חידושי הריטב"א על הש"ס/שבועות/פרק ב

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יד עמוד א

פרק ידיעות

ידיעות הטומאה נטמא וידע שנטמא לישנא משמע שידע ידיעה גמורה שנטמא ושאסור ליכנס למקדש וכפירש"י ז"ל ותימא דהא ע"כ מתני' רבי הוא דאית ליה ידיעה בתחלה ואית ליה נמי דחייב על העלם מקדש דאי ר"י לא בעי ידיעה בתחלה ואי ר"מ לא מחייב על העלם מקדש אלא ודאי רבי היא ואילו רבי לא בעי אלא ידיעת בית רבו לכך י"ל דהכא נמי ה"ק או שידע דין שנטמא דהיינו ידיעת בית רבו ונקט לה סתמא לכלול לשתיהן דלא אתא רבי לאשמועינן במתני' דין ידיעת בית רבו ובבריית' הוא דתנא לה בפ"ק:

שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרי של ע"א ותימא דבפ"ק דסנהדרין תנן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בסנהדרי גדולה של ע"א ואילו אידך לא תנינן התם כלל וי"ל דהתם מעלת דסנהדרי גדולה הוא דאתא למיתני בלחוד ותדע דקתני התם נמי שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא בסנהדרי גדולה של ע"א ומוכח בגמ' מקראי דמייתי עלה דבעי יועץ ואורים ותומי' ומלך ובמתני' לא תני להו והיינו מטעמא דאמרן וא"ת מ"מ בפ"ב התם כי קתני מעלות המלך ואמר ומוציא למלחמת הרשות ע"פ ב"ד של ע"א אמאי לא תני נמי יועץ ונביא ואורים ותומים וי"ל דכיון דלא תני להו בפ"ק במעלות סנהדרין לא תני להו נמי במעלות המלך וא"ת והא בההיא מתניתין דסנהדרין קתני אין דנין את השבט אלא בסנהדרי של ע"א ואוקימנא בגמ' בדיני נחלות ובתחלתה של ארץ ישראל ופרכינן דא"כ נבעי אורים ותומים ומלך כי התם ומאי קושיא הא אמרינן במעלות דסנהדרין בלחוד קתני וי"ל דקושיין משום דכייל ליה בהדיה אין דנין את נביא השקר דמשמע דהוי דעתיה דלא בעי אלא בסנהדרי גדולה וא"ת ואמאי לא קתני התם במעלות המלך בפרק ב' שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות זולתו כדקתני שמוציא למלחמות הרשות ושאר דברים וי"ל דלא קתני התם אלא מעלות שהמלך עיקר בהם אבל זו בתוס' העיר והעזרות אינו עיקר בהם שאין זו מטכסיסי מלכות אלא דיהיב ליה רחמנא מעלה בגויה:

דף יד עמוד ב

וליטעמיך פי' דס"ל דכולהו ידיעו' תמני הויין כלומר מתמני הו"ל לאקשויי ומהדר דתמני לא קשיא ליה דהא שם טומאה א' היא אבל מ"מ שית הויין: אמר ר"פ לעולם תמני הויין דלא אמרינן שם טומאה אחת היא ומיהו ארבעה קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב וכבר פי' בפ"ק דאפי' לרבי דלא בעי הכא אלא ידיעת בית רבו אמרינן דליתנהו בכל התורה כולה ואפילו לר"י דאמר בפ' כלל גדול תינוק שנשבה לבין העכו"ם פטור דשאני התם דלא ידע עיקר שבת כלל דאלו ידע שיש שבת באיסור מלאכות אף על פי שאינו יודע מה הן המלאכות חייב משא"כ בזה דלא סגי לי' שיש דברים מטמאים עד שידע שהצפרדע טהור והצב וחביריו טמאי' כמו שלומדים בבית הרב ואצ"ל דרבי סבר כמאן דמחייב התם:

ארבעה בתרייתא דמתיין לידי קרבן קא חשיב כך הגירסא ברוב הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל ול"ג ד' קמייתא דמתיין ליה לידי קרבן ולומר דהכא בעינן ידיעה בתחלה משא"כ בכל התורה דא"כ היינו תירוצא קמא ולית בהו כי אם שינוי הלשון בלחוד וכבר פי' בפ"ק לפום גי' דוקני דגרסי ד' בתריית' אמאי קתני בפ"ק ידיעות טפי מביציאות ובשבועות:

בעי ר"פ נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו. ואמרי' ה"ד אי לא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא רש"י ז"ל פי' בעיין לענין ידיעה בתחלה ודומיא דבעייא דר' ירמיה דלקמן בסמוך דבעי ליה בהכי כדאיתא התם בהדיא וה"פ אילימא שידע בודאי שנגע בצב הזה ויודע ג"כ שהטמא אסור ליכנס למקדש ולאכול קדש אלא שהוא סבור שהצב טהור פי' לפי' שאינו יודע אי צב טמא או צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא כלומר תינוקות שב"ר יודעין כן וידיעה גמורה חשיב' כיון שאינו מח סר אלא [שאלה] זיל קרי בי רב הוא ואיכא דק"ל דא"כ אפילו תינוק שנשבה לבין העכו"ם יהא חייב אליבא דרבי דהא זיל קרי בי רב הוא ולאו מלתא היא דלא שייך לומר זיל קרי בי רב אלא במי שיודע שיש טומאה בעולם ושהזהירה עליה תורה דכל כי הא כשנולד לו ספק אם הצב טמא או הצפרדע ילך וישאל על ספיקו אבל מי שאינו יודע שיש טומאה בעולם היאך ילך לבי רב ללמוד מה דלא ידע דאית ביה (מאן דל"ל כיבא) לא ליזיל לבי אסייא אפילו בזו שבנדון לפנינו אילו היה טועה גמור לומר שהצפרדע טמא והצב טהור לא הויא ידיעה ואפילו שיודע הלכות טומאה דהא לא אזיל לבי אסייא ולא אמר הספר אלא שהוא מסופק בדבר וכדנקטי' בלישנא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא ואית דק"ל תו למ"ל לחייבי משום דמצי למיזל לבי רב ותיפוק ליה דכיון שיודע שיש טומאה בעולם ושיש כאן איסור מקדש וזה כבר למד בבית רבו וידע שהצב טמא וידיעת בית רבו שמה ידיעה ויש מתרצין דבעיין לפ"ע ואחרים תירצו דבעיין כשלא למד מעולם אלא שראה העולם נזהרין מטומאה ולא ידע באיזה דבר נזהרים ואחרים אמרו דהיינו נמי דקאמר דהאי זיל קרי בי רב הוא וידיעת בית רבו הוא הואיל וכבר למד בבית רבו שהצב טמא וליכא לאוקומה בתינוק שנשבה כיון שידע שיש שמטמא ולא משמע לישנא דגמ' כי האי פירושא כלל גם הלשון הראשון לומר שלא למד רחוק מאד אלא הנכון דאפילו לרבי לא סגי ליה בידיעת בית רבו שלמד באותו זמן עד שידע ג"כ ידיעת בית רבו בשע' שנטמא או לאחר שנטמא וקודם שנעלם ונכנס למקדש דהכי משמע לשון ונעלם ממנו והוא טמא ובמתניתין דהוא ר' תנן נטמא וידע וכן פירש"י ז"ל:

והא דפרכינן בפ"ק מי איתא דלית ליה ידיע' בית רבו משום דכל שלמד בבית רבו יודע הוא לעול' זה מן הסתם ואינו שוכחו ונתיישב פי' רש"י ז"ל בשמועתינו ולפ"ז הא דמסקינן או דלמא העלמה היא ה"פ או דילמא הא מיעוט ידיעה היא וכאלו היא העלמה מעיקרא בלאו ידיעה בתחלה וא"ת ואי לכל מי שהוא מסופק בצב או בצפרדע בלחוד קרי' ידיעה משום דהוי זיל קרי בי רב מאי בעי רבי ירמיה לקמן בסמוך גבי בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש אי חשיבא ידיעת בית רבו דהא נמי כמו זיל קרי בי רב הוא שהרי הי' יכול לשאול ויגידו לו ויש מתרצים בתוס' דההיא בזמ"הז שאין לו לשאול שאין מצוי כ"כ שיכיר מקומו והוא רחוק והנכון בשמועתינו כמו שפי' ר"ח ז"ל דבעייא לאו לענין ידיעה בתחלה דהא ודאי משום זיל קרי בי רב לא חשבינן ליה ידיעה ואפילו ידיעת בית רבו אלא בעיין לענין ההעלמה שידע שנטמא ושנגע בצב הזה ויודע שהוא טמא. ונעלם ממנו אח"כ אם הצב שנגע בו מטמ' ובס' זה נכנס למקדש והיינו דמהדרינן דא"כ פשיטא שהוא [פטור] מקרבן שזה שוגג קרוב למזיד הוא דכיון שיודע בשעת כניסה שנגע בצב הזה ויודע שיש טומאה בתורה והוא מסופק אם הצב שנגע טמא לא היה לו ליכנס עד שישאל על ספיקו דהא זיל קרי בי רב הוא ולהאי פירושא האי דנקטי בלישנא כיון דידע דשרץ מטמא בעולם ידיעה היא לאו ידיעה דבתחלה אמרינן אלא לומר שאינה העלמה כיון שיש בו ידיעה זו:

בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י וכו' להכי נקט בן בבל שעלה לארץ ישראל משום דבן ארץ ישראל מסתמא הוא יודע מקום המקדש ונעלם ממנו מקום המקדש פי' כי יודע הוא שנטמא ושיש מקדש בעולם וכי הוא אסור ליכנס שם אלא שהיה נעלם ממנו מקום מקדש לעולם שלא ידע בנועלה לארץ ישראל ולא הספיק לדעת מקומו עד שנכנס בטומאה ובהעלם טומאה ג"כ א"נ בזדון טומאה וקא בעי ר' ירמיה אם הוא חייב קרבן על זו אם לאו מי חשיבא ידיעה דמעיקרא ידיעה או לא ומהדר תלמודא אליבא דמאן בעי לה אי אליבא דר"י דמחייב בין על העלם טומאה בין על העלם מקדש פשיטא דחייב שהרי יש כאן או העלם מקדש לחוד או העלם שניהם והוא לא בעי שום ידיעה בתחלה ואפילו ידיעת בית רבו ואי אליב' דר"ע בעי לה פשיטא דפטור דהא לא מחייב איהו לעולם כל היכא דאיכא העלם מקדש ובעי בשעת כניסה העלם טומאה וזדון מקדש לא העלה זה וזה ולא זדון טומאה והעלם מקדש ואוקימנא לבעייא דר' ירמיה אליבא דר' דבעי בתחל' ידיע' בית רבו מיהת ומחיי' אף על העלם מקדש מי חשיב' הא כידיע' בית רבו להתחיי' קרבן על מקדש או לא מי אמרינן כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעת מקדש היא או דלמא כיון דנעלם ממנו מקום מקדש העלמה היא פירש"י ז"ל או דילמא העלמה היא דלא דמי לידיע' בית רבו דטומאה דאלו התם למד שהשרץ טמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אלא שלא התבונן לשום אל לבו שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמר רבי כיון שידע שהשרץ טמא אינו העלם טומאה וידיעה היא אבל זה לא ידע מקום מקדש מעולם ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל ז"ל והוא עומד בשיטתו שפי' בפ"ק בידיעת בית רבו ותימה גדול הוא לפי פי' זה מאי מספקא ליה בהא דהא נראה כדבר פשוט שאין כאן במקדש ידיעת בית רבו כידיעת בית רבו דטומאה דהתם יודע שנגע בשרץ שהוא מטמא וזה אינו יודע כלל שנוגע במקדש. ולשיטת ר"ת ז"ל שפי' בפ"ק דידיעת בית רבו היינו שלמדו רבו שהשרץ מטמא אלא שלא למדו שהוא אסור ליכנס למקדש אפשר לפרש כאן יפה דקא מבעייא לן מי אמרינן התם הוא דחשיבא ידיעה דשרץ מטמא ידיעה ואע"ג דלא ידע איסורא משום דידע מיהת עיקר מקדש ומקומו וכי זה המקום קדוש משאר מקומות ולעולם יהא ירא מליכנס שם ואע"פ שלא למד שהוא אסור אבל זה שאינו יודע שזה מקומו וסבור שהוא בית הדיוט ולא ירא כלל מליכנס שם לא חשיבא ידיעה כלל או דלמא כיון שאינו יודע שהוא אסור ליכנס למקדש אין הפרש בין שידע מקומו בין שלא ידע דסוף סוף לא שאני ליה מידי בכניסתו ולפי' הנכון שפי' לדעת הרמב"ן ז"ל בידיעת בית רבו דהיינו כל מה שלומד אדם בבית רבו שהשרץ טמא ושאסור ליכנס למקדש אלא שאינו יודע שנגע בצב ג"כ יש לפ' בטוב בעייא דר' ירמיה משום דבכל תדא איכא מעליותא על ההוא דהתם דכיון שיודע שהוא טמא ושאסור ליכנס למקדש ויודע שיש מקדש בעולם לעולם יזהר בירושלים ליכנס לשום בית משום ספק מקדש משא"כ בידיעת בית רבו דהתם שיודע מקום מקדש ויודע שאסור במקדש אבל אינו יודע שנגע בשרץ דכיון שהוא אינו מסופק בטומאתו כלל לא יהא מפקפק מליכנס לשום בית ומיהו בידיעת בית רבו איכא מעליותא בגופה של ידיעה מהא דהכא דאלו התם יודע המקדש ויודע שהצב מטמא דכיון שיזכירוהו לומר בזה נגעת מיד יזהר אע"פ שלא יזכירוהו לא לשון טומאה ולא לשון צב שהרי מכיר אותו משא"כ בבעייא דר' ירמיה דכיון שאינו יודע מקום מקדש אע"פ שיאמרו לו היאך נכנסת בבית זה לא ידע ספיקו עד שיאמרו לו שהוא מקדש ומשום הכי מבעייא לן אי חשיבא מעליותא דהכא. כמעליותא דהתם וזה הנכון ובודאי שתימה גדול על רש"י ז"ל מי הכריחו להכניס בידיעת בית רבו שידע שנגע בשרץ שהרי אין ידיעה זו מענין הלמדה שבבית רבו וי"א כי דקדק כן דכיון דכתיב ונעלם מכלל דידע משמע כי מתוך שנעלמה ממנו שבתחלה עשה עבירה ואם לא ידע כלל שנגע בשרץ אפי' היה זכור מה שלמד לא היה נמנע מליכנס למקדש ולאכול קודש ואין זה טעם כלל דודאי לר' לא משמע קרא כי מפני שנעלם מה שלמד עבר עבירה דעיקר קרא ונעלם והוא טמא שחטא לפי שנעלמה לו הטומאה ומשום דלשון ונעלם משמע שידע ידיעה כל דהו קסבר דגזירת הכתוב הוא שידע לכל הפחות ידיעת בית רבו ואע"פ שמחמת אותה ידיעה לא היה פורש גורמת לו חיוב כשנכנס במקדש או אכל קודש בהעלם טומאה שהיתה עלומה ממנו לעולם וזה ברור:

דף טו עמוד א

כן תעשו לדורות פי' רש"י ז"ל ומשה היה מלך ונביא ואחיו כ"ג באורים ותומים ואיכא למידק שהרי כשהוקם המשכן בא' בניסן עדיין לא נתכהן אהרן בבגדי כהונה ואורים ותומים כי בשבעת ימי המלואים נתכהן וי"ל דכיון שנאמר למשה ככל אשר אני מראה אותך הרי כאן אורים ותומים שכן הראה לו בהר ועוד דכל שבעת ימי המלואים במקום כ"ג באורים ותומים היה משמש כנ"ל והקשו בתוספות דבפ"ק דסנהדרין תנן אין מעמידין סנהדראות לשבטים אלא בע"א וילפינן לה בגמרא ממשה שהעמיד ומשה במקום ע"א קאי ואמאי לא בעינן נביא ומלך דומיא דמשה והנכון דהיכא דכתיב קרא לעכובא וכן תעשו אית לן למדרש וכן לגמרי דומיא דמשה אבל התם ליכא קרא להכי וא"כ דיינו בע"א דומיא דמשה שהרי מסתבר דסגי להעמיד הסנהדראות:

ואימא אותם במשיחא גי' רש"י ז"ל ואימא אותם במשיחא ולדורות במשיחא או בעבודה שמעתא גורס אי לא כתיב אותם הו"א לדורות במשיחה ובעבודה זה וכן עיקר ולא כמו שגורסין בהפך דודאי כל היכא דדרשינן אותם אין לנו לעשות רבוי לדורות שיהו בין במשיחה ובין בעבודה אלא מיעוט דאותם במשיחה ולדורות במשיחה או בעבודה אבל כי לא כתיב אותם הו"ל לרבות ולומר דלדורות ניבעי תרתי עבודה מדכתיב ישרתו ומשיחה מוכן תעשו לדורות וזה ברור. ובשתי תודות בהא לית לן ראיה ממשה דמנ"ל דהוו התם אלא דגמרינן לה מדברי קבלה מקדוש עזרא דכתיב ואעמידה שתי תודות וגו':

אלא גדולות במינן מי איכא חשיבותא קמי וכו' והתניא וכו' איכא למידק וכי ליכא חשיבותא הכתיב את הכבש הא' תעשה וגו' ודרשינן הכבש האחד המיוחד שבעדר וכתיב נמי מבחר נדריכם תביאו ודרשינן כשתדור לא תדור אלא מן המבחר וגבי פרה אדומה נמי אמרים שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה וי"ל דאיברא אמר הכי במקום צוואה משום דאיכ' מצוה לעשות מן המובחר שיהא הקרבן חשוב בעיניו וכדאמרינן בעלמא התנאה לפניו במצות שלא יהיו מצות בזויות עליו אבל אין הכתוב משתבח ומתפאר בקרבן של פטם יותר משאר שוורים כדי שיכתוב בהם גדולות שהרי נאמר במנחה ריח ניחוח כמו שנאמר בעולת פר הגדול כך תי' הרמב"ן ז"ל וכן כתוב בתוספתא אלא שלשונם קצר כמשפטם:

אלא גדולות שבתורה ומאי ניהו חמץ פי' ומיקרו גדולות לפי שהם גדולות יותר ויותר משל מצה כדמפרש ואזיל וא"ת מאי משתבח קרא בגדולתם וי"ל דלא נקט גדולות לגודל שעורם אלא ללמד שהיה מן הגדולות דהיינו חמץ וא"ת ולימא תודות חמץ וי"ל דלא בעי לאדכוריה בפי' בקדוש עזרה ומזבח כיון שהכתוב גנה את החמץ לומר כל שאור לא תקטירו:

אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת פי' ע"י לחמים אלא בשיירי מנחה פי' הנותר מן המנחה לאחר שנקמצה נקרא שיירי מנחה ואע"פ שהוא מרובה בשעור הרבה יותר מן הקומץ למעלת הקומץ שהוא לגבוה נעשה המותר שיריים והקשו בתוס' דהא איכא מ"ד במנחות שאין מנחה קריבה בבמה. וא"כ לדבריו עזרה על בית א' במאי נתקדשה דהא קודם שנתקדשה דינה כבמה ואם הוקרבה במשכן נפסלה ביוצא בשלמא קדוש דבימי עזרא ל"ק דדלמ' האי תנא ס"ל כמ"ד לקמן דקדושה א' קדשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אלא בית א' קשיא וכ"ת דקדוש במנחת העומר שהיא קריבה בבמה אין מנחת העומר אלא בפסח ובית א' בסכות נבנה כדאיתא בקראי וכדמייתינן ליה במועד קטן ועוד לחמים בעינן וליכא וכדמוכח בסוגיין ותירצו דלעולם במזבח ממש קריבה וכיון שע"י מנחה זו נתקדש העזרה לא חשיבא קרבן במה א"נ דבית א' לא נתקדשה עזרה בשיירי מנחה מכיון דלא אפשר וכן דלא אפשר לא צריך כדאמרינן לקמן וה"ה לביתב' למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא ולא אמר רמי בר חמא אלא לתוספת העזרות דאפשר ואמתני' אמרה תדע שהרי הר הבית יש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לוייה כדאיתא גבי עשר קדושות ואין לנו דבר הנאכל בהר הבית וכשיוצא ממנו נפסל וא"כ במה נתקדש לרמי בר חמא וכן במה נתקדשו בתי ערי חומה אלא ודאי כיון דלא אפשר לא צריך:

אף עזרה דבר הנאכל בה מקדשה פי' כדי להודיע שעד כאן תחום אכילת קדש זה:

דף טו עמוד ב

ונבנייה מאתמול ונקדישיה מאתמול שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דאקדישיה קדושת הגוף שאף הם נפסלות ביוצא וא"ת ולומר תנור מקדש מי איכא דס"ל דאין תנור מקדיש וי"ל דלדידיה נמי אין תנור מקדש אלא דראוי למצות וזו ושתי הלחם אם אתה אופה אותם מאתמול ומקדשם אינן ראויות מחר למצותם שכבר נפסלו בלינה וז"ש שם דלמ"ד תנור מקדש' אפייתם דוחה שבת וי"ט שאל"כ נפסלו בלינה:

בעינן קידוש סמוך לבנין פירוש בו ביום מדכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו:

דעד דקדיש יומא נגמריה פירוש לאחר שתצא קדושת י"ט בלילה קודם שיפסלו בלינה אין בנין בית המקדש בלילה והא דאמרינן פ' י"ט גבי הא דתנן שיהא הנף כולו אסור משום דמהרה יבנה ב"ה ומסיק התם שאין החשש אלא שמא יבנה בלילה ל"ק דשאני בנין העתיד שהוא בנוי כבר ומשוכלל בשמים כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך וכדאיתא במדרש ר' תנחומא הלכך לא אפשר וכל דלא אפש' לא מעכב ואע"ג דלקמן אמרי' למ"ד בכל אלו תנן דאפי' היכ' דלא אפשר מעכב התם הוא לענין דברי' שהיו ממש במשכן דכתי' וכן תעשו אבל לענין לחמי תוד' שלא למדנו אותם אלא מעזרא מדברי קבלה הכל מודים דכל דלא אפשר דלא צריך:

שיר של פגעים וכו' ובמדרש אומרים כי מרע"ה אמר אותו בשעה שהוקם המשכן מדכתיב ויברך אותם משה וז"ש ויהי נועם י"י אלהינו וגו' יושב בסתר עליון וגו' עד כי אתה י"י מחסי פירוש בתוס' כי עד שם מדבר בענין האויבים כמו שאמור למעלה ושלומת רשעים תראה ומכאן ואילך מדבר על דברים אחרים תרמוס כפיר ותנין ובבנין עזרא היו להם אויבים שמקטרגים בבנין ואינו מחוור שהרי במשכן ובבית ראשון לא היו אויבים אבל קבלנו כי עד כי אתה י"י מחסי ששים תיבות כנגד מ"ש הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה:

אסור להתרפאות בד"ת וקס"ד דהיכי דרפואה אסורה ה"ה להגן ומשני להגן שאני ויש שפירוש דמעיקר' ס"ד דמסדר להו כדי שיישן בהם שהשינה רפואה ולא נהירא דאם כן מאי להגן הל"ל להגן עביד: כתוב בתוס' כי מ"ש אסור להתרפאות בד"ת דוקא שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר כאותה שאמרו בפרק במה אשה יוצאה לאשתא צמירתא נימא וירא מלאך י"י וגו' ואישתא צמירתא כשעת הסכנה דמייא וכן מה שנוהגין לקרוא פ' ליולדת ונראה שאין צורך לכך שכל אלו להגן הם: פנימית הן דמקרב לחומה למה שפי' רש"י ז"ל לעיל גבי ואעמידה ב' תודות שהתודות היו מחוץ למחנה א"ש דקרי פנימית לההיא דמקרבה לחומה אבל קשה דא"כ פנימית היאך נאכלת שהרי אף לאחר קדשה נפסלה ביצא למאי דלא הוה ידעינן מסקנא שע"פ נביא נאכלת שהרי לא מצינו שיהא שם קדוש חוץ לחומה דהא בפרק בתרא דמכות אמרינן דמעשר שני נפדה אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה ועד כאן לא נחלקו בפרק כיצד צולין אלא בעובי החומה והחלונות ולא עוד אלא דאי הקף הוא חוץ לחומה הוה היכי אמרינן דחומה לא נתקדשה לכך פירוש בתוס' דבפנים היו מהלכות והא דקארי לה פנימית דלהדי חומה ואע"פ שנוטה יותר כלפי חוץ משום דהיא ממוצעת בין החומה לחברתה קרי ליה הכי וא"ת למ"ד בפרק כיצד צולין שעובי החומה והחלונות כלפנים במה נתקדשו כיון שהיו מהלכות בפנים וי"ל דיכולין היו לקדש כל מה שבלבם לחדש עד חוץ לחומה שהוא ענין אחר תדע שהרי לא היה אפשר לצמצם ללכת חוץ לחומה ממש ואע"פ כן נתקדש כיון שהיה בלבם ומיהו למאי דמשמע מפשטיה דקרא שהחלונות היו על החומה ממש נאמר שהלכו על החומה בצמצום בקצה של חוץ ולכן נתקדש הכל אבל אינו נראה מלשון הגמרא דהכא ועוד דא"כ מ"ט דמ"ד דחומה לא נתקדשה משום דקידשה לה ראשונה פי' ולא נפסלה האחרונה ביוצא והקשו בתוס' ואפילו חיצונה למה נפסלה שהרי אמרו בפרק כיצד צולין דכל זמן שלא נתקדשה החומה יכולין היו לאכול אף מחוץ לחומה בכל הרואה ותירצו דכיון שהלכה שם התודה וקדשה כל שהוא מיד נתבטל דין הרואה ונפסלה ביוצא. פנימית אמאי נאכלת פירוש רש"י ז"ל או יהיו שתיהן נאכלות או יהיו שתיהן נשרפות פי' לפי' דאי אמרת קדושתן והלוכן באים כאחת יהיו שתיהן נאכלות ואי לא אמרת שהן באים כאחת שתיהן נשרפות. הא איתמר עלה פי' אלא קאמרינן והרבה כיוצא בו בתלמוד:

דף טז עמוד א

בא' מכל אלו תנן ופי' שאין האחרות מעכבות אבל למצוה בעינין כולהו כדכתיב וכן תעשו. ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד פי' הא לא"ה היו מעכבות כולם ואע"ג דלא אפשר כי לא היה שם מלך ולא אורים ותומים ואע"ג דלא הוו אורים ותומים וה"ה שלא היה להם מלך ישראל אלא נקט אורים ותומים שלא היו כלל בבית שני שהם מה' דברים שחסרו שם וא"ת ואכתי מנ"ל דסגי באחת דהא בבית שני נהי דלא הוו אורים ותומים ולא מלך אידך כולהו הוו התם וי"ל דכיון דאפיקתיה לוכן תעשו מכלהו ה"ה אפי' באחת:

איתיביה רבא לרב נחמן כל שלא נעשית וכו' ואע"ג דאינהו על המשנה ממש נחלקו אותבא מינה גופא לומר דלישנא לא משמע כוותיה. תני בא' מכל אלו פי' וכעין מש"ה אל תטמאו בכל אלה שפי' אפי' באחת מכל אלה כדאיתא בסוף מכות ודקארי לה סבר שאין דרך המשנה לסתום כך כמו המקרא. תחתונה נתקדשה בכל אלו פי' בבית ראשון שהיו שם כולם ועליונה לא נתקדשה בבית ראשון כלל אלא שבני גולה בימי עזרא קדשוה ה"ג וכן הוא בתוס' וכן הגיה רש"י ז"ל כאן תחתונה שהית' קדושת' גמורה נכנסים ע"ה לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברי' אוכלין שם מעשר שני וקדשים קלים פי' דאע"ג דמעשר שני הו"ל קדשים קלים מ"מ לגבי מעשר שני לא היו מביאים נפשם עמ"ה לבית הספק לפי שהיה חמור בעיניהם מפני שמתודין עליו לפני ה' דהא רוב ע"ה מעשרין הם וכתיב נמי ואכלת לפני ה' אלהיך ובעי לפני ה' כל מה דאפשר אבל לגבי קדשים קלים דלא חמירי להו הוו מביאין נפשם לבית הספק כסבורין שקדושת בני גולה קדושה וכדרך פי' רש"י ז"ל:

תנאי הוא פי' וס"ל כר"א דאמר לא קדשה לעתיד לבוא ועזרא לקדוש גמור עבד דמקצתם והא דמוקים נפשיה רב נחמן כר"א דהוא שמותי במקום ר' יהושע י"ל דאיהו ס"ל דבהא הלכתא כר"א דהא ר"א נמי תלייא באשלי אחריני נמי שאמר שמעתיה:

דכ"ע קדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא איכא למידק היאך אפשר לומר כן לר"א שהרי שנינו במסכת ידים אותו יום נכנס ר' יוסי בן דרמסקית אצל ר"א וא"ל ר"א מה חדוש היה היום בב"המ א"ל נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכו' בכה ר"א ואמר סוד ה' ליראיו לך אמור להם אל תחישו למניניכם כך מקבלני מרבי"בז שקיבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ע"כ ובמס' חגיגה מייתי לה בברייתא ואמרינן עלה לפום מאי דאשכחן ברובא דנוסחי מה טעם הרבה דרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית לפי שקדושה א' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ויש מתרצין דהתם לענין קדושת הארץ למעשרות ולשביעית אבל לענין הבית אפשר דס"ל קדשה לעתיד לבא דנפקא ליה מאשר לו חומה כדאמרינן בשלהי שמעתין וא"ת וא"כ היכי הדר בסמוך אלא מהא דתניא אר"י וכו' דדילמא שאני התם דהוי קדושת הארץ וי"ל דהתם נמי הכי אמרי' דודאי לית לך ראיה מקדושת הארץ ממש מאן דס"ל כוותך ואם יש לך להביא ראיה אינו אלא מקדושת הארץ ושתלמוד ממנה לקדושת הבי' מארץ ושתאמר שאין חלוק ביניהם לענין זה ובדין הוא דלייתי לה מההיא דמס' ידים דר"א גופיה אלא דניחא ליה בדר"י בר' יוסי משו' דר"א שמותי כנ"ל ומיהו אשכחן קצת נוסחי דל"ג ליה במסכת חגיגה ואף לנוסחא שאמרנו אומר ר"ת ז"ל שאותו הלשון שאמר שם בחגיגה לא לדר"א אמרוה שהרי לא הוזכר כלל במשנת מס' ידים אלא תלמודא הוא דמסיק דס"ל שכן הלכה אבל לר"א אין הטעם אלא מפני שסובר דעמון ומואב חוצה לארץ לענין זה ממש שאפילו בקדושה אחת לא קדשוה אלא שחכמים ונביאים הראשונים הנהיגו בהם מעשרות מפני שקרובים לארץ ולא חייבו בהם שביעית כדי שיסמכו בהם עניים בשביעית ותדע שכן אמרו במשנת ידים על זה אמר ר"ט מצרים חוצה לארץ ועמון ומואב חוצה לארץ ותנן נמי מצרים מעשה חדש ובבל מעשה ישן והנדון שלפנינו דהיינו עמון ומואב מעשה חדש כלומר מזמן קרוב הונהגו בו במעשרות מדבריהם מצרים מעשה זקינים ובבל מעשה נביאים והנדון שלפנינו מעשה זקינים ומ"ש ר"א הלכה למשה מסיני כעין הלכה למשה מסיני קאמר א"נ כי מהלכה למשה מסינו לא קדשוה בקדושה ראשונה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית וגם גירסת הספרים שבמסכת חגיגה יש להלום גם לר"א ודרך דוגמא אמרו כן שלא נדמה אם לא קדשום עולי מצרים והניחום שהרי גם בעולי בבל יש הרבה כרכים שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית וא"ת והיאך אפשר לומר כי עמון ומואב חוצה לארץ והלא אמרו כי עמון ומואב טהרו בסיחון ועוד היאך נמנו וגמרו שאין שביעית נוהגת בעמון ומואב והלא שנינו שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל ועבר הירדן היינו ארץ סיחון ועוג י"ל דמקומות יש בעמון ומואב ובכאן אנו מדברין מאותו מקצת עמון שלא טהרו בסיחון עוד תיקשי שהרי מצינו לר"א במשנת מסכת תרומות ומייתי לה תלמודא בפ"ק די"ט בענין ליטרא קציעות דס"ל לר"א עיגול בעיגולין עולה ומשמע בפרק הערל דמאן דס"ל הכי ס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן משום דלא קדשה לעתיד דאמרינן התם א"ל לר"י מסברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עגול בעיגולין עולה אלמא מאן דסבר הני ס"ל לא קדשה לעתיד לבא ולאו קושייא היא דהתם אמרינן בהדיא דאיכא מ"ד עיגול בעיגולים עולה אפי' בתרומה דאוריית' משום דלא חשיב שדרכו לימנות ועוד דמשנת ר"א אפשר לאוקומה בתרומת פירות דרבנן ואפילו כשתמצא לומר קדשה לעתיד לבא ור"י ה"ק התם אני שונה עיגול בעיגולים עולה בכל דבר אפילו בדגן תירוש ויצהר שהם דאורייתא ולפיכך ס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן דההיא דר"י משום דס"ל כל שדרכו לימנות שנינו כדאיתא התם מצטריך לומר כיון דעיגול בעיגולים עולה. ואיכא למידק מההיא דאמרינן פרק קמא דיום טוב כרם רבעי הי"ל לר"א וביקש להפקירן לעניים ופירוש רש"י ז"ל שם משום דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא וכן נראה שאל"כ מה היה מפקיר לעניים כיון שלא היה אפשר לאוכלו בירושלים וכ"ת שיפדו אותו מה הרויחו לפדותו בשויו דהא דאמר שמואל הקדש מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הנ"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא כדאיתא בערכין ובפרק הזהב ואלו הכא קס"ד מעיקרא לומר דלר"א לא קדשה לעתיד לבוא וי"ל דלאו הכרחא הוא דהא איכא למימר שלא קדשה לעתיד לבא ויוכולין היו לפדותם בשוה פרוטה אפילו לכתחלה שלא אמרו לכתחלה אלא בזמן בית המקדש דאפשר לנהוג בו קדושה וכדמוכח בערכין מן ההוא דאחרימנהו לנכסיו וא"ל דלישקול ד' זוזי ולפרקינהו ועוד י"ל דשמעתין לענין קדוש' ראשונה אבל לענין קדושה שנייה מודה הוא דקדשה לע"ל כר' יוסי דסדר עולם דאמר קדוש' ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם:

אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה קודם לכן פי' נקטינן ממשמעותה דקרא דאלו פשטה בימי משה ודרש אשר לו חומה עכשיו ראשון ואע"פ שלא יהיה לו לאחר כן ור"י נקיט לה לפום שעתיה והכל ענין א':

דף טז עמוד ב

נטמא בעזרה פי' מתני' בטומאה שאירעה בפנים דאיתבה נמי קרבן עולה ויורד כשישבה העלם טומאה או העלם מקדש דומיא דטומאת חוץ ובגמרא מפרש מהיכא אתייא לן ומסתמא מתני' רבי היא דומיא דריש פרקין דמחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ומיירי נמי בדאיכא ידיעה בתחלה קודם העלם או ידיעה גמורה או ידיעת בית רבו והקשו בתוס' אמאי לא קתני לעיל שתים שהן שש שהרי נתוספו בכאן שתים העלם טומאה והעלם מחדש ג"כ ותירצו דלא מיירי תנא לעיל אלא בטומאה דשכיחא דהיינו טומאת חוץ ועוד יש לומר דטומאת חוץ וטומאת פנים חדא חשיב לה במניינה דשם טומאה א' היא אפילו למאי דלא אמר הכי בריש פרקין התם הוא בקדש ומקדש אבל חוץ ופנים כחדא חשיב ליה כנ"ל:

טומאה בעזר' מנ"ל פי' אע"ג דגמירי שהייה לטומא' שאירעה בפנים מההיא גמרא ליכא למגמר לא מלקות ולא כרת דאיכא למימר לאיסורא בעלמא גמירי לה כמו שפי' בתוס' הלכך אצטריך קרא ללמד על המלקות (ולא) ועל הכרת (ולא) ועל הקרבן ואצטריכא גמ' לשיעור שהייה:

אמר ר"א כתוב אחד אומר את משכן י"י טמא וגו' עד תנהו לענין טומאת שבפנים והקשו בתוס' עונש שמעי' אזהרה מנין דאי מולא יטמאו את מחניהם ההיא בטומאת שבחוץ משמע לפום מה שפירוש רש"י ז"ל ותירצו דודאי מקמי דאייתר האי קרא לכרת לטומאת בבפנים לא הוה משמע לן קרא דלא יטמאו את מקניהם אלא בטומאת חוץ דהכי משמע פשטה שלא יטמאוה בכניסתם ודומיא דכתיב ואל המקדש לא תבא אבל השתא דאייתר האי קרא לכרת שפיר משמע ולא יטמאו את מחניהם אפילו בטומאת פנים נמי דומיא דכתיב בפ' וישלחו מן המחנה ומיהו מעיקרא בין אאזהרה בין אכרת מיבעיא ליה עוד פי' דאפי' מעיקרא לא מיבעיא ליה מידי באזהרה דשפיר הוה משתמע לא יטמאו את מחניהם בתרווייהו מטעמא דפרישנא וכרת הוא דהוה מיבעיא לי' דכיון דכתי' בה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע שהי"ל להתחטא כדי שלא יטמא מקדש ואפשר שאף רש"י ז"ל לא נתכוון לומר דלא יטמאו בטומאת חוץ משמע אלא לפום פשטיה ומקמי דאייתר לן קרא לכרת אבל למסקנא מודה דמשמע בו אפילו טומאת פנים דאי לא לרבינו זצ"ל אזהרה מנין:

שקדושתו קדושת עולם פי' רש"י ז"ל שאין אחריו היתר במות וקשה דא"כ תפשוט לן מהכא דס"ל לר"א דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא דהכי סברא דמ"ד שאין אחר קדושת ירושלים התר במות וכדאמרינן במסכת מגילה שמעתי שמקריבים בבית חוניו בזמן הזה קסבר דבית חוניו לאו ע"ז היא וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ואיכא התר במות אלמא למ"ד קדשה לעתיד לבוא איכא איסור במות ויש גורסין כאן ר"א אומר וכו' ובתוספות פי' דקרי לה קדושת עולם לפי שהאריכה יותר בקדושתה ואינו נכון דלישנא דקדושת עולם לא משמע הכי עוד פי' לפי שא"א לחזו' ולקדש [אלא] באותו מקום וזה יותר נכון וקרוב לזה פי' רבינו הרמב"ן ז"ל דקארי ליה קדושת עולם שמאחר שנתקדשה ושרתה שם שכינה לא השרה הקב"ה שכנתו במקום אחר בתחתונים ואע"פ שחרב משא"כ במשכן ושאר המקומות וכן הכתוב אומר זאת מנוחתי עדי עד וזהו הנכון. כך הגירסא בעיקר הנוסחאות שלא הוגהו מיכדי מקדש חיקרי משכן ומשכן איקרי מקדש ליכתוב או אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש משכן ומקדש למ"ל ש"מ תרתי ולהאי נוסחא מפ' רבנן ז"ל דכפל קראי איצטריך חד למקדש וחד למשכן ושנוייא דלישנא אתא לטומאה שבפנים ואית דק"ל על גי' זו וכיון דס"ל דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש תרי קראי למ"ל למשכן ולמקדש בחד מינייהו סגי לתרווייהו לכך הגיהו וה"ג מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן משכן ומקדש למ"ל. גירסא אחרת תרי קראי למ"ל ומפרשי לה דאתו לומר דר"א בן פדת לא דריש כפולא לכדר"א דלמשכן ומקדש בחדא סגי כיון דתרווייהו איקרי מקדש ואקרי משכן וכפילה לטומאה שאירעה בפנים וקשה א"כ אכתי אמאי שני קרא וי"ל דאי לא שני דילמא מוקמינן יתורא לשום ענין אחר ומדשני שמעינן דאיכא למידרש שינוי טומאה דהיינו טומאת פנים עוד הקשו דהיכי פליג ר"א בן פדת שהוא אמורא על ר"א דתנא או על ר' אליעזר וי"ל דר"א לאו משום דסברא דנפשיה פליג אלא דגמר לה דפליגי רבנן על ר"א ויש כיוצא בו בריש ערבי פסחים ובמקומות אחרים וכדפי' התם:

ור"א הכי ק"ל מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש וזה תימא דהא קראי קא דרשינן כדאיתא בסמוך ובכמה דוכתי אמרינן לה ולא שיילינן לר"א מנ"ל ועוד דלישנ' דגמ' הכא לא אתי שפיר דלא הול"ל מיכדי מקדש איקרי משכן דהאי לישנא משמע (דאפי') [דאי לא] ס"ל כר"א ל"ק לן דמכדי מקדש וכו' ואם איתא דפליג ר"א אדר"א הכי הול"ל ור"א סבר דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרו מקדש ולא צריכי תרי קראי וזה דרך התלמוד לכך הנכון כלשון הגי' הראשונה ודקא ק"ל כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש למ"ל תרי קראי הא לא קשיא דאפ"ה מצריך קרא לכל חד וחד כדאשכחן במסכת סוטה בפ' היה מביא ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים מנין פי' נוב וגבעון ל"ג דהא קי"ל דכל נדר שאינו קבוע אינו נדר ונדר אינו קרב בנוב וגבעון ול"ג שילו דההיא איקרי משכן כדכתיב ויטוש משכן שילו וגו' ולא צריך רבוייא וכן ביומא פ' טרף בקלפי גבי וכל אדם לא יהיה באוהל מועד איצטריך קרא לרבות מקדש וכן בפ' הוציאו לו גבי מעלה עשן דכי בענן אראה על הכפורת וכ"ת א"כ מאי אהני ליה דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש י"ל דאהני ליה למילי אחריני דלא הוו מגמר מילתא לגמרי כההיא דאמרינן בעירובין בפ"ק שלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ואין לי אלא אהל מועד ב"המ מנין אשכחן מקדש דאיקרי משכן וכו' דהתם לאו מיגמר מילתא היא לגמרי כאידך דלעיל ומיהו אשכחן נמי בפ"ק דחולין דאיצטריך קרא למעוטי דלא ליגמרי מהדדי גבי לוים בשנים פסולים דאמרינן יכול אף בשילו ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד לא אמרת אלא בזמן שעבודה בכתף והתם נמי ודאי הוו גמרי מהדדי כיון דאיקרו משכן ומקדש כיון שאין שני הלוים תלוים בקדושת הבית אלא משום שירות בעלמא ולהכי איצטריך קרא לפרושי שאין פסול שנים משום שאר עבודות אלא מפני עבודה בכתף:

והשתחווה או ששהה כדי וכו' כולה מתני' מפרש בגמ'. ת"ר קידה על אפים וכו' הקשו בתוס' דהא הכי נמי אשכחן השתחואה על אפים כדכתיב וישתחו לאפיו ארצה וכתיב נמי וישתחוו לו אפים ארצה וכתיב אפים ארץ ישתחוו לך וכתיב ויקד וישתחו לאפיו ויש אומרים דשאני השתחואה דגלי בה קרא הכא להשתחוות לך ארצה דכיון דכתיב השתחואה ארצה בלא אפים גלי לך הארצה דהכי בהשתחואה דאידך קראי היינו פשוט ידים ורגלים ול"נ לי דהא גבי קידה נמי כתיב ארצה בלא אפים כדכתיב וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו ובתוס' תירצו הכא מגמר' אמרינן לה וה"ק קידה על אפים דוקא דהכי גמירי לה וכדכתיב ותפול בת שבע אפים ארצה אבל השתחואה אע"ג דאיכ' על אפים דומיא דקידה ה"נ איתא בפשוט ידים ורגלים כדכתיב להשתחוות לך ארצה והיא עיקר שם השתחוייה שאין כיוצא בו קידה וכיון שכן היא הנותנת דשיעור שהיה דהשתחוואה דגמירי במקדש היינו השתחואה הוו שהיא פשוט ידים ורגלים:

דף יז עמוד א

כתבו התוס' אית ספרים דגרסי תלה עצמו באויר עזרה אויר עזרה כעזרה דמי או לא וסלקא בתיקו ואיכא דק"ל היכי סלקא בתיקו דהא אמרי' בפ' אמ"ל הממונה א"ל אביי לרב יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה א"ל בהונות יוכיחו שהמצורע מכניס ידו לבהונות להזאה אלמא ביאה במקצת לא שמה ביאה וש"מ דפשיטא להו דאויר עזרה כעזרה דמי דאי לא היכי תפשוט מההיא דביאה במקצת לאו שמה ביאה דילמא שמה ביאה ושאני התם דהוי בהונות באויר עזרה לאו כעזרה דמי אלא ודאי כדאמרן ויש מתרצים דדילמא שאני בהונות דכיון דגופו עומד בקרקע בחוץ אף ידו שבפנים חשיבה כאלו היא בקרקע ממש דבתר גופו גרירא לענין זה וליתא דא"כ לא ילפינן מהתם דביאה במקצת לא שמה ביאה דדילמא שאני התם דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן לענין שבת: ומצאנו ג"א במקצת הספרים תלה עצמו באויר עזרה מהו מי אמרינן כי גמירי שהייה דבת השתחוא' דלאו בת השתחואה לא גמירי או דילמא בפנים שהייה גמירי ל"ש דבת השתחואה ול"ש דלאו בת השתחואה ובעיין אפילו בשהה תלוי כשיעור שהייה אם מחייב בה כיון דלא בת השתחואה ואילו בשלא שהה כשיעור שהייה פשיטא ולא חמירא הוא כעמידה בעזרה עצמה וזה פשוט ונראה שאף הגי' הראשונה יש לפרש כעין גי' זו אויר עזרה כעזרה דמי למאי דגמירי שהייה או לא כיון דלאו בת השתחואה היא כנ"ל:

בעי רב אשי וכו' בעי שהייה למלקות וכו' פי' אירעה לו טומא' בפנים במזי' בעי שהיי' כדי השתחואה אף לענין מלקו' או לא ולא מיירי בשידע בטומא' ונטמא במזיד דא"כ על שעת טומאתו הוא חייב דדיינינן כאלו הוא טמא ונכנס שם במזיד ותו לא שייך בה שהייה דהא מתרינן ביה שלא יטמא עצמו שם כדי שלא יטמא מקדש בשם שמתרין על הטמא שלא יכנס שם כדי שלא יטמא מקדש ודמייא להאי דאמרינן במסכת נזיר דבעי רבא נזיר בבית הקברו' בעי שהייה למלקות או לא ואמרינן היכי דמי אילימא שהיה עומד שם קודם שינזר ירוצה לקבל עליו נזירותו וא"ל לא תנזר למ"ל שהייה הכי נמי ל"ש ולא קמב"ל אלא שאירעה לו שם טומאה באונס וא"ל שיצא ולא רצה והתרו בו מי אמרינן דכל שלא יצא לאלתר בקצרה חייב למלקות א"ד דלא לקי עד שישהה שם שהייה דומיא דקרבן וא"ת ואי בעי שהייה היכי לקי למ"ד התראת ספק לא שמה התראה וי"ל דבעיין למ"ד שמה התראה ובעי לה רבא סתם משום דס"ל דהכי הלכתא ויש מי שפי' דלמ"ד לא שמה התראה נמי בעי לה ולא למלקות ממש אלא לדין מלקות כלומר לעבור עליו בלאו דלא יטמאו את מחניהם ונקט לשון סתום שכולל למלקות ממש ודין מלקות שלא להכניס עצמן במחלוק' וי"א דמשכח' לה מלקו' ממש ואפי' למ"ד לא שמה התראה למ"ד אפשר לצמצם כגון שיצמצמו עליו להתרות בו בסופה (דפסוקא) [דפתחא] בענין שאם יוצא מיד יוכל לצאת בקצרה ואם לא יצא מיד שוב לא יוכל לצאת בלא שהייה דכי קבל עליו התראה ולא יצא הוי התראת ודאי ויש שהיו רוצי' ללמד דהכא ודאי כל שאירע לו טומאה באונס ואח"כ התרו בו לצאת אע"פ ששהה כדי השתחואה אם לא שהה כדי יציאה והכנסה פשיטא דפטור דכיון שעל תחלת הטומאה לא מיחייב שהיתה באונס על השהייה לא מיחייב בפחות משיעור זה דבפחות משיעור זה חשבינן ליה כמו שיצא וחזר ונכנס ולא בפחות מכאן ומדמו לה למאי דתנן בסוף מכות גבי מי שהיה לבוש כלאי' וא"ל אל תלבש אל תלבש וכו' חייב על כל אחת ואחת שאפי' לדברי רב אשי שהחמיר יותר מכולם שאינו חייב אלא בששהה שיעור פשיטה ולבישה דאז חשיבי ליה כאלו פשט וחזר ולבש במזיד והתם ודאי בהכי מחייב דבכלאים לא גמירי שהייה כלל ולא גמר ממקדש ולא מנזיר דל"ד להו כלל והכי מבע"ל אי בעי שיעור שהייה יותר עד כדי יציאה או לא וכ"כ בתוס' שם אבל אין זה דעת רבינו ולא דעת רבו רבינו הגדול ז"ל שאין למדין לטומאה מכלאים כלל דהתם הוא דתלה רחמנא בלבישה ומשום לא תלבש שעטנז הוא דמתרי' ביה ובעינן ההוא שיעורא אבל ככא דשהייה גמירי (או) ביציאה דרך קצרה בלחוד ובדידיה מתרי' ביה:

בעא רב אשי טמא עצמו במזיד מהו לפי אותה גי' שגורסים או דלמא כל קרבן גמירי שהייה ל"ש באונס ל"ש ברצון ולפרשה בלשון אחרת דאיכא למידק על אותה גי' טובא האי טימא עצמו ובמזיד ה"ד דאי במזיד גמור בעבירה ככל מזיד דעלמא א"כ הו"ל זדון טומאה וזדון מקדש ובר מלקות הוא והיכי שייך בה לומר כל קרבן גמירי ותימא דאפילו נעלמה ממנו טומאתו אח"כ לאו בר קרבן הוא דהא לא שב מידיעתו הוא ואי האי מזיד אינו מזיד גמור לעבירה אלא בלשון זדון טומאה או זדון מקדש דאמרינן בכולהו פרקין כלומר שידע בטומאתו אבל שוגג היה לענין מקדש מאי מבע"ל אי לר"ע מיפטר פטר ואי לר"י דמחייב על העלם מקדש פשיטא דחייב משום קמיית' וי"ל דמיירי שהיה בתחלה בזדון טומאה והעלם מקדש ואח"כ הודיעוהו שהיה מקדש ומתוך הבהלה נעלמה ממנו טומאתו ואילו לר"י פשיטא דחייב משום קמייתא בלחוד וכי קמבע"ל אליבא דר"ע שפוטר בזדון טומאה והעלם מקדש מחייב משום בתרייתא דהוי בהעלם טומאה וזדון מקדש כדהוה מחייב בטומאה שאירעה בחוץ מי אמרינן דכי גמירי שהייה בטומאה שאירעה בחוץ ובפנים ה"מ באונס כלומר בטומאה שהיתה בתחילתה באונס אפילו בכי הא אבל במזיד כלומר שהיתה תחלתה במתכוין וידיעת טומאה לא גמירי ובלא שהייה מחייב קרבן או דלמא כל שחייבי לקרבן שהיתה שם העלם טומאה גמורי ביה ל"ש תחלתה באונס ול"ש תחלתה במזיד כי הא ולא איפשטא לכך פי' בה גדולי רבותינו ז"ל וזה הפי' המתחוור יותר לראשונים ז"ל ועדיין הוא דחוק קצת לשון במזיד וגם כי רוב מן השאלה חסר מן הספר לכך נראה יותר לפרש לפי גירסא זו דבעייא דרב אשי כפשוטא שטימא עצמו בזדון טומאה וזדון מקדש אלא שאחר כך שב מידיעתו ונתחרט על מעשיו ומתוך חרטה זו נעלמה ממנו טומאתו והיה שם אח"כ בלא שיעור שהייה וקמב"ל לרב אשי אי בעי שהייה לקרבן העלמה זו או לא מי אמרינן דכי גמירי שהייה במי שתחלת טומאתו באונס אבל זה שהיתה בתחלתו במזיד גמור בלא שהייה מחייב קרבן דהא בשעת החטא שב מידיעתו היה א"ד כל קרבן ואפי' בעין זה גמירי שהייה ולא אפשיטא כנ"ל וי"ס שגורסים א"ד כל בפנים גמירי שהייה ל"ש באונס ול"ש ברצון ומפרשי לה דרב אשי כשטימא עצמו במזיד גמור מתחלה ועד סוף קמבעיא ליה אם חייב מלקות בלא שהייה דמאי דבעי רבא מעיקרא היה בשנטמא בתחילה באונס וסופה בזדון ורב אשי מבע"ל את"ל דבדרב' יש שהייה למלקות אם דנין כן אף בזו שתחילתו רצון מי אמרינן דכי אמרינן שהייה למלקות ה"מ כשתחילתה באונס כבעייא דרבא א"ד כל בפנים גמירי שהייה ואף למלקות ואף כשהיתה ברצון מתחילתה ולא אפשיטא אבל אין פי' זה נכון דהא ודאי כל שתחילתו נטמא במזיד גמור על אותה שעה הוא מחויב מלקות בלא שום שהייה וכדפי' לעיל במימרא דרבא וכדמוכח ממה שאמרו במס' נדרים באידך בעיא דרב אשי גבי נזיר בקבר דבסמוך ואין לנו אלא הגי' הא' והפי' האחרון שכתבתי:

בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות פי' להכי מב"ל למלקות משום דקרבן לא שייך בה כלל שהרי אין דרכו בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא אינו בא על עון טומאה אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה וזה ברור והאי בעייא אוקימנא במסכת נזיר בנטמא באונס כגון שנכנס לבית הקברות בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא והתרו בו לצאת ולא יצא לאלתר דאילו כשנטמא לעצמו במזיד או שהיה שם טהור וקבל שם נזירות וא"ל לא תנזור פשיטא דלא בעי שהייה אבל השתא דנטמאה באונס בתחלתו וסופו במזיד מבע"ל אי בעי שהייה כדי השתחוואה למלקות או לא ואיכא למידק אפי' שהה שם כל היום כולו למה הוא לוקה שהרי אינו מוסיף עליו טומאה בשהייה זו על טומאתו שהיתה לו משעה א' באונס ואלו במס' שמחות תניא היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פי' לפי שאינו מוסיף טומאה פי' הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום א' וה"פ דכשפי' מטומאת מצוה שעסק ויצא קתני דלכתחילה הכל מודים שאין לו ליטמא לכתחילה לאחרי' בו ביום אבל בדיעבד שעבר ונטמא ר"ע היה פוטר שהרי לא הוסיף עליו שום טומאה במניינו ור"ט מחייב מפני שגם זה מוסיף טומאה כי כשפי' ממתו לא היה טמא כ"כ טומאה חמורה לטמא אחרים שהנוגע בו לא היה אלא א' לטומאה וכשחוזר ונוגע במת האחר והוא נוגע בו בחיבורין הנוגע בו הוא טמא טומאת זב כאלו נגע במת עצמו כי האדם בחיבורי המת דינו כמת להיות אבי אבות וכן טעם זה מפורש במסכת נזיר פ' שלשה מינין דקתני התם בברייתא נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל. ג"א להחלו במי שמחלל יצא זה שמחולל ועומד ופרכי' מהא דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא' ואפי' כולן בו ביום ופרקינן כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' דקמייתא בחיבורי אדם במת כי בעוד שהיה מתו על כתפו נתנו לו מת אחר וא"כ לא הוסיף טומאה על טומאתו כי גם בתחילתו ראוי היה לטמא אחרים טומאת זב ובתרייתא לאחר שפיר' שלא היה מחובר במת והוא חוזר ומטמא בחיבורין ומוסיף טומאה על טומאתו ולפיכך חייב ואתיא כר"ט דאילו לר"ע כל בו ביום אינו חייב בדיעבד כיון שלא סתר כלום ממניינו דלא חשיב ליה הא דחיבורין תוספת טומאה מ"מ קשיא לשמעתין שהרי אפילו לר"ט כל שבחבורין אינו חייב והכא שהוא עומד תמיד בקבר ולא פי' אינו מוסיף שום טומאה בשהייתו בו ביום וי"ל שלא פטרו לר"ט בההיא שהייה מתעסק במתו בחיבורין ובנושאי על כתיפו אלא בשלא היה אפשר לו ליטלו ממנו עד שנתנו לו מת אשר או בשלא הי"ל שהות ליטלן או שעדיין היה צריך להתעסק בו היה מוליכו לקברו כגון שהיה מת מצוה אבל כל שהיה יכול לסלקו מעליו ואינו מסלקו זה ודאי חייב לר' טרפון כי מה שהוא משההו עליו להיות הוא טמא בחבורין מוסיף הוא עליו טומאה הילכך גבי נזיר בקבר כיון שאם רנה פורש ולא היה טמא בחבורין והוא שוהה שם במזיד חשיב שמוסיף טומאה והכי מב"ל אי בעינא שהייה למלקות או הוא חייב בלא שיעור שהייה אם נתעכב שם ולא יצא ומ"מ בעיין לר"ט היא דאילו לר"ע לא מחייב כלל בו ביום ודוחק הוא לאוקמה כשהיה בין השמשות כמו שדחקו קצת מפרשים ז"ל אלא ודאי דסוגיין כר"ט וכן סוגיא דמס' נזיר ולמדנו מהם שהלכה כר"ט ואי ק"ל הא דאקשינן בגמ' במסכת נדה בפ' דם הנדה ודילמא כהן טמא הוא דעלמא כיון שהוא טמא יכול הוא יטמא עצמו פעם אחרת הא ל"ק דההיא בכהן כותי אוקימנא התם וכותיים סוברים דכל כהן טמא אינו מוזהר על הטומאה ואפי' למחר עד שיטהר ואפי' דר"ע לית להו אבל אנן כר"ט ס"ל דסוגיין כוותיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים פי' דאע"ג דבחבורין מותר יש לנו לחוש מפני החזרה שכבר פירוש ואע"פ שהחזרה מותרת בכ"מ שהכניסה מותרת כי צורך כניסה הוא מ"מ היה צריך לצאת בקצרה ושמא יהיה יוצא בארוכה או ישהה וא"ת והלא התירו ללכת לבית הקברות לדבר מצוה אפי' לצאת לקראת מלכים משום ארונות יש בהם פותח טפח וכדאמרינן בברכות פ' מי שמתו מדלגין היינו וכו' וכ"ש במצוה זו של תורה וכו' וי"ל התם לפי מנהגם שהיו מניחין בקבר פותח טפח אבל בקבר סתום טומאה בוקעת ועולה וטומאה דאורייתא הוא וכדברירנא בפ' המוכר פירות: משמו של הרמב"ן ז"ל:

ותיפשוט ליה מדידיה גי' רש"י ז"ל התם בדלא שהה ול"ג דילמא בדלא שהה א"ל היה נראה דכיון דאיהו מרי דמימרא היכי שייך לומר עלה דילמא וכי לא ידע הוא היכי אמרה ומיהו גם לגי' רש"י ז"ל קשה דאי בדלא שהה דוקא א"ל תפשוט דבדשהה חייב וי"ל דהכי אמרינן דאיהו מאי דפשיטא ליה נקט ובדלא שהה ודאי פטור ובדשהה תיבעי ולגי' הספרים שגורסי' דילמא התם בדלא שהה יש לפרש שהמימרא ההיא לא אמרה רב' מעצמו אלא בלשון שקבלה מרבותיו ואיהו נמי מספקא ליה דדילמא בדלא שהה אמרוה:

בעא מיניה אביי מרבה באלו בארוכה שיעור קצרה מהו שיעורא גמירי וכו' וא"ת ותיפשוט מקצרה דאמרינן אפי' עקב בצד גודל ואפי' כל היום כולו פטור בדלא שהה מיהת ואעפ"י שיש בזה יותר משיעור ארוכה אלמא דוקא גמירי וי"ל דל"ד דלגבי קצרה כיון שפטורה מחמת עצמה דלא סגייא שלא נתירנו לצאת בקצרה ואין שם מקום אמר לצאת וליפרוש מן הטומאה כיון שנפטר נפטר ולא חלקו בין הלוך להלוך אבל ארוכה שיש לה מקום אחר דהיינו קצרה והיא מקום איסור דילמא לא חייבו בו אלא משום דעשאוהו כשיעור בינוני שלו בשהייה או אפשר דכל ארוכ' מקום איסור חשוב ולא דחאוהו כלל ואפילו במרוצה וכן נראה מפי' רש"י ז"ל שכתב לזמן שיעורא גמירי לחיוב כגון שהייה ויציאה קצרה א"נ ארוכה בלא שהייה ע"כ ומ"מ דאילו בפטורא פשיטא לן דלא גמירי בה שיעורא וכדאמר רבה לעיל ואחרים פי' דהיינו דא"ל רבה לא נתנה ארוכה להדחאת אצלו דודאי דדוקא גמירי כדאמרינן בקצרה ולפ"ז צריכין אנו לומר שלא שמע אביי ההיא דקצרה ולהכי מב"ל והא' הוא הנכון והא דנקט לישנא דלא ניתנה ארוכה לידחות אצלו איכא לאשמועינן כדפי' רש"י וז"ל ואפי' במרוצה חייב נמי וכ"ש בדרך קצרה דהיינו הלוך בינוני כדבעי איהו אלא דק"ל טמא ששמש במזיד במיתה היכי משכחת לה אע"ג דמתניתין היא משום דאיכא התם רב ששת דפוטר בטמא ששמש אלא דאיתותב בפ' הנשרפין נקטינן הכא בלישנא אלא דק"ל:

אי בדשהה בעבירה וזו בר כרת הוא פי' אפי' לא שמש וכיון דחייב כרת שהוא חמור יותר ממיתה ואפילו בדלא שמש למה לי לחייבו מיתה שהיא יותר קלה בששימש דאיכא תרתי שהייה ושמוש הק' ר"ת ז"ל מאי קושיא דלמא בדשהה וכגון שהיה שוגג אצל כרת שבטומאת מקדש ומזיד אצל עבודה דכרת ליכא מיתה איכא א"נ אפילו מזיד בשתיהם נ"מ אם לקה שהוא נפטר מכרת אביי יכול לתרץ כן אלא דנקט חד מתרי ג' טעמי ואין זה מספיק דמ"מ ר' זירא גופיה מה הוה ק"ל לכך י"ל דר' זירא משמע ליה דכיון דקתני ליה במתני' דאלו שבמיתה דדומיא דאידך כולהו דמני התם הוא דלית בהו חיוב כרת בשום צד כנ"ל:

אי דלא שהה היכי עביד עבודה פי' דמשמע לן שאין לך קלה בעבודות שבמקדש שלא יהא בה שיעור שהייה דכדי השתחויה. גירסת רש"י ז"ל א"א בשלמא שיעורא גמירי משכחת לה דאנס נפשיה בקצרה ועביד עבודה פי' ויש בהלוך בינוני בקצרה כדי שהייה והלוך במרוצה והוא עביד עבודה כדי שיעור שהייה ואח"כ יצא במרוצה וכיון דשיעורא גמירי אין כאן שיעור שהייה וא"ת ומה מייתי ראיה מזו שאנס נפשיה בקצרה שהוא מקום היתר לבא בארוכה שהוא מקום איסור י"ל כי כמו ששינה בארוכה כך שינה בכאן כששנה בקצרה וכל היכא דאמרת דדוק' גמירי בר כרת הוא שלא הותרה קצר' אלא כמות שהיא בהלוך בלא שהיי' מיה' ואפי' עקב בצד גודל ואנן השתא (משניה) [משהי'] הוא דמייתינן ראי' וכן פירש"י ז"ל אי אמרת בשלמא דכל איסורי מקדש כגון שהייה וארוכה שיעורי גמירי ניחא וא"ת ואמאי לא נקט דאנס נפשיה בארוכ' ועבד עבוד' י"ל דההי' ודאי (דכ"ע) [לכ"ע] משמע דחייב כיון ששינה בתרתי בשהייה במקום א' כשעבד עבודה ולצאת אח"כ בארוכה ואפי' במרוצה להכי נקטיה בקצרה דאפילו בהא שהייה בקצרה אי דוקא גמירי באיסורי מקדש מחייב משום שהייה ואע"ג דהוה בקצרה וי"א דחדא מינייהו נקט והראשון נראה לי:

דף יז עמוד ב

א"ר הונ' זר שהפך וכו' ה"ד אי דלא הפיך לא מיעכל וכו' פי' דלא הוה מיעכל עד זמן גדול ביותר מבתרתי שעי פשיטא דעבודה היא ואלא דאע"ג דלא מהפך הוה מיעכל פי' הוה מיעכל בקרוב ואפילו תוך שעה מאי עבד והיינו דאוקימנא בחדא שעה ותרתי שעי והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא ואיכא דק"ל הא דאמרינן במסכת ע"ז הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והפך בה מותר ואוקימנא כגון דמעיקרא הוה בשיל בתרתי שעי והשתא ע"י עכו"ם בחדא שעה וקמ"ל דקרובי בישול' לאו בישול' הוא ול"ק דאפילו הוי הא והא דאורייתא אפשר שהחמירה תורה בעבודה וכ"ש דהכא אמרינן אדינא דאורייתא ודכותה נמי לענין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב אבל התם בבשולי עכו"ם דרבנן הקילו אפילו בהא דליכא משום בנותיהם כיון שבא מקצתו ע"י ישראל ואדרבא היינו מאי דקמ"ל התם דלא אמרינן כי הכא דקרובי בישולה בישולה ותדע דהכא גמרינן איפכא לקולא בהניחה עכו"ם והפך ישראל שהוא מותר ומשום דקרובי בישולה בישולה ואזלינן הכא לקולא והכא לקולא ולא סתרן אהדדי שמשלך נתנו לך ולא אסרו אלא עד שיהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם וכדכתיבנא התם בס"ד:

הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וש"מ שאלו נכנס דרך פניו חייב ומיהו דוקא שנכנס שם כולו או רובו מיהו האוכל שלא נכנס אלא מיעוטו אפי' דרך פניו הוא פטור דביאה במקצת לא שמה ביאה ולא עוד אלא אפילו לעולא דאמר התם דשמה ביאה התם הוא לענין ביאת עורף ומשום דכתיב קרא בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת אבל בבית המנוגע לא והכי מוכח מהא דתנן בפרק ג' דמסכת ידים ומייתינן לה בפרק ב' דחולין המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דר"ע וחכ"א ידיו שניות ואמרינן התם עד כאן לא פליגי אלא בטומאת ידים דרבנן אבל מדאורייתא טהור דכ"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ תיקשי ההיא מתני' לעולא אלא ודאי כדאמרן דעזרה שאני וא"ת וכשנכנס רובו דרך פניו למה הוא טמא מפני שרובו ככולו א"כ דרך אחוריו נמי נימא רובו ככולו ויהיה טמא י"ל דל"ק כלל דא"כ והבא אל הבית שבא לומר דרך ביאה אסרה תורה מאי אהני ליה וליכא למימר דאיצטריך לא שמועינן דטעון כבוס בגדים אם שהה כדי אכילת פרס דהא אפילו נכנס דרך אחוריו אם עמד שם שיעור שהייה טעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו שבא לשיעור שהייה דאכילת פרס והא דאמרינן אחוריו לא חשיבא ביאה ואלו ביציאה איכא מ"ד דיציאה דרך אחוריו יציאה היא וכדתנן יצא ובא לו דרך כניסתו וכדאמרינן לה בפ"ק דחולין י"ל דשאני יציאה שדרך הוא בכך לפעמים כתלמיד הנפטר מרבו וכדפי' התם בס"ד:

תניא נמי הכי וכו' ואף על גב דההיא בביאת עזרה וכאן בבית מנוגע הוא שפיר ילפי הא מהא דהא גלויי מלתא בעלמא הוא בלשון ביאה שהתורה אומרת ואף על גב דלגבי ביאה במקצת איכא דמפליג בינייהו:

וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה אסרה תורה והקשו בתוס' ותיפוק לי' שהוא חייב משום קדושת גג של היכל דאפילו למ"ד התם בפרק כיצד צולין דעליות וגגין לא נתקדשו מודה בעליית ההיכל כדאיתא התם כדאמרינן התם שאני עליות היכל שנתקדשו בו עליות והתם משמע דגגין ועליו' שוים הם בדינ' דמ"ד דכולהו עליות נתקדשו ה"ה לגגין (אבל) [וצ"ל] עליות דהיכל שאני דהתם מקרא דדוד הוא דמייתינן לה התם אין לנו אלא דוקא עלייה ולא גג א"נ דהכא במאי עסקינן שנכנס להיכל דרך גגין שבתאין וכמ"ד עליות וגגין לא נתקדשו. זו היא מצות עשה שבמקדש וכו' היכא קאי דקאמר זו היא התם קאי ופירש"י ז"ל במס' הוריות דקתני התם אין חייבי' על עשה ועל ל"ת שבמקדש אבל וכו' (ולא קתני) [ודקתני] על עשה ול"ת לאו למימרא דחייבין על עשה גרידא דלעולם אינן חייבין קרבן על עשה לבדו דהא לא תעשנה כתיב וכדאיתא בהוריות וגם יחיד נמי אינו חייב קרבן על עשה ואע"פ שיש בו כרת מידי דהוה אפסח ומילה וכדאמרינן בכריתות והיינו דאמרינן לקמן בגמרא אשכחן עשה לא תעשה מנין כלומר דבעשה לחודיה לא אפשר לחיוביה חטאת אלא ה"ק וחייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו ל"ת ואשמועינן היא גופה אגב אורחין דמשום עשה לחודיה לא הוי חיובא וכן מפורש בספרא ותניא בתוספתא בהוריות ומפני מה חייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו לא תעשה ולמ"ד לקמן דחייב קרבן על הכניסה אתי לישנא שפיר דתרתי נינהו ועשה היינו פרישה ול"ת היינו כניסה וכי קתני סיפא איזו היא עשה פרוש מן הנדה ואיזו היא ל"ת לא תבא אל הנדה פי' לא תבא עליה סמוך לוסתה ומשום כניסה וקרי לפרישה בלשון עשה לפי שהוא מבואר יותר באיסור פרישה שאמרה תורה ותהי נדתה עליו שיעמוד בעצמו ולא יצא עד שימות ומיניה הוא דמצטרפין למדחק לאשכוחי ביה ל"ת כדי שיבא בו קרבן וצריכים למידרש ל"ת שבו ולומר דלא תקרב לא תפרוש הוא דאי לאו עשה דכתיב בהדיא לא הו"ל למידרש קראי תרי לפום פשוטיה ולאיסור כניסה קרי ל"ת משום דהוי עיקר איסוריה המבואר יותר דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב מדלא כתיב לא תבוא וכתב לא תקרב ומיניה נפקא לן למידרש ביה עשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו על הפרישה ואשכחן ליה מדכתיב והזהרתם את בני ישראל מטומאתם שזהו עשה בכניסה למאן דאית ליה חיוב בכניסה וכן אמרו בירושלמי דהוריות אי זו מ"ע שבנדה אמר ר' בון והזהרתם את בני ישראל מטומאותם שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן ואע"ג דפשוטיה בכל הטומאות ולפום הא דקתני על עשה ועל לא תעשה שבנדה דפליגנהו לתרתי וה"ק חייבין על הפרישה שעיקרה עשה ועל הכניסה שעיקרה ל"ת ומיהו בכל חד מינייהו איכא עשה ול"ת ולמ"ד בגמ' דליכא חיוב על הכניסה מדאורייתא אפשר דאפילו עשה ליכא ולית ליה ההיא דירושלמי והא דאמרינן לקמן בגמרא והזרתם את בני ישראל מטומאותם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל וכו' ההיא מדרבנן ולהפרשת עונה וקרא אסמכתא בעלמא או אפשר דמודה בעשה דכניסה מההיא דירושלמי אבל לא מודה בלא תעשה ולפיכך פוטר מקרבן וגם לדבריו יש ליישב לשון המשנה דקתני על עשה ול"ת וקרי לפרישה בלשון עשה כדפיר' ולא תעשה היינו לאו דבנדה גמורה שלא יקרב אל הנדה ממש וקתני שהן חייבין על הפרישה קרבן כמו שחייבין על הנדה הגמורה והחמיר הכתוב בפרישה יותר מנדה עצמה שאין בה לא לא תעשה לעשות חזוק וכן בכניסה למ"ד שהוא דאורייתא וזה מבואר:

א"ר הונא חייב שתים פי' פעמי' שיתחייב המשמש עם הטהורה ונמצאת טמאה בנתיים חייב ב' חטאת וכדמפרש ואזיל א' על הכניסה וא' על הפרישה פי' לפי שבכל א' מהם ל"ת כמ"ש לעיל: במאי וכו' וכללא דשמעתין דלעולם אין חיוב קרבן על הכניסה כשהיה שלא בסמוך לוסתה דאנוס הוא וכן לעולם אין חייב חטאת על הפרישה אלא בעם הארץ שאינו יודע שאסור לפרוש והוי שוגג דאלו בת"ח שיודע שאסור לפרוש אין חייב קרבן דהא כיון דאמר' לו נטמאתי ופירש מזיד הוא אכניסה הוא דמחייב כסבור יכולני לבעול כתב רש"י ז"ל וא"ת ובלאו טומאה נמי לחייב משום בעילה סמוך לוסת (אלא בשנטמ' בנתיי') ותי' אין זה קושיא שאין חיוב כרת וחטאת סמוך לוסתה אלא בשנטמא בנתיים ובבעילת הטומאה ההיא שוגג הוא דסבור יכולני לבעול עכ"ל:

דף יח עמוד א

אי בעם הארץ אכל ב' זיתי חלב בהעלם א' הוא פי' דעם הארץ כיון שהוא סבור שהוא מותר לבעול סמוך לוסת' אף ע"פי שא"ל אחר כניס' נטמאתי ויש לו ידיעת איסור שהיא נדה לזרזו להבא מ"מ אין לו ידיעת חטא לשעבר כי עדיין הוא סבור שלא חטא בכניס' וכשחזר ופירש בקושי דסבור שהוא מותר הוו להו ב' זיתי חלב בהעלם אחת דכיון דלא הוה בנתים ידיעת חטא ידיעת איסור לחודה אינה מחלקת וכדפי' רש"י ז"ל ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בפרק כלל גדול קצר וטחן גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן מיד חצי גרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי הן חלוקות לחטאות ומצטרפות והא התם דכי קצר או טחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות כשחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות וידיעת איסור איכא שיודע שהוא שבת אבל ידיעת חטא ליכא שהרי הוא עתה שוגג במלאכה שעשה וסבור שהיא מותרת ואפ"ה אמרינן שידיעה זו מחלקת והוו חלוקות לחטאות וי"ל דשאני התם דאפשר להעלמה אחרונה דשגג' מלאכות בלא העלמה ראשונה דשגגת שבת הלכך כל חדא וחדא באנפי נפשה קיימא וסגי ליה לחלק בידיעת איסור דבנתיים משא"כ בהא דהכא שאלו לא היתה לו העלמה הא' לא באת לידו העלמה הב' שאלו ידע שאסור לבעול טהורה סמוך לוסתה ושאין לומר יכולני לבעול היה נמנע מלבעול ולא יבא לידי איסור פרישה הלכך בעינן ידיעה גמורה לחלק דהיינו ידיעת חטא וזה ברור ועוד דהתם בתר דידע להו לתרווייהו ידע דחטא בתרווייהו ליזהר בהם להבא אבל הכא לעולם לא ידע דחטא בקמייתא דליזדהר מינה להבא ויש מתרצים בלשון אחרת וזה קצר ונכון:

אמר רבא לעולם בסמוך לוסתה. פירוש אפרישה נמי דאי בפרישה לחודה לא מחייב שתים ונקט פרישה דההיא קשיא לן טפי מעיקרא. ותלמיד חכם לזו ואין ת"ח לזו פי' שהיה יודע שהכניסה אסורה אלא כסבור יכולני לבעול ואינו יודע שהפרישה אסורה נמצא שוגג בשתיהן ויש בנתים ידיעת חטא דכיון שאמרה לו נטמאתי יודע שחטא בכניסה. לעולם שלא בסמוך לוסתם ואפרישה פי' ואפרישה בלחוד דאילו חיוב כניסה ליכא בשלא סמוך לוסתה ואנוס הוא והוי יודע דסמוך לוסתה האמור כאן אינו סמוך לוסתה האמור לקמן שהוא עונה או יום או לילה דההיא מדרבנן בעלמא הוי דהא קי"ל וסתות דרבנן אלא ר"ל אחר שהגיע וסתה או קודם מעט בסמוך ממש. והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע פי' לבתר תשמיש. ג"ה ואי אפרישא מעיקרא כי פריש לה הויא ליה ידיעה פי' דמשעה שא"ל נטמאתי ידע שהיא טמאה דנאמנת עליו ומאי נמצא דקתני דמשמ' שנמצא לבתר הכי לאחר תשמיש וק"ל ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל דקסבר דלעולם דפריש כשא"ל שנטמאת כי סמך אדיבורה כסבור שכן הי"ל לפרוש ואפ"ה שהיא נאמנת רצה לבדוק הדבר ולאמת יפה ונמצא כדבריה וא"ת אי פריש לפי שאמרה לו נטמאתי היכי קתני סיפא נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן דהא כיון דא"ל נטמאתי חייבין הם בקרבן וי"ל דקסבר דסיפא ודאי בנמצא דוקא שלא אמרה לו נטמאתי ואיידי דקתני בההיא נמצא ממש קתני באידך נמצא ולאו ממש כדפרישת ובדין הוא דהו"ל למיפרך נמי מההיא דהוי קושיא טפי כדאמרן אלא דניחא לן למיפרך מרישא גופיה דאנן משמע לן דלישנא דנמצא לא שייך כלל כל היכא דפי' מעיקרא כנ"ל:

גירסת הספרים אלא ציית דקאמר לך רבך ולפי גירסא זו רבינא הוא שא"ל לרב אדא דלציית למאי דאמר רבא דמוקים לה בכניסה ורש"י ז"ל גורס א"ל רבא ציית למאי דקאמר לך רבך כלומר דליצית רב אדא למאי דאמר רבינא בסייעתא דרבה דודאי שפיר קא פריך. גי' רש"י ז"ל מאי אצית דתנינן זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא מצות ל"ת היא א"ל אי תנית חסר ותני הכי זו היא מצות ל"ת ועשה שבנדה א"ל נטמאתי וכו' ופי' הוא ז"ל היכי מצית לאוקומה בכניסה דהא תנינא עלה דההיא דנמצא על שלו זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא דבכניסה איירי מל"ת היא ולית בה עשה א"ל אי תנית חסר ותני אם אתה שונה ברייתא זו על אותה משנה תקנ' בלשון חסורי מחסרא ואמור שהיא חסרה ותני הכי זו היא מצות ל"ת שבנדה אבל היה משמש עם הטהור' וא"ל נטמאתי ופירש מיד זו היא מ"ע שבנדה כל זה צריך להוסיף על משנתך עכ"ל רש"י ז"ל ובודאי דקשיא אמרן ז"ל מדידיה דלדידיה שהוא מפרש בכאן דאפי' מאן דחייב על הכניסה ל"ת הוא דאיכא אבל עשה ליכא ואלו במסכת הוריות על אותה ששנינו שם איזו היא מצות עשה שבנדה פי' ל"ת לא תבא על הנדה פי' רבינו ז"ל שם עשה פי' שלא תקרב אליה סמוך לוסתה דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם אלמא עשה גמור הוא ובדברי הירושלמי שאמרנו לעיל ובודאי שאין פי' שפי' שם מחוור שהרי לא הוזכרה כאן אותה משנה למימר דאיירי תנא התם בכניסה ולא מייתי' אלא הא דנמצא על שלו ואין לומר דטעמא משום דכיון דלא אמר התם ל"ת בכניסה דלא מוכח מינה חיוב קרבן ולומר דלא תבא דקתני התם היינו עלה ובה ממש דהא ודאי לענין חיוב קרבן ב"ד שנויה שם וב"ד אינם חייבי' על עשה אלא כשיש עמו ל"ת וכמו שפי' לעיל אלא דהתם ודאי עשה דפרישה קתני כדפי' לעיל ומאי פרוש שיפרוש מלבעול ומלצאת בהנאה מרובה דהיינו יציאה בקושי אלא שיעמיד בעצמו וכן פירשו שאר המפרשים ז"ל גם לענין פירוש שבשמועתינו הקשה הרמב"ן ז"ל חדא דהו"ל למימר מאי אצית דתנינא עלה דההיא היא מ"ע והיכי נקט סתמא דתניא וכן הוא הלשון המורגל בתלמוד ועוד לא מצינו שנשנת ברייתא זו על אותה משנה בתוספתא ובשום דוכתא ואין הדבר נראה שהיא שנויה שלא במקומה ועוד יש לי להקשות שלא מצינו בשום מקום חסורי מחסרא כיוצא בזה שלא שנו בברייתא אלא זו היא מ"ע שבנדה והוא אומר שנוסיף בה זו היא מל"ת שבתורה ועשה שבנדה הי' משמש עם הטהורה וכו' היכן יכנס כל התוספת הזה והנכון כגי' הספר וכן הגי' בנימוקי ר"ח ז"ל מאי אצית דתנינא זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא עשה ול"ת היא א"ל תני הכי זו היא מל"ת ועשה שבנדה היה משמש וכו' והרבה פירושים נאמרו בה אבל המתחוור לי יות' דה"פ מאי אצית לאוקומ' בכניסה ולומר שיש חיוב בכניסה דהא במתני' דהכא בפרקין דטרח תנא לפרושי חיוב שבנדה דתנן במס' הוריות קתני זו היא מ"ע שבנדה א"ל נטמאתי וכו' והיינו ע"כ חיוב פרישה כדקתני בהדיא ואם איתא דאיכא חיובא נמי בכניסה וכי קתני התם בהוריות ל"ת שבנדה משום כניסה הוא ה"ל למתנייהו הכא כדקתני פרישה וליתני זו היא מ"ע ול"ת שבנדה עשה משום חיוב פרישה דקארי לה הכי בכל דוכתא אע"פ שיש עמו ל"ת משום חיוב כניסה דבעי למקרייה בלשון ל"ת כדכתיבנא לעיל ואפי' גי' רש"י ז"ל יש להלום אותו דאם איתא ל"ת הוא כלומר ל"ת דכניסה דהוי רבותא טפי הו"ל לפרושי ולא בעי לפרש אלא חד מינייהו והיינו דלא משנינן לפום גי' דידן דדלמא פריש חדא וה"ה לאידך וכיון דחזינן דפריש חיובי קרבן דפרישה ולא פריש חיוב בכניסה כלל ולא רמיז לי' הכא מכלל דאיכ' שום חיוב בכניסה ול"ת דקתני בהוריות היינו ל"ת דלא תבא על הנדה ממש א"ל תני הכי זו מל"ת ועשה שבנדה היה משמש וכו' הוסף במשנתך ל"ת ותשכח דתרווייהו תני להו ומעיקרא תני ל"ת דחיוב כניסה ובתר הכי עשה דפריש' ומתני' ה"ק הי' משמש עם הטהורה סמוך לוסתה וא"ל נטמאתי ופירש מיד חייב וכו'. פירוש וא"ל נטמאתי והמתין עד שמת דהשתא חיובא על הכניסה זו שפי' מיד והוא חייב על הפריש' לבדה כגון שהיה כניסתו שלא סמוך לוסתה או שחייב שתים בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו והרמב"ן ז"ל פי' אותה בלשון אחרת וזהו הנ"ל נכון וקצר והוא כדרך פי' מורי רבינו הרב ר' אהרן הלוי ז"ל אלא שיישבתי בו קצת:

וטוביה פי' אשריו שזכה לכך לכבוש את יצרו לעמוד בעצמו שלא לפרוש בקושי:

אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות וכו' כל משמש מת האמור בשמועתינו ר"ל באבר מת כדמוכח שמעת' והוא משונה מל' משמש מת האמור במס' סנהדרין בפ' ד' מיתות ב"ד דהתם פי' שמשמש את המת כמעשה דהורדוס והרב' לשונות יש בתלמוד כן שהלשון אחד ופירושו מתחלף וגם המשמש באבר מת האמו' בשמועתינו לא נחלקו כאן אלא בנדה דפ' הבא על יבמתו נפקא ליה לרבא מקרא אחרינא דכתיב שכבת זרע פרט למשמש מת ואילו הכא נפקא ליה מדכתיב ותהי נדתה עליו ומיהו תרווייהו צריכי דאי מההיא דאשת איש ה"א מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה ויש לה התר בחיי אוסרה וכדפרכינן דכוותה התם ואי מנדה הו"א מה לנדה שכן אינה במיתת ב"ד דאי ס"ד בעלמא חייב הכא אמאי פטור דאנוס הוא פי' רש"י ז"ל ומה הי"ל לעשות ומיהו לקמן בסמוך אמרינן דלא חשיב הא אונס אלא כשהוא שלא בסמוך לוסתה דאי סמוך לוסתה לא חשיב הא אונס כי הוא הביא האונס על עצמו וכדאמרינן בסמוך ומי אמר אביי אנוס הוא מכלל דבשלא סמוך לוסתה עסקינן. גירסת הספרים כי פריש מיד נמי אסור הוא פי' לא שיהיה אונס כמו שפי' מת דהא התם לא אפשר והכא אפשר אלא לומר שגם זה יש לו אונס כי חולי אינו יכול לכבוש יצרו ולעמוד בלא דישה עד שימות ולפיכך פירש חי ומיהו עדיין קשה לגי' דמאי מהדר ליה אביי שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת דהא אמרינן דאנוס הוא על זה ואם ר"ל שחייב לכוף את יצרו הכי הול"ל בהדיא ורש"י ז"ל גורס כי פריש מיד נמי ליפטר ופי' הוא ז"ל דכיון דבעלמא מת הרי הוא כחי לענין זה מה לי שיפרוש מת או שיפרוש חי דהא זה נמי צער יש לו והיינו דפרקינן שזה פורש בהנאה גדולה וזה פורש בהנאה מועטת ואם התרנו לו הנאה מועטת ומשום דלא אפשר לא נתיר לו הנאה מרובה:

אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה ק"ל א"כ דקאמר מאי דהא לכ"ע יש ארוכה וקצרה בנדה דמדקתני פירש מיד חייב מכלל דכל שלא פירש מיד פטור ולא סגיא בלא"ה ולא נחלקו כאן אלא אם פטורו של מת הוא בכאן בלבד או אם הוא ג"כ בכל התורה וי"ל דלא חשיב לומר ארוכה וקצרה אלא כששתיהן מקום אסור אלא שהותר לצורך שעה דלא אפשר בלא"ה דומיא דקצרה וארוכה שבנדה והיינו היכא דמשמש מת בעלמא חייב אף כל היכא דמשמש מת בעלמא פטור אינה ראייה לידון כקצרה שאין הקוצר שלה מתירה אלא שהיא בעצמה מותרת והוי כיוצא בעזרה דרך אויר את"ל דאויר עזרה לאו כעזרה דמיא והיינו דכאמר א"כ וזה ברור:

דף יח עמוד ב

ארוכה דהכא קצרה דהתם ארוכה דהתם קצרה דהכא וא"ת מ"מ ליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור וי"ל דכיון דלא מיתני ליה באידך דמקדש לא בעי לבלבל לישניה כדי שלא יטעו בו התלמידים להפך אותה ומסתייה דקתני פתריה דדינא שאם פירש מיד דוקא חייב כנ"ל. ומי אמר אביי אנוס הוא אלמא בשלא סמוך לוסתה קאמר פי' דאלו בשעת ווסתה אינו אונס אלא שוגג לומר יכולני לבעול וכיון דאביי אתא לפרושי מתני' מכלל דמתני' איירי שלא בשעת ווסתה ולא צרכינן דהא אמר אביי לעיל חייב שתים דקס"ד דההיא נמי אמרה אביי והא פריש תלמודא לעיל דלא משכחת דחייב שתים אלא בסמוך לוסתה דבהא אפשר להתחייב על הכניסה דבשלא בשעת ווסתה לעולם אינו חייב אלא על הפרישה לבד ופרקינן כי אתמר דאביי בעלמא איתמר פי' רש"י ז"ל דההיא דאביי דלעיל לא אמתני' אמרה אלא בעלמא אמרה במשמש עם הטהורה בשעת ווסתה דקאמר דמשכחת בה שתים ובת"ח לזו ואין ת"ת לזו כדאוקימנא לעיל ומיהו חייב הוא על הפרישה בין שפי' חי ובין שפי' מת כיון דמשמש מת בעריות דעלמא חייב וכדאסיקנא הכא דפירש מת אינו נפטר אלא מחמת אונס דשלא בשעת ווסתה ותירץ דהא בסוגיא דלעיל כדפי' ההיא דאפירש להדיא שקלינן וטרינן דלא מחייב על הפרישה אלא שפירש חי והיינו דבת"ח פטור לפי שהוא מזיד על הפרישה שהי"ל שלא לפרוש חי והוא דוחק גדול ועוד דע"כ א"א בשום פנים לחייב שתים כשפירש מת דשתי זיתי חלב בהעלם א' הם כדנפקא השתא ויש שהיו אומרים דסוגיין דלעיל דרבה היא דס"ל הכא דמשמש מת בעריות בעלמא נמי פטור ואליבא דנפשיה הוא דפריש לה אבל לאביי כל שהוא חייב שתים אפי' בפירש מת הוא חייב כדברי רש"י ז"ל וזה דרך הרב בעל המאור ז"ל זקנו של מורי הרא"ה ז"ל ויותר נראין דברי המפרשים ז"ל דלאביי נמי אמאי חייב שתים אלא כשפירש חי וטעמא דמילתא דכל שפירש מת שא"אב דרך אחרת כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דהא כשהיתה לו העלמה בכניסה כסבור שיכול לבעול כדאוקימנא בת"ח לזו היא גרמה לו איסור העלמה ב' לפרוש מת עכ"פ אע"ג דהויה ליה בנתים ידיעת חטא כי כשאמרה לו נטמאתי יודע הוא שחטא בכניסה שבא עליה סמוך לווסתה דהא בת"ח לזו עסקינן מ"מ אין ידיעה זו מתחלקת לחייבו על הפרישה כשפירש מת אע"ג שאינו ת"ח בפרישה וסבור שמותר לפרוש בין חי בין מת שאין העלמתו כהלכה שלא ידע שאסור לפרוש גורמת לו פרישה שפירש מת אלא משום דלא אפשר שלא לפרוש מת מיהת ואע"פ שהיה יודע שהוא אסור כך היה עושה וכבר אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וזה אינו שב מידיעתו שהרי א"א אבל כשפירש חי אז גרמה לו איסור פרישה העלמתו בהלכות פרישה שלא ידע שהי"ל לפרוש בהנאה מועטת ולא בהנאה מרובה הילכך ידיעת חטא מחלקת לו והוא חייב אחת על הכניסה ואחת על הפרישה להנאה מרובה שהי"ל כשפירש חי וזה פי' ברור וליכא למינדא מניה כלל והוא שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ותלמידו רבי מורי הרא"ה ז"ל ובמהדורא קמייתא הארכתי בשמועה זו ומ"ש כאן הוא העיקר:

אמר קרא ותהי נדתה עליו פי' מעליו דריש אבל תהי איצטריך לכדאמרינן בסוף החולץ דאפי' בנדתה תהא עד דייהב מייא עלה:

ל"ת מנלן פי' שא"א לחייב קרבן אפי' באיסור כרת אלא כשהוא בל"ת כדפרישנא לעיל ופסח ומילה יוכיחו:

לא תקרב לא תפרוש הוא דכתיב האומרים קרב אליך כלומר פרוש אל עצמך אל תגע בי כי קדשתיך וליצני הדור היו אומרים כן לנביא אל תגע בי כדי שלא אטמאך כדפי' רש"י ז"ל דקדשתיך לשון טומאה כמו ואל כל מאכל היקדש ואחרים פירשו כי קדשתי ממך והוא יותר נכון בפשוטו של מקרא ואיכא דמקשו היאך לוקין על לא תקרב אל הנדה דהא לאו שבכללות הוא כי הוא אזהר' שלא לבא אל הנדה ממש ושלא לפרוש כדאמרי' הכא וגם שלא לקרב אליה סמוך לווסתה למאן דמחייב על הכניסה ולאו מילתא היא דכיון שהכל ענין אזהרה שבנדה לא חשיב לאו שבכללות וגדולה מזו לאו דתעשה מלאכה בשבת שהוא על מלאכות חלוקות ולא חשיב לאו שבכללות כיון שהכל משם מלאכה וזה פשוט מאד ואינו צריך לי פנים:

ת"ר והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה ועונה או יום או לילה שאם רגילה לראות ביום אפילו בסופו אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אפילו בסופה אסורה כל הלילה כדמפרש בדוכתה במסכת כדה ואיכא למידק למאן דסבר לעיל דאכניסה מחייב מדאוריית' בסמוך לווסתה וכסבר' דאביי ורבא ואידך אמוראי דלעיל וקי"ל נמי כוותייהו מהא דאמרינן נמי במס' יבמות חייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא ואמרינן שלא נצרכה אלא סמוך לווסתה היכי רמינן איסורא דאורייתא משום פקידת אשתו ור"ת ז"ל תירץ דפקידה דהתם אינו ר"ל תשמיש ממש כדפי' רש"י ז"ל אלא ריצוי דברים ולא נהירא לן חדא דלישנא דליפקוד אשתו לא משמע הכי ועוד דכיון דתשמיש אסור למה לא לבשה יצר הרע ויותר היה נראה לומר דלעולם תשמיש ממש ופקידה דהתם נמי מדאורייתא גמירי לה שהכתוב מבטיחו שלא יבא בכך לידי חטא שתראה בשעת תשמיש והיינו דקאמר קרא ופקדת נוך ולא תחטא והכי גמירי לפירושא דההוא קרא ובשם ר"מ הלוי מטוליטולא ז"ל שמעתי שהיה מפ' דסמוך לווסתה דהתם היינו ווסת של טבילה שחייב להמתין עד שתטבול ותפקדנה ווסת ל' זמן מועד הוא והפי' הזה בלשון ווסת מורגל בל' חז"ל ונ"ל שעם מ"ש לעיל הענין מתורץ יפה דסמוך לווסתה האמור בשמעתין דלעיל אינו עונה דהא מהיכי תיתי ועוד דשגגת ת"ח דלעיל היינו משום יכולני לבעול כדאיתא לעיל ומשום עונה שלימה ליכא למימר האי לישנא שכל אדם יכול לבעול ואם בא לה קודם לכן אנוס הוא אלא דודאי דסמוך לווסתה שהזהירה תורה היינו סמיך ממש כגון חצי שעה וכיוצא בו ועונה האמורה בדברי ר' יאשיה מדרבנן היא לעשות גדר וסייג דהא קי"ל ווסתות דרבנן ולא דאורייתא והיאך החמירה תורה לאסור עונה שלימה קודם לכן אלא ודאי כדאמרן והשתא היינו דשרו לה לעינה זו משום פקידת אשתו ומשלך נתנו לך כי הם אמרו והם אמרו דכולה מדרבנן וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא דתנן על העלם טומאה הוא דחייב ואינו חייב על העלם מקדש כתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא קרבן עולה ויורד אינו חייב אבל חייב הוא חטאת קבועה ככל דבר שזדונו כרת שהוקשה כל התורה כולה לע"ז כדאיתא התם בכריתות ודנפקא מכללא נפק ודלא נפק לא נפק וא"ת והא בפ"ק אמרינן דעל שאין בה ידיעה בתחלה שעיר החיצון מכפר אותם והתם ליכא חטאת קבועה שאין השעיר מכפר על מידי דבר קרבן כדכתיבנא התם י"ל דהתם גזירת הכתוב שלא יהא חמור אין בה ידיעה בתחלה טפי מבשיש בה ידיעה בתחלה והקשו עליו התוס' חדא דלישנא דאמרי' אינו חייב על העלם מקדש לגמרי משמע שאינו חייב כלל ופטור נמי קרינן ליה לעיל בפרקין ועוד דלקמן בפ"ב גבי יש אוכל אכילה א' מהדר תלמודא לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את הקדש ולא משכח לה אלא בנשיא וכר"א ואמאי לוקמה בהעלם קודש דכל אדם לר"א ור"ע אלא ודאי דלדידהו פטור לגמרי דהו"ל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש:

עד דידע אי בשרץ איטמא אי בנבלה איטמא פי' הרמב"ן ז"ל דדוקא נקט שרץ ונבילה או דכוותייהו שחלוקין בשמותיהם ושעוריהן אבל בין נבילת בהמה וחיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא אף לר"א:

מה נפשך אכל חלב וכו' אשתו נדה וכו' מאריך למינקט כל הני איסורי כריתות איסור ביאה ואיסור אכילה ואיסור מלאכה:

מכדי כתיב בכל דבר טמא או וכו' נראין הדברי' דל"ק ליה אלא מאי דכתיב או בנבילת שרץ טמא דאלו נבלת בהמה טמאה וחיה הא ידע דאצטרך לנדר' ובכל דבר טמא הא דריש ליה בסיפרא. כדכתיבנא בפ"ק אבל בנבילת שרץ טמא דלא דריש התם מידי משמע ליה דאייתר למדרש עד דידע אי בשרץ נטמא ואי בנבילה והיינו דמהדרינן דר"ע א"ל דאיידי דאיצטריך למיכתב בהמה וחיה לכדר' כתב נמי נבילת שרץ שלא לצורך כדתנא דבי ר"י וכו' גם כאן נשנית על מה שכתוב בפ' שרצים דמסתיין דלימא קרא אשר תגע בכל דבר טמא ומפ' שרצים ידעינן אי זהו דבר טמא אלא שנשנו כאן שאר הפרטים מפני שנתחדש בהם ג"ש דר' דנפקא לן מיסורא דבהמה וחיה וכדאמרינן התם אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה דע"י שניהם אנו לומדים ג"ש מבהמה טמאה וכיון שנתחדש בה נבילת בהמה ונבילת חיה לכדר' נשנית בה נבילת שרץ שלא לצורך ומיהו ר"י סבר דבי ר"י היכא דליכא למידרש דאדרבא תלאו הכתוב טומאה סתם מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא:

דף יט עמוד א

פרט למתעסק פי' רש"י ז"ל כגון שהיו אשתו ואחותו במטה ונתכוון לאשתו ונשמטה אשתו ובא על אחותו ולגבי שבת כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר והא ודאי דאישתמיטא למרן ז"ל בתרווייהו סוגיא דכריתות פ' ספק אכל וכן סוגיא דפ' ארבע מיתות דבההוא דאשתו ואחותו ודאי חייב דק"ל המתעסק בחלבים ובעריות חייב לפי שכבר נהנה ואפי' לא נתכוון אלא להתחכך בכותל ובחלב כסבור רוק הוא בלעו ובאידך דשבת אם לא נתכוון אלא להגביה את התלוש דגם בה נמי פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וזה לא נתכוון אפי' לשם מלאכה ולא אמרו בה פרט למתעסק אלא למי שנתכוון לחתוך את את התלוש וחתך את המחובר דכיון דנתכוין לשם חתיכה מלאכת מחשבת היא ולחייב קמ"ל בה שאינו מתחייב אלא בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהיה מחבר שנתכוין לאותו דבר עצמו ופ' ארבע מיתות פירשתי דשמואל דהתם בארוכה בס"ד ואין כאן צורך למה שהאריכו בה כאן התוספות:

גירסת הספר וכן אחר רב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו דרב ששת מחליף דר"א לדר"ע ודר"ע לר"א ופירוש ברור אבל יש גורסין וכן א"ר ששת משמעות דורשין איכא בינייהו ולא היא דרב ששת מחליף וכו' ופירושא ולא היא דודאי רב ששת דמשמעות דורשין איכא בינייהו דהא אשכחן לרב ששת דמחליף במשנתו בגי' דר"ע לדר"א ודר"א לדר"ע דגמיר לה הכי אלמא ס"ל שיש קפידה בדבר וכדעולא והגירס' הראשונה היא הנכונה והמצוייה בעיקר הנוסחאות:

אדרבא הרי העלם מקדש בידו ופטור נקט לשון אדרבא משום דכתיב שרץ ונעלם ממנו משמע שמיעוטא הוא שנעלם ממנו טומאה לבדה ולא דבר אחר והיינו דכי אמרינן אמסקנא אלא ל"ש פי' רש"י ז"ל לקולא אלא ל"ש ופטור משום האי אדרבא. אמר רב אשי חזינן אי מטומאה פריש וכו' נראה ודאי שאין מוכח זה אלא בשהודיעוהו ב' ופירש מחמת האחרון דאי בשלא הודיעוהוו אלא א' מהם ופירש מה הוכחה היא זו דלמא אילו הודיעוהו אידך ה"נ הוה פריש ואף בשהודיעוהו שניהם ק' דלמא משום שניהם פירש והנכון כפירש הרב ידידיה דמיירי בשיודיעוהו דרך כלל בגערה או באתמהה מה זה עשית והוא השיב שמא טמא אני או שמא מקדש הוא והיה סובר רב אשי שהעלמתו במה שהשיב בלבד ורבינא א"ל שאין זה הוכחה דדלמא חדא מינייהו נקט ובודאי שאפי' רב אשי לא אתא למיפשט בעיין לגמרי שהרי אלו השיב בב' או לשון אחר סתם עדיין תיבעי לן אלא שבא לומר דזמנין דאפשר למיקם עלה דמלתא אם לא השיב אלא בפרט א':

ת"ר שני שבילין וכו' והוי יודע דכל נכנס דאמרינן בהא היינו שנכנס לאחר ידיעת מה שעשה והעלמה דאחר ידיעה שזה הוכיח וידיעה בסוף ועל אותם ידיעה א' במחלוקתם כדמפ' תלמודא ואזיל דאלו בקמייתא דלפום פשטה דשידע אחר מעשה מה שאירע ליה ידיעה גמורה היתה לו מטומאתו דהא ממ"נ ידע שהוא טמא ולא קפדינן לדברי הכל שידע באיזה שביל נטמא ואף לדר"א דמתני' והיינו דפרכי' עלה על מ"ש ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון פוטר בכולם ואפי' בקמייתא ומשנינן לה במתניתא שהלך בראשון ונכנס והזה שלישי ושביעי וטבל והלך בשני ונכנס בהא כל כניסה וכניסה היתה בספק ידיעה של טומאה דהא לא ידע אי אשביל הא' טמא או אשביל הב' הלכך דבב' כניסות (אלא) ודאי היה בא' מהם מ"מ ספק ידיעת טומאה היתה לו בשעת כניסה. והיינו דקארי לה ספק ידיעה בשמעתא ובשלא הזה בנתים אלא ששכח ראשון בכניסה שניה ולא נזכר אלא מהלוך ב' הא מקרייא מקצת ידיעה כדמפרש ואזיל והא עדיפא טובא מספק ידיעה וזה ברור:

דף יט עמוד ב

גי' הספר רבנן סברי מקצת ידיעה ככל ידיעה ורש"י ז"ל מוחק אותה דמשמע מהאי לישנא דהיינו רבנן דבמתניתא והא ליתא דרבנן אפי' בספק ידיעה מחייבי וכ"ש במקצת ידיעה והוא ז"ל גורס ת"ק סבר ופי' זה דהיינו ת"ק דבתרייתא ור"ש בן יהודה דקא מפלגי אליבא דר"ש דת"ק סבר דלא פטר ר"ש אלא בספק ידיעה אבל במקצת ידיעה מחייב ור"ש בן יהודה אמר דאף במקצת ידיעה פוטר ר"ש ויפה פי' ז"ל ומיהו צריכנן למידק היכן מחלוקת זו במשנה זו ואי השתא מוספי' לה לא הול"ל הכא במאי עסקינן אלא חסורי מחסירא והכי קתני ואי רישא מוקמינן לה להכי זו בדברי חכמים היא ולא בדר"ש ולרבנן לא נצרכה כלל כדפי' רש"י ז"ל וי"ל דלעולם קמייתא מפרשי בהכי ות"ק קתני סתם ברישא חייב לומר חייב לדברי הכל ומשום ר"ש נקט לה הכי ואח"כ שנה האחרונה לומר דבספק ידיעה בלחוד נחלקו ואתא ר"ש בן יהודה ואמר דאף בקמייתא פטר ר"ש ועכ"ז הא דקתני פוטר בכולם לא דק דהא ליכא אלא ב' בבות בלחוד ומתמהינן אברייתא אמאי דקתני חייב אמאי חייב והא ספק ידיעה היא דגריעה ממקצת ידיעה ומהדרינן אר"י וכו':

ורמי דר"י אדר"י ורמי דר"ל אדר"ל דתניא אכל ספק חלב ונודע וכו' ר' אומר כשם שמביא חטאת על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל א' וא' ונחלקו על לשון זה ר"ל ור"י דאמר ר"ל כאן שנה ר' ספקות ידיעות מתחלקות לחטאות פי' דסבר ר"ל דר' ה"ק כשם שמביא חטאת על כל חלב וחלב אם היתה לו ידיעה ודאית בכולם בסוף ואעפ"י שלא היתה לו ידיעת ספק בין כל א' וא' כך מביא אשמות הרבה בידיעות ספק דבנתיים ובסוף וש"מ דלרבי ידיעת ספק מחלקת ואפי' לחטאות ור"י פי' דרבי ה"ק כשם שידיעת ודאי מחלקת לחטאות כך ידיעת ספק מחלקת לאשמות אבל ידיעת ספק אינו מחלקת לחטאות דלאו ידיעה היא וק"ל לר' יוחנן מאי כשם איפכא מבעי ליה כשם שמחלקת לאשמות כך מחלקת לחטאות ואי משום דבאשמות מיירי מ"מ לא שייך כשם מחטאות לאשמות דכל שכן הוא דכיון דמחלקת לחטאות כ"ש לאשמות וי"ל דנקט הכי לפי שבחטאת יש מעליותא שאין באשמות דהויא תמן בסוף ידיע' ודאית ונראה דמשום דק"ל לר"ל האי כשם לא הוה מפריש לה כר"י:

כאן עשו ולא בכל התורה כולה עשו הכא הוא דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דאתי יש מקשים כאן על גי' רש"י ז"ל ופי' שפי' בפ"ק בדברי ר"ע דלדידיה והוא ידע דכתיב בקרא היינו ידיעה קמייתא וא"כ הא כתיבא בהדיא כקרא וליכא למימר דאליבא דר' אמרינן לה הכא דהא ודאי מתני' דלעיל לאו ר' היא כדבעינן לפרושיה בסמוך בס"ד ונראה דל"ק כלל דאף לרש"י ז"ל לא כתיבא בהדיא דאדרבא פשטיה דקרא בידיעה דבסוף הוא דלבתר ונעלם כתיבא אלא דמייתור שאינה ענין לבסוף אנו מפרשין אותה בידיעה דבתחילה ומסרסי קרא דבעינן לומר ונעלם מה שידע כבר וזה נראה ברור:

אלא לר"ל אדמוקים ליה כר"נ לוקמה כרבי איכא למידק מאי עדיפותא דר' טפי מדר"י ואי משום דלר"י כיון דלא בעי ידיעה בתחילה כלל פשי' דסגי ליה בספק ידיעה ולהכי עדיף לאוקמוה כרבי דבעי מיהת ידיעת בית רבו ואפ"ה סגי ליה בספק ידיעה הא כד מעיינת בה שפיר לאו מילתא היא דהא מתניתא דב' שבילין לא אתיא כר' כלל דלדידיה כולה ידיעת בית רבו איכא בכל חדא מינייהו דהא לא מיירי בתינוק שנשבה לבין העכו"ם ואע"ג דלית ליה שום ידיעת טומאה לית לן בה לפי פי' רש"י ז"ל וגם פר"ח ז"ל ופירושנו בידיעת ב"ר בשלמא לפי ר"ת ז"ל שפיר' דבידיעת ב"ר יש ידיעת טומאה אלא שלא ידע אם הטמא אסור בקודש ומקדש ניחא הא דהכא דליכא ידיעת בית רבו אבל לאידך פירושי ידיעת בית רבו איכא ומה לנו לספק ידיעת טומאה או מקצת ידיעה שנחלקו בהם הא לא בעינן ידיעת טומאה כלל וא"כ הדרן קושיין לדוכתה מאי רבותא דר' בהא טפי מדר"י י"ל דכיון דמתניתא דשני שבילין מיירי בספק ידיעה ואשכחן כר' דאית ליה ספק ידיעה כידיעה משמע ליה דבדידיה עדיפא ליה לאוקמא ואע"ג דלית בדידיה רבותא טפי מדר"י עוד י"ל והוא הנכון יותר בעיני דכי אמרינן הכא דלוקמה כר' לאו למימרא דתהוי הא דשני שבילין לענין ידיעה כרבי דהא לא אפשר וכדפרישי' אלא דלוקמא לענין ספק ידיעה באידך דרבי דאמר בידיעה דלבסוף בחטאות דעלמא וכאילו דתימא דהאי תנא ס"ל בידיעה כר"ע דבעי ידיעה גמורה בטומאה ולא ידיעת בית רבו אלא דבכל ידיעה ס"ל כאידך דרבי סבר דאף בידיעה בתרייתא דלכ"ע בעינן ידיעה גמורה ס"ל דספק ידיעה כידיעה גמורה לחלק בחטאות מיהת. גי' רש"י ז"ל מדלא מייתר ליה קרא פי' דלא מייתר ליה ונעלם תניין למדרשיה בידיעה קמייתא דהא מבעי ליה להעלם קדש ומקדש ויש גי' אחרת מדלא מייתי ליה מתרי קראי פי' דלא מייתו לה לידיעה בתחלה מתרי קראי פי' דכתיב ונעלם ונעלם ב' פעמים ויש גי' אחרת מדקא מייתו לה מתרי קראי ופירושא דקא מייתי להעלמת קודש ומקדש מתרי קראי דונעלם ולא דריש חד מינייהו לידיעה קמייתא וכל הגי' עולות בקנה אחד אלא שגי' רש"י ז"ל ניחא בלשונה יותר מכולם ומהאי סוגייא נפקא לן כל מאי דאמרינן בפרקין דלעיל: