חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ס עמוד ב

פרק ה'

מעיקרא הוו קימין מאה בדנקא, פרש"י ז"ל מאה פרוטות במעה כסף שהוא שתות הדינר ואע"פ שאין הדינר שוה אלא קצ"ב פרוטות ומאה פרוטות לעולם שוות יותר מחצי דינר לא הקפידה ההלכה בכאן שאין עכשיו עיקר דיננו בחשבון הפרוטות והדינרין, ולפיכך אמרו דנקא שהוא מעה כסף שהיו רגילין בו מפני שהוא מטבע גדול שבכסף למטה מן הדינר.

ועוד מפרשים דנקא שתות הסלע דהוא ארבע מעין והוא שוה קכ"ח פרוטות ותפסה לה ההלכה מאה ועשרין אי נמי מאה דמים קרובין לשווי בינוני ולא קפיד ממש למידק בדמיהו ולבסוף קמו להו מאה ועשרין בדנקא נשך איכא דקא נכית ליה פי' דקס"ד כבנשך אזלינן בתר מעיקרא שמשעה שהלוהו נשכו וחסרו ממון ותרבית ליכא שאין לשון תרבית אלא שמרבה ממונו וזה לא יתרבה ממונו דדנקא אוזפיה ודנקא שקיל מיניה שהפרוטות פירא הם, ואינהו דיקירי וזילי וכספא טבעא סוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת הא איכא נשך והא איכא תרבית שכשם שאתה אומר שמשעה שהלווהו נשכו וחסרו ממון א"כ אף ממונו נתרבה, וכן אי מעיקרא אוזפיה מאה במאה ומעיקרא הוו קיימי מאה בדנקא ולבסוף הוו קימי ליה מאה בחמשא וכו' ותיפוק אדעתך דהא רבית דאוריתא היא מפני שהפרוטות פירא והרי הוקרו א"א לך לימא כן דסוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא וכו' והכי ק"ל דבתר מעיקרא אזלינן ולהכי קיי"ל סאה בסאה לאו רבית דאורייתא הוי וסאתים חטים דאורייתא ואע"פ שהוזלו זו היא דרך רש"י ז"ל והיא הישרה.

וראיתי מי שפירש בדנקא בשתות הכור וחומשא חומש הכור ואי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית דלאו בתר מעות אזלינן אלא בתר פירות, ובן אם לוה סאתים בשלש ובשעת פרעון אין השלש שוות אלא כמו ששוו הסאתים בשעת הלוואה רבית ונשך איכא כי האוכל הוא העיקר דכתיב כל עמל אדם לפיהו. וזה הפי' אינו כלום, דאי אזפיה מאה פרוטות במאה ועשרין אע"פ שהוזלו לענין פירות ואזלת בתר בסוף איכא נשך ואיכא תרבית דאמרי' פירא הוא דיקיר וזיל ולא טבעא ואי אוזפיה מאה במאה אפי' אזלת בתר בסוף ליכא נשך ולא תרבית דטבעא הוא לגבי פירי ואין כאן עסק למה שאמר הכתוב כל עמל אדם לפיהו ולשון הגמרא מוכיח שאמרו מאה בדנקא ואלו היה שתות הכור היו אומרים דנקא במאה שהפרוטות ופירות קונים:

דף סב עמוד א

מיתיבי הא אביהן חייב להחזיר. נראה שמי שאומר אינה יוצאה בדיינין אף אם בא לצאת ידי שמים בדרך תשובה אינו חייב להחזיר דאלת"ה מאי קשיא לימא מאי חייב להחזיר דקתני בבלי"ש, ובפרק הגוזל נמי משמע דבבלי"ש דוקא קתני לפי מה שפירשו שם מקצת המפרשים, ות"ק דר' נחמיה נמי אמאי מחייב הא יש בהן קום עשה דבני אהדורי נינהו שיוצא י"ש אלא ש"מ כשם שאינה יוצאה בדיינין כך אינה יוצאה בדרך תשובה, והיינו דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון וגרסי' נמי מה שופכי דמים לא ניתן להשבון אף מלוי רביות והא דאקשינן אי עשה תשובה מאי בעו גביה בדבר המסוים דוקא דלא לימרו מיכסי וקאי ברביתא והכי אקשינן מאי בעו גביה להדרינהו משום לזות שפתים ואי איהו לא חייש לכבודו בניה היכי חיישי.

ומיהו בתוספתא (ספ"ה) תנייא המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר וכו' ולא מקשי' מינה לר' יוחנן אלמא בדרך תשובה לכ"ע חייב להחזיר ואימא לא תניא בי ר' חייא ויש לפרש לעולם צריך להחזיר בבא לצאת י"ש וזהו שאמרו למורא ניתן כלומר שתחזיר מיראת שמים ולא להשבון בב"ד קס"ד דמאי מחזירין בב"ד שאלו בבא לצאת י"ש [אמאי] אין מקבלין מהם שהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו בדרך תשובה מקבלין מהם, וסוגיית פרק הגוזל בהפך מזה והא דאמר ת"ק שאינן בקום עשה מאחר שב"ד כופין אותו להחזיר ולא מחייבין כלל אין זה לאו שניתק לעשה:

מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. פרש"י ז"ל לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה וכו' לא מחוור צי דמקשה הוא דדחי לה לתנאי דר' יוחנן ואמר דר' יוחנן דלא כחד ועוד דא"ה ברייתא דקתני מחזירין אמאן תרמייה וי"ל דהכי פרושה לעולם אם גבו בני אהדורי נינהו ותקנו לאו דלא תקח ולא תתן לו ולא תהיה לו כנושה, ולא תקן לאו דלא תשימון עליו נשך דהא לא אפשר והכא בלאו דלא תשימון עליו נשך קא מיפלגי דר' נחמיה ור' אליעזר סברי אפשר בקריעת השטר הילכך פטורין שיש בהן קום עשה בשלא גבה כיון ששומא זו לא באה לידי גבוי פטור טליה בקריעה דדי שלא תבא לידי גבוי והאי דקאמר פוטרין את המלוה ואת הערב לאפוקי עדים דכיון שאין בידם לקרעו חייבין בלאו דלא תשימון דאלו לוה לא עבר עליה כדלקמן, ות"ק סבר כבר עבד שומא ואיתעבידא איסורא וא"א להחזירה.

וי"ל דה"פ דמעיקרא קס"ד דאי בני אהדורי נינהו פטורין דתקנו לאו שעברו עליו הילכך מדחייב ת"ק ש"מ דקסבר לאו בני אהדורי נינהו והשתא אמרינן דכ"ע בני אהדורי נינהו ואעפ"כ לא תקנו לאו שעברו עליו משום דהאי לאו לא ניתק לעשה הוא שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אע"פ שהחזיר ומלוה חייב כמו שחייב לוה דלאו משום ממון דמחייביה רחמנא אלא מפני שזה מעשה איסור בין החזיר בין לא החזיר, ומה שהזקיקתו תורה להחזיר מצוה באפי נפשה היא ולא לתקוני לאויה והכא בשלא גבו ובקרועי שטרא פליגי, וזהו פי' לפי' רש"י ז"ל ונכון הוא:

דף סב עמוד ב

הא דאקשי' וכי אין לו אמאי הוי וכו'. משום דקס"ד דמתניתין ודאי בשיצא השער ליין עסקינן דאי לא יצא השער אפי' רישא נמי משכחת לה דאסור, ועוד דהא קתני לה לקמן ואלומי אלים לקושיה:

אמר רבא מתני' בבא לחוב בדמיהן עסקינן. פרש"י ז"ל שלא נתן זה המוכר לזה הלוקח דמי החטין ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין וסוגייתו פשוטה ולא גריס לקמן מאי לקח לקח בהלואתו אבל קשה לנו מפני שמצינו מאי לקח בהלואתו בכל הנוסחאות ובפי' ר"ח ובהלכות רבינו ז"ל.

ויש שפי' כך בבא לחוב בדמיהן שהיה לו מלוה עליו ולקח בה חטי' בדינר זהב הכור וכן השער ויש לו חטים ואלו היה לו יין היה מותר אע"פ שמעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואם אין לו יין אסור הואיל ומעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואלו בא כיון שיש לו חטים וקנה אותם מותר להעמידם עכשו על היין אע"פ שאין לו שהוא כמעמיד חטיו על יינו של חברו שזה דרך מו"מ הוא ולא גזור רבנן ואותביה אביי אי לאו באיסרו בא לידו מאי אירי אין לו' אפילו יש לו אסור ואמאי קתני רישא בחטים מותר הואיל ומה לקח לקח בהלואתו וסיפא נמי היכי קתני ויין אין לו ואמסקנא אוקמא רבא כדקס"ד מעיקרא ובשלקח בהלואתו וקמשמע לן שמעמידין מלוה ע"ג פירו' שיש לו דהיינו חטים שלקח תחלה ואין מעמידין אותן חטים על פירות אחרים שאין לו ואלו בא באיסרו לידו ויש לו חטים מותר להעמידן על היין אע"פ שאין לו.

ואין לשון בא לחוב בדמיהן מחוור אלא י"ל דה"ק מתני' בשבא לחוב בדמי החטין וזקפן עליו במלוה עסקינן דמכיון דזקפן במלוה איתסר ליה להעמידן ע"ג פירות ואפילו יש לו ורבא דשרי ביש לו פירות לא בעי לאוקומה בזוקף דמי החטים אלא בשבא מתחלה במלוה ומאי לקח לקח בהלואתו וקתני רישא ביש לו מותר וסיפא באין לו אסור ובהכי ניחא ליה לרבא טפי מלאוקומה סיפא במלוה ורישא במעות ממש ומיהו הכל מודים מפירות לפירות מותר בשבא מתחילה באיסרו בידו ופוסק מפירות לפירות וזה הדרך יותר נכונה לדעתי בפי' השמועה כפי זו הסברא.

אבל הדעת נוטה לומר שזה לעולם אסור שעכשיו מלוה היא ולא קנה חטים כדי שנאמר שיעמידו אותם על יין כפירש רש"י אבל הוא דחקיה למימר מאי לקח לקח בהלואתו דאי באיסרו בא לידו מתחלה רישא פשיטא דמותר דהא קתני לה לקמן יצא השער אע"פ שאין לזה יש לזה ואי משום סיפא ליתני מי שהיה נושה בחבירו מנה וא"ל תן לי מעותי שאני לוקח בהם חטים וא"ל חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו יש לו מותר אין לו אסור וכ"ש במתני' שכבר הוקרו החטים שאסור להעמידן על יין שאין לו מדקתני לקח ש"מ הכי קתני לקח במעות מעות ממש הוא דשרי אבל במלוה אסור אע"פ שיש לו ואלו לר' אושעיא שרי ופריק מאי לקח לקח בהלואתו וקמ"ל רישא דמעמידין מלוה ע"ג פירות שיש לו וסיפא קמ"ל שאע"פ שנתייקרו החטים מעמידין אותן על פירות שיש לו ואין מעמידין על פירות שאין לו לא מלוה ולא חטים שאע"פ שהיו לו חטים ואם רצה ליטלם נוטל אין מעמידין אותם טל פירות שאין לו ואין זה כמחליף פירות בפירות מאחר שלא קנה אותם חטים ל"ש באיסרו בא לידו ול"ש קנאם במלוה אבל מצאתי לרבינו האיי בספ' המקח שהתיר בשלקח במעות כלשון האחר שכתבתי ולא כדברי רש"י וקבלת הגאון תכריע.

ומשמע לי שמעמידין מלוה על גב פירות והוא דיש לו ואע"פ שלא יצא השער והא דקתני ר' הושעיא כשער של עכשיו לומר שאע"פ שיצא השער אם אין לו אסור ואין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש שכיון שיצא השער מותר דאע"פ שאין לזה יש לזה והינו דאמרינן וש"מ והוא דיש לו, ונראה מדברי הרב ר' משה ז"ל שהוא סובר והוא דיש לו כדי שיפסק שלו ולא אמרינן בהא יש לו טיפה פוסק עליה כמה טיפין:

יש דברים שמותרין ואסור לעשותן מפני הערמת רבית. יש מפרשים דלאו אבק רבית הוא אלא הערמה בעלמא לכתחלה וב"ד גובין אותו אם עבר ועשה כן, ולא משמע לי מדאוקימנא למתני' בכה"ג וקרי ליה תרבית כלומר רבית דדבריהם אלמא אבק רבית הוא וכדפרש"י בגמרא מתניתין לעיל:

כנון דקאמר ליה הלויני ל' דינרין וכו'. הכי מפרש לה למתני' לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור שעמדו עליו בל' דינר כלומר שקבלם ממנו בהלואה בל' דינר אמר לו המלוה תן לי חטי כלומר דמי חטי ואמר לו דמי חטין שעשית' עלי בל' דינר אתן לך בהם יין ויין אין לו ואלו היה לו יין מותר דכיון דפיר' יהיב בשויו ופירא שקיל מיניה לא מחזי כרבית וקל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאין זה רבית אלא מפני הערמה.

ודחינן בגמרא האי פירוקא דאביי משוס דקתני וכן השער ואם השער בדינר זהב היאך העמידם עליו מתחל' בל' דינר הרי הוא רבית ואסור ואפילו לא חזר ולקתם ממנו ואם כשהוזלו אחר שלקחם ממנו בל' ועמדו בדינר זהב מותר הוא ואין כאן שום הערמה ואיסור.

וחזינן מקצת רבנן דבי רב דאמרי דאע"ג דאידחי ליה פירוקיה דאביי לומר דמתני' לא מתוקמא בהכי אבל מ"מ כך הלכה שאם לוה ממנו פירות בל' דינר וכן השער וחזר ומכרן לו בדינר זהב ונתן לו דינרו וזה נתן פירות בל' דינר על שער שבשוק פירא יהב ופירא שקיל ושרי. ומסתברא כותיהו משום דלאו רבית אלא משוס הערמה אסור ולקולא ואע"פ שאף בזו יש לחוש להערמה לא גזור בה רבנן ואנן לא פלגינן עליה באביי בלא ראיי, שכל המחמיר בזה עליו הראיה הילכך מעמידין אותם ל' דינר על פירות על שער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה ודוקא שלא התנו מתחילה ליתן לו בפחות שאם על דעת כן משך מתחלה הרי זו כמו רבית גמורה:

דף סג עמוד א

עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פרש"י ז"ל דכיון דזוזי יהב וזוזי שקיל מחזי כרבית וא"כ היכי אמרינן ש"מ מדר' הושעיא דאיתא לדר' ינאי והא בדר' הושעיא לאו זוזי שקיל רב נמי מודה בה והיכי אותבינן לה לרב מינה בסמוך.

לפי' פי' הר' שמואל ז"ל דמאי דמים פירות בדמי הפירות שלקח ובהלואתו מתחלה וכדר' הושעיא אבל מעות בין לרב בין לר' ינאי אסור דמחזי כרבית וגם זה אינו מההיא דגרסי' בפרק הגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא איקר כיתנא זבנוה מרותיה דכיתנא אתא לקמיה דרב א"ל מי איזיל אישקיל זוזאי א"ל אי כדמזבני ליה אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול ואמרי התם אמנה הוה ורב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ואם כדברי הר' שמואל ז"ל אפי' לר' ינאי נמי אסור, ומאי רב לטעמיה אלא בין לרב בין לר' ינאי אין חלוק בין מעות לפירות אחרים וכולם נקראים דמים ורב אסר בשניהם ור' ינאי התיר בשניהם:

אי בשמשך צריכה למימר. בדין הוא דליקשי אי בשמשך אפי' אין לו נמי דהא איסרו בידו אלא משום דלרב אקשי' ואיהו שני ליה בין הן לדמיהן דילמא שני ליה נמי בשעת הפיסוק בהכי והכי נמי משמע לקמן במאי דבעינן לפרושי, ונראה שיש לר"ש גירסא מוחלפת בזה:

אמר רבא רבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו. תמה הוא ולמה יהא אסור לת"ק כיון דקא מתנה לי' בפירוש אי לא הבאת לי גוף ופירות שלי במכר מעכשיו ואם תפדה אותה מידי בזמנך אנכה לך דמי הפירות בשומא ואפי' חשש אבק רבית אין כאן, ומה שפרש"י כשאכל בתורת רבית אבל אינו נכון שעל תנאי נכוי זה אכל משעה ראשונה, ובתוספו' של חכמי הצרפתים ז"ל מפרש שלא התנה לנכות אלא אם יפרע בזמנו כל מעותיו יחזיר לו וזה יותר משובש:

צד אחד ברבית מותר. ואי קשיא הרי סאה בסאה שאסור ואפי' לר' יהודה ושמא אינו רבית לא קשיא דהתם מאליהן הפירות מתיקרים ולא בידם הכא הרי בידו שאם ירצה לא יביא לו ואינו רבית וכן במה לי הן מה לי דמיהן אם ירצה יתן לו פירותיו:

דף סג עמוד ב

הא דאמרי' מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרי' ופוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו. כך פירושו: נותן אדם לחבירו כור חטים על שער שבשוק או בשויו ואע"פ שלא יצא השער לחטים ופוסק עמו לתת לו באותן חטים יין ואע"פ שאין לו יין דמה לי דמי חטים מה לי חטים עצמם כיון שיצא השער שלא תעלה עם דעתך לומר כי אמור רבנן פוסקים ה"מ בשנותן לו מעות שהוא יכול ליקח בהם פירות, אבל כאן שנתן לו חטים לא, א"נ משום דלא יצא השער לחטים אע"פ שהן שוין בכדי דמי היין שהוא שוה בשוק אימא אסור קמ"ל דכיון שיצא השער וזה נותן לו פירות כמי שנותן לו דמים דמו והיינו דאקשי' אין לו אסור ואע"פ שכבר נתחייב ליתן לו חטים אלמא פירות בפירות אסור ומפרקי' התם הלואה הכא זביני.

ורש"י ז"ל פירש מה לי דמיהן של מעות שהן הפירות מה לי הן עצמן, כיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא שלא תאמר טעמא מאי אמור רבנן יצא השער פוסקים משום דמסתמא לא יתייקרו עד שיפרע זה מה שלקח הלה ממנו ולא משכחת נה אלא באכלבאי וארבי דמשך תרעייהו קמ"ל דטעמא משום דכיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא הילכך אפילו על שער שבשוק פוסקין ומיהו על שוק של עיירות כיון דלא קביע כלל אין פוסקים דליכא למימר אי בעי זבין דאדאזיל ואתי איחלף ליה תרעא שאין אדם טורח ליקח מיד, זהו תורף פרש"יז"ל וגם נכון הוא:

אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. איכא דאמרי אתיא הא מילתא כי הא דאמרינן בפרק הספינה (ב"ב ע"ח ע"א) ואיבעית אימא כי אמרינן ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה מתנה היא וש"מ מהא דרב נחמן דהכי הילכתא וליתא למאי דמפרקינן התם מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח. ואיברא הכי הוא דקי"ל כי ההי' לישנ' דאמרי' ואיבעי' אימ' וקי"ל הילכת' כפירוק' בתר' וזה תלמו' ערוך בידינו מפי רבותינו הגאונים אלא מיהו זו אינה ראיה דהתם במק' וממכ' איכא למיתלא דילמא טעה אי נמי סבר יהיבנא לים טפי משום דצריך לי צמד השתא ותבענא ליה בדינא כעובדא דכיפי וורשכי אבל הכא ליכא למיתלא.

ומיהו קשיא לי כיון דאמרת דבכדי שאין הדעת טועה לא אמרי' ביטול מקח אלא מחילה הויא מאי האי דאמרינן פרק הזהב ועד כמה עד כדי דמיהן כלומר דלר' יהוד' אין להם ביטול מקח עד כדי דמיהן ולרבנן דאמרי יש להם אונאה משתו' ועד כדי דמיהן ביטול מקח והא בכדי שאין הדע' טועה היא וזו אינה קושיא כלל שי"ל לר' יהודה אין לו אונאה עד כדי דמיהן וביותר יש להם אונאה דלית ליה לר' יהודה מחיל' ולרבנן משתות עד כדי שהדע' טועה יש להם אונא' וב"מ אבל יתר מכאן הויא מחילה ומיהו ודאי אין אומרים בדברים אלו זו דומה לזו דאיכא אינשי דלא פקיעי ואיכא מילי דלא פקיעי בהו כלהו אינשי ואיכ' זימני נמי דלא פקיעי אינשי במידי כגון שהיו ביוקר ועכשו הוזלו וזה אינו יודע והכל לפי מראית עיני הדיינים הילכך אפי' בכדי דמיהן משכחת לה לרבנן ביטול כגון דאיכא למיתלי בטעותא והדבר ניתן לשיעורין ונמסר לחכמים:

דף סד עמוד א

הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא. פרש"י שיש בידך. ואקשי' רב שרביא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דאי תקפ' לא מקבל לה דתנא בפירקי' קרו' לשכר ורחוק להפסד רשט דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הם אצל זה וקרובי' לשכר רבית הוא.

ותימה הוא דהא היינו פוסקין על הפירות במקום שיש לו שאם נפסדים נפסדים למוכ' וכענין ששנו בתוספתא למה זה דומה לנותן מעות לחברו ליתן לו פירו' בגורן ונגנבו או אבדו חייב באחריותן אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו ומאי קא קשיא ליה לרב שרביא ונרא' דהא חביתא דחמרא איתא בעין וא"ל הילך ד' זוזי אהך חבית' ואי תקפ' ברשותך ותחזי' לי מעותי ואי יקירא ה"ל נוטל שכר מעותיו וא"ל אביי כיון דקא מקבל עליה זילא לא רחוק להפס' הוא דהא אפשר דפסיד וזו גי' הגאון בס' המקח ובנוסחי כתי' יוקר' וזילא וה"ק ליה כיון דמקבל עליה יוקר' וזילי זביני נינהו ולא הלואה ושרי ולשון קרוב לזה ולזה לאו דוקא אלא לומר לך כיון שאם הוזלה מפסיד והוא מקבל עליו הכל אין זה שכר מעותיו, ונכון הוא.

ואחרים פי' כגון דיהב ליה זוזי אחביתא דחמרא ע"מ ליתנה לו מכאן ועד י"ב חדש וא"ל אי תקפה לאחר שתבא לידי עד שאמכרנה בחנות מהדרנה לה ניהליך ואפי' בקנקנים דלוקח ושהה טובא ומטא יומא דשוקא ולא זבנה ושני בברזא אפ"ה מקבל עליה מוכר אחריות החומץ וא"ל רב שרביא האי קרוב לשכ' ורחו' להפסד הוא כלו' מפני הקדמת המעות מקבל עליו אחריו' המקח לאחר שבא ליד לוקח ועסק אסור הוה ולישנ' בעלמא נקט וא"ל אביי כיון דמקבל עליה זיל' לאו רחוק להפס' הוא ואי מקבל עלי' אחריו' החומץ אוזולי במו"מ הוא ושרי:

דף סד עמוד ב

הלוהו ודר בחצרו. פי' והוא דר בחצרו, אבל אם כבר דר בה אינו צריך להעלות לו שכר דמאי שקל מיניה ומאי חסרה ואפי' בא לצאת י"ש פטור כך נ"ל, והכי משמע מדאמרי' מחזי כרבית אלמא לאו אבק רבית הוא אלא מחזי בעלמא דאי אבק רבית הוא כיון דבסתם אכיל בא לצאת י"ש חייב, ומיהו לדעתו של נותן אבק רבית אינו חוזר כלל ואפי' בא לצאת י"ש וכדפרש"י לעיל וזה אין צריך לפנים דאבק רבית אינו חוזר כלל ורב יוסף דאוקמה ליה לרבא בריה הדרי ביה ולא אמר דמנכה ליה מחוביה בכדי מאי דאשתמש בהו משום דלא עביד למיגר ואחר שנשתמש בהם פטור ש"מ אף זה פטור והלויני ודור בחצרי דקאמר בלישנא בתרא נמי בחצר דלא קימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כלישנא [קמא] קאמר וכדקאמר בהדיא אע"פ שאמרו וההיא ליתא אלא בדלא קימא לאגרא והינו דאתא לאשמועינן ואף בהלויני מסתבר דלא צריך להעלות לו שכר בדיעבד דלאו מידי שקיל מיניה.

וכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות דבהלויני ודור בחצרי מפקי' מיניה אגרא דרבית קציצה היא ועיקר אבל הוי יודע דלאו כי ההוא דבגמ' קאמר אלא דוקא בחצר דקימא לאגרא הוא דמפקי' מיניה אבל אי לא קימא לאגרא פטור דלאו מידי חסריה וכן צריך בירור דהלויני ודור לא מיעט אלא הלוהו ודר אבל אמר לו כל זמן שמעותיך אצלי דור בחצרי בשכרן אע"פ שכבר הלוהו מכמה ימים הרי זו רבית קצוצה, וכן הדין בכל מרויח זמן הלואה לשם רבית, ולא נתכונו אצלי דברי הר' משה הספרדי ז"ל שאמר הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבעו חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנא' לא תתן לו בנשך.

תו כתב הרב ז"ל אבל הלוהו ודר בחצרו אבק רבית הוא דלאו אדעתא דהכי אוזפיה, פי' לפירושו ולאו אדעתא דרבית קא מרווח ליה שלא קצץ והוי יודע דה"מ בשהלוהו ודר בחצרו מדעתו אבל דר בו שלא מדעתו והוא חצר דקימא לאגרא חייב ומפקי' מיניה אטו מפני שהלוהו פטור וזה לא נתן ליכתב, אבל מפני שראיתי לרב אפרים ז"ל שכתב ואם חצר דקימא לאגרא הוא דחסריה ממונא כיון דבעלמא בלא הלוהו חייב להעלות לו שכר ק"ו היכא שהלוהו דאיכא איסורא דמחייב ומסלקי ניה בלא זוזי וזה הלשון אינו נכון דבעלמא כה"ג פטור דאנן בשדר בה מדעתו קאמרי' דבלא דעתו מפקינן מיניה ואפי' פרטיה.

תו כתב רבינו הגדול ז"ל אפי' קא תבע לוה באגר ביתיה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שעור אגר ביתיה דבכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, והר' אפרים תלמידו ז"ל חלק ואמר דלא אמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא גבי משכנתא דשכונה גביה ורבים הכריעו כדבריו מפני שמצינו בירושלמי חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתי' אמר ליה הב לי אגר ביתי א"ל הב לי דינראי אתא עובדא קומי ר' אבא בר ביזנא ומר וקים ליה מאי דהוה חמי למשרייה.

וזו ההכרעה אינה מכרעת שיש לפרשה כגון דהלוהו ואח"כ אמר לו אדור בחצרך וא"ל דור בחצרי לא אמר לא בחנם ולא בשכר ולבסוף תבעו ליתן לו שכר ביתו וא"ל אף אתה תן לי מעותי כלו' בשכר מעותי שהיו בטלות אצלך דרתי בה ולא אעלה לך שכר ודן ר' אבא דמנכה לי' שכר ביתו הואיל ולא התנה עמו בפי' שידור בה בחנ' ולישנ' דייק' הכי דקא"ל הב לי אגר ביתי ואלו התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם אם תבעו אח"כ מפני איסור רבית הוה לן למימר תבעיה באגר ביתיה ולא הוה ליה למימ' הב לי אגר ביתי והלה נמי הל"ל מחלת לי ולא הל"ל הב לי דינראי ובר מן דין מאן לימא לן דר' אבא לאו כמר ברי' דרב יוסף משמי' דרבא ס"ל דאמר כל סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מניה הוא דילמא הכי ס"ל ואנן אליבא דרב אשי קאמרי' דהלכתא כותיה. וזה הירושלמי כתוב היה מתחלה בנסח ראשון שבהלכות וחזר רבי' ומחקו ואין דברי הרב רבי' אפרים קרובים אל הדעת שהמלוה את חברו מנה אם נתן לו לוה כלום במתנה סתם אינו בדין שנחשב לו להלואתו ולא דמי כלל למשכנתא דהוי הלויני ואכול פירו' כל זמן שמעותיך אצלי וכ"ש חצר דלא קיימא לאגרא בין דדר בה מנפשיה בין מדעתו דלוה סתם.

ואיכא דמותבי אשמעתין היכי תנן ולא ישכור ממנו בפחות והא רבינא אכל משכנתא בנכיתא, ורש"י ז"ל פי' במשכונת שדות דההיא אכיל בנכיתא משום דזימנין שאינן עושין פירות שהכרמים והשדות לוקין ולפיכך בלא נכיתא יש אומרים הוא אבק רבית ובנכית' שרייא. אבל בתים שאינן מצוין ליפול נראה מדבריו דכ"ע סברי דבלא נכיתא רבית קצוצה ובנכיתא נמי אסור ואפי' לשכור ממנו בפחות והינו מתני' וכך כתב מכאן יש לי ללמוד שאסור ללות על בית ולדור בו בנכיתא מדתנן ולא ישכור ממנו בפחות ולא דמי למשכונה של כרם דהתם זימנין דלא שקיל בה מידי ואפ"ה מנכה ליה והו"ל כקונה פירות בנכיתא על הספק אבל בית תמיד נהנה ואין כאן ספק וכך כתב בפירושיו בשנים ושלשה מקומות. ובעל הלכו' נמי כתב ומאן דמוזיף זוזי לחבריה ושקיל מיניה ביתא במשכנתא ויהיב ליה אגר ביתא בפחות אסור דתנן המלוה את חברו לא ידור בחצרו וכו', וזה נראה כדברי רש"י ז"ל אף על פי שהוא אמר במקום אחר ואי מנכה ליה שרי אפשר דשיעור אגריה כולה קאמר אף על פי שזה לא הוצרך ליכתב.

וי"מ ולא ישכור ממנו בפחות שלא יאמר לו דור בחצרי במחצית שכר, ולאו מילתא היא דהא פשיטא ועוד דא"כ הוה ליה למיתני ולא יאמר לו דור בה בפחות ותניא בתוספתא היה חייב לו מעות והשכיר לו בית מדינר לחדש והיה יפה סלע בחדש אסור.

והתירוץ הנכון דמשכנתא כיון דמפיק דמי עלה כזביני דמיא שהרי מעותיו על אותה משכונא הם ובין עושה פירות ובין אינה עושה מנכה לו וכל חובו כלה באותו נכיתא דמי למה ששדי עושה מכור לך דמותר אבל בהלוהו ודר בחצרו הקרן שלו קיים בחובו והוא משכיר לו חצרו בפחות ופור' מכיסו ואין מעותיו כלין כאן.

וי"מ הטעם משו' דמשכנתא שכונה גביה וגופא של קרקע קנוי לו כזביני משא"כ בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ואינו נכון והרב אב בית דין כתב כך ותירצה הגאון רבי יצחק בתשובותיו בחוב שקדם שהמשכינה אסורה בחוב שקדם כדתנן ולא ישכור ממנו בפחות דנהי כדאמר ליה בשעת מתן מעות הריני אוכל פירות קרקע זו בנכיתת פשוט מאלו המעות בכל שנה ה"ל לוקח ואוזולי אוזיל נביה אבל בחוב שקדם אף על גב דקא מנכה ליה מ"מ לא יהיב ליה מידי במאי קני להו להנך פירי ואף על גב דקמנכה ליה מיחזי כרבית.

ותמה אני בזה הטעם אם אמרו רבי' הגדול, דכיון דממשכן ליה שדהו באותה מלוה ואמר לו לך חזק וקנה מי לא קנה וכי אין זה דרך מקח וממכר והלא הקרקע נקנה בשטר וחזקה ושכירות קרקע נמי נקנה בשטר ובחזקה והיכי מיחזי טפי כרבית אדרבה כל בשעת הלואה מיחזי טפי כרבי', ואני לא מצאתי דבר זה מפורש בתשובותיו.

וזה נוסח תשובת רבי' הגדול ושתי תשובת השיב בענין זה, והילך המפורשת יותר: שאלת לענין משכונ' שלא התנו ביניהם שכל זמן שתמשך משכונ' זו וכו' כיון שנשלם זמן אותו שטר משכונה אסור לאותו שהיא ממושכנ' כידו שיאכל מפירותיה כלום משו' שכשנשלם הזמן נעשו המעו' אצל הלוה בתורת הלואה ובה אמרו המלוה את חברו לא ידו' בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחו' מפני שהוא אבק רבית שהמלוה אם קדמה לזמן המשכונ' נעשה כאגר נטר לי והוא אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ואיני רוא' בכאן אותו תירוץ שאמרו בשמו.

ודבריו ברורים שאמר שכיון שנשלם זמן המשכונה ואינה ממושכנת לו אצלו עוד אסור לאכול פירותיה ואפי' בנכיתא, שעל זה שנינו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחו' מפני שהוא א"ר כיון שאין זו משכונ' אלא הלואה בעלמא וא"ת בלא שכירות למה אינו רבית קצוצה כיון שקדמה המלוה למשכונה או לשכירות ולאו אדעתא דהכי אוזפיה אינו רבית קצוצה אלא שנעשה כאגר נטר לי ואינו יוצא בדיינים ואלו אמר הלויני ודור בחצרי חנם בין בתורת משכונ' בין בשכירות רבית קצוצ' היא ויוצאה בדיינים זהו פשט דבריו ופירושן ולמדנו התירו' הראשון שכתבנו וכן דעתו באמת:

דף סה עמוד א

ארבעה מפקי' מיניה. פירות או זוזא אם ירצה אחד מהם שהמקח קיים, ורבא אמר חמשא או זוזא וחומש זוזא, תדע דגבי גלימא טעמא מאי אמר רבא גלימא מפקי' מיניה משום דאמרי אינשי מיכסי וקאי בגלימא דרביתא והאי טעמא ליתיה אלא בדבר המסוים אבל בדבר שאינו מסוים נתקיים המקח וכדאמרינן סברת וקיבלת והאי דלא אמרי' דמהדר ליה זוזא בלחוד משום דא"כ הא מתהני ברביתא והוא צריך לעשות השבה מעלייתא לפיכך מהדר או זוזא וגריווא או חמשא אבל המקח קיים הוא.

וכן הדין בפוסק על הפירות שנותן לו בכדי שטר של התר ואין אחד מהם יכול לומר הואיל ויש רבית באותו פוסק שפסקנו בטל הוא לגמרי אלא הפסק קיים אם קנו ממנו בדרך מדרכי ההקנאה ומה שיש בו רבית אין מוציאין מידו של מוכר וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובותיו דהיכא דאית ביה איסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר לי לא בטלה זביני אלא קיימין בין על לוקח בין על מוכר אלא שאמר במקום אחר במי שנתן לחבירו מעות פחות משער שבשוק ואמר הלוה שהפסק בטל הואיל ונכנס בו רבית, והשיב הגאון עיקר הדין דלא קנסינן היתירא אטו איסורא כרבנן אבל כאן דלקבולי עליה מי שפרע הוא ולא למיקנא ממש כיון שעיקר דבריו רבית היו אע"פ שחזר בו מן העיקר לא מקבל עליה מי שפרע:

שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ואע"ג דאמרי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לא שיהא משתלמת אלא לבסוף, ומיהו בסוף איגלי מילתא דישנה מתחלה ושמעינן מינה שאף במכר אם מכר לו שדהו לגורן בי"ב מנה והחזיק רשאי לומר לו תן לי מיד באלף זוז שהרי אין מכר זה משתלם אלא לבסוף דומיא דשכירות, וכך מפורש בתוספתא (ו, ד), וכן כתב בספר המקח לרבינו הגאון ז"ל:

אמר רב נחמן טרשא שרי. פרש"י ז"ל למכור סחורה בהמתנת מעות ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי הוא בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני והיינו התם קיץ ליה הכא לא קיץ לי'.

ורבי' חננאל ז"ל פי' נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפרעו בדמים באייר כשער של אייר שהוא ביוקר ופירש לא קיץ ליה אלא אמר ליה תן לי כמו ששוין פירותי כעת שתפרעני דמיהן ולא קץ כמה אלא בין יוקר בין זול ג"כ כתב ר"י אלברגלוני ז"ל וטרש' דרב פפא כולם ז"ל מפרשים דהכי הוא שנותן לו כשער של אייר בין יוקר בין זול ואמרי' עלה זיל בתר דעתא דידהו ומדאקשי' עליה ממתני' דקתני אם מעכשו אתה נותן לי וכו' משמע כפשטה לדברי הגאוני' דהא דר"נ נמי בדא"ל אם מעכשו אתה נותן לי כשער של עכשו ומשמע דאי א"ל סתם באייר תתן לי כשער של אייר מותר משום דא"ל חטי הוא דקדחו באכלבאי והכא זביני הוא ושרי וטרשא דרב פפא נמי הכי הוה שהיה אומ' להם אם מעכשו כשער של עכשו ואם לאייר כשער של אייר שהוא שער היוקר והיינו דקאמר אנא הוא דקא עבידנא מילת' גבי לוקח כלומ' כשאני נותן כשער של עכשו מעכשו ולית הילכתא כרב פפא ולא כר"נ כדעת רבינו הגדול.

ורש"י ז"ל מפרש בי רב פפא שהיה אומר סתם לניסן כשער של ניסן שהוא ביוקר לשכר ואעפ"כ אסור וזו קשה לדברי רש"י ז"ל שפי' דר"נ בשקצץ לגורן בכך וכך שזה אע"פ שלא א"ל אם מעכשו בפחות אסור כדתניא במוליך חבילה ממקום למקום לקמן ועוד דהא ודאי אגר נטר לי הוא ואסו' אע"פ שלא פי' כדאשכחן בפוס' על הפירו' ואע"ג דמתני' קתני אם מעכשו קרקע שאני שאם לא א"ל מעכשו מותר דלא מחזי כאגר נטר לי שאין לו שער ואין דמיו קצובין ואחרים אמרו דאיידי דתנא רישא אם מעכשו תנא סיפא אם מעכשו.

ומצאתי שנוי בתוספ' (ספ"ד) א"ל הלויני כור א' של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשו זו קשה לדברי ר"ש ולמי שפוסק שאין הלכה כר"נ במוכר סתם לאייר כשער של אייר ושמא כשאינו קוצץ לו זמן שהוא שעת היוקר ברוב השנים אלא אומר סתם כשער שאתה מוכר בו מותר שאין זה רבית שמא ימכור עכשו קודם היוקר ודרך מקח הוא.

ושוב מצאתי בירוש' (ה, ו) ר' חייא רובא ה"ל כיתאן אתון חמרייא למיזבן ליה מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפורי' אמרו ליה זבניה לן כמה דאת עתיד למזבנתי בפוריא אתא ושאיל לר' וא"ל אסור נפק וקבע מתנית' ותני כן היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות לגורן א"ל עשה עלי כשער הנמכר בשוק ואני נותן לך מכאן ועד י"ב חדש הרי זו רבית שלא כאיסרו בא אמר רב מודה ר' חייא רובא חביבא דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שרי אגרא מן כבר וקנה מן בתר כן שרי קנה מן כבר ואגרא מן בתר כן אסור, ע"כ בירוש'.

ולא ידעתי היאך הביאו ראיה מן הבריתא דקתני היה חייב לו מעות וכו' לטרשא דכיתנא דאסר ליה לר' חייא ומה ענין לה עד שמצאתי בתוס' דתניא התם היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות וכו' וקתני סיפ' א"ל הלוני כור א' של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשו למדתי שהוא טעות הסופרים ואסור גרסי' בתוס' ומזו הביא ראיה בירוש' שר' חייא קבעה לאיסור טרשא זו במתני' דידיה ופי' מה שאמר רב מודה ר' חיי' דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שלקח ממנו פירו' שהם כבר ברשות מוכר ואוזיל גביה שרי וכן אם הוזיל אצלו והקדי' לו מעות ואינו מושך הפירות לקנותן עד לאחר זמן נמי מותר ליקח ממנו פירות כשער שיצא דהיינו פוסק כשער הגבוה אבל מושך פירות מיד וממתין המעו' והוא נותן לו הריוח בסוף כגון טרשא דכיתנא אסור זהו פירו' מסוגיא הזו הירושלמית ואע"פ שיש סמך בזה לדברינו כיון שלא הקשו בגמ' מן הבריתא הזו לרב נחמן דשרי טרשא ליכא למסמך עלה ולא מותבי אנן מברית' דלא מותבי מינ' בגמ' כלל.

והוי יודע שלדברי רש"י לא התיר ר"נ לומר לזמן פ' בכך וכך אלא בששער אותו זמן הוא ביוקר והתנאי שהוא מתנה עמו הוא השער של אותו זמן ברוב השני' ונפיכך לא מחזי כאגר נטר לי.

וכתבתי זה מפני ששמעתי אומרי' שהלכ' כר"נ כפי הפי' שפרש"י ודרב פפא בדקץ ליה ואמר אם מעכשו ואין הלכה כמותו וע"כ נהגו ליתן פירות בכפלי וכפלי' כפלי' מכדי' דמיהן לזמן ואומרי' דכיון דלא פסק אם מעכשו שרי ודבר זה איסור גמור לדברי כולם כיון שלא פסק עמו בכעין השער שיצא ומדרב פפא תלמוד דקאמר שיכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אלמא בעין אותו השער הוא מתנה ומתניתין דקתני ואם לגורן בי"ב מנה אסור מפני שאמר אם מעכשו ואם לא אמר אם מעכשו מותר משום דבגורן יקר' ושויא י"ב מנה ברוב השני' כדאמרי' בפרק קמא דב"ק דבניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זילי.

ולשון טרשא מצינו לו חבר בילמדנו בסוף אם בחקותי: א"ר לוי מהולתך טרש' אקיש עלה ופי' רב נתן בעל הערוך הנפה נתחרשה ואין הקמח יורד אקיש עלה והו' מלשון ישמעאל שקורין לחר' אטרוש וכאן נמי פי' טרשא רבית חרש שאינו נשמע מפני שלא פסק ואמר לגרן בכך וכך אלא אמר באותו השער ואומר שמא לא ייקר השער והוא רבית שלעולם מתייקר ואינו נשמע בפי' אם הוא רבית:

דף סה עמוד ב

לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור. לא תיסוק אדעתיך דקני אם לאו משום איסורא דרבית דהא אמרי' בע"ז (ע"ב ע"א) ההוא דא"ל לחבריה אי מזבינא לה להאי ארעא לדידך מזבנא ליה במאה זוזי, אזל וזבנא לאינשי אחרינא במאה ועשרין [ואמר ר' יעקב זוזי אנסוהו משום דאי לאו דיהיב ליה מאה עשרין] לא הוה מזבין לה, והלכה כרב יעקב ואע"ג דא"ל מעיקרא קני מעכשיו וקנו מיני' כדאוקמה רבינו הגדול ז"ל בפרק בית כור אלא אסור למוכרה לו בדמים הללו קאמרי' דאע"פ שלא קנה מעכשיו אם מכרה לו בדמים הללו שהתנה עמו יש בו משום רבית וסיפא דא"ל מדעתי כיון שהוא קנוי לו מעכשיו ואם אין רצונו של לוקח להחזיר אינו מחזיר כשמחזירה לו הרי הוא מוכרה לו עכשיו ומיהו משכחת לה דקני ממש כגון דזבנה לאינש אחרינא בדמים הללו שקצץ לו זה כיון דליכא למימר זוזי אנסוה קנה קמא ואעפ"כ במקום הלואה יש בו משום רבית ואסור לעשות כן:

דף סו עמוד א

אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. איכא למידק הכא דמשמע דרב הונא סבר אסמכתא קניא ובפ' ד' נדרים אמרי' גבי ההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אלמא לרב הונא לא תניא ואיכא למימר דילמא רב הונא נמי הדר ביה כדהדר ביה רב נחמן בשמעתין ובפ' גט פשוט נמי א"ר נחמן הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא והתם בנדרים אמר אין הלכה כר' יוסי וההיא בתר דהדר ביה דמניומי אהדריה, וא"ל משמיה דרבה בר אבוה דהלכה [דאסמכתא לא קניא], והיינו דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא קניא אלמא מעיקרא לא היה סבור שאמרו רבותינו כך.

ור"ת ז"ל פירש בעלמא לדברי הכל לא קניא והכא במאי קא מיפלגי מר סבר כיון דקא מתפיס ליה לשדהו בשעת מתן מעות לאו אסמכתא הוא ודמי למעכשיו אבל שלא בשעת מתן מעות קנה כנגד מעותיו וסבירא ליה דליכא למימר אסמכתא אלא על מה שהוא יותר מכדי מעותיו מדגזים ורב נחמן הוה סבי' ליה דאפי' שלא בשעת מתן מעות כיון שהוא מוחזק קנה דכמאן דא"ל מעכשיו דמי והדר ביה רב נחמן:

ולמניומי קשי' מתני'. פרש"י דהא נמי אסמכת' היא הבטח' בעלמ' לסמוך שאם לא ימל' את דבריו יתן לו שדה שוה מאתים במנה אקשית' לפרושי הכי מאי דאמרינן בגמ' פ' המקבל התם לא קאמר מילת' יתירת' אלמא כל היכ' דליכא מילת' יתירת' לאו אסמכת' היא וקשי' לי הא דאמרינן לקמן בסמוך ואי אמר ליה קני לגוביינ' מי קני אסמכת' היא ופרש"י אפותיקי הוי למיגב' מיניה כנגד מעותיו ואפ"ה אמרי' עלה דאסמכת' היא וכן נמי קשי' הא דאמרינן גבי מהאי חמר' משמע כנגד מעותיו והוי אסמכת' ורש"י ז"ל נזהר בזה ופי' שפסק לו דמים ולבסוף אייקר שהרי אמרו לווין על שער שבשוק ומפרש רש"י ז"ל לווין מעות ע"מ שאם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני טול פירות כשער של עכשו וכן הוא יכול לפרש האי דאמרי' אפותיקי הוי' למיגבי מיניה שיעור זוזיה כדשויא בשעת מתן מעות והוא שער הזול מ"ה קשי' לן דאפי' אמר קני לגוביינ' כדשויה השת' והוקרה לא קני ועדיין אין דעתי נוחה דכיון דבשעת התנאי אינה שוה יותר אין זו אסמכתא אע"פ שהוקרה כשתמצי לומר שאין אסמכת' אם לא הוקרה.

לפיכך נר' דכל האומר אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני הרי שדי מכורה לך בשיווייה שלא קנה לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו ואפי' ביתר מכדי דמיהן כדאמרי לענין אונא' אבל בלוקח מבע"ה אין לו אונאה והאי דקא בעי התם מילת' יתיר' לענין שלומי זוזי הוא שאם לא אמר מילת' יתירת' משלם דדינ' הוא דפושע ישלם היזק שלו אבל זבוני נכסיה אפי' ביות' מכדי דמיהן אסמכת' היא והיינו דקס"ד דרב פפא דחמר' כיון דלזבוני קאי כזוזי דמי דלאו אסמכת' היא שהו' רוצה למוכרו ואפ"ה אסקי' דלא קני דהא קחזינן דמתנה עליה ולא בעי לזבוניה:

דף סו עמוד ב

והא דאמרי' אי קפיד אדמי ודאי קנה. ה"פ: אי קפיד ואמר בכך וכך אני ממשכן אותה כך היא שוה ודאי קנה ואי לא קפיד אלא בפחות משוויה הוא ממשכן אותה לא קני ולא שוויה ממש אלא הואיל ורואין אותו שם אותה שדה ומקפיד בדמיה ודאי קנה דדעת' לשקועה, וכן אי קפיד אארעא לומר שדה פלונית אני ממשכן ולא שדה פלונית קני שאם סומך לקיים תנאו מאי נפק' ליה מינה:

מאי אפותיקי דקאמר רב פפא דאמר לו א יהא לך פרעון. לומ' שאם משכן לו שדהו ואמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלך ולא הבי' לו אע"פ שלא קנה ולכשיבי' לו מעותיו חוזרת לו אם בא לסלקו בשומ' אינו מסלקו אלא בקרקע' זו שעל קרקע זו הוציא מעותיו ולא יהיה לו פרעון בשומ' אלא ממנו כדין אפותיקי מפורש שאינו מגבה לו משא' נכסים ומיהו אם רצה לפרוע לו מעות מסלקו שכן הדין בכל אפותיקי שבעולם, ולא פרש"י כן.

ורבינו הגדול ז"ל לא כתב בהלכות הא דרב פפא משום דבתר כל שקלא וטריא אסיקנא כל דאי לא קני, ורב פפא גופיה סבר לקמן גבי חמרא דקני ואמרי' עלה כל דא, לא קני וכללא הוא לכל, וכן דעת ר"ח ז"ל, ומי שחולק בזה אין שומעין לו:

אמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מיניה דמחילה בטעות שמה מחילה. ממנה למד ר"ת ז"ל דמאן דמזבין שטרא לחבריה באפי סהדי אע"פ שאין אותיו' נקנות אלא בכתיבה ומסירה אי אפיק ממונא מהאיך וגבי ליה לא מצי מוכר למהדר ביה ולמתבט לחד מינייהו דמחילה בטעות היא ושמה מחילה, ומ"מ כל אימת דלא אפיק מצי למיהדר ביה ומסתברא אפי' אגבה ליה לוה ללוקח ארעא בשומא לא הדרא דהא מחיל מלוה חובו ללוה ודמי לפירי דאסמכתא היכא דליכא משום רבית:

הכא הלואה. פרש"י ו"ל ומחזי כרבית שמתחלה בהלואה באו לה וכרבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בהלואה ולקמן בסמוך נמי כי אמרי' במשכנתא דאבק רבית הוא פירש דפליגא דרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרא פירי.

ואחרים פירשו דהכא כיון דזביני נינהו ותרווייהו סברי דקניא אסמכתיהו ולא סמכא דעתיהו דתהדר לאו רבית קצוצה הוא אלא אבק רבית והא דאמר הדרי פירי משום דאע"ג דבעלמא היכא דליכא איסורא כלל מחילה בטעות מחילה הוא היכא דאיכא איסורא לא דאנן סהדי דאניס כיון דאיכא איסורא ולא ניחא ליה אלא דליביה אנסיה אבל בעלמא ניחא ליה למיקם בדבוריה וכמחילה מדעת דמיא, ולקמן ליכא טעות דהא סמכא דעתיה דאי אית ליה זוזי מהדרא לה ניהליה ולדעת מחל כעין משכנתא, וזה הפי' יותר נכון:

דף סז עמוד א

עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות, בזביני וכ"ש במשכנתא ואלמא משכנתא בלא נכיתא רבית קצוצה היא לרבינא וק"ל כוותיה והפורש ממנו כפורש מחיים.

ואי קשיא הא דאמרי' בריש פירקין (בבא מציעא ס״ב ע״א) א״ל רבינא לרב והא משכנתא בלא נכיתא וכו' ובדיננו אין מחזירין ההיא בדלא מסלקי ודומיא דדינהם פריך והם בכל מקום אין מסלקין הם ובתורת זביני אתו לכל משכנתא והילכך כיון דלא מסלקי הוה ליה כזבינא הואיל ולא מצו לסלוקי כל אימת דבעי אלא עד משלם זמניה והוה ליה כמוכרה מעכשיו וחוזר ולוקחה ממנו לאחר זמן דהא מקניא ליה קנין הגוף לענין בכורה ושביעית וכי אמר מסתליקנא צריך למיקנא מיניה כמוכר.

וכן דעת כל המפרשים בזה שאפילו בלא נכיתא כלל קיל איסורא באתרא דלא מסלקי עד שרש״י ז״ל אומר שהיא מותרת בלא נכיתא כלל למר בריה דרב יוסף ואע״פ שאין זה מחוור מיהו ודאי קליש איסורא והכי מוכחא שמעתא הילכך לא הויא אלא אבק רבית אבל בנכיתא בין באתרא דמסלקי בין דלא מסלקי לרבינא שרי ואיהו גופיה אכיל וזהו דעת רבינו הגדול ז״ל והכי משמע דבאתרא דמסלקי נמי הוה אכיל דהא סתמא איתמר ואאתרא דמסלקי נמי קאי בגמרא וגמר לה נמי משדה אחוזה לומר דדרך מקח בהכי.

וקאמר רבינו ז״ל דלא קיי״ל כרבינא דרב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי וקיי״ל כרבים ואם נפשך לומר לאו מיפלג פליגי ואחמורי היא דמחמירי אנפשייהו הרי אמרו ומאן דאסר התם לאו הלואה הכא הלואה אלמא מיסר נמי אסרי, ותו דרב אחא ורפרם דפליגי בקיצותא תרויהו אסרי בהדיא למיכל בנכיתא לחודא וקיי״ל כוותיהו:

האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי וכו'. מוקי לה רבינו הגדול בנכיתא ואינו במשמע, ועוד דלנרסת הספרים בנכיתא מותרת היא למר בריה דרב יוסף אלא י"ל דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבה אמרה ורבה לטעמיה וקמ"ל כשמעתיה דאפילו באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקי' מיניה ורב אשי לא אוד ליה בהא אלא קאמר השתא דאמרת לומר לך דכל משכנתא דבטפי לא מפקי' בשיעור זוזי לא מסלקי' הילכך בנכיתא א"נ באתרא דלא מסלקי ומטא זימנא לא מסלקי בלא זוזי ואפשר שזו היא כונתו של רבינו דמשכנתא דרב אשי בלחוד מוקי בנכיתא וא"נ סבר רב אשי כרבה הלכתא כרבינא הוא בתרא.

וה"ג במקצת נוסחי עתיקי: ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה האי משכנתא באתרא (דמסלקי) [דלא מסלקי] לא ניכול אלא בנכיתא, וצורבא מרבנן אפי' בנכיתא לא ניכול אבל באתרא דמסלקי לא אכיל בנכיתא, ולנוסחי דכתיב בהו באתרא דמסלקי דאלמא בנכיתא אכיל סבירא ליה כרבינא אלא דאחמור טפי ואמר דצורבא מרבנן לא ניכול, והכי מסתברא כנוסחי דכתיב דלא מסלקי מדלא אשכחן ליה צד היתר לצורבא מרבנן אלא במשכנתא דסורא ואי איתנהו להנהו נוסחי דגרסי באתרא דמסלקי הא מצי אכיל אי מתנה בהדיא דלא מסלק ליה ובנכיתא תדע שהרי אמרו אלא במאי וכו' ניכול בקיצותא וקס"ד קיצותא דאמר לו חמש שנין אכילנא בלא נכיתא מכאן ואילך שימנא לך כולהו פירי ומשמע דלא שריא א לא באתרא דלא מסלקי דאלו באתרא דמסלקי מאי מתנה ליה מאי דשיים ליה מחמש שנין ואילך אלו אית ליה זוזי בגו חמש לאו סלוקי מסלק ליה מיניה אשתכח דכי אכיל בגו חמש בלא נכייתא כלל אכל דכיון דמצי מסלק ליה אע"ג דלא סלקיה חמש שנין אכל בלא נכיתא אלא ודאי כי שרינן מאן דשרי קיצותא באתרא דלא מסלקי שרא דכיון דלא מצי מסלק ליה ושיים ליה כולהו פירי מכאן ואילך כמאן דמנכה ליה פלגא דמי אלא מר אכיל חמש קמייתא ומר אכיל חמש בתרייתא וכן ללישנא בתרא דמפרשי קיצותא עד חמש שנין בנכיתא בנכיתא וכו' כיון דבנכיתא לחודה אסור ליכא למשריה אלא באתרא דלא מסלקי, ואפי' הכי איכא מ"ד אסירא.

ואפשר דאפילו מאן דגריס באתרא דמסלקי ה"ה לאתרא דלא מסלקי דלא ניכול אלא בנכיתא וצורבא מרבנן אפילו בנכיתא לא ניכול אלא להכי נקט אתרא (דלא מסלקי) [דמסלקי] לאשמועינן דבנכיתא מיהא אכיל כרבינא ולא קיי"ל כויתיה אלא כמאן דאסר אפי' בקיצותא דהוא אתרא דלא מסלקי וכדפרישית מדשקלינן וטרינן בגמרא אליביה ומדאמרי' נמי סתמא רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכיתא ולא מסימי' באתרא דמסלקי משמע דליכא דוכתא דשריא, הילכך ליכא משכנתא דשריא אלא משכנתא דסורא דמאן דאסר לכ"ע אסר ולא לצורבא מרבנן בלחוד, וליתה לדמר בריה דרב יוסף ואיהו נמי מיחש חאיש לה ואמר צורבא מרבנן לא ניכול ולעולם יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים ולפי' השמיט רבינו הגדול ז"ל הכל [וכתב] ואלא במאי ניכול במשכנתא דסורא.

ומדברי ר"ח ז"ל קיצותא באתרא דמסלקי נמי היא ומוקי לה להא דאמרי באתרא דמסלקי אליבא דמאן דשרי בנכיתא או אליבא דמאן דשרי בקיצותא. ומיהו רבינו יצחק ז"ל מוקי לה בנכיתא ולא בקיצותא והכי מסתברא כדמפרשי' ומ"מ כיון דלא משכחינן בגמרא היתרא לשום משכנתא אלא במשכנתא דסורא שמעי' מינה דלא שנא נכיתא ול"ש קיצותא אפילו בדלא מסלקי אסירן תדע דהא משכנתא דסורא לא מסלקי מינה ואעפ"כ דוקא משום דנפקא ארעא בלא כסף הא לאו הכי אסירא.

ואף ר"ח ז"ל כתב ושקלי' וטרינן בשמעתא טובא ולא אשכחן היתרא אלא במשכנתא דסורא, וכתב עוד ורב אשי לא שרי אלא במשכנתא דסורא דשכירות היא ולית בה הלואה כלל, ואי קשיא לך הא דאמרי' בשמעתא האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב וכו' אלמא שריא בנכיתא ואפילו באתרא דמסלקי פריק רבינו הגדול ז"ל לאו למימר דשרו אלא דאי מתרמי מילתא דיינינן להו כי הני שמעתתא דאבק רבית הוא ואינו יוצא בדיינין ואפשר דמשום דלא מיזדהרו בהו אינשי איצטריכו רבנן למידן בהו דאי לא תימא הכי הא דרב פפא גופיה אסר ואיהו הוא מרא דהאי שמעתא ואיכא למימר דמשכחת לה בהתירא כגון דשיים ליה פירי כולהו בשעת הלואה כגון דא"ל כל זמן שתמשך משכונה זו בידך תהא אוכל פירות ומנכה מחובך כך וכך והוא שיעור בינוני למוכר פירות שדה כעין זו קודם שבאו לעולם בין עשתה פירות בין לא עשתה דליכא שכר מעותיו ועכשיו רוצה לפרעו ולסלקו ממשכונה זו, א"נ שיים ליה כולהו פירי למחצה לשליש ולרביע והוא עובד ואוכל כשאר אריסי העיר והשתא בעי לסלוקיה ולא ניחא ליה תו באריסות דידיה ולא בעי דניכול חלק דהאי במעותיו שהוא בא לפרעו עכשיו.

ור"ח ז"ל פליג אפיסקא כדכתבינן ואמר דהלכה כרבינא דאמר רבית קצוצה היא בזביני דעל תנאי כל זמן שיהו לי מעות תתזירנה לי, אבל משכנתא אבק רבית הוא וכך כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות ולא הסכים בדבר והדין עמו שהרי בגמרא מפורש או דלמא התם זביני הכא הלואה דשמעת מינה דטפי הויא רבית קצוצה במשכנתא מזביני הילכך כיון דרבינא אפיק בזבינא דלא כרבה כ"ש במשכנתא.

ועיקר טעמו של ר"ח ז"ל איני יודע דאי משום מחילה בטעות כדברי אחרים הא ליכא מחילה בטעות דהא ידע דכל אימת דלא מייתי ליה זוזי אכיל פירי, דמיא למשכנתא דמסלקי ועדיפא מינה ועוד דמעיקרא נמי לאו בתורת הכי אתינן לה אלא משום דכריבית קצוצה הוו ויוצאה בדיינין ולאו משום מחילה בטעות דליכא טעות כלל, ואי לאו משום איסורא דרביתא לא מצי למיהדר ביה קודם שיביא לו מעות, ולר' יהודה דאמר צד אחד ברבית מותר אוכל הוא פירות עד שיהו לו מעות ויחזירם לו והכי משמע לעיל, והכי נמי איתא בפרק בני העיר במסכת מגילה.

ועוד דגרסי' במסכת ערכין פ' המוכר שדהו המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זו כמין רבית והדין בה בגמרא והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' יהודה הא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו' עד מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו, רבא אמר דכ"ע וכו' ושמעי' מינה דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית גמורה היא שהרי בית בבתי ערי חומה עד י"ב חודש משכונה היא לגמרי כאתרא דמסלקי שהרי אם מביא לו מעות מסלקו כל שעה שירצה, ותניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה בבתי ערי חומה אבל לא במקום אחר, ובירושלמי נמי איתא בפרקין ומפרש לה כאן התורה התירה אבל במקום אחר לא, ולמדנו דסבירא להו דמשכנתא בלא נכיתא רבית קצוצה היא ואסור מין התורה והינו כרבינא דסבר הכי, ואם תשאל א"כ קשיא בריתא לרבה בר רב הונא, תשובתך הוא סבר תנאי הוא שהרי לרבא דאמר התם צד אחד ברבית אסור לדברי כולם תנאי דעלמא הוא וסבירא ליה לרבה בר רב הונא כתנא דמתני' דאמר הרי זו כמין רבית ואינה רבית, אבל מ"מ למדנו מפורש לפי דרכנו שיש תנא שהוא אומר דרבית קצוצה היא והינו כרבינא וכדפסק רבינו הגדול ז"ל.

אשתכח כללא דנקטינן משמעתא אליבא דהלכתא דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית קצוצה היא ואפילו בשדות ובכרמים כרבינא דהא ההוא עובדא בארעא הות ולא בבתים, ובנכיתא אבק רבית הוא ואינו יוצא בדיינין ובאתרא דלא מסלקי אבק רבית היא ולעולם כל משכנתא אסורה אלא משכנתא דסורא בלחוד הוא דשריא.

ומסתברא דבאתרא דמסלקי אי עבר ומשכן ובתר זמן אתי מארי ארע' דהוא לוה לבי דינא ואמר לא בעינא דליכול תו לארעאי וכי הוו לי זוזא פרענא ליה מסלקי' ליה מפירי ולא אכיל תו הואיל וזה צועק עליו בב"ד שלא יאכל רבית אין נותנים לו רשות לאכלו ומסדרין לו ב"ד ומוניאין מלוה למלוה חובו כדין כל ב"ח ובאתרא דלא מסלקי נמי מסלקי' ליה מלמיכל פירי בתורת רבית' ולסלוקי לגמרי א"א דהא מיקניא ליה הילכך אכיל ליה פירי בשומא ומנכה ליה דמי כלהו פירי כמה דשיימי להו בי דינא והא דאמרינן בגמרא איזיל איטרח ואייתי זוזי מאי במשכנתא באתרא דמסלקי מינה אמירה למאן דשרי לה ולא קי"ל הכי ורבינא גופיה דאמרה אכיל בנכיתא ולא משכחת לה אליבא דהלכתא, וזהו שלא כתבה רבינו הגדול בהלכות.

ולמדנו שדעתו לומר באתרא דמסלקי מיהא אי אתי ואמר לא ליכול אע"ג דאמר לא אייתי ליה זוזי אלא כי מזדמנו לי ליזמני לא אכיל כמו שכתבנו אנו דאי לאו הכי ליכתו' לן מרן ולוקמה בדיעבד כדכתב בשארא אלא ש"מ כדאמרן. וקשה עלי הדבר שהרי פסקו בגמרא הילכתא לא אכיל וליכא לאוקומי לפסקא דגמרא דלא כהילכתא לפי' יש לנו להעמידה להא בדשאיים ליה כלהו פירי כדפרישנא לעיל על דרך אריסות והוא רוצה לשום לו כמי שהגיע זמנו להסתלק וקרוב אני לומר שאם אמר אין רצוני שתאכל עוד פירותי ואפרע לך חובך כשיזדמן לי או אדון עמך בב"ד ואכלן אחר כך שהוא משלם לו הואיל ושלא ברצונו אכלן גזלה היא בידו ומוציאין ממנו שכיון שהעסק אסור כיון שמיחה בו שלא יאכל עוד והדין עמו אין לזה רשות לאכול ואם אכל משלם ואם תשאל לדברינו יתמי דלאו בני מחילה נינהו ליהוי כמ"ד ליה לא בעינא דתיכול לארעאי ונפיק מיניה יכולני לומר דההיא בשאכל בחיי אביהן ויכולני לומר דכיון דמשכון ליה אבוהון אינהו נמי בתנאה דאבוהון קי' ואת"ל אינו משלם יכול אתה לפרש הא דאמרי' איזיל איטרח ואייתי זוזי לא אכיל לומר שאם אכל משלם כיון דאמר אייתי זוזי ונכון הוא.

ומצאתי בה"ג ה"ד אבק רבית כגון דמשכן ליה דקלי וקאכיל פיריהו א"נ דיתיב בביתי' ואי מנכ' ליה שרי ואי לאו מפקי' ליה מההוא ביתא. רבנן דבבל לא מפקון רבנן דבי חוזאה מפקין ואף על פי שאין דבריו בדין משכנתא מסכימין למה שאמרנו אנו מסתייעין ממה שאמר שאע"פ שהוא א"ר מפקי' ליה מההוא ביתא וכן עיקר.

וראיתי להראב"ד שכתב: נ"ל דא"ר שאינו יוצא בדיינים אי תפיס ליה לוה מיניה דמלוה בתר הכי לא מהדרי' ליה ומאי דתפס תפס וה"מ במשכנתא א"נ בזביני דאסמכתא דמנפשיה קא אכיל להו פירי אבל רבית מוקדמת ורבית מאוחרת דמדעתיה קא יהיב ליה לא ואע"ג דאסיר מאי דיהב יהב ואי תפס מיניה בתר הכי מהדרי' ליה, אלו דברי הרב.

ואי איתא להך סברא היכי אמרי' דלא מחשבינן משטרא לשטרא כלומר שאם היה חייב לו מעות בשטר אחר אין המותר שאכל פרעון לאותו השטר האחר והא תפיס לוה ולא מפקינן מיניה ומי עדיף ממאן דתפס מיניה בע"כ ואי משום שטרא הא קי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואי אמרינן בשטרי משכונות קאמרי' ומשום דמשכנתא קני לה מלוה לאו מילתא היא דהשתא קס"ד דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא דאלמא משכנתא לא מיקני' ליה ועוד שאין רבינו הגדול מודה בסברא זו כמו שכתבנו למעלה.

ובירושלמי בריש פירקין גרסינן אמר ר' ינאי ע"כ רבית שיוצאה בדיינין בעין קומי ר"י רבית מהו שתצא בדיינין אם מזו אין מניחין לגדולי ארץ ישראל כלומר פי' כדא"ר יוחנן גופי' בגמרא דילן דאין רבית קצוצה יוצאה בדיינים מודה ר"י שאין שטר זקוק לחברו כלומר דלא מתשבינן משטרא לשטרא ומודה ר"י שאם השטר היה קיים דו מקיז ליה למדנו מכאן דאפילו בשטרי דלאו משכנתא אין מוציאין ממנו ולא מתשבינן משטר לשטר הילכך אי בתר דפרעיה לוה למלוה מדעת' דנפשיה תפיס מיני' מפקי' מיני' ומהדרי' למלוה.

ושוב ראיתי בין תשובת הגאונים דהיכא דתפס לוה כשיעור ההוא א"ר דאכל מלוה מלווה ובאו לחשבון וא"ל לוה למלוה נכי לי רבית דאכילת לך מינאי כי ההיא גונא ודאי לאו כל כמיני' מ"ט דכי אפוקי מיניה דמלוה דמי ואין יוצא בדיינים דאמר רב אשי השתא דאמרת ומיהו כל א"ר דאיכתיב בשטר וזקפיה אקרנא מנכי ליה מיניה ולא מגבי' ליה דקי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכ"ש האי דאיסורא הוא ולא נתן לגבות ובזה הורה רבינו הגדול בתשובה ואין צריך לפנים. ופיר' נכיתא שאמרו שינכה לו מחובו בכל שנה זו או פחות או יותר כל אימת דלא שיים ליה כולהו פירי וכך פירש רש"י וכל הגאונים ונהוג עלמא האידנא נמיכ' בנכיתא ובעל הלכות נמי אמר והאידנא מעשים בכל יום וקא אכילי בנכיתא וראשונים הוו מנכי ד' זוזי או תרין זוזי או כל דהו ורבנן דהשתא איפלגי בהאי שמעתא דתקינו ליה רבנן דיהיב טסקא וכארי בריא ומר אמר מאן דיליה ומר אמר מאן [דאכיל] פירי דארעא אמור רבנן מאן דאכיל בנכיתא ליתן טפי כליל כי היכי דנפיק מספיקא ושוב מצאתי לבעל מתיבות משמיה דרב יעקב גאון גברא דמשכן חצר או כרם ומנכה מהלואתו עד רביע מותר פחות מכאן אסור.

אלו דברי הראשונים, ואין אנו יורדין לסוף דעתם שלא מצינו לרבותינו בעלי גמרא הפרש בין נכיתא מרובה למועטת אלא שי"ל כדברי בעל הלכות דאי כארי איהו ארעא ופלח לה בכל צרכיה מדנפשיה ומנכה שיעור רביע מותר לפי שזה דרך לוקחי שדות באריסות הוא דעבדי ואכלי דהא אי הוה תיוהא מקבל ליה.

ומצאתי בשם הנשיא הגדול רבי משה בן הנשיא רבי טודרוס שחדש ואמר דנכיתא דאמרו רבנן הוא דמנכה ליה סלע או דינר כשבא לפרעו ונפקא משכנתא מתותי ידיה ומ"ה אסיר' אבל נכיתא דנהגו עלמא לנכויי שמינת זוז בכל שנה ושנה שריא דדמי למשכנתא דסורא שהרי אפשר דכלי כולי' חובי' בהך נכייתא פורתא פורתא.

וזו שגגת הוראה היא דמשכנתא דסורא לא מסלקי מינה עד משלם ההיא יומא ונפקא בלא כסף ואין כאן הלואה כלל אלא שכירות בעלמא היא וכן דעת רבי' שלא העמיד שמועות הללו במשכנתא באתרא דמסלקי אליבא דהלכתא ובמשכנתא דסור' וכן פי' ר"ח דשכירות היא ולית בה הלואה כלל ורב יצחק אלברגלוני כתב כך ור"ח לא היה מפרש דברי מר בריה דרב יוסף אלא אליבא דמאן דשרי בנכיתא או אליבא למאן דשרי בקיצותא ונראין דבריו דלשני הדעות הללו בלבד הוא דאלו לדעת משכנתא דסור' היאך יהא מקום שיסלקו אותו כל אימת דבעי והוא עשוי קציצות בתורת שכירות ומיהו אפשר לפרשה כגון דא"ל במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואי בעינא לסלוקך מקמי הכי דלישום ליה אלא שאין אחריות המלוה עליו שטפה נהר נמי אינו נוטל כלום אלא פירות שהיה עושה ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסי משא"כ במשכנתא סתם שהאחריות עליו ואם רצה תובע חובו ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים ועוד שאין כאן לשון מלוה אלא לשון מקח דומיא דלוקח פירות כיון שקצב לפ"ז מתוקמן שמעתתא דאתרא דמסלקי במשכנתא דסור'.

והר"מ הספרדי כך הוא אומר דמשכנתא דסור' אפילו באתרא דמסלקי' היא מכל מקום לד"ה משכנתא דנכיתא האמורה בכל מקום היא שמנכה לו בכל שנה ושנה והרי הרב ז"ל אומר כן ובגמרא נמי מפורש דנכיתא דרבנן דומיא דשדה אחוזה היא סלע ופונדיון לשנה ואפילו הכי אסרי כדאמרינן התם לאו הלואה הכא הלואה וכדאמרי' נמי עד חמש שנין אכילנא בנכיתא מדקאמרי' נכית' נכית' תרי זימני שם דבכל שתא ושתא מנכ' ליה לפום מאי דאתני או זוז או דינר ואפ"ה אסרוה. אלא שיש לשאול למה והלא דרך מקח בכך הוא שהרי אמרו מה שעזי חולבות מכור לך מותר ותניא נמי גבי שדה כה"ג ואע"פ שהוא מקדים לו מעות והטעם שכיון שהלוהו אסור דמחזי כרבית שהרי המותר עליו במלוה והוא חייב בהן נמי כמו שפירשתי ושאין כן בזו שכל מה שנתן על פירותיו נתן ואינו חייב אלא להעמיד לו מקח ועוד דהתם אפשר דהוי בה תיוהא אבל הכא ודאי לא אפשר שהנכיתא דבר מועט הוא דומיא דשדה אחוזה וזה סיוע לדברי הגאונים שהזכרתי ואין זה מחוור אלא הטעם הראשון עיקר והוי יודע דבאתרא דסתם משכנתא שתא ולא מצי לסלוקיה עד שתא, א"נ אתני בהדיא בלא לסלוקיה עד חד זימנא עד ההוא יומא דיניה כדין אתרא דלא מסלקי ואבק רבית מכאן ואילך אתרא דמסלקי הוא ורבית קצוצה הוא ואין זה צריך לפנים.

לא הביא רבינו בהלכות הא דגרסי' בספרים עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים ואפשר סומך לו דכל היכא דאכל טפי לא מפקינן אכל שיעור זוזי לא מסלקי והוא גרס ביתמי נמי אכל טפי לא מפקינן מיניה, ור"ח גורם בו איכא דאמרי אבל הר"מ הספרדי כת' ביתמי מסלקינן:

דף סז עמוד ב

הא דאמרינן באתרא דמסלקי ואמר לא מסליקנא הא קאמר לא מסתליקנא. פרש"י שהתנה בשעת מתן מעות וע"מ כן נתן מעותיו ושכירות קרקע נקנית בכסף ומיהו תמהני באתרא דלא מסלקי ואמר מסתליקנא אמאי צריך למקנ' מיניה שהרי לא קנו לו מעותיו אלא ע"מ כן אלא משמע דהאי תנאה לאחר מתן מעות הוא כגון דאשכחיה אחר שהלוהו באתרא דניסלקי וא"ל לא מסתלקנ' עד זמני ואודי אידך ואמר לא תסתלק דכיון דארע' ברשות מלוה היא ואיהו קאי בגווה לוה בדבור' בעלמא מצי מחיל ליה זכותי' אבל באתרא דלא מסלקי' ואמר מסתלקנא כיון דמלוה הוא דמתני ללוה ואיהו לא תפיס מידי במאי קני מיניה דליסתלק ועוד דודאי כל שמשכן שדה לחברו בנכיתא או בקיצותא נעשה כאומר לו תיקני לך שדי לפירותיה עד זמן פלוני.

ומנהגא דנהוג דאי מייתי ליה בגו זימניה ליסתלק ואפילו אתני בהדי' בדיבורא בעלמא מצי לבטוליה דהא קא מחיל ליה ומבטל לתנאיה אבל באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא כיון דקנה קרקע עד זמנו היאך זה קונה בדיבורו לסלקו הילכך צריך למקנ' מיניה ומ"ד לא צריך כיון דעיקרה מלוה היא ומצי מחיל ליה מ"ל מחילה במקצת מ"ל בכולו והילכתא צריך למיקנ' מיניה כדאמרן:

דף סח עמוד א

וחכירי נרשאי. נראה שבמשכנתא דסורא ממשכינן עד יום פלן וההוא יומא תיפוק בלא כסף ואעפ"כ אסריה שאין הקרקע קנוי לו כשחוכרה והוא חייב ליתן לו כך וכך כורין בשנה בין עושה מעט בין עושה הרבה נמצא נוטל יותר ממעותיו. והר' משה הספרדי ז"ל אמר שאינה אלא הערמת רבית וכדתנא ברבית דבי ר' חייא ונראין דבריו, אבל רש"י ז"ל כתב דרבית גמורה היא:

כפועל בטל והא לאו בטל הוא, אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. כבר כתבתי שר"ח ז"ל מפרש שאם היה חייט לא יאמר בטל אני ממלאכתי סלע תנה לי אלא אומדין אותו בעת שאין לו מה יתפור והוא יושב ובטל אם יבא אדם ויאמר לו תיקח בתפירת בגד חצי סלע או תשאר בטל כל היום ובעת שהמלאכה מצויה כגון בפרס הרגל וכיוצא בו שכר תפירת הבגד סלע ומה שמתברר שנוטל בשעה [שאין] לו תפירה הוא שנוטל ממנו, ורבינו הגדול ז"ל פירשה כן בתשובותיו.

ורש"י ז"ל מפרש אם נגר הוא או נפח שמין כמה אדם רוצה ליטול להבטל ממלאכה כבדה כזו, והא דאמר ר"ש לקמן נותן לו שכרו משלם פרש"י ז"ל כפועל בטל ויפה אמר לפי פירושו כפועל בטל שכך שנויה בתוספתא ר"ש אומר נותן לו שכרו משלם אינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל ואינו דומה היושב בחמה ליושב בצל.

ויש שמכריעין כדברי רש"י ז"ל מהא דאמרי' בפרק האומנין ונותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן וכו' ואמרי' עלה חביבי אמר אי אנא הואי לא יהיבנא להו אלא כפועל בטל ואת אמרת משלם והא עלה קתני אינו דומה וכו' אלמא היינו כפועל בטל.

וזאת ההכרעה אינה מכרעת דודאי פועל בטל הוא כמו שאמר רש"י ז"ל, אבל מפני שזה אינו בטל והוא מתעסק בחנות להוליך פירות ולהביא ולמדוד ולמכור ולקבל מעות משום הכי אקשו בגמרא והא לאו בטל הוא ומפרש אביי דהאי בטל לאו כדקס"ד כאדם שאינו עושה מלאכה עכשיו אלא פירוש אחר יש לו והוא כפועל בטל של אותה מלאכה הראשונה כלומר שלא היה עושה מתחלה מלאכה כמו שפר"ח ז"ל, ומסתברא כהאי פירוש מדאמרי' בגמרא אבל מעות ליקח פירות דנפיש טרחיה אימא לא תיסגי ליה כפועל בטל וכו' ואם כדברי רש"י ז"ל מאי נפקליה מינה אם טרחו מרובה אינו פוחת ממלאכתו הראשונה אלא מעט ואם טרחו כטורח המלאכה שהיה עושה נותן לו דמי כל מלאכתו ואם אין טרחו מרובה פוחת הרבה ואמאי איצטריך למנתני תרתי, אלא ש"מ כפרוש הגאונים זכרונם לברכה.

ורבינו הגדול ז"ל כתב בהלכותיו דמתני' ר' מאיר היא דאמר כמה שכרו בין מרובה בין מועט, כלומר שהוא כמו היה שוכר עצמו בכל יום ואומדין כמה ירצה ליטול ממלאכה בשעה שהוא יושב ובטל והכל לפי מלאכתו ולפי מה שהיה משתכר, ולפי פרש"י ז"ל סתם מתני' ר"ש היא.

ומצאתי בתשובתיו שנשאלה מלפניו ז"ל על ענין זה היאך לא פסק לר' שמעון וסתם מתני' כוותי' והשיב זם שפרשנו כי סתם מתן' דאין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו' ר' מאיר, יש לנו שלש ראיות האחת שידוע הוא בתלמוד דסתם מתני' ר' מאיר, ר"ל שאלו היה ר' שמעון הוה אמרי בגמרא מני מתני' ר' שמעון ולאפוקי מסתם מתני' ר' מאיר וזו דרך נהוגה ברב מקומות שבתלמוד אע"פ שתצינו במיעוטן שלא חששו לפרש, והשנית התוספ' אמרה המושיב את חברו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן שכרו כפועל בטל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אפי' לא טבל עמו וכו' ר"ש אומר נותן לו שכרו משלם ואינו דומה כו', והשלישית שהתלמוד הודה כן ואמר תנא כפועל בטל ואלו לא היה סתם מתני' ר' מאיר לא היה מוסיף התלמוד מן התוספתא בטל שהוא ר' מאיר וכיון שנתברר שסתם מתני' ר' מאיר ומצינו ר' מאיר אומר בין מרובה בין מועט ועפ"י מה שפירשנו.

והלכה בהדין מימרא כר' מאיר, חדא דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם, ועוד דגמרא קא שקיל אליבא דר' מאיר ומפרש מימראה מאי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וכו' ועוד דחזינן שמעתא אזלא אליבא דרבי מאיר ואיצטרכינן להני ראיות לאפוקי ממימריה דר' שמעון ולברורי דלית הלכתא כוותיה, אבל ר' יהודה הא אתוקם לי' בשיטה. זה לשון תשובת רבינו הגדול ז"ל וראיתו מן התוספתא מכרעת שאין לפקפק עליה, ולפי דבריו הא דאמרי' בגמרא ת"ק סבר לה כר' שמעון ה"ה לר' מאיר אלא משום דאיכא פועל דלא שקיל בבטולי טפי מנסיובי ותורתי מוקי לה כר' שמעון:

דף סח עמוד ב

בני רב עיליש וכו' רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי. קשי' ליה לרב אב ב"ד מאי אהני לרב עיליש משום דהוא גברא רבה א"נ הוה אניש אחרינא לא גבי פלגא באגר כיון דאית ליה פלגא בהפסד ומוקי' לה בכגון דיהיב ליה מנה פלגא באגר ובהפסד ואפסיד מעיקרא ושקיל מארי עסקא פלגא בהפסד ובתר הכי רווח ויהב ליה פלגא רווחא ואתא עובד' קמיה דרבא דתבע מארי עסקא קרנא מיתמי ואמר אלו הוה איניש אחרינא אמינא פלגא רווחא יהב ליה וכיון דשקל לא מפקי' מיניה ולא מסלקי' ליה מקרנא דשטריה בלא זוזי דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא כיון דגברא רבה הוא ע"כ הכי כתי' בשטרא תרי תלתי באגר הילכך מאי דשקל פלבא ברווחא תילתא דממונא הוי רווחא ואינך קרנא הוא דשקל.

והך סברא לאו מיחוור' גבן, דאי מאי דיהב ליה רווחא בסת' יהב ליה א"נ לאו גברא רבה הוה מצי אמר מאי דיהבי לך קרנא הוה ורווחא לא יהבי לך מיני' כלום וגבי מיני כדיניה ולא פלגא וליכא סלוקי בלא זוזי וכיון דמצי למימר הכי טוענין ליורש בכל מקום כ"ש במקום איסור ואי לשם רווחא יהב ליה באפי סהדי אף רב עיליש דגברא רבה הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד שקל ושבקיה לחסידותיה דהא איכא סהדי.

ואני תמה עליו ז"ל, שלפי סברתו היה לו להעמידה כגון דיהב ליה מנה כתורת עסקא וכתב ליה שטרא במנה וקביל עליה בשטרא פלג' בהפסד ורווח עשרים ויהב ליה עשרה בתורת רווחא מפורש ובתר הכי אפסיד ובעי למשקל פלגא בהפסד ואלו הוה נברא אחרינא שקיל דלא מסלקי' ליה משטרא בלא זוזי והשתא דגברא רבה הוה אמר רבא הכי כתיב בשטרא דאי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכיון דשקל פלגא באגר שקיל בהפסד תרי תילתי.

ויש מבעלי סברת הרב ר' אפרים שאומר דלא אמרי' סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא שפיר' להא מילתא דרב עיליש הכי דמטי רווחא בעיסקא ויהב לי' פלגא רוחא בתורת רוחא מפורש ובתר הכי מטא ביה פסידא ונח נפשיה דרב עיליש ואתא ההוא גברא ושקיל ממוניה מבני רב עיליש ולא שקל אלא פלגא בהפסד ואתו בני רב עיליש בתר הכי לקמיה דרבא ואהדר להו משום דאבוהון גברא רבה הוא.

וזה הפי' אינו נכון ולישנא דגמרא לא דאיק כותיה, דקאמר נפק עליהו ההוא שטרא אתו לקמי דרבא אלמא לאיפטורי אתו לקמיה ובתר דעבדין לא ממלכין ומדלא מפרשי לה בגמרא דכב' גבי ואהד' להו רב' ש"מ דלאו הכי הוה ועוד דאע"ג דרב עיליש גברא רבה הוה אי כבר שקל מרי עיסקא לא מפקיה מיניה דאי טעין ואמר כבר נתתי לו שכרו כפועל מהימן וא"נ לא טעין שמא התנה עמו ליתן מן הריוח יותר על חציו אחד ממאה שבו והיינו דכתיב בשטר' אי פלגא באגר אי פלגא בהפסד כמו שהתנינו וא"נ אמרי' לא כך היה המעשה אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד התניתי עמו בלא שכר טרחו כלל אכתי לא מפקיה מיניה כלום שהרי רבא בתורת דלמא נחית לה ולאו לאפוקי ממארי' דממונא.

והפי' שכתבתי למעלה עולה יפה, אבל עיקר הדין לא נ"ל כן אלא כך הוא: שאילו היה אדם אחר היה נוטל פלגא בהפסד שכך קבל עליו, וכיון דאידך פלגא פקדון הוא ע"כ חייב ליתן לו מה שרווח מאי איכא דטרח ליה וטירחיה הוי רבית ליתן ליה אגר טרחיה וההוא כפועל בטל ועכשו מפני שהוא גברא רבה אמר רבא הכי כתיב ביה אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' והרשות נתונה לרב עיליש דהכי אתלו אעיקרא ומיהו אי לאו משום תנאה דינא פלגא בהפסד ותילתא באגר הוא למאן דיהיב עיסקא לחבריה למשקל אגרא ופסיד מיניה וביה דהיינו תקנתא דרבנן דאמור פלגא מלוה ופלגא פקדון ואלא בתרי תלתי בהפסד לאו פלגא דמלוה הוא:

אמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תלתא באגר. אין השיעורין שוין, דמאן דמתני פלגא בחגר נוטל בשכר עמלו רביע בריוח הפקדון כיצד הרי שנתך לו מנה והתנה עמו מתחלה פלגא באגר ורווח ששה סלעים כיון שאם הפסידו ו' היה מפסיד בע"ה ד' היה לו ליטול מן הריוח ד' ומתעסק שני סלעים והוא נוטל ג' נמצא זה המתעסק נוטל רביע ריוח הפקדון בשכר עמלו ומי שהתנה שיטול בע"ה מחצה בהפסד ורווח ו' היה לו ליטול ג"כ ג' בשכר והוא נוטל שגי סלעים ומתעסק ד' נמצא נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו אבל לכך דנו חכמים כן מפני שדין העסק הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד ושיתן לו שכר עמלו וזה כיון שהתנה שיטול המתעסק מחצה בשכר והיה מן הדין שיטול המתעסק מחצה בהפסד והוא אינו נוטל אלא שליש נמצא בע"ה מפסיד שליש מן הראוי לו מן הדין והוא שליש הפקדון שהיה ראוי מתעסק ליתן לו והוא בשכר עמלו וג"כ כשהתנה עמו שיטול פלגא בהפסד היה מן הדין שיטול בע"ה פלגא באגר והוא מפסיד שליש ונוטלו הלה בשכר עמלו והנה למדנו לפי דרך זו שליש הפקדון הוא נוטל בשכר עמלו של זה או שהוא פוחת שלא ישלם ההפסד בכנגד שליש הפקדון.

וי"א שעל זה הדרך ה"ה לעולם שאם התנה עמו לתת לו רביע השכר כגון שנתן לו מנה בתורת עסק והפסיד ח' דינרין אינו משלם כלום לפי שהחלק שיש לו בשכר הוא בתורת מלוה ולא יותר שאלו היה שם מלוה יותר היה נוטל יותר שכר שכל שכר המלוה שלו.

וכך אמר רבינו הגדול בתשובותיו שאם לא רצה ליתן מן הריוח אלא שליש או רביע לא יהיה בתורת מלוה אנא שליש הממון או רביעיתו והשאר בתורת פקדון נמצא ג' חלקים פקדון וזה נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו שאינו משלם כנגדו הפסד והרי הפסד הפקדון ו' והשליש הוא שני דינרין שהיה ראוי זה לשלם נמצא פטור לגמרי וכ"ש אם התנו שיטול המתעסק שמינית הריוח אם הפסיד שמנה אינו משלם כלום וראוי ליטול לפי החשבון אבל אין לו שלא אמרו שישלם המפקיד שליש משלו אלא שפטור המתעסק מתשלומי ההפסד בכדי שליש מה שהפסיד בחלק הפקדון והנשאר בפקדון קיים לבעלים לעולם אלא מה שהפסי' הפסי' וכן אם התנו על ההפסד שיפסיד המתעס' רביע והפחיתו משלם רביע ואם הותירו נוטל מחצה בכל הריוח רביע מדין מלוה ושליש הפקדון בשכר עמלו הרי מחצה כך הורו מקצ' בעלי הוראה.

ואין זו הדרך ישרה ולא ראוי לסמוך בכך, שא"א שיפסיד בעל העסק כמה והמעסק יאכל וחדי ויפה כיון הר"מ הספרדי שאמר שאין הדעת סובלת כן והדרך שנראה לו שכל מה שירוי' המתעס' אם יהיה שם הפסד יפסיד שני שלישי החלק שיהיה מרויח וכן אם התנו על ההפסד והרויחו יטול כפי אותו החלק שהיה מפסיד בתוס' שלי' חלק חברו נמצאת למד לפי מדה זו שאם התנו שיטול המתעס' רביע השכר והפסיד הרי זה משלם שתות יאם התנו שיפס' רביע והריוח נוטל מחצה גם זה דרך רחוקה בעיני שאין השיעורין שוין ואין דברי הגמרא שוין.

לפי' נ"ל כלשון ראשון שפירשתי תחלה שנחשב בסך הממון כלומר הפסד כנגד שכר ושכר כנגד הפסד התנו על הריוח יפסי' שני שלישי התנאי כדברי הרב החנו על ההפס' יטול בריוח כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספ' שליש (ולא היה מחל' חברו שליש) נמצאו השיעורין שוין בראש הממון.

נמצינו אומרים שאם התנו על ההפס' ברביע והרויחו ח' נוטל ב' דינרין וד' מעין שהן שלישן ואלו לדברי הר"מ נוטל ד' דינרין הפריז על המדות אבל אם התנה שיטול המתעסק ג' חלקים בשכר או יותר אינו נוטל מן ההפסד אלא מחצה דסתם עסקא פלגא מלוה היא לעולם דהכי תקון כדאמרינן בפרק המקבל ובמקום שהתנה עמו ליטול בשכר פחות ממחצה היה ראוי שיטול מחצה בהפסד דסתם עיסקא פלגא מלוה אבל לפיכך תלו חכמים ההפסד בשכר ואמרו שיהא לו בהפסד כנגד השכר שאלו היה נוטל בהפסד יותר מחלק השכר נמצא רבית ששבר כל ההלואה שהלוהו שלו הוא ומשום רבית הוא נותנו לבעל המעות וכשהתנה עמו על ההפסד במועט אין כאן פלגא מלוה הילכך אין לו בריוח אלא כדי שיעור שיצאו מתורת רבית אבל כשהתנה עמו שיטול ג' חלקים בשכר אינו נוטל בהפסד אלא מחצה מתקנת חכמים שאמרו פלגא מלוה ואי לאו משום תקנתא כיון שלא קבל עליו לשלם היה פטור לגמרי.

זהו דעתי בדבר זה, וכל מה שאמרנו למעלה אנו דנין אותו הדין בעצמו אם הפסידו הכל שישלם מקבל כפי הראוי לו לפי מ"ש ויפסיד בע"ה כדינו שאם אי אתה אומר כן אע"פ שהפסיד הכל כיון שמשלם המקבל מלוה שלו נמצא שטר' בפקדון ברבית ההלואה ואע"פ שהפסיד בע"ה מ"מ הוא עשה שליחותו ומלאכתו וכל מה שהפסיד בע"ה מאותו העסק הוא מפסיד משכר חלק הפקדון אבל לשלם מכיסו כלום לא ואין זה צריך לפנים.

ויש לרב הנזכר דעת אחרת בזה, ומה שהתירו חכמים לומר פלגא בהפסד וברווח תרי תילתי ומאי דשקיל מההוא פקדון ה"ל בשכ' טרחו ועמלו ודיו בכך ואף על גב דלא מטי ליה מיניה בכל יום כפועל בטל כיון דאלו הוה ביה רווחא טובא מטי ליה כפועל בטל לא הקפידו חכמים בדבר אבל לומר מותר שליש בשכרך לא שמא לא יהא שם מותר שליש ויהיה ריוח שם עד שליש אבל כאן א"א שיהי' שם ריוח ולא יטול חלקו בשכרו וזו ששנויה בתוס' במושיב חנוני אבל אם אמר לו בשליש אתה שותף לי והשליש עשוי עליך הדב' כבטל' מותר הכי נמי קא' בשלי' שתטול תהא שותף לי שאטול אני שליש ואתה שליש בכל הריוח והשליש האחר בשכרך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגרי ואפילו לחנוני מותר:

דף סט עמוד א

מאן פלג לך. פרש"י ז"ל מי שם לך שמא לא נישומה יפה פי' לפירושו שמא שוה היתה יותר ממה ששמתה אותה ליטול בשבח של אחר כן וכיון שהשומא בטלה לא תטול כלום דהיה לך להתנות בב"ד כענין ששנינו ראו מה שהניח לי אבא וכו' וכיון דליתא לשומא לא מצי לאתנויי ועוד נהגו לגדל הוה ואין לך ותרי טעמא לאי פטורי לאידך לגמרי קאמר וכך כתב הר' משה ז"ל שאם לא שם והתנה בשלשה אין לו בשכר כלום.

וחכמי הצרפתים ז"ל מפרשים שנטל מקצת ולדות לעצמו ושבחו ולא הודה לו בחלוקה אבל נוטל הוא בשבח כולם חצי מחצה בשל חבירו דהינו בריתא מכאן ואילך נוטל וכו' ותרי טעמא דקאמר חד לבטולי חלוקה וחד למפטריה לבעל הבית לגמרי, וטעמא דמילתא כיון דעסקא הוה מעיקרא לא בעי לאתנויי עלה דלמחצה שכר אתיהיב, ולא דמי לאחין השותפין.

ובירושלמי (ה"ד) ראיתי כן יתר מכאן חלקו של בע"ה והשום עליו הכל כמנהג המדינה פי' דהיינו דקתני בגמרא דילן מכאן ואילך נוטל והכל כמנהג המדינה דקתני שאם נהגו לגדל ולהתעסק יותר יגדלו ויתעסקו ובעו התם מהו חלקו של בעל הבית והשום עליו בר נש יהיב לחבריה מאה דינרין עבדין עשרין אהין נסיב פלגא ואהין נסיב פלגא של בע"ה איתעבדי עלון קרן בר נש לא עבדין כן אלא נסבון ויהבין נסבון ויהבין ובסופא אינון פלגין משמע מהאי נישנא דמנפשיהו נעשין קרן בלא תנאי כלל לא בפני שנים במעות ולא בפני שלשה בדברים הצריכין שומא אלא שבני אדם אין נוהגין לחוש לכך אלא נושאין ונותנין עד שחולקין בסוף הכל בתורת ריוח:

דף סט עמוד ב

כגון הא ודאי צריך לאודועיה. איכא דיליף מהא ממאן דקביל עליה בי דינא א"נ אזל ליה קמי בי דינא דקביעי באתריה לא מצי למימר להו כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ולא צריכי למכתב ליה ולא לגלויי ליה טעמא אלא א"כ טעמא כדרב פפא ולכבוד עצמו דרב פפא גופיה משום דגופא הוא דא"ל, והא דאמרי' בסנהדרין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו בשכפאוהו לדון בעירו שהוא היה רוצה לילך למקום הועד כדקתני רישא אבל בעלמא לא, וכ"כ הראב"ד ז"ל.

והדין דין אמת אבל הראיה אינה נכונה דהאי לא אמר כתוב לי ואילך למקום הועד אלא דהוה צוח על דינו ואלו בעלמא ליצוח ולא משגחינן ביה ולא מודעינן ליה טעמא אלא אי פקר בבי דינא משמת נמי משמתינן ליה אבל האי כיון שיש מקום חשד מגלינן ליה ומי שכפאוהו לדון בעירו נמי אין כותבין לו למה חייבוהו אלא כותבין כך וכך טענו כך וכך השיבו זה וחייבו אותו בכך וכך ותלמידי חכמים שבמקום הועד הם ידעו אם בדין נתחייב זה אם לא אבל לא לכתוב טעמי הדין כמו שעשה רב פפא לזה מפני החשד והדין אמת שלא מצינו כן אלא היכא שכפאוהו לדון בעירו והוא היה רוצה לילך למקום הועד ולא לחנם נקט ליה תנא שכפאוהו לדון אלא שמעי' מינה דאיניש אחרינא דקביל עליה לדון בפני שלשה או בפני שנים וקנו מידו שאין לו לומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. וכך היה אומר ר"ת ז"ל:

שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלוני זוזי. יש מי שאומר דווקא שלא פייס אותו הלוה ליתן אבל פייס אותו ליתן אסור לפי שעושה שלוחו ולא מסתבר דאם משלו הוא נותן ואין הלה משלם מה לי פייס מה לי לא פייס והיאך הוא נעשה שליח אם משלו הוא נותן למלוה.

ויש שעלה על דעתו להתיר אפי' אמר הלוה כל הנותן כך וכך לפלוני בשביל שילויני לא יפסיד ולא עדיף מן המודר הנאה מחברו שיכול לומר כל הזן אינו מפסיד וכדאיתא בריש פרק המדיר בכתובות והכא נמי לא שנא וזה אסור שלא התירו לומר כל הזן אינו מפסיד אלא גבי המדיר את אשתו א"נ גבי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, א"נ גבי דליקה בשבת אבל בעלמא כנון רבית לא התירו כדאמרי' התם בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ולא בשאר איסורי דשבת ומשום הכי תנן גבי נדרים ואין לו מה יאכל כנ"ל, וגבי רבית ליכא ספיקא דאסור אבל (כיס) [פייס] בלבד לא מצינו בו אסור.

וכן הא דאמרי' בבריה דרב פפא דשקיל שכר אמירה דווקא בבנו גדול אבל בנו קטן לא וכדאמרי' בפרק השוכר את הפועלים גבי סרוס דבנו קטן כגופו וחיישינן להערמה וכ"ש הכא דחמיר איסורא ולא גדול וקטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן שאינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול:

שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה. ה"פ:דאם הוזלה או כחשה מחמת מלאכה לא משלם כלום ואם מתה משלם לפי אותן דמים ששוה בשעת מיתה וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה הוא משלם, נמצא אגרא על פגמא כדאמרי' לעיל במדה דהא ידיעה פחתה ופגרא בשעת שבירה לגמרי. והיינו דאמרי' בסמוך דהא מקבל עליה חוסכא דנחשא הא לאו הכי אסור אף על פי שאינו נוטל בדמי הפחת אלא כשעת שבירה דיוקרא וזילא איתמי רמיא ואינו עושה אותה דמים וי"מ דמי הפחת משעת שכירות וטועין הן כדפרישית.

ומשמע דאי לא מקבל עליה חוסכא דנחשא רבית קצוצה הוי דאי לא היכי ס"ד למיסר ביתומי' והא כל של דבריהם לא גזרו בהו דומיא דקרוב לשכר ורחוק להפסד וכן דעת המפרשים דנאו דוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד אלא כל רבית דדבריהם מותר ביתומים אלא דודא דשמואל רבית קצוצה היא.

ויש לי לפרש עוד דמעיקרא קס"ד דרב ענן דאי אסור' אפילו ברבית דרבנן הן אסורין ורב נחמן ה"מ למימר ליה התם רבית דדבריהם ושרי אלא קושטא קא"ל דאפילו בדקנני מותר ושמואל דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא לאו משום איסורא אלא משום שאין השוכרין עושין לקבל עליהן חוסכא דבר שאינו קצוב וצריך אומד כל היום:

דף ע עמוד א

הא דאמרינן מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. כבר נתפרש בירושלמי דא"ל פסידא עלך רווחא דידי ודידך וכן פירשו הגאונים.

ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקביל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה ה"ל רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל.

ויש לומר כיון דלא יהיב ליה אלא מניהו בהו לאו רבית דאוריתא הוא א"נ זוזי פקדון נינהו בעסק ואתריותיהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאוריתא הוא אלא מניהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צ"ב ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור:

אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון הוא גביה ואתי מאריה ויהיב סימניה שקיל ליה. שמעינן מהא דמפקיד מידי גבי חבריה ויהיב סימניה שקיל ליה מניה בסימנא ואפילו מיתמי ואפילו מלקוחות כגון האי דממשכן גבי יתמי ואפילו הכי משום סימנא יהבי' ליה.

והיינו דאמרי' בכתובות [פ"ה ע"ב] ההוא דאפקיד שב מרגניתא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא עובדא לקמיה דרב נחמן אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ושמעי' מינה דאע"ג דאמיד מהדר דאנת"ה אנן לא נקבל אלא מגברא דאמיד והיינו דקאמרי' ועוד, ולא כדברי המפרשים דחדא ועוד דצריכי להדדי נינהו.

וה"פ: דההוא גברא אפקיד בסהדא שב מרגניתא בי חסא ואין העדים מכירים אותם בטביעות עינא או שמכירים הם אותם אלא שלא ראו עכשיו בידם של יתומים, ואיכא סהדי אחריני דחזו להו בידם והם טוענים אחריני נינהו והנהו אהדרינהו אבונא נהלך, וא"ל אפקינהו דחזינהו סהדי דפקדון אם מכירים אותן ואנון אמרי כדו לא מפקינן וכעובדא דרמאי דפומבדיתא דפרק חזקת ואמרינן עלה ראה תניא ומצי למימר אחריני נינהו אבל מכיון דיהיב סימנא והעדים המעידים שראו אותם בידן עכשיו אומר שיש בהן אותו סימן שזה נותן לא מצי למימר הנהו ליתניהו גבן ואחרינן נינהו דהא יהיב סימן מובהק דהנהו נינהו דאפקדינהו גבי דאבוהון ולא יכלי למיטען חזר אבינו ולקחן ממך דכיון דאיכא עדי פקדון וראה ליכא שום מיגו דהיכא דאיכא עדים וראה דאפי' רחר דלא אומן אין לו חזקה כדאיתא בפר' חזקת הבתים והאי סימנא משוי ליה ראה (והם הכי) [וה"ה] נמי דכדאיתיה בחיים לא מהימן, כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל במפקיד (ג"כ) [וכן] כתב ר"ח ז"ל.

ומה שאמרו חדא דלא אמיד לאו למימרא דמשום ההוא טעמא בלחוד מפקי' מיתמי שהרי מקרא מלא הוא מתרושש והון רב, אלא ה"ק בידוע שאינן שלהם דהא איכא עדי פקדון ורגלים לדבר דלא אמיד, וא"ת משום אומדנא לא מפקינן הא יהיב סימנא וטעמא בתרא עיקר, ורוב "ועוד" האמורין בתלמוד הם אמורין על דרך זו, וזה הפי' הנכון וכל הנוטה ממנו טועה.

ואף בשמעתין נמי חיישינן דילמא מאן דאפקיד האי דבר מסויים גבי האי גברא בסהדי אפקדיה גביה ואנן סהדי דאיתיה גבייהו דיתמי ואין אנו יכולים לומר להד"מ ואי יהיב סימנא שקיל ליה דהוה ליה איכא עדים וראה כדפרישנא, ומיהו בלא"ה לא שקיל ליה דאי אית ליה עדי פקדון לא מצי למימר לן אפיקו דנחזיוה דאנן יד יתומים אנן וכדו לא מפקינן אבל על כרחינו אין אנו יכולין לומר להד"מ וליתיה גבן דסהדי אנן וא"א לכפור עדות, ואי קשיא דהבא פריכא נמי ליחוש למדת משקלותיו דהוי סימן כדאמרי' גבי מציאה לא קשיא דהכא לא מהדרי' אלא בסימנין מובהקין וקל הוא שהקילו במציאה להחזיר בכל סימן.

ואיכא דקשיא ליה ומאי נפקא מינה הא עשו בו תקנת השוק ואי יהיב סימניה ושקיל ליה מאי דיהבו ביה מהדר להו דהא משכנתא עשו בה תקנת השוק וניחא לן הכא לא עשו בו תקנת השוק משום דעיקר אסמכתינהו לאו אדהבא הוא אלא אעסקא הוא דהאי גברא לא יכיל לאיעשוקי בהאי זוזי בעסקא אחרינא וכ"ש למישתי בהו שיכרא ואם מת אינו נעשה מטלטנין אצל בניו אלמא לאו אמשכון הוי עיקר אסמכתינהו אלא אעיסקא ולא עשו תקנת השוק אלא במקום שעיקר אסמכתא דידיה ושעבודיה אהאי מידי דשקל מיניה כדאיתא בגמ' בדוכתא ומשכנתא עיקר אסמכתיה עלה שאין בה אחת מכל אלו, והראב"ד ז"ל כתבה כן ועיקר, ולא כדברי האומרין שאין תקנת השוק אלא בגנב דלאו מילתא היא:

דף ע עמוד ב

מתני': אין מקבלין צ"ב מישראל. פרש"י דמשנה יתירה היא ומשו' דקא בעי למיתנא אבל מקבלין צ"ב מגוי תנא הכי והא נמי יתירה היא דאפילו ברבית קצוצה מותר כדקתני ואצ"ל צ"ב וי"ל אורחא דתנא הוא אבל מקבלין מן הגוים שאפי' ברבית גמור' מותר ואפשר דהכי קתני אין שמין עגלים למחצה אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו אבל צ"ב אין מקבלין לעולם אפי' נותן לו שכר עמלו ומזונו.

ולי נר' דמשנה צריכ' היא דאפשר למשר' צ"ב טפי ממתני' שכר דחנוני דהתם מחצה מלוה גמורה היא מעות לוקח ומוכר בהם לעצמו אבל כאן כיון דלא להוצאה נתנו אלא צאן שלו מחזי' אע"פ שקבל אחריותן ש"ש שמתנה להיו' כשואל הוא ואיצטריך.

והא דאוקי' אביי למתני' דבכורו' בדקביל עליה נותן אונסא וזולא ה"ק שהנותן קבל עליו אם נאנסו בליסטים מזויין או הוזלו כל זמן שהן קיימין אבל מתו או הוקרו ברשות מקבל הן ומ"ה קרי להו צ"ב ואפ"ה אקשי רבא דלא מיקרו צ"ב אלא היכא דקביל עליה מקבל כלהו דאלת"ה ליפלוג וליתני בדידה דכה"ג דלא קביל מקבל אונסא וזולא מחיים שרי כדאיתמר לעיל שלא עשא' דמים מחיים אלא לאחר מיתה.

מדלא פליג ותני בדידיה ש"מ דלא הוי צ"ב עד דקביל עליה מקבל אונסא וזילא וכחשא וכולהו וכן צאן ברזל האמורים בכל מקום בדין אישה ובעלה שקבל עליו הכל וכן כתב רבינו הגדול בפר' אלמנה במס' יבמות (ס"ו ע"א):

מאי לאו תשוך. פרש"י ז"ל מותר אתה ליקח מהם נשך וכן עיקר שהוצרך הכתוב להתיר רביתו של גוי כשם שצריך להתיר גזלתו ואבדתו כדאיתא בקמא בפרק הגוזל ובכה"ג כתיב את הנכרי תגוש ואקשינן תשיך לא סגיא דלאו הכי כלומר שלהתיר ללות ממנו לא הוצרך הכתוב דמנא תיתי לאסור, ומשמע דרבא טעי דסבר דאורייתא הוא דאסיר הלכה למשה מסיני ומשום הכי הוה מקשי ליה דבהדיא שריא רחמנא, אבל השתא למאי דמתרצינן לרבינא ולרב חייא בריה דרב הונא דאמרי' מדרבנן הונא לעולם אימא לך תשוך, אי נמי אוקמתיה דרב נחמן עיקר הוא דמוקים קרא כפשטיה בתשיך ממש והכי תניא בספרי לנכרי תשיך הרי זה מצות עשה ולאחיך לא תשיך הרי זה מצות לא תעשה, פי' תשיך תשיך ממש ולאפוקי אחיך דלא לאו הבא מכלל עשה עשה כדמפרש רב נחמן בשמעתין ולא כדברי מי שאומר שמצוה מן התורה להלוות את הנכרי, וכן כתב רש"י ז"ל בפי' התורה, וכיוצא בה שם בסיפרי כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא מצות לא תעשה.

ומשמע דהלכתא כלישנא בתרא דמתני לה לרב הונא בגוי ברבית ולישראל בחנם ולההוא לישנא לא חזינן דגזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו לא בתלמיד ולא בעם הארץ, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל.

אבל חזינן לר"ח ז"ל דכתב אוקמה ר' חייא בכדי חייו וה"מ בתלמידי חכמים דלא גמיר ממעשיו, ותמהני דאפי' כלישנא קמא היכי מזכי שטרא לבי תרי לימא או כרבינא או כר' חייא, למר כדי חייו מותר לכל אדם למר בתלמידי חכמים מותר אפי' להעשיר, ובעל הלכות ז"ל כתבה לדר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו ולא אדכר לרבינא.

ומדברי כולם נלמוד שההלכה כלישנא קמא לחומרא, והכי מסתברא מדאמרי' במס' מכות בסופו לא נתן בנשך אפי' רבית גוי, אלמא מיסר אסרוה רבנן, ומיהו נקטינן כתרי לישנא דר' חייא ודרבינא לקולא ולכדי חייו מותר לכל אדם ותלמידי חכמים מותרין אפי' להעשיר דלית לן למימר דפליגי וכל כי האי גונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטי' וכל המחמיר עליו הראיה.

וראיתי נוסחא ראשונה שבהלכות והיה כתוב שם תלמידי חכמים מותר להלוות לנכרי ברבית דלא גמר ממעשה גוי אבל עם הארץ אינו מותר אלא בכדי חייו זו היתה נוסחא ראשונה ומחק רבינו ז"ל והגיה שתי הלשונות שבגמרא והוא הדעת הזו בגמ' והוא הדעת הזו בעצמה:

דף עא עמוד ב

אלא ערב לגוי. בתוספתא (ה, ח) תניא שאף גוי הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית דאע"ג דגבי מניה ישראל חבריה הקרן והרבית הדר איהו גבי ליה מן הגוי ולא מפסיד ביה מידי דסתמא בגוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל דמי דדינא דידן שלא יתבע ערב תחלה וכיון שכן מותר שהרי לא נתחייב ישראל זה לחבירו עד שיתבע את הגוי וההיא שעתא דפרעיה חל שעבודא עליה לא שקיל מניה חמשא ויהיב שיתא והכי נמי איתא בירושלמי, וכן כתב הראב"ד ז"ל.

ובמס' כתובות בפרק הכותב ובפרק כל הנשבעין גרסי' בירושלמי ונפרעין מן האדם שלא בפניו בתמיהה א"ר ירמיה תפתר בשטר שהרבית אוכלת בו וב"ד גובין רבית תפתר בשערב לו מן הגוי, פי' שהוא ערב לו מחמת הגוי שלוה ממנו ולא מצית למימר שערב בשביל חבירו לגוי דהוה ליה למימר הכי שערב לו לגוי ועוד שהרי אינו מותר אלא א"כ קבל עליו לדון בדיני ישראל דלהדר בתר לוה תחלה והאיך נפרע מן הערב, ועוד אם כבר פרע ערב לגוי אין רבית אוכלת בנכסיו של זה ואם לא פרעו למה נזקקים לנכסיו הרי אין כאן מי שיתבע בדין ואע"פ שהרבית אוכלת בנכסיו אין אנו אחראין לו, ועוד אם הגוי לא נפרע למה ישבע ערב לגבות מן היתומים והלא לגוי הם פורעים ולא לו למה אמרו לא יפרע אלא בשבועה אלא ש"מ ישראל שערב לישראל בשביל הגוי, ורבינו הגדול ז"ל כתב זה הירושלמי בפ' הכותב (כתובות מ"ח ע"ב בדפי הרי"ף):

דא"ל הניחם על גבי קרקע והפטר. משמע ודאי דאי אמר תנם לו והפטר אסור, וקשיא לי מה לי הניחם בידו מה לי בקרקע הא פטריה מ"מ ועוד דהא לרבינא דאמר זכיה אית ליה מנתר אע"ג דמיד ליד דישראל אתו ולא מטו ליד גוי בנתים וי"ל דתנם לו והפטר כיון דלא מיפטר לווה קמא מניה דגוי אלא במלוה דשני והרי זה פוטר עצמו ברביתו של חבירו אסור אבל הניחם על גבי קרקע הא אפסקיה וה"ה ליתנם בידו לשם פקדון שלי והפטר והדר לישקול לנפשיה דשרי אלא אורחא דמילתא נקט וההוא דרבינא דאמר זכייה אית ליה לא משכחת דשרי אלא כגון דאמר לו גוי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני דהא אפסיקא זכייה ומטו לרשות גוי ואיפטר ליה קמא בין הלואה להלואה כנ"ל, והא דאקשינן אי הכי מאי למימרא רישא קשיא אבל סיפא צריכה דהא כיון דלא באו מעות הללו ליד ישראל לא זכה בהן ואדרבה הרי הן כמדבר אלא לחומרא ולא מצי לתרוצי דתנא רישא משום סיפא דבמתני' תנן לה לרישא ולא תנן סיפא כלל:

אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד. אומר היה ר"ת ז"ל, דהשתא דאתינן להכי סיפא נמי דקתני ואם העמידו אצל ישראל אסור בשנטל ונתן ביד ואם לא נטל ונתן ביד מותר שאין שליחות לגוי אפי' לחומרא וכיוצא בסוגיא זו יש בתלמוד הרבה ואחת מהן בפרק ד' אחין בשלמא אינהו משכחת להו דשוו שליח ושוו אינהי נמי שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה ומהדרי' בשופעות מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לאחיובי אינהי כך היא גרסתו של ר"ת ז"ל שם ומשכחת לה בדלא שוו שליח וכבר פרישנא בדוכתא, ור"ח ז"ל כתב סיפא אע"פ שלא נטל ונתן ביד אסור לחומרא וכדקימא קימא ומדברי רבינו הגדול ז"ל תלמוד כן.

ורש"י ז"ל כתב אהא דאמרינן מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דידיה קא גמר ויהיב שהוא הביאו אצלו והרי הגוי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא, וקשה לי מאי חומרא הא ודאי אי ס"ד שליחותיה דישראל קא עביד ולאו אדעתא דפרעון שקלינהו אסור הוא מן הדין אע"פ שאין שליחות לגוי שהרי מ"מ מעותיו של ישראל ברבית אצל ישראל שהרי באחריותו הם וסלק הגוי במי שאינו ואסור וכי מפני שאין שליחות לגוי הוא קונה מה שמשלחין על ידו ונראה שהוא ר"ל דכיון שנטל ונתן ביד נפטר ישראל מן הגוי ומן הדין מותר דלאו בתורת שליחות שקליה אבל מדרבנן נחמיר ונימא דשליח הוא וליתסר קמ"ל, מ"מ ממה שכתב כדמחמרי' בסיפא אתה למד שדעתו לומר דסיפא בשלא נטל ונתן ביד ולחומרא ואין אדם רשאי לזוז מדבריהם ז"ל, וסוגיין נמי כדרב אשי דסיפא לחומרא ואע"ג דאיפריך וכן ללישנא דהניחם על גבי קרקע סיפא לחומרא הוא כדפרישית ועוד דאי סיפא בשנטל ונתן ביד פשיטא וליכא למימר בישראל הוא גופיה אדעתא דגוי קא גמר ויהיב דגוי בישראל לא מפרש דסתמיה אניס ליה אבל ישראל בגוי פרושי הוה מפרש אדעתא דידך יהיבנא דלא מצי אניס ליה ועוד דגוי לא קים ליה במקנא ואקנויי אבל ישראל כי שקיל ביד חובו ודאי אדעתא דפרעון שקליה וליכא למימר איידי דתנא רישא תנא סיפא דהוה לן לפרושי הכי בגמרא.

אבל מה אעשה שבירושלמי משמע מפורש כדברי ר"ת ז"ל להקל והכי איתא התם, מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' ואם העמידו אצל גוי מותר א"ר יוסה והוא שהעמידו עם הגוי פי' שנשא הגוי ונתן מידו ליד ישראל שגוי וכן גוי שלוה מעות מישראל וכו', ואם העמידו אצל ישראל אסור א"ר יוסה והוא שהעמידו עם ישראל כלומר שנשא ונתן ביד מיד ישראל ליד ישראל משמע כדברי ר"ת ז"ל להקל, ודילמא לא סבירא להו לבני מערבא דיש שליחות לגוי לחומרא כדקאמרי' בגמ' דילן ובעל נפש יחוש לעצמו.

ומיהו אפי' למאן דסבר הכי דיש שליחות לגוי לחומרא דוקא בלכתחלה הוא דלא מפקי' רבית מישראל לישראל אבל להוציא ממנו משגבה ודאי לא דלא עדיף מאבק רבית, והר' משה הספרדי ז"ל כתב שהוא רבית קצוצה ונראה מדבריו שהיא יוצאה בדיינין:

[ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וכו'.] תניא בתוספתא (ה, ח) ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור וגוי שאמר ליש' הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פי' לנקות עצמו מן הדומ' לכיעור ומן החשד והיינו דאמרי' בריש פירקין אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי כלומר שהוא אומר של גוי הם והרי הם שלו כך פרש"י אלמא שרי ורבי' הגדול כתב תולה מעותיו ביד גוי ותרויהו איתנהו.

מעותיו של ישרא' מופקדת אצל הגוי מותר ללות ממנו ברבי' ושל גוי המופקדין אצל יש' אסור להלוותן ברבית זה הכלל כל שבאחריו' יש' אסור שבאחריות גוי מותר כך היא הגירס' הכתובה בנסחאות וטעות' היא ואיפכ' גרסי' מעותיו של יש' מופרדות אצל גוי אסור וכו' וזה תולה מעותיו ביד גוי וכללא דקתני דוקא הוא כל שבאחריות יש' אסור והיינו מעותיו של יש' אצל הגוי שאם הותירו הותירו לו.

סיפ' דבריית' (תוספתא שם): ישראל שנעשה לו לגוי אפטרופו' או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וגוי שנעשה אפוטרפוס לישראל או סנטר אסור ללות ממנו ברבית. וכך מצאנוה בנסחאות ודוק' היא וממיל' שמעי' מינה דהכי גרסי' לריש' כדכת' והך סיפ' קמ"ל שאף מפני מראית העין אינו אסור דכ"ע ידעי דמעות דגוי הם הואיל ונעשה אפוטרופו' או סנטר שלו.

ור"ח כתב לשון רישא דתוספת' כמו שכתובה בנסחאות וכתב בסיפ' (ישראל שמינה גוי) [גוי שמינה ישראל] אפוט' אסור ללות ממנו ברבי' ובאמת שנמצ' כן במיעוט נסחאות משובשות מן הירושלמי וגרסי' נמי ישראל שמינה את הגוי אפטרופו' או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וזה א"א ובתו' הכי תני לה כדכתיב' הילכך נקטי' לקול' כדכתבי' לעיל.

והוי יודע כי ר"ח מפרש לה כגון שקבל עליו אחריות שאם פחתו פחתו לנפקד ואם הותירו הותירו לנפקד ובין שאמרו כך בין אנו שאמרנו כך לדבר אחד נתכונו. ואי קשי' לך להאי גירס' דידן מעותיו של גוי המופקדות אצל ישראל אמאי מותר כיון דאין שליחות לגוי ל"ק כי אמרי' אין שליחות לגוי היכ' שהלוה גוי ליש' ונתחייב באחריותן ואח"כ אמר לו תנם לישר' חברך משום דמדינ' לא נעשה אותו ישראל שלוחו של גוי והמקבל אינו זוכה בהם לגוי ומעות של יש' הם והו' אומר לו ליתן רבית לגוי אשתכח דאיהו שקיל רבית' ואפי' אמר לו תנם לו והפטר אסור כדפרישנ' לעיל דכיון דלא מפטר מיניה אלא משום דמחייב ליה האי שני וגוי לא קננהו למעות ולא לתחייב לו זה בדיננו אסור ויש אומרים דאם אמר לו תנם לו והפטר מותר והניחם ע"ג קרקע לאו דוקא אבל הכא אע"ג דאין שליחות לגוי זוזי לא קני מאי עבד מעות דגוי נינהו ורבית דגוי הוא הילכך מותר.

והא דתניא הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר. דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין ריוח בין הפסד אבל אם אמר לו יהיבנא לך פלגא באגר או תלתא אע"ג דלא שקיל בהפסד כלל ופקדון הם אסור שהרי הוא מרויח ברבית ישראל ויש שמתירין הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל כנ"ל.

ובר ישראל דא"ל לבר ישרא' חבריה שקול האי כסא דכספ' ולוה לי מגוי ברבי' אי אחריותיה דגוי אכס' בלחוד ולא עליה דישראל מותר דשליח הוא ושליח עושה שליח. ואי אחריותיה איש' כלו' שאם אין משכונו שוה אלא פלג חובו ורביתו איהי מחיי' באחריותו או שיוכל לכופו לפרעו אסור דכיון דגוי בתר יש' שליח אזיל אשתכח דיש' קשקיל רבית' מדין ערב למדנו דבר זה.

ובתשובה לרבנא משה בן רבנא טדרוס הורה שמותר יש' לומר ליש' חברו לוה ליה מעות מן הגוי ברבי' ופי' דהא דאמרי' ואם העמידו אצל גוי מותר לאו המחא' גמורה היא שיאמר לו הגוי הלוה מעותי ליש' זה חברך והפטר שאם אמר לו כן פשיט' שמותר דמה לו הניחם ע"ג קרקע והפטר ומה לי תנם לפלו' והפטר אלא הב"ע שאמר לו יש' חברו תנם לי ואני אעל' לך ואתה תעלה לגוי כדרך שהיית' מעלה לו ואם לא נטלם הגוי הוו להו מעות של יש' שהרי במלוה היו אצלו ולא קנאם הגוי ממנו ואם נטל הגוי ביד ונתן לו לראשון שילוה אותם לשני אע"פ שהוא חייב להעלות לו כדרך שהיה מעלה לו מתחלה והוא חוזר ונוטל מן השני מותר דכיון דיש' עושה שליח ידו של ראשון זה הנוטל מן הגוי כיד שולחו שהוא יש' שני וכאלו הוא עצמו לוה מן הגוי.

וא"ת והלא ערב אסור כשלא קבל עליו לדון בדיני יש', י"ל כשאסרו ערב בשלא עשאו לוה שליח אלא הוא מעצמו נעשה לו ערב אבל עשאו שליח ואמ' לו השני ערב בשליחותי לגוי זה מות' דשלוחו של אדם כמותו ולאו מאל תקח מאתו נשך ותרבי' נפקא לן אלא מאתם גם אתם לרבות שלוחכם א"נ י"ל דערב אעפ"י שמנהו שליח להיות לו ערב לגוי אסור דערב כלוה וחוזר ומלוה הוא דהא מפטר ליה מיניה דמלו' אבל לו' בשליחו' חברו ידו כיד שולחו לגמרי ומותר דיש' כגוי הוא, אלו דברי הנשיא הגדול.

וצלל במים אדירים אבל לא העלה בידו דברים ברורי', שאפי' תעש' יש' זה הלו' מן הגוי שליח של יש' א"א שלא יהיו נכסיו משועבדי' לגוי מעכשו ונמצא שהוא לוה הימנו וישראל חברו משעעבד לו בין מתורת שליח בין מדין לוה ממנו הילכך מכל מקום נאסר רבית זו. וכן מה שפי' בתנם לפלו' והפטר דמותר לא דאיק דא"כ למה אמרו בגמ' הניחו ע"ג קרקע והא לא עבידי אינשי דעבדי הכי ואדרבא הוי לן למימר תנם לו והפטר כדעבדי אינשי והוי רבותא טפי ולישנא דבריתא מתוקמא ביה שפיר טפי דקתני העמידו אצלו, ויש בלשון הזה תנם לו והפטר ואין בלשון הזה העמידם על גבי קרקע ובריתא חסורי מיחסרא ליה אלא ודאי לא על חנם תפסו להם בגמ' הניחם על גבי קרקע והפטר.

וגוי שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל חברך ברבית, רבינו גרשום הצרפתי ז"ל התיר לפי שהוא כישראל שאמר לישראל הלוה לי מעותי לגוי ויש שליחות לישראל.

ויש להוסיף בדבר והוא שלא יתחייב יש' באחריות הקרן והרבי' כלו' שיעמידנו אצל גוי או שיאמר לו כמה שתקח מן הגוי תן לי ואם איני מאמינו נשבע לו. א"נ יהב ליה סתם מותר דמסתמא יש' שליח הוא כדיניה אבל אם אמר לו כל זמן שמעותי ביד הגוי אתה נותן לי דינר בחדש אסור דכיון שאם הגוי אינו פורע הוא חייב ליתן לו רבית נמצא אחריות הקרן עליו עד שיפרענו והרי זה כלוה מעות מיש' ואומר לו כל זמן שאני נותן לך דינר רבית בחדש לא יהא לך רשות לכופני לפרוע לך הקרן.

ואם אמר לו אני אתבע את הגוי ואם אינו פורע אחריותי עליך והוא יכול לתבוע את הגוי בדיניה' מותר וזהו דין ערב שישראל נעשה ערב בשביל גוי ליש' חברו והוא שיהא ישראל תובע הגוי תחלה אבל אם התנו ביניהם לתבוע יש' תחלה כדין קבלן אסור ואף כאן אם הדבר בענין שאינו יכול לתבוע הגוי דא"ל לאו בעל דברי' דידי את והתנה ליטול מן היש' אסור ואם הדבר כן בין בתנאי בין בסתם אע"ג דשקל ההוא יש' רבית מן הגוי לא שקיל האי יש' מלוה מיניה כלום דה"ל לוה מעות מיש' וחוז' ומלוה אותם לגוי, כנ"ל.

ובר ישראל דא"ל לגוי לך ולוה לי מעות ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם וכסבור הוא שלצורך עצמו לוה מיבעא בעו לה דייני מאי מי אמרי' אין שליחות לגוי וכיון שישראל זה אין לו עסק עם ישראל הלוה מותר דגוי הוא שלוה המעות ונתחייב באחריותם וחזר והלוה אותם לישראל או דילמא כיון דיש שליחות לגוי לחומרא כדברי ר"ח ז"ל האי לוה נמי אסור לומר כן ומלוה נמי אי ידע אסור ליטול ממנו רבית שידו של גוי זה כיד שולחו ומישראל הוא דשקיל רביתא.

השיב הר' יצחק הצרפתי ז"ל בעל התוספות ואמר נ"ל שהוא מותר משום דאת"ל נמי דאסור היכא דשוויה שליח הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שוויה אלא דעתו היה שילוה הגוי מישראל ויחזור וילוה לו ואפי' פירש בפירוש בפני עדים שיהא שלוחו לא מחמרינן כולי האי ולא דמי לחומרא סיפא דבריתא משום דהתם שניהם יודעים בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבאה מכיסו של ישראל אבל הכא לא וליכא איסורא (אלא) [לא] לגבי לוה ולא לגבי מלוה.

ותו בעו מיניה ז"ל אי יהב ליה ישראל לגוי משכונו ללות עליו מעות מישראל ברבית מאי מי שרו מלוה ליטול אותו רבית ואף בזה התיר משום דאקנויי אקני ליה ישראל לגוי משכונו ללות בו ברבית ויפה כיון בתשובת השאלה הראשונה אבל במשכונו של ישראל ביד גוי כיון דאחריותיה דישראל המלוה אההוא משכון אסור, והאי טעמא דכתב הרב ז"ל משום דאקנויי אקניתיה ליה לאו דסמכא הוא.

אבל היכא שלא לוה ישראל אלא להשאיל למשכונו לגוי ללות עליו מותר אע"פ שהלך לו הגוי ופרע ישראל זה המעות לישראל חבירו מותר דמתנה האו דיהב ליה לגוי וכבר קנאו הגוי לכליו של ישראל במשיכה דמשיכה בגוי קונה ומיהו כל זמן שלא משכו הגוי למשכון לא קנאו ואסור לישראל ללות עליו אבל מאחר שקנאו אע"פ שישראל נתנו לו בפני הגוי לשם הגוי וקבל המעות מישראל בשליחות הגוי כיון שהישראל אינו חייב לו כלום לחבירו מותר דכל שבאחריות הגוי מותר אע"פ שאין שליחות לגוי דישראל מטלטל בעלמא הוא וכלל גדול מסרו לך כל שבאחריות הגוי מותר.

וכן נמי בר ישראל דיהב ליה משכון לגוי ואמר לו צא ולוה לי עליו מעות מן הגוי והלך ולוה מישראל ואח"כ יודע הדבר בעדים אסור לישראל ליטול ממנו רבית ולא עוד אלא שאני אומר שאם הכיר בו ישראל שהוא של ישראל והמעות שביד הגוי נאנסו ולא הגיעו ליד ישראל לוה שהדין להחזיר לו משכונו בלא כלום כנ"ל והוא שידע המלוה בשעת הלואה שהוא שלוחו של ישראל אבל אי לא ידע חייב לשלם מעותיו לא יהא אלא גנב או גזלן תקנת השוק עשו בו.

ומשכונו של ישראל ביד גוי אה לוה הגוי עליו מעות מישראל ברבית כיון דגוי לא קני משכון דישראל אסור שיטול ממנו רבית ואם אחריותו אף על הגוי ישלם הגוי ואע"ע שאלו היה ביד הגוי הי' ניטל ממנו רבית ישראל מיהא אסור אבל אם עמד [המשכון] אצל הגוי וחזר הגוי ולוה מישראל הקרן והרבית שהיה לו כבר עליו שקיל ישראל מניה מאי דאוזיף עליה שהרי כבר משועבד לגוי למעותיו ולרביתם ונמצא זה כקונה מגוי ולא כמלוה.

ומשכונו של גוי ביד ישראל והלך ישראל זה אצל ישראל אחר ללות ממנו ברבית על המשכון אסור הואיל והראשון חייב באחריות המשכון והוא חייב לזה מעותיו ישראל מישראל שקיל רביתא אבל מצינו לר"ת ז"ל שהתיר כגון שאמר לו ישראל ראשון הלוה למלוה אני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך עליו ולא לך על מעותיך בכגון זה מותר ואע"פ שהראשון הלוה חייב באחריות המשכון לגוי התיר ר"ת ז"ל ליטול ממנו רבית עד כדי דמיו כשיבא הגוי ויפדה אותו ואם ישראל ראשון בא לפדותו קודם שיפדנו הגוי ונתרצה המלוה הרשות בידם ליטול ממנו רבית לפי שהוא כמוכרו לו מעכשיו והרב אב ב"ד ז"ל נשאל בזה ואסר, ודברי ר"ת ז"ל מוכרעין הן.

ועוד בענין רבית שאלו לר"ת ז"ל על בן משומדת אחת אם מותר להלוותו ברבית או דילמא ישראל הוא ואסור והשיב להם שמותר להלוותו ברבית, ותלמידיו של רש"י ז"ל כתבו בשם רבם ז"ל שאסור שאע"פ שחטא ישראל הוא.

ויש לדון בדבר לא יהא ממונו חמור מגופו וגופו מותר להרגו כדאמרי' המשומדין מורידין ולא מעלין ואיכא למימר כי ההיא דאמרי' גבי מסור דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא והוה ליה ישראל גמור וזה אינו מחוור דגבי משומדים שנטמעו בגויים אין ראוי לומר נפיק מינייהו זרעא מעליא ואפילו אשתו עמו וכ"ש מן הגויה שא"א שהרי הולד כמוה.

ויש לי ראיה לדבר מיהא דגרסי' בפרק אין מעמידין (ע"ז כ"ו ע"ב) המינין והמשומדין מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד ואת אמרת מורידין אלמא כל מי שמורידין אותו לא מקרי אחיך כלל והכי נמי כתיב אחיך ואע"ג דמסור נמי מורידין וממונו אסור לאבדו ואסור להלוותו ברבית התם לאו משום דלא מקרי אחיך אלא מפני שהוא כרודף כדאמרי' אף ממונן של ישראל כיון שנפל ביד גויים שוב אין מרחמין עליו אבל משומד לא מקרי אחיך הילכך אף להלוותו ברבית מותר ולא חיישינן לזרעא מעליא וכ"ש משומד לע"ז שנטמע בגויים ורחמנא אמר דליחי עמך והאי לא ליחי ולא לקיים.

ואם נפשך לומר הא תינח משומד עצמו בן המשומדת שוגג הוא והוה ליה כקטן שנשבה לבין הגויים ואתה מצווה עליו להחיותו, לא דמי, דאילו התם לא ידע כלל, אבל כיון דידע ושביק תורת ישראל ומדבק בע"ז ובחוקות הגויים הרי הוא משומד גמור דמורידין ולא מעלין.

ויש מי שדן כדברי רש"י ז"ל ואמר אע"ג דאנן לא מחייבינן לאהדורי ליה אבדתא ולא להחיותו חייב הוא במצות כיון שכן אסור הוא ללות ברבית ואף אנו אסורין להלוותו משום דקא עברינן עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול.

אבל בירושלמי במסכת ע"ז פרק בתרא (ה"ד) מצינו מפורש כדברי ר"ת, והכי איתא התם: כותאי דקסרין בעו מר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו ואתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו א"ל אבותיכם לא קלקלו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם עד ארץ כותיים טהורה ומקותיה ומדורותיה ושביליה טהורין וכו' א"ר אלעזר הדא דתימר להאמינן שאינן שאובין אבל למדת ארבעים לא דאינון דרשין אך מעין ובור מקוה מים וכו' מה מעיין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכ"ש [בעון מרבי אבוה חלוט שלהן מהו אמר לן הלואי היינו יכולין ליסר גם מימיהן] ר' יעקב בשם ר' חנינא כותאי דקסרין מותר להלוותם ברבית ר' יוסי בעי מעתה לא נחוש על חלתן ולא חמי רבנן חוששין משמע מפני שקלקלו מעשיהן הוא מותר להלוותן ברבית ואע"פ שאבותיהן היו גרים גמורים ואף ישראל שנשתמד כיוצא בהם שהרי גר שנתגייר כישראל גמור כדאמרי' בפרק החולץ טבל ועלה ה"ה כישראל לכל דבריו למאי הלכתא א"ר יוסי ב"ר חנינא דאי הדר בו ישראל מומר הוי וכיון שמותר להלוות הכותים ברבית אף ישראל משומד כך דינו.

ואם נפשך לומ' גירי אריות הם א"ה מאי שנא כותיים דבקסרין ועוד מדא"ר אבהו אבותיכם לא קלקלו ואתם קלקלתם אלמ' אבותם גרים גמורי' היו. ובגמרין בפ"ק דחולין אמרי' דר' אבהו סבר למזבן חמרא מכותתי ובימיו גזרו עליהם והוא היה במנין עמהם אלמ' קסבר גירי אמת הם והא דא"ר יוסי מעתה לא נחוש על חלתן לאו אדר' יעקב בר אחא מקשה אלא לא נחוש להחזיק עיסתם במתוקנת לחומרא פריך ואדר' אלעזר בר יוסי דאמר שאינם נאמנים על שיעור מקוה קאי ואדר' אבהו שאסו' חלוט שלהן ועוד מצאתי בחיצונ' במסכת כותיים מז' מסכיו' קטנות דקתני אבל מלוין אותן ולוין מהן ברבית ושם נר' שאותה ברית' בגירי אמת תני ואפ"ה לענין רבית מותר.

ומ"מ למדנו שהמשומדים לע"ז מותר להלותם ברבית וכן משומד להכעי' דקי"ל מין הוא בפרק אין מעמידין. ודקא קשיא לך הא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול לא קשיא דכיון דאין אנו מצוין עליו להלוותו אף הוא אינו מצווה ללות דכתיב לא תשיך אבל ללות מן המשומדים אפשר שהוא אסור ללוה שהרי הם אסורין להלוות.

משום דחזינן לאינשי טובא ולמקצת דייני דטעון בהנך מילי ואיפליגו בהו אצטריך למכתב הכא מאי דנקיטינן משמעתא וממתניתא אליבא דהלכתא:

זכיה מדרבנן אית ליה. תמה אני, ואי מדרבנן אמאי מותר והא רבית דאוריתא הוא ותו איכא למידק קטן נמי הא איכא זכייה מדאוריתא כדאמרי' בפרק האיש מקדש מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד ותסברא הא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדרבה בר רב הונא מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד וכו' דאלמא קטנים בני זכייה נינהו מדאוריתא כלומר שגדולים זוכין בשבילן.

ואיכא למימר כיון דאקשי' עלה ותסברא הא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בחד וכו' ואוקי' כדרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו' לא תיפשוט שזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאינו שלו דהתם שלהן היתה וחלוקתן גלויי מילתא בעלמא הוא וב"ד מעמידין אפוטרפוס לכך אבל אין זכיה לקטן מדאוריתא אלא מדרבנן זוכין לו דכי היכי דאין לו שליחות אין לו זכיה ואע"ג דזכיה לאו מטעם שליחות הוא כדמוכח בקידושין, אבל רש"י ז"ל פירש שם דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לקטן ואפי' בחוב ע"מ לזכות ולפי מה שכתבנו.

והא דאמרי' בכתובות (יא.) גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכין לאדם שלא בפניו ומשמע מדאוריתא זכין לו וגר גמור הוא ואיכא למימר שמא שאני זכות גירות אבל בעסקי ממון אין זוכין לו אלא מדרבנן ומ"מ אי זכיה לגוי מדרבנן תמה הוא היאך אמרו העמידו אצל גוי מותר ואפשר כיון דזוזי לגוי הוה דפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של גוי הוא נופל דילמא לא אסיר מדאוריתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפקע דרבנן ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו לא גרסי' מדרבנן דמדאוריתא היא וזה נראה שהיה נכון אלא שהגמ' מכחישתו ואין שומעין להגיה ספרים:

דף עב עמוד א

שטר שיש בו רבית. פרש"י ז"ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה ורבית כך וכך לזמן פלוני ויש מכריעין כדבריו מדאמרי' אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון הכי נמי אם אין הרבית מפורש בשטר אפי' רבנן מודו שמא יגבה את הרבית, וא"ת אמאי קניס ר' מאיר והא לא עבוד ולא מידי שאין ב"ד גובין לו את הרבית התם משום דמשעת כתיבה עבד ליה שומא ואע"ג דלא מגבו ליה.

ויש מפרש האי אינו גובה דקאמר ר' מאיר ממשעבדי קאמר אבל מבני חרי גבי ולרבנן אפי' ממשעבדי גבי, ואי קשיא לך הרי עדיו פסולין לפי פרש"י ז"ל דתנן אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וקי"ל דכל חייבי מלקיות פסולין כדאמרי' ארבעין בכתפיה וכשר ואע"ג דנאו רשע דחמס הוא הא קיי"ל כאביי דאמר משומד אוכל נבלות לתיאבון פסול דלא בעינן רשע דחמס, ואם נפשך לומר א"כ למה שנינו מלוי ברבית ולא תנן עדים כיון דאוקימנא בדוכתא אימא מלוה הבאה לו ברבית אף עדים בכלל וכיון שכן היכי גב' מבני חרי לר' מאיר וממשעבדי לרבנן ויש להשיב ולומר שאין העדים נפסלים בכך משום דלא תשימון עליו נשך לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים כההיא דאמרי' בפ"ק לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אי נמי בעו הכרזה כפסולי דרבנן ובריתא בדלא אכרוז.

ואי קשיא לרבנן אמאי גבי ממשעבדי נימא לא ניתן ליכתב וכ"ת ניהי דלא ניתן ליכתב רבית קרן ניתן ליכתב ליקשי לה בגמ' ולפרוך כדאקשי אלא הא דא"ר יוחנן וכו' לאו קושי' היא דהכא כיון דכתיב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה אע"פ שחזר וכתב ברבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואע"פ שזה לא ניתן ליכתב זה ניתן ליכתב אבל גבי שטרי חוב המוקדמין זמן הכתוב בשטר לא ניתן ליכתב כלל. אי נמי דר' יוחנן מפרשא ליה טפי.

ויש מפרש מאי אינו גובה דקאמר ר' מאיר כלל לא, ולרבנן גבי מבני חרי בשחייב מודה אוי עפ"י עדים אחרים שיודפין ההלואה והביאו ראיה לדבריהם ממה ששנינו בתוספ' המוצא שטר שיש בו רבית יקרענה בא לב"ד יקרעוהו ואינה ראיה שאע"פ שגובין על פי שטר זה כיון שהבעלים עצמן מצוין לקרעו אף ב"ד קורעין אותו אבל אם הוציא מלוה שטרו בב"ד גובה את הקרן על פי שטר זה.

ולי נראה דברבית דאוריתא המלוה והלוה והערב והעדים כולן נפסלין והכא בשאין הרבית מפורשת בשטר ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל רבית היה שם ולא ידעו הם או אנוסים היו מחמת נפשות וכן הן עצמן שאמרו במקום שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וחתמנו רבית.

ומה שהכריעו ואמרו שאם הרבית אינה מפורשת בשטר נימא גזרה שמא יגבה את הרבית כדאמרי' שמא יגבה מזמן ראשון [לא דמי דהתם] הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפי' יגבה את הרבית אין בו אסור בקרן ואפי' טרף מן הלקוחות שהקרן ניתן ליכתב בדבית יש בו אסור ורבנן לא קנסי היתרא אטו איסורא שלדברי המכריעין שטר שכתוב בו רבית סתם לרבנן אינו גובה כלל ואינן אלא מן המתמיהין, וההיא נמי דרמינן בפרק המניח את הכד לקנסו גופן אטו שבחן הכי משמע דאלו ברבית מפורשת כאן אין שבח לעולם כיון שאין גובה בו אלא קנסא דשומא בלחוד הוא דאיכא:

שטרי חוב המוקדמין פסולין. פירושה בין שכתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שלפניו בין שכתבו בניסן ולא לוה עד תשרי או שקדמה כתיבת השטר לחתימת' פסולין פרש"י שאינו טורף ממשעבדי מכלל דמב"ח גבי ועיקר מדאמרי' אלא הא דא"ר יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב ומשום לא ניתן ליכתב ודאי לא פסלינן ליה לגמרי אלא ממשעבדי לא גבי אבל מב"ח גבי דומיא דמעשה דפרדיסא דפשיט לן כמלו' ע"פ דמי ומאן דאוקמ' בשחייב מוד' אבל משו' האי טעמ' דלא ניתן ליכתב מפסיל שטר' לגמרי ואפי' מבני חרי לא דק דהאי טעמ' דלא ניתן ליכתב לא גזרה הוא אלא טעמא לאפסולי שטרא דלא גבי ממשעבדי שאין שעבוד הכתוב בו שעבוד מאחר שלא נתן ליכתב ועוד דהוה לן למימר בגמ' זביני לא הוי זביני שטרא כשר וגובה מנכסים משועבדים או פסול מדקאמרי' כמלוה ע"פ דמו משמע דכמלוה ע"פ הוא מחמת שטר זה שאם שטר זה פסול לא מלוה ע"פ הוא אלא מלוה בלא עדים הוא אלא ודאי לא ממעטי' משום האי טעמא אלא שאינו ניבה מנכסים משועבדין.

אבל יש לדקדק, שהרי העדים פסולין שהקדימו הזמן אבל אפשר שהם כשרים כגון שלא הקדימו הזמן אלא שכתבו שטר ללוה בשטרא דלאו אקנייתא ולא לוה עד אחר זמן ואע"פ שאין כותבין שטר ללוה ולמלוה אנא א"כ הלוה בפנינו או מסר מיד אלא בשטרי דלאו אקניתא וכדרב אסי כל מאן דלא גמר לה לדרב אסי לאו רשע הוא, ועוד אפשר כגון דטעו בשיפורא בין מלא לחסר כגון שעמד המלך ביום ל' של אדר וכסבורין הם שבניסן עמד וכותבין באדר הבא שנה ראשונה והשטר מוקדם בטעות שאינן יודעין עבורו של חודש או שהיו אנוסים מחמת נפשות ונודע על פיהם או על פי אחרים וכמו שפירשתי אבל אם כתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שעבר פסולים הם שאין אלו ראוים לעדות אם אינן בקיאין בדבר זה, ועוד שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוה אלא בניסן:

והמאוחרין כשרין. בין שכתבו בשעת הלואה ואיחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר זמן כולן בכלל מאוחרין הם וכשרים והוא דכתב ליה דאקנה בדאיתא בפר' מי שמת, ובירושלמי במסכת ראש השנה ובפרק בתרא דשביעית מי מודיע שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר מודיעין לא כן ארשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן בשאמרו [לא] חתמנו כל עיקר ברם הכא אומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו.

וה"פ: העדים מודיעין בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואקשי' והארשב"ל עדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין נאמנים לומר קטנים היינו פסולי עדות היינו ואע"פ שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדאיתמר נמי בגמרא דילן בכתובות אליבא דר' מאיר ופריק התם בשבאו לעקור כל העדות ולומר שלא ניתנו ליכתב אבל הכא דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון מזמן שני מיהא ניתן ליכתב וכיון שכן בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין לדברי הכל, והאי לישנא דעל זה תתמנו ועל זה לא חתמנו איתמר במס' גיטין בפר' השולח בענין אחר והוצרכתי לכתוב פירושו של זה הירושלמי מפני שהורגלו לטעות בו:

אמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים. לא אשכחן עיקר' היכן אמר', וקשי' לן ניחוש לקנוני' כדאמרי' בפ"ק וקי"ל בכתובו' דהודא' בעל דין לגבי לקוחו' לאו הודא' היא ומשמ' דממה ששעבד אחר הודאה קאמ' וקמ"ל דלא אמרי' כיון דלאו סהדי מפקי לקלא לא יטרוף אלא אמרי' כיון דאיהי מוד' איהי משוי ליה שטר' למגב' נמי ממשעבדי ה"נ אע"ג דשט' לאו כדין הוא כיון דמודה ביה הוי שטר' וגבי ממשעבדי. א"נ בשאומר לויתי ופרעתי קאמר וס"ל מודה שכתבו אינו צריך לקיימו ואפילו לגבות ממשעבדי שאח"כ.

וכן פי' ר"ח לאו היינו דרב אסי דאמר לוה שמודה בשטר שכתבו אין מלוה צריך לקיימו ואף על פי שטוען פרעתי אינו נאמן וגבי המלוה ממשעבדי גם זה כן כיון שמודה בשטר זה אע"פ שטוען מכיר' בטלה היא יגבה אפי' ממשעבדי ע"כ ורבי' הגדול לא כתבה משום דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו:

דף עב עמוד ב

אין לווין על שער שבשוק. פרש"י ז"ל, פירשו הגאונים ז"ל אין לוין סאה בסאה על סמך שבשוק לומר הואיל ויצא השער כמי שיש לו היא דהא חיטי בהיני ובשילי [ומסקנא דלוין] וכן כתב רבינו הגדול ז"ל אף הוא בהלכותיו.

ואע"ג דאמרי' לעיל בריש פירקין דהלואה על שער שבשוק אסור התם הואיל ומעות הלוהו בתחלה מיחזי כרבית אבל עיקר הלואת סאה בסאה דרבנן ועל שער שבשוק שרו כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואע"פ שאין לו מעות בשעת הלואה יכול הוא ליקח פירות לאשראי כיון שיצא השער ומעות מצויין הן אצל בני אדם יותר מן הפירות ואע"פ שאין לזה יש לזה.

והראב"ד ז"ל כתב והוא דאית ליה דמיהן שיכול ליקח בהן פירות וכמדומה שאין זה דעת הגאונים שלא ראיתי כן לאחד מן הגאונים אלא כולם התירו סתם:

דף עג עמוד א

החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול. פי' החמרין מקבלין מעות מבעלי בתים במקום היוקר כשער מקום הזול והולכין למקו' הזול ולוקחין בהם פירות ומעמידין לבעלי בתים כשער הזול שלקחו בו ובעלי בתים נותנין להם שכר טרחן ועמלן אלא שהם מקבלין עליהם אחריות הדרך וכיון שהם נוטלים שכר טרחם שלוחי בע"ה הם ושומרי חנם הם והתנו להיות כשואל וקבלו עליהם אחריו' הדרך ולא משום שהמעו' הלואה והיינו דאמרי' מ"ט הלא משקבלו עליה' אחריו' המעות הוו הלוא' ועו' דצריכי להו הני זוזי ומפקי להו הכא למזבן בהו מידי ולהולי' לאותו מקו' לפיכך הם מעלין להם בחזרתן כשער הזול ושכר הלואה שקלי.

ומפרקי' דלאו שכר הלואה הוא אלא שלוחי בע"ה הם ואע"פ שנשתמשו במעות כאן הרי הן כשולחני שהפקידו לו ושם הוא פורען ולוקח בהן פירות בזול בשליחותו של בע"ה והאי דעבדי הכי לאו משום שכר מעו' אלא ניחא להו לאיתויי להו פירות באחריותן משום דמגלו להו תרעי א"נ דמוזלי גביהו וזהו הפי' הנכון ואלו היה בפרש"י שלא נתנו להם שכר כלל היה אסור דהא דמי לרבי' גמורה ואף על פי שמרויחין וי"ל כיון שאם הוזלו חטי' במקו' היוקר יותר ממקו' הזו' על כרחו של ב"ה מקבל מהם משעה שלקחו פירות במקו' הזול נעשו שלו וטרחי ומייתי ליה משום דאינהו נמי עבדי להו מילת' בגלויי תרעי ולהכי נמי מקבלי עלייהו אונס' דחזרה.

ובירוש' (ה"ג): חמרים המקבלי' מבעלי בתים מעמידין להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בר פזי בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום פירוש שאינו נראה כשכר המלוה ע"כ רבי חונא אומר נעשה שלוחו. מתיבין לרב חונא שליח שנאנס חייב על האונסין אבל זה שנאנס פטור על האונסין ולא פעמים שהוא מתנה שומר חינם להיות כשואל.

פי' רב הונא פליג אדרבי יהודה ומתיר אפילו למקום רחוק כמה ימים מפני שנעשה שלוחו מאחר שנותן לו שכר עמלו א"נ שמקבל עליו בע"ה שער מקום הזול ואפילו הוזל כאן יותר. ואקשו ליה וכי שליח שנאנס חייב על האונסין בתמיה ונוסחא דיקא שליח שנאנס פטור על האונסין אבל זה שנאנס חייב על האונסין. ומפרקי' שפעמים שנותנה ש"ח להיות כשואל.

ולפירושנו הא דאקשי' עליה דרב ולשקול שיתא ולא אקשיא למי נמה לי לקבולי עליה אונסא דאורחא משום דרב לאו שכר עמלם וטרחם יהיב להו הילכך אי מקבלי עליהו אונסא אסור:

פרדיסא. פרש"י ז"ל לקנות מן הכרם בכך וכך בשנה ואי נמי אית ביה תיוהא מקבל ליה מינה כלומר שאינו מחזיר לו מעותיו אם נתקלקל הכרם בברד או גשמים או קרח ונפסד הכל שהוא מקבל עליו כל ספקי הפסד, וכן פירש רב נתן בעל הערוך ז"ל.

וקשה לן אי הכי אמאי אסר רב הא תניא לעיל מה שעיזי חולבות מכור לך מותר אע"ג דשוי טפי ותניא נמי בתיספתא גבי שדה כה"ג אומר אדם לתבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע בסלע מסאתים בסלע ואי דאיתנהו לפירות כ"ש דשרי.

ונראה שהם מפרשים דהתם שפסקו קודם שצמחו והכא כשהם בוסר דהא מיתחזי מהשתא רוחא דפירי וכיון דליכא אלא חשש קלקול מיחזי כאגר נטר לי ואי נעשו פירות גמורין ודאי מותר כדאמרן לעיל גבי גננא.

ואין פי' זה מחוור, ועוד שנו בתוספ' היו לפניו מאה כור אומר לו קמה זו עשויה עליך במאה של זהב מותר מכור כך וכך אסור.

לפיכך נ"ל דהכא בשאמר לו מה שפרדסי עושה מכור לך מסאה לדינר אלא מקבל עליו זה לשכור פועלים ולבצור ואם היה חומץ כגון ענבי דאקרו' או קלקול אחר שיקבל אותו ובלבד שיתן לו סאה בדינר ורב אסר כיון דקצץ ושמואל סבר כיון דמקבל עליה תיוהא שרי וההיא דקתני מסאה בסלע אסור בשלא קבל עליו תיוהא כלל א"נ בשאר פירי מודה שמואל דלא שכיח בהו תיוהא ופירש"י ז"ל תיוהא לשון חרטה כמו בתוהא על הראשונות:

ומודה רב בתורי. במקום שבוצרין בשוורים דשרי. הואיל וזה קבל עליו לבצור ור"ח ז"ל פירש מודה רב שמותר ליקח עגל מן הבקר בדינר זהב אע"פ שלקמיה כי שקיל ליה שוה טפי משום דנפיש פסידא שאפשר שימות. ומקשים בלאו הכי נמי שרי כיון שיש לו וממילא קא רבי איכא למימר לאו ממילא קרבי אלא במזונותיו של מוכר ובטרחו ועמלו וטרחו והוצאתו נפישי לפיכך אם קבל עליו אחריותו אסור ואין כל זה מספיק דהא היכי ליתסר כלל הרי הוא מכור מעכשיו:

אמר שמואל בהנהו דמשבשי שיבשי. פר"ח המקדימים לבעלי הכרמים דמים בזמורות בכך וכך המשוי ובעת שזומרים הכרם שוה המשוי יותר הילכך כי ניתנהו אסור דהכא ליכא תיוהא. ואני תמה כי מהפכי בארעא מאי הוי וכי מותר לעשות כך בשדה וי"ל אין מותר לעשות כן [אלא] בפירות אילן דמיחזי כקונה אילן לפירותיו אע"פ שחמר לו מכך וכך אבל אסור לעשות כן בשדה.

ומדברי הר"מ הספרדי דהנך שיבשי איתנהו אלא שפוסקין קודם זמן הזמיר ועדיין הן קטנות אלא כיון דלא ידוע אי זו זמורה תיבש ותזמר ואי זו תשאר אסור לפסוק עליהן ועוד דבשאר פירות אי בעו ליקח קונה ולוקח מעכשיו אבל הזמורות כיון שאין בעל השדה רוצה שיקח אותם אלא בזמנן אסור דלא מיקנו ליה מעכשו עד דמהפך בהו ולי נראה דהני משבשי שבשי קונין היו הזמורות בדליתנהו ע"מ שיהו הם עצמם מזמרים אות' בזמנ' ואמר להו רבא דליהפכו בארע' לעדר ולנכש מעט תחת הגפנים כדי שיהיו אריסי' בכר' מתחי' ובסוף דנמצאו נוטלים את הזמורות בתורת אריסות נמי וכי נחתי להכי נחתי והיינו דקאמר משבשי שבשי ולא קאמר דזבני ולא אמר נמי החזיקו בארעא אלא הפיכו והוא נשון חורש אחר חורש כענין ששנינו בכלאים לא יאמר אזרע ואח"כ אהפוך אלא הופך ואח"כ זורע:

דף עג עמוד ב

והא דאמרי' בבני אקרא דסנואתא דיהב להו רבינא זוזי. [פרש"י] שהקדים להם מעות לתת להם יין בשעת הבציר כשער היוצא ושפכו ליה טופיאתא טפי מדעתם שלא בתנאי והואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נותנים ואין מזכירים בשכר מעותיך שהיו בטילות אצלינו מתנה בעלמא הוא.

וקשה עלי הדבר כיון שבשעת פרעון מוסיפין לו רבית הוא שלא הזכירו במשנתינו בשכר מעותיך שהיו בטילות אצלי אלא ברבית מאוחרת לאחר פרעון כדקתני והחזיר לי מעותיו אבל הלוהו מנה והחזיר לו מנה ופרס מדעתו חס ושלום שיהיה מותר, ועוד הלוהו ודר בחצרו יוכיח שלא התנו ואסור ולא ישכור ממנו בפחות אינו בתנאי רבית ומה לי קודם פרעון ומה לי בשעת פרעון אדרבא בשעת פרעון מיחזי כרבית.

ושמא נאמר שהיו פורעין לרבינא פירותיו ואח"כ היו אומרים לו קח הרי לך עוד אלו דכיון שנסתלק מהם רבית מאוחרת היא וכיון דלא אמר בשכר מעותיך שרי דלאחר פרעון מתנה הוא דקודם פרעון כדי שירויח לו זמן הוא עושה שאפילו שאלת שלום רבית אבל לאחר פרעון ומדעתו מותר בכל ענין בסתם כל זמן שלא יאמר בשכר מעותיך דמה לי בסמוך מה לי לאחר זמן, ואינו מחוור שמא לא אמרו כן אלא במכר שמוכר שפסק סתם כשער שיצא ולא פירשו כמה דזה מוזיל הוא אצלו לתת לו יותר ושער של זול הוא אצלו.

ולי נראה שלא הוזכר כאן משום רבית, ועובדי דחשש איסורין קא מנו הכא ורבינא לא היה מקדים להם מעות אלא קונה מהם פירות מיד ליד ולפי שהיו מערימין במדות היה חושש משום גזל כדמפרש ואזיל והא ארעא לאו דידהו היא ומעיקרא דקאמרי' סתם אתא לקיוי דרב אשי היה חושש שמא בטעות מוסיפין לו וא"ל כיון שאין הדעת נוטה בכך וכל שעה עושין מחילה היא והדר אקשי והא ארעא לאו דידהו היא וכו' א"נ מעיקרא משום דארעא לאו דידהו היא בעא מניה וגלויי בעלמא הוא דמגלי טעמיה דרך קושיא כלומר והיאך אדם מוחל בדבר שאינו שלו, וא"ל שלו היא דארעא לטסקא משתעבדא:

השתא נמי כדיניהם עבידנא לך וכו'. פרש"י ז"ל שעל הגוי לפדות הבית ומפני כך מותר דלא מחייב ליה רבא מידי אל גוי, ואחרים אמרו דאפילו היה רבא חייב לפדותו מותר דכיון דבדיניהם אין הגוי יכול לסלקו לרב מרי מן (הפירות) [הבית] עד שיביא לו מעותיו השתא נמי מותר שהרי מכורה הוא לו עד שיביא כדאמרי' אינהו בתורת זביני אתו לה וישראל מגוי קנה כדיניהם הילכך כשנוטל מעותיו מרבא כחוזר ומוכרה לו הוא:

ולרבא מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד וכו'. פירש רבינו האיי גאון ז"ל דלאו למימרא דהתם לא הוי אסמכתא מדינא דודאי אסמכתא דהא אסיקנא לעיל כל דאי לא קני לא שנא בידו ול"ש לאו בידו אלא מתני' משום תנאי ב"ד הוא דמחייב ואע"ג דלא כתיב כמאן דכתיב דמי אלא הכי אקשי' מאי שנא דלא תקון רבנן הכא דלישלם ומ"ש התם דמשלם ומתרץ הכא לאו בידו וכיון שלא היה בידו לא רצו להחמיר עליו לשלם.

והא דאמרינן בפרק המקבל התם לא קאמר מילתא יתירתא טפי ממה שהוא תנאי ב"ד פטור דגוזמא בעלמא הוא דכל דאי לא קני הילכך בעלמא לא שנא בידו ול"ש לאו בידו לא שנא אמר לשלומי כמה דשוי ול"ש גזים ואמר מילתא יתירא כל דאי לא קני והיינו חמריה דרב כהנא [דף ס"ו ע"ב], ואין אנו צריכין לפרש בו מה שכתבנו למעלה לפי דעת גאון ז"ל:

דף עד עמוד ב

דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פרש"י שעשאו חמיו שליח לפסוק עמהם והא דאמרינן לקמן ותיפוק לי דשליח שויה פירש שאין כאן מי שפרע וכו' כדכתיב בפירושיו ותמה הוא אי לא אודועי שלי' למוכר דלצור' חמיו הוא לוקח אמאי לא מקבל שליח מי שפרע הא מוכר לדידיה זבין ולא לחמיו ומה עסקו עם חמיו וזה ודאי כיון שלא הודיעו אין עליו תורת שליח עם המוכר, ואי קס"ד דהכא בשהודיעו עסקינן לוקמא בשלא הודיעו' ולא היה צריך לאוקומה בתגרים י"ל אם ידוע בעדים שלקח במעותיו של חמיו ע"כ (שלמוכר יחזירם) [שעל המוכר להחזירם] כיון שלא עשה שליחותו עוד נראה מל' ר"ש דלעולם אין מי שפרע בשליח דמה בידו לעשות שב"ד מקללין אותו לומר שאין ב"ד אומרין לשליח קח ביוקר מן המוכר ותן למשלח בזול כדי שתעמוד בדבורך דלאו להכי נחת מעיקרא, ויפה כיון.

ורבינו הגדול כתב בהלכות וה"מ בתגרא וכו' אבל אי יהיב זוזי לבע"ה דאדעתא דמארי זוזי הוא דזבין שליחא שויא ומאי דזבן זבן ומחייב לקבוליה מיניה בתרעא דזבין ליה ואין הדבר הזה ברור אצלנו עד שראינו בפסקי הגאונים ז"ל שפי' שהוא נתן לחמיו מעות ליקח לו תכשיטין וקנאם ולבסוף זל נדוניא והחתן אינו רוצה ליקח אלא כשער של עכשיו וחמיו אינו רוצה ליתן אלא כשער היוקר שבו קבל המעות ודן רב פפא שיקבל עליו החתן מי שפרע ואקשי' ליה אמאי מקבל מי שפרע וכו' ובתר הכי אקשי' ותיפוק ליה דשליחא שויה וע"כ דחתן יקבל כשער שקנה לו חמיו שהוא שלוחו ואוקימנא בתגרא ונתבררו דברי רבינו הגדול ז"ל.

ומיהו לישנא דגמרא דקאמר יהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לא דייקה הכי ואפשר לפרש דחמיו נתן מעותיו לחתן זה ליקח לו נדוניא ועכשיו אין חמיו רוצה לקבלה ולפיכך הקשו והרי יש לו לקבלה ע"כ כמו שקנה לו שלוחו דלאו בל כמיניה דלימא לשלוחיה קביל עליך מי שפרע ואהדר בך במוכר וגם זה כפי פיר' הגאונים והכל עולה לטעם אחד:

דף עה עמוד א

אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. פירשו הגאונים ז"ל לוין סאה בסאה ופורעין סתם על שער שבשוק.

והא דקאמר זו דברי הלל, הכי פי': אכולה מתני' קאי זו דברי הלל שאוסר הלואה אפילו עד שיבא בני ואפילו בשאלת ככר שהוא דבר מועט, ואע"פ שיש לו אבל חכמים אומרים אפילו סאה בסאה ואפילו אין לו מותר שאם אין לזה יש לזה כיון שיצא השער ודוקיא להאי פירושא מדקאמרי' לוין ופורעין ואלו בשאלת ככר הוה ליה למימר לווה וכורסת כדקתני מתני' לוה אשה ולפיכך כתב רבינו הגדול ז"ל ודוקא על שער שבשוק.

ומצאתי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל ככל דברי רבינו שכתב במקום זה אבל בשאלת ככר דבר מועט לא בעי' שער שבשוק שאע"פ שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל בימות החמה ובמסכת שבת בפרק שואל אדם מוכיח כן דמוקי' להא בדלא קייצי דמיה:

תלמידי חכמים מותרין ללות זה מזה ברבית. פי' ללוות בעסקי סעודה וכששניהם ת"ח כגון שלוין פירות במדה לאכול ופורעים יותר דדומיא דאידך דשמואל קאמרינן מ"ט דה"ל כבני חבורה שאין מקפידין וכו' והא קמ"ל דכיון דתרויהו ת"ח אע"פ שהוא בידוע שיש בו יותר לא קפדי ומחלי דכלהו כבני חבורה נינהו להדדי וכיון דידעי דרבית אסורה לא יהבי אלא משום דאינן מקפידן ובשלא קצץ לו מתחלה אלא על דרך ויתור בלא הקפדה והיינו דקאמרי' ללות ולא קאמרי להלות זה לזה. ואלו אחר דלאו ת"ח אסור דלא ידעי לאקנויי ולשם רבית הוא נותן ואפילו ת"ח דבר מרובה אסור דלא גמר ומקני מדעתו דרבית הוא והיינו דקא"ל שמואל ואריך כלומר שזה ענין מותר לי לפי שאינו מקפיד למנות הפלפלין וכשאני פורע שאלתי בהרוח' אני פורע הילכך אפי' הוספתי לדעת עד חומש מותר שזהו דרך כבודי ואפ"ה לאו מילתא היא דאתי למסרך. והכי פסק רב עמרם בתשובה: