבעל לשם אשתו אלא שטה אחת, חזקה אותו שהתחיל הסופר לכתוב הוא זה שמסר לו ולא אחר כנ"ל. והא דתניא ואפילו נכנס ויוצא כל היום כלו כשר, ואוקימנא בסופר ואע"פ שיצא לחוץ, יש מי שתירץ דסיפא דברייתא לאו משום מביא שצ"ל בפני נכתב לשמה, אלא ה"ק אפילו סופר בעליה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שהתחיל גומר, וכן נמי אפילו הלך הסופר לחוץ אין מצריכין לשאול ממנו אם כתבו לשמה שכיון שהתחיל גומר, וזה הדין בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בנותן בין בשולח, תדע מדלא מקשי' מינה תיובתא לרבא ש"מ דלא קשיא ליה כלל.

ומיהו בזמן הזה אם אינו יכול לקיימו אפילו במדינה אחת ואפילו משכונה לשכונה, צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדברי ר"ת ז"ל דכולהו כבני מחוזא נינהו דכולהו ניידי. ואם נתנו ולא אמר לה פ"נ ובפ"נ יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ.

וקיי"ל נמי כרב אשי דאמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא תו לא צריך ויכול לומר בפ"נ ובפ"נ, ואם המביא אשה או קרוב, צריך ליתנו בפני שלשה דהא טעמא משום דבעינא לקיימו, ואם לא אמר לה בפני שנים או שלשה פסול אלא אם כן נתקיים בחותמיו.

דף ו עמוד בעריכה

ואמר ר' יצחק שנים כותבין שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין:    ובה"ג פסק כר' יצחק, דפליג אמתניתא דמסתמא מידע הוה ידע דאינה עיקר. וכתב ר"ת ז"ל דלא נאמרו דברים אלו, אלא בזמן שכותב הפסוק לדרשא כי הא דר' אביתר, אבל כותב פסוקים באגרת שלומים, לצחות הלשון א"צ שרטוט, דאין זה כותב פסוק אלא דברים בעלמא בלשון המקראות. וכן פי' ריב"א בשם רבינו אליהו זכר כלם לברכה.

וקשה דהא בירושלמי במס' מגילה (פ"ג ה"ב) משמע דבכל ענין אסור, דאמרינן התם מהו מכתב תרתין תלת מילין מן פסוקא, ומייתי ר' מונה שלח כתב לר' אושעיא בר שימי, ראשיתך מצער היה, מאד תשגה אחריתך (עפ"י איוב ח, ז) משמע שלא היה כותב אלא כדרך שלומים, ואעפ"כ היה מעוות את המקראות, ואמרי' נמי התם שלח רבי אבהו וכתב לון הרי פייסנו לשלשת ליטורין וכו', אבל תמר תמרורית בתמרוריה היא עומדת ובקשנו למתקה ולשוא צרוף צרף.

והרמב"ן נ"ר כתב (בחי' כאן) דכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט, שלא אמרו אלא כגון ס"ת נביאים וכתובים שכתיבתן אשורית, אבל כתיבה זו ודאי מותר שאינה כתיבה כלל ולא הוכשרה בכל ספרי הקדש, ועל דא אנא סמיך למיכתב כתיבה זו בלא שרטוט וכן עמא דבר ע"כ.

וזו שאמרו דג' אין כותבין בלא שרטוט, היינו שטה ראשונה אבל א"צ לשרטט כל שטה ושטה, והיינו דאמרי' במגילה (יח, ב) התפילין אין צריכין שרטוט, שאם אתה אומר שאין כותבין לעולם שלש תיבות בלא שרטוט וצריך לשרטט בין כל שטה ושטה, א"כ תפילין מי גריע גריעי משתים ושלש תיבות שאין כותבין בלא שרטוט, ואפילו להחמיר ולשרטט בין כל שטה ושטה בתפילין א"צ ואם עשה נקרא הדיוט, כדאמרינן עלה בירושלמי במסכת שבת (פ"א ה"ב) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואמרי' נמי במנחות (לב, ב) תפלין אין צריכין שרטוט, ופריך עלה מהא דתניא ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין, והא מזוזה בעיא שרטוט, ומשני תנאי היא, ואם איתא לישני ליה הכא במאי עסקינן במשורטטין, אלמא משמע דאין רגילין כלל לשרטט לא ס"ת ולא תפילין, משום דנקרא הדיוט, והא דאמרינן במגילה (טז, ב) דמגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה, לאו היינו ספר תורה אלא כמזוזה וקורא אותה אמתה של תורה לפי שיש בה מלכות שמים והיא צריכה שרטוט כדאית' בהקומץ רבה (מנחות שם) וכ"פ ר"ח ז"ל. ותדע מדדייקי' לה בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) מדנאמר כאן דברי שלום ואמת (אסתר ט, ל) ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג), ואם איתא ה"ל למדרש מדנקראה ספר כדדרשי' התם (פ"ב ה"ב) מגילה נקראת ספר, דאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, אלמא ס"ת אינה צריכה שרטוט, אלא אמתה של תורה היינו מזוזה כדכתבי'.

אבל רש"י ז"ל (במגילה טז, ב) פי' כאמתה של תורה ס"ת וכדמשמע בירושלמי דגרסינן התם (מגילה פ"א ה"א) נאמר כאן אמת קנה ואל תמכור ונאמר כאן דברי שלום ואמת מה להלן נתנה לידרש אף כאן נתנה לידרש ומדקאמר נתנה לידרש משמע כל התורה כולה קאמר, והא דלא דריש לה מדנקראת ספר דאם כן הו"א להקל בשרטוטה מדנקראת אגרת וכדאמרינן התם נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' גידין כשירה, ובודאי ספר תורה צריך שרטוט בין כל שטה ושטה ותדע דהא תניא בריש מסכת סופרים (פ"א, ה"א) הלכה מסרגלין בקנה וכותבין בדיו, וקתני נמי התם ואינו רשאי לכתוב אלא אם כן סרגל יריעה שאינה מסורגלת פסולה. ולא שרטוט העליון בלבד קאמר דאם כן מאי איריא ספר תורה אפילו כל שלש תיבות צריכין שרטוט.

ואם תאמר אם כן אמאי איצטריך הלכה לרבויי מזוזה לשרטוט הא מסתמא צריכה שרטוט דלא גריעא משלש תיבות. איכא למימר לגלויי אתפלין דאין צריכין שרטוט. ואם תאמר אם כן לא היה הלל"מ צריך לומר דמזוזה צריכה שרטוט, אלא אדרבה היה צריך למעט תפלין משרטוט. איכא למימר אילו מיעט תפלין היה במשמע דכל שכן מזוזה דקילא, משום הכי ריבה את המזוזה לשרטוט וממילא מדאיצטריך הלכה לרבות את המזוזה שמעינן לתפלין שאין צריך, שאם אתה אומר קל וחומר לתפלין שקדושתן חמורה מן המזוזה, אם כן לישתוק רחמנא מהלכה של מזוזה לגמרי והיו הכל בכלל שסרגול תורה שבכתב הלכה למשה מסיני הוא כדאיתא במגילה ירושלמי, וכן מצאתי לראשונים ז"ל. ולא ירדתי בקושיא זו לסוף דעתם שהמזוזה נראה שצריכה שרטוט בכל שיטותיה כספר תורה מה שאין כן בתפלין שאין צריכין אלא שיטה ראשונה.

דף ז עמוד אעריכה

הא דאמרינן: כלילא מנא לן דאסור:    דוקא לחתנים אמרו, דומיא דכהן גדול שיש שמחה לפניו, אבל שאר כל אדם לא. והא נמי דרבינא דקא גדיל כלילא לברתיה ואמר דלא אסרו אלא בגברי דומיא דכהן גדול בהלולא דברתיה הוה ואפילו הכי שרי בנשי. ואי קשה לן הא דתנן במסכת סוטה (מט, א) בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות. הא פירשו התם מאי עטרות כלות עיר של זהב, אבל כלילא בנשי לא גזרו אפילו כשהיא כלה, ועיר של זהב נמי בשאר נשים שרי ולא אסרו אלא בשבת דהא ר"ע עבד לה לדביתהו ירושלם דדהבא כדאיתא בשבת (נט, ב). כן פירש רבינו תם ז"ל.

דף ז עמוד בעריכה

אמר אביי רצועה נפקא:    כלומר מארץ ישראל שבה אכזיב ועכו למזרחה של אותה רצועה כזו (רצו"ב ציור)

ואקשינן: ויהיב תנא סימנא כי האי גונא:    פירש רש"י ז"ל אתמוהי קא מתמה מי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי בה תנא סימנא, ופרקינן אין קרא נמי יהיב סימנא דכתיב (שופטים כא, יט) הנה חג ה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבנה. נמצא שילה עומד כצורה הזו (רצו"ב ציור) אלמא יהיב תנא סימנא למסלה והכא נמי יהיב תנא סימנא לרצועה היוצאה.

ואינו מחוור, דמאי קא מתמה אי יהיב תנא סימנא לרצועה אחת, ומאי קושיא, אין יהיב ויהיב לסיומי אי זו פטורה ואינה טהורה ואיזו חייבת במעשר ובשביעית וטהורה משום ארץ העמים. ועוד דאינו דומה לזו שבכתוב, דתנא דברייתא מנח סימנא לתאר הרצועה וזו שבכתוב אינו לתאר המסלה אלא לתאר שילה ע"י המסלה. ומשום כך פירש רבינו שמואל זצ"ל (מובא כאן בתוס') דלאו אשנויא קא פריך, אלא אמתניתא קא מהדר דקתני ימינו למזרח הדרך שמאלו למערב הדרך, ומשום הכי קא מתמה ומי מנח תנא סימנא מזרח הדרך לא הל"ל אלא ימינו למזרח סתם ושמאלו למערב דע"י דבר מועט כדרך, לא שייך למימר למזרחו של דרך ושמאלו של דרך, ומשני אין דהכי אמר רב פפא למזרחה של מסלה וזה נכון.

אמר רבי זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן:    פירש רש"י ז"ל דהא דבעינן עציץ נקוב, ולגבי ספינה משמע אף על פי שאינה נקובה היינו טעמא דספינה מיירי בספינה של חרס וכיון שכן אם היתה מונחת ע"ג קרקע אינה צריכה לינקב כדאמרינן במנחות (פד, ב), אבל עציץ שהוא של עץ צריך נקוב, וההיא דמנחות איתא בפרק קרבנות הצבור והכי אמרינן התם תני חדא שבגג ושבחורבה שבספינה ושבעציץ מביא וקורא, ותניא אידך מביא ואינו קורא, ומשני עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב, ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס. ומשמע דסבירא ליה לרש"י מדלא משני נמי בספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה מכלל דשל חרס אף על פי שאינה נקובה הרי היא כנקובה וכמחוברת לקרקע.

ובתוספות הקשו עליו מדאמרינן לקמן (כא, ב) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר, שמע מינה מדנקט עציץ נקוב דאף על פי שהוא של חרס בעי נקיבה והיינו רבותיה לומר דאף על גב דהוי נקוב לאו כמחובר דמי לגבי גיטין, דאי לא בעינן נקוב מאי רבותיה דנקט נקוב. ועוד דסתם כל עציץ משמע של חרס, ואפילו הכי אמרינן הכא עציץ נקוב באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, והביא רבינו שמואל ראיה מדתניא בתוספתא דשביעית (פ"ד) הטומן את הלוף בשביעית רבי מאיר אומר דרך ארץ טומנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים (ירמיה לב, יד), אלמא בשל חרס כל שאינו נקוב אינו כמחובר.

ונראין דברי רבינו תם ז"ל שפירש דבעציץ של חרס שהוא קשה בעינן נקוב, אבל בשל עץ דמלחלח אף על פי שאינו נקוב הרי הוא כנקוב דבין כך ובין כך יונק הוא מן הקרקע, כההיא דהטומן את הלוף דמשמע דאין טומנין אותו בשל עץ דיונק הוא וצומח, ומשום הכי משני התם בספינה, כאן בשל עץ, כאן בשל חרס, כלומר בשל עץ ואף על פי שאינה נקובה מביא וקורא בשל חרס בשאינה נקובה אינה יונקת ומביא ואינו קורא הוא. והא דלא משני נמי כולה בשל חרס וכאן בנקובה כאן בשאינה נקובה כדמשני בעציץ, לפי שאין דרכה של ספינה לינקב והוא הנכון.

והשתא נמי אתיא הא דהכא שפיר טפי, דמיירי בספינה של עץ, דסתם ספינות של עץ הן. והיינו נמי דלא אוקמינהו הכא כולהו לרבנן והא בשל עץ כאן בשל חרס, משום דניחא ליה לאוקמינהו כולהו בשל עץ כסתם ספינות דעלמא כיון דאשכח פירוקי בהכין, אבל התם דלא אשכח פירוקא אחרינא ע"כ אוקי לחדא בשל חרס כנ"ל.

דף ח עמוד אעריכה

דף ח עמוד בעריכה

ואף על גב דאמירה לנכרי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן:    ודוקא משום ישוב ארץ ישראל התירו, אבל משום מצוה אחרת לא התירו שבות דעל ידי נכרי במלאכה דאורייתא, כדמוכח בעירובין (סח, א) גבי ההוא ינוקא דאשתפך חמימיה אתו לקמיה דרבא, אמר להו נישיילוה לאימיה, אי צריכה וניחמו ליה אגב אימיה, וההיא לכאורה ביום המילה הוי ולצורך המילה ואפילו הכי לא התיר אלא אגב אימיה. ואף על גב דההיא להחם על ידי הנכרי דוקא קאמר ולא על ידי ישראל, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל, וכדמוכח נמי בשבת (קכט א) דחיה משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי, אבל אמירה לנכרי במלאכה דרבנן שרי והיינו אידך עובדא דתמן באשתפך חמימי ואמר להו רבא נייתו ליה חמימי מגו ביתאי ומוקי לה על ידי נכרי ובחצר שלא ערבו.

ומיהו בה"ג משמע התם דאפילו מלאכה דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה, שפירש שם דלימרו ליה לנכרי דליתיה מגו ביתאי דרך רשות הרבים, ולפי דבריו אידך עובדא דאמר להו רבא נישיילוה לאימיה לאו לצורך מילה קא בעי ליה אלא לצורך ינוקא ולאחר שלש שנתרפא, דאי בתוך שלשה למילה מסוכן הוא ואפילו על ידי ישראל שרי למיחם ליה. ויותר מזה כתבתי במקומה בעירובין (שם) ובשבת פרק המילה בע"ה.

ואומר ר"י ז"ל דאפילו לסברא זו דוקא לצורך מילה שרינן אמירה לנכרי, משום דהיא גופה מחללין עליה את השבת, אבל לומר לנכרי להביא ספר תורה בשבת לקרות בו אסור ואפילו בכרמלית דרבנן והכא משום ישוב ארץ ישראל דוקא לא גזרו.

תנו רבנן עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה:    כלומר אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אלא שאמר הוא בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן במתניתין (לקמן ט, א) שזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, אבל נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו.

איבעי' להו כל נכסי קנויין לך מהו:    הכא גרסינן כל משום דלא הקנה לו גופו בפירוש והילכך אי לא פירש כל נכסי לא הוה שמעינן ליה [דגופו] בכלל מתנה זו, אבל ברישא גרסינן עצמך ונכסי דכיון דפירש לו עצמך כל שאר נכסים בכלל נכסי הם ואף על גב דלא אמר כל וכדמשמע בבבא בתרא (קמט, ב).

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין:    אסיקנא התם בפרק מי שמת (קנ, א) דקרקע לאו דוקא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, ופירש רבינו שמואל שם במשייר קרקע או מטלטלין סתם, וטעמא משום דאי שייר קרקע אמרינן דילמא גופו של עבד הוא דשייר דדיניה כקרקע, ואי שייר מטלטלין נמי אמרינן דדילמא גופו של עבד הוא דשייר דקרי ליה מטלטלין משום דמיטלטל ונייד, אבל אם פירש חוץ מקרקע פלוני או חוץ ממטלטלי פלוני קנה עצמו בן חורין.

ואינו מחוור, דהא איתמר התם בבבא בתרא (קנ, ב) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, עבדו דתנן וכו', ושמע מינה דאפילו פירש בהדיא שיורו ואמר חוץ מקרקע פלוני הוי שיור. ועוד דגרסינן בתוספתא דבבא בתרא (פ"ט ה"ד) רבי שמעון אומר אם אמר כל נכסי קנויין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית אף על פי שאין לו אלא אותה העיר ואותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין, כלומר קנה עצמו בנכסים אם היו שם נכסים יותר וקנה עצמו בן חורין, ואי נמי הכי פירושא זכה בעצמו מכח כל נכסי, אלמא שמעת מינה לכאורה דשמעינהו רבי שמעון לחכמים דאפילו במפרש חוץ מעיר פלונית קאמרי דלא יצא בן חורין ומשום הכי אמר להו איהו דיצא בן חורין.

אבל רש"י ז"ל פירש (כאן) טעמא משום דנחת לשיורא וכיון דנחת לשיורא ולא פירש לו עצמך קנוי לך אמרינן דשייר נמי גופו של עבד וכי קאמר כל נכסי אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה, ואמר להו רבי שמעון לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי וכו' חוץ מאחד מרבוא שבהם, ומדקאמר לעולם אשמעינן דלא שנא היכא דאמר לו חוץ מקרקע פלוני דעכשיו קנה כל שאר נכסים כיון שפירש את השיור, ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסיו כגון שאמר לו חוץ מקרקע כל שהוא דעכשיו אינו קונה כלום מכל הקרקעות כיון שלא פירש את השיור ובכל אחד ואחד איכא למימר זהו ששייר, ואזיל הכא ומדחי ליה מינה ואזיל הכא ומדחי ליה מינה, ואפילו הכי הרי הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא מטלטלין הוא ולא שיירא, אלמא פלגינן דבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא עצמו לבד.

ואף פירוש זה אינו עולה יפה, חדא דמנא לן דתנא קמא דרבי שמעון לית ליה פלגינן דבורא, דלמא טעמא דתנא קמא בין במשייר קרקע מפורש בין קרקע סתם משום דנחית לשיורא הוא ולעולם בעלמא פלגינן דבורא אית להו. ועוד דאף לדברי רש"י ז"ל מודה רבי מאיר במשייר שדה פלונית ואין לו אלא אותה שדה דיצא לחרות, דכיון דלית ליה אלא אותה שדה, אי אפשר לומר דשיירי אפילו לעבד דאם כן כל נכסי דקאמר ליה במאי מיתוקם, ואם כן אף לפירושו האי תוספתא תיובתא.

ועוד דמה שכתב ז"ל לענין דינא במשייר קרקע סתם דלא קנה מקבל מתנה קרקע כלל, אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מכל מקום כל השאר קנה חוץ מאחד מהן וכדתנן בפרק בית כור (ב"ב קז, ב) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אלמא חצי הכחוש מיהא נוטל ולא שנא משייר ממוכר או נותן. ועוד דבמתנה ממש אשכחן כהאי גונא דקנה, דגרסינן בפרק דייני גזירות (כתובות קט, ב) ההיא דאמרה להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא, סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין וכו' אמר ליה אביי, מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו הוה, אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואף על פי שלא אמר דקל פלוני, ואם מתנת בריא היתה מוציאתו כמו כן מן האב. ואמרינן נמי בשילהי גט פשוט (קעג, א) גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע, אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך [ה"נ] שדה גדולה מכורה, אלא שדה גדולה הוא דאינה מכורה אבל קטנה מיהא מכורה לו, ותנן נמי (מנחות קח, ב) בית בביתי אני מוכר לך, מראהו עליה, נפל מראהו נפול, עבד בעבדי מראהו קטן, מת מראהו מת, כל אלו שלא כדברי רש"י ז"ל ודלא כדברי הרי"ף הר"י בן מיגש שפירש ג"כ כן וכן הק' כאן בתוס'.

ונראין דברי ר"י ז"ל שפירש דלעולם דקאמר רבי שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה וכדתניא בההיא תוספתא דבבא בתרא, ומהכא הוא דשמעינן ליה לרבי שמעון דפלגינן דבורא [הנ"ל] והכי קאמר אפילו היכא דלית ליה אלא אותה העיר לבד, וצריכין לפלוגי דבורא, דנכסי דקאמר, דהשתא לא קאי נכסי אנכסים כלל אלא אגופיה, אפילו הכי יצא בן חורין דפלגינן דבורא, ומהכא נמי הוא דשמעינן ליה לרבי מאיר דלית ליה פלגינן דבורא דהכא אי אפשר לומר דהוי טעמא לרבי מאיר משום דנחת לשיורא, דהא כיון דלית ליה אלא אותה העיר ואותה שדה ששייר ע"כ נכסי דקאמר היינו גופו של עבד, ואם גופו נמי שיריה מאי נכסי דקאמר ליה, אלא על כרחך טעמיה דרבי מאיר דאית ליה דלא פלגינן דבורא.

דף ט עמוד אעריכה

אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר:    וכדאמרינן בירושלמי למדרש קלסו ולא להלכה.

הא דאמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד:    קשיא לי והלא בין לאביי בין לרבא סבירא להו בסוף פרק יש נוחלין (ב"ב קלז, א) דמתנת שכיב מרע אינה קונה בשעמד, אלא דלמר קנה עם גמר מיתה ולמר לאחר גמר מיתה, ותירצו בתוספות כאן דטעמא דמילתא משום דכל מאן דמצוה אדעתא דרבנן קא מצוה ורבנן הוא דאמור דאינו חוזר בעבד. שהרי יצא עליו שם בן חורין וכבר קדשו השם, ומכל מקום שפיר דייקינן מינה דפלגינן דבורא כיון שבשטר אחד זכה כל נכסיו לעבדו, וחוזר הוא בנכסים ונתבטל כח השטר לגבי נכסים וקם הוא לגבי שחרורו של עבד.

ולי נראה דהרי זה כמוסרו לעצמו לקנות עצמו בן חורין וכענין ששאלו (ב"ב קמח, ב) במקדיש כל נכסיו ועמד חוזר דהא עמד או אינו חוזר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואף על גב דההיא סלקא בתיקו הא עדיפא, דהתם איפשר שחוזר לפי שמצינו הקדש יוצא בלא פדיון וחוזר לחולין ולא מצינו בן חורין חוזר ונעשה עבד והוה ליה ככותב ומזכה דאינו חוזר, והכי פירושא חוזר בנכסים דמתנת שכיב מרע אינה אלא עד לאחר גמר מיתה ואינו חוזר בעבד שהרי יודע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזכהו לעצמו מעכשיו, ועוד דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לומר שיהא כמסור ממש ליד גזבר ההקדש שאם כן לא מצינו שאלה בהקדש שאין שאלה אחר מסירה כדאמרינן בנדרים (נט, א) שאין שאלה בתרומה ביד כהן ולא אמרו כמסירה להדיוט אלא לענין קניה שאם הקדיש שור אפילו שהוא בסוף העולם קנה הקדש ובהדיוט עד שימשוך כדאיתא בקידושין (כח, ב). כנ"ל.

אמר רב אשי התם טעמא משום דלא כרות גיטא הוא:    כלומר הא דרב נחמן דפסק הלכה כרבי מאיר לאו משום דלא פלגינן דבורא הוא אלא משום דבעינן כריתות דגמרינן לה לה מאשה והתם כתיב ספר כריתות והכא כיון דשייר במתנתו דאיכא למימר דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מכיון שלא הוזכר בתוך המתנה בפירוש לאו כריתות גמור הוא, אבל היכא דלא נחת לשיורא כלל פלגינן דבורא ויצא לחירות הואיל ויצא עליו שם בן חורין. ועבד שהביא גיטו נמי לא נחית ביה לשיורא והילכך שפיר קאמר רבא דקנה עצמו ונכסים לא קנה דפלגינן דבורא. כך פרש"י ז"ל. ולהאי פירושא איצטרכינן לפרושי דדוקא בשיש לו נכסים רבים ושייר בהם כל שהוא הוא דאמר רבי מאיר דלא יצא לחירות אבל במשייר שדה אחת או עיר אחת ואין לו אלא היא דליכא למימר ביה דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מודה רבי מאיר לרבי שמעון דיצא לחירות וזה כפירושו שכתבנו למעלה, וכבר כתבנו מזה שיש עליו מן הקושיות.

ובתוספות פירשו (בד"ה הלכה כר"מ) דלאו כרות גיטא הוא כיון שיש שיור בדבור שהוא משתחרר בו דקאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו, אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך אי נמי כל נכסי קנויין לך פלגינן דבורא דהא איכא כרות גיטא דלא שייר בלישניה וכן ההיא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, כרות גיטא הוא דלא שייר בלשון מתנתו כלל.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן דעבד שהביא גיטו בין שכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך בין שכתוב בו כל נכסי קנויין לך, ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ופלגינן דבורא אבל אם נתקיים בחותמיו קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים וכדתנן (פאה פ"ג מ"ח) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. והיכא דשייר במתנתו קרקע כל שהוא או אפילו מטלטלים כל שהן לא יצא בן חורין, וכדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנ, א) עשו מטלטלים שיור אצל העבד ואף על פי שנתקיים בחותמיו ובין ששייר קרקע או מטלטלין ידועים בין ששייר קרקע כל שהוא או מטלטלין כל שהן סתם לא יצא בן חורין וכדתנן (שם) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ורבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם וקיימא לן כתנא קמא דהוא רבי מאיר וכדאמר רב יוסף בר מניומי משמיה דרב נחמן אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר.

ודוקא בכותב סתם נכסיו לעבדו ולא הוזכר העבד עצמו בתוך המתנה ומשום דאמרינן מדנחת לשיורא נחת לשייר אפילו גופו של עבד והוא שיש לו נכסים אחרים לבר מאותן המשויירין, אבל אם פירש לו עצמך ונכסי נתונין לך חוץ מקרקע כל שהוא קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים חוץ מאותו משהו, ואי נמי בשלא הוזכר העבד באותה המתנה אבל אין לו נכסים אחרים אלא אותן המשויירים קנה עצמו בן חורין לפי פירושו של רש"י ז"ל שכתבנו למעלה. אבל לפי פירושן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל אם כתב לו סתם נכסי קנויין לך חוץ מכך וכך אף על פי שאין לו אלא אותה שדה ששייר לעולם לא קנה עצמו בן חורין דלאו כרות גיטא הוא כיון ששייר בדבור שהוא משתחרר בו וכן משמעה של תוספתא דאפילו בשאין לו אלא אותה שדה ואותה העיר פליגי רבי מאיר ורבי שמעון, ומיהו אם כתב לו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני יצא בן חורין דהא לא שייר במה שהוא משתחרר בו דהיינו בלשון שכתב לו עצמך קנוי לך, וכרות גיטא הוא.

ובהלכות רבינו אלפסי פירש משום דלאו כרות גיטא הוא דמתנינן לה דכיון דשייר קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא. ומשום הכי לית הלכתא כרבי שמעון דאמר לעולם הוא בן חורין, אבל דבורא פלגינן, משמע מתוך לשון רבינו זצ"ל דאפילו כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע כל שהוא לא יצא בן חורין.

ולענין גט אשה נמי שכתוב בו מתנה ואמרה בפני נכתב ובפני נחתם ואי נמי שליח שהביא גט וכתוב בו מתנת נכסים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דינו כעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך והיא מגורשת ונכסים לא קנתה עד שיתקיים בחותמיו, ומיהו לענין לגבות כתובתה מבני חרי נאמן, דמספר כתובתה נלמוד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל ממשעבדי לא גביא אלא אם כן נתקיים בחותמיו וכדאמרינן בירושלמי ואיפשר נמי דאפילו ממשעבדי נמי גביא דהא במביא מארץ ישראל שנינו אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו וגרסינן עלה בירושלמי (ה"ג) ערער מאן ואמר רב חסדא אף הלקוחות עוררים, דאלמא דוקא במביא בארץ ישראל דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, כי אתי לקוחות ומערערי משגחינן בהו, הא בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, אף הלקוחות שערערו ערעורן בטל, ואפשר נמי דאפילו מביא בארץ ישראל דאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון דאסיקנא לעיל דאי אמר מהני ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אף הלקוחות שערערו ערעורן בטיל, והני מילי לגבי עיקר כתובה דהתם הוא דאיכא למימר טעמא דמספר כתובתה נלמוד דהוה ליה תנאי בית דין אבל תוספת כתובה לא.

הא דאסיקנן הכא דפלגינן דבורא ועבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דמהמנינן ליה אעצמו ויצא בן חורין ולא מהמנינן ליה אנכסים ולא קנה נכסים, איכא דק"ל אמאי דגרסינן בגמרא דבני מערבא בפירקין (הלכה א' ובמכות פ"א הי"ב) ומייתי לה רבינו אלפסי במכות בשילהי פרק כיצד העדים נעשין זוממין, כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה, רבי יוחנן אמר פסול, וריש לקיש אמר כשר, אמר רבי אלעזר מתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלש נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אלמא משמע דלא פלגינן דבורא דקיימא לן (יבמות לו, א. ועוד) דכל רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן חוץ מתלת.

ובירושלמי דהכא בריש פרק קמא (ה"א) תלי הא דעבד בההיא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דהתם, והכי גרסינן התם היה כתוב בה מתנה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם מאחר שערעורו בטל אצל הגט, ערעורו בטל אצל המתנה או מאחר שערעורו בטל אצל הגט ערעורו קיים אצל המתנה. תנינן אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים וכו'. כתב כל נכסיו לעבדו את אמר היא גיטו היא מתנתו, מה את עבד ליה כגט הוא וערעורו בטל, או כמתנה הוא וערעורו קיים וייבא כהדא, כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה רבי אילא בשם רבי אסי אתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אומר כשרין לזה ופסולין לזה, רבי מונא לא מפרש, רבי אבין מפרש רבי יוחנן אומר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ור' שמעון בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה. אמר רבי אלעזר מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה. ר' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין ורבנן חד אמר יאות אמר רבי אלעזר, וחרנה אמר לא יאות אמר רבי אלעזר, מאן דאמר יאות אמר ר' אלעזר עושה עדות אחד באיש אחד כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מאן דאמר לא אמר רבי אליעזר יאות, נעשה כשתי כתי עדיות כשרין לזה ופסולין לזה.

וי"ל דהתם בירושלמי דאמרי ייבא כהדא דאתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש ולאו למימרא דדמו להדדי, ורבי יוחנן דפסיל בההיא ולא פלגינן דבורא סבירא ליה הכא דלא פלגינן דבורא דהתם שאני דנעשה כעדות אחת באיש אחד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאיתא התם בירושלמי אבל הכא לאו משום דנתבטל הוא אלא משום דלא נתקיים בחותמיו, ואי נמי בכותב כל נכסיו לעבדו ועמד לאו משום דפסול עדות הוא אלא משום דיכול הוא לחזור במקצת מתנתו משום דעמד ולא שייך למימר ביה מתנה שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה, והא דאמרינן התם דאתיא כההיא דאתפלגון ביה רבי יוחנן וריש לקיש מכל שכן קאמר דמאן דאמר בההיא כשרים לזה ופסולין לזה ולא אמרינן עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה כל שכן דסבירא ליה הכא דמתנה שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אבל לרבי יוחנן דאמר התם דמאחר דפסולין לזה פסולין לזה איפשר ליה דסבר הכא דעצמו קנה אף על פי שנכסים לא קנה דפלגינן דבורא דלאו הא בהא תלייאן, והלכך איפשר דאיתא להא ואיתא להא.

אי נמי איכא למימר דמאן דאמר לא יאות אמר רבי אלעזר סבירא לה דטעמא דרבי יוחנן לאו משום עדות שבטלה מקצתה היא משום דכיון דעל שני בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה והיינו דאמרינן לא יאות אמר רבי אלעזר דאמר משום עדות שבטלה מקצתה ואינו אלא משום דלא פלגינן דבורא, וכל שטר שבטל קצתו בטל כולו והוא הדין לעבד שהביא גיטו ואנן קיימא לן כמאן דאמר יאות אמר ר"א כלומר דטעמיה דרבי יוחנן משום עדות שבטלה מקצתה הוא ולא משום דלא פלגינן דיבורא, והילכך קיימא לן כרבי יוחנן דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקיימא לן דפלגינן דבורא כך תירץ הרמב"ן ז"ל.

ומיהו רבינו אפרים ז"ל כתב דההיא דאתפלגון בירושלמי בכותב נכסיו לשני בני אדם ליתא דהא קיימא לן דבתרי גופי פלגינן דבורא כדאסיקנא ביש נוחלין (ב"ב קלד, ב). והרב בעל העטור ז"ל כתב דודאי דההיא בירושלמי לאו כתרי גופי הוא דהא כותב כל נכסיו ביחד לשני בני אדם הוא וכיון דנכסים אינן מוחלקין כעדות אחת היא ולא פלגינן בה דבורא דומה לכותב כל נכסיו לשני עבדיו דגרסינן (לקמן מב, א) דנכסים אינן מוחלקין, אבל בכותב לעבדו עצמך ונכסי קנויי לך בההיא איכא לפלוגי דבורא. ומה שתלאן זו בזו בירושלמי דהכא כבר תירצנוה למעלה.

גמרא: ערער כמה אילימא ערער חד והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים ואלא ערער תרי, תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני:    כלומר, ואפילו נתקיים בחותמיו מאי הוי לעולם הגט פסול ובחזקת מזוייף דתרי ותרי נינהו ואוקי איתתא בחזקת נשואה אלא

ערער דבעל והילכך עד שלא תקיים בחותמיו חוששין לערעורו של בעל, אבל לאחר שנתקיים בחותמיו לא משגחינן ביה וערעורו בטל.

ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו:    ואוקימנא לה בגמרא בעירעור דבעל. ואי נמי בעירעור דלקוחות כדגרסינן בירושלמי (ה"ג) מי עורר רב חסדא אמר הבעל עורר אמר רבי יוסה אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם, והאי דלא נסיב לה בגמרין בעירעור דלקוחות משום דמתניתין בערער הבא לפסול הגט לגמרי לפוסלה אעלמא קא מיירי ולא בחשש המעכב בטריפת כתובתה קא מיירי. ומיהו ודאי אי אתיא למטרף לקוחות וערערו לקוחות עליה לומר דילמא גט מזוייף הוא יתקיים בחותמיו.

ור' יצחק ז"ל דקדק מתוך משנתינו דכיון דמשיאין אותה בגט זה עד שלא יתקיים בחותמיו ולא חיישינן למזויף שמע מינה דהבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו אי נמי מן היתומים או מן הלקוחות בשטר שבידו גובה ואין צריך לקיימו דהא למזוייף לא חיישינן, ודוקא בלוה עצמו דמצי טעין בבריא מזוייף הוא דמקבלין טענתו אבל בלקוחות וביתומים דשמא נינהו לא חיישינן ליה כלל דבכי הא לא טענינן להו דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות וכדאשכחן בב"ב (ע, ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן להו ליתמי נאנסו אף על גב דאבוהון מצי טעין וטעמא דמילתא כדאמרן דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות והוא הדין לטענת מזוייף. ועוד דכיון דקיום שטרות דרבנן דאי מדאורייתא בלא קיום סגי דאחזוקי אינשי בשקרי לא מחזקינן וכדאמרן בריש מכילתין (ג, א) מספק לא טענינן טענת מזויף, ועוד הביא ר"י ראיה מההיא דאיפליגו רבנן ורבי מאיר (ב"מ יב, ב) דרבי מאיר סבר יחזיר שאין בית דין נפרעין מהם ורבנן סברי לא יחזיר שבית דין נפרעין מהן ואוקימנא לה התם (יג, א) בשאין חייב מודה ורבי מאיר לטעמיה דאמר שמואל אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין ומחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו. ופריך ונהדר ליה ללוה לצור על פי צלוחיתו לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם, והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר, אם מקיים ליה לשטריה אם כן הדין עמו דהא לוה לא היו דברים מעולם קאמר ואי לא מצי מקיים ליה הא לא גבי ביה כלל, אלא ודאי דאיכא למיחש משום יורשין ומשום לקוחות דגבי מינייהו אף על פי שלא נתקיים בחותמיו ואתי למיטרף שלא כדין.

ורבינו תם דחה ראיה זו משום דמעיקרא כי מוקי לה שמואל למתניתין בשאין חייב מודה ופרכינן אי הכי כי אין בה אחריות אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי מיגבא גבי, היכי דמי דמצי גבי אי מיניה דידיה אי לא מקיים ליה הא לא גבי ליה כלל ואי מקיים ליה הא מדינא גבי ואי מיתמי כיון דלית ביה אחריות נכסים כמלוה על פה חשיבא ליה לרב ושמואל ואינה גובה מן היורשין, דהא איבעיא ליה לשמואל התם (ב"ב קנז, א) דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש מהו ואתי' למיפשט מדתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' בעל חוב אומר האב מת ראשון ויורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואי אמרת דאיקנה קנה והוריש לא קנה נהי נמי דאב מת ראשון דאיקנה הוא אלא לאו שמע מינה קנה, ואמר להו רב נחמן זעירי חברין [ומנו שמואל אמר] מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, ואתקיף לה רב שמעיה [בגמרא איתא: אשי] והא מלוה על פה היא כלומר למאן דאמר לא קנה מלוה על פה היא ואפילו מצוה ליכא דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ואפילו משום מצוה ליכא, אלמא אפילו היכא דאיכא אחריות של דאיקני למאן דאמר לא משתעבד חשבינן ליה כמלוה על פה כל שכן היכא דליכא אחריות כלל. ומיהו אי משום הא לא איריא דאיכא למימר דהכא חיישינן דלמא אתי למיגבי מיניה דידיה ושלא בפניו ולא טענינן ליה מזויף הוא כדפרישית.

אלא מיהו ראית ר"י ז"ל אינה ראיה מיהא, דהתם איכא למימר דהיינו טעמא דלא יחזיר דכיון דהשתא בשעת מציאה אינו מקויים והלה טוען מזויף הוא איתרע ליה בנפילה והלכך אין לגבות בו מן הדין, ואפילו ימצא עדי קיום דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן דלמא זיופי זייף וחתים ואפילו היכא דאתו סהדי גופייהו ואסהידו אחתימות ידייהו דאיהו היא אפילו הכי חיישינן דלמא דייק טפי וזייף כההיא דבב"ב (קסז, א) דאנח ידיה אזרנקא, ואין זה נכון דלא חיישינן להא דלא שכיחא כלל דאי חיישינן להכי הא דאמר שמואל התם (ב"מ יד, א) מצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואפילו אין חייב מודה ליחוש שמא מזויף הוא ויקיימנו שלא כדין כדאמרינן הכא, ואין סברא לחלק בין שאינו עכשיו מקוים ויכול לקיימו ובין שהוא מקוים ממש עכשיו דכיון שמתקיים הוא לבסוף אף על פי שעכשיו אינו מקוים יחזיר כיון שאילו היה מקוים בשעת מציאה היו מחזירין.

אלא יש לפרש דהתם במקויים ממש הוא והכי קאמר דלמא כתב ללות ולא לוה הוה ולא מטא לידיה כלל ואף על גב דאיהו לא היו דברים מעולם קאמר כלומר איני מכיר בשטר זה ולא כתבתיו כלל אנן כיון דנפל חיישינן לכולהו חששות ואמרינן כתב ללוות ולא לוה הוה ולא רמיא אנפשיה ולאו אדעתיה. אי נמי מימר אמר אי מודינא ביה ואמינא כתבתי ללוות ולא לויתי הוה דלמא לא מהימני לי רבנן אימא לא כתבתי כלל. וכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל הני חששות.

גם זה דחוק קצת בעיני, דבשלמא בשיש בו אחריות נכסים אמרי לקוחות אנן לאו מפיו של לווה אנו חיין אלא אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה אלא לגבי בני חרי כיון דאיהו קמן וטוען לא כתבתי כלל והרי שטר זה מקוים לפניך והוכחש בעדים היכי אקשינן להדיא אי בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר וכי כל כך הוא פשוט דלגבי דידיה לא נקבל טענתו ונאמר דטענה אחרת יש לו ולא מגלה טענתיה, זה דחוק. ועוד כל דמקויים אפילו נפל לא חיישינן לשמא כתב ללוות ולא לוה וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא (ז, א) מאן מקיים שטריה מלוה.

ויש מפרשים דכי יש בהן אחריות נכסים והלה טוען מזויף הוא משום הכי לא יחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות טוענין אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה לגבי המשועבדין ולא יחזיר כדי שלא יגבה מן המשועבדין, אבל מבני חרי מיגבא גבי אי מקיים ליה דהא איהו טענת מזויף קא טעין והרי זה מקוים לפניך.

והא דאקשינן כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר מבני חרי מיגבא גבי הכי קא קשיא ליה היכי תנא סתם יחזיר דמשמע אפילו בשאינו מקוים ואמאי דלמא מזויף הוא כדאמר ומימר אמר מדאהדרוה ליה רבנן שמע מינה דליכא למיחש לטענתיה ואפילו לא יקיימנו גובה מיניה ואזיל ופרע ליה.

וזה יותר דחוק, חדא דנימא כשיש בו אחריות נכסים לא יחזיר למיגבי ממשעבדי אבל מבני חרי גבי דאם כן הוה ליה למימר גובה מבני חרי ואינו גובה ממשעבדי, ועוד דלישנא דמבני חרי מיגבא גבי בבית דין קאמר דאי לא הוה ליה למימר דלמא פרע ליה, אי נמי הוה ליה למימר בהדיא [הכין] מימר אמר האי דאהדרוה רבנן ניהליה למאי הלכתא אהדרוה רבנן וכו' כמו שאמרו גבי מצא גט אשה בשוק (שם יט, א), ועוד צריכה תלמוד. ויש לנו לומר כלשון ראשון, וההיא דשמואל לא קשיא, דהתם בשאין הלווה כאן לטעון מזוייף הוא ואנן לא טענינן מילתא דלא שכיחא הא בטעין חיישינן כי הכא כיון דנפל, ויש לנו כיוצא בזו שמקבלין מבעל דין בשטוען ואין בית דין טוענין כן מפני שאינו מצוי כההיא דשטר כיס היוצא על היתומים שבב"ב (ע, ב), ומה שדקדק רבינו זצ"ל ממתניתין דהכא אינה ראיה דשאני הכא דדילמא משום עגונא אקילו ביה, ואי נמי שאני הכא דלא מגבי מיניה דבעל מידי אלא אפקועי ממונא ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן ליה לקיומי שטרי' אלא אם בא בטענת בריא.

ומאן דמפיק תברא אשטרא דיתמי אף על גב דלא נתקיים בחותמיו לא מגבינן ביה בשטרא ומיהו לא קרעינן לה לשטרא עד דגדלי יתמי דילמא מייתי ראיה ומרעו ליה לתברא. וההיא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא ואמר רבינא עלה דמיקרע קרעיה לה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן מיירי במקויים וכן פירשה רבינו חננאל ז"ל במקומה בפרק קמא דבבא בתרא (ז, ב) אבל ודאי הבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו ואי נמי מן היורשין ומן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, וראיה לדבר מדאמרינן לעיל (ח, ב) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה ונכסים לא קנה דלגבי נכסים חיישינן למזוייף ועד דמקיים ליה בחותמיו לא מגבי ביה כלל נכסים, אלא דאיכא לדחויי דהתם דאתו בעלים ומערערי ואפילו הכי לגבי שחרור לא משגחינן ביה דהימוניה הימנוה רבנן מידי דהוה אגט אשה אבל אנכסים לא הימנוה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא דכי אתי לווה ומערער אמרינן ליה קיים שטרך.

ומיהו יש לדקדק דאמרינן בב"ב (קעד, ב) אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואסיקנא כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא דמקויים וההיא דשמואל בדנקיט שטרא דלא מקויים והילכך אמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה ודילמא שלא להשביע את בניו קאמר, ואם איתא דלא טענינן להו ליתמי בשטרא שאינו מקויים טענת מזוייף נהי דלא אמר תנו מכל מקום ליגבי בשטרא דבידיה, וההוא ודאי מדקאמר נותנים ואין נותנין בדאית ליה נכסי לאב קא מיירי, ואולי נדחה דהתם כיון דודאי דאמר מנה לפלוני בידי ולא אמר תנו מיגרע טפי מדאישתק דידים מוכיחות דשלא להשביע את בניו הוא דאיכוון ולית ליה גביה מידי דמזוייף הוא או פרוע.

ומיהו מהא דגרסינן בירושלמי שכתבנו למעלה (בד"ה ואם יש עליו עוררין) אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף, איכא ודאי למשמע דהבא ליפרע מן היורשין או מן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, שלא כדברי ר"י ז"ל.

ועוד נ"ל שיש לדקדק מהא דגרסינן בב"ב (קנג, א) גבי מתניתין דלא כתב בו שכיב מרע וכו' צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמר רב הונא (שם קנד, א) עלה ראיה בעדים ורב חסדא אמר ראיה בקיום השטר, ואוקימנא בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר ראיה בעדים וריש לקיש אמר ראיה בקיום השטר ואותביה ר"י לר"ל ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת וערערו עליו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבדקו וכו', בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים כיון דלא אשכחו עדים היינו דקאתו ואמרי מהו לבדקו אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה לי לבדקו לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו, אלמא קיום מיהא בעי ואף על פי שבא להוציא מן היורשין. אלא אם תאמר דהתם לקיימו שטרייהו לאו דוקא אלא הכי קאמר ליפקו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו דהא סתמא כמקויים הוא ומשום דבעיקר פלוגתייהו הוי ראיה בקיום השטר דוקא דהא שכיב מרע גופיה הוא דקא מרע ליה דאמר שכיב מרע היה ועמד משום הכי נסיב לה הכא נמי לקיימו שטרייהו ולאו דוקא אלא ליפקו שטרייהו, אי נמי התם יורשין בטענת בריא היו באין לומר קטן היה וכל שטוענין בריא מקבלים מהם לכולי עלמא.

ורבינו תם ז"ל היה מביא ראיה קצת לדברי ר"י ז"ל מדגרסינן בירושלמי בריש מכילתין (ה"א) המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וקשיא אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ריב"ל שניא היא שאינן בקיאין בדקדוק גיטין אמר רבי יוחנן קל הקילו עליה שלא תהא יושבת עגונה. והכי קל אינו אלא חומר שאילו לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אף את אין מתירה לינשא אמר רבי יוסי חומר שהחמרת עליה מתחילה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. אלמא מדאקשינן אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר, שמע מינה דהבא לגבות מנכסי חבירו שלא בפניו בין במלוה בין במתנה לא חיישינן למזוייף ולא טענינן מזוייף הואי. ובתוספות דחו ראיה זו דהכי קאמר אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא סגיא דלאו הכי ואפילו נתקיים בחותמיו, ופריק שנייא היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין כלומר התם משום לשמה הוא שאין בני חוצה לארץ בקיאין בלשמה או במחובר ובשאר דקדוקי הגט מה שאין כן בשטר מתנה.

הא דקתני במתניתין: אחד גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים:    איכא מאן דקשיא ליה היכי תלי תניא בדלא תניא דעיקרא בגיטי נשים הוא, ובשחרורי עבדים משום דאיתקש לגיטי נשים הוא דהשוו אותם חכמים לכל דיניהן והכי הוה ליה למיתני וזו אחת מן הדרכים ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, ותירצו משום דעד השתא איירי בגיטי נשים אקדמיה נמי הכא לגיטי נשים.

ולי נראה דכל שני דברים ששוים זה לזה אין משגיחין מי קודם בלשון אלא זה דומה לזה וזה דומה לזה בדומין אין קודמין וכענין שכתוב (מלכים-א כב, ד) כסוסי כסוסיך, ודוגמתה שנינו בסיפרא (� � �) ובנדה פרק בנות כותים (לז, ב.) כימי נדת דותה תטמא (ויקרא יב, ב) הקיש ימי נדתה לימי לידתה מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהם אף ימי לידתה אינן ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן. ולפי דקדוקם ז"ל לא הוה ליה לומר אלא מקיש ימי לידתה לימי נדתה, אלא בדברים המוקשים והדומים כל אחד דומה לכל אחד בלשון מאחר שהוקשו.

דף ט עמוד בעריכה

למעוטי הא דתניא עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו:    פירש רש"י זצ"ל מסרטין להם נייר חלק שבגט. והקשו עליו [התוס'] מדאסיקנא בפירקין דלקמן (כ, א) דחקיקה כתיבא היא אם כן כשממלאין אלו הקרעים הוה ליה כתב על גבי כתב ואסיקנא לקמן בפרק שני (יט, א) דבגט פסול. ור"ח זצ"ל פירש מקרעין בנייר חלק דעלמא כשם העדים, ומשימין על הגט כעין דפוס והן ממלאים את הקרעים.

ובירושלמי (פ"ב ה"ג) פרכינן והלא כתב הראשונים כתב הוא ומשני מרחיבין להם את הקרע. וגם לדברי רש"י ז"ל י"ל כן שמרחיבין להם את הסריטה. וראיתי בתוספות (כאן) פירוש הירושלמי שמצריך להרחיב את הקרע כדי שלא יהא כתב הראשונים כתב ויוכל להתקיים בחותמיו, ויפה פירשו.

ומיהו מה שהקשו על פירושו של רש"י ז"ל אינו קשה כלל דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (שם) המקרע על העור כעין כתב כשר הרושם על העור כעין כתב פסול, אלמא רשימה אינה כתיבה. וכן פירש הרב בעל העטור רושמין להם נייר חלק.

והא דאמרינן: מילתא דאיתיה בשאר שטרות לא קתני:    קשיא לי אם כן מאי כרבי מאיר בארבעה דהא חזרה איתא בשאר שטרות דאלו האומר לחברו הולך שטר מתנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו, וכן באומר תן שטר מתנה זה לפלוני שאני נותן לו, וצריך לי עיון.

כי קתני פסולא דאורייתא פסולא דרבנן לא קתני:    דמוליך ומביא בגיטי נשים ובשחרורי עבדים דכשר באומר בפני נכתב ובפני נחתם, משום דאי לא אמר ליכא אלא פסולה דרבנן דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי כדאמר בריש פירקין. אלא דחשו להם חכמים, ועד כותי נמי ליכא אלא פסולא דרבנן דמדאורייתא כשר אלא דחשו להן חכמים. וקודם גזרה נשנית ברייתא זו אבל לאחר שגזרו עליהם ועשאום נכרים גמורים אפילו לגיטי נשים פסולין, וכדאמרינן בריש חולין (ו, א) דעשאום נכרים גמורין אפילו ליתן רשות ולבטל רשות, אבל מחובר הוי פסולא דאורייתא דכתיב וכתב ונתן (דברים כד, א) מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ואפילו כתבו על המחובר ונתן לה את הקרקע פסול דכתיב ונתן דבר הניתן מיד ליד כדבעינן למיכתב בפירקין דלקמן (כא, ב) בע"ה.

והא איכא ערכאות דפסולא דאורייתא נינהו:    דלאו בני כריתה נינהו כדאמרן לקמן (י, ב) ובאידך פרקין ואפילו הכי קתני לה.

בעדי מסירה ור' אלעזר היא:    כלומר אף היא דרבנן היא ואתיא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וכשכתבו סופר ישראל דאל"ה לר"א נמי פסולא דאורייתא איכא דהא לדידיה כתיבה לשמה בעינן ואפילו ישראל עומד על גביו פסול דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד וכדאיתא לקמן (כג, א) וכן פירש רש"י ז"ל (כאן) ואי קשיא לן הא דאמרינן לעיל וכדברי רבי מאיר בארבע, דהא לרבי מאיר ערכאות פסולא דאורייתא הוא וקתני ואי פסולא דאורייתא קא חשיב טובא הוו דהא איכא מחובר. איכא למימר ואנן דס"ל כר"א נמי מסירה כרתי אי ס"ל סבירא ליה כרבי מאיר בחזרה הוו ארבע, וכי קאמר נמי אלא לרבי מאיר מנינא למעוטי מאי למאן דסבירא ליה כרבי מאיר בהא קאמר.

דף י עמוד אעריכה

אלא כי קתני מילתא דליתא בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני:    ובודאי דלשמה נמי בקדושין איתא היכא דידעינן דאיכתוב שלא לשמה דהא איתקש יציאה להויה (קידושין ט, ב) אבל שיהא שליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לא, דלגבי גיטין תקנתא דרבנן היא כי היכי דלא ליתי בעל ויערער ופסיל ליה לגיטא וחומר החמירו עלה בתחלתה כדי להקל עליה בסופה אבל בקידושין לא תקון. כך פירש רש"י ז"ל.

וקשיא לי, אדרבה קל הוא שהקלו באשה משום עגונא וכדאיתא בריש פירקין (ג, א) דאלו בשאר שטרות דעלמא תרי בעינן והלכך הדין נותן בקדושין דליבעי תרי, ואיכא למימר דבקידושין אי בעיא לא שקלא להו להנך קדושין וכיון דבדידיה תליא מלתא ואיהי שקלא להו מדעתה ואי אתי בעל ומערער נמי מצי מגרש לה למאי ניחוש להו, וכי תימא איכא למיחש דלמא פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לכולי האי לא חיישינן דכיון דאיהי סברה דאיקדשה לראשון תו לא תקבל קידושיה מאחר.

ועד כותי נמי לא שייך בקדושין דטעמא דמכשרינן לה לגבי גיטין הא פריש טעמא לקמן בסמוך (י, ב) משום דעדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה גזרה משום כלכם, ואי לאו דכותי חבר הוה לא הוה ישראל מחתים מקמיה, אבל עדי קדושין אין צריכין לחתום זה בפני זה דלגזרת כלכם לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא היא בקדושין, דבגיטין דמכוין לצעורא הוא דקאמר הכין, אבל בקדושין אמאי מעכב עד דחתמי כולהו.

וערכאות נמי כיון דאיכא עדי מסירה ישראל אף על פי שחותמיהן נכרים כשר לגבי קדושין דהא טעמא דפסלו ערכאות בגיטין אינו אלא משום דלמא אתי למיסמך עלייהו ויתירו את האסור אבל בקדושין מאי איכפת לן דאפילו אתו למיסמך עלייהו הא אינן אלא אוסרין את המותר, וכבר כתבנו (לעיל בסמוך) דלפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ליכא למיחש דמלתא דלא שכיחא היא דאחר שקבלה קדושין מזה וסבורה שנתקדשה לו מן הדין ליכא למיחש שתחזור ותקבל קדושין מאחר, ועוד דמלתא דלא שכיחא היא שיעשה שטר קדושין בערכאות אבל בגיטין לפי שעל ידי קטטה הוא מגרשה מצוי הדבר לגרשה בערכאות של נכרים.

ומיהו ודאי שטר קדושין העולה בערכאות של נכרים וחותמיהן נכרים לרבי מאיר דבעי עדי חתימה פסול כדמוכח בהדיא בקדושין (מח, א) דלרבי מאיר בעי עדי חתימה וכדאמרינן התם גבי ברייתא דהתקדשי לי בשטר הכא במאי עסקינן שקדשה בשטר שאין עליו עדים ורבי מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי. וההיא דאמרינן (שם ט, א) כתב לה על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כשר, אף על פי שיכול להזדייף ההיא רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, ואי נמי איכא לאוקומה כגון שחקק על החרס דאינו יכול להזדייף.

מדאמרינן דמילתא דאיתא בקדושין לא קתני:    משמע דמחובר נמי איתא בקדושין והמקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת. ולי נראה דלא אמרו כאן אלא לענין שטר קדושין אבל המקדש בדבר המחובר לקרקע מקודשת ודייקנא לה מן התוספתא וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק קמא דקדושין (ב, א) בסייעתא דשמיא.

בשליחות בעל כרחה מיהא לא אשכחן:    פירש רש"י ז"ל דאינו דומה דלגבי גיטין ושחרורי עבדים איכא שליח בעל כרחה של אשה ושל עבד מה שאין כן בקדושין דאין שליחה משתלח אליה בעל כרחה לקדשה ואף על גב דהכא והכא חוזר הוא כיון דלא דמו בעיקר שליחותן כליתא בקדושין חשבינן לה.

ור"ח זצ"ל פירש (מובא כאן בתוס') דהא דאיצטריך הכא למיתני דיכול לחזור בו משום דבעל כרחן שליח זה משתלח להן ואי לאו דאשמעינן בשניהן דיכול הוא לחזור בהן הוה אמינא דמכיון שבא הגט ליד שליח לא מצי הדר ביה אלא הרי הוא כאלו בא לידם מאחר דאינן יכולים לעכב, אבל בקידושין שאין שליחות בעל כרחה לא איצטריך לאשמועינן דיכול הוא לחזור בו כל אימת דלא הגיעו קידושין לידה ולהכי תנא תנא שפיר חזרה אף על גב דאיתא בקידושין דבהני תרתי איכא חדוש מה שאין כן בקידושין.

דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח:    כבר כתבתיה בפרק קמא דשחיטת חולין (ד, א) בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן: לעולם ר"א וכגון דחתים ישראל לבסוף:    איפשר לפרש דאפילו בדלא אחזוק קאמר דהא ר"א לא מפליג בין אחזוק בין לא אחזוק דבין כך ובין כך אין מדקדקין בדקדוקי מצות כישראל. וכוליה טעמא דמכשרינן ליה הכא משום עדותו של ישראל זה שהוא כמעיד עליו שהוא כותי חבר ומדקדק כישראל הוא דמכשרינן ליה.

ואיפשר נמי לפרש דדוקא בדאחזוק הוא דמכשר ליה רבי אלעזר כיון דכולהו אחזוק בהא ולא פסלינן אלא משום דאינן בקיאים בדקדוקים, בחזקה זו דאין ישראל מקדימו לו בחתימתו סגי ליה וסמכינן עליה, והיינו נמי דאדרבי אלעזר דברייתא קאי ורבי אלעזר דברייתא בדאחזוק קא מיירי ולא פסיל להו אלא משום דקדוקי מצוה שאין בקיאין בהן, אבל אי לא אחזוק כלל כולי האי לא סמכינן אחזקה זו שיהא זה מחזיק במצוה ומדקדק עליה. וזה נראה עיקר, דאי אפילו בדלא אחזוק אמאי לא אוקמה כרשב"ג, ואיצטריך למימר אלא כרבי אלעזר דאפילו לרשב"ג איכא לאכשוריה נמי אף על גב דלא אחזוק מהאי טעמא דאי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה מקמיה ומעדותו של זה נתכשר הכותי, אלא ודאי בדאחזוק קאמר והיינו דלא מצי לאוקומה כרשב"ג ואיצטריך לאוקומה כרב אלעזר. מיהו השתא הא אסיקנא בחולין (ו, א) דעשאום גויים גמורין ואפילו חתים מקמיה ישראל לא מכשרינן ליה.

הא דאמרינן: אי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה מקמיה:    הקשו בתוספות (כאן בד"ה אי) אם כן נמצא גט זה מתקיים כולו על פי עד אחד זה ישראל דהא אפומיה סמכינן, ותירץ ר"י ז"ל דכותי מדאורייתא כשר הוא, דגרי אמת נינהו, אלא דחדשו להם חכמים, ובכי הא לא פסלוהו דסמכי אחזקה זו, ועוד נראה לתרץ לפי מה שפירשתי למעלה דלא הכשיר ר"א אלא בדאחזוק דהכא לא עדות הוא דהא כולהו כותאי אחזוקי מחזקי בהא, אלא דחשו להן לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוה וכיון דישראל זה מחתימו מקמיה איגלאי מילתא דהאי מדקדק הוא, וגלויי מילתא בעלמא שפיר דמי, ודמי לההיא דאמרינן ביבמות (לט, ב) ואשתמודעינהו דהדין פלניא אחוהי דמיתנא דמן אבוהי היא, ואסיקנא כמאן דאמר גלויי מילתא בעלמא היא ואפילו אשה ואפילו קרוב מהימני.

דף י עמוד בעריכה

זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה בלא זה:    כך הוא הגירסא ברוב הספרים, פירש רש"י ז"ל אין חותמין זה שלא בפני זה. וכן כתב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות.

וגזרה משום כלכם:    פירש רש"י ז"ל דתנן בפרק התקבל (סו, ב) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי, אחד כותב ושנים חותמין, כלכם כתובו, אחד כותב וכולן חותמין, דבקפידא של בעל תליא מילתא דלא הוי גיטא אלא בהכי לפיכך תקנו דאפילו לא אמר כלכם, שיהיו העדים נקבצים בשעת החתימה, פירוש לפירושו ומסתמא כשיתקבצו כלם יחד יחתמו כלם, ועד שיחתמו כלם אין נותנין לה.

וקשיא להו לרבואתא ז"ל הלכתא אההלכתא, דהא דהכא דאין עדי הגט חותמין זה שלא בפני דהלכתא היא משום גזירת כלכם, ובפרקין דלקמן (יח, ב) אמרינן אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכלם משום תנאי ורשב"ל אומר כלם משום עדים ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו דחתום תרי מנייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול כלומר משום מוקדם אלמא אף על גב דלא חתמו זה בפני זה כשר, ופריקו לה דההיא דהתם ודאי כולהו כי חתמי בפני כלם צריכי למיחתם אלא דהנך תרי חתמי ביומיה ובפני כלם ואינך כולהו חתמי מכאן ועד עשרה ימים וכל אחד ואחד בפני חברו וזו היא סברתן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל, וכן י"ל דתרי מינייהו חתמי ביומיה ובמעמד כלם ואינך כולהו מכאן ועד עשרה ימים ואפילו זה שלא בפני זה וכולהו משום תנאי נינהו ומקיים תנאיה ואזיל ואי לא איהו ואיהי יחושו לעצמן כשאר כל התנאין כן ראיתי משמו של הראב"ד ז"ל ופירש כאן גזירה משום כלכם היו עדים דאז ודאי בעו כולהו למיחתם ביומיה וזה בפני זה.

בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא היא:    דאפילו במקום שכותבין את השטר אין שטר מעכב בקנייה אלא משום דכיון דכתבין שטרא לא סמכא דעתייהו עד דכתבין שטרא וכן נמי בשטרי הלואה מדיהיב זוזי הוא דאישתעבד ליה אידך, ואפילו מלוה על פה היה מן הדין לגבות ממשעבדי אלא משום דלית ליה קלא וכדאמרינן בבבא בתרא (מב, א) מאן דיזיף בצינעא יזיף, ומהאי טעמא נמי הוא דאמר רב (שם) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דזבין בפרהסיא זבין, והלכך שטרי הלואה העולין בערכאות של גויים כשרין וגובין מנכסים משועבדין דערכאות קלא אית להו וכדאמרינן לקמן (יט, ב) ר"פ כי הוה אתי קמיה שטרא פרסאה דעבוד בערכאות של נכרים מקרי ליה לשני נכרים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי, ה"ג לה התם בספרי דוקני, וכ"כ ר"ח ז"ל, וההיא ודאי אפילו בדלא חתמי' בה סהדי ישראל היא, דאי בסהדי ישראל אפילו בהדיוט מגבינן בה ממשעבדי וכדאמרינן התם (שם) אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתמו עלה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי.

אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא:    ומלכא אמר דכל הקונה בשטר העולה בערכאות ליכול ארעא.

ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים:    כלומר חוץ מכל שטר שכל גמר ענינו תלוי בו כגיטי נשים, ושטר מתנה דכותיה הוא ופסול. ואיכא מאן דאמר דתרי לישני פליגי אהדדי, דלשמואל שטר מתנה העולה בערכאות קנה וללישנא בתרא לא קני, ואפילו היכא דאיכא הרמנא דמלכא.

ואיכא מאן דמפרש דלא פליגי אלא דשמואל [קאי] היכא דאיכא הרמנא דמלכא, ופירוקא בתרה היכא דליכא הרמנא דמלכא, וזה נראה עיקר דהא קיימא לן בעלמא דינא דמלכותא דינא, ומאי שנא הכא. ויש דוחין דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהן להנאת המלך וכאותה שאמרו בבבא בתרא (נד, ב) מלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באיגרתא, כלומר שיחתום הוא את השטר ויקיימנו, כדי שיקח הוא את חוקו וכדאמרינן נמי (ב"ק קיג, ב) תדע דקטלי דיקלי ועבדי גישרי ועברינן עלייהו והכא בשאין לו למלך בדין זה שום תועלת.

ואינו נראה, מדאמרינן התם בבבא בתרא (נה, א) אמר רבא הני תלת מילי אשתעי לי עוקבן בר נחמיה (משמא דרבא) [בגמרא איתא משמיה דשמואל] דינא דמלכותא דינא אריסא דפרסאי עד ארבעין שנין כלומר דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר והנהיג שתועיל חזקה לנכרי בארבעין שנין והכא מאי הנאה ותועלת יש למלך בזה.

ורבינו הרב נ"ר פירשה לזו בפרק חזקת הבתים דהכי קאמר תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן ליה משום דינא דמלכותא דינא לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חבירו אלא כל זמן שהוא בא לדון בערכאות שלהם הילכך אף על פי שעשה ישראל שטר לחבירו בערכאות שלהם לא הופקעה השדה מן המוכר על [ידי] אותו שטר, כל זמן שלא באו [לדון] בערכאות שלה. והא דקאמר שמואל טעמא משום דינא דמלכותא דינא פירושו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזיק בה הלה יזכה בה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר דבזוזי קני, אי נמי אפשר בשטר כדאמרינן התם (ב"מ עד, א) האי סיתומתא קניא באתרא דנהיגי למיקנא ודינא דמלכותא נמי כמנהגא הוי עד כאן לשונו שפירש שם, ובהלכות הרי"ף ז"ל לא נתבררו דברים הללו שהביא שתי הלשונות ולא כתב הלכתא היכי. אבל בתשובת שאלה מצאתי לו כלישנא בתרא ובמתנה לא קנה).

ומדברי רש"י ז"ל נראה דסבירא ליה דאמרינן הכא דינא דמלכותא דינא היכא דאיכא הרמנא דמלכא כפירושא מציעאה דכתיבנא לפי שפירש הוא ז"ל במשנתנו כל השטרות העולין בערכאות של גויים כשרים משום דדינא דמלכותא דינא.

הא דמשנינן דינא דמלכותא דינא, אי נמי תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן בעדי מסירה דאינהו עבדי ליה שטרא ורבי אלעזר היא כדמשנינן לעיל (ט, ב), פירש רש"י ז"ל משום דדוחק הוא לומר כן דלעיל דשניה הכי הא אקשינן עליה הא מדסיפא רבי אלעזר מכלל דרישא לאו רבי אלעזר. וקשה לפירושו, דעל כרחין לעיל פסול דערכאות דברייתא אית לן למימר דלאו ר"מ היא אלא רבי אלעזר היא, והיינו דליתיה בקידושין כדפרישית לעיל, אבל לרבי מאיר דאורייתא הוא ובקידושין נמי איתא וכמו שכתבתי למעלה (י, א בד"ה אלא), וכיון דפסול ערכאות דברייתא מיירי בעדי מסירה ואליבא דרבי אלעזר שפיר הוי מצי לאוקומי נמי פסולא דמתניתין בההוא טעמא, אלא יש לומר דכל היכא דמצי לאוקומי מתניתין לכולי עלמא מוקמינן. ועוד יש לומר דכולה מתניתין לכולי עלמא אתיא והכי קתני כל השטרות העולין בערכאות של גויים כשרין אפילו לרבי מאיר, חוץ מגיטי נשים דפסולין אפילו לרבי אלעזר ורבי שמעון אומר אף אלו כשרין לרבי אלעזר והא דמוקמינן לעיל ברייתא אליבא דרבי אלעזר סיפא הוא דמוקמינן הכי ואליבא דרבי שמעון.

רבי שמעון אומר אף אלו כשרין וכו' והא לאו בני כריתה נינהו:    פירוש לשון זה כלל הוא דאינו שייך כלל בכריתות גט כלומר בהוצאת אשה מבעלה לא בכתיבתו ולא בחתימתו בעדותו.

הכא במאי עסקינן בשמות מובהקין:    כלומר ששמותיהן מוכיחין עליהן שהן נכרים ולא אתו למיסמך עלייהו. ואם תאמר אם כן סיפא דקא פסיל להו בזמן שנעשו בהדיוט אמאי, דכיון דאיכא עדי מסירה ושמות מובהקים מה לי נעשו בהדיוט מה לי נעשו בערכאות. וכי מהדרינן לאקשויי אי הכי אדתני סיפא ולא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט ליפלוג וליתני בדידה, דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דהיא גופא קשיא אמאי פסול. תירצו בתוספות דהשתא איכא למימר דלמא סבירא ליה לתנא דמתניתין דאיכא למיגזר גיטי נשים שלא בערכאות ובשמות מובהקין אטו גיטי ממון, ובגיטי ממון ודאי איכא למיפסלינהו אפילו בשמות מובהקין ובעדי מסירה גזירה אטו שלא בעדי מסירה משום דמצוי הדבר וקרוב לטעות לפי שהוכשרו שלא בעדי מסירה בשעלו בערכאות ויאמרו הכשירו בערכאות והכשירו בהדיוט מה כשהכשירו בערכאות אפילו שלא בעדי מסירה אף כשהוכשרו בהדיוט אפילו שלא בעדי מסירה. ואף על גב דלקמן (יא, א) לא גזרינן הכי בין לרבי עקיבא בין לחכמים דברייתא, מכל מקום אקשויי מיהא לא אקשינן כיון דאיכא לתרוצי הכין.

ומיהו למסקנא דשמעתין דהכא דמוקמינן סיפא לגיטי ממון ובלא עדי מסירה איפריקא ליה נמי קושיא זו. והרמב"ן נ"ר תירץ דסיפא דמתניתין דפסיל ליה בזמן שנעשה בהדיוט משום דאיכא למיחש שמא תלתה עצמה בגוי ועשוהו, אבל בערכאות ליכא למיחש דלא מעשי שלא כדין, דמסתפו ממלכותא, ולפי מה שאני כותב בסמוך עיקר קושיא זו ליתא דסיפא בשאר שטרות שנעשו בהדיוט קאמר.

דף יא עמוד אעריכה

אבל שמות שאינן מובהקין מאי פסול אדתני סיפא וכו', ליפלוג וליתני בדידה. בערכאות גופייהו וכו'. אבל שמות שאין מובהקין נעשו כשאר שטרות של מכר שנעשו בהדיוט בלא ערכאות דהנהו ודאי פסילי דלאו דינא דמלכותא, הוא דלא קפדי אאורועי נפשייהו וחתמי שיקרא, ועל כרחיך האי נעשו בהדיוט אשאר שטרות קאמר העומדים לראיה דהתם איכא לאיפלוגי בין הדיוט לערכאות דאלו בגט אשה לענין כריתות הדיוט וערכאות שוין. כך פירש רש"י ז"ל. עד כאן לשונו.

והקשה עליו הרמב"ן נ"ר חדא דכל ליפלוג וליתני [בדידה] דמקשינן אינו אלא לומר דעדיפא מינה הוה ליה לאיפלוגי, ומיהו מאי דמפליג מעיקרא נמי ניחא, אבל הכא תיקשי לן היא גופה, והכי הוה ליה למימר אלא הא דקתני סיפא לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט, במאי אי בשמות מובהקין אפילו בהדיוט כשרין, אי בשאינן מובהקין אפילו ערכאות נמי. ועוד, דמאי קאמר נעשו כשאר שטרות שנעשו בהדיוט מי דמי פסולו של זה לפסולו של זה, ומאי תליא מילתא במילתא ואינהו לא דמי אהדדי, דפסולא דגיטי ממון בשנעשו בהדיוט ובלא עדי מסירה משום דמרעי נפשייהו ופסולא דגיטי נשים בשמות שאינן מובהקין ואפילו בעדי מסירה משום דאתי למיסמך עלייהו, ומאי נעשו. ועוד דלכאורה משמע דכי משנינן במסקנא ואי בעית אימא סיפא אתאן לגיטי ממון דעד השתא לא אוקימנא לה בגיטי ממון אלא בגיטי נשים.

ונ"ל דלא קשה ולא מידי והכי פירושא אבל שמות שאינן מובהקים מאי לא וכולה מתניתין בשמות מובהקין ובעדי מסירה וסיפא דקתני לא הוזכרו אלא בשעה שנעשו בהדיוט אף על גב דאיכא שמות מובהקין ועדי מסירה פסול משום דחיישינן לשמא תלתה עצמה בנכרי או משום דגזרינן גיטי נשים שנעשו בהדיוט ובעדי מסירה אטו גיטי ממון דאיכא למיפסלינהו גזרה דלמא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה כדסמכינן עלייהו כשעלו בערכאות ובלא עדי מסירה ומכיון שאתה מחזר אחר הכשר שטרות שנעשו בנכרים ופסולם לומר בערכאות כשר ובהדיוט פסול, ליפלוג וליתני בערכאות גופייהו ולימא במה דברים אמורים בשמות מובהקין אבל בשמות שאינן מובהקין לא, ומשני הכי נמי קאמר, והא דקתני סיפא לא הוזכרו לאו לאיפלוגי בין ערכאות להדיוט מיתניא, אלא דוגמא נקטה לומר בערכאות גופייהו לא אמרו אלא בשמות מובהקין ובעדי מסירה אבל שמות שאינן מובהקין אפילו בעדי מסירה לא, דילמא אתי למסמך עלייהו ונעשו כשאר שטרות שנעשו בהדיוט, דאילו בשמות מובהקין ובעדי מסירה פסולין דגזרינן בעדי מסירה אטו בלא עדי מסירה דילמא אתי למיסמך עלייהו גזרינן נמי בהא דילמא אתי למיסמך עלייהו, והאי דנסיב ליה שאר שטרות דוגמא לזו, ואף על גב דשאר שטרות גופייהו אכתי לא שמעינן דפסילי בעדי מסירה גזירה משום בלא עדי מסירה, ותלי לתניא בדלא תניא, משום דאגב אורחיה קא משמע לן תנא דמתניתין דבשאר שטרות גזרינן אפילו עידי מסירה ושמות מובהקין אטו בלא עדי מסירה וזכר לדבר בא ללמד ונמצא למד (פסחים כה, ב).

אי נמי איכא למימר דההיא מיתניא לדברי רבי שמעון דברייתא דאמר להם לחכמים כך, השיבן רבי שמעון לחכמים בצידן וכו' עד לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט שרבי עקיבא מכשיר וחכמים פוסלין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. והא דאמרינן במסקנא ואיבעית אימא סיפא אתאן לגיטי ממון, לאו למימרא דעד השתא לא משמע לן סיפא גופא בגיטי ממון, אלא הכי קאמר ואיבעית אימא האי סיפא דאיירי בגיטי ממון לאו רבי שמעון קתני לה לאיפלוגי או לדוגמא לגיטי נשים ולומר גיטי נשים בשמות שאינן מובהקין כגיטי ממון שנעשו בהדיוט, אלא תנא קמא קתני לה ולאיפלוגי בגיטי ממון גופייהו והכי קאמר כל השטרות של ממון העולין בערכאות של נכרים כשרין, ולא הוזכר פסול בגיטי ממון אלא בשנעשו בהדיוט, ומיהו מעיקרא נמי היא גופא בגיטי ממון משמע לן. כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י ז"ל.

עוד נ"ל דמעיקרא נמי סיפא בגיטי ממון משמע להו דאי בגיטי נשים לא שנא ערכאות ולא שנא הדיוט, ותדע לך דבכולהו נוסחאי לא כתיב בהו בפירוקא דנעשה כמי שנעשו בהדיוט, נעשו כשאר שטרות שנעשו בהדיוט. ואם איתא דמעיקרא היה משמע להו בגיטי נשים והשתא חדית לה אוקימתא ואוקמה בשאר שטרות הוה ליה לפרושי בהדיא הוה ליה כשאר שטרות שנעשו בהדיוט. וכיון דפירקה רבי זירא למתניתין ואמר ירד רבי שמעון לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, מיד שמעינן דכולה מתניתין בעידי מסירה ובשמות מובהקין וסיפא בשאר שטרות ואפילו בעידי מסירה וטעמא דפסול דסיפא משום גזרה וכמו שכתבנו ומתניתין הכי קתני ולא הוזכרו פסול בכענין זה אלא בשאר שטרות כשנעשו בהדיוט, ולפיכך הקשו אבל שאינן מובהקין בגיטי נשים מאי פסול אדתני סיפא וכו' כלומר אדמחזר תנא לחלק בשטרות בין פסולין לכשרין ומחלק בין גיטי נשים לשאר שטרות לפלוג בגיטי נשים גופייהו, ומשני אין הכי נמי ושאר שטרות שנעשו בהדיוט דנקט בסיפא לדוגמא נקטינן לגיטי נשים והכי קאמר. זה נ"ל ועולה יפה לפי דעתי יותר.

תניא אמר רבי אלעזר ב"ר יוסי כך אמר רבי שמעון לחכמים בצידן. כלומר להביא ראיה לדבריו. לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים על כל השטרות העולות בערכאות של גויים שאף על פי שחותמיהן נכרים כשרים:    כלומר בין גיטין בין שאר שטרות, והאי כדיניה והאי כדיניה, דבשאר שטרות אפילו בשמות שאינן מובהקין ובלא עידי מסירה דלא אתי לאורועי נפשייהו ודינא דמלכותא דינא וגיטי נשים ושחרורי עבדים בשמות מובהקין ועידי מסירה לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט שרבי עקיבא מכשיר בכולן בשמות מובהקין ובעידי מסירה דאינהו משוי ליה שטרא וחכמים פוסלין בשאר שטרות דגזרינן עידי מסירה אטו בלא עידי מסירה כיון דמכשרינן בערכאות אפילו בלא עידי מסירה חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים דהנהו אפילו בהדיוט כשרין כיון דאיכא שמות מובהקין ועידי מסירה דלא גזרינן גיטי נשים בעידי מסירה אטו גיטי ממון בלא עידי מסירה כיון דגיטי ממון גופייהו בעידי מסירה מדינא כשרין אלא דגזרינן בהו עידי מסירה אטו בלא עידי מסירה לא גזרינן, דגזירה לגזרה היא.

רשב"ג אומר אף אלו כשרין:    כלומר אף גיטי נשים אלו שאתם מכשירין הני מילי במקום שאין ישראל חותמין שהגוים אינן מניחין לחתום והילכך הכל יודעין דגוים נינהו ולא אתו למיסמך עלייהו, ולא גזרינן מקום שאין ישראל חותמין אטו מקום שישראל חותמין דאתרא באתרא לא מיחלף אבל במקום שישראל חותמין אפילו בשמות מובהקין פסולין דגזרינן מובהקין אטו שאינן מובהקין דשמא בשמא מיחלף.

ולענין פסק הלכה: כתב הר"א אב בית דין ז"ל מסתברא דהילכתא כרבי שמעון דסוגיין דשמעתא כותיה ומשום בעיא דריש לקיש דלקמן (בע"ב) דבעא מיניה מרבי יוחנן בעדים החתומין על הגט ושמותיהן כשמות הנכרים מהו, ואהדר ליה לא בא לידנו אלא לוקוס ולוס כלומר דשמות מובהקין נינהו ואכשרנום קאמר הרב ז"ל דסוגיא דשמעתא כותיה דרבי שמעון, ומיהו לקמן (יא, א בד"ה בע"א) נפרש אותה בעיא בע"ה בדרך אחר דאין ראיה ממנה לרבי שמעון כלל.

ור"ח ז"ל כתב יש מי שאומר מדאוקמינן ליה (לעיל י סוף ע"ב) לרבי שמעון כרבי אלעזר דהלכתא כותיה בגיטין אי מזדמן ליה כרבי שמעון לא פסלינן ליה. ולדבריו לכתחלה מיהא לא מכשרינן ליה וכן כתב בסוף ברייתא דאמר להן רבי שמעון לחכמים בצידן. והני מילי כולהו לאו דסמכא, ורבינו אלפסי ז"ל לא ביאר מזה כלום.

אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חורין:    פירוש שטרא פרסאה סתם דנעשה בהדיוט הוא ואפילו הכי כיון דמסרינן ניהליה באפי סהדי ישראל גבי מבני חורין. אבל ממשעבדי לא דלית ליה קלא כדאסיקנא הכא. ואקשינן עליה והא לא ידעי למיקרי, והא בעיא כתב שאינו יכול להזדייף, והא בעיא שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, ואוקימנא בדידעי למיקרי, ובדאפיצן, ובמהדר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה. ומסתברא דהא דאקשינן הכא והא לא ידעי למיקרי, והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף, והא בעינא שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, הוא הדין נמי דאיכא לאקשויי הכי לשטרות העולות בערכאות של גויים כשרין דמתניתין, דבעי' שיחזור בשיטה אחרונה, וכתב שאינו יכול להזדייף, ועידי מסירה דידעי למיקרי', ותדע לך דהא בגיטי סהדי דמסרי קמייהו גיטא צריכי למקרייה כדאיתא בפירקין דלקמן (יט, ב) ומאי שנא שאר שטרות, ואף על גב דעלו בערכאות נמי אמאי לא חיישינן לזיופי, או לא אפיץ, או לא מהדר בשיטה אחרונה, אלא דלגבי גיטי נשים דמתניתין מיהא לא איפשר למיפרך הכין דהא בשכתבו ישראל עסקינן דנכרי פסול לכתוב את הגט לר"א דאמר עידי מסירה כרתי, ומתניתין רבי אלעזר היא וכיון שכן אשטרא דכתבי ישראל ליכא למיפרך דאינהו בקיאי למכתב בכתב שאינו יכול להזדייף, ומהדרי מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, ועידי מסירה נמי הא ידעי למקרייה וכיון דעל כרחין גיטי נשים דמכשר ר"ש כשכתבו ישראל, כולה מתניתין נמי כשכתבו ישראל ולאו משום שיהא צריך בגיטי ממון לכך כלומר שיכתבנו ישראל אלא כיון דאפשר דכולה מתניתין בחד גוונא ובשכתבו ישראל לא מצי לאקשויי אמתניתין והא בעיא וכו', דהא איכא כיון שכתבו ישראל כנ"ל.

והרב בעל העיטור ז"ל שכתב (במאמר ח קיום טופסין) דהא דאמר רבא בשטרא פרסאה דנעשה בהדיוט ומסריה באפי סהדי ישראל אבל בערכאות דמתניתין לא מקשינן האי קושיא. לא נתחוורו דבריו. וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין נמי דהוה מצי לאקשויי אערכאות דמתניתין אלא דהכא משום דבעי למיפרך אי הכי אפילו ממשעבדי נמי, הוא דמקשה ואזיל אבל במתניתין דלא אידכר בני חרי ומשעבדי לא פריך.

והא דאקשינן: והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף:    איכא דקשיא ליה, מיהו רבא דמגבי בה כלל כמאן כר"א דאמר (לעיל י, ב) עדי מסירה כרתי ורבי אלעזר לא בעי כתב שאינו יכול להזדייף כדתנן לקמן (כא, ב) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על הדיפתרא וחכמים מכשירין ואוקימנא לה (לקמן כב, א) כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי

ואיכא למימר דהכא פריך אליבא דר' אלעזר תלמידו של רבי יוחנן דאמר לקמן (כב, ב) לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטי נשים אבל בשאר שטרות לא ומדאקשינן הכא אליביה שמע מינה דהלכה כותיה ואף על גב דפליג עליה רבי יוחנן ואמר דאפילו בשאר שטרות מכשיר רבי אלעזר, ואי נמי איכא למימר דאפילו רבי יוחנן מודה בשאר שטרות דלא הכשיר בהן רבי אלעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דרוב תנאין שבשאר שטרות לא דכירי להו סהדי לאורך ימים. ובפרקין דלקמן במקומה (כב, ב) נאריך בה בע"ה.

והא דאקשינן נמי: והא בעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה:    יש לפרש דלאו למימרא דאי לא מהדר דפסלינן לה לכוליה שטרא, אלא שיטה אחרונה לבד, ומשיטה אחרונה קא פריך. וי"ל דכוליה שטרא מיפסל והכי נמי משמע מדפריך בהדיא הא בעינא שיחזור.

וראיתי לרמב"ן נ"ר דודאי בשטר שחותמיו ישראל אף על גב דלא מהדר לא פסלינן אלא שיטה אחרונה ודבר פשוט הוא מדאמרינן בבבא בתרא (קסב, א) אין למדין משיטה אחרונה דכולה חששא משום דעדים שהרחיקו מן הכתב שיטה אחת כשר, ודילמא זייף וכתב בה מאי דבעי כדאמרינן במקומה, אבל לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי אי לא מהדר בשיטה אחרונה פסול דדילמא זייף ביה טובא וכתב ביה מאי דבעי אבל כי מהדר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה כשר דעידי מסירה מדכר דכירי לזמן מרובה דזהו שטר שנמסר בפניהם, וכן נמי שטרא פרסאה דחותמיו נכרים אי לא מהדר, כוליה פסול דהא אינהו לא דייקי למיחתם סמוך לכתב. וקשיא לי דהא לקמן (יט, ב) נמי גבי שטרא פרסאה דחתמי עליה סהדי ישראל פרכינן נמי הכי.

ונ"ל דלאו מכוליה שטרא פרכינן אלא משיטה אחרונה והא דפרכינן סתמא דמשמע דכוליה פסיל משום דבשטרא פרסאה חזקה דלא מהדר ביה כלל וכל שיטה ושיטה יש בו תוספת ענין או חיוב, ומגבי ביה נמי דקאמר רבא בכולי חיובי דשטרא קאמר, ומשום הכי פריך ליה והיכי מצי גבי ליה כוליה ואפילו בחיובא דבשיטה אחרונה, והא בעינא שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה.

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותיהן כשמות הנכרים מהו:    פירש רש"י ז"ל דמדקא בעי סתם שמע מינה דבמביא בארץ ישראל קאמר ואיבעיא ליה אי מכשרינן מיהא בעידי מסירה, ואהדר ליה לא בא לידנו אלא לוקוס ולוס דשמות מובהקין דנכרים נינהו ואכשרנום בעידי מסירה דלא אתון למיסמך עלייהו אבל בשמות אחרים לא מכשרינן להו אפילו בעידי מסירה.

וקשיא לי, ריש לקיש אליבא דמאן קא בעי לה דאפילו ר"ש לא מכשר אלא בשמות מובהקין אבל בשמות שאין מובהקין לא דגזרינן דילמא אתו למיסמך עלייהו, וכל שכן לרבנן דאפילו בשמות מובהקין פסלי. י"ל דאליבא דרבי שמעון קא בעי לה והכא שאני דלא ידעינן אי נכרים נינהו אי ישראלים נינהו ובכי הא לא גזרינן כוליה האי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן קא מבעיא ליה דאפילו לרבנן נמי בכל כי האי גונא דאיכא למימר דישראלים נינהו ואיכא עידי מסירה כולי האי לא גזרינן, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בסמוך דאליבא דרבנן דמתניתין אתיא דפירש הוא ז"ל איתיביה גיטין הבאין ממדינת הים אף על פי ששמותיהן כשמות הנכרים כשרים ואפילו בלא עידי מסירה וכל שכן בעדי מסירה דלא מחזקינן להו אלא בישראל לפי שרוב ישראל שבחוץ לארץ וכו' ואת אמרת לוקוס ולוס דוקא, התם כדקתני טעמא, וכי אמר רבי יוחנן בארץ ישראל שאין רוב השמות כשמות נכרים הלכך מספקינן דלמא נכרים נינהו ופסולים ואפילו בעידי מסירה כרבנן דמתניתין.

ויש לתמוה על דבריו ז"ל דאי כרבנן דמתניתין היכי אכשר אפילו בשמות מובהקין כלוקוס ולוס דהא לרבנן אפילו בשמות מובהקין פסול גזירה שמות מובהקין אטו שמות שאינן מובהקין. ואי נמי דאפילו בשמות מובהקין גזרי רבנן דילמא אתי למסמך עלייהו. אלא דאיכא למימר כיון דשמות מובהקין נינהו דאיכא למימר דרובא לא סמכי עלייהו, משום מיעוטא דאתי למיסמך עלייהו בכי הא דאיכא למימר נמי דילמא ישראלים נינהו כולי האי לא גזרינן.

ואי ק"ל לוקוס ולוס הא לא מסקי ישראלים בשמהתייהו, ובודאי נכרים נינהו, לא היא דהא אמרינן בגמ' דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו. ומדנקטינן לישנא דלא שכיחי דמסקי משמע דלאו שמות מוחלטין דלא מסקי ישראלים בשמהתייהו לעולם קאמרינן, ותדע דלרבנן גזרינן בשמות מובהקין דילמא אתי למיסמך עלייהו ואי לא מסקי לעולם ישראל בשמות מובהקין דנכרים היכי אתו למיסמך עלייהו כנ"ל לפי פירושו של רש"י ז"ל. ולפי פירוש זה סוגיא דשמעתא לא אתיא כרבי שמעון ולית לן ראיה למיפסק כותיה מדפליג על רבנן דמתניתין וכמו שכתבתי למעלה (י, ב בד"ה רשבג"א).

ורבינו שמואל פירש בענין אחר וזה לשונו: בעא מיניה ר"ל מרבי יוחנן וכו' שמועה זו יותר מארבע לשונות ראיתי בה וכולן שבוש, דלא אתי ר"ל ור' יוחנן לקבוע הלכה כרבי שמעון דמתניתין ואין אדם יכול להעמידה, ברם כך ראיתי לפרשה ושיטת ר"ח ז"ל כמוני בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותיהן כשמות הנכרים מהו מי חיישינן שמא נכרים חתמוהו והשליח או האשה או הבעל לא דקדקו יפה והיו סבורין שישראלים הם וטעו או שמא ידעו שנכרים הם והחתימו במתכוין שטעו בין גט לשאר שטרות שחותמיהן נכרים כשרים מי אזלינן בתר רוב שמות כאלו שהם נכרים ופסלינן ליה לגט כרבנן דמתניתין דקיימא לן כוותייהו או דלמא זיל בתר רוב גיטי ישראל שלא הוחזקו לטעות ולהחתים נכרי וכשר ותלינן ליה בישראל, אמר ליה לא בא לידנו אלא גט שכתוב בו לוקוס ולוס והכשרנו דודאי כיון שאין רגילין ישראל בזה השם ודאי לא טעה השליח והבעל להחתים אנשים כאלה שדומים בשמותם לנכרים עד שחקר ופשפש אחריהם ונודע לו שישראלים הם והחתימם אבל שמהתא אחריני שדומין קצת לשמות ישראל שיכולין מכתיבי הגט לטעות בהן ולומר שישראל הם משום דשכיחי ישראל אחד מאלף דמסקי בשמהתייהו לא נכשירנו לגט שמא טעו המכתיבים הללו והחתימום בתורת ישראל עכ"ל. וקשה קצת דהיאך אפשר דיעמדו לפני הבעל והסופר ולא יכירו אם נכרים הם או ישראלים ויבואו לסמוך עליהם ולהחתימם בגט.

דף יא עמוד בעריכה

מתני': האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו:    והלכך בעבד דזכות הוא לו דיוצא לחירות ומצוה בבת חורין זכין לו שלא בפניו ואין הרב יכול לחזור בו.

ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא שמע מינה התופס לבעל חוב קנה ואמר ליה ר' יצחק בר יוסף אפילו במקום שחב לאחרים אמר ליה אין. וקשיא לי במתניתין מאי בעל חוב איכא אטו מי מחייב הרב לעבד לשחררו ואפילו כשתמצא לומר דבעלמא תופסין לבעל חוב התם הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו והוה ליה תופס זה כאלו תפסו בעל חוב עצמו אבל הכא שאנו סבורין עדיין דהאומר תנו לאו כאומר זכו אם כן לא יהא תופס זה אלא כעבד בעצמו שאפילו מסר הרב לעבד שחרורו בידו על דעת שלא ישתחרר זה בקבלתו זאת לא יצא בן חורין ואם כן לא יהא כח התופס חמור מכח מי שתפס בשבילו, ועוד מאי חב לאחרים איכא דהא אינו חב אלא לרבו ואיהו חייב קרית ליה.

תירץ רבינו תם ז"ל דכל שמגלה בדעתו לשחרר את עבדו כעין בעל חוב קרית ליה דמסתמא אי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה ועל צד זה קרינן ליה בעל חוב דידיה, ומיהו כיון דלא בעל חוב גמור הוא לו קרינן לה כעין חב לאחרים והכי קאמר אי אמרת בשלמא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה אפשר לומר כאן דאין הרב יכול לחזור בו דחשבינן ליה נמי להאי כעין בעל חוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה, אבל אי אמרת דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים בעלמא לא קנה כל שכן הכא דלאו בעל חוב גמור הוא דלא קנה ואין השליח יכול לעכב על ידי האדון מלחזור בו, ואמר לו קנה.

הא דאמר רבי יוחנן תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה:    ואפילו בשוייה שליח קאמר כדמוכח בכתובות (פד, ב) גבי עובדא יימר בר חשו וכו'. ורש"י ז"ל פירשה (בב"מ י, א) דלא שוייה שליח. ובבבא מציעא פרק קמא כתבתיה בסייעתא דשמיא.

והא דאמרינן הכא ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי:    קשיא לי אההיא דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (י, א) מתניתין דאמר ליה תנה לי ולא אמר זכה לי דאלמא תן לאו כזכה, ויש מי שתירץ דהכא דעת אחרת מקנה שאני והתם במציאה ליכא דעת אחרת מקנה. ועוד אפשר לתרץ דהתם כעין מתנה היא וקיימא לן במתנה דתן לאו כזכה כמו שאנו עתידין לכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא. והכא גבי עבד לאו מתנה הוא אלא כעין חוב כמו שכתבנו משמו של רבינו תם ז"ל (לעיל בד"ה האומר) דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרריה.

דף יב עמוד אעריכה

דכותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, אמאי לא:    ואף על גב דקיימא לן (כתובות נח, ב) דמזוני עיקר מכל מקום יכול הוא לומר לה צאי מעשה ידיך למזונות שאני חייב ליך ואי לא ספקת משלמנא לך.

ומאי שנא לערי מקלט:    כלומר בשלמא לדידי דאמינא יכול היינו דנקט ערי מקלט לומר דאפילו בערי מקלט דכתיב ביה וחי וסלקא דעתא אמינא ליעביד חיותא מיהא דלא לשקול ולא ליזון קא משמע לן דאפילו ברח לערי מקלט יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, אלא לדידך דאמרת אינו יכול מאי שנא ערי מקלט ומאי רבותיה, ומשני לדידי נמי משום דכתיב וחי נקט לה סלקא דעתא אמינא ליעביד ליה חיותא טפי וכיון דאי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה לא לישקול מיניה קא משמע לן.

דף יב עמוד בעריכה

ב' בפחות פחות משוה פרוטה:    פירש רש"י ז"ל עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה. והקשו עליו [בתוס'] מדקתני בבבא מציעא (נה, א) חמש פרוטות הן, דאם כן ליתני שש פרוטות הן ולימא דאין הקדש חל אפחות משוה פרוטה, ותירצו דנהי דהקדש ודאי חייל אכל שהוא מכל מקום אין מועלין בפחות משוה פרוטה כדתנן התם (ב"מ שם) הנהנה בשוה פרוטה מעל אבל בפחות משוה פרוטה לא מעל, ואף על גב דבעלמא איסור דרבנן מיהא איכא הכא שרי לכתחלה דניחא ליה להקדש דלא לימות עבדיה. והקשה ר"י ז"ל דהא מכל מקום כי אכיל פחות משוה פרוטה זימנא אחרינא מצטרף לפרוטה ואפילו לזמן מרובה כדתנן בכריתות (טו, ב) צירף את המעילה לזמן מרובה. ותירץ הוא ז"ל דהכא היינו טעמא לפי שלא היה בדעתו של מקדיש שיחול הקדש לפחות משוה פרוטה.

שמע מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שמע מינה:    וכן הלכתא. ואם תאמר אם כן היכי מוקמינן פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן דאיתא לעיל (בע"א) דהא לא מצי לאוקמי פלוגתייהו ביכול ואינו יכול דהאי או פרנסני או הוציאני לחירות או תן לי מעשה ידי מיבעי ליה, ועוד מאי שנא שני בצורת דנקט וכדאקשינן לעיל ואי כדאסיקנא לעיל דכולי עלמא אינו יכול והכא במאי עסקינן בדאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספיק אם כן רבי יוחנן איפליג ארשב"ג ורבנן, וי"ל דאף על גב דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול שאפילו מחזר על הפתחים אינו מוצא.

אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו, פשיטא:    וקשיא לי מאי פשיטא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. וי"ל דהכי קאמר פשיטא כיון דיכול לומר לעבד עשה ואיני זנך שמטעם זה יהא שבתו לרבו ואי לאשמועינן היא גופה דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך הכי הוה ליה לרבי יוחנן למימר בהדיא יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דמינה שמעינן דשבתו נמי לרבו.

ומשני רפואתו איצטריכא ליה:    כלומר משום דבקוטע יד עבדו של חבירו בעי לאשמועינן חדושא דאפילו רפואתו הויא לרבו ואפילו עבדי סמא חריפא נקט לה בקוטע יד עבדו.

הא דאמר רבי מאיר וכי תימרו זריק ליה גיטא ופסיל ליה:    קשיא לי (ועי' בתוס'), ומה בכך מכל מקום קבלתו של זה חוב הוא לעבד ואין חבין לאדם שלא בפניו. וי"ל דהכי קאמר וכי תימרו כיון שהרב יכול לפוסלו בענין אחר דזריק ליה גיטא לא קרייה ליה מחייבו שלא בפניו דמה לי על יד זה מה לי בענין אחר. והיינו דקא מהדר להו ומה אלו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה, שלא היה לו להזכיר כאן אשת כהן דבאשת כהן לכולי עלמא חוב הוא לה ויכול לחזור בו, אלא דהכי קאמר כמו שאתם מודים לי באשת כהן דחוב הוא לה ואין אומר בזה מה לי על יד זה מה לי בענין אחר אף על פי שאף היא אי בעי זריק לה גיטא ופסיל לה דהשתא מיהא זה מחייב ואין חבין לאדם שלא בפניו. אודו לי נמי בעבד, ואהדרו ליה רבנן במתניתין מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה, כלומר שאני עבד שהרי יכול לפוסלו על ידי אחר ואחר יכול לחוב לו בכך דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ומזבן ליה ניהליה ופסיל ליה וכיון דאחר יכול לחוב לו שלא בפניו מה שאין כן באשה אף זה מקבל שטר שחרורו שלא בפניו.

דף יג עמוד אעריכה

אדרבה הרי מתירו בבת חורין:    ואף על גב דקיימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה הא ניחא ליה טפי דנפיק לחירות ושרי בבת חורין.

מתני': האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה:    הא מתניתין אפילו לרבנן מתוקמא ואף על פי ששנינו למעלה (יא, ב) דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו וקיימא לן כחכמים דאינו יכול לחזור בו, מכל מקום לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו ואין גט לאחר מיתה דפקע רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין. וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות.

וזה קשה דהא אמרינן עליה בגמרא דטעמא דמתניתין משום דכל האומר תנו כאומר זכו דמי ולמאן דאמר תן כזכה מכיון שהגיע גט ליד שליח יצא לחירות וכדמשמע לקמן (סג, א) דשליח קבלה שאמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה, דלמאן דאמר תן כזכה מכיון שהגיע גט ליד שליח מגורשת, וכדמוכח בהדיא בההיא (שם ע"ב) דאמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת, מספקא ליה אי הולך כזכה דמי או לאו כזכה דמי, אלמא למאן דאמר הולך כזכה לא חולצת ולא מתייבמת והכי נמי לא שנא, ועוד דאמרינן לעיל (יב, ב) ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלין בתרומה וזה אינו אוכל, אלמא מכיון שהגיע שטר שחרור ליד שליח יצא לחירות לגמרי ואיפסיל ליה בתרומה, ותנן נמי במסכת תרומות (פ"ח, מ"א) העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שמכרך לישראל או עשאך בן חורין וכו' רבי אלעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר וכו' (שם במ"ב) וכולן שהיתה תרומה בתוך פיהם רבי אליעזר אומר יבלעו ורבי יהושע אומר יפלטו.

ורש"י ז"ל גם הוא פירש למעלה כדברי רבינו אלפסי ז"ל וחזר בו כאן ואמר דהכא לא גרסינן תן אלא תני דלא מסרו לשליח בחייו ולפיכך לא נחלקו חכמים בדבר אבל למעלה במשנה הראשונה גרסינן תן שמסרו לשליח, וכן נמי לא גרסינן במשנה זו זה דאי תנא זה הוה משמע שמסרו לשליח בחייו, ואין לומר דלהכי תנא זה לאשמועינן דאף על גב דאמר זה כיון דלא מסרו לשליח מיד ליד בכי הא לא אמרינן תן כזכה, דהא ליתא מדאמרינן לקמן רב זביד לא מתוקמא ליה מתניתין בשכיב מרע ממאי מדקתני תנו גט לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת אין נותנין הא מחיים נותנין וטעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ושכיב מרע אף על גב דלא אמר תנו נותנין, ואם איתא דגרסינן זה ולאשמועינן דלא אמרינן תן כזכה אלא במוסרו מיד ליד אבל באומר תן אותו שטר שחרור המונח בקרקע לעבדו אינו כזכה אם כן לימא ליה לעולם בשכיב מרע ואף על גב דלא אמר תנו נותנין ולא בא אלא לחידושו, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה כלל ולעולם תן כזכה בין במוסרו מיד ליד בין לא מסרו לו מיד ליד. ובה"ג בסוף הלכות נידוי מצאתי כתוב כגירסת הספרים שלנו תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי.

גמרא: במאי עסקינן אילימא בבריא כי צבורים מאי הוי הא לא משך:    כלומר ויכול הוא לחזור בו ואף יורשו יכול לחזור בו וכיון שכן לא יתנו לאחר מיתה, ופירש רש"י ז"ל דאתיא הא כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת, דהא אסיקנא לקמן (טו, א) דלמאן דאית ליה מצוה לקיים דברי המת אפילו במה שמצוה מתוך בוריו וחלה ומת נמי אמרינן מצוה לקיים דברי המת.

ואינו מחוור, דאם כן מאי דוחקיה דרב הונא דאוקמה במעמד שלשתן, ורב פפא נמי בשכיב מרע וכאידך דרב לוקמוה בבריא וכמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת. אלא י"ל דלהכי אקשינן והא לא משך משום דסבירא ליה דעל כרחין כיון דבעי רב צבורין לית ליה מצוה לקיים דברי המת דמאן דאית ליה מצוה לקיים דברי המת אפילו במלוה נמי מצוה לקיים דבריו.

ואם תאמר אם כן רב גופיה אמאי אוקמה למתניתין בצבורין לוקמה אפילו במלוה ומשום מצוה לקיים דברי המת, י"ל דילמא סבירא לה לרב כרבי יוסי דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וכדפסק נמי שמואל בפרק מציאת האשה (כתובות סט, ב).

ואם תאמר הוה ליה לאקשויי עליה דרב והא קיימא לן (לקמן טו, א) מצוה לקיים דברי המת כדאקשינן בשילהי פירקין אדרב יוסף דפסק הלכה כרבי שמעון הנשיא. י"ל דהתם היינו טעמא משום דידע ביה שנויא משום הכי אקשי לה ומתרץ לה אבל הכא דלא מצי לשנויי שיסבור רב כרבי מאיר לא חש להקשות דהא שמואל נמי אית ליה הכין.

ורבינו תם ז"ל כתב דאי אפשר להעמיד משנתינו בטעמא דמצוה לקיים דברי המת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהוא מוציא מידו ומיד היורשים ונותנו ביד שליש או ביד שליח כענין המשליש מעות לבתו (כתובות שם) או באומר תנו שקל לבני בשבת (שם) והולך מנה לפלוני (לקמן יד, א) דאמרינן בהו מצוה לקיים דברי המת, אבל במה שאינו מניח ביד אחרים לא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת, ותדע לך דהא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין (ב"ב קנא, ב) ואף על גב דמית ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת והיינו טעמא משום דלא אוקמוה ביד אחר, ובשילהי בבא בתרא (קעד, ב) גרסינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין, ואוקמוה התם בדליכא שטרא, ואקשינא ואי ליכא שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות.

וקשיא לן, ואע"ג דליכא שטרא ליגבי מן היורשין אלא ודאי ש"מ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר וכו', ותיפוק לי משום דמצוה לקיים דברי המת... אלא במוסר ביד שליש או ביד שליח או במה שהוא ביד אחרים. וכן כתב שם הראב"ד.

ואי קשיא לך מעשה דאיסור גיורא דב"ב בפ' מי שמת (קמט, א) דאמר רבא היכי לעביד ליקנינהו ניהליה אגב קרקע לית ליה, במתנת שכיב מרע כל דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע, במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא, וכי לא אזיל מאי הוי הא מצוה לקיים דברי המת, הא ליתא דלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא במי שישנו בירושה משום דמאן דאיתיה בירושה איתיה לממוניה בחזקתיה ומחמתיה הוא דירתי ליה ירתיה, הילכך בממוניה מצוה לקיים דבריו, אבל בגר דלא מחמתיה זכו בהו אינשי אלא מן ההפקר בממון שאינו שלו מאי מצוה איכא לקיים דבריו.

ואי קשיא לך תו הא דאמרינן (לקמן מ, א) כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ויעשו לה קורת רוח שמצוה לקיים דברי המת אלמא אפילו במה שאינו מניח ביד שליש אמרינן נמי מצוה לקיים דברי המת, איכא למימר דהתם שאני שזכו בהן מן השמים. ומיהו לפי מה שפירש רבינו אלפסי ז"ל (כא, א בדפי הרי"ף) עושין לה קורת רוח שאם אמרה מלאכה זו כבדה עלי עושין לה קורת רוח ואינה עושה אותה מלאכה לא אתי שפיר. ועוד יש לומר לענין קושיית שמועתינו דמשום הכי לא אוקים מתניתין כמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת משום דלא מיתוקמא ליה מתניתין בהכין דאם איתא הוה ליה למיתני במתניתין תנו שטר שחרור לעבדי ומת אין נותנין אחר מיתה וכופין את היורשין ועושין לו גט שחרור, אלא ודאי מדלא סיים בה הכי שמע מינה דכולה מתניתין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת.

ואם תאמר דהא דלא סיים ברישא וכופין את היורשין ועושין לו גט שחרור משום דסתם לן הכא כרבי דפליג עלייהו דרבנן בגמרא דבני מערבא ואמר דבאומר תנו אין כופין את היורשין, ואפילו למאן דאית ליה מצוה לקיים דבר המת דגרסינן התם בפירקין דהכא (הלכה ה') תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופים את היורשים לקיים דברי המת אמר רבי זעירא בסתם חולקין, מה אנן קיימין אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנין מודו אלא כן אנן קיימין באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו, ורבנין אמרין האומר תנו כאומר שחררו, הא ליתיה דמסתמא מתניתין אפילו כמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת כרבנן הוה סתמא.

והרמב"ן נ"ר הכין נמי כתב [ד]מתניתין על כרחין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ומהאי טעמא נמי דכתיבנא, אלא שבעיקר דין מצוה לקיים דברי המת כתב דלא נאמרו דברים הללו אלא באומר ליורשיו תנו או עשו כן, כעין פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח או להלה המופקד אצלו כגון המשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני בשבת והולך מנה לפלוני דלקמן, אבל במצוה ומוסר דבריו לעדים לא, והיינו מתנת שכיב מרע במקצת דקיימא לן דבעיא קנין ואף על גב דמית.

ואם תאמר משנתינו דאמר תנו הא פרישנא דמתניתין על כרחין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וההיא דבבא בתרא (קעה, א) ודאי לכאורה קשיא ליה דהא התם תנו קאמר ואפלו הכי אקשינן ואי ליכא שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ואינה גובה מן היורשים ולא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת, אלא אם כן נדחוק דאמר תנו דאמרינן התם לאו דוקא באומר ליורשיו תנו, אלא באומר אמרו ליורשי תנו ולאפוקי אומר מנה לפלוני בידי גרידא דאמרינן דילמא שלא להשביע את בניו קאמר וצריך עיון.

גירסת הספרים הישנים: שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין:    ופירש ר"י הזקן ז"ל מנכסי נותנין בין מנה זה בין מנה סתם דמדאמר מנכסי מתנה הוא דיהיב ליה וכיון דמנכסיו אמר ליתן לו אפילו כי אית ליה מנה קבור מאי הוי מכל מקום הרי הן חייבין ליתן לו מנכסיו מנה ומה לי קבור מה לי אינו קבור, אבל אי לא אמר מנכסי לאו מתנה יהיב ליה אלא אודויי קא מודה דיש לו בידו מנה פקדון והילכך אי אמר מנה זה נותנין אבל מנה סתם אין נותנין דחיישינן שמא מנה קבור יש לו בידו והם אינן חייבין ליתן לזה אלא מנה שלו.

ואינו מחוור בעיני, דהא ודאי מעיקרא מתניתין בנותן מנכסיו הוי משמע לן, מדאקשינן אי בבריא הא לא משך, ואי בשכיב מרע דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ולאוקמתא דרב זביד נמי הכין מוקמינן לה, ואם איתא דרב פפא חדית ביה השתא ואוקמה במודה ולא במצוה לתת משלו לא סגיא דלא פריש והוה לה למימר בהדיא מתניתין במודה בפקדון וכאידך דרב, ועוד שאין דינו מתחוור בעיני, דאפילו במודה בפקדון כי לא אמר אנא אותביה במקום פלוני פושע הוא ויורשיו חייבין לשלם, אלא שבזו י"ל למי נצרכה לרב, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות (ב"ב קעד, ?). ויש לי לפרש לפי אותה גירסא דדברי רב על דרך כלל ופרט נאמרו והכי קאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין ודוקא באומר מנה זה הוא שנותנין אבל מנה סתם אין נותנין. ויש ספרים דגרסי תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין ולא גרסינן ברישא נותנין, וזו גירסא ישרה אילו היו הספרים הישנים מודין לה.

דף יג עמוד בעריכה

אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה:    ודוקא באומר מנה לי בידך ויש לו בידו הוא דקנה אבל באומר הלויני ותן לו לא קנה ויכולין הן לחזור בהן וכדתנן בבבא מציעא (קיא, א) המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו ואפליגו עלה (שם קיב, א) רב ששת ורבה אי חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר ורבה אמר חוזר ואמר רבה מנא אמינא לה דקתני אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר הא מהדר הדר וקיימא לן כרבה וכו' כדכתב רבינו הגדול ז"ל שם בפרק המקבל במציעא.

אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפקדון:    כלומר משום דאיתיה בעיניה ומצי האיך לאקנויי ליה, אבל במלוה דליתא בעולם לא דהיכי מצי מקנה לה. והקשה רבינו תם ז"ל אם כן למאי איצטרכינן למעמד שלשתן בלאו הכי קני דהא קיימא לן דכל האומר תנו כאומר זכו דמי (לעיל יא, ב). ועוד דכיון שקבל עליו הלה המופקדין אצלו קנה אידך וכדאמרינן בבבא בתרא (פה, א) גבי ארבע מדות במוכרין ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה, עד שיקבל עליו הלה או עד שיוציאנה מרשותו, ותירץ הוא ז"ל דמהא שמעינן דמעמד שלשתן אפילו בעל כרחו של נפקד קנה נמחה, מה שאין כן באומר תנו שלא במעמד שלשתן דאף על גב דכל האומר תנו כאומר זכו מכל מקום זה אינו מקבל עליו לזכות בשבילו והתם נמי הא אמרינן לא קנה עד שיקבל עליו הלה.

ועוד יש לדקדק כן מדאמימר דאמר [בסמוך] נעשה כמי שאמר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך לדילך ולכל דאתי מחמתך, אלמא כיון דהוה ליה כמשעבד נפשיה בשעת מתן מעות כל מאן דאתי מחמתיה אפילו בעל כרחיה נמי איתיה, אלא שיש לומר דהכי קאמר כשהוא מקבל עליו ליתן לו נעשה כאומר לו, אי נמי נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך שאני מתרצה לו. והכי נמי משמע דמעמד שלשתן מדעתיה איתיה בעל כרחיה ליתיה, מדיהיב רב אשי טעמא בההיא הנאה דקא משתניא ליה ממלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה, ורב אשי ודאי מידע הוי ידע טפי מינן טכסיסא דמעמד שלשתן אי מדעתיה אי בעל כרחיה ואי בעל כרחיה היכי קאמר דגמר ומשעבד נפשיה. וכי תימא הני מילי במלוה הוא דקא יהיב ביה האי טעמא אבל בפקדון אפילו בעל כרחיה נמי איתיה דהא לא צריכינן ביה להאי טעמא כלל, הא ליתא דבחד שעתא איתקון וכולי מעמד שלשתן חד טכסיסא אית ליה.

ומה שהביא הוא ז"ל ראי' מדאיצטריך למעמד שלשתן ולא סגי ליה באומר תן דתן כזכה, הא ליתא דאיצטריך היכי דיהיב ליה מתנה וקיימא לן במתנה תן לאו כזכה. אלא שרבנו תם ז"ל אומר דמכל מקום י"ל דאפילו בעל כרחו הוצרכו לתקן כדי שיוכל כל אחד להסתפק בשלו ולמכרו וליתנו כרצונו והיינו דקאמר רבא בעובדא דאיסור גיורא (ב"ב קמט, א) במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא דאלמא אי אזיל על כרחו מקנה לו לרב מרי בריה, ומכל מקום אינה ראיה דאפשר דמשום כיסופא הוא דקאמר הכין כלומר אי שלח לי לא אזילנא דאי אזילנא אצטרך להתרצות לפי שאתבייש ממנו. ועיקר קושייתו של רבינו תם ז"ל למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן בפקדון י"ל משום דלפעמים קיימא באגם או ברשות אחרים והשתא משום תן כזכה לא היה זוכה כיון שבאותה שעה אינה ברשותו.

אמר אמימר נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך:    כלומר ובקבלת המעות נתחייב זה והשתא הוא דאיגלי מילתא דלנמחה זה הוא דנתחייב. ואקשי ליה רב אשי אלא מעתה הקנה לנולדים דלא היו בשעת מתן מעות הכי נמי דלא קני דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ואנן הא קיימא לן דמעמד שלשתן אפילו בנולדין לאחר מיכן קנה דהא לא פליגי רבנן, ומיהו לא אקשי ליה רב אשי לטעמיה דאמימר אלא דנולד זה לא קנה אלא מיהו אף על גב דהוא הקנה למי שלא קנה לא הוי כאלו אמר לו בשעת מתן מעות הא לך מנה והשתעבד לעתיד להולד דלא זה קנה ולא למלוה קנה דהא איהו לדידיה לא אישתעבד ונולד נמי לא קנה, אלא הכא אמימר הכי קאמר הרי זה כמיפה את כחו דאף על גב דמשעבד ליה לוה למלוה הרי הוא מיפה את כחו דאי מקנה ליה למי שראוי לקנות שיהא משועבד לו מעכשיו בקבלת מעות אלו והלכך כשהקנה למי שאינו ראוי לקנות נשאר שעבודו של מלוה עצמו עליו, ועוד דאיהו לא קאמר אלא לבאים מכחו וזה אינו בא מכחו דהא לא קנה.

וצריך לדקדק בטעמו של אמימר אם מי שהקנה לו מלוה זה הקנהו גם הוא לאחר במעמד שלשתן אם קנה אותו שני אם לאו דהא השני לאו מחמת מצוה בא אלא מחמת הבא מחמתו. ונראה ודאי דאפילו שני קנה מדין תנאי זה דכולן מחמתו הן באים דמחמת שמכרו או נתנו מלוה זה מכרו או נתנו ראשון לשני, והגע עצמך האומר לאשה נדר ושבועה אין לי וליורשי ולבאים ברשותי עליך וליורשיך ולבאים ברשותך (כתובות פו, ב) מכרה היא לאחר ואחר לאחר יש לו על שני נדר ושבועה, הא ודאי ליתא דאם כן לא הוה שתיק גמרא מיניה והוה ליה למימר אבל משביע הוא את הבאים ברשות הבאים ברשותה וכדאמרינן נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה, ואפילו לרב ענן דאמר (ב"ב קכה, ב) בעובדא דסבתא שבפרק יש נוחלין, לירתה ולא לירתו ירתה, ואפילו אית לה ברא לברתא לא יריתה, התם היינו טעמא משום דסבירא ליה לרב ענן דאי לירתה אפילו לירתי ירתה קאמר לישתוק ולימא נכסי לסבתא, ואנא ידענא ודאי דברתה לירתה דמאן כן לירות בר קשא דמתא לירות, אבל הכא כולי עלמא מודו וכל שכן דהא אסיקנא התם דירתי ואפילו לירתי ירתי ואי אית ליה ברא לברתא ירית. ואיכא למימר נמי דדוקא היכי דקאמר הכי לכל מאן דאתי מחמתך ולא אמר ולמאן דאתי מחמתך אלא שהדעת נותנת דבין כך ובין כך קנה שני כנ"ל.

וכתב הראב"ד ז"ל דמהא דאמימר שמעינן דמוכר שטר חוב לחבירו אף על גב דאמר שמואל (כתובות פה, ב) אם חזר ומחלו מחול, אי כתב ליה משעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אם חזר ומחלו אינו מחול, דהא כבעל חוב דידיה חשבינן ליה ואינו לוקח אלא מלוה, והקשו עליו דאם כן לאמימר תיקשי לך דשמואל אדשמואל דהכא אמר שמואל מלוה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ויהיב אמימר טעמא דנעשה כמאן דאמר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אלמא בכל מלוה עשו את שאינו כותב ככותב וכיון שכן מן הדין אינו יכול למחול ושמואל הוא דאמר (שם) חזר ומחלו מחול. ועוד דאמרינן בב"מ (יט, ב) מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ואקשינן וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבינתה לכתובה דמניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין, אמר רבה שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ואם איתא אכתי ליחוש דלמא משתעבדנא לך ולמאן דאתיא מחמתך כתב לה ואינה יכולה למחול ואכתי איכא משום דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי.

ומסתברא כדברי רבינו הראב"ד ז"ל דודאי מדאמימר ומתשובתו של רב אשי שמעינן שפיר דכל מאן דכתב בשעת מתן מעות משתעבדנא למאן דאתי מחמתך מאן דאתי מחמתיה כמלוה גופיה חשבינן ליה ולא כלוקח וכיון דמלוה הוא לאו כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של זה, וההיא דבבא מציעא (שם) לא קשיא דאינהו ודאי מידע ידעי דרוב שטרותיהן לא הורגלו לכתוב בהן תנאי זה ולמיעוטא, בכי הא דאיכא שוברא מעליא אלא שנפל, לא חיישינן ואף על גב דבעלמא חיישינן למיעוטא כי האי כדקאמר בבבא בתרא (מג, ב) גבי מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה וליחוש דלמא דאיקני אמר ליה, וליחוש דלמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני' ליה התם היא דאתיא לאיכשורי מוכר לעדות מה שמכר ובכי הא ודאי איכא למיחש לכל מה דאיפשר למיחש משום דכנוגע בעדות הוא, אבל הכא דנפק תברא מעליא קמן אלא דכיון דנפל חיישינן ליה דיו אם ניחוש לו למה שהורגלו הרוב לכתוב ולא לחוש ולפסול משום נפילתו ואפילו לחשש רחוק כזה לכתבה ליתן בניסן ולא נתנה ולקנוניא, ולכתב לה משתעבדנא למאן דאתי מחמתך ואי נפיק לקוחות לית לה לשלומי דאי אית לה לשלומי מאי קנוניא איכא הא לקוחות עלה דידה קא הדרי לכולי האי ודאי לא חיישינן, ודשמואל אדשמואל נמי אליבא דאמימר לא קשיא דאמימר הכא נעשה כאומר לו קאמר כלומר כל שהקנה במעמד שלשתן לב בית דין מתנה עליהן בשעת מלוה כאלו אמר לו בשעת מתן מעות משעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך. ולא שירדו חכמים לדעתן של לווין ושמו שכך התנה לו בלבו אלא לומר תקנה התקינו חכמים כאלו אמר לו כך כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכאותה שאמרו בע"ז (סג, ב) אמר ר"ח בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוזופי קני ליה דינר גביה ולאו מדינא קאמר דהא אין אדם מזכה לחבירו על ידי עצמו, ותדע לך דמה ראו חכמים לומר שהלוה מתנה בכך בשעת מתן מעות ומה הנאה יש לו בכך שהוא מתנה עליו בלא תנאי המלוה שהרי לא אמרו נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות על מנת שתשתעבד לי ולמאן דאתי מחמתי אלא עשאוהו כתנאי הלוה ולוה מה הנאה אית ליה בהכי וכל מקום שאמרו נעשה כאומר לו היינו כשהמתנה בכך יש לו תועלת בתנאי וכאותה שאמרו בב"מ (לד, א) נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו דמשום הנאה דאית ליה למפקיד דלא ליטרחיה לבי דינא מתנה עליו בכך שכך שמו חכמים דעתו של מפקיד אבל הכא אדרבה יש לו הפסד בדבר פעמים שהראשון נח והשני קשה ומקפיד כדבי בר אלישיב דכפתי ושקלי לאלתר (לקמן יד, א), אלא ודאי לאו מן הדין גמור אמרו שיקנה אלא תקנה התקינו כדי שלא תנעול דלת ומילתא דניחא להו לתרווייהו זה שילוו לו וזה שיוכל להסתפק בשלו ולמכור ולתלות במה שירצה ולא ימנע מהלוות, ומיהו סבירא להו השתא דאי לאו דאפשר להו לבעלי דינין בכך מעיקרא דדינא, בלא תקנת חכמים בדבר כזה לא היו מתקנין חכמים שיהא קונה כלל, וכאותה ששנינו לקמן (ל, א) מלוה אדם את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואם מתו צריך ליטול רשות מן היורשין ותניא עלה (שם בע"ב) רבי אומר יורשין שירשו, ופירשו עלה בגמרא יורשין שירשו קרקע כלומר דאפשר לו בכך לשעבד נכסיו וגובה ממקרקעי דיתמי והלכך התקינו להן חכמים דאף על גב דלא שעבד לו אלא חלקו מן התרומה והמעשרות שיוכל לגבות ברשות היורשין אף על פי שמת לו הלוה, והכי נמי אמר אמימר תנאי מצאו חכמים לסמוך עליו ולהתקין, דאילו אם אמר ליה לוה למלוה משתעבדנא לך ולמאן דאתי מחמתך מהני, הלכך לב בית דין מתנה עליהן בשעת מתן מעות דכל שבא להקנות במעמד שלשתן שיהא כאלו התנו ביניהם משום דפעמים שלא התנו ופעמים שהלווהו על פה ופעמים שאפילו במלוה בשטר אינו מוצא עדים להקנותו לו בפניהם ושמא יאמר לו הלה לאו בעל דברים דידי את והלכך התקינו שיהא מעמד שלשתן קונה בכל ואילו לא היה תנאי לוה מהנה בכך בלא טעמא לא היו מתקינין בכך והיינו דאקשי לה רב אשי מן המקנה לנולדים דהשתא תנאם בטל אם כן אף לב בית דין לא יתנה אדבר זה.

והא דאמרינן בבבא בתרא (קלא, א) בין למאן דאמר יסבון בין למאן דאמר ירתון והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא תנאי בית דין שאני, דאלמא בית דין מתנין דבר שאין בעלי הדין יכולין להתנות, לאו למימרא שאין הבעל יכול להתנות עמה כלל דאף הוא אילו רצה מתנה עמה שלא יירשנה דתנאי ממון הוא וכדאיתא בירושלמי (ב"ב פ"ח, ה"ח) הלין דכתבין אי מיתת בלא בנים תהדר כל מה דילה לבי נשה תנאי ממון הוא וקיים והלכך אף בית דין מתנין דתהדר כתובתה לבנין דכרין דיהוו לה ואי משום עיקר כתובות ותוספות לא פלוג רבנן כיון דעיקר תקנתא משום נדוניא כדאיתא בכתובות (נב, ב), והתם לישנא דירתון ויסבון קא קשיא ליה דאי משום תנאי דידיה וקניניה קא אתית לה הא לא מצי לאקנויי לנולדים אלא משום תנאי בית דין הוא דאתנו בכך הואיל ואיהו מצי לאתנויי בהדה דתהדר כתובתה ליורשיה, והכא במסקנא (בדף יד, א) דלא אשכחן טעמא, אוקימנא לה בתקנתא גרידא בלא טעמא ומשום תקנת מלוה ולוה. וכיון שכן איתא לאמימר, ואיתא לשמואל בשלא הקנה לו במעמד שלשתן. ואיתא נמי לדינא דכתב רבינו הראב"ד ז"ל דבמתנה בפירוש ומכרו וחזר ומחלו אינו מחול דלא חשבינן ליה לוקח אלא מלוה ואריך [והארכתי] כנ"ל. ומיהו אם מכרו לנולדים דלא(ו) היו בשעת התנאי לא קנו מחמת תנאי הלוה אלא מחמת מכירת מלוה לבד והלכך אם חזר ומחלו מחול.

ולענין מוכר חוב לחבירו במעמד שלשתן. כתב ר"י ז"ל (בתוס' ד"ה תנהו בשם ר"ת) דאינו יכול לחזור ולמחול, וזה כדברינו שכתבנו למעלה, והביא ראיה מהא דאמרינן בקדושין (מז, ב) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומוקי התם פלוגתייהו בתרתי במלוה על פה ובמלוה בשטר, במלוה בשטר פליגי בדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול רבי מאיר לית ליה דשמואל וחכמים אית להו דשמואל, ואי בעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא באשה סמכה דעתה קא מיפלגי מר סבר אשה סמכה דעתה, מימר אמרה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני, ומר סבר אשה נמי לא סמכה דעתה, ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי אמר רב אפילו במלוה ומר סבר בפקדון אבל לא במלוה, ואם איתא דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו מחול אמאי לא מסיק נמי בהא ואי בעית אימא דכולי עלמא בין במלוה בין בפקדון וקא מיפלגי נמי באשה סמכא דעתא ואתי נמי שפיר טפי דלוקי לכולהו כמאן דאמר בין במלוה בין בפקדון כיון דקיימא לן כוותיה, אלא ודאי שמע מינה דלא מצי לאוקומה בהכי דבמעמד שלשתן דכולי עלמא אם חזר ומחלו אינו מחול.

ומיהו קשה קצת מהא דאמרינן בבבא קמא בפרק החובל (פט, א) גבי אשה דפגיעתה רעה דפריך ותזבון לכתובתה בטובת הנאה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה, ואם איתא תיזבון במעמד שלשתן ושוב אינה יכולה למחול, ובשלמא אי אמרינן דמעמד שלשתן בעל כרחו ליתיה, שפיר, דבעל מסתמא אינו מתרצה לכך, אבל לסברתו של רבינו תם ז"ל שכתבנו (שם) קשה, וי"ל דלא התקינו כך בכתובה הואיל וישנה תחת בעלה שמא לא תבא לגבות לעולם.

ואי קשיא לך נמי מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (יט, ב) מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעלה ואקשיה דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וכו', ופריק אמר רבא זאת אומרת איתא לשמואל דאמר חזר ומחלו מחול, ואם איתא ליחוש דילמא במעמד שלשתן הקנתה להן, ויש לומר דלהכי לא חיישינן דאם מכרה להן שלא בעדים לעולם תכפור בהן לומר לא היו דברים מעולם, ואם מכרה להם במעמד שלשתן ובפני עדים והסכים הבעל לדבריה אם כן כבר הודה שהשובר פסול ואילו שתק שתיקה בכי הא כהודאה דמיא ואם עמד וצוח ומיחה בידה מחמת טענת שובר אם כן מוכחא מילתא דשובר מעליא הוא והילכך ליכא למיחש כלל ונכון הוא.

והרמב"ן נ"ר כתב בפרק האיש מקדש (מח, א בד"ה במלוה) דיכול הוא למחול והתם היינו טעמא דלא אמר ואיבעית אימא דכולי עלמא בין במלוה בין בפקדון ובדשמואל קא מיפלגי משום דבעי למינקט לה אליבא דהנהו פירוקי קמאי דאמר' התם דפליגי בעיקר קנייה דלרבנן משום דלא קנתה כלל ולרבי מאיר משום דקנתה ובדרב פפא פליגי, ומשום הכי איצטריך למימר דרבנן במלוה על פה סבירא להו דלא קנייה לה במעמד שלשתן, אבל אליבא דפירוקא בתרא דהתם דמוקמי פלוגתיה במלוה בשטר בדשמואל, במלוה על פה נמי בדשמואל פליגי ובמלוה בשטר להודיעך כחן דרבנן דאפילו בשטר חזר ומחלו מחול ובמלוה על פה להודיעך כחו דרבי מאיר ותרווייהו מודו דאפילו מלוה נקנית היא במעמד שלשתן דהכי קיימא לן, והביא ראיה מדתניא בפרק קמא דקידושין (ח, ב) קדשה במשכון מקודשת, ואוקימנא לה התם במשכון דאחרים דאלמא במלוה דאחרים אינה מקודשת אלא במשכון דמלוה שיש עליה משכון אם הקנה אותה ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו אינו מחול, ותדע לך דהא לרבנן כל שהוא יכול למחול אם קדשה בו אינה מקודשת וכדאמרינן התם אשה נמי לא סמכה דעתה ואם בשקדשה במשכון דאחרים ומסר לה את המשכון יכול הוא למחול אם כן היאך היא מקודשת אלא ודאי אינו יכול למחול. ודוקא מה שכנגד משכונו אינו מחול אבל השאר מחול, והדין נותן שהמלוה שעל המשכון לא יהא חוזר ומוחל דהא עיקר טעמא דמוכר שטר חוב שחוזר ומוחל אינו אלא משום דשעבוד שיש לו על נכסי הלוה אינו גוף שיכול להקנותו והקנאה מועטת כזו יכול הוא לחזור ולמחול, מה שאין כן במלוה על המשכון שהמשכון קנוי לו וזכות שיש לו בגוף המשכון הוא מוכר לו.

והא דאמרינן בכתובות (פו, ב) גבי חזר ומחלו מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה כי כשורא לצלמא ומאן דלא דאין לא מגבי אלא דמי ניירא בעלמא, דמשמע לכאורה שצריך הוא להחזיר השטר אף על פי שהוא כעין משכון, ליתא, דהכי פירושו לא מגבי אלא דמי ניירא כלומר לא קנה ממנו קנין גמור אלא הנייר ואם היה מפסידו הנייר היה חייב לשלמו ולא השעבוד שבו ומכל מקום אף הנייר אינו משלם לו שהרי ניירו בידו הוא. וכן נ"ל שיש להביא ראיה מפרק האיש מקדש (מח, א) גבי שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. ואותה שאמרו בבבא קמא (מט, ב) גבי זוכה בשטרותיו של גר, לא קשיא, דילמא עיקרא כפירוקא דפריק אין לצור ולצור. ומיהו מדברי הרי"ף ז"ל נראה הפך בעובדא דמלוגא דשטרי (כתובות פה, א) וכן כתב הרמב"ן נ"ר. ויש להם על מה שיסמוכו בהמביא תניין (כ, ב) בבעיא דהיו מוחזקין בטבלא שהיה שלה, ובפרק הכותב הארכתי יותר בסייעתא דשמיא.

דף יד עמוד אעריכה

הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו וכו' אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מה אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב וכו' ועוד הא קנו מינך:    וסבירא ליה לרב נחמן השתא דהאי גננא לא הוה אתי בטענת טעות אלא מתורת חזרה לומר דלא קנה ואמר ליה רבא דעיקר טענתו של זה מחמת דלית ליה גביה מידי קאמר וקנין בטעות הוא ואודי לה רב נחמן דאם כן קנין בטעות הוא וחוזר.

וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו משמא דרבוותא ז"ל דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דעבוד חושבנא קמייהו ואמרי דהכין הוה חושבנא ואישתכח ביה טעותא. אי נמי היכא דקא מודה ליה חבריה דהכין הוא חושבנא ואית ביה טעותא אבל היכא דליכא סהדי ולא מודי ליה חבריה אלא דאיהו הוא דקא טעין טענת טעותא לא מהימן, דאי לא תימא הכין פסילנא לכולהו שטרי דעלמא דכולהו אמרי דטעותא אית בהו, וכן כתב ר"ח ז"ל, אבל אם אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או הלכו למדינת הים או טוענים שכחנו החשבון ואין הנתבע יכול לברר הטעות בראיה או בהודאת בעלי הדין אין בדבריו ממש. עד כאן לשונו.

ואיכא דקשיא ליה כי ליכא סהדי דמסהדי בההוא טעותא ולא קא מודה ליה חבריה אמאי לא מהימן מיגו דאי בעי אמר פרעתי. ויש מי שתירץ דכיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב מ, א) אינו נאמן לומר פרעתי וזה נכון וברור.

ואיכא מאן דאמר דכל היכא דלא איכתיב שטרא מהימן בטענת פרעתי דהא לא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי והכא היינו טעמא משום דהוה ליה כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא משעבד נפשיה במעמד שלשתן אלא אם כן דייק מעיקרא שפיר ואשכח דפש גביה ההוא ממונא, זו דומה לזו שאמרו בבבא בתרא (קעה, א) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי [בכ"י אי': נאמנין, אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי] אינן נאמנין משום דכי אמר תנו חזקה מידק דייק והדר אמר, ואף על גב דמצו אינהו למימר פרענו אפילו הכי אינן נאמנים לומר שאמר להן אביהן פרעתי דכמיגו במקום עדים הוא, ודוקא דשעבד נפשיה במעמד שלשתן בפני עדים אבל בינו לבינם במעמד שלשתן לבד נאמן דכל שלא בפני עדים לא דייק שפיר.

ובשם הראב"ד ז"ל דדוקא בבא בטענת טעות וליכא סהדי הוא דמהמנינן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתי אבל בבא בטענת השטאה לא דאנן סהדי דמעיקרא לא בהשטאה אודי ליה דבטוען את חבירו מנה לי בידך והלה מודה לו ולא קאמר אתם עדי הוא דאיכא למימר דמשטה ביה (סנהדרין כט, א) משום דאיהו נמי משטה ביה כיון דתבע מיניה מאי דלית ליה גביה אבל כי אסמכי לגבי האי שלישי לא עביד אינש דמשטה בהאי שלישי דלא ידע במילתא מידי ולא תבע מיניה מידי.

ובעיקר דינא דכתב הרי"ף ז"ל דהיכא דמודה ליה חבריה מהימן אי בעל הקרקע מודה ליה בכך, האי דקנו מיניה ודאי פטור דהא מודי ליה אידך דבטעות אשתעבד ליה וכדגרסינן בירושלמי בפרק הכותב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לתת לו כלום, וגנני נמי מיפטר פטירי מיניה מארי ארעא משום דאמרי ליה חושבנא בקושטא הוה ואת הוא דאודית ליה לאו כל כמינך לחיובי לדידן, ואפילו אמרי ליה נמי אישתלין חושבנא מיפטר פטורי, דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור (כתובות יב, ב), ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דהכא הא אמרי לה ודאי פרענו אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח ביה טעותא האי טעותא לא ידעינן, ומיהו משתבעי דלא ידעי ומיפטרי.

ואם בעל הקרקע אינו מודה בכך אלא גננא חבריה הוא דקא מודה ליה לאו כל כמיניה לאבד זכותו של זה ואי משום דהוא חייב לשלומי ליה אמר ליה מרי ארעא אי ניחא לך דליפטר גננא חבירך זיל שלים, ונראה דאפילו איכא לאישתלומי מיניה דגננא לאו כל כמיניה אלא מימר אמרי ליה אי קושטא קאמרת זיל הב ליה השתא להאי או להאי, ולא דמי לאומר שטר אמנה הוא זה דאסיקנן בכתובות (יט, א) דאפילו מלוה אינו נאמן במקום שחב לאחרים, ודוקא בשחב לאחרים הא לאו הכי אלא דאיכא לאישתלומי מיניה ממקום אחר נאמן דהתם הוא דכיון דאי בעי פרע ליה ממקום אחר נאמן אבל הכא דאיסתלק ליה מארי ארעא מגננא וקם גננא חבריה בחריקי לא כל כמיניה, ומשום מיגו נמי דאי בעי מחיל ליה לא מהימן חדא דהכא משמע דפקדון הוה ולא מלוה ובפקדון לא מצי מחיל דהא קננהו מארי ארעא קנין גמור והוה ליה האי גננא תנינא מרי פקדונא דמרי ארעא אלא אף כשתמצא לומר שהוציאו וקם עליה במלוה הא קנו מיניה, ועוד דהא אסיקנא לעיל (יג, ב) דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול, אלא ודאי דינא הכי דלישלים האי גננא למארי ארעא וחוזר וגובה מגננא חבריה דהא אודי ליה דבטעות המחהו.

אלא שהראב"ד ז"ל אמר דאפילו גננא נאמן דהא איהו פרע עסקא ועייל בחריקיה אבל במתנה דאיכא פסידא למקבל מתנה כי מודי ליה חבריה דטעותא הוה לא מהימן. ומיהו אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאישתעבד מהימני דלא גרעי מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגיעת עדות כלל, אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא לאישתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההיא דהאומר שטר אמנה הוא זה (כתובות שם) דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא.

ואיכא דקשיא ליה כי ליכא אלא חד גננא נמי ואפילו ליכא כלל דמודה ליה אמאי מיחייב דהא הוה ליה מארי ארעא ספק וגננא ברי והוה ליה כאומר לו ספק מלוה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דאין חייב לו כלום, י"ל דאדרבה החיוב ודאי והפטור ספק ויכול לומר לו ברי שנתחייבת לי ממון וזה מודה לו בכך אלא שטוען דעבד חושבנא ואשכח ביה טעותא ופטור אני והלה אמר לו אם כן שטר חובך בידי מאי בעי מעיקרא איבעי לך למידק וכל טענת לוקח ויורש הכי איתא, ולעד אחד מעידה שהיא פרועה (כתובות פז, ?)לא דמיא דהתם דיכולה הוא לישבע נשבעת ונוטלת אבל האי מארי ארעא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר נוטל בלא שבועה.

איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו:    דהא לא אמר לו שלח, ואם בא לחזור אינו חוזר דמכל מקום כבר זכה לו שליח ואנן סהדי דניחא ליה דלישדר ליה, והוא שיהא חייב הוא באחריות.

ושמואל אמר מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר:    לימא בהא קא מיפלגי מר סבר הולך כזכה ומר סבר הולך לאו כזכה. דמספקא להו האי מיגו דקאמר שמואל אי עיקר טעמיה הוא או לדברי רב קאמר, כלומר לדידי הולך לאו כזכה לעולם אלא לדידך אודי לי מיהא דמתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר ואהדר ליה דכולי עלמא הולך כזכה והכא מאי דקאמר שמואל עיקר טעמא הוא.

ופרש"י ז"ל דכולי עלמא היכא דליכא אחריות כגון במתנה הולך כזכה הוא דהא אזל ליה מיגו דשמואל, והקשו עליו (בתוס' ד"ה לא) דהא בהדיא אמרינן לקמן (לב, ב) שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה, ועוד דלקמן בשמעתין אסיקנא דכולי עלמא במתנה הולך לאו כזכה.

והכי איתא בהדיא בירושלמי (פ"א, ה"ה) האומר לחבירו תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו אמר ר' אילא המתנה כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר וכן היא שנויה בתוספתא (פ"א סי"א) אלמא הולך לאו כזכה במתנה. והכא ה"פ דכולי עלמא במקום שאינו חייב באחריותו כגון בחוב שפטרו מן האחריות אי נמי דאמר ליה שלח הולך כזכה אבל מתנה ודאי הולך לאו כזכה כדכתבינן ותן נמי במתנה לאו כזכה וכדמשמע הכי בירושלמי שאמר תן מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה זה לפלוני, הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר דאלמא תן כהולך במתנה ואם רצה לחזור בשניהם חוזר, וכן נמי משמע מהא (לעיל) דאמר ליה רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא דאת לי גבך הבייה לפלניא באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי וההיא מתנה הויא כדאמרינן אי מההיא הוה אמינא מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא קא משמע לן, דאלמא מתנה היא ודוקא משום מעמד שלשתן הוא דקנה, הא משום דאמר ליה הבייה לפלניא דלאו באפיה לא. ודוחק הוא לומר דההוא מוריקא לא הוה ברשותיה דרב אדא ברדלא.

ואם תאמר אם כן תיקשי לך מתניתין דקתני האומר תן שטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור באשה חוזר בעבד אינו חוזר ואמרינן עלה בגמרא משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ושטר שחרור מתנה הוא, בגמרא דבני מערבא (שם) בעי לה בכל אתר אתמר תן כהולך והכא אתמר תן כזכה כיני מתניתא זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי לשון מתניתא אמר כן לפי שזכין לאדם שלא בפניו אלא דגירסא זו דלא כגמרא דילן דאסיקנא עלה דטעמא משום האומר תנו כאומר זכו, ורבינו תם ז"ל תירץ דשטר שחרור לאו כמתנה הוא אלא כחוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה וכדכתבינן לעיל (יא, ב).

הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר:    כלומר כיון דאידך מצי אמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אף הוא נמי מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דאנן סהדי דאידך לא ניחא ליה דתיהוי פקדונו ביד אחר ולאו זכות הוא לו אלא חובה ואין חבין לו שלא בפניו.

אמר רבי זירא כשהוחזק כפרן:    דניחא ליה דליפוק מרשותיה וזכות הוא לו. והוא הדין אם שליח זה גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא הוה מפקיד איהו נמי גביה אינו יכול לחזור בו דהא השתא לא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאיתא במציעא (לו, א) וכן נמי אי שדר ליה מפקיד פלניא גברא מהימנא הוא אף על גב דלא פטרי' אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו.

דף יד עמוד בעריכה

הא דבעא מיניה רבי אחא ברבי יאשיה מרבי דוסתאי ברבי ינאי אמאי עבדת הכי:    נראה דהכי פירושא אמאי מהדרת ליה ניהלייהו, שהרי כבר זכית בו בשבילי וכדתניא (לעיל בע"א) הולך פקדון זה לפלוני שיש לו בידי אם בא לחזור אינו חוזר וכיון שכן, פושע אתה וחייב לשלם, ואהדר ליה דאונס היה דאותן בני אדם תקיפין היו ואילו אומרים הרוגו הורגין, ואמר ליה אותן בני אדם יש להם סוסים ופרדים שרצים אחריהם וקרובין למלכות הן.

אמר לו אין, אי הכי שפיר עבדת:    כלומר בכי הא ודאי אונס הוא ופטור אתה. והכי איתא בירושלמי (במכילתין פ"א ה"ה) גבי מעשה זה דר' דוסתאי בר' ינאי אמר ר' חגאי הדה דתימא בהן דלא יכול למקמא טאבות ברם ההוא דיכיל מקמה גרמה טאבות מפק לו מן הדין ויהבינון להדין.

ירושלמי (שם)::    מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני בידך, אם רצה להחזיר יחזיר. וגרסינן נמי התם: תן מנה זה לפלוני ומת אם רצו היורשים לכופו אינן יכולין, אין צריך לומר באומר זכה לו באומר התקבל לו.

משמע דהתקבל עדיף מתן:    וצריך לדקדק אי הוי כזכה כיון שהוא משוה אותן כאן ואפילו במתנה ליקני ואם בא לחזור אינו חוזר.

הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך [יחזרו] ליורשי מי שנשתלחו לו:    ואוקמה רבי אבא בר ממל דכולי עלמא הולך לאו כזכה ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע. ופירש הר"י ז"ל (מובא בתוס') ואף על גב דלא קני אלא לאחר מיתת הנותן אפילו הכי קני אף על גב דמית מקבל בחיי נותן כי לכך נתכוון הנותן שכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות יזכה לאחר מיתה אם הוא קיים ואם לאו יזכו יורשיו של מקבל ואפילו נולדו יורשיו של מקבל לאחר מיתת מקבל, משום דדברי שכיב מרע לענין לקנות לאחר מיתתו חשובין ככתובין וכמסורין משעת נתינתו או אמירתו של שכיב מרע למקבל לזכות לאלתר.

ושמא נאמר שאין אנו צריכין לכל זה, דהכא הכי קאמר דכולי עלמא הולך לאו כזכה ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע כלומר כי אמרינן הולך לאו כזכה הני מילי בבריא אבל בשכיב מרע כיון דדבריו ככתובין וכמסורין אלים דיבוריה למיהוי הולך דידיה כזכי, וכדאמרינן לקמן (� � �) בבריא כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשכיב מרע, ובפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן וכו' כלומר דמאן דסבירא ליה כרבנן דדברי שכיב מרע ככתובין הולך דידיה אלים למיהוי כזכי ומאן דאית ליה כרבי אלעזר דדברי שכיב מרע לא עדיפי מבריא הולך דידיה נמי לאו כזכי. כנ"ל.

ורב זביד אוקמינהו לתרווייהו בשכיב מרע, הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות, הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות. ורב פפא אוקמינהו בבריא הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל. וכולהו הולך לאו כזכה סבירא להו במתנה והילכך מית המקבל בחיי נותן יחזרו למשלח דהא שליח לא זכה לו ואף על גב דמית ליה נמי נותן לאחר מיתת מקבל עד שלא החזיר לו שליח מחזיר ליורשי משלח דכיון דמית ליה מקבל בחייו נתבטל שליחותו לגמרי והרי הן פקדון אצלו מחמת נותן ולא שייך בהא מצוה לקיים דברי המת שכבר נתבטלו דבריו בחייו, אבל מית נותן בחיי מקבל מיד זכה לו שליח משום מצוה לקיים דברי המת ואף על גב דמית ליה לבסוך מקבל, יחזיר ליורשיו שהרי זכה בחייו לו וליורשיו.

ואיבעית לן לימא הולך כזכה תנאי היא דתניא הולך מנה לפלוני הלך ובקשו ולא מצאו וכו', ואהדרינן, לא בבריא כולי עלמא לא פליגי, והכא במאי עסקינן בשכיב מרע ובפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן. תנא קמא דאמר יחזרו למשלח אף על גב דמית כרבי אלעזר דאמר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, ויש אומרים דאמרו יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו, כדרבנן דרבי אלעזר דאמרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ואף על גב דלא מית נמי משום דכיון שמסרם לשליח לדעת שיתן לו מעתה מיד זכה לו שליח דהולך דשכיב מרע כזכי דמי. ומיהו דוקא בשמסרם לשליח אבל באומר תנו לא, דאף על גב דאמרינן דדבריו ככתובין וכמסורין הני מילי במה שהוא מצוה לתת לאחר מותו דהיינו מתנת שכיב מרע אבל במה שהוא נותן במתנת בריא לא, אלא דהכא הכי קאמר כיון דדבריו ככתובין וכמסורין במתנותיו מה שאין כן בבריא אף הולך דידיה כזכי אף על גב דבבריא ליתיה כנ"ל. ולהאי אוקמתא קיימא לן כיש אומרים דקאי כרבנן וקיימא לן נמי כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת וכדאמרינן בשילהי שמעתין (טו, א) אמר רב יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא.

דף טו עמוד אעריכה

והא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:    כלומר וכיש אומרים הוה ליה למיפסק, רב יוסף מוקי לה בבריא והולך דידיה לאו כזכי. והא ליורשי משלח קתני וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואפילו בנותן מחיים ומת, תני יחזרו למשלח, והיינו כרבי יהודא הנשיא אלא דלהכי נקט רבי שמעון הנשיא ולא רבי יהודה הנשיא משום דרבי שמעון הנשיא עבד בה מעשה.

והילכך לענין פסק הלכה: קיימא לן דבחוב הולך ותן ושא וטול ויהא מנה זה לפלוני בידך כולן כזכה ואם רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריותן עד שיקבל אותו האיש את שלו, דקיימא לן כרב אף על גב דפליג עליה דשמואל דהא תניא כותיה דרב, וכל שכן זכה והתקבל, ואם החזיר השליח למשלח חייב לשלם ורצה בעל חוב גובה ממנו אלא אם אנסוהו והחזיר כעובדא דר' דוסתאי בר' ינאי, ואף על פי שלא אנסוהו עדיין אלא שמאיימין עליו ויש בידם לעשות הרי זה אונס מעתה ואם החזיר פטור אבל אם יכול לעמוד כנגד איומם חייב וכדגרסינן בירושלמי בפירקין (הלכה ה') אבל ההן דיכיל למקמה אגרמיה טבאות מפיק לון מן הדין ויהבינון להדין.

ובפקדון הולך כזכה:    אלא מיהו יכול לחזור בו משום דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, אבל היכא דאיתחזק נפקד כפרן אם בא לחזור אינו חוזר דהולך כזכה, וכן נמי אי שליח גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא נמי איהו נמי מפקיד ליה אף על גב דלא הוחזק כפרן אם בא לחזור אינו חוזר שהרי עכשיו אינו יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

ובמתנה הולך לאו כזכה:    דקיימא לן שליח מתנה כשליח הגט מה שליח הגט הולך לאו כזכה אף שליח מתנה הולך לאו כזכה ואם בא לחזור חוזר, והילכך אמר לו הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו כלומר שמת יחזרו למשלח, ואפילו מת משלח קודם שיחזור שליח אצלו יחזרו ליורשי משלח, אבל אם מת נותן בחיי מקבל ינתנו למקבל, ואפילו מת מקבל לאחר שמת נותן יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכבר זכה בהן מי שנשתלחו לו משעת מיתת נותן.

ובשכיב מרע אפילו במה שהוא מצוה לתת בחייו ומסר לשליח ואמר לו הולך הולך דידי' כזכה, דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ודוקא דאיתיה למקבל בעולם בשעת מתן מעות אבל ליתיה למקבל בשעת מתן מעות לא, דאין זכיה למת.