חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צד עמוד בעריכה


פרק ח'

דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. פי' סמיך אההו' פירוקא דמפרקי' לקמן קסבר האי תנא ליסטים מזויין גזלן הוא דאי אההו' פירוק' קמא דאמרינן קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה לאו ראיה היא שאם אין אתה אומר קרנ' בלא שבוע' עדיפ' מכפיל' בשבועה אף השואל משלם כפל בט"ט גנב שהרי הוא פוטר עצמו בגנבה והא דאמרי' לקמן מה לש"ש שכן משלם תשלומי כפל בט"ט ליסטים מזויין. ה"פ מה לש"ש שמצינו בו חומר זה שהוא משלם תשלומי כפל בט"ט ליסטים זויין דאונס הוא לגביה כדאמרי' לעיל באידך פרקין דאע"ג דודאי קרנ' בלא שבוע' חמיר' מכפיל' בשבועה מ"מ כיון דאתי בשום צד לידי חומר' פירכ' היא הילכ' דין הוא שנחמיר עליו לחייבו בגנבה ואבדה ואע"פ שנקל עליו לפטרו בתשלומי כפל בגנב שאינו מזויין דהא חמיר' פי' דקרנ' עדיפ' תאמר בשואל שמצינו בו צד קולא זו שאינו משלם כפל בט"ט ליסטים מזויין מפני שהוא מתחייב בקרן ואפי' כשת"ל שהוא פטור בשאר גנבה משום דהא דמי' לשבורה ומתה דלא אפש' למטר' ולאיתוייה הואיל וליסטים הוא ואינו בא לעיר והואי' ומצינו בו שום צד דאתי לידי קולא יש להקל עליו ולפטרו מטענת גנבה עצמה ומאבדה.

ואע"פ שנמצא' מחמיר עליו שמשלם כפל בט"ט גנב שאינו מזויין יותר אתה מקל עליו במה שאת' פוטרו בגנב' ממה שאת' מחייבו בתשלומי כפל גם זה הל' נכון הוא.

וכבר פרשנו בו אף לשון אח' שצד החומר' בגנב' עצמה מכפ' הוא מפני שאבדה עמה אע"פ שיש לדקדק עליו שהרי הכל תלוי בגנבה עצמה והואיל יאבדה מק"ו אתי' לא הוה לן למידן בהא פירכ' אלא גנבה בלחוד ואבדה אתיא או לא אתי' דממיל' הוי מ"מ פירכ' היא נימ' הכי א"נ אליב' דמאן דדרי' לה מגנב יגנב שלא חלקן הכתוב והא דאמרי' לעיל אדרבה ראשונה בש"ש שכן משלם תשלומי כפל אע"פ שיות' אתה מקל עליו כיון שאתה מחמי' עליו מצד אח' חומר' כל דהו מקשינן מינה שאילו בא' מהן יש כמה חומר' חמורות ובאחת חומר' א' פחותה דרך התלמוד לשאול כן ומיהו מאן דלא סבר קרנ' בלא שבועה עדיפ' סבר שניי' בש"ש שהחומרו' יתרו' בה ומיהו נגבי ק"ו פרכי' כל דהו ומאן דמתרץ הכא קרנ' עדיפ' סבר דאפי' כל דהו נמי לא הוי:


דף צה עמוד בעריכה


ואי בעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה. שיטפא דתלמוד' הוא משום דאמרי' הכי עלה דמתני' לאוקומה כר"מ אמר נמי אמתניתא הכי אע"ג דלא צריך להכי דסתם מתניתא לאו ר"מ היא, ובב"ק נמי בפ' הכונס צאן (נ"ז ע"ב) יש כיוצא בה:

ותני' אידך וכו'. ורש"י ז"ל מעבר עליה קולמוס ואמר דטעות' דגרסי היא דסברי דמתנית' קמייתא כר' יאשיה כדכתי' בפירושיו. ולדידן ה"נ משמע לן דקמיית' כר' יאשיה מדקתני איני יודע שבעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היו בעלים בשעת שאלה א"צ להיו' בשעת שבורה כלומר להכי כתב רחמנא בעליו אין עמו לא ישלם נפטור היו בעלים בשעת שאלה בלבד והיינו אליבא דר' יאשיה דמשמע טעמא דליתיה בתרויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור ובתריתא אליבא דר' יונתן מדקתני איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כלומר להכי כתב רחמנ' אם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור דמשמע נמי מיניה דכי איתה בחדא וליתא בחדא פטור ואלו לר' יאשיה חיובא הוא דמשתמע מהאי קרא דאם בעליו עמו דמשמע דאיתיה בתרוויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב ואע"ג דאיכא לדחוקה לברית' קמיית' כרבי יונתן ואסיפ' קאי קרא והכי קתני לומר לך היו בעלים בשעת שבורה צריך להיות בשעת שאלה לא משמע להו אלא כפשטה ואליביה דרבי יאשיה והיינו דאפיך מיפך באידך ברית' דאתיא כר' יונתן ומתני' דקתני פטור מאם בעליו עמו וחייב מבעליו אין עמו לרבי יונתן אתיא וא"נ לרבי יאשיה נקט פטור' מלא ישלם וחיובא משלם ישלם ולאו דוקא:


דף צו עמוד אעריכה


הא דאיפליגו תנאי בשליח לשאלה בבעלים ולהפרה. י"מ מפני ששנה בהם הכתוב לעכב אישה ואישה בעליו אין עמו בעליו עמו ומ"ד שלוחו כמותו לא מצי (א למעוטי ביה שליח ומייתא לי'. א"נ דרש ליה במכילת' אחריתי וי"מ דלשון בעל ואיש משמע ליה דוקא למי ששמו עליו:

אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי וכו' אבל עבד דלאו בר מצות הוא לא. פרש"י משום דשליחות נפקא לן מאתם גם אתם וקשיא לי וכי עבד לאו בר שליחות הוא הואיל ושייך במצות והא אמרי' בהדי' בגיטין פ' המבי' תניין אמרי דבי ר' ינאי מה אתם בני ברית אף שלותכם בני ברית ולרבות את העבד שהוא בן ברית ולא אמרי' מה אתם יש' אף שלוחכם ישראל להוציא את העבד והיכי קמיבעי' לן למ"ד שלוחו של אדם כמותו ועוד דפשיט ליה יד עבד כיד רבו דמי ומינה שאם השאיל עבדו לחבירו ואמר לו השואל צא והשאל עם פרתי שאינו נעשה שליח והתם אמרי' א"ר חייא בר אבא נראין הדברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חברו אלמא אפי' לאחרים נעשה שליח וטעמ' כדאמרי' דבי ר' ינאי.

ומשמע לי דרב אשי הכי פשט ליה עבדו ודאי הוי שאלה בבעלים דיד עבד כיד רבו דמי אבל לאחר לא ולא פשיט ליה כלום בטעמ' אי משום דבעי' בר מצות או משום שאין שלוחו של אדם בכאן כמותו ואנן כיון דקי"ל עבד ישנו בתורת שליחות בכל התורה כלה ע"כ מאי דפשט ליה דלא הוי שליח אלא משום דכיד רבו דמי ולרבו דוקא משום דסבר כמ"ד שאין שלוחו של אדם בכאן כמותו. ואע"ג דבעיא דרב עיליש אכתי קשי' איכ' למימר דאיהו קס"ד כר' אלעזר דאקשי נמי התם לימא מה התם יש' אף שלוחכם ישר' ולהוציא את העבד. ומיהו מאי דפשט ליה רבא אית לן לאוקומה אליב' דההיא סוגיא דגיטין דאסיקנ' לדברי הכל עבד נעשה שליח הילכך אי איתה להך סבר' משמע דהילכת' כר' יאשיה דאמר לא אמרי' בכי הא שלוחו של אדם כמותו. ואפשר דהיינו דכתב רבינו הגדול בהלכות מדחזינן לרב עיליש דבעא מיניה דרבא וכו' וא"נ יד עבד כיד רבו דמי מכלל דאיניש אחרינ' לא הוי' שאלה בבעלי' והך מילת' לכאור' לא מחוור' דאיהו בעא מיני' אפי' למ"ד לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו ופשט ליה לפום בעי' וכך השיב הראב"ד ומיהו לפום פירוש' דפרשי' לעיל להך סבר' בלחוד פשט לי' ומאי דבע' מיניה. ולמ"ד אמרי' שלוחו של אדם כמותו דאפי' לאחר הוי שליח אכתי לא איפשיטא ליה מפשטיה דרבא. ומ"ה סמך ליה רבי' אדרבא ואינו מחוור אבל הדברים מראים שגרסתו מוחלפת כאן וצ"ע. ור"ח נמי פסק כר' יאשיה משו' דקראי דייקי כוותיה ואי משום הא לא תיפשוט.

ויש לפרש הא דאמרי' אבל עבד דלאו בר מצות הוא לא דדוק' בהאי דוכתא מיבעי' ליה מי אמרי' אפי' למ"ד דוקיא דבעליו לא מפיק שליח עבד מהו מי אמרי' דומיא דבעליו מיהת בעי' דבר כלהו מצוות הוא או דילמא בעליו לאו דוקא אלא אדרבה אפי' למ"ד אין שלוחו של אדם כמותו גבי עבדו מהני ומשום דעבדו מבעי' ליה לתרויהו נקט ליה ואלו עבד דאחר לא מיבעי' ליה אלא למ"ד שלוחו של אדם כמותו ומאי דבעא מיניה פשט ליה:


דף צו עמוד בעריכה


הא דמסקינן דבעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון הוי. נקט ליה לוקח ראשון משום דר' יוסי בר חנינא. א"נ משום שיטפ' דשאר דוכתי דהכ' בלוקח סתם סגי לן ופי' הענין לומר שהוא אינו שומר כלל אלא האשה ששכר' חייבת לשמור כל ימי שכירותה ובעל שלקח זכותה משתמש בפרה כל אותם הימים והרי זו כאותה שאמרו בהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה בל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אב אני יורש שמירתו אין אני שומר דלא שעבד נכסים בשמירה אלא שישמו' הוא עצמו הילכך פטורים אפי' פשעו.

ובתוספות משתבשים בה לומר מתה אין חייבין באונסיה אבל חייבין בגנב' ואבידה ביורשי' וכאן בבעל שהוא לוקח פוטרין אפי' מגנבה ואבידה וליתא כלל ועוד שבשו בכאן ואמרו דבעל נמי אע"ג דלוקח הוי חייב בפשיעה למה זה דומה ללוקח פרה לשלשים יום ופשע בה ומתה דחייב. וגם זה אינו דהכא זכותה של אשה לקח ממנה והיא חייבת בשמירה ואם נגנבה או שאבדה היא משלמת לאחר זמן וכן כ' הרמב"ם ובלוקח ל' יום דפרה מסתברא ש"ש הוי כדין השוכר:

לאו לאוקומה בכילת' שאילתה. קשי' לי, וכי מגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אע"ג דמלאך המות הוא ומ"ל הכא ומ"ל התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמ"מ איהו גרם לה היכי מפטר בשלמ' למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילת' שאילתה טענה מעליית' היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכול' לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובדנא דמלאכה, וראיתי בספר הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכ' וטעות הוא:

זיל שלים נגרא מעליא וכו'. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי. פי' דהא תנן (ב"ק י' ע"ב) תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה ואוקימינן בגמ' התם לא נצרכה אלא לפחת נבלה הכי נמי מהדר ליה תברי ושמין אותה כמה היו שוין בשעת שבירה ומקבל אותן משאיל בכך ואע"פ שנפחתו לאחר מכאן והיינו דאמרי' בפ' ארבעה אבות אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין ואני אומר אף לשואל, ואסיקנא אף לשואל שמין בניזקין מדרב כהנא ורב אסי אלמא פחת שברים שמין לו ורב נמי דאמר שלים נגרא מעליא לא שיהא צריך לשלם מעות ממש דהשתא אי אית ליה שברים לדידיה מקבל ליה דאמר מר אפי' סובין דידיה מיבעי אלא לומר לך דפחת שנפחתו שברים משעת שבירה עד שעת העמדה בדין דשואל הוי, ורב כהנא ורב אסי סברי דמשאיל הוי וטעמא דמילתא מפני שאין שנוי קונה לשואל דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה ה"מ לענין אונסין אבל לענין מיקנא לא וכיון שלא קנה אם הוזל של משאיל הוזל ונפחת, וכן ההוא דאמרי' התם שמין לגנב ולגזלן הכי נמי קאמר ששמין לו פחת נבלה משום דסבר שגוי אינו קונה וכדמקשי' מינה בריש פרק הגוזל קמא, וכך פירשה הר' שמואל ז"ל.

ואי קשי' דהא דר' אלעזר הוא דאמר התם שמין אלמא שגוי אינו קונה והא ר' אלעזר הוא דאמר בפ' מרובה מה טביחה דאהנו מעשיו אלמא שגוי קונה איכא למימר מאי אהנו מעשיו שעשה מעשה ניכר וידוע שאי אפשר להחזירו לברייתו ולאו משום שקונה לו, וי"א דבכלל שמין נמי לומר שכשהוא בא לגבות אומרים לו קח שברים ושלם המותר, ולמ"ד אין שמין ב"ד אומרים לו שלם הכל ואי אמר הוא יקח שברים בשומא שומעין לו דקי"ל בנזקין ישיב לרבות שוה כסף ושואל נמי מיניה גמר כדאמרי' כולן כאבות הן לשלם ממיטב וכו' ועוד נפקא מינה דאי שמין לשואל שברים דידיה הוו ואי א"ל לאחר ימי שאלה טול את שלך ונאנסו פטור ואי אין שמין חייב עד שישלימם לו בב"ד בשומן וכל זה בכלל פחת נבלה ואע"פ שאמרו בנזקין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו וכן בשואל ושומרים אמרו יביא ארורה לב"ד אפ"ה אינו חייב באחריותן אלא כמו שחייב בשאלה דמעיקרא והיינו דבעי התם אילימא דבדברא שויא זוזא ובמתא ארבעה כי טרח בדידיה טרח ודחינן לה כגון כשורא דבמתא זוזא ובדברא זוזא ולא מתרצינן דנפקיה מיניה דבאחריות מזיק הוא עד שיחזירנה לרשותו אלמא אחריות נבלה בכלל פחת נבלה ועל הניזק הוא וכן בשומרים לפי דינן:


דף צז עמוד בעריכה


מתני': השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור. הוי יודע שלא חייבה תורה שבועה בשמא אלא של שומרין בלבד והוא בטענת נאנסו ושלא שלח בה יד ושאינה ברשותי וטעמא דמלתא דאמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלינטר נטירותא מעליתא ושלא יפשע בה ותו דזמנין דפשעו בה ודמי להו לאונס ואמרי בדדמי כי ההוא דא"ל לרב פפא ידעת ביה בבר אחתך דמצי לעבורי חדא חדא וכיוצא במה שתקנו רבותינו שבועת השותפין משום דמורו אנפשיהו ואמרי תורא מדישיה קא אכיל ואף בשותפין מן התורה פטור דלא מורו היתרא כולו האי ורבנן הוא דתקין משום דאיקלקול דרי אבל במקום אחר לא מצינו שבועה בשמא בפני עצמה לא מן התורה ולא מדבריהם לפיכך שנינו כאן שהוא פטור שאין זו שבועת השומרין שחייבתו תורה.

ומיהו איכא למידק עלה לימא ליה אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה דהא סיפא דקתני ישבע אוקימנא בגמרא ע"י גלגול ואע"ג דשבועת השומרין שמא היא הא אמרת בסיפא מגלגלין על שמא ואי משום דהך גלגול שמא היא הא אפי' שמא מגלגלין דתנן נפלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל ואע"פ שהוא שמא ואי משום דשמא על שמא הוא ומוקמת לה לההיא בשנפלה לו שבועת בריא ממקום אחר הא אפי' שמא על שמא מגלגלין דהא תלמוד כל גלגול שבועה מסוטה גמרי' בפ"ק דקידושין והתם שמא על שמא הוא.

ואיכא למימר כי מגלגלין שמא ה"מ בכגון שבועת השותפין אבל משנתינו כיון שאינו יודע אם הפקיד לו אם לאו שאינו יודע אם נתחייב לו בשאלה אם לאו אינה תביעה כלל ואינו נשבע אפי' ע"י גלגול שלא אמרו גלגול שמא אלא כגון שהפקיד לו ואינו יודע אם החזיר לו אם לאו וכגון שבועת השותפין ולא מיבעיא היכא דא"ל איני יודע אם יום זה שאולה או שכורה דריע טענתיה אלא אפי' היכא דא"ל איני יודע באיזה יום מתה אם ביום ראשון שהיא שכורה אם ביום שני שהיא שאולה דלא ריע טענתיה כיון שבעיקר חיובו אינו יודע פטור וסוטה כיון שנסתרה תביעתו תביעה אף משומרת יבם וכנוסה ומגלגלין עליה הכל.

והראב"ד ז"ל כתב טעמא דמילתא משום דריע טענתיה כיון שיכול לדעת האמת והוא אומר אינו יודע והאי טעמא ליתיה אנח היכא דאמר איני יודע אם ביום זה שכורה או שאולה שיכול לידע האמתואחרים אמרו דלא מגלגלין שמא לעולם אלא בשותפין בלבד וגמרי לה ממתני' וליתה כלל, ודעתי בפי' משנה זו אכתוב בגמרא בע"ה:

שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב. איכא למידק והא מתני' איני יודע אם החזרתי לך אם לאו הוא ואפי' לרב נחמן חייב לאו מילתא הוא דהתם יודע שנתחייב לו ממון ואינו יודע אם החזירו אם לאו הוה ניה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל משנתינו דקתני שאל אחת ושכר אחת אף בעיקר חיובה של זו אינו יודע שהוא סבור שמא שכורה היתה ומעולם לא נתחייב ממון באונסין של זו ודומיא דסיפא קתני רישא בשאלה היום ושכרה למחר והכי קתני איני יודע אם יום ראשון היתה שאולה ולמחר שכורה או יום ראשון שכורה וכן בחצי היום שאינו יודע אם נתחייב לו מעולם דומיא דסיפא ואי איתיה להאי תירוצא היכא דא"ל יודע אני שיום ראשון שאולה אבל איני יודע אם מתה ביום ראשון או ביום שני חייב שהרי שאולה היתה אצלו ואינו יודע אם החזירה אם לאו.

ואני אומר הא מילתא פלוגתא דאמוראי הוא דגרסי' בפרק הגוזל בתרא ובפ' אלו נערות אמר רבה הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם ואיכא דמתני לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא, איכא דמתני לה ארישא שאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם דמשעת משיכה איחייב אבוהון באונסיה ופליגא דרב פפא דאמר התם משעת משיכה איחייב במזונותיה ולא באונסיה עד שעת שבורה ומתה ואיכא דמתני לה אסיפא והינו דרב פפא, אשתכח השתא דלמ"ד משעת משיכה איחייב לה באונסיה היכא דאמר שואל איני יודע אם עברו ימי שאלתה כשמתה אם לאו הוה ליה הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו שהוא חייב ולמ"ד משעת משיכה לא מחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה היכא דאמר איני יודע אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הוה ליה כמי שאומר איני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו שהוא פטור, והך סוגיא דמשמע מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע הוא אפשר דאליבא דרב פפא היא ללישנא בתרא דרבה ואליבא דלישנא קמא לא הוה קשיא מתני' עליה דרב נחמן אלא סיפא דשאל אחת ושכר אחת אבל רישא לא ואנן דמפרקי' כולה רישא וסיפא בשיש עסק שבועה ביניהם סבירא לן כלישנא בתרא דרבה וכדרב פפא, א"נ מתני' כולה קשיא לר' נחמן והכי קתני איני יודע אם ביום ראשון שמתה בו היתה שאולה דומיא דסיפא וכדכתיבנא לעיל.

ואסתפקא לי כמאן מנייהו הל' מהנהו תרי לישני דרבה משום דרבי' הגדול ז"ל כתבה סתם ולא מסיים בה ארישא ופליגא דרב פפא אי אסיפא והינו דרב פפא ור"ח ז"ל לא פסק בה מידי, ומסתברא כלישנא בתרא והינו דרב פפא חדא דלישנא בתרא הוא, ואע"ג דבלישנא קמא נמי אמרי' איכא דאמרי ועוד דמסייע ליה דרב פפא דאי נמי מספיקא מילתא דרבה לית לן לשויי בינייהו פלוגתא בכדי וכדרב פפא עבדינן ופשטה דמילתא אסיפא משמע ורבי' הגדול ז"ל דכתבה כפשטה אסיפא תני לה.

והר' משה הספרדי ז"ל פסק כלישנא קמא דפליגא אדרב פפא ולא דאיק לן, וקשיא לי היכי הויא תיובתיה דרב נחמן ממתני' הא מתני' סומכוס היא ולדידיה כיון דלא אלימא ליה חזקה דממונא בריא ושמא בריא עדיף כדאמרי' בעלמא זו דברי סומכוס, אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה למה לי למימר כלל גדול בדין דאפי' ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא אלמא לרבנן הוא לא אמרי' בריא עדיף, ואיכא למימר אע"ג דסיפא סומכוס ניחא להו למימר רישא דכ"ע ואפשר דלסומכוס גופיה במחצה שלו אלימא ליה חזקתיה ולא מפקי' מיניה אפי' בבריא ושמא, והא דאמרי' התם אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין וכו' לומר דאפי' בבריא לא אמרי' נמי יחלוקו כדסומכוס אלא שמא וחזקה עדיף מבריא, וזה נכון:

שיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. תני ולא סבר לה דהא איהו עבד עובדא בשניהם חשודים כר' יוסי דאמר יחלוקו ודלא כר' מאיר דאמר חזרה שבועה למקומה דהינו למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. אלא דמתני' מוקי אליבא דר' מאיר דסתם מתני' ר' מאיר ולא סבר לה כוותיה ולא כרבותינו שבארץ ישראל דאמרי הכי, וזה כדעת רבי' הג' ז"ל.

אבל יש קצת המפרשים באותה הלכה דעת אחרת דרב נחמן סבירא ליה בעלמא מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כרבותי' שבא"י אלא דגבי היו שניהם חשודים אמר יחלוקו משום דסב"ל דשניהם הם מחויבן שבועה זה מן התורה וזה מדבריהם שהפכוה על שכנגדו ולפיכך יחלוקו וזה הסברא אינה נכונה, ועוד שהיא גורמת לערבוב גדול ושבוש של אותה הלכה שבפרק כל הנשבעין (שבועות מז.), ושם אבאר הדבר כדעת רבי' הגדול ז"ל בראיות גמורות אם גמר השם עלי:

סיפא בתלת דא"ל שלש פרות מסרתי לך. בדין הוא דהוא יכיל לאוקמה בתרתי דא"ל שתי פרות מסרתי לך אחת שאולה ואחת שכורה ומתה הך דשאולה החזיר לי שתיהן, וזה אומר חדא יש לך בידי ואידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכירות הוא אי לא אלא משום הכי לא מוקי לה הכי משום דקי"ל כרב ששת דאמר הילך פטור והך דקיימא אפי' הוא בסוף העולם אם לא נגנבה או אבדה הילך הוא, וכן פרש"י ובדין הוא דמצי לאוקמה בשמחה אחת מהן בפשיעה או שנגנבה אלא דמשמע ליה ממתני' שהשכורה עומדת היא ברשותו ולא מתה ובין ברישא בין בסיפא אותה פרה שהוא כופר בה ואומר להד"מ לא קתני לה, וכן אתה מפרש לרמי בר חמא:


דף צח עמוד אעריכה


ולרמי בר חמא דאמר ד' שומרי' צריכי' כפירה וכו'. הוי [יודע]דלמ"ד עירוב פרשיו' כתיב כאן ד' שומרי' חייבין שבוע' מן התורה בפרה אחת אם טוען בה נאנס ולרמי ב"ח דדריש כי הוא זה אד' שומרי' אינו חייב שבוע' השומרי' עד שתה' שם הודא' במקצ' שהי' מחייבתו שבוע' בפני עצמ' ושבוע' השומרי' וזה א"א אלא בג' פרות שיוד' באח' ולא באחר' ויטעון בשלישית שנאנס'.

ומיהו מוד' רמי ב"ח במוד' במקנ' וכופ' במקצ' בלבד שחייב בלא שבועת השומרי' וכמו ששנינו בפ' שבוע' הדייני' וה"נ אמר איהו גופי' בפ' הכותב. ורבא דאמר מנה לי בידך אין לי ביידי אלא נ' והשאר איני יוד' חייב ס"ל שאין עיקר שבוע' מודה במקצ' וכופ' במקצ' באה אלא על שהוד' במקצ' לפיכך כשמוד' במקצ' אע"פ שאומ' בשא' איני יוד' שאין זו כפיר' כיון שלא הוד' אלא במקצ' נתחיי' שבוע' ואינו יכול לישב' ומשל ולמאן דאמ' אין ערו' פרשיו' כתו' כאן וכי כתיב כי הוא זה אשומרי' נמי כתיב אין השומרי' חייבין שבוע' עד שיודה במקצ' ויטעון במקצת נאנסו שהיא שבועת השומרים ואע"פ שלא כפר במקצת כפירה גמורה חייב ואע"פ שהוא יכול להעיז בו פניו ולכפור בכל לומר נאנסו מ"ד ערוב פרשיות כתוב כאן לית ליה הך סברא כדאיתא בפרק הגוזל עצים (בבא קמא קו:).

אבל רמי בר חמא שאמר צריכים כפירה במקצת ולא אמר הודאה במקצת בלחוד משמע דס"ל שאין חיוב מודה מקצת דעלמא במודה מקצת בלבד עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואפי' טענת נאנסו לאו כפירה היא לחייבו שבועה מדין מ"מ דלא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה גמורה כלומ' זה אמת וזה להד"מ והילכך לדבריו מי שמוד' במקצת ואומר בשאר איני יודע פטור לפי שאין זה מחוייב שבועה עד שיכפו' במקצ' כפיר' גמור' ואיני יודע לאו כפיר' גמור' היא וש"מ דלית ליה דרבא אלא בשאמ' חמשין אית לך בידי ועשרין לית לך והשאר אינו יודע הילכך מתני' לא משכח' לה אלא רישא בתלת וסיפא בד', כך פירשה רש"י בקצרה כמנהגו ודברי פיו חן.

ויש שמוסיפין דרך אחרת בשמוע' לומ' שלא הוסיפו פרה אחת לרמי בר חמא מפני עסק שבועה דמ"מ אלא משום דמתני' כלה לרמי בר חמא בדשייכו בה שבועת השומרים עסקי' דומיא דסיפא דקתני ישבע דלמאי דס"ד מעיקרא דמתני' כדרב יהודה סיפא משום גלגול דשבוע' השומרי' היא וכדעול' ולא משכח' לרמי שבוע' השומרי' בלא ג' פרות לפום הכי מוקי לה השת' לר"נ נמי בג' וד' אליבא דרמי בר חמא כי היכי דתיקו' מתני' בדשיי' ביה שבועת השומרי' לכ"ע. ואע"ג דחייב ופטור וישבע משום דמ"מ הוא מיהו בדין השומרין קיימינן ובגוונא דשבועת השומרי' תנן.

והוי יוד' שזה הלשון כלו משכחת לה רישא בתרתי וכו' לרמי בר חמא עד סיפא פירוש' הוא דנקיטי ספרי ממר יהודאי גאון ז"ל ואינו עיקר גמ' ואעפ"כ כדאי הוא לעמוד עליו ולפרשו כראוי. ומ"מ כיון שאינו עיקר גמ' מקום הניחו לנו לפרש כל המשנה בשתי פרות כעין מילתיה דרבא דלא מחוורא סברא דגאון ז"ל ולא מכרעא בהאי דוכת' ולא אשכחן לרמי דלפלוג עליה דרבא כלל והא דרבא גופיה לאו למימר דמיתאמרא בהדי' היא אלא מאוקמת' דשבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשי' הוא דאיתמר ואי לאו מילתא פשיט' היא מצינו לאוקומי' קרא בעסק שבועה דנ' אית ליה וכ' ל"ל ול' לא ידענא וכן הלשון השני שכתבנו למעלה אינו מתחוור ועולה והאמת יראה דרכו.

ואיכא דמותיב תוב אשמעתין למה ליה לאוקומה בתרתי ובג' ובד' לימא משום דא"ל אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה אית ליה לאישתבועי דשכורה מתה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ומפרקי בה מקצת רבנן דלא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועת מ"מ וכיוצא בה אבל בשבועת גלגול לא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דלא אלימא לחיובי ממונא במי שאינו יודע ואע"פ שגלגול שבועה דאוריתא הוא בפ"ק דקידושין (כז:).

והראב"ד מזו הכת המפרשת כן, והוסיף עוד וכתב לפיכך כל מי שנתחייב שבוע' ורוא' שמגלגלין עליו יאמר על הגלגולין איני יודע ויפטר משבוע' חמורה מ"מ מחרימין בפניו סתם שאם לא יודה יהא ויהא. והא מילתא לאו מטיבותיה דמר היא שאפי' כשת"ל שזה הפירוק נכון דלא אמרי' בגלגול מחוייב שבוע' שאינו יכול לישבע משלם. מ"מ חייב שבועה חמורה שאינו יודע שהאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתגלגלה לו שבוע' של תורה ממקום אחר מגלגלין עליו ונשבע שבועה חמורה שאינו יודע וזו אינה צריכה לפנים ולא נתן ליכתב.

אבל בעיקר זה התירוץ אני תמה שהרי במקום הזה לדעתם שהם תופסים הלשון הכתוב בספרים בעיקר גמ' נראה כמפורש דאפי' בגלגול אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם דקמוקים רמי בר חמא למתני' רישא בג' פרות דא"ל ג' פרות נתתי לך מיתו ג' כלהו בעידן שאלה וא"ל חדא להד"מ היינו כפיר' וחדא אין בעידן שאלה מתה היינו הודאה ומעתה הוא מחויב שבועת מ"מ לד"ה ואפי' לא תבעו אלא שתים אלו וכי א"ל חדא לא ידענא אין זו מחייבתו שבועה מעצמה שאפי' לא טענו בה היה חייב ואפי' טענו בה ואמר זה איני יודע לא היה חייב שבועה אא"כ טענו אחרת וכפר בה לגמרי.

נמצא שאין עיקר שבועה זו אלא משום אותן שתי פרות שכפר באחת דבשלמא לרבא דאמר עיקר חיובו משום מודה מקצת הוא שהצריכתו תור' לישבע שאין לו בידו אלא מה שהודה כי אמר איני יודע מחוייב שבוע' הוא על זה ואינו יכול לישב' אלא לרמי דבעי כפירה גמורה ועל אותה כפירה הוא שחייבתו תורה לישב' זה שאומר איני יודע אינו מחוייב עליה שבועה לא מדין מ"מ שלא חייבתו תורה שבוע' אלא על כפירה וזו אינה כפיר' ולא מדין שבוע' השומרין שנטפל' למודה מקצת וכופר מקצת שאין אותה שבועה אלא בטענת נאנסו.

ועכשו ראיתי לרב הנז' ז"ל שכתב בתשובת שאלה שכיון שיש כפירה והודאה בטענותיו נשב' הוא על הכל מן הדין ולא מן תורת גלגול למדנו אלא מדין שבועת השומרי' למדנו לדברי רמי ואלו דברי תימה דודאי שבועה דקרא ליתא אלא טענת נאנסו דכתי' על כל דבר פשע וכתי' אם לא שלח ידו במלאכ' רעהו וכי היכי דלדידן היכא דליכא אלא חדא לא משמע לן קראי בשבוע' אחריתי כגון שכורה מתה אלא בטענת אונס ה"נ לרמי לא משמ' אלא בטענת אונס ובדידיה הוא דמשלם כפל הא בשאר כל הטענות אין לך בהם אלא גלגול.

ולמדנו שאף על זו הג' שטוען שכור' מתה שאינו נשב' עליה אלא מדין גלגול אמרי' בה מתוך שאינו יכול לישב' משל' אלא שלפי הפי' שכתבנו למעל' שאין ג' פרו' הללו אמורו' כאן אלא זכר לשבוע' השומרי' אין ראייתנו ראי' דלרמי גופי' עיק' חיובו משו' חדא דהודאה ואידך דלא ידענא הוא דאתי וכדרבא.

ומיהו כך נראה כמו שאמרנו מזו שאמרו בירושלמי בשבועות או הב ליה כל דתבע לך או אשתבע ליה על כל מה דמגלגל עלך ואע"פ שבא לשלם עיקר התביעה המחייבתו שבועה וזו כעין ראיה למי שאמר על הגלגולין איני יודע ומיהו דוקא בגלגול הבא בטענת בריא אבל גלגול של שמא אינו מחוייב ממון בשאינו יודע שאף באומר הריני משלם הורו מקצת בעלי הוראה ז"ל שאין אומרים הב ליה כל מה דמגלגל עלך אלא מטענת הודאות בל מטענות של שמא משלם עיקר תביעתו ופטור והדעת נוטה לדבריהם וא"ת מ"מ קשיו למה לי לאוקמה בתרתי ובתלת ובארבע ולישנא דעיקר גמרא נמי בעסק שבועה דמודה מקצת משמע ומ"מ קשיא.

פי' משנתנו כך היא לפי דעתי שזה שאל שתי פרות חצי היו' ושכרן חצי היו' ומת' א' מהן באונס בעדי' או שזה המשאי' ראה וניפיי'. וה"ג השואל את הפר' וכו' שאל א' ושכ' א' ומת' המשאיל אומ' וכו' וכך כתוב' בהל' רבינו הגדול. ופירוש' שהדב' ידוע שמת' והיינו דקתני השוכ' אומר שכור' מת' ביו' שהי' שכורה מתה בשע' שהית' שכור' מתה והלה אומר איני יודע פטו' דליכ' שבועת השומרי' שהרי ידוע שמת' באונס לפיכך פטור שאלו היה חייב לישב' שמתה כדרכה לא היה פטור אלא היו מגלגלין עליו ששכור' מתה אע"פ שהוא שמא ולא כאותן טעמי' של הבל שכתבנו במשנתנו והיינו דדחקי' לר"נ לפרושי רישא בשמתה כדרכה בידוע דלא יכול למימר לי' אשתבע לי דכדרכה מתה מדקתני סיפא פטור כדפרישית ולפיכך אוקמה בשיש ביניהם עסק שבועה של מ"מ וסיפא נמי דקתני ישבע לר"נ משום מ"מ הוא נשבע ולא ע"י גלגול וסיפא דסיפ' דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו בדאיכ' עדים נמי שמתה כדרכה דומיא דריש' וליכ' נמי מ"מ כיון דאינו יודע קאמ'.

וא"ת לרמי דמוקי לה בתלת וד' שוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יודע אמאי פטור הא טענו ג' פרות מסרתי לך ומיתו תרתי מיניהו בעידן שאלה וחד' איני יודע וא"ל אידך חדא להד"מ ואידך אין בעידן שאלה מתה ואידך בשעת שכורה מתה ואיכא שבועה דמ"מ ולגלגל עליה שמא דשלישית לאו מילתא היא דהני תלת בחדא טענ' טעין להו רישא תלת כולהו בעידן שאלה וסיפא תלת כולהו איני יודע דקאמר ליה ג' פרות מסרתי לך ומתו ואיני יודע [אי בעידן שאלה] אי בעידן שכירו' דליכא מודה מקצת טענה ורב הונא ורב יהוד' דמוקי לה עולא אליביהו ע"י גלגול מוקמי תרי בבי דרישא בחד טעמא בשמתה כדרכה בידוע ותרי בבי דסיפא בחד טעמ' והאי דנקט תנא הכי משו' דכולהו דיני קתני חייב ופטו' ישבע ויחלוקו דומי' דמתני' דשני עבדי' דבסמו' והאי יחלוקו דקתני ולא אמרי' ישבע ע"י גלגו' משו' דליכא למימ' בגלגול הבא בשמא מתוך שאינו יכול לישבע משל' כדפרי' ואי מגלגל עלי' לישבע אמרי' היכא דאיכ' שבוע, דאורית' איהו מהימן הילכך לא מגלגל עליה ויחלוקו ורב יהוד' טפי ניח' ליה לאוקומה בהכי ולא לאוקומה כדר"נ מדלא קתני רישא שתי פרות וסיפא תלת א"נ דרב יהוד' סבר לה כשמואל דאמר חזרה שבועה לסיני וליכא תנא דלימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולית ליה דרבא זהו מה שנ"ל בשמועה זו שלא כדברי כת אחת מחכמי הדור שלפנינו והאמ' יורה דרכו.

והרי שנינו עוד (ק.) הלוקח אומר גדול נקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול ולרב נחמן מיתוקמא משום עסק שבועה ומשמע זכה בעבד גדול ואע"ג דליכא עליה שבועה אלא משום זוקקין כי אמר איני יודע הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ומאי דמדחו מאי זכה בגדול בכסות עבד גדול ליתה דמידי כסות קתני עבד קתני ועוד דא"כ מאי זכה אלא הפסיד שעל העבד הגדול הלה מתחייב שבועה בגלגול וכיון שאינו יכול לישבע פטור ובעבד קטן הוה ליה טענו חטים בבריא והודה לו שעורים בשמא וקי"ל בב"ק דפטור אף מדמי שעורים ויותר הוא מפסיד ברישא דתנן זכה מסיפא דקתני אין לו:

משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת ולרמי בר חמא כו' אינו מעיקר גמ' אלא מן הפירושים המועתקים בספרים שתופסין בהן משום מר רב יהודאי גאון ז"ל, וכן מצינו בנוסחאות בדוקות, והאריך עלינו את הדרך ושבש עלינו את השמועה.

והצעה של משנה כך היא: כולה מתניתין בדאיכא מודה מקצת היא ולא קפדי בגמרא בהי גוונא מודה מקצת אלא כל היכי דמשכחת לה כגון דמודה בעור נבלה א"נ דקטע לידה א"נ בתרתי פרות וחדא אינו יודע ולרב נחמן כולה מתני' בדאיכא עדים דמתה כדרכה או שראה וניפייס מדוקיא דמציעתא דקתני והלה אומר איני יודע פטור, וכדקתני רישא ומתא וקתני בשעה שהיתה שאולה מתה דאלמא הוא ראה וניפייס הוא ולרב יהודא רישא ומציעתא בשראה וניפייס (חסר) ובבא דישבע בשלא ראה וא"ל אישתבע לי אתו מיהת דכדרכה מתה ומגלגל עליה וסיפא דאינו יודע נמי בשלא ראה אלא דלא מגלגל דאמרינן היכא דאיכא שבועה דאורייתא פוטר סומכוס וא"ת יגלגל ומתוך שאינו יכול לישבע ישלם כדרבא ויש לומר דרב יהודה לית ליה דרבא וברבותינו שבבבל סבירא ליה דתלמיד דידהו איהו וסתם מימדיה דרב ושמואל רב יהודה אמרינהו כדאמרינן בכתובות בפ' המדיר ליתנהו להני כללי דכייל יהודה אחי וכו' א"נ סיפא בשראה וניפייס א"נ תהא במאמינו וסתמא דמילתא בכולהו מהימן ליה בר מזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דקא מקיים ביה וסלף בוגדים דקא מכחשי אהדדי בברי והיינו דמתמהי בגמ' ישבע אמאי מה שטענו לא הודה לו ומתרץ עולא ע"י גלגול דאלמא ליכא גלגול אלא בהאי בבא בלחוד והאי דתני תנא הכי משום דכולהו גווני קא תני חייב ופטור וישבע ויחלוקו וקאמר לא משכחת ישבע בשכורה מתה אלא בשהוא רוצה בשבועות השומרין ולא במאמינו.

ואל תתמה שאנו מעמידין סתם משנה במאמינו או שיש עדים דאורחיה דתנא הוא בכל מקום דהנך דיני דקתני אתי לאשמועי' ולא מערב בהו אחריתי כי ההיא דסלע הלויתיך עליו ולהאי פי' אפי' בשבועה הבאה עליו ע"י גלגול אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואפי' בגלגול דשמא י"ל כן ואין לנו ראיה ומ"מ בלא ראיה הדעת נוטה דלא מפקי' ממונא באיני יודע דגלגול דשמא ומה שאמרו בשומר שמסר לשומר חייב משום דלא מהימן ליה בשבועת השומרין דשומר הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם (חסר) דשמא התם כיון דאפקיד ליה ומתה חייב להחזיר ולא פטרתו תורה (חסר) מאן דלית ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם מודה בההיא דכיון דהויא ברשותו ואינו יודע שמירה שלו כפושע גמור הוא, ואפשר דבהא מילתא חמורה שבועה גופה מגלגול דבשבועה גופה אמרי' ואפי בשמא מתוך שאינו יכול לישבע ואלו בגלגול דשמא לא משלם, אבל בגלגול דברי ודאי משלם כמו (חסר) ממשנת שני עבדים ושתי שדות ושמעו השומעים חלוקה בין שבועה לגלגול וטעו בין גלגול דברי לגלגול דשמא והרי זה נכון:


דף צח עמוד בעריכה


הא דתנן זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע. בין ארישא בין אסיפא קאי והכי קתני זה אומר פרתי שהיתה שאולה אצלך מתה וזה אומר לא כי אלא פרתך היתה שכורה אצלי ומתה והא דאקשי' בגמ' מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אליבא דרב יהודה אקשי' דלא מוקי לה למתני' בתרתי ובתלת וה"פ לא מיבעיא בשואל חצי היום ושכר חצי היום דכפירה גמורה היא כשאומר שכורה מתה אלא אפי' בשאל אחת ושכר אחת שמודה לו באחת מ"מ הוא לא טענו אלא פרה אחת היתה לי שאולה אצלך ומתה והוא כופר בה ואומר ששכורה היתה ופטור ואם הוא מודה לו ואומר אחרת יש לך אצלי שאולה הרי לא טענו בה וליכא מודה מקצת הטענה ומיהו אלומי אלים מקשה לקושיא ואי בעי לאוקמיה לסיפא כגון שטענו שתי פרות יש בידך ומתה השאולה והוא אומר השכורה מתה והשאולה אחזירנה לך מודה מקצת הוא ומאי דלא אוקמה למתני' בהכי משום דרישא מיהת קשיא ליה שאינה אלא פרה אחת, ועוד הילך הוא דהך פרה דקימא אפי' היא באגם הילך הוא ולא בעי לאוקמה בשמתו שתיהן כדפרישית לעיל ולפיכך משמע ליה בשלא טענו אלא אחת והקשה דאפי' בסיפא מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, כך פרשהו רש"י ז"ל בפירושו.

וראיתי בפירושי הראב"ד ז"ל דהכי פירושא מה שטענו לא הודה לו אפי' בסיפא דתרתי פרות נינהו מה שטענו לא הודה לו וכו' אע"פ שהוא תובע ממנו שתי פרות אחת שאולה ואחת שכורה ואומר אותה של שאלה מתה ואתה חייב לשלם אותה ואותה של שכירות אתה חייב להחזירה לי וזה אומר של שכירות מתה ואיני חייב בה ואותה של שאלה אביא אותה מן האגם ואחזיר לך אותה אפ"ה אין כאן הודאה במקצת הטענה כי שאלה ושכירות שתי טענות הם, ומכאן אנו למדים שאם אמר מנה הלויתי לך ומנה הפקדתי אצלך והלה אומר לא הלוית לי כלום אלא מנה הפקדת אצלי או שמודה בהלואה וכופר בפקדון שאין חיובן שוה ואין פטורן שוה וכן שאלה ושכירות שתי טענות הם וכשמודה בשכירות וכופר בשאלה אין כאן הודאה מקצת הטענה, והביא ראיה מדאיצטריך רב נחמן לאוקמה לסיפא דמתני' בתלת ולא אוקמה בתרתי ואי שאלה ושכירות חדא טענה נינהו בתרתי סגי ליה וכו', אלו דברי הרב ז"ל.

ואפי' כשתמצא לומר שתי טענות כשני מינין הם ובמתני' פטור משום דמחליף ליה שאנה בשכירות ושכירות בשאלה מיהו מה שכתב בשטענו מנה הלויתיך ומנה הפקדתיך אינו דהוה ליה טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן וקי"ל דחייב וכללא הוא לכל שני מינין שבעולם לא שנא מלוה ול"ש פקדון ואפי' טענו חטים מלוה ושעורים פקדין והודה לו באחד מהן חייב ואין זה צריך לפנים, והדין שאמר דשאלה ושכירות שתי טענות הם קשה לן א"כ כשאומר שאולה מתה והלה אומר שכורה מתה יפטר לגמרי ולא משתבע שכדרכה מתה דהוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מדמי שעורים והא נמי אי כשני מינין הוו להא דמיא דקא טעין ליה פרה השאלתיך ולא שכרתי לך כלום מעולם והלה כופר לגמרי בשאלה וזה שאומר שהשכיר והוא אינו מודה בכך ונמצא פטור לגמרי אלא ואי מסתברא דשאלה ושכירות כמין אחד דמי.

ומיהו עיקר הדין שאמר הרב ז"ל במלוה ופקדון נראה שדין אמת הוא ויש לו ראיה מההוא שמעתא דבשלהי המניח את הכד דתנן היו הנזוקין שנים והמזיקין שנים זה אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי וכו' ורמינן מינה לרבה בר נתן דאלמה טענו חטים והודה לו בשעורים הוא והא הכי שזה טוען גדול את הגדול ואני שותף בו במנה וזה אומר לא כי אלא את הקטן הזיק ואתה שותף בו בחמשים א"נ בעל חוב ואפי' הכי כיון דמשני מנזק לנזק הוי טענו חטים והודה לו בשעורים, וטעמא דמילתא משום שהניזק שטוען גדול הזיק את הגדול הוא מודה שלא הזיק את הקטן כשם שהטוען חטים מודה שאין לו עליו שעורים הילכך פטור ושמעי' מינה שאם טענו מנה פקדון או נזק והודה לו בחמשים של הלואה שהוא פטור לגמרי אפי' במה שהודה דהאי נמי מודה במה שלא טענו הוא שהוא אומר שלא הלוהו מעולם ולא נעשה אותו מעשה ביניהם.

וא"ת מאי שלא שאלה ושכירות י"ל שאלה ושכירות תרוויהו פקדון נינהו ושלו הן בכל מקום וחוזרין בעי' בזמן שקימין ויש בכלל שאלה שכורית שהרי שניהם חייבין בגנבה ואבדה וכשהוא טענו פרה שאולה יש לו אצלך והוא מודה בשכירות הרי הוא כטוענו פרה הפקדתי אצלך בשמירת חנם והתנית עמי להתחייב בגנבה ואבדה ובמתה וזה אומר לא קבלתי עלי אלא להתחייב בגנבה בלבד שאם נגנבה ודאי חייב דחדא טענה הוא וכן שאלה ושכירות תרויהו פקדון נינהו ויש בכלל מאתים מנה כנ"ל דין זה לפי עיקרי שמועות הללו.

ושנו בסיפרא (ויקרא ה, ד) שבועה שאיני יודע לך עדות שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחת ואחת יכול מפני שהן מיני תביעות מנין אפי' אמר לו בא והעידני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין שבועה שאין אני יודע לך עדות שיש לך ביד פלוני חטים או שעורים וכוסמין מנין שהוא חייב על כל אחת יכול מפני שהן מינין הרבה מנין אפי' אמר לו בא והעיד שיש לי ביד פלוני חטים שהפקדתי אצלו אמש ושלפניו מנין שהוא חייב על כל אחת וכו' ויש ללמוד מזו שפקדון ותשומת יד וגזל מניי תביעות הם וחלוקים זה מזה יותר מתביעת חטים ושעורים וגם זו ראיה נכונה, אבל הר"מ הספרדי ז"ל כתב כך מנה יש לי אצלך הלואה להד"מ ולא לויתי ממך אבל חמשים דינרים יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע ולזה דעתי נוטה אלו דברי הרב ז"ל, והדבר צ"ע. ושוב ראיתי תשובת הר' אברהם הנז' ז"ל שטרח להעמיד דבריו ולא קמו ולא עמדו:

מי אמרי' שאלה לחודה קימא ושכירות לחודה קימא או דילמא וכו'. קשיא להראב"ד ז"ל, הא אמרי' לעיל אי שוכר הוי אתיא שכירות בבעלים ומפקע שכירות שלא בבעלים ולא אמרי' חדא מילתא היא דאי ס"ד חדא מילתא היא אף בשכירות בתרא לחייב דכיון שיצאת שעה אחת מרשות משאיל בלא בעלים חייב, ואיכא למימר מרובה מדת פטור ממדת חיוב דודאי לאו חדא מילתא היא לגמרי דאפקה משכירות ראשונה ועיילה לשכירות אחרונה ובבעלים היא משעת שאלה זו אבל הכא הכי קא מיבעיא לן כיון דשאלה ראשונה היתה בבעלים ובשעת שאלה אחרונה היתה בביתו של שואל ובתוך ימי שאלתו הוא שחזר ושאלה על חיוב משיכה ראשונה שאלה כיון דשיכי חיובי בהדי הדדי.

אבל הרב פי' דהכא כגון דא"ל השאילני פרתך שמנה ימים והשאל לי עמה ואח"כ השכירוה לי ולא תהיה עמה ומשך משיכה ראשונה לשאלה ולשכירות א"נ דא"ל איפכא משום הכי איבעיא לן אי מפקעא חדא אחברתה או לא אבל התם ששכרה שמנה ימים ואח"כ נשאה שהוא שאלה אחרת ומשעה ראשונה לא משכה לשאלה ומשום הכי הוו תרתי מילי ואתיא בתריתא ומפקע קמיתא ובזה תירץ קושייתו אבל תמהני אם הפי' אמת דמשמע דאי הכי לא דינא ולא דיינא דפטור ורש"י ז"ל לא כך פירש אלא בששאל ולאחר זמן חזר ושאל או שכר קודם השלמת ימי שאלה ראשונה:


דף צט עמוד בעריכה


שכירות מאי עבידתיה. פרש"י לקנו' בלא משיכ' ומאי חזקה בלא משיכה משכח' ביה ומשמע שאין שכירות נקנה בכסף. ותמהני לר' יוחנן דאמר ד"ת מעות קונות מה טעם אין שכירו' נקנה בכסף דהכא לא שייך למימר גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דהא לנפשי' טרח ומציל ואיכא למימ' דהואיל ותקון רבנן שלא יהיו המטלטלין נקנין בכסף במכירה לא פלוג בשכירות דהוא נמי מכירה ליומי היא ואע"ג דאיכ' זביני נמי דמקנו בכסף כגון מילת' דלא שכיחא התם משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן אבל שכירו' שכיח' ואי אמרת מקנה אתי למימר הכי בזביני גופייהו.

והאי תירוצ' לא ניחא לי דגבי מילתא דלא שכיחא אע"ג דאיכא למימר נשרפו חטיך בעלייה לא גזור רבנן. אבל היכא דליכא למיחש לעולם לא גזור כדאמרי' גבי עלייה של לוקח מושכרת למוכר ובפרק מרובה גרסי' עלה הכי שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלי מטלטלי בני שטרא נינהו אלא שרש"י כתב שם דכסף נמי אינו קונה אלא לענין מי שפרע, ואין לשון הגמרא מחוור בכך:

ה"ג בפר"ח ז"ל: משא"כ במזיק דלא משלם חומש דאמר מר כי יאכל פרט למזיק. ולאו למימרא דקרן משלם מדאוריתא אלא מדרבנן כדי שלא יזלזלו בהקדשות ומיהו בחומש כיון דמדאוריתא פטור לא תקון ביה רבנן כלום אבל מן התורה מזיק פטור אף בקרן וכבר כתבתי בה ראיות בפרק הניזקין (גיטין מט.):


דף קא עמוד אעריכה


וקסבר אין קנין לגוי בא"י להפקיעו מיד מעשר. פי' ולפיכך חלקו של ישראל חייב. וא"ת חלקו של גוי לא לעשר מקבל כחוכר דמי וחוכר ודאי חייב הואיל וסבי' לן אין קנין לגוי ואפי' חלק שנותן לגוי משו' דכפורע חובתו דמי וקי"ל פור' חובו חייב לעשר כדאמרי' בגיטין פ' השול' הרי שאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חיי' לעשר ורישא דמתני' קתני המקב' שדה מיש' מן הנכרי ומן הכותי חולק לפניהם. החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו' ובהא קמיפלגי רבנן סברי מקבל לאו כחוכר דמי לפיכ' חוכר חייב שאין קנין לגוי להפקיע ומקבל פטור ור' יהודה סבר מקבל כחוכר לפיכך אף המקבל מעשר ונותן לו מאחר דס"ל איו קנין.

ומיהו למאן דס"ל יש קנין לגוי באר"י להפקיע מיד מעשר אפי' חוכר פטו' והיינו דאמרי במס' גיטין פ' השולח האריסין והחכירין ואריסי בתי אבו' וכו' פטורין מן המעשר משו' דס"ל לההוא תנא יש קנין כדקתני נמי וגוי שמשכן שדהו ליש' פטו' ואלו מאן דס"ל אין קנין ודאי חייב והכי מוכח בהדי' פ' השולח אלא ודאי קסבר האי תנא יש קנין ולפי' פטור חוכר א"נ מתוקמ' ההו' בסורי' שיש קנין ורישא בתוס' בסורי' מתניא.

ואסיקנ' אלא לעולם יש קנין לגוי בא"י להפקי' מיד מעשר ואפי' חוכ' נמי פטו' ומקבל לאו כחוכ' דמי שאלו היה כחוכ' כל מקבל שדה ממציק הי' חייב לעש' שהרי קרק' אינ' נגזל' ולא קנא' הגזלן בין יש' בין גוי כדאמרי' במס' סוכ' וכיון שלא קנא' גוי מציק חוכר ממנו חייב והכ' פטר רבי יהוד' כל מקבל שדה ממציק בר ממקבל שדה מאבותיו ש"מ משו' דמקבל לאו כחוכר דמי ומתני' נמי במצי' והיינו שדה אבותיו כלו' שדה שהי' של אבותיו וזה אונס מהם, כך פר"ת.

ובדין הוא דמצי למימ' מקבל כחוכר דמו ומאי שדה אבותיו שדה אברה' ולא משו' קנס' אלא מדינ' והאי דלא אמרי' הכי משו' דדייקי' לישנ' טפי למימ' מאי שדה אבותיו ממש והיינו מציק כדפרישי' דאלו שד' אברה' ה"ל לפרושי ממציק דמאי משמ' דבמציק קאמ' ולפי' הוצר' לומ' מקב' לאו כחוכ' דמי.

ואפש' עוד לומ' דכי קס"ד למימ' אין קנין לגוי בא"י קרי לה שדה אבותיו למימ' אע"פ שהיא ברשו' אחרים ירושה היא לו מאבותיו אבל השתא דאמרי' יש קנין לגוי אימר לא שייך למימ' שדה אבותיו אלא בשד' אבותיו ממש.

ואי קשיא נמי לימ' לעולם אין קנין לגוי ומקב' לאו כחוכר דמי הילכ' כל מקב' פטו' בר ממקב' ממציק דקנסו רבנן אבל בגוי דלאו מציק אע"פ שאין לו קנין לא קנסו'. ואיכ' למימ' קנס' לאו לגוי מצי' היא משו' שגזלה אלא ליש' כדי שתה' ברה בידו כלו' כדי שתה' ברור' ומוחזקת בידו ויחזו' ויקננה מתוך שיקשה עליו המעש' יטרח ויוסי' דמי' ויסל' הגוי ממנה ואפי' בגוי דלאו מציק קנסי' ליה לישראל בכך מאח' שאין קנין בה כענין ששנינו המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים מפני תיקון העול' והיינו דלא לשתקען בידי גוים. א"נ הכא דדחויי מדח' ליה מסברא קמא וה"ק לעולם אימא לך יש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי וה"ה דאית לך לאוקומ' בהנך תרי גוונ' דאמרן לעיל וכן עיקר.

והשת' דאמרי' דר' יהודה סבר דיש קנין מתני' דקתני החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אף המקבל שדה מאבותיו וכו' איכא למימ' דר' יהודה מפלג פליג וה"ק להו לרבנן בגוי דלאו מציק אינו חייב לעשר דיש קנין ואי שמיע לכו מעשר ונותן לו במציק שמיע לכו ואף במקבל שדה מאבותיו ממש שמיע לכו א"נ רבנן נמי במציק מיירו ובהא קמיפלגי רבנן סברי חוכר חייב מן הדין במציק מפני שאין לו בה קנין אבל לא מקבל לעול' ור' יהוד' קמהדר אף מקבל נמי בשד' גזולה אם של אבותיו היא חייב לעשר וכולה במציק ובירוש' נחלקו בה לת"ק אם ממד' הדין אי משום קנס ומקש' מ"ד תפסה מדת הדין בחוכ' מגוי ניח' מ"ד קנס בידו אר"י מן המציקין שנו מתוך שאת' אומ' לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה.

ורש"י מפ' דה"ק: דכ"ע יש קנין וא"נ אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי ולאו ראיה דאפי' כשת"ל יש קנין מציק אין לו קנין דהא גזלן הוא כדפרש"י עצמו וקי"ל דקרקע אינ' נגזלת וכיון שכן את"ל מקבל כחוכר כל מקבל ממנו חייב מן הדין ואפי' מקבל שדה אברהם והיאך תאמר יש קנין ומקבל כחוכר ומאי שדה אבותיו ממש ומשו' קנס' א"נ אין קנין ומקבל לאו כחוכ' ואפש' דה"ק דכ"ע או אין קנין או יש קנין ומתני' היינו טעמ' משו' דמקבל לאו כחוכר ולא תיפשו' מינ' לא אין קנין ולא יש קנין דטעמ' דמתני' משו' דמקבל לאו כחוכ' דמי הילכ' חלק גוי פטור מן הדין אלא בשדה אבותיו ממש קנס' הוא דקנסו' רבנן ולישנ' דגמ' ה"ק לא"ל יש קנין בעלמא וכ"ש אי אין קנין והכא טעמ' דקנסא משו' דמקבל לאו כחוכר והאי טעמ' בתרא הוא תירוצ' דמילת' וזהו דעת (ר"ש) [רש"י]:

שמין לו וידו על התחתונה. פרש"י אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם הוצאה יתירא על השבח נותן לו את השבח והכי נמי תניא במס' כתובות בתוספ' ופי' ידו על העליונה כדשמואל דאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה וכתב רש"י ז"ל כשאר שתלי העיר:

זיל שום ליה. סתמא קא"ל לא ידו על העליונה ולא ידו על התחתונה כדי לידע אם היתה לו שדה העשויה ליטע אם לאו וא"ל ההוא גברא לא בעינא כלו' אני לא הייתי נוטעה וא"ל שום ליה וידו על התחתונה וא"ל לא בעינא נ"ל דה"ק ליה לא בעינ' יטול עציו ונטיעותיו וילך לו ואשתיק רב עד דחזייה דקא גדר לה דדינא קא"ל כיון דלא בעי נטיעות שאם רצונו בשדה לבן אינך רשאי לכופו ליקח נטיעותיו של זה וכיון דחזיה לבסוף דגדר' א"ל גלית דעתך דניחא לך ודעתך לנוטעה ושום ליה וידו על העליונה שאם אין דעתך לנוטעה ובשד' לבן אתה רוצה אמאי מנטרת לה הרי יש עליו ליטל עציו ונטיעותיו.

ומכאן למדנו שאם אמ' בעל השד' או בע"ה יטול עציו ואבניו שומעין לו שאם אתה אומ' אין שומעי' לו למה אישתי' רב עד דחזייה דגדרה וכי גדרה נמי מנ"ל דניח' ליה דילמא לא ניחא להו כיון שע"כ אתה מחייבו לשום לו וידו על התחתונה גדר ומנטר לה וכי ישום לזה ויחזור ויעקור אלא ודאי כי אמר לא בעינא יטול עציו ורב שתיק ולא חייביה משום דדינא קא"ל לא ה"ל לנטורה וכיון דמנטר לה גלי אדעתיה דניחא ליה.

וכן דעת רבינו הגדול דלמאריה ארעה שומעי' לו אם אמר טול עציך ונטיעותיך ואבניך בין בבית בין בשדה דליכא למיחש לכחשא דארעא ולא ליישוב א"י שאם בא לקוץ אין ממחין בינו לפיכך שומעי' לו לבכלם ומיהו בשדה העשוי' ליטע אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה:


דף קא עמוד בעריכה


אמ' רב יהוד' צריך להודיעו קתני וה"ק. פרש"י שאם שכר מחברו בית וכלו ימי השכירו' בימות הגשמים צריך להודיעו קודם לכן ל' יום והיינו ט"ו באלול וממילא שמעי' דאם כלו ימי שכירות בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו. וי"מ בימו' החמ' נמי צריך הוא להודיעו קודם הפסח ל' יום ואם לא הודיעו אינו יכול להוציאו עד החג שאין אדם מוצא לשכור אלא בפרוס הפסח או בפרוס החג. ולאו מילת' היא דהא במתני' ימות הגשמי' תנן ודוק' תנן מדקתני סיפא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורב אסי נמי ימות הגשמי' קאמ' ואי ס"ד ימות החמ' נמי לישמעי' ימות החמ' וכ"ש ימות הגשמים אלא ש"מ כפרש"י עיקר.

וקשה לי רב אסי מאי קמ"ל מתני' היא וכדפרקה רב יהודה ואי פירוש' דמתני' קמ"ל לימא לה אמתני' כדאמר רב יהודה ולמה ליה למימרה שמעתא באנפי נפשה. ול"ק לעול' פירוש' דמתני' קמ"ל וטובא איכא בתלמודא כה"ג וחדא מיניהו בפרק האשה שנתאלמנה רב הונא דוקיא דמתני' קמ"ל ואע"ג דמימר' באנפי נפשה אמרה דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן בפ' המפקיד (בבא מציעא לט.):

אבל זה שכתב רש"י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי ר"ח ורבינו שכתבו שאפילו הגיע זמנו בימות הגשמי' (הגיע) מ"ט כיון דידע דזמנו בטבת או בשבט הוא כמאן דהודיעו דמי ומתני' כגון ששכרו בדינר זהב לכל חדש וחדש סתם והיינו דאמרי' בגמ' ה"ק המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו וכו' אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין:


דף קב עמוד אעריכה


ואם איתא להא דר' יוסי ב"ר חנינא קולט מאויר אמאי הרי אלו שלו. פי' אי אמרת בשלמא ליתה [לדריב"ח] חצירו לא קניא אלא מפני דרכי שלום (וכ"ו) [וכיון] שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה אלא אי אמרת קנין גמור קונה חצר אפי' שלא מדעת בעלים אפי' אויר נמי ליקני אי נמי קס"ד חצירו של אדם אינו קונה לו אלא מדעתו ואין דעתו של בעל הבית על הנקלט מאויר:

א"ה אמאי אסורות משום גזל. פרש"י אי ס"ד דאיתא לדר' יוסי בר חנינא והכא בדאדיקא בגופה עסקי' אמאי יש בהן משו' גזל כלל הא פרחא ואזלא לה וכי היכי דאאמן אין בהם משום גזל ה"נ בבצי' ופריק אאמן כלו' אפי' אאמן. ואיבעי' אימא אאמן לא דלא סמכ' דעתי' דפרח' ואזל' אבל אביצה סמכ' דעתיה כיון דנפקא ליה רובא סבר הכא שדיא ליה ודעתיה עלויה זהו תורף פרש"י. ותמיה לי ומי איכא למ"ד אאמן ליכא מפני דרכי שלם והא תנן יוני שובך ויוני עלייה יש בהם גזל מפני דרכי שלם.

לפיכך נראין דברי המפרש דמעיקרא נמי קים לן דאאמן יש בהם גזל מפני דרכי שלם אלא דקס"ד דאכלהו קאמ' אבצים ואאמן משום דדעתיה עליהו וחצרו של אדם אינו קונה לו ולהכי אקשי' בשלמא אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלם דהדרי לכלובן אלא הבצים דילמא פרחא ושדיא לה בדוכת' אחריתי ואי איהו הדר ביצה לא הדרא ומפרקי' אאמן בלחוד משום דהדרא לכלובה לערב ואיבעי' אימא לעולם אף אביצה דסמכא דעתיה סבר כיון דנפק' רובא הכא שדי ליה ולעול' אאמן יש בהן מפני דרכי שלם שחוזרין לכלובן וסמכא דעתיה וכן עיקר.

ולמאי דס"ד דאסורות מפני דרכי שלם אבצים נמי מעיקר' ה"ל למפרך מינה אדר' יוסי בר חנינא אלא מרישא בעי לפרוכי ואלימ' ליה והא דאקשי' בלישנא בתרא [אי] דשלחה גזל מעליא הוא וכו' בדין הוא דלימא דאאמן קאי ומינת' באנפי נפשה קתני לה ולאו ברובצת עליהן אלא ניח' לי' לאוקמי ריש' וסיפ' בחד דינ':


דף קב עמוד בעריכה


הא דאקשי' מעש' לסתור. לאו דוקא לסתור שהרי הדב' מפור' במשנתנו דלא דמיא רישא נסיפ' אלא דלעולם לא תני תנא מעשה אלא בדתני מעיקרא דינא ומדלא תנא דינא דיחלוקו אלא או כלו לשוכר או כלו למשכיר ותנא מעשה דיחלוקו מעשה דלסתור הוא. כפרש"י. וכיוצא בו במס' נדרי' פ' השותפין המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה ומעשה בבית חורון בא' שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו אמר לחברו הרי החצר והסעוד' נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה. וכו' ואקשי' מעש' לסתור והאי ודאי לא דמי רישא למעשה דבמעשה קתני ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו או שהוכיח סופו על תחלתו כדאיתא התם אלא הכי מתפרש כדכתיבנא ויש לפרש האי מעשה לסתור דהכ' הכי דקס"ד דאפי' בדיש' סברי רשב"ג ור' יוסי יחלוקו דאי רישא למשכיר או לשוכר הכא הוה להו למימר תפוס לשון אחרון כדברי בן ננס שאמר כן בפרק בית כור ולא חלקו עליו שם במשנתנו ואי סבי' להו דספיקא הוא הוה להו למימר קרקע בחזקת בעליה עומד מ"ה הוה משמע דמעש' לסתור הוא מדלא קתני דינא:

אמר רב אי הואי התם יהיבנא כוליה למשכיר דתפוס לשון אחרון. איהו דאמר כבן ננס ומשום הכי לא אקשי' עליה ממתני' ושמואל סבירא ליה כהני תנאי דמתני' ומוקים לה בבבא באמצע החדש ורב נחמן סבירא ליה מתני' סמכוס הוא דסבר לא אמר' אוקי ממונא בחזקת מאריה לפיכך יחלוקו דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון אבל רבנן דסברי אוקי ממונא בחזקת מאריה לפיכך מוקמי נמי קרקע בחזקת בעליה וכיון שהדין ספק כולו למשכיר דהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה ומשום הכי לא קשיא ליה מתני' לרב נחמן דמוקים לה כסמכוס ולא קשיא ליה נמי ההוא מתני' דבית כור דבן ננס קתני עלה וסבר חלוקין עליו חבריו שרשב"ג ור' יוסי דמתני' לא סבירא להו כוותיה והלכה כרב נחמן והל' כשמואל בדוכתה, [כך] כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות:


דף קג עמוד אעריכה


אי דא"ל בית זה נפל אזל. פי' ונותן לו שכירות ימים שדר בו ואין להם זה על זה כלום ואיכא דקשיא ליה הא אמרן לעיל בפ' האומנין אי דא"ל חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור הכי נמי ימכור וישכור או יקח או יבנה לאו קשיא הוא דלא דמי שכירות חמור לשכירות בית חדא שלא עלה על דעת למכור ביתו דלא עבידי אונשי דזביני דירתיהו מפני שכרו של זה אבל התם לזבוני קאי ואיהו נמי זבוני מזבין ליה, ועוד דהתם חמור זה קאמר ובין חי בין מת חמור הוא ומשתעבד ליה אבל הכא בית זה א"ל ואין כאן אותו בית שהרי נפל ולאו בית הוא, כך נ"ל: