חידושי הריטב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק א


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ראשון - לפני אידיהן

דף ב עמוד אעריכה

מתני' לפני אידיהן של גוים כו':    פירשו תלמידי רש"י ז"ל משמו דדוקא אידים רחוקים כדקתני סיפא ואלו הן אידיהן כו' והקשו בתוספות ז"ל מדאמרינן בגמ' נוצרי לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור והיינו משום איד דעבדי בכל שבוע ביום ראשון אלמא מתני' אפילו באיד קרוב והא דקתני אלו הן אידיהן דבר התנא במה שהיה נוהג בזמן ההוא.

שלשה ימים:    מפרש בגמ' משום דלתקרבא בעי שלשה ימים לומר דמאז היא מקריב צרכי ע"ז שלו וא"ת הניחא לענין מה שאסור למכור להם מידי דתקרוב' משום לפני עור אלא להלוותן ולהשאילן דטעמא משום דאזיל ומודה הני שלשה ימים מאי עבידתיהו ויש לומר דכל הרוחה דאתי ליה משעה שהוא מסתכל בצרכי עבודה זרה שלו תולה בע"ז שלו ואזיל ומודה לה ביום אידו.

אסור לשאת ולתת עמהם:    פי' רש"י ז"ל משום דאזיל ומודה לע"ז ביום אידו ואיכא למידק דהא בגמרא איבעיא לן האי אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה אי משום ולפני עור ולא אפשיט בעיין וכיון דכן נקטינן לקולא דטעמא משום ולפני עור וכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה שרי ואפשר היה לומר דמרן ז"ל סובר דאף על גב דהתם לא אפשיט בתר הכי איפשיטא מדרבא דאמר כלה משום דאזיל ומודה הוא. ומה שמחק רש"י ז"ל מאי דאיכא בנסחי בגמ' וצריכא דאי תנא לשאת ולתת עמהם משום דקא מרווח להו וכתב דלא גרסי' משום דקא מרווח להו לאו משום דסבירא ליה דטעמא דלשאת ולתת משום לפני עור הוא אלא משום צריכותא דסלקא דעתיה דתלמודא לא עביד צריכותא אלא גבי לשאיל וללוות וליפרע דקאמר רבא דכלה משום דמודה הוא.

ומכל מקום נראה מדברי רש"י אלו דלפום מסקנא דגמרא אפי' בלמכור איכא טעמא דאזיל ומודה ואסור למכור להם אפי' מידי דלא חזי לתקרובת וכן פי' לקמן על משנת עיר שיש בה ע"ז והיו שם חנויות מעוטרות ועוד כתב שם שלא אסרו אלא למכור להם שהלוקח שמח ודלמא רוח ואזיל ומודה אבל לקנות מהם מותר שסתם מוכר עצב הוא אלא כשלוקחין ממנו דבר שאינו מתקיים וכדקתני בברייתא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם.

אבל הראשונים ז"ל פירשו לשאת ולתת לקנות ולמכור ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לקמן בגמ' אסו' לשאת ולתת עמהם משום הרוחה היא או משום ולפני עור דהא גבי לקנות מהם לא שייך טעמא דלפני עור כי היכי דלא שייך גבי להלוותן ולא איתמר בגמ' דלפני עור אלא ברישא בלחוד מדאמרינן איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה אי משום לפני עור דאי לא תימא הכי הל"ל איבעיא להו מתני' משום הרוחה הוא או משו' ולפני עור וגבי סיפא לא אדכר אלא טעמא דאזיל ומודה וכן בדין דהא סתם הלואה במעות דלא חזו לתקרובת ולא שכיח נמי דליעבדו מנייהו נוי לע"ז ואי משום דיהבי מנייהו לכומרין בשכרן כזו לא נאסרו בני נח ואי משום דזבני מיניהו בהמה לע"ז האי בלפני דלפני היא ולא מפקדינן ואם כן הוא הדין דלקנות מהן דיהבינן להו זוזי דחד טעמא הוא והיכי נקטינן טעמא דאסו' לשאת ולתת אי משום הרוחה או משום ולפני עור דהא אמרת שיש איסור קנית מהם בכלל לשאת ולתת עמהם ויש לומר דאע"פ שיש בכלל הלשון איסור קניה אנן לא נקטי' בעיין על כולה לשאת ולתת אלא על איסור מכירה בלבד דבדידיה נמי איכא משא ומתן ואי אפשר לנו לחלק הלשון ונקטינן ליה כוליה והיינו נמי דאמרינן לקמן כשאמרו אסו' לשאת ולתת לא אמרו אלא בדבר המתקיים וקאי המכיר' בלחוד כדמוכחא סיפא דבריתא בהדיא.

מעתה לפי שיטת הראשונים ז"ל אסור לקנות מהן כל דבר ואסור למכור להם כל דבר המתקיים ואף על גב דלא חזי לתקרובת דילמא רוח ואזיל ומודה אבל ר"ת ז"ל פירש דמותר לקנות מהן כל דבר ואינו אסור למכור להם אלא מידי דתקרובת ההא לא אפשיט בעיין ולקולא נקטינן ואסור לשאת ולתת דקתני אין בכלל הלשון הזה אלא לשון מכירה בלחוד ולשאת מהן המעות ולתת להם המקח ולא שייך במכירה ולא בקניה טעמא דאזיל ומודה דכיון שהגוי נותן חליפי מה שהוא לוקח הן במעות הן במטלטלין לא אזיל ומודה בהאי ומאי דקתני בבריתא אבל לא לוקחין מהן לאו בתורת מקח הוא אלא בתורת דורון ודומיא דעובדא דמייתי עלה בסמוך.

ואיכא דקשיא ליה דאם כן הוה ליה למיתני אבל אין מקבלין מהן דהאי לישנא מיתמר בכל דוכתא גבי מתנה ונראה לו לתרץ דאיידי דקתני לישנא דמוכרין להם נקט אבל לא לוקחין מהם והביא רבינו תם ראי' לדבריו דהא ברישא דשמעתיו בגמ' מפרש תלמודא להדיא דטעמא דשלשה ימים היינו משום דלהקרבה בעינן תלתא יומי ואם כן היכי מבעיא לן בתר הכי אי הוי טעמ' משום הרוח' דאזיל ומודה ועוד מדאמרינן בגמ' על ההיא בעיא דנפק' מינה להיכא דאית ליה לגוי בהמה אחריתי ולמה לי האי נפקותא דהא נפקא מינה לענין לקנות מהם אי נמי למכור להן מידי דלא חזי לתקרובת אלא ודאי דלכ"ע ליכא דאסור לשאת ולתת טעמא דאזיל ומודה כלל ומאי דאמרי' משום הרוחה היא לאו משום דרוח ואזיל ומודה כדפרש"י ז"ל אלא משום הרוחה וריבוי ממון שיהו לו בהמות לרוב להרבות בתקרובת ע"ז שלו דאפילו הא נמי' אסור והיינו דאמרינן דנפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה לדידיה וכיון דבעיין לא אפשיטא הוי לקולא ואינו אסור אלא למכור מידי דחזי לתקרובת והוא דלית ליה לגוי כיוצא בו כלל.

ומאי דקאמר רבא כולה משום דאזיל ומודה הוא לאו משום כולה מתני' ממש אלא משום לשאול וללוות ולהפרע מהן ולאפוקי מדאביי דאמר דהנהו משום גזירה נינהו והלשון הזה נראה יותר נכון בסוגיא הגמ' ומכל מקום אין ראיותיו ראיות גמורות לסתור בהן פי' הראשונים ז"ל דמאי דקאמר מרן ז"ל דנקט תלמודא טעמא דשלשה ימים משום הקרבה היינו משום דלכולי עלמא יש אסור מכירה משום חשש תקרובת ואנן לא איבעיא לן בתר הכי אלא אי טעמא דמתני משום לפני עור בלחוד או משום הרוחה נמי וכיון דלכ"ע איכא איסור הקרבה ובעי שלשה ימים אסרו אף לקנות ולהלוות ולהשאיל כל שלשה ימים שלא לחלוק ועוד מן הטעם שפירשהו לעיל שהוא תולה שבא לו הריוח ההוא מפני שהם ימי הזמנת ע"ז שלהם ודקאמר מרן ז"ל אמאי נקט דנפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה ולא נקט אידך נפקותא י"ל דניחא ליה למנקט האי נפקותא לאשמועינן אגב אורחיה דכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה ליכא משום לפני עור ותדע דהא ס"ד דלא הוי הכי דינא וכדפרכינן עלה מההיא מתני' דלא יושיט הילכך והא ניחא ליה טפי לאשמועינן דאפילו במידי דחזי להקרבה נפקא לן מיניה.

להלוותן:    פי' ר"ת ז"ל דדוקא בחינם אבל ברבית מותר דהא ממעט ליה וכדאמרינן בעלמא ליזבן איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא ואינו נכון מדלא מפרש לה בגמ' אלא ודאי אפי' ברבית אסור דאף ע"ג דמצר הוא ולקמן השתא שמא הוא שנזדמנו מעות הצריכין לו וגם הוא סבור שלא יפרעם לעולם.

שמח הוא לאחר זמן:    פי' לאחר הפרעון בתוך האיד וכן פר"שי ז"ל שמת הוא למחר דאילו לשמח' דלבתר האיד לית לן בה.


דף ה עמוד בעריכה

גמרא הכא דלהקרבה בעי ג' ימים:    האי לישנא מוכח דהמקשה נמי מידע ידע דמתני להקרבה היא דאי לאו הכי הל"ל התם לאכילה והכא להקרבה אלא ודאי כדאמרן אלא דקסבר דמסתייה להקרבה נינהו דתהוי כאכילה דידן ואם כן והא דהדר פרכינן ולהקרבה מי סגי בתלתא יומי מקשה אחרינא הוא דפריך לה ודכוותא בתלמודא א"נ דמקשה קמא גופיה פריך ליה ומשום דפריך סתמא התם דלהקרב' משמע ליה לכולה הקרבה ואפי' לדידן ולהכי פריך ולהקרבה סתם בעינן תלתא יומי וגם זה נכון.

אינהו דמחוסר אבר אית להו סגי בתלתא יומי:    פי' ובעי נמי תלתא יומי כדאמרינן מעיקרא ואם תאמר הניחא לזבוני להו מידי דצריך בקור כבהמה אלא לזבוני מידי דלא צריך בקור למה לי ג' יומי י"ל דלא פליג רבנן כיון דכלהו מידי דהקרבה ואע"ג דפליג בין דבר המתקיי' לדבר שאינו מתקיים כדלקמן.

דאמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח:    ואם תאמר זה היא כקרבן לגבוה היא ז"ל דהא פי' רש"י ז"ל פירושא דמילתא דמאי דהוו עבדי מעיקרא לגבוה נהגו בו אחרי כן לע"ז וכן אמרי בבראשית רבה גבי אז הוחל לקרא בשם ה'.

שנאמר מכל החי מכל בשר:    וק"ל דהא בסיפרא דרשינן בקרבן דידן מן העוף ולא כל העוף פרט למחוסר אבר תיפוק לי' מהכא דליכא מידי ולדידן שרי ולבני נח אסור י"ל דאי לא ההוא קרא הוה ליה פרשה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרא ולא לבני נח כדאיתא פ"ד מיתות ואם תאמר למה לא מנו לה להא התם עם מצות שנצטוו בני נח י"ל דלא מנו התם אלא מידי דחייבין עליה מיתה והכא לא מחייבי אלא שהקרבן פסול.

הכא בהמה שחטן ראשי אברים שלה:    פי' לפי שהיה רצון הבורא יתברך להקריב מהן קרבן בצאתו מן התיבה וכדפרש"י ז"ל ואם תאמר והא בהאי קרא שנים מכל החי כתיב ואם כן בטמאין מיירי ומאי דכתיב בהו שבעה הוו טהורין ולקרבן כדאיתא בבראשית רבה וכדפרשי ז"ל בפירושי התורה וי"ל דאפי' הכי לא פליג רחמנא בדין מחוסר אבר משום לתא דטהורים דצריכי להקרבה דלא ליפסילו.


דף ו עמוד אעריכה

אמר קרא אתך בדומים לך:    ק"ל ותיפוק לי מהכא נמי מחוסר אבר ולמה לי מכל החי וי"ל דאין הכי נמי ואנן אלא קאמרינן ומהכא נפקא לן מיעוט טריפה ומחוסר אבר ורבי אלעזר לא דריש אתך וסבירא ליה כהלכתא דטריפה אינה יולדת אלא דאנן בעי' לקיומי מתני' לדברי הכל ואפי' למאן דאמ' טריפה יולדת וטובא איכא בתלמודא דבעי לומר אלא ואף ע"ג דליתיה בגמ' וכדכתיבנא בכמה דוכתיה כנ"ל.

ודילמא נח גופיה טריפה הוה:    איכא דקשיא ליה והא חיה כמה שנים אחרי כן וטריפה אינה חיה י"ב חדש וכי תימא למאן דאמר טריפה חיה פרכינן לה הוה לן לפרושי הכי בהדיא כדפרש"י גבי טריפה יולדת וכי תימא דבטריפות דאדם טריפה חיה שנים הרבה לדברי הכל הא לא משמע הכי בפרק אלו טריפות כדכתיבנא התם ושמא יש לחלוק בין טריפות לטריפות כדחזינן גבי נקב קרום של מוח שהאדם חיה ממנו ויש מתרצין דהכא הכי קאמר ודילמא באותה שעה סבור היה נח דטריפה הוה אבל אין זה נכון דאם כן היכי מהדרינן תמים כתיב ביה שהרי לא נאמר בו באותה שעה תמים ובמתן תורה הוא דכתיב עליה הכי ולדידיה אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני והנכון דה"ק ודילמא נח גופיה טריפה הוה באותה שעה ומה שחיה אח"כ מעשה נסים הוא כמו שעשה לו כמה נסים אחרים בענין ההוא כדאיתא במדרשי' כנ"ל.

ודילמא תמים בדרכיו וצדיק במעשיו:    פי' תמים לבריות להיות עניו ושפל רוח ורוחם נוחה הימנו וצדיק אצל הקב"ה וק"ל אם כן למה לא שבחו הכתוב אלא כצדיק וי"ל דהא אמרינן אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו אי נמי שאמר לו מה שהוא עיקר הטעם להצלתו.

אליבא דרבי ישמעאל לא קא מבעיא לי:    פירוש דלדידיה אפשר שכשם שמרבה איסור לאחריהם מרבה לפניהם משום הרוחה היא או משום לפני עור פי' משום הרוחה נמי היא או משום לפני עור לחוד אבל ללפני עור לכ"ע חיישינן ואיסור תורה נמי הוא.


דף ו עמוד בעריכה

מנין שלא יושיט כו':    דוקא נקט הכי משום דלא בדילי מינייהו ולאפוקי נבלה לישראל דבדיל מינה דכי שאיל לה יהבינן לה ניהליה ולא חיישינן דלאכילה בעי לה וכן פר"ת ז"ל.

ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקיל להו איהו דקאמרינן דעבר משום לפני עור הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא:    פי' דלא מצי שקיל לה דייקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן שמע מינה וכן הלכה מיהו ה"מ לענין לפני עור לא תתן מכשול דכל היכא דתבעי לה סתמא דומיא דמתני' והא דנזיר ואבר מן החי שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום ולפני עוור ואעפ"י שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישיי' אבל מכל מקום אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסו' או להרבות באיסור וכדקיימא לן שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית ואפילו לומר להם הוחזקו אסור ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זה לזה וכ"ש שאסור להם לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל וכדאמרינן בפרק שנים אוחזין דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן וכדפרישנא התם מורי ורבי נר"ו דאף על גב דבמכירה לגוי או להשאיל ולתת לו מידי דעביד בה עבירה או תקרובת לעבודה זרה איכא משום לפני עור דבר תורה מכל מקום אין כאן בשביל כך יהרג ואל יעבור. ואע"ג דקיימא לן דע"ז וכל אביזרא אפי' להנאת עצמן יהרג ואל יעבור שאני איסורא דלפני עור דלא מיחד לע"ז אלא לאו כולל הוא לכל האיסורין ולא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא כשהוא איסור מיוחד לע"ז והיינו הנהו קוקי ודומאנקי דמושלינן להו משום דלהנאת עצמן שאני כדאיתא התם בסנהדרין.

איבעיא להו נשא ונתן מהו:    פי' לפני אידהן דאלו ביום אידם עצמו לכולי עלמא אסור רבי יוחנן אמר אסור פי' דקנסו רבנן עליה ומסתברא דלדידיה הוא דאסור בהנאה ולא קנסו לבנו אחריו כההיא דמשקין וכל שכן שהוא מותר בהנאה לאחרים שלא אסרוהו אלא לעצמו בלבד שעבר על דברי חכמים ונפקא מינה למאי דקיימא לן לדברי הכל דנשא ונתן ביום אידם אסור.

ריש לקיש אמר נשא ונתן מותר תניא כותיה דריש לקיש כשאמרו:    פי' במשנתינו לשאת ולתת עמהם לא אמרו אלא דבר המתקיים פי' לא אסרו במכר אלא דבר המתקיים ונקט לשאת ולתת משום מכר בלחוד כדכתיבנא לעיל דהשתא איכא למיחש להקרבה או דאזיל ומודה ביום אידו כשרואה אותו לפניו אבל בדבר שאין מתקיים מותר לעולם לפני אידם דכיון שאינו מתקיים עד יום אידו תו ליכא למיחש למידי ואפי' למאן דקס"ד דבמכר איכא משום דאזיל ומודה משום דכי פלחי ומודה ביום אידו הוא: מסתמא והיינו דלא פשיטנא מיניה בעיין לעיל דלשאת ולתת משום הרוחה היא ולא משום הקרבה כנ"ל ואפילו דבר המתקיים שהוא אסור נשא ונתן מותר הוא או דמיו כריש לקיש.

תני רב זביד דרבי אושעיה דבר שאין מתקיים מוכרין להם:    פירוש אף על גב דחזי להקרבה דאי לא חזי להקרבה אפי' דבר המתקיים מוכרין להם כדפרישנ' במתני' אבל לא לוקחין מהן פי' כל דבר אעפ"י שאינו מתקיים דאיסור מקח משום דאזיל ומודה הוא וכל דכן דאזיל השתא ומודה.

הא דגרסינן במקצת ספרים ודבר המתקיים לוקחין מהם אבל לא מוכרין להם לא דייק דבמקח כל דבר אסור ליקח מהם דאדרבא בדבר המתקיים אי לא דרוח לא הוה מזבין לה וליתא בנוסחי עתיקי.

ולענין הלכתא נראין דבריו כדברי רבינו אלפסי ז"ל שפסק הלכה כר"ל משום דתניא כותיה ואף ע"ג דאמרינן התם ביבמות ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן לבר מהנהו תלת ולא מני הא בהדיהו היינו טעמא משום דלא אצטריכא למימני דכיון דתניא כותיה פשיטא מילתא דהלכתא כותיה ואע"ג דמני התם ההיא דחליצת מעוברת אע"ג דתניא כותיה שניא היא דכיון דהתם קאי ואגררא דההיא מני אידך תרתי לא שניא דלא מני לה הא כל היכא דאיכא מילתא בעלמא דכתניא כותיה דריש לקיש ולא תניא כותיה דרבי יוחנן לא מני התם והתם הכי קאמ' כי היכי דבחליצת מעוברת דהכא הלכתא כר"ל דתניא כותיה הכי נמי איכא תרתי אחריני דהלכתא כותיה אף על גב דלא תניא כותיה ובאידך הלכתא כרבי יוחנן כל היכא דלא מכרעא מתני' כותיה דר"ל אבל הא דהכא דתניא כותיה לא אצטריכא למימני כלל ואחרת יש ג"כ במסכת מכות דקיימא לן כותיה דר"ל משום דתניא כותיה ולא מני לה התם ביבמות בההוא כללא והיינו מטעמא דאמרן.

ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסראנה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ר"ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה:    פי' וכל היכא דאיכא איבה לא אסרו במשנתינו כלל ואפי' ביום אידם שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומשום חששה ולפיכך לא החליטו בו איסורן ולא השוו מדותיהם ואינה כשאר איסורין שלהם שהשוו בו מדותיהן והחליטו איסורן אבל הכא לא החליטו איסורן אלא לפי המקום ולפי הזמן וכדאמר שמואל לקמן בגולה אינו אסור אלא ביום אידן בלבד והיכי מצי שמואל למימ' הכי כיון דגזרת חכמים היא אלא ודאי כך היה דעת חכמים מתחילה שיהא הכל לפי המקום והזמן והכי נמי אמרינן בפרק השוכר גבי רבי ישמעאל דשלח ליה גוי דורון ביום אידו וקבלו ואמר קים לי בגויה דלא פלח ע"ז אלמא אינה גזירה מוחלטת וכל היכא דקים לן בגויה דגוי דלא פלח ע"ז ולא אזיל ומודה מותר והיינו טעמא דכל היכא דאיכא משום איבה שרי שכך היתה דעת החכמי' מתחילה ומכאן סמכו רז"ל דבזמן הזה מותר לשאת ולתת עם הגוים אפי' ביום אידן חדא דאיכא משום איבה ועוד דקים לן בגוייהו דלא אזיל ומודה דלא חשיבי באנפייהו כולי האי ותו שאנו צריכין לתת ולשאת עמהם משום חיי נפש ועוד מפני שאין אנו אלא כמחניפין להם וכיוצ' בזה התירו בירושלמי דגרסינן התם עבר ונשא ונתן אסור פי' ביום אידן כדאסיקנא לעיל.

הדא דאמר בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר דאינו אלא כמחניף לו תני נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם ע"כ מיהו מידי דחזי לתקרובת שדרכן בכך כגון לבונה בזמן הזה דמוכחא מילתא דלהקרבה בעי לה הא ודאי אסור לעולם ואפילו בשאר ימות השנה כדלקמן במתני' דאיסור' דלפני עור הוא ולא שרינן ליה משום איבה ומשו' חנופה אפי' איסורא דרבנן שהחליטו בו איסור כגון גבינה וחמאה וחלב של גוים וכמו יין נסך והא לא אצטריכה למימר דמילתא דפשיטא היא מפי רבינו נ"ר.

טול וזורקו לבור בפניו:    פי' דאף ע"ג דשרי משום איבה כדאמרן גברא רבה כי האי מבעי ליה לתקוניה ביה כל מאי דאפשר.

בשלמא להשאילן דקאמר מרוח להו:    פי' דהא פשיט' דליכא טעמא דאיסורא אלא משום הרוחה דאזיל ומודה דטעמא דלפני עור לא שייך הכא אלא לשאול מהם מאי טעמא אסור דלהא לא אזיל ומודה כמו שמתמעט על ידינו אמר אביי גזירה לשאול אתו להשאילן פי' דבהא ודאי שייך למגזר דשאלה סרך השאלה היא דמאן דשאיל לא סגיא דלא מושיל והא עדיפא מהא דשריא למכור כל דבר שאינו מתקיים או שאינו ראוי לתקרובת ולא גזרינן כלל מקח אטו מכר דהתם משום דזבין לא מחייב לזבוני ליה הילכך אע"ג דהתם לא גזרינן הכא גזרינן ומאי דאשרינן במודר הנאה שלא ימכור ולא יקח לאו משום גזירה הוא אלא משום דמקח גופיה חשיבה ליה למודר הנאה.

רבא אמר' כולה משום דמודה הוא:    פירוש הלשאול דפרכינן קאי וה"ק כולה אפי' לשאול משו' דאזיל ומודה הוא ולא משום גזירה משום דחשיבא ליה מילתא לגוי כשאנו מתהנים ממנו ואזיל ומודה וכן כשהוא פורע חובו אע"פי שמתמעט ממונו שמח הוא ואזיל ומוד' דפקע שאר שעבודין מעילויה וכן כשאנו לווין ממנו חשיבא ליה מילתא.

מתני' דלא כרבי יהושע בן קרחא דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידן ואפסי' הלכתא כותיה ובזמן הזה כל מלוה נפרעין מהן ואפילו בשטר ומשכון שהכל הוא כמציל מידן ותו מטעמא דכתיבנא.

הא דתנן לצבוע לו שחור וצבעו אדום:    פרשתיה בפרק הבית והעליה בס"ד.


דף ז עמוד אעריכה

אלא הלכה כרבי יאודה למה לי פשיטא מחלוקת ואח"כ סתם הוא והלכה כסתם:    פי' דאע"ג דרב הונא תלמידיה דרב ולית ליה לרב הני כללי דכייל רבי יוחנן ה"מ דלא פרכינן ליה מינייהו ואי אית ליה טעמא פריך עלייהו הא כל היכא דליכא קושיא עלייהו מדוכתא אחרינא ודאי מודה בהו והיינו דאמרינן הכא נמי ובכל דוכתא פשיטא ויחיד ורבים הלכה כרבים והוא על הדרך שאמרנו.

אי הכי כל מחלוקת ואחר כך סתם נמי נימא אין סדר למשנה ומהדרינן כי לא אמרינן בחדא מסכת' אבל בתרי מסכתי אמרינן פי' אמרינן אין סדר למשנה לענין הא מילתא דסתם כאחר כך מחלוקת דלא מכרעא לן מלתא ומיהו ודאי מסתמא ראוי להיות סדר למערכתם שלא יהיו מעורבות והיינו דפרכינן התם בשבועות מכדי תנא ממכות סליק כלומר נשכך נראה וראוי להיות סדרן והכי נמי פרכינן בסוטה תנא מנזיר קא סליק.

ורב יוסף כל הנזקין חדא מסכתא היא:    פי' נזקין קרי השתא תלתא בבי כדפרש"י ז"ל וכדכתיב בריש בבא בתרא בס"ד והלכתא כרב יוסף.

ג"ה וצריכה דאי תנא לשאת ולתת דקא מרוח להו וכפי' רש"י ז"ל כתיב דלא גרסינן ליה ונראה טעם דבריו ז"ל דאנן לא אתינן השתא למעבד צריכותא אלא דלשאול וללוות וליפרע דקאמר רבא דכולה משום דמודה הוא ולא גבי לשאת ולתת דההיא פשיטא דאצטריך לומר שלא למכור להם ולא ילפינן מינה אידך כלל.

הא דתנן לצבוע לו אדום כו':    טעמא דרבי מאיר דסבר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן כדאיתא בבבא מציעא וסבירא ליה נמי דשינוי כזה קונה בגזלן ולפיכך נותן לו דמי צמרו דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וזה אפילו בעל כרחן של בעלים ולא כמו שפירש רש"י ז"ל דמיירי בשאין בעלים רוצים לתת לו שכירותו ורבי יאודה לא חשיב ליה. גזלן והוה ליה כעושה שלא בקציצה וביורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות בשדה שאינו עשוי ליטע דאפי' שינה הצבע למעליותא דעלמא האי גברא לא ניחא ליה בההיא צבעא הילכך שמין לו וידו על התחתונה ואם רוצה בעל הבית לתת לו שבח נותן ונוטל את שלו שלא יהא חוטא נשכר וכדפרש"י ז"ל והא פסקינן הלכתא כר' יאודה. תנו רבנן לא יאמר אדם לחברו כו' נ"ל דקא מפלגי אי חשיב הא כדיבור או כהרהור וקיימא לן ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר והא דקתני אומר אדם לחבירו כו' ולא קתני ורבי יהושע מתיר נ"ל דאתא לאשמועינן שלא התיר אלא בלשון הזה דוקא שאין בו זכר מלאכה ושהוא אומר לו בלשון מסופק הנראה שתעמוד.

תנו רבנן שאל לחכם:    פי' חכם ראוי להוראה וטמא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר פי' לא תימא לא ישאל לכתחילה דוקא ומשו' כבוד הראשון אלא אפי' בדיעבד אם שאל אין טהרתו והתירו של אחרון כלום דכיון דקמא חכם וראוי להוראה כשהורה עליה לאסור או לטומאה שוייה חתיכה דאיסורא והכי מוכח ביבמות וכן נמי אמרינן בסנהדרין ומייתי לה בפ' אלו טריפות חכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר פי' אינו רשאי ואם עשה לא עשה כלום והכי מוכח התם והא אפי' בשהשני גדול מן הראשון בחכמה ובמנין מדלא מפלגינן ברישא כדמפליגינן בסיפא היו שני' כו' הדין הוא דכיון דקמא שוייה חתיכה דאיסורא שוב אין לו היתר עולמית ואפי' שנודע שטעה מיהו דוקא בטעה בשיקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה אין הוראתו הוראה כלל ולא חל איסור בחתיכה זאת וחברו רשאי להתירה כדאמרינן התם בסנהדרין מעשה בפרתו של ר' מנחם שניטלה האום שלה והלך רבי טרפון והאכילה לכלבים ובא מעשה לפני חכמי' והתירוה ואי לא דטעה בדבר משנה הוה משלם ואילו הות פרה בעינא הות הדרת ואכלינן אותה כדמוכח התם וטעמא כדאמרן שכל הוראת בטעות בדבר משנה אפילו מפי גדול הדור לאו הוראה היא ולא חיישינן לה כלל אלא ודאי מתני' בטועה בשיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל האי ופסיק כאידך וטועה בדבר משנה הוא שטועה בדבר ברור בתלמוד או בבריתא או בדברי אמורא ואפי' נפיק מדיוק' כל היכא דהוי דוקיא דייקא וכדאמרינן התם אפילו אדידי ודידך והיכא דאשתכח לחד מחכימי ורבוותא ז"ל מילתא דפסק מסברא או מדיוקא ואזל האי דלא שמע ההוא פיסקא והורי דלא כותיה אומר מורי נ"ר דחזינן אילו הוה ידיעה ליה להאי ההוא פיסקא דההוא גאון בעדן הוראתו מקמי דלורי הוה הדר ביה השתא הוי טועה בדבר משנה ואילו לא הוה הדר ביה כיון שזה ראוי להוראה הוי דינא כטועה בשיקול הדעת ואעפ"י שהראשון הגאון גדול ממנו והוי יודע דדוקא קתני שהראשון מחמיר והאחרון מקל אבל מטהרה לטומאה ומהיתר לאיסור הלך אחר המומחה שבהם וכיוצא בזה בדיני ממונות בין מחובה לזכות דין מזכות לחובה הלך אחר המומחה.

היו שניהם פי שנשאלה השאלה לפניהם לשניהם כאחד אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם אחד מהם גדול בחכמה ובמנין:    פי' במנין שנים ששימשו תלמידי חכמים יותר או במנין תלמידים שנמנו עמו בהוראה זו הלך אחריו בין להקל בין להחמיר ואם לאו פי שהם שקולין בחכמה ובמנין הלך אחר המחמיר רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקל אמר רב יוסף הלכה כרבי יהושע בן קרחה והוי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן דכיון דספקא הוא נקטינן בספקא דאוריתא לחומרא אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו זה נוהג כדבריו אפילו לקולא וזה נוהג כדבריו והכי מוכח ביבמות פרק קמא ודאמר נמי דאחרים הבאין לעשות בהוראתן הולכין אחר המחמיר בדאורייתא דוקא בענין אחר כיוצא בזה שנחלקו אלו אבל באותה חתיכה עצמה שנחלקו בה כיון דשקולין הם וכי הדרי איפליגו בה אין הוראת איסור חל באותה חתיכה והכי מוכח התם ביבמות דאמרינן התם דבית הילל ובית שמאי אלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם והיו מתירין צרת הבת לאחין והיתה מותרת לינשא להם שעל כל אחד ואחד שהיה מעשה בא עליה היו מורין לה בה להיתר ואלו לא היה לזה לעשות בהוראתם כנגד דב"ה לא היו מורין בה להיתר אלא ודאי שמע מינה שאותה אשה מותרת היתה לינשא על פיהן והיינו הא דקאמרינן במכילתין נפקי שיפורי דרבא ושרי שיפורי כרב הונא בר חנינא ואסרי וכיון דמר אסר היכי הוה שארי מר בשיפורי לאחרים במאי דלא הוה להו למעבד כהוראתו לקולא וליכא למימר דהוה מוקים נפשיה רב הונא בר חנינא גדול מרבא בחכמה ובמנין דהא מסתמא שקולין נינהו ואפילו כי לא הוו שקולין לא הוה מר עביד יוהרא לאוקומיה נפשיה בהכי ולפרסומי מילתא כולי האי כי מי כמוהו ענו ושפל רוח אלא ודאי כדאמרן וכל היכא דהוי שקולין ונחלקו באחת לא חל איסור באותה חתיכ' ורשאי המקל להורות לאחרים קולא באותה חתיכה והרוצה לסמוך עליו ולנהוג קולא באותה חתיכה שהורה בה הרשות בידו אבל בחתיכה אחרת דכוותיה בהא ודאי בשל תורה הלך אחר המחמיר ונראין דברים דכיון דפליגי בשיקול הדעת ושניהם שקולין אי חד מינייהו סמיך אגמריה שהולכין אחריו אפי' בחתיכה אחרת וכל שכן באותה חתיכה עצמה ואפשר דמהאי טעמא נפקי שפורי דרבא ושרי משום דסמיך אגמריה וכדאמר ליה התם רבא לרב נחמן והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושה יין נסך כדבעינן לפרושי בא"ד אלמא טעמא דידהו כדכתיבנ' ברישא שלא נחלקו בבת אחת דאמרינן שאין שומעין למיקל הא ודאי אפי' כשהאחרון המתיר סמיך אגמריה איתא והכי מוכח בפרק אלו טרפות בההיא פסוקת הנכרית דשריא רבא בר בר חנא דאקשו ליה וכיון דרב אסר היכי שרי מר והתניא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ופרקי' שאני התם דרב לא אסרה ולבסוף דפרכינן וכאן דאורי בה חכם היכי אכיל מיניה אוקימנא דרבא בר בר חנא אגמריה סמיך ואפי' הכי אי לא דרב לא אסרה הוה אסיר ואע"ג דסמיך רבה בר בר חנא אגמריה דאי לאו הוה מפקינן מעיקרא דאגמריה סמיך כדפרקינן לבסוף משום אידך פירכא אלא ודאי כדאמרן והרי זה נכון מפי רבינו נ"ר.

וכולן שחזרו בהן:    פי' בעמי הארץ שקבלו עליהם דבר חברות קאי שחזרו לקלקולן ובאין עתה לחזור ולקבל דברי חברות ורישא איתא במס' בכורות ורש"י פירש הגזלנים ועמי הארץ קאי ורבינו אלפסי כתב גם כן כל הפושעים שחזרו בהן ולפירושם לא ידעינן רישא היכא דבההיא דבכורות לא איירי בגזלנים ולא בפושעים והא דקאמר וחזרו בהן נראה מפר"שי ז"ל שרוצה לומר שחזרו מפשעיהם ובאין לעשות תשובה ולקבל דברי חברות ודקתני כדברי רבי יאודה בלישנא קמא חזרו בהן במטמוניות שבאו לחזור בתשובה בצנעא ואין מקבלין אותן לפי שאין חזרתן שלימה ובלב שלם ודקתני בלישנא בתרא עשו דבריהם כמטמוניות פי' ז"ל שעשו בתחילה עבירות שבידם במטמוניות מקבלין אותם שהרי לא העזו פניהם כל כך זו שיטת רש"י לפי לשון הפירושין והיא הנותנת שהוא מפרש חזרו בהן כמו שאמרנו וכן כתוב בתוס' והקשו עליו דלישנא דחזרו בהן לא משמע הכי והוה ליה למימר שחוזרין בהן ועוד מאי עולמית דקאמר רבי מאיר ועוד דאם כן לרבי מאיר לא יקבלו עמי הארץ ופושעין שבאים לחזור ולקבל דברי חברות בשום ענין וזה אין הדע' סובלתו כל שכן דבבכורות מוכח דלכ"ע מקבלין אותם ועוד היאך יאמר רבי יאודה שאם באים לעשות תשובה בצינעא לא יקבלו אותם דהא ודאי זו היא תשובה שלימה ושלא להחניף ולהטעות העולם וכדקאמרינן לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר לכן הנכון שחזרו בהן היינו שאחר שקבלו דברי חברות חזרו לקלקולו ועל זה אמר רבי מאיר שאין מקבלין אותם עולמית ורבי יאודה אמר כלישנא קמא שאם חזרו לקלקולם בצנעה אין מקבלין אותם שאין כונתם אלא להראות חסידות לעולם שלא יהיו נשמרים מהם ובלישנא בתרא קתני שאם עשו בתחילה דברי חברות שקבלו בצינעא מקבלין אותם עכשיו ואם לא עשאום מתחילה אלא בפרהסיא אבל ידענו שלא היו עושין אותם בצינעא הא ודאי לא היתה קבלתם הראשונה אלא להטעות העולם ולכך איך מקבלין אותם עכשיו להחזיקם בחברים וזו שיטת התוס'.


דף ז עמוד בעריכה

שנאמר שובו בנים שובבים:    פי' דמשמע מזידי' וכמו וילך שובב בדרך לבו וגם ששנו ושלשו בחטא אינו כלום וכתיב והלכת בדרכיו מה הוא רחום וארך אפים אף אתה כן רבנן בתראי סברי הן ואידהן ות"ק סבר הן ולא אידיהן פי' ואע"ג דסתם תנא בתרא לטפויי קא אתי שאני התם דהא הכרחנא לעיל דת"ק הן ולא אידיהן קאמר וכאידך אוקמתא דנשא ונתן נקטינן תנא בתרא לחומרא כאורחיה ועוד דלא פריש בהדיא אסור לשאת ולתת כת"ק אלא אסור סתם וכאידך דשמואל נקטינן דתנא בתרא לית ליה דשמואל לחומרא משו' דסתם תנא בתרא לטפויי קא אתי.

מתעשר זרע ירק וזירין:    פי' בין שלקטו ירק בין שלקטו זירין בין שלקטו זרע שדרך בני אדם ללוקטו כן וכן וכל חד וחד נמי פרי הוא ואפילו ירק וכל שכן זירין שנתקשה הקלח וכל שכן זרע ופרכינן ממתני' דשבת משום דחרדל ושבת כי הדדי נינהו.

הא דאמרינן אין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה:    איכא למידק דבפ' תפילת השחר אמרינן איפכא יצחק תקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה שנאמר אשפוך לפניו שיחי וי"ל דתרוייהו איתנהו דהתם גמרינן דלשוח דיצחק אינה שיחה בטלה ולא טיול ולא תיקון אילנות מלשון אחד השיחים אלא לשון תפלה כדכתיב אשפוך לפניו שיחי או ישפוך שיחו דכיון דאשכחן ליה לשון תפלה ליכא לאוקמה בטיול ודבר אחר והכא גמרינן בישפוך שיחו הוא תפלה קבועה דרבים ולאו צרכי יחיד דהא ודאי תפלת יצחק מסתמא תפלת מנחה קבועה היתה וצרכי רבים ולא שאלת צרכנו כי לא היה הוא צריך לשום דבר וגם תפילת החסידים לעולם על הרבים היא ולא על עצמם כנ"ל רבי אליעזר סבר לא ילפינן ממשה פי' לגבי יחיד אבל לגבי צבור גמרינן ולפי' תקנו בתפילות שכח בתחילה ואח"כ שאלת צרכים.


דף ח עמוד אעריכה

אעפ"י שאמרנו שואל אדם שאלת צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר כו':    פי' ואין בזה משום מקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך מטעמי דכתיבנא בברכות והני מילי בברכות אמצעיות אבל בברכות ראשונות ואחרונות אין להוסיף כלום כדאמרינן התם לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ודוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים פעמים שמותר להוסיף במה שהוא מענין המאורע כגון יעלה ויבא ועל הניסים דבאחרונות ומכאן נהגו העולם להוסיף בראשונות בעשרת ימי תשובה זכרינו ומי כמוך וכן אאחרונות וכתוב לחיים ובספר חיים והטעם מפני שהם צרכי רבים וממסכת סופרין למדנוה וכן אמרו שם ואין אומרים זכרינו ומי כמוך אלא בראש השנה וביום הכפורי ואפי' בהם בקושי התירו ע"כ דעת התוס' שאם לא אמר זכרינו ומי כמוך שחוזר לראש כמי שטועה בשלש ראשונות אבל דעת רז"ל שאינו חוזר שהרי לא התירו אלא בקושי וראוי לכל אדם לכוון בתפילתו שלא יטעה בהם שלא יכניס עצמו לספק זה ולעולם בין יחיד בין שליח ציבור. אין לו לקצר כלום בברכות ראשונות ומקצת מקומות שנוהגין ששליח צבור אומר פיוט מגן באבות כשמגיע לאל עליון גומל חסדים טובים והוא אומר אל עליון קונה שמים וארץ ואומר פיוט ואחר הפיוט הוא חותם ומדלג נוסח ברכת אבות טעות הוא בידם שאין לו לשתות מנוסח הברכה כלום אלא יש לו לומר כל הברכה עד באהבה ואומר פיוט מגן אם ירצה ואחר כך חותם מלך עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם ומי שאינו עושה כן טוע' ומשתקי' אותו ובמסכת ברכות כתבתי בשם הרב ר' יונה ז"ל מה שיש בין דרב יאודה בר שילת בשם רב לאידך דרב חייא בר אשי אמר רב דמר שרי אפי' באמצע ברכה ומר שרי בסוף כל ברכה ולא פליגי והכי מוכח לישנא דידהו וליכא למימר ששניהם אמרו דבר אחד ממש דאם כן הוה לן למימר וכן אמר רב חייא בר אשי אלא ודאי כדאמרן והא דאמר ר' יהושע בן לוי אם בא לומר אפי' כסדר יום הכפורים אומר פי' בין קודם יהיו לרצון בין אחר כן קודם שעקר רגליו וכדכתיבנא בברכות בס"ד:

מתני' אלו הן אידיהן של גוים קלנדא וסטורניא וקראטוסים:    פי' לאו דוקא אלו דהוא הדין לכל אידיהן בין קרובים בין רחוקין כדפרש"י לעיל אלא דנקיט תנא הנהו דהוו רגילי בההוא זימנא ותו לא יום גנוסיא של מלכים בגמרא מפרש יום הלידה ויום המיתה פי' של מלך וחכמים אומרים כל מיתה כו' בגמ' מפרש יום תגלחת זקנו ובלוריתו אית דמפרשי דבכל גוי מיירי מדקתני לה סתמא וכדקתני סיפא אותו האיש בלבד דאלמא אפי' בגוי הדיוט עסקינן ואחרים פי' דהמלך לבדו קאי דאילו גוי בעלמא לא עביד איד ביום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעולה בו מן הים ויום שיצא מן האסורין וכדאמרינן לקמן במכילתין גבי נפל לבור יעלה לא שנו אלא עלה מת אבל עלה חי אסור בהם דקא סליק מנסך ליה דהוה ליה כיום אידו ואין לך עולה מן הים גדול מזה ואפי' הכי אמר דהוה ליה כיום אידו פירוש דהוי היין מזומן לפניו הא לאו הכי לא מנסך ולא מודה הילכך מתניתין במלך לחודיה מיירי והרישא דקתני יום הלידה ויום המיתה קאי והא ודאי פשטא דמתני' כלישנא בתרא משמע מדקתני סיפא וגוי שעשה משתה לבנו אבל ההיא דלקמן לאו ראיה היא דהא דאמרינן דהוה ליה ביום אידו היינו טעמא דאי לאו דחמרא קמיה מתוך שהיה בהול על עלייתו לא מנסך ההיא שעתא וכן הא דקתני אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אכולהו ודאי קאי ואפי' המלך דמשום תגלחת זקנו ובלוריתו לא עבדי איד כל בני מלכותו ומסתייה דעבדי הכי ביום הלידה ויום המיתה בלחוד וכן כתב הר"אבד ז"ל ונכון הוא.

גמרא מקרן כתיב גירסת ר"ת ז"ל ועיקר אוי לי בשביל שסרחתי כו' תמהני היאך טעה בסדר העולם אדם הראשון שהיה מלא חכמה כמלאך האלהים ושמא מתוך חטאו וענויו נטרפה דעתו ואין משיבין באגדה.

וכל העירות הסמוכות לה משתעבדות לה:    פירש רש"י ז"ל: משתעבדות לה להביא לה מזון, אבל אינו עושות איד. ומי חיישי' דמאי דזבנינן להאי עיירות מייתי לבני רומי. ואינו נכון. דהא לפני דלפני הוא ולא מפקדינן עליה. אלא הנכון: ואותן עירות עושות אותו איד, אלא שאינן עושות אותו אלא לפי שיהא שלה אלא לכבוד בני רומי בלבד. מי חיישינן דאינהו נמי פלחי לע"ז או לא. והלכתא כרבי יוחנן דאמר מותרות, וכן מוכיח פירושו בתוספתא דקתני כותיה דרבי יוחנן דתניא משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנדא אף עפ"י שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין אות' לשמה דהוי איד דידהו


ואימא עד דאכיל ממש:    עיקר הפי׳ ואימא עד דאכיל מזבחו ממש ומ"ל לאסור כשאוכלין משלהן ומהדרינן דא״כ דאיסורא משום אכילת זבחו ממש היא למה לי למימר וקרא לך אלא ודאי דה"ק רחמנא משעת קריאה מעלה אני עליך כאילו אכלת מזבחו ממש וכן הלכה.

ואפי׳ בזמן הזה אסור ולא חיישינן לאיבה כיון דאיסורא דאוריתא היא וכאילו אוכל תקרובת ע״ג ומיהו הני מילי כשהולך לבית הגוי לאכול ולשתו' שם אבל אם שולח לו הגוי דורון אין כאן איסורא דאוריחא אלא איסורא דרבנן כעין משנתינו משום דאזיל ומודה לע״ג ובזמן הזה מותר :


דף ט עמוד אעריכה

אמר רב פפא אי טעי האי תנא:    פי' תנא דמני שני חרבן בית שני בפרטי שאינו יודע הפרט שלו דאילו בכללי דהיינו מאות לא אפשר דטעי נשייליה לספרא פי' לסופר השטרות שהוא מונה למלכות יון שכן מונין בגול' כמה חשיב ונטעי תנא אחושבניה דפרטה דספרא עשרין שנין ומשכח לאחמריה פי' לפי שמלכות יון היה בפני הבית שפ"ו שנים כדלעיל וספרא לא חשיב הנהו שית שנין דמלכו בעולם אשתכח הכי חרב הבית איה מונה הסופר ש"פ וכשהתנא מונה לחרבן הבית בא' שנין היה מונה הסופר ת"א נמצא פרט התנא עולה לפרט הסופר עשרין שנין לעולם וסימניך זה לי עשרין שנה בביתך פי' התנא אומר כן לספרא זה לי עשרים שנה שאני בפרטך של עכשיו וכן על הדרך שאמרנו אי טעי ספרא ולא ידע פרטי יפחות מפרט התנא עשרים ומשכח לאחמריה וסימניך ספרא ותנא תוספאה ואי לאו האי סימנא דבעי לומר בדין הוא דמצי למימר דתנא משכח חומריה כי בציר מפרט הסופר המנין שנין וספרא משכח חומריה כי מוסיף על פרט התנא תמנין שנין דוק ותשכח.

גרסינן ז"ל אילימא ממתן תורה ועד השתא ליכא כולי האי דכי מעיינת בה כו':    ופי' הוא ז"ל אילימא ממתן תורה ועד תשלום ד' אלפים ליכא כולי האי דהא כי מעיינת בדורות של תוהו מבריאת עולם ועד מתן תורה תרי אלפי ופרטה דחד אלפא משכחת בהו דהיינו שני אלפים ותמ"ח שנה והני תמ"ח דטפו בהא בצרי מתרי אלפי דתורה ואין שיטה זו נכונה חדא דבכולהו נוסחי גרסינן ותו כי מעיינת בה כו' ועוד דלישנא דעד השתא לא משמע משום סוף ארבעת אלפים דלישנא דעד השתא לשון התלמוד בימי רב אשי והקבלה בידינו כי רב אשי נפטר לתשל"ח לשטרות שהם קפ"ו שנים אחר תשלום ד' אלפי' ועוד דלמה ליה לאוכרוחי דעד ד' אלפים ליכא כולי האי מטעמא דבריאת עולם ועד מתן תורה איכא תרי ופרטה מגופא מצי מכרח לה דליכא ממתן תורה ועד תשלום ד' אלפים אלא אלף תקנ"ד ת"פ עד בנין הבית ובנין הבית ת"י וגלות בבל ע' שנין בית שני ת"ב מן החורבן עד תשלו' ד' אלפים קע"ב הרי אלף תקנ"ד לכך פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל אילימא ממתן תורה ועד השתא דהיינו ימי רב אשי ליכא כולי האי שהרי מיציאת מצרים עד תחילת חשבון שטרות אלף שנים כדאמרינן לקמן דשבקיה לאלפא קמא ותשל"ח דשטרות שבו נפטר רב אשי הרי אלף תשל"ח ליציאת מצרים ממתן תורה ועד בית ראשון ת"פ שנים ובית ראשון ת"י וגלות בבל ע' ובית שני ת"ב הרי אלף ש"פ ומאחר החרבן עד שנפטר רב אשי שנ"ח שנים כי הוא נפטר לתשל"ח לשטרות כמו שאמרנו ובשעת החרבן היה מונה הסופר ש"פ שנים כדאיתא בשמעתין יש מש"פ עד תשל"ח שנ"ח שנה גם כן הרי ממתן תורה עד פטירת רב אשי אלף תשל"ח ותו כי מעיינת כו' ועוד יש לך קושיא אחרת דכי מעיינת בהו בהני ארבעת אלפים לא תמצאם מוחלקים לאלפים אלפים כמו שאתה אומר דהא בימי התוהו איכא תרי אלפי ופרטה דהאי אלפא דהיינו אלפים תמ"ח כדכתב ר"שי ז"ל ונמצא התנא גורע משנות התלמוד תמ"ח ומוסיף אותן על שנות התור' אלא מואת הנפש כו' והוי יודע דהא דנקטינן אילימא ממתן תורה ועד השתא לרבותא נקטיה לה שאפילו אתה מונה עד הזמן של רב אשי ליכא כולי האי וכל שכן שהיה לך למנות עד ימי התנא עצמו והרי זה מבואר יפה ובקוצר והאי דקאמר רב פפא אי טעי תנא כו' פי' תנא דלעיל אמונה שני אלפים של ימות המשיח ובעי למידע כמה עברו מהן וטעי בפרטי נשייליה לספרא כלומר המונה למלכות יון כמה חשיב ונטפי אפרטה דספר' ארבעין ושמנה ומשכח ליה לחומריה פי' מפני שמסורת בידינו ומנין ברור כי קע"ד אחר חרבן הבית נשלמו ד' אלפים הילכך הסופ' היה מונה בתחילת חמשת אלפים תקנ"ד שנה כי בשעת החרבן היה מונה ש"פ הוסף עליהם קע"ד דבתר הכי הרי תקנ"ד נמצא פרטו של סופר נ"ד כשהתחיל התנא למנות שני אלפים של ימות המשיח וכשהשלים הסופר אותו פרט והתחיל למנות פרט אחר היה התנא מונה מ"ח נמצא פרט התנא מוסיף על פרט הסופר מ"ח ולהכי קאמר דאי טעי תנא דליטפי על פרט הסופר מ"ח שנים ומשכח חומריה ואי טעי ספרא נשייליה לתנא פרטיה וניבציר מיניה מ"ח ומשכח חומריה סימניך ספרא בצירא ותנא תוספאה פי' והכא נמי בדין הוא דמצי למימר דאי טעי ספרא נטפי על פרטי דתנא נ"ד שנים שהיה מונה כשהתחיל התנא פרטו ואי טעי תנא דנבציר מפרטי דספרא הנהו נ"ד שנים אלא דבעי למינקט אידך חושבנא משום סימנא דסיפרא בצירא ותנא תוספאה.


דף ט עמוד בעריכה

האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע:    פירוש למנות דין שמיטת כספים ונימא דשמיטת כספים נוהגת בומן הזה וכדמוכח בפרק השולח ומיהו נראין דברים דהלכתא כר' דסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן ולפיכך היו מקילין בה האמוראין כדאיתא התם וכדכתיבנא התם בס"ד.

גרסינן ז"ל ולשייליה לתנא כמה חשיב ולחשבינהו לכללי ביובל ולפרטי בשביעית ולישקול מכל מאה תרתי ולישדי אפרטי ונטפי עלייהו חדא שתא וידע ליה לחומריה ופי' ישאל אל התנא שיודע מנין שנות החרבן ויעשה מחשבונו שחושב לחרבן הבית מנין יובלות ושבועו' כדמפרש ואזיל ורב הונא בר יהושע סבירא ליה כר' יאוד' דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן ומשום הכי קאמר דלישקול מכל מאה תרתי כי כשימנה כל מאה לשתי יובלו' עדפו בידו מכל מאה שתי שנים וכל השנים העודפין ההם מן המאות יתן אותם על הפרט ויעשה מהכל סך פרט אחד ויוסיף עוד על הפרט ההוא שנה אחת משום דקיימ' לן דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה דהיינו שנה לשמיטה ואילו אנן לא מנינן חרבן הבית מאותה שנה לפי שרובא היתה בבנין אלא מן השנה שלאחר שנת החורבן שהיתה שנה שניה לשמיטה ולפיכך אנו צריכין להוסיף על מנינו שנה אחת כדי שתהא תחילת מנינו משנה ראשונ' של שמיטה ומ"ל נחרב הבית במוצאי שביעי' משום דבית שני קים ת"כ דל מינייהו שית שנין דהוו מקמי דסליק עזרא שלא מנו שמטין ויובלות פשו להו תי"ד דל תמניא שנין מן הד' מאות אליבא דרבי יאודה ושדי על פרטה די"ד הוו להו כ"ב הכ"א הוו ג' שמטין והכ"ב עצמה היא מוצאי שביעית וסימניך למישקל תרי מכל מאה כרבי יאודה כי זה שנתים הרעב זו שיטת רשי ז"ל:

והקשו עליו חדא שנראה מדבריו כי שנת ת"כ עצמה חרב הבית ולא חרב אלא בשנת תכ"א ועוד דמאי דקאמר דלא מנו שש שנים ראשונים של בית שני כשמונין לא איתמר התם אלא לרבנן בלחוד ולא לרבי יאודה דהכי מוכח הני תרתי מסוגיא דערכין דאמרינן התם על הא דתניא דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה מכדי בית שניה כמה קם ת"כ דל ארבע מאות לתמניא יובלי פשו להו עשרין הוה ליה שיתא בשבוע כלומר הוה ליה סוף הבנין בשיתא בשבוע שהרי עמד ת"כ וחרב בתכ"א שריא שנת שמיטה ופרקינן דהא מני רבי יאודה היא דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן דל תמניא מתמניא יובלי ושדי העשרים הוו להו כ"ח פי' דהוו להו יומי הבנין כ"ח וחרב בכ"ט שהיא מוצאי שביעית והיינו דלא כפר"שי ז"ל שמפרש לעיל דבשנת ת"כ עצמה חרב דלדבריו בשביעית חרב ומאי קא משני אלא ודאי כדאמרינן והכי נמי דייק אידך דאמרי' איבעית אימא רבנן כו' רב אשי אמר שית שנין כו' איבעית אימא לעולם רבנן ושית שנין דמקמי דסליק עזרא לא חשיב להו פשו להו י"ד דקם הבית וחרב בט"ו דהוו מוצאי שביעית דאי בי"ד גופיה שביעית היא אלא ודאי כדאמרן.

מעתה האי סוגיא פליגא על ר"שי ז"ל בתרתי חדא הא דאמרן ועוד דעל כרחין רב אשי לרבנן תרצה וכדאמרן חדא דבתר אוקמתא דאוקימנא דרבנן אמר לה למילתיה ועוד דלרבי יאודה הוה ליה ת"כ גופיה שנת החרבן ופליג אכולה סוגיין דלעיל והוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן דלרבנן הוא דלא היינו שית שנין דמקמי עזרא ועוד הקשו עליו דאדיהיב סימנא להנהו תרתי שנין טפי הוה למיתן סימנא לטופיאנה דחדא שתא דצרכינן לטפויי לכך פירש דה"ג והכי איכא בנוסחי דוקני האי מאן דלא ידע כמה שני בשבועי לישייליה לספרא כמה חשיב ונבצר מינייהו תרתי שנין או נטפי עלייהו חמש וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולשקול מכל מאה תרתי ולשדי בפרטיה ומשכח ליה לחומריה וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנין וה"פ דהאי דלא ידע כמה שני בשבוע לא ידע נמי מנין ימי החרבן על נכון ומשום הכי אמרינן דנשייליה לספרא המונה למלכות יון כמה חשיב וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולישדי אפרטה תרתי מכל מאה כרבי יאודה וכדפרישנא לרשי ז"ל ומה שאמרו דליבציר ממנינא תרתי שנין או ליטפי עלייהו חמש שנין הוא לפי שאין צריכין שיהא תחלת מנינו מן השנה הראשונה של שמיטה ואילו הסופר הזה תחלת מנינו היה שנה ששית לשמיטה לפי שכבר עברו ממנין שני בית שני ארבעים שנה ל"ד דמלכו' פרס כדאיתא בברייתא דלעיל ושית שנין דמלכות יון בעילם דלא חשיב להו ספרא כדאיתא לקמן נמצא תחילת מנין מלכות יון שנת מ"א לבנין הבית שהיה שנת ששית לשמיטה לפיכך צריך לנו שנסלק ממנינינו שתי שנין ויהא הנשאר בתחילת שמיטה או שמוסיף עליו חמש שנין ויהא תחלת שמיטה ועל הגרעון הזה או על התוספת הזה מנח סימנא כי זה שנתים הרעב ועוד חמש שנין כי זה שנתי' הרעב סי' למעט ועוד חמש שנין סי' התוספת והשתא אתי שפיר דנקט האי קרא דסליק ליה לסימנא לתרתי וחמש דאילו לפרש"י ז"ל קראי טובא אחרינא איכא דמצי למעבד מינייהו סימנא לתרתי שנין.

ואגב אורחין שמעינן מהכא דהלכתא כר' יהודה מדנקיט האי אמורא חושבניה אליבא דידיה הא דתניא אם יאמרו לך קח שדה שוה אלף דינר בדינר אחד אל תקח:    פר"שי ז"ל מפני שהוא קץ הגאולה ולפי פירושו יש לנו לומר ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ולא נתקיימו דברי התנא ואינו נכון בעיני ולכך נראה לפרש שהם היו יודעין כי לאותו הזמן ראוין ליגאל אלא אם כן גרמו עונות מרובים ואם רבו אותם עונות לעכב המשיח שראוי' הדור ההוא ליענש שירבו הגזירות עליהן ויוציאו הקרקעות מתחת ידן כנ"ל.

האי ספרא דוקנא כתביה כו':    פירוש דאף על גב דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דיינין ליה ליפוי של מלוה ויטרוף מזמנו דכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה הני מילי לשון מסופק אבל הכא שכל הסופרין למלכות יון הם מונין ושטר מאוחר לא שכיח: ואפשר להעמיד במנינו על נכון לא אמרינן שטר מאוחר הזא ומיהו לרב אחא בר יעקב שהיה סובר כי גם ליציא' מצרים אנו רגילין למנות אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומאוחר הוא ואין מלין לומר שזה הסופר מנה שלא כדרך שאר הסופרין.


דף י עמוד אעריכה

דילמא ליציאת מצרים מנינן ושבקי לאלפא קמא:    פי' כי מיציאת מצרים ועד חרבן בית שני אלף ש"פ שנים כדאית' בסוגיין נמצא יציאת מצרים מוסיף על מנין הסופר אלף אחד וכדפר"שי ז"ל ואגב אורחין שמעינן מיהא שאם רצה הסופ' שלא לכתוב במנין השטרות אלא הפרט בלבד או לחסר מקצת הכללים שהשטר כשר וכן אנו רגילין לפעמים בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד פר"שי ז"ל אין רגילין למנות יפה כיון והיינו דאין מנינן לבריאת עולם וכדטעמא במסכת ר"ה בס"ד.

ש"מ למלכי יונים מנינם:    הא ודאי לא נפיק מיהא אלא דלאומות העולם מנינן אלא דכיון דלא אשכחן חושבנא אחרינא דאתי כי האי חושבנא דשטרא דא אלא מלכות יון דהוי כעין חושבנא דיציאת מצרים לית לן למיתלי אלא למלכות יון והוי כאילו שמעינן מהכא דלמלכות מנינן ויש כיוצא בזה בתלמוד בההיא דאמרינן בגטין גבי מעדיותו של רבי יוחנן בין גודגודא נלמוד ודוק כנ"ל וכן נראה מפי' רש"י ז"ל מכלל דרבי מאיר סובר ל"ש ולהכי אמרינן מכלל דאי מרבי מאיר גופי' ליכא למידק הכי דדילמא לישנא קלילה נקט ודילמא טעמא דיום המיתה אסור היינו לפי שעושין בו לעולם שריפה ואיד' מן הסתם הילכך מדרבנן הוא דשמעת ליה:

גירסת ר"שי ז"ל אלמא שריפה לר"מ לאו חזקה היא ולרבנן חזקה היא ופי' הוא ז"ל מדלא תלי ר"מ טעמא דידיה בשריפה מכלל דלאו הוא חוק לגוים לשם ע"ז ורבנן דתלו טעמייהו בה סברי חוק הוא להם ע"כ. פי' לפירושו דכיון דלר"מ זימנין דעבדי שריפה וזימנין דלא עבדי שריפ' מכלל דס"ל דהוי חוקה והאי דלא עבדי ליה שריפה היינו לפי שאינן ראוי' למלוכה דהא ודאי מסתמא לא עבדי איד אלא למיתת מלך ראוי או מקובל וכיון דכן על כרחין ס"ל דשריפה לאו חוקה היא למלכים ואיד בלחוד הוי חוק ורבנן סברי דשריפה נמי חוקה וכל דלא עבדי ליה שריפ' איד נמי לא עבדי לה דלאו מלך מקובל הוא עליהם והיא חוקה היא תקשי אליבא דרבנן הא דתניא שורפין על המלכים ומסתמא ההיא בריתא הלכה היא ורבנן היא ופרקינן דכ"ע שריפה לאו חוקה היא ואפילו לרבנן אלא בחשיבותא היא כלומר ואיד ושריפה דעבדי רבנן לאו משום חוק הוא אלא לפי מה שהמלך ההוא היה חשוב ומרוצה להם דפעמים יהא המלך מקובל עליהם ומזרע המלוכה ולא עבדי ליה לא איד ולא שריפה משום דלא חשיב להו.

וקשה לגירסא זו קצת דכיון דכול' קושיין ופרוקנן על רבנן הוא למה לן למידק מעיקרא מידי כדר"מ ובכל הספרים שלנו גורסין אלמא שריפה חוקה היא ויש לפרש כי מלשונם של חכמים נראה שאף לרבי מאיר היו נוהגין גוים לעשו' שריפה למלכי' כשהם מקובלין אלא דבהא פליגי דר"מ סבר אע"ג דלא עבדי ליה שריפה משום דלא הוי מלך מקובל איד מיהת עבדי כיון שמלך עליהם מכל מקום ורבנן סברי דאף איד לא עבדי אלא למלך מקובל ואם כן קשיא בין לר"מ בין לרבנן אנן היכי שרפינן. ומהדרינן דלעולם דכ"ע לאו חוקה היא כלל וזמנין דהוי מלך מקובל ולא עבדי שריפה דלא מצד שהוא מקובל עבד לה אלא למי שהיה חשוב ואהוב להם ורוצין לעשות לו כבוד ובאיד הוא דפליגי דרבי מאיר סבר דעבדי ליה לכל מלך ורבנן סברי דלא עבדי ליה אלא למלך חשוב להם וזו שיטת ר"ת ז"ל ומיהו אכתי איכא למידק השמעתין דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא כיון דכתיב' באורית' לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן ובתוס' תירצו דסוגיי' פליגן אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא ויש עוד לומר דהתם המסקנא דהכא קיימי וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהוא חק האומה ואינו חק דרך לע"ז דומיא דהריגה אסיף אבל הכא קס"ד דלרבנן חק הוא לע"ז וכל כי האי גוונא הא ודאי אסור אע"ג דכתיבה באוריתא ואסיקנא דכ"ע לאו חוקה דע"ז היא אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכותא בלחוד וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן ונראה שלזה כתב רש"י ז"ל בפירושיו חק הוא לגוים לשם ע"ז ולא משום דסובר מרן ז"ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע"ז בשום מקום שהרי אי אפשר לומרכן אלא ודאי כדאמרן כנ"ל.


דף יא עמוד בעריכה

עקור שיש בה טריפה אסור:    פרש"י ז"ל דאע"ג דאין סופן ליהנות ממנה אסור לגרום טריפות לבהמה בידים ע"כ ואפשר דטעמא משום דהוי צער בעלי חיים טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה והכי אמרינן לקמן גבי ההולכין ליריד של גוים דקתני בהמה תעקר ודוק ותשכח:

וי"ל עוד דטעמא דעקור שיש בו טריפה שהוא אסור היינו משום בל תשחית דאע"ג דבשריפת כלי תשמישו ליכא משום בל תשחית כיון דמשום כבודו הוא שאני הכא שאין זה תשמיש חשוב כל כך אלא בתשמיש דתשמיש ולפיכך דיינו למנעה מאותו תשמיש ומכל מלאכה ולא לאוסרה בהנאה ובאכילה מה שאין כן בכלי תשמישו וסוס שרוכב עליו דמנעינן להו מכל הנאה.

שקבועין הן לעולם דכולה שתא פלחי לה:    פר"שי ז"ל שכל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד ומקריבין להו זבחים ואסורין במשא ומתן לעולם ע"כ. והקשו רבותי הא דאמר שמואל בתר הכי בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע דאכלהו קאי ולא המתני' בלחוד מדנטר לה עד הכא וכיון שכל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד מה הרויחו בני הגולה באלה וי"ל דהא דאמרינן שעושין איד כל ימות השנה לאו איד ממש הוא דהא לא אפשר ולא מסתבר דמלאכתן אימתי נעשית אלא לומר שרגילין היחידים מהם לעשות לה זבחים תמיד ואפי' הכי אשמועינן שמואל דאינו אסור אלא ביום אידם הקבוע לכל שהכל עושים איד ומודים לא או משום איבה או משום דלא אפשר לן שפרנסתינו מהם וכדפרש"י ז"ל.


מתני' עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר כו' מהו לילך לשם כו':    פי' לפקח בעסקיו

בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום:    פרש"י ז"ל שאין הדרך הזה יוצא עד לשם לשום מקום אחר ולא מאותה העיר ואילך אסור פרש"י ז"ל משום חשדה דחשדי ליה דאזיל למיפלח לע"ז וטעם נכון הוא דהא בגמ' אמרינן דחיישינן לחשדה ואפי' במקום סכנה כגון דצחי מיא דאי לא שתי מאית והא בכלל אבזרי ע"ז שיהרג ואל יעבור ולפי זה אסור ליכנס לבית ע"ז במקום שאין רגילים הגויים ליכנס לשם אלא לצורך ע"ז בלבד. אבל אם יש שם חצר לדון או שדרכן ליכנס שם לעשות צרכיהם או לעבור שם דרך קפנדריא מותר ואפי' במקום הפסד ממון בלבד דהוה ליה כהא דתנן שאם אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר וכל כיוצא בבזה מותר לעשותם קפנדריא דקלון הוא וכן אמרו בירושלמי מהו למעבד קומי צלמניא אביריא א"ל עבור קומי וסמי עילוי.

ויש שפירש במשנתינו שאפי' אין כאן מקום חשד אסור לפי שעושה שם אסיפה ורוב עם שהוא כבוד לע"ז כשמתאספין עם רב ליריד שלה וכן אמרו בירושלמי אמר רבי אבהו אסור לעשות חבלה ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב תו גרסינן בירושלמי אכסנאי אסור בן עיר מותר שיירא לעולם מותרת שכן דרך שיירא לילך בכל ע"כ.

גמרא עטלוזה של עזה מהו אמר ליה הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות בתיבה א' ולא חשו להם חכמים פי לא חשו כולם ואפילו לאסור להם לכתחילה שלא לעשות כן מכאן ולהבא והיינו דנקט לא חשו ולא קאמר ולא אסרו להם חכמים והיינו דאמרינן שכשם שלא חשו שם אעפ"י שקרובות הקרנות מאד ואפילו לכתחי' כך אין לנו לחוש בכאן אעפ"י שקרובו' מאד בני חוצה לה לבני תוכה לה.


דף יב עמוד אעריכה

מאי לא חשו:    פי' הא ודאי שפיר ידעינן דהתם לא חשו להם חכמים לשום דבר ולא לתערובת נבלה ולא לבשולי גוים ולא לצנורא וכדמוכח לישנא אלא ה"פ דלאו זה חשש מאלו הוא דמדמינן לה דשייך לומר הכא.

אמר אביי כו':    פר"שי ז"ל דאפי' לנבלה דאיסורא דאוריתא לא חשו דילמא מהדר ישראל אפיה ושדי גוי נבלה בקרבתו של ישראל הכא נמי לא חשו לדמי ע"ז ביד גוי שהוא אסור תורה לחוש שמא יש בידן של חוצה לה מעות ע"ז שנתערבו בהם מבני תורה ושקיל ישראל מינייהו. ואתא רבא ואמר דכולי האי לא ילפינן מהתם דשאני התם דלית ליה לגוי הנאה דליתן נבלה בקדרתו של ישראל ועוד דמירתת מיניה מה שאין כן בזו כי כשנתנו בני תורה מעות ע"ז שלהם לבני חוצה לה לטובת חבירו נתכוון ואיכא למיחש ולא חשו חכמים דאמרינן הכא אינו אלא לומר שלא חשו להם משום בשולי גוים דאיסורא דרבנן ודכוותא הכא לא חשו לאסור לשאת ולתת עמהם ביום אידם היכא דידעינן ודאי שהמעות לא היו מבני תורה כן פ' ר"שי ז"ל לפי לשונו. וקשה היאך היה סובר אביי לדמויי דשפיר קאמר רבא דהתם ליכא למיחש לנבלה שלא נחשד גוי לעשות שום דבר להעביר וכדאית' לקמן במכלתין גבי מוריס של גוים ועו' כבר אמ' שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפי' יוצא ונכנס ואפילו גבי שחיטת כותי אמרו כן בשמעתא קמייתא דחולין ואף על פי שהבהמה בידו והוא שוחט בה וכל שכן הכא שישראל שם דמירתת גוי לכך י"ל דאביי היה סובר שהיה לנו לחוש שם שמא מתוך שהקרנות קרובות יטעה גוי ויתן נבילה בקדרתו של ישראל דסבור שנותן בקדרה שלו ואפילו הכי לא חשו להם חכמים הכא נמי לא חשו לדמי ע"ז ביד גוי ורבא נאדי מהאי סברא משום דסבירא ליה דהתם לא שכיח דטעי גוי בין קדרה שלו לקדרה של ישראל מה שאין כן בזו דשכיח דשקלי וטרו בני תורה עם בני חוצה לה או אפשר דס"ל שלזו לא הוצרכנו ללמוד כלום דדמי ע"ז ביד גוי מותרין הם.

רבה בר עולא כו':    פר"שי ז"ל דרבה בר עולא לית ליה אוקמתא דרבא משום דלא דמו דהתם ליכא למיחש לבשולי גוים דהא מכי יהיב ישראל קדרתו על גבי האור אע"ג דחתי גוי בתר הכי בגחלים עד דגמר בשוליה מותר מה שאין כן ביום אידם דאיכא איסורא דרבנן. ואיכא למידק היכי טעי רבא בהא דהא מילתא פסיקתא היא לקמן דאם הניח ישראל קדרתו על גבי האור שיבא הגוי ומגיס בו או חותה בגחלים לכך פר"י ז"ל דרבא היה אומר כי היה לנו לחוש שמא יסלק הגוי קדרתו של ישראל מעל גבי האור להניחה בקרקע קודם גמר בשוליה כדי לתקנה או שלא תתקלקל באור ואח"כ יחזירנה למקומה דהשתא איכא משום בשולי גוים ואפי הכי לא חשו הכא נמי לא חשו ליום אידם ורבה בר עולא סבר דלא דמו דהתם מילתא דלא שכיח היא שיסלקנה מעל האור ויחזרנה מה שאין כן בזו שקרוב הדבר לטעות שיהא סבור לשאת ולתת עם בני חוצה לה וישא ויתן עם בני תורה ומאי לא חשו חכמים משום לפני אידיהם דהוי ספק ספקא דמי יימר שהוא נושא ונותן עם בני תורה ואפי' הוא נושא ונותן עמהם דילמא לו אזיל ומודה ודמיא לחשש צנורא דהוי ספק ספקא דדילמא לא נפיל צנורא בקדרה של ישראל וכי נפיל נמי מתבטל שם במיעוטא וליכא איסורא זו היא הצעה של שמועה זו על נכון.

והא אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו':    לאו משום דהלכתא כותיה פרכינן מינה אלא דבעינן למידע אי פליגא עליה דרב ודכוותא בתלמודא ובירושלמי אמרו כולהו תנויי פליגי עליה דרב ולית לון קיום אבל מעיין כו' וא"ת וליתני מעיין וכל שכן אידך ז"ל דמשום יתורא הוא דמשמע לן דמיירי במקום סכנה.



דף יב עמוד בעריכה

מתני' עיר ש"ש בה ע"ז:    פי' שעובדין אותה באותו היום כדפרש"י ז"ל והיו בה חנויו' מעוטרות ושאינו מעוטרות נותנין מכס לע"ז הקונה מהן זה היה מעשה בגית שאן ואמרו המעוטרות אסורות דמהני לע"ז ושאינן מעוטרות מותרות פי' וסיפא פשיטא דמותרות אלא דאיידי דקתני מעוטרות אסורות תנא נמי דשאינן מעוטרות מותרות אי נמי אשמועינן דלא גזרינן הני אטו הני אי נמי שלא הותרו שאינן מעוטרות אלא כשיש שם מעוטרות ואי לא אף שאינן מעוטרות אסורות דכיון דיריד ע"ז הוא מסתמא יהבי מיכסא והכי משמע בברייתא בגמרא דאין הולכין ליריד של גוים וכי תימא נהי דלא יהיב מיכסא בשאינן מעוטרות אמאי מותרות כיון דיום אידם הוא ואית בה ע"ז מי גרע מיום אידם של גוים שאסור לשאת ולתת עמהם ואיכא למי כיון שאותן חנויות שאינן מעוטרות אתו הכא מעלמא ולא עבדי איד בהדיהו ובגמ' מפרש בזה טעם אחר.

גמרא אמר ריש לקיש לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס:    פי' דהוי נוי ע"ז או משמשין שלה ואסורין בהנאה וקא מתהני מריחא פי' ואע"ג דריחא לאו מילתא היא אפי' באיסורי הנאה ואפי' ביין נסך כדאמרינן לקמן גבי בת תיהא הני מילי במידי דלא עביד לריחא אבל בהני דלריחא עבידי ניחא דידהו כאכילה דאידך ואסור וכדאמרינן התם בהנאה הנאה לו לאדם בעל כרחו דהיכא דקא מיכוין ואיתהני מינה אסור משום ריחא דקטורת תועבה משום דההיא לריחא עביד וכי תימא והא הכא לא מיכוין לריחא ולא מתהני מינה וקיימא לן התם דאפילו אפשר ולא קא מיכוין שרי איכא למימר דהתם היא דרך העברה ושרינן ליה אפי' לכתחילה אבל הכא דנסיב ויתיב התם חיישינן מתוך עברתו שם דמיכוין ומתהני ולכך לא שרינן ליה לכתחילה מכל מקום הדס של ערלה מותר להריח שאין ערלה נוהגת בו אבל אתרוג של ערל אסור דהא נמי לריחא עביד וקא מתהני מפירא.

אבל בפירות מותרות:    פי' כיון דלא מתהני מינייהו אף על גב דמהני לע"ז דיהיב ליה מיכסא מותר מאי טעמא דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם נהנה הוא דאסור מהנה מותר מסתברא לפרושי לאו למימרא דס"ל לר"ל דכל מהני לע"ז יהא מותר דהא ודאי אפילו רוצה בקיומו אסור ואלמא אמרינן בפרק השוכר והא שויק רוחא לע"ז דאלמא מילתא דפשיטא היא דמהני אסור אלא הכי קאמר דמהני כי האי גוונא דהוי מילתא דלא מינכר ומבזה בו לע"ז שמודה בו עצמו שלא יניח עבוד' שלו במתני' דבסמוך שרי דכי אמרינן דסרך עבודה זרה אסור היינו במתהנה ממנה כדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אפי' מידי דלא הוי הנאה ממש אבל במתני' לא חיישינן לאיסתרו בי וכל כי האי גוונא דהוי גריעותא לע"ז שרי ורבי יוחנן סבר דק"ו הוו דבנהנה אמרה תורה כל מאומה אע"ג דממעט לע"ז כל שכן במהנה שרוצה בקיומה שאסור בכל ענין ואפי' בכי האי גוונא ד"ת והלכתא כרבי יוחנן מתיבי רבי נתן אמר יום שע"ז מנחת את המכס מכריזין ואומרין כל מי שיטול עטרה ויניח בראשו ובראש כו' פי' לסי' ע"ז יניחו לו את המכס יהודי הנמצא שם כיצד יעשה יניח נמצא מהכא פרש"י נמצא נהנה מן הריח והקשו בתוס' הניחא במעוטרות בורד והדס אבל מעוטרות בפירות מאי איכא למימר לכך פירשו נמצא נהנה בשביל ע"ז כי מפני כך מניחין לו את המכס ומכאן שהעובד בבית המכס אסור שיאמר שהוא גוי מפני שיפטר מן המכס דהא מתהני מע"ז והא דאמרינן בנדרים שרי ליה לצורבא דרבנן למימר עבדא דנורא אנא שביקו לי מיכסא כבר פירש ר"י ז"ל שיהא לבו להקב"ה שנקרא אש אוכלה ומורי רבינו נר"ו בשם החכם הגדול אחיו רבי פנחס הלוי פי' דעבדא דנורא לאו שהוא עבד לע"ז ששמה נורא אלא אנשים ידועין הן פטורים מן המכס מפני שקרובין לע"ז כגון הטיפלי בזמן הזה ועבדיהן ואנשיהן גם כן מאיזה אומה שיהיו פטורין גם כן מן המכס וקאמר דצורבא מרבנן שרי ליה למימר דאף על פי שהוא יאוד אין לו לתת מכס מפני שהוא עבד של אותן אנשים דהשתא לא מיפטר בע"ז ואילו איניש בעלמא לא שרי ליה דילמא אתי למיסרך אבל לצורבא מרבנן שרי.


דף יג עמוד אעריכה

לא יניח נמצא מהני:    פי' דיהיב מיכסא לע"ז יאודי הנמצא שם כיצד יעשה מכאן אמרו הנוש' ונותן ביריד של גוים פי' כיוצא בזה דלא סגיא אלא באיסורא בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח פי' מפני שרבנן אסרוהו בהנאה לו ולכל העולם קתני מיהת לא יניח נמצא מהני אלמא מהני כי האי גוונא אסור וקשה לר"ל אמר רב ששת בריה דרב אידי קסבר ר"ל פליגי רבנן עליה דרבי נתן ואנא דאמרי כרבי נתן ורבי יוחנן סבר לא פליגי פי' כאילו הוו פליגי לא שביק רבנן ואמר כרבי נתן ולהכי פרכינן ולא פליגי והתנן הולכין ליריד של גוים כו' ופרקינן דההיא דגזבין מבעל הבית דלא יהיב מיכסא וה"ה נמי דמצי לאוקומה ביריד דלא יהיבי ביה מיכסא אלא דלא ניחא ליה לדחוקי נפשיה דסתם יריד למיכסא דע"ז עבידי ליה ולהכי שני ליה כדאמרן ומיהו ק' להו לרבנן טובא אפילו כי לא יהיב לה מיכסא ולא מהנה ולא נהנה אמאי מותר דהא סתם יריד איד עבדי ביה לע"ז והוה ליה כיום אידם של גוים והיכי שר"י בהא מתני' בהדיא לילך וליקח מהם כל הני מילי ורש"י ז"ל כתב שלא אסרו ביום אידם אלא למכור להם שהלוקח שמח ואזיל ומודה אבל לקנות מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב ולא אסרו בבריתא בריש מכילתין אלא לקנות מהן דבר שאינו מתקיים ואין טעם זה נכון דודאי גם המוכר סחורתו שמח ברוב בין שהוא תגר בין שהוא בעל הבית מפני שמרויח על הרוב כשמזדמנים לו מעות לקנות שאר דברים לסחורות אז צרכיו ויותר נכון טעם ר"ת דכיון שנותן חליפיו אין טעם דאזיל ומודה לא במוכר ולא בלוקח ומיהו לדעת הר"אבד ושאר המפרשים שאסרו לקנות מהם כל דבר קשה משנתינו וסוגיין ובשלמא בלוקח מתגר הוה אפשר לומר שהוא תגר ממקו' אחר שאינו מודה לע"ז זו אבל ליקח מבעל הבית מאי איכא למימר והמחוור בזה דקושיין מיפרקא מלישנא דמתני' גופא דלא קתני מילתא פסיקתא הולכין ליריד ונושאין ונותנין עמהם או לוקחין מהם כל דבר אלא בהדיא קתני התירה בפרט ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים פי' שאלו דברים שאדם צריך להם לעצמו ושלא לסחורה וביריד דזילי ביה תבעי מוצאם בדמים קלים ואם אינו לוקחן עתה ביריד לא יזדמנו לו אחרי כן אלא בדמים יקרים והוה ליה דבר האבד ולכך התירו חכמים כדי שלא יפסיד ישראל זה ומשום דמפסיד נמי גוי בהא וכדאמרינן לקמן אלא למעוטינהו הכא נמי למעוטינהו אלמא היינו טעמא דשרינן הכא משו' מעוטינ' דממעטינן להו ומרוחינן לישראל וראיה לפי' זה דאמרינן במועד קטן רבינא הוה מסיק זוזי בבני הקרא דסנו אתא א"ל מהו למיזל האידנא דחולא דמועדא א"ל כיון דאידנא דמשכחת להו ובעלמא לא משכחת להו כדבר האבד דמי ותניא גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין ליריד מפני שהוא כמוציא מידן דאלמא דטעמא דמתני' מפני שהוא כדבר האב' וכיון שכן למדנו שלא התירו אלא בדברים הצריכין לו לעצמו כעין דברים אלו ששנינו דהשתא הוי דבר האבד וזה נכון וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל מ"ר.

ולשיטת ר"ת ז"ל שכתב שמותר לקנות מהם ביום אידם כל דבר שמתקיים ואילו בכאן לא התירו אלא דברים אלו למעוטינהו י"ל דטעמא משום דלוקח ומוכר ביריד של גוים יהיב חשיבותא לע"ז שהוא אסור וכדכתיבנא לעיל והיכא דשקיל מיניה מכסא דאסיר אומר רבינו נר"ו דוקא בדהוי ההוא מכסא לעשות נויין לע"ז עצמה או תקרובת אבל אי לא הוי אלא למשמשיה וכומריה שרי ומשום דאזלי ומודו ליכא דהא כומרין עצמן לא שקלי ליה מיד ישראל גופיה ובלפני דלפני הוא דלא מפקדינן עליה וכותב ומעלה בערכאות שלהם פי' ואף על גב דעביד להו חשיבותא ואיכא משום ואויבינו פלילים התירו בכאן משום שהוא כמציל מידן.

אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה וק' להו לרבנן למה לן כולי האי דהא אמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכי תימא דהתם בדיעבד דוקא הא ליתא דודאי בזמן הזה אפילו לכתחילה נמי דאמרינן בערכין ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי ואמרו ליה זיל שקול ד' זוזי ואחלינהו עלייהו ושדינהו בנהרא ותשתרו לך מדשמואל וההיא בין במטל' בין במקרקעי איתמרא דניכסי כל מידי משמע ואפילו מטלטלי בהמה עבדים דכולהו איקרי נכסי ואחרים תירצו בתוס' דהתם היינו משום דאחרמינהו לכולהו נכסי עבוד ליה תקנת דלא ימות ברעב וכיון דנחית לפדיון פרקינהו לכולהו שלא לחלוק בדבר כיון דכולהו בחד חרם איתסרו ומחוורתא דמילתא דההיא דשמואל תקנתא היא והאי מתניתין דינא קתני תקנתא לא קתני וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל.


דף יג עמוד בעריכה

אמר אביי שאני הכא דאיכא בזיון קדשים ולישחטיה מישחט:    פר"שי ז"ל דמשמע לן דמתני' בקדשי בדק הבית וקסבר סתם חרמים לבדק הבית ובקדשי בדק הבית לית בהו משום שחוטי חוץ דבעינן ראוי אל פתח אוהל מועד וליכא ויפה כיון אלא דקשה היכי פרשה רבא משום דנראה מטיל מום בקדשים דהא אין איסור הטלת מום אלא בקדשי מזבח ובדידהו כתיב וכל מום לא יהיה בו ולא מסתבר לפום סוגיין דאביי מוקים לה בקדשי בדק הבית ורבא מוקי לה בקדשי מזבח מדלא מפרשי לה. והנכון דכולהו מוקמי לה בקדשי בדק הבית אלא שהם תמימים וקיימא לן המתפיס תמימים לבדק הבית הרי אלו יקרבו מדרבנן מיהת כדפרישנא בדוכתי אחריני. ואשמועינן רבא דאפי' בהני שקדושתן קדושת בדק הבית יש בזמן בית המקדש איסור מטיל מום מדרבנן ובזמן הזה נראה כמטיל מום בקדשים ואביי לא סבירא ליה הכי וקרוב לזה פי' רבינו הר"מבן ז"ל ובתוס' תירצו בענין אחר דבזמן הזה אפי' קדשי מזבח לית בהו משום שחוטי חוץ כיון דלא חזו להקרבה ואם הקריבם פסולין ומשום הכי אמרינן ונישחטיה מישחט ואפי בקדשי מזבח ואפי' בקדשי בדק הבית איכא משום מטיל מום מדרבנן מיהת ואתיא מתני' בכלהו קדשים בין לאביי בין לרבא.

מתני' ואלו דברים אסורין למכור לגוים אצטרובלין ובנות שוח:    פי' אלו דברים אסורין למכור לגוים משום דעבדי מיניהו תקרובת לע"ז ואסורין למכור לעולם קתני ואפי' שלא ביום אידם דאילו ביום אידם מ"ש הני אפי' כל מידי דחזי לתקרובת נמי וטעמא דאסורין לעולם חדא מתרי אנפי או משום דלא הוו שכיחי להו וזבני להו כל היכא דמשכחי ואפי' מתחלת השנה לצורך יום אידם וכולה שתא חשיב כשלשה ימים לפני אידיהן לדברי' אחרים ואי מהאי אנפא הוא אפשר דבדיעבד אם נשא ונתן מותר כר"ל דקיימא לן כוותיה דלפני אידיהן או משום דהני כל יום ויום הוו מקרבי להו בההוא זמנא דומיא דלבונה בזמן הזה שמקטירין בה בכל יום ולפיכך כל יום ויום חשוב כיום אידם ולפום האי טעמא אם נשא ונתן אסור דביום אידם כ"ע לא פליגי דאסור ואפשר דאפי' לפי' קמא נמי אסור בדיעבד דהני סתמן כפירושן לע"ז נינהו ולפני אידיהן כיום אידן דעלמא וכן נראה ומיהו אין איסור כל הדברים האלו אלא בזמן ההוא שהיו רגילין בהם אבל בזמן הזה אינו אסור אלא לבונה שרגילין בה והא ודאי אסירא לזבוני להו השתא ואפי אינה זכה דהא חזינן דלא קא עבדי בין לבונה זכה לשאינה זכה ומיהו אין איסורו אלא למכור לכומר דסתמיה מזבין ליה לע"ז וסתמו כפי' ואסור לעולם דבכל יום ויום מקרבי ליה ובהא לא חיישי' לטעמא דאיבה ולא לאידך טעמי דכתיבנא לעיל להתירה דההוא בשאר משא ומתן דחששה משום דאזיל ומודה אבל למכור מידי דחזי לתקרובת וסתמא להקרבה בעו ליה ומיהו לגוי דלאו כומר שרי לזבוני סתם דההוא לא בעי לה מסתמא להקרבה ואין דרך להקריב דברים אלו אלא כומרים וכי יהיב ליה גוי זה לכומר לפני דלפני הוא ולית לן בה וזה נכון.


דף יד עמוד אעריכה

גמרא תורניתא:    פר"שי ז"ל מן ארז כתרגום אלונין מבשן והא דתנן כל שיש לו עיקר המתקיים בימות החמה ובימות הגשמים וחוזר ומחליף ותורניתא אין לו עיקר זה והקשו עליו דאם כן אין שביעית נוהגת בחטים ושעורין וכל מיני דגן וזה אי אפשר לכך פירש ר"ת ז"ל דתורניתא היא בוכריתא האמורה במסכת שבת והיא מין אהל שהוא כמין אדמה ואין לו עיקר יונק מן הארץ ולפיכך אין לו שביעית ואין פי' זה נכון דמאי שנא דהכא קרי לה תורניתא והתם קרי לה בוכריתא אלא ודאי מין ארז הוא כמו שפי' ר"שי ז"ל שכן פי' בכל מקום ואולי הוא אותו שעושין ממנו תורן לספינות והא דתנן כל שיש לו עיקר כו' כבר פי' במסכת שבת שלא נאמרה המשנה זו בלשונה שלא מצינו אותה כלשון הזה בכל המשניו' ובנוסחי עתיקי בכולהו גרסינן הכא ובכל דוכתא ומייתי לה דתנן ומשנה זו היא אותה ששנינו בסדר זרעים במס' שביעית זה הכלל אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם כו' ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו שביעית ולדמיו ביעור ואיזה זה עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה ע"כ וזהו שיש לו עיק' המוזכר כאן ועוד שנינו שם ועוד כלל אחר אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה או ממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית ואין לו ולדמיו בעור ע"כ וזהו כל שאין לו עיקר שאמרו כאן וכל שיש לו עיקר היינו שלוקטין עליו ומניחין שרשיו וכל שאין לו עיקר היינו שלוקטין עיקרו ושרשיו ואין לו שביעית גמורה לומר שאין לו דין ביעור לפי שאין ביעור אלא בדברים ששולט בהן שן חיה עד זמן ביעור וכדדרשינן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ותורניתא עיקרו היא הנאכל לאדם או לבהמה ולכך הקשו מי אית ליה שביעית כלומר מי איתליה שביעית גמורה ואף לבעור רבינו נר"ו.

תאנא וכולן מוכרין להם חבלה:    פי' דכיון דזבני כולי האי לסחורה בעו להו וכמה חבלה שלשה מינים פי' משקל שלשה מינים וניחוש דילמא אזיל האי גוי ומובין לאחריני פי' להקרבה אמר אביי אלפני עור מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן והא דאמרינן התם גבי בגד שאבד בו כלאים שלא ימכרנו לגוי שמא ימכרנו לישר' ואמרינן נמי כי האי בפסחים בארבא דטבעא בחישתא ולקמן בפרק השוכר גבי ביתא דחטי דנפל עלייהו חביתא דיין נסך התם הוא לגבי ישראל מפני שאנו מזהרים שלא לגרום על ידינו שום תקלת עברה ושלא יצא מתחת ידינו דבר שאפשר שיעבור בו ישראל עבירה אבל משו' לפני עור לא תתן מכשול ממש ליכא אלא כשאנו נותנין אותו למי שיעבור בו עבירה.

ירושלמי כומר אסור רופא מותר תגר מותר תגר חשוד אסור:    וה"פ כומר אסור לעולם ואפי' חבלה רופא מותר לעולם ואפי' מועט תגר מותר חבלה ואם אדוק בע"ז שהוא חשוד בכך אסור אפי' חבלה כדין כומר אמר רבי זירא תרנגול למי תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן פירוש ואפי' לרבנן דכיון דקרי הכי לאו לע"ז בעי ליה ודוקא דלא חזינן ליה דמערים אבל אי אפיקו ליה שחור ולא שקל מערים הוא ואסור.

תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי אסור למכור לו תרנגול לבן:    פי' אפי' בין התרנגולין ואפילו לרבי יאודה ולהכי אקשינן ליה תנן רבי יאודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולין היכי דמי אילמא דקא תרנגול לבן למי בין התרנגולין מאי הוי פירוש דהא אמרת דאסיר ואפילו לרבי יאודה וסברא נמי היא ולהכי פשיטא ליה לתלמודא ומקשה מינה להדיא אלא דקאמר תרנגול למי וא"ה לרבי יאודה בין התרנגולין אין בפני עצמה לא מכלל דת"ק אפילו בין התרנגולין אסר פירוש אלומי מאלים דומיא דלא מבעיא או מימריה דרבי זירא דאמר מותר לו למכור תרנגול לבן בעי למימר אפילו שלא בין התרנגולין דהשתא קשיא אפי' לרבי יאודה וכל שכן לרבנן אלא אפילו בעי למימר בין התרנגולין נהי דלא קשיא לרבי יאודה לרבנן מיהת קשיא ורבי זירא אפילו לרבנן קאמר. אמר רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן כגון דאמר זה וזה פר"שי ז"ל לעולם מימרא דרבי יאודה באומר תרנגול לבן למי ולאו דוקא בעי תרנגול לבן לחודיה דהתם ודאי אפי' רבי יאודה מודה דאסור לעולם אלא הכא מיירי דקא בעי תרנגול לבן ושחור למי וקאמר רבי יאודה דמותר למוכרם לו שניהם יחד דכיון דקפיד נמי השחור לאו לע"ז קא בעי להו ורבנן אמרו דאפי' בהא אסור כיון דבעי כלל תרנגול לבן הא באומר תרנגול למי כולי עלמא מודו דמותר למכור לו תרנגול לבן זו שיטת ש"י ז"ל ולא נהירא כלל דהא ודאי כל היכא דבעי תרנגול לבן לעבודה זרה בעי לה ואף על גב דקפיד נמי השחור דילמא איערומי קא מערים אי נמי דלבן בעי לע"ז ושחור לאכילה ותו דלא אתי שפיר לישנא דזה וזה דהוה ליה למימר הכא במאי עסקינן דקא בעי תרנגול לבן ושחור למי והנכון כדקא פריש רבנא מאיר הלוי ז"ל הכא במאי עסקינן דקאמר זה וזה כלומר שהיה עובר הגוי בדרך לפי תומו וראה ישראל מוכר תרנגולין לבנים ושחורים ואמר לו מכור לי זה וזה הלבן והשחור דקא סבר רבי יאודה דכיון דאיכא תרתי למעליותא חדא שלא היה שואל כלום אלא שוקרה מקרהו לקנות ממנו ואידך דבעי שחור ודאי לא חיישינן דבעי לע"ז ורבנן סברי דמכל מקו' כיון שהיו ב' שחורי' לקנות ובחר באחד הלבן חיישינן לע"ז והא דזבין שחור איערומי מערים הא כל היכא שלא היו לפני הישראל אלא שחור ולבן בלבד ואמר מכור אותם לי אפי' רבנן מודו דשרי דכיון דהוי אקראי אבל הכא כשהיו שם שחורים שנים או יותר כדאמרן והוא בחר באלה והיינו לישנא דזה וזה כמ"ש דמשמע זה וזה לתוך אלו וכן אם לא לקח אלא לבן לבדו אפי' היה דרך מקרה ולא היה הישראל מוכר אלא הוא אסור דהיינו דאייתו לסייעתא והתניא פי' בניחותא אמר רבי יאודה אימתי בזמן שאמ' תרנגול לבן כלומר שלקח תרנגול אחד לבן לבדו שמצא שהיה הישראל זה מוכר אבל אמר זה וזה מותרין.

ואפילו אמר תרנגול לבן גוי שעשה משתה לבנו או שהיה לו חולה בתוך ביתו מותר:    פירוש תשלום ברייתא דרבי יאודה היא ודוקא נקט שעשה משתה ושהיה לו חולה דידעינן הבכי ודאי אבל אדבוריה לא סמכי' דדילמא מערים הוא ואפי' בשהיה לו חולה ודאי דוקא בתרנגול לבן זה פי' שנקרא לו ולאו בדקא בעי ליה דההיא סתמ' אפשר אמרינן אסור לעולם כדקאמר רבי זירא ובתרנגול לבן זה דשרי רבי יאודה ברופא כשהיה לו חולה או שעושה משתה לבנו מסתברא נמי דרבנן מודו ליה דלא אשכחן דפליגי בה.

ואפשר נמי דסיפא דמתני' לאו רבי יאודה תני לה אלא דברי הכל היא ואתיא אפילו לרבנן וכן נראה דעת רבינו מאיר הלוי הנשיא ז"ל וזה הנכון. ומסתברא דהוא הדין דשרי בתרנגול לבן למי בשיש לו חולה בתוך ביתו או שעושה משתה וגבי לבונה זכה אמרו בירושלמי כומר אסור רופא מותר כדאיתא לעיל ורופא נמי שיש לו חולה ואקשינן וכי עשה משתה לבנו מאי הוי כל היכן דאסיר דבעי ליה להקרבה שכן דרך גוי לעשות ביום משתה בנו והתנן גוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד ואותו האיש מיהת אסור אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא בטיווזיג פי' האי לבנו דשריא במתני' לאו משום חופת בנו כדקתני במתניתין אלא שמחת מרעות שעושה לבנו דבההוא משתה לא עביד מיניה איד ואתינן לאקשויי אכתי לרבי זירא ואמרינן תנן ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירו' אסור מאי סתמן ומאי פירושן כו' אלא לאו סתמן דקאמר חטי פי' והא ודאי לא צריכה למימר דמזבנינן כדאמרן אלא דהשתא מיהא איידי דאשמועינן רבותא בפירושן תנא סתמן מותר ואסיק לעולם סתמן דקאמר חטי חוזר אתא פירושן דקאמר לעבודה זרה ופירושן אצטריכא ליה.


דף יד עמוד בעריכה

בעי רב אשי תרנגול לבן קטוע למי מהו למכור לו תרנגול לבן שלם:    מסתברא לי דהא דתנן בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו שאין מקריבין חסר לע"ז דכ"ע היא ואפי' לרבנן ואלו תרנגול לבן קטוע פשיט' ליה לרב אשי דודאי מוכרין להם ואפי' היכא דקא בעי ליה שלם דלא גזרינן לזבוניה ליה קטוע אתו שלם דהא ודאי כיון דזבין קטוע בלחוד לאו לע"ז קא בעי ליה שאין מקריבין חסר לע"ז מדרבי אלעזר דאמר מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח אלא הא הוא דמבעיא ליה לר' אשי היכא דבעי קטוע מי מזבינן ליה שלם דכיון דבעי קטוע לאו לע"ז בעי ליה או דילמא איערומי מערים.

תרנגול לבן למי ויהבי ליה שחור ושקל:    פר"שי דאליבא דר' יאודה מבעיא ליה דאילו לרבנן פשיטא דאסור דהא אסרי תרנגול בין התרנגולין ואינו נכון דאם כן הוה ליה לפרושי לרבי יאודה מהו דהא בעיא קמייתא אף לרבנן היא וגם הר"אבד ז"ל סבר דלרבנן נמי היא אלא שפי' דארישא דבעיין סמכינן דהא נמי באומר תרנגול לבן קטוע למי ויהבי ליה שחור ושקל וגם זה אינו נכון מדלא אמרינן בהדיא תרנגול לבן קטוע והנכון דאפי' לרב' וכפשטא ואף על גב דרבנן אסרי בין התרנגולין התם דשקל שחור בהדי לבן אבל היכא דשקל שחור לחודיה ואזיל ליה דילמא מודו רבנן.

מקום שנהגו למכור בהמה דקה:    פי' דלא חזיא למלאכה לגוים מוכרין ולא חיישינן לרביעה מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין פי' דחיישי' לרביעה ואיכא משום ולפני עור שבני נח מצווין על הרביעה והיא א' משבע מצות שלהם כדאיתא בסנהדרין ובכל מקום פי' אפילו במקום שאנו יודעין בודאי שאין חשודין על הרביעה אין מוכרין להם בהמה גסה פירוש משום חשש מלאכה דשבת כדאיתא בגמרא וכולה מתני' מפרש בגמרא.

גמרא למימרא דאיסורא ליכא:    פי' מדתלי לה במנהג מכלל דסתם גוים אין חשודין על הרביעה אלא במקום שחשודין לנו בכך ולהכי תלי לה במנהגא דהיכ' דנהוג איסורא משום שהם חשודין להם נהוג ואסיר משום לפני עור והיכא דנהוג היתרא פירוש דלא חשידי בכך נהיג ומותר דסתם גוים אינן חשודין על הרביעה. ורמינהי אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שחשודין על הרביעה אלמא סתם גוים בכל מקום חשודין על הרביעה עד שיודע לך שאינן חשודין בכך כגון בזמן הזה דהא סתמא קתני לה ופרקינן אמר רב במקום שהתירו למכור התירו ליחד מקום שאסרו ליחד אסרו למכור פי' דמתני' דאין מעמידין לאו בכל מקום הוא אלא במקום שאסרו למכור מפני שהם חשודין בכך והא דתלי רב היתירה במכירה ותלי איסורא ביחוד משום דאיסורא אשכחן בהדיא ביחוד במתני' דאין מעמידין ואלו היתרא לא קתני תנא ביחוד בהדיא אלא במכירה ונקט ליה למימריה כדאיתא במתניתא דבמקום שהתירו למכור במשנתינו כך התירו יחוד דלא שתי בינייהו ובמקום דאסרו יחוד דאין מעמידין אסרינן גם כן מכירה קא משמ' לן דאפילו העמדה כדאי אסור ולא אמרינן דמרתת גוי ולא נגע בה שמא יהא נתפש כגנב דיצרו תקפו וכדאמרי' התם לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי אי נמי אתא תנא לאשמועינן דאפי' בפונדקאות שיש שם בהמות של גוים אחרים אסור דאינך בהמות של גוים שיש שם כמאן דליתנהו דמו דאינהו בידעי בהו מירתתי ולא רבע אלא של ישראל ואיכא משום ולפני עור.


דף טו עמוד אעריכה

ורבי אלעזר אמר אף במקום שאסרו ליחד התירו למכור:    פי' לעולם מתני' דאין מעמידין בכל מקום היא כפשטא דסתם גוים חשודין על הרביעה עד שיודע לך מיהו אע"ג דמסתמא חשודין ואסרו יחוד לא אסרו מכירה אלא במקום שנהגו בלחוד דכיון דזבנה גוי קניה ומסתמא חזקה היא דכיון דדידיה היא לא רבע לה דגוי חס על בהמתו שלא תעקר וא"ה במקום שנהגו חומרא שלא למכור להם שלא רצו לסמוך על חזקה זו דגוי חס על בהמתו מנהג דתלי בטעמא הוא דלא למיגע באיסו' דאורייתא ויש לחוש למנהגם וכההיא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נוהגין בהם איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם כדמוכח בפסחים פרק מקום שנהגו וכדכתיבנא התם: ואף רב יאודה הדר ביה וסבירא ליה דמכירה מדינא בכל מקום מותרת כרבי אלעזר וכיון דכן הלכתא כרבי אלעזר.

דאמר ליה תא נסייה ניהליה כו':    עד וה"ל מחמר אחר בהמתו פר"שי ז"ל דמיירי בנותן עליה משוי וכן עיקר ואם תאמר ותיפוק ליה דעביד בהמתו מלאכ' בשבת יש מרבותי דמתרצין דהכא במאי עסקינן בחצר ולא נהירא לי כלל חדא דסתם ניסיון אינו בחצר ועוד דאם כן אפי' משום מחמר ליכא דהא מחמר מלאכת שבות ובהמתו היא כדנפקא לן מדכתיב לא תעשה כל מלאכ' אתה ובהמתך וכל היכא דבהמתו לא עבדא מלאכה איהו נמי לא חשיב מחמר והיינו נמי דבן בתירא מתיר בסוס.

אבל יש לתרץ בעיקר קושיין דחדא מינייהו נקטינן ונקטינן איסור גופו דחמיר אי נמי משום דכל מחמר לא סגיא בלא מלאכת בהמתו וכדפרישנא ונקטינן לישנא קלילא ואם תאמר מכל מקום אמאי שרינן לקמן על ידי ספסרא משום דלא ידעה לקליה דתיזיל מחמתיה אכתי ניחוש דמנסי ליה זבינא ועבדה בהמתו מלאכ' בשבת יש לומר דהא ליתא שאין דרך הלקח לנסותה דהא מוכח סוגיין דלא מנסי לה אלא משום דידעה לקליה ועוד דהא מילתא דלא שכיח היא דתתרמי הכי בין השמשות וכל היכא דליכא משום איסור מחמר שבגופו לא חיישי לכך כנ"ל.

ושכירות מי קניא דהתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתיך ואי ס"ד שכירות קניא כי מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל:    פי' הא ודאי לקמן בדוכתא מוכח דהאי איסורא שמכניס לתוכו ע"ז לאו איסורא דאורייתא הוא אלא איסור דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דקרא לא איירי באיסור הכנסה אלא באיסור הנאה לומר שלא יהנה מע"ז והא דאקשינן הכא כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל אומר מורי דה"פ דהאי איסורא דלא תביא תועבה אל ביתך אסמכוה רבנן ואם איתא דשכירות קניא וביתא דגוי הוא לא אתיא אסמכתא שפיר ולא הוה להו נמי למיסר בהא דמאי איכפת ליה לישראל בהא אלא ודאי משום שכירות לא קניא והוי ביתא דישראל הוא דאסרו ופרקינן שאני ע"ז דחמירא לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך שלא יגרו' להכני' ע"ז תוך ביתו כלל ואפי' היכא דאגרא או שעולה דמ"מ שמו עליו וביתך קרינא ביה. מתקיף לה רב יצחק בריה דרב משרשיא ושכירו' מי קניא והתנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיניה תרומה פי' כשמזונותיה על הכהן המשכיר ולהכי מאכילה ישראל כרשיני תרומה שלו דהא אית ליה טובת הנאה לבעלים בתרומה נינהו ליתנה לכל כהן שירצה וכי מאכילה לפרה זו הרי הוא כאילו ניתנה לכהן דניחא ליה לכהן בהא והרי קיים בה מצוות נתינה וליכא משום גזל השבט הא אלו היה מזונותיה על ישראל השוכר לא משתריא ליה להאכילה כרשיני תרומה מפני שנהנה בתרומה עד שלא קיים מצות נתינה ופרע חובו בתרומה של כהן ואיכא משום גזל השבט ושלא כפי שפי' משמו של רש"י ז"ל.

כהן ששכר מישראל אעפ"י שמזונותיה עליו:    כלומר על הכהן השוכר לא יאכילנה כרשיני תרומה פי' משום דלא תיכול פרה דישראל בתרומה ואי ס"ד שכירות קניה אמאי לא יאכילנה כהן השוכ' כרשיני תרומה כיון שמזונותיה עליו דכיון דהגוי קניא ובדידיה היא אבל מרישא לא מצי לאקשויי אי ס"ד שכירות קניא אמאי יאכילנה כרשיני תרומה דהיא לא תקשי כלל לפום מאי דפרישנא דרישא מיירי במזונותיה על הכהן בעל הפרה דהשתא ודאי כיון דדידיה היא ואכתי מזונותיה עליו שפיר דמי דתיכול בתרומה אף על גב דאוגרא להאי ולהכי אקשי ליה מסיפא.

אלא לאו שכירות לא קניא ש"מ:    והא דאמרי' בעלמא שכירות מכירה ליומיה היא מילתא בעלמא קא אמרינן לומר שהיא קנויה לשוכר להשתמש בה כל ימי שכירותו כאילו הוא שלו אבל מכל מקום לא הויא דידיה ולא חייל עליה שעבודא כלל וההיא דישנה לשכירו' מתחי' ועד סוף או אינה לשכירות אלא לבסוף לא שייכא בהא כלל דההיא לענין חיוב השכירות אימתי מתחיי' בו השוכר וקשיא לן על הא מתני' כהן ששכר פרה מישראל כיון שמזונותיה עליו אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה דאף על גב דשכירות לא קניה ופרה דישראל היא מכל מקום תרומה מותרת היא בהנאה לישראל כדתנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכדאיתא בהדיא בפסחים פרק כל שעה הא כבר תרגמה ר"ת דכי אמרינן דתרומה שריא בהנאה הני מילי בהנאה דלא יש בה כלוי קרנא בההיא דמערבין לנזיר ביין אבל הנאה דאית בה כלוי דהוי דומיא דאכילה אסור מדרבנן אבל סיכה אסורה מדאורייתא מריבויא דקרא דסיכה כשתיה והא דתנן שמן של שרפה מדליקין ממנו במבואות האפלים ברשות הרבים התם ברשות כהן ומשום דאיהו נמי מתהני מיניה וכן הא דאמרינן בפסחים אבא שאול גבל של בית ר' היה והיו מחמין לו חמין בחטים של תרומה ההיא משום דהוה בבי' ר' כהנים אוכלין תרומה והיה מותר לו לאבא שאול ליהנות בחטים של תרומה לצרכן הא לאו הכי אסיר ליה בהנאה כיון דאיכא כלוי קרנא.

ספסרא לא מושיל ולא מוגר ועוד דלא ליגלו מומא כן הגירסא בכל הספרים וקשה מאי ועוד ויש לפרש ספסרא לא מושיל ולא מוגר כיון דלמזבן ולזבוני בלחוד הוא דחייש לכחשה דבהמתו ואפי' תימא דלפי שעה דליכא כחשה מושיל ומוגר ועוד משום דלא לגלו מומא חייש אפי' לשאלה דשעה וכן הלכה וליכא למימר דנגזר על ידי ספסרא אתו איניש דעלמא דגזירה לגזירה היא ולא דמי לסיחין ושבורין דגזרינן אטו גדולין ושלמים דהתם כיון דכולי חד מינה הוא כולה חדא גזיר' היא הלכך מות' למכור בזמן הזה ע"י סרסו' אבל שלא ע"י סרסו' אסו' ובשם רבי' יצחק בר אברהם שלא אסרו מכירה אלא בזמן ההוא אבל בזמן הזה שאנו מפוזרים ביניהם ואנו צריכין למכור להם ויהיה לנו הפסד בדבר אם לא נמכור להם מותר וכדאמרינן לקמן גבי כלי זיין אי אפשר הכי נמי דלא מחוור דהא כיון דלא פירשו בגמרא הכי כלל משמע דגזירה מוחלטת היא בכל מקום ותו דהא אפשר על ידי ספסרא הילכך המוכר בהמה גסה שראויה למשוי לגוי שלא על ידי סרסור עובר על דברי חכמים ושרי למקרייה עבריין ומשמתינן ליה ולדברי הכל שאלה ושכירו' דבהמה דישראל הוא ואיכא חשש שביתת בהמתו ממש הא ודאי אסור לעולם אפי' על ידי ספסרא ואפי' בבהמה העומדת לרכיבה כסוס ופרד וכיוצא בזה דאע"ג דרכיבה לא חשיב מלאכה לבהמה מפני שחי נושא את עצמו ולא אסרו בשבת לרכוב על גבי בהמה אלא גזירה שמא יחתוך זמורה לא התירו מטעם זה אלא מכירה כדתנן בן בתירא מתיר בסוס והלכתא כותיה שכיון שאין איסור מכירת גסה אלא משום גזירה דשכירות לא רצו לגזור כך בבהמה העומדת לרכיבה שאין בה איסור מלאכה מן התורה אבל שכירות ושאלה ודאי בכל מקום אסרו בדינן ואפילו בבהמה העומדת לרכיבה דבדידיה נמי איכא משום איסור תחומין שיוציאנה גוי מחוץ לתחום כל שכן שיש לחוש בזמן הזה אפי' לבהמה העומדת לרכיבה שנותנין עליה משוי אחר אפי' בשעת רכיבה דאית בה משום שביתת בהמתו שאפי' תאמר דליכא בשרגא שלה שנותנין עליה משום משוי דכמלבוש שלה היא יש לחוש שנותנים עליו דברים אחרים כל שכן דשרגא ודאי משוי הוא לה ומסתב' דלעולם אסור להשאיל או להשכיר ואפילו מתחילת השבוע ואע"ג דאמרינן התם בפרק קמא דשבת תנו רבנן לא ישכור אדם כליו לגוים בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר ההיא אליבא דב"ה היא משום דלית להו שביתת כלים וקיימא לן כותייהו ובדין הוא שהוא מותר אפילו כל השבוע אלא שאסרו להשכירו מערב שבת לשבת מפני שנראה כמשכיר בו לשבת ואיכא משום שכר כליו וכי מוגר ברביעי או בחמישי הוי שכר שבת על ידי הבלעה ושרי דכי היכי דשכר עצמו שרי בהבלעה דשכיר שבת ושכיר חדש הוא הדין בשכר כליו כדאיתא בבבא מציעא בהדיא אבל בבהמה שאנו מצווין על שביתתה מה לי מערב שבת מה לי מאחד לשבת מיהו מסתברא דכל היכא דמוגר או מושיל בתוך השבוע על מנת להחזירה בתוך השבוע מותר ובלבד שלא יערים והמערים קולר תלוי בצוארו והרב ר' זרחיא ז"ל שהתיר שכירות בהמה ברביעי ובחמישי כההיא דכלים אין דבריו נראין מן הטעם שכתבנו.

אימור לשחיטה זבנה:    פר"שי ומתני' לא אסר אלא בבהמה טמאה בסתם ובטהורה כשלוקחה הגוי בפירוש על דעת לקיימה ואינו נכון דהא סתמא קתני עגלים וסייחין בחדא גוונא ועוד דאפילו בשור של פתם אבעיא לן לקמן ולא איפשיטא ועוד דבעל מנת לשחוט נחלקו רבי מאיר ורבי יאודה ורבי מאיר אסיר וסתם מתנ' ר' מאיר ולדעת הגאונים ז"ל הלכתא כר"מ ויש שפירשו דסתם פרה לשחיטה קיימא וליתא דבכל דוכתא אמרינן פרה החורשת השוכר את הפרה לחרוש בהר ודכוותא טובא והנכון דמתני' בסתם גוי והכא לגוי שדרכו לקנות לחריש' ולשחיט' נמי ומשום דמתנו גזרה דרבנן אמר רב הונא דתלינן דלשחיטה זבנא לקולא כיון דאיכא למתלי והא דלא נקט תלמודא לההוא טבחא משום דהאי גוי לאו טבחא הוה אלא גברא דזבין להכי ולהכי והלכתא כרב הונא וכל שעוש' משתה וכיוצא בו כ"ש שמותר למכור לו.


דף טו עמוד בעריכה

מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת:    תמיה לי מילתא מאי קאמר אדרבא נהי דהתם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית איכא איסורא אחרינא והיינו איסורא דלפני עור והא חמיר שהוא איסור שבגופו טפי מאיסורא דהכא שאינו בגופו ומסתברא לי דה"ק דהתם כיון דליכא אלא לאו דלפני עור אין לאו דלפני עור אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עברה ועשו סתמו כפירושו וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעברה בעי ליה אוקמוה רבנן הדינא והתירוהו אבל הכא שהוא מוזהרמן התור' על שביתת בהמתו כל היכא דאיכא חשש מלאכה חיישינן ואסרו רבנן ולא תלינן לקולא והיינו דאחמור ביה רבנן לאסור מכירה אתו שכירות שתחילת איסורו מן התורה בבהמתו אבל מן הספק הוא שיש לו ליזהר שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפי' על ידי אחרים ואפילו בשנטלוה ממנו למידי דהיתרא כמו שהוא מוזהר על עצמו.

אמר ליה אביי וכל היכא דאדם מצווה מי אסיר והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן בית שמאי אומרים לא ימכור לו:    כלומר לישראל חשוד שדה נירה בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכול להובירה פי' והא הכא דאיתא תרתי איסורא דלפני עור ואיסורא דשדהו שהוא מצווה על שביתתה ואפילו הכי תלו ב"ה לקולא.

מתקיף לה רב אשי:    פי' לאתקפתא דרבה דלעיל וכל היכא דאין אדם מצווה מי שרי כלומר וכי טעמא דשרו ב"ה בפרה משום דאין אדם מצווה וליכא אלא לאו דלפני עור הוא והרי כלים דאין אדם מצווה על שביתתם בשביעית ותנן אלו הן כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית כלומר לישראל חשוד על השביעית המחרישה וכל כליה העגל והמזרק והדקר פי' ואף ע"ג דאיכא קצת למיתלי למימרא דלשתא אחריתי בעו להו לא סגי לן ותלינן לחומרא לומר דאלו לשתא אחריתי בעו להו למה ליה למזבנינהו מהשתא ולעיולי נפשיה בחשדא אלא ודאי לעולם כל היכא דאיכא למיתלי כלומר שקרוב לודאי לתלות לקולא תלינן ואפי' היכא דאדם מצווה וכל היכא דליכא למיתלי כלומר דליכא למיתלי בענין דליהוי ביה אומדנא דמוכח לקולא לא תלינן אע"ג דאינו מצווה שאין הדבר תלוי אלא בדאיכא למיתלי שפיר או ליכא למיתלי ומקשו רבנן ז"ל אהא דתנן אלו הן כלים שאין האומן רשאי למכרן מהא דתנן התם בשביעית ומייתינן לה בגטין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחים ותנור וכי תימא דהתם משו' דרכי שלום הוא דשריא כדאיתא התם הכא נמי אין לך איבה גדולה יותר מן האומן שדרכו למכור כליו ומוכר לכל העול' ואינו מוכר לזה ונישרי נמי משום דרכי שלום הא כבר תרגמה בירושלמי פ"ה דשביעית וכלשון הזה אמרו שם ר' זעירא בעי קומי רבי מונא מתניתא בסתם אבל במפרש לא א"ל וסתמו לאו בפירושו אני אומר נפה למנות בה מעות כברה לכבור בה חול רחים לטחון בה סמנין תנור לטמון בו אונין של פשטין ע"כ.

הרי שביררו בירושלמי זה דטעמא דשרינן התם משום דהנהו כלים אפשר למיתלי בהו דאע"ג דלמלאכה דהשתא בעי להו דעביד בהו מלאכה דהיתרא דהא הוי נמי למלאכה כהיתירה מיהו אצרכינן אכתי לטעמא דמפני דרכי שלום דכיון דשאלה הוא ולא מטיא ליה הנאה מיניה הוה אמינא דלא לישוי נפשיה בספק איסורא בכדי אי לאו טעמא דדרכי שלום אבל בכלי האומן שאסרו דאי למלאכה דהשתא בעי להו אי אפשר אלא לעשות בהם מלאכה דאיסורא דהני כלים לא מעלו אלא לעבודה כיון דליכא למיתלי לא שרינן מפני דרכי שלום.

והא אזיל ומזבין ליה לגוי:    פי' והא לא חשיב לפני דלפני כיון שהחשוד הזה מוזהר שלא למכור לגוים לגוי מזבין לישראל לא מזבין פי' בתמיה ואסיקנא דאסו' למכור לו ולא אמרינן לישראל מזבין ואע"ג דלעיל תלינן לקולא בשחיטה התם משום דכל היכא דבעי ליה לשחיטה הכי עדיף ליה אבל הכא מאי מרוח בין ישראל לגוי דניתלי בהכי כיון דחשוד ומוחזק למכור לגוי וליכא למימר דהכא נמי נתלי לקולא דילמא האי ישראל לנפשיה בעי לה ולא ימכרנה או שמא ימכרנה לישראל דהא כיון דתגר הוא אינו מחזיקה לעצמו ולישראל נמי לא מזבנה דכיון דחשוד הוא למכור לגוי ולא שני ליה בין ישראל לגוי אמאי מזבין לה לישראל טפי מגוי כיון דלית ליה הנאה במילתא דאילו באידך דלעיל דתלינן לקולא משום דאפשר דאית ליה הנאה בשחיטה טפי וכן בכולם.

מאי טעמא אילימא משום דמגנו עלייהו אי הכי חטי ושערי נמי לא נזבין להו דהא יהבינן להו חיותא אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי:    פירוש אי הוה אפשר בלא איבה דלא לזבוני להו חטי ושערי הכי נמי דלא הוה לן לזבוני כי היכי דלא ניתן להו חיותא הילכך בתריסין דאפשר בלא איבה לא מזבינן איכא דאמרי תריסין היינו טעמא דלא משום שפיכות דמים דכי משלים זיניהו קטלי בהו ויש אומרים מוכרין להם כדמשלי' זיניהו ערקי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כיש אומרי'.


דף טז עמוד אעריכה

אמר רב אדא בר אבא אין מוכרין להם עששיות של ברזל:    פי' חתיכות של ברזל שעושין מהן כלי זין ואוקימנא בפרזלא הנרואה לכלי זין וכי תימא וכיון דאנן עששיות מזבינן להו דלא קטלי בהו אלא על ידי מלאכה שעושין מהן כלי זין אמאי אסור דהא כי עבדי בהו כלי זין פנים חדשות באו לכאן והו"ל דלפני דלפני דלא מפקדינן אומר מורי נר"ו דלעולם לא חשיב לפני דלפני אלא היכא דההוא דיהבינן ליה לא עביד ביה איסורא כלל אלא שנותן אותו לאחרים ועושין בו איסור אבל כל היכא דאיהו גופיה עביד איסורא במאי דיהבינן ליה אע"ג ד לא מתעביד איסורא אלא על ידי מלאכות שעשו לו אחרים כיון דאיכא גורם על ידינו לההוא גוי גופיה חד לפני חשיב ואסור.

והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן:    פי' וכיון דהצלתנו הוא בכלי זין מותר ולא חיישינן ללפני עור ודוקא למכור כלי זין אבל למכור בהמה העומדת למשוי שאנו מצווין על שביתתה מהאי טעמא לא שרינן אבל סוסים ופרדים העומדים לרכיבה דלא משכו להו מאורחייהו למשאוי בלאו האי טעמא נמי שרי דהא קיימ' לן כבן בתירה שמתיר בסוס מפני שעושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת דהיינו רכיבה דלא חשיבה מלאכה דחי נושא את עצמו.

איבעיא להו שור של פטם מהו:    פי' שור של פטם דחזי לשחיטה מהו למוכרו לסתם גוי דלאו טבח דאילו לטבח אפי' שור דעלמא נמי כההיא דרב הונא דלעיל בתר הי מנייהו תלינן מי תלינן לקולא בתר שור גופיה דחזי לשחיטה טפי מחרישה או תלינן לחומרא בתר לוקח דרוב גוים לרדיה זבני תבעי לרבי יאודה תבעי לרבנן תבעי לרבי יאודה כו' ובעיין לא איפשיטא וכיון דכן מוכרין דספקא דרבנן היא ולקולא וחזינן מאן דכתב דכי איבעיא האי בעיא בבי מדרשא לא שמיע להו ההיא דרב הונא או לא סבירא להו אבל לדידן דקיימא לן כדרב הונא ממילא איפשיטא לן ולא מיחוור ומאי דכתיבנא עיקר.

אלמא לא מקבלה זכר:    ודעת הראבד ז"ל דמודה רבי יאוד' בזכר דההיא שפיר מרבע על הנקבה ויש לסייע דבריו מדקתני בשבורה ולא קתני בשבורין בלשון ת"ק והא דאמרינן לקמן בארי שבור ואליבא דרבי יאודה אר"י נקבה היא וזה דוחק והנכון דלא שני ליה והא דקתני בשבורה הרישא דמתני קאי דאיירי בבהמה גסה שהוא לשון נקבה ותדע שבירושלמי אמרו דלא פליג רבי יאודה אלא בזכר ולא קשיא להו מאי דקתני בשבורה ואף על פי שאין הירושלמי הולך בשטת גמרא שלנו מ"מ נשמע מינה דשבורה לאו דוקא משום נקבה נקיט לה.

ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא:    פי' הר"אבד ז"ל אינו נכון אלא הכי פי' הנכון לדבריך דס"ד דמה שחסר דיכוין מפני חשש איסור היה מה שחסר מתחילה דכיון שאין מקריבין אותו ביום אידם אלא למחר למה ומאי זה איסור חשש שנסתלק בזה דאי משום דחייש להקרבה דאיכא לפני עור כדקא ס"ד להא לא ה"ל למיחש דכל היכ' דאית ליה לגוי בהמה לדידיה שרי ובבית קיסר לא היה חסרון בהמות להקרבה ומשום דילמא אזיל ומודה ליכא דאע"ג דבדורון דעלמא איכא למיחש דילמא אזיל ומודה דלא דמי למכירה דלא חיישינן להוראה הכא לאו דורון הוא אלא מס קבוע ומשום מס עבדיהם לא אזלי ומודו דבי קיסר ואם כן למה חיסר רבבות שלא יתנוהו ביום אידם אלא ודאי לא היה חסרון זה משום חשש איסור לא בתחילה ולא בסוף אלא למעקר מילתא בעי כלומר לפרוק מעליו על מס זה ועיקר ואתא פורתא פורתא ואם תאמר ואמאי לא מכרח לה מדקתני חסר ריבוין שאין מקריבין אותו כל עיקר אלמא למעקר מילתא עבידא י"ל משום דאיכא למימ' נהי דבסוף עבד למעקר מילתא מעיקרא לא הוה עביד אלא למעקר איסורא להכי אכרח ליה דאף מרישא מוכח דודאי למעקר מילתא עביד דהא ליכא איסורא ביום אידם טפי מלמחר.

וכי משהו להו וכארי מיעביד ביה מלאכה:    פי' העיקר בעיין מהדרינן היכי מספקא לן כלל דהא שור של פטם לא חזי למלאכה אפ' כי משהו ליה ואהדר רב אשי אמר לי זבידא בר תורין משהינן ליה ועבדינן ביה מלאכה על חד תרין פי' וכיון שכן היינו דמבעיא לן אי חיישינן דילמא משהו ליה. ושפיר איבעיא לן זהו הפירוש הנכון דליכא לפרושי דרב אשי פשט בעיין לחומרא דהא לא מוכח לישנא כלל ותו וכי משום דאי משהו ליה עביד מלאכה על חד תרין מסיקא לן מילתא דהאי גברא לחריש' בעו לה הא ודאי אכתי איכא למימר דלאכילה דהשתא בעי לה ולא לשהויה אלא ודאי רב אשי לא אתא אלא לפרושי מאי דהוה מספקא לן בעיקר בעיין וכן נראה דעת הרב הנשיא רבי' מאירהלוי ז"ל והוא הנכון.

מתני' אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים:    פי' וכיון דחשודין לשפוך דם ולהזיק אסור לגרום דבר זה על ידינו: אין בונין עמהם בסלקי וגרדות איצטריא וכימה פירוש כל אלו מקומות שדנין בהם דיני ממונות והן דנין שלא כדין ושופכים דם נקי אבל בונין עמהם דימוסאות פר"שי ז"ל שהם אבנים גדולות שמקריבין בהם זבחים לע"ז ולפי דבריו מה' בונין עמהם משום שהם תשמיש דתשמיש ולא אסרו לבנות אלא בכיפה שהוא תשמיש ע"ז ולא נהירא דהא כיון דבע"ז עצמה רוצה בקיומה אסור כדאית' לקמן בפרק השוכר אין ספק שיהא אסור לעשות לה שום קיום ושום תשמיש ועוד מה ענין דימוסאות אצל מרחצאות שאינם לתשמיש ולא תשמיש דתשמיש לכך נרא' דדמוסאות הם בנין נאה ורחב שעושין לישב שם ומעמידין בהן ע"ז והרב הנשיא רבינו מאיר הלוי ז"ל פי' שדמוסאות הן כעין חמי טבריא וחברו ונמסכת שבת אין נכנסין לדמסית מפני שמעמלת ונכון הוא: ולפי דברים אלו אין לנו ראיה להתיר שום ענין עבודה זרה לעשותו לכתחילה ואפי' הוא תשמיש דתשמי' וכן עיקר אלא שמלבושי הכומרים כיון שאינן לע"ז עצמה אלא להתנאות בפניה בלבד ויש לה קיום זולתם כל היכ' דאיכא משום איבה אפשר דשרי וכן תקון ספרי הנוצרין וכמו שנהגו.

הגיע לכופה מקום שמכניסין בה ע"ז:    פי' שכן דרכן להעמיד ע"ז במרחצאות ודמוסיות שלא נעשו לעבודה זרה כגון מרחץ של אפרידיטי האמור בפרק כל והצלמים לפיכך אסור לבנותה ואף על גב דאכתי לא הוו משמשין עד שיעברו לדברי הכל מכל מקום אסור לעשות שום הבן לעבודה זרה שאף רוצה בקיומה אסור כדאיתא בפרק השוכר.

גמרא אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרסום:    כלומר שאם פשטה ידה ולא החזירה לא הוי פרסום שאין זה ראיה לה שיש בה חיות דבבהמה גסה שהיא כבדה חשיב והא פרכוס אבל חיה גסה לפי שהיא קלה דינה כבהמה דקה אבל לא למכירה פי' דלענין מכירה דינא כבהמה גסה ואסור למוכרה לגוי דהא נמי חזיא למלאכה ואני אומר אף למכירה דינא כבהמה דקה ומקום שנהגו למכור כלומר דלא חיישינן לרביעה מוכרין דלא חזיא למלאכה ואקשי עלה ממתני' דתנן אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים טעמא דיש בו נזק לרבים הא אין בו נזק מוכרין כגון בארי תרבות ולמלאכה לא חיישינן ופרקינן אמר רבה בר אבוה בארי שבור ואליבא דרבי יאודה דשרי במתני' בשבורין רב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה פי' רב אשי אתא למימר דלעולם מתני' אפי' בארי שלם ואפי' אליבא דרבנן ושאני ארי דאפי' הוא שלם הרי הוא כשבור מעיקרו דלא חזי למלאכה כלל ואפי' רבנן דאסרי בבהמה שבורה הכא שרי לגמרי וליכא משום חשש הרואים דכולי עלמא ידעי דלא חזי למלאכה:


דף טז עמוד בעריכה

ה"ג וכן גירסת רש"י ואפי' במקום שמוכרין להם בהמה דקה חיה גסה אין מוכרין אבל לא גרסינן חיה דקה דבהא ליכא למאן דאמר דחמירא טפי מבהמה דקה ותמה על עצמך שהרי אפי' בחיה גסה איכא למאן דאמר דלא הויא אלא בבהמה דקה תדע דבסמוך דאקשינן מיהא מתני' מתקיף לה רב נחמן בר יצחק מאן לימא לן דארי חיה גסה הוא דילמא חיה דקה הוא דאלמא אי הוי חיה דקה לא תיקשי לן וש"מ דמתניתא לא אסר בחיה דקה כלל והכי פירושה כשם שאין מוכרין להם בהמה גסה כך אין מוכרין להם חיה גסה ולא תימא משום חשש רביעה ובמקום שחשודין על הרביעה וקמ"ל דחיה וגסה מקבלת רביעה אלא אפילו במקום שמוכרין בהמה דקה ולא חשידי לרביעה חיה גסה אין מוכרין דחיישינן למלאכה ותיובתא דרב חנן בר רבא בלחוד תיובתא. וחיה גסה מיהא מאי מלאכה עבדא פי' דאילו חיה דקה ליכא למ"ד כדכתיבנא לעיל וגם זו ראיה לדברינו.

אמר אביי אמר לי מר יאודה דכיכר יוחני טחני רחיא בענודי:    פי' וענוד חיה גסה היא.


דף יז עמוד בעריכה

מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לענים:    פי' כולם ולא נפרעתי מכיס של צדקה וזה היה לפנים משורת הדין ולכך א"ל מחלקך היא חלקי וטעמא דהא מעות של צדקה עד שלא באו ליד גבאי מותר לשנותם כלומר ללוותם ולפרוע אחרי וקיימא לן נמי בגבאי צדקה שנתנו לו מעות בשוק יתנם לתוך כיס של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם דאלמא מעות שנתערבו או נתחלפו כשל חולין לית לן בה והא ודאי לא סני לן בין משנה או מערב אותן לנתערבו מאיליהן דהא תלמוד טעמא דשרי משום דאין בהם משום קדושה וליכא קפידה אלא שלא לעשות בו גזל לעניים וזה ברור.


דף יח עמוד בעריכה

נשא ונתן איכא בנייהו:    פי' דלר' מאיר דאמר דכולהו מזבלין שם זבול לע"ז הוו להו כלהו כיריד של ע"ז ונשא ונתן בכלם אסור ואילו לרבנן אם נשא ונתן במקצתן שאין מזבלין שם ע"ז כגון שראה כן מרחוק שלא היו מזבלין זבול ע"ז וקרב שם נהי דעבד איסורא שקרב למושב לצים אם נשא ונתן מותר כך פי' הר"אבד ז"ל.

אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים:    פי' דהקב"ה שפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון מושך מן הלוצצים אותו את ידו ומזונותיהם מתמעטים.

על פלגי מים אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד:    פי' דריש מים תורה ודריש פלגי מלשון חלוקה כהדא דכתיבנא כי בימיו נפלגה הארץ ופריך ומי ידע כמה חיי ומהדרינן כי קאמרינן ביומי ויש מפרשים ימי השבוע דבהא לא אמרינן מי ידע כמה חיי ויש מפרשי' שיחלוק כל יום ויום לשלשה חלקים מיהו לכולהו פירושי אינם חלקים שוים אלא שילמוד משלשתן אבל כל אחד כפי מה שצריך ומועיל יותר ואומר רבינו נר"ו שאין זה אלא בתחלת תלמודו של אדם אבל כשהאדם עומד על תלמודו ודאי צריך שיתן רוב זמנו בתלמוד ושישלים פרשיותיו עם הצבור בכל שבת ויעיין מעט בנביאים וכתובים לפעמים וכתבו בשם רב עמרם ז"ל כי מפני מימרא זו נהגו העם בכל יום שחרית לקרוא פ' של תורה את קרבני לחמי וזהו מקרא ואחר כך פרק איזהו מקומן משום משנה ואחר כך רבי ישמעאל אומר משום תלמוד כדי שיצאו בזה ידי חובה אותם שאין להם פנאי כל היום ללמוד וזה שבררו להם פרק איזהו מקומן יותר משאר הפרקים אומר מורי נר"ו מפני שכולו שנוי בלא שום מחלוקת כלל ואעפ"י שאין כולו הלכה דהא קתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואנן קיימא לן לדעת רבי' הר"מבן ז"ל כרבי עקיבא דסבירא ליה אכילת פסחים כל הלילה דהא איכא חדא סתמא כוותיה במסכת מגילה בפ"ב מ"ש אחר שנשנה כל הפרק כולו בלא מחלוקת כלל הוא ראוי לשנות יותר משאר פרקים. הא דאמרינן בהגדה דרבי יוחנן בן תרדיון מוטב שיתננה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי כתוב בגליוני התוספות שהיה אומר ר"ת ז"ל דהיכא שמתירה שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו והכי איתא במדרש כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו יכול אפי' בשאול מלך ישראל פי שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת תלמוד לומר אך מיעט דבכי האי גוונא שרי ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת ע"כ מצאתי בגליוני התוספות והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול אלא שכבר הורה זקן ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כך הלכה למעשה.


דף יט עמוד בעריכה

מכוש אחרון אין בו שוה פרוטה:    ואם תאמר וכי פחות משוה פרוטה דע"ז מותר הוא בהנאה הא ודאי אסור דהא כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכיון שנתערב כולו אסור מחמתו ויש לומ' דאנן הכי קאמרינן דמכוש אחרון כיון שאין בו שוה פרוטה לא חשיב שכר שלא היה הגוי מחסר משכירותו כלום אפילו לא היה עושהו כיון שאין בו שוה פרוטה כנ"ל.

מתני' אין מוכרין להם במחובר לקרקע:    פי' אילן שהוא מחובר לקרקע ולא אתא תנא השתא לאשמועינן דין איסור מכירת קרקע לגוים אם הוא בכל מקום אם לאו אלא הכי קאמר כלמקום שאסור למכור קרקע אסור למכור מחובר לקרקע שהמחובר לקרקע אף בענין זה כקרקע שאם אין אתה אומר כן תקשי הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן לקמן כרבי יוסי דאמר דבחוצה לארץ מוכרין אפילו שדות ואילו הכא פסיק ותני אין מוכרין במחובר לקרקע כלל וק"ל כסתם מתני' כדאיתא לקמן אלא ודאי כדפרישנא. אבל מוכר הוא משיקוץ כי הא קמ"ל דאע"ג דהוה מחובר לקרקע מעיקרו לא אסרו בו מכירה משום חשש מכירת מחובר עצמו ולאשמועי' נמי דרישא אפי' במוכר אילן יבש על מנת לקוץ אסרינן כרבי מאיר דאמר אין מוכרין אלא שחוטה ר' יאודה אומר מוכר הוא על מנת לקוץ.


דף כ עמוד אעריכה

גמרא גירסת רשי ז"ל אם כן לימא קרא לא תחונם:    פירוש בוי"ו דהשתא משמע לשון חן ולא לשון חניה ובאידך אמרינן לימא קרא לא תחינם פי' בי"וד דמשמע לשון חנם ולא לשון חניה הילכך כתב לא תחנם חסר וי"ו וי"וד דמשמע כולהו ובכי הא דכ"ע דרשינן מקרא ומסורת כיון דלא סתרי אהדדי ולא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא ויש גירסאות אחרות וזאת הנכונה ואוקימנא להא מתני דאסר מתנות חנם מלא תחנם כרבי יאודה דדריש לה מנבלה וקשה תרי קראי למה לי ויש לומר דאי לא קרא דנבלה לא הוה דרשינן לא תחנם למתנת חנם אלא לאידך דרשינן הילכך איצטריך קרא דנבלה ואי מקרא דנבלה לחוד לא הוה ביה אזהרה להכי כתב לא תחנם ללאו.

ולענין פסק הלכה פסק רבינו מאיר הלוי ז"ל הלכה כר' יאודה דרבי מאיר ורבי יאודה הלכה כר' יאודה ואי משום דתנן סתמא כרבי מאיר דקתני אבל מוכר הוא משיקוץ הא עלמנת לקוץ לא כדפרישית במתני' ההיא לאו סתמא היא כיון דבמתני' גופא איכא פלוגתא והכי אמרינן ביבמות בהדיא דכל היכא דאיכא במתני' פלוגתא כלל לא חשיב סתמא וכן פסק רבי' משה ז"ל בפרק עשירי מהלכות ע"ז וליכא למימר בהא הלכה כרבי מאיר בגזרותיו דהכא לא פליגי בגזרה אלא בעיקר טעמא דמר סבר משהי לה ומר סבר לא משהינן לה אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו והלכה כרבי מאיר דסתם מתניתין כותיה פי' מדתנן מוכר הוא משיקוץ וכיון דבהא סתם לן כר' מאיר כל שכן בבהמה דמסתבר טעמיה דרבי מאיר טפי כדאיתא בגמרא דטפי איכא למיחש בה לאשהויי שזהו טעמו של ר' מאיר בשחיטה בדאידך כדאיתא בגמרא בהדיא ולא בא לדון בו משום גזרה כדסבר ר' אפרים ז"ל וכי תימא והיכי חשיבא סתמא כיון דאית בה פלוגתא אומר רבינו נר"ו דכל כי האי לא חשיב ודאי סתם משנה מכל מקום אית לן למימר הכא כדאמרינן בעלמא ראה ר' דבריו של רבי מאיר ושנאן בלשון חכמים כדאיתא התם נמי בחולין וכיון שראה ר' דבריו של ר"ש במחובר לקרקע ושנאו בלשון חכמים מכלל דהלכתא כוותיה באילן וכל דכן בבהמה ועוד דבבהמה נמי ראה דבריו וסתם כמוהו ושנאו בלשון חכמים דקתני ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ולא חלק בדבר להתיר על מנם לשחוט הילכך כר"מ קיימא לן וכן הכריע רבי' הגדול הר"מבן ז"ל.


דף כא עמוד אעריכה

מזוזה חובת הדר היא:    פי' ובחובת הגוף אין בו שום הפקעה לאחרים מה שאין כן במעשר דאע"ג דסבירא לן השתא דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר אסור להפקיע קדושת הארץ וכל שכן שאנו גורמין בזה גזל השבט.

מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי:    פי' דמדלא קתני אף מה שאמרו להשכיר וקתני אף במקום מכלל דמקומות מקומות יש וסתמא כרבי מאיר שלא התיר להשכיר בארץ ישראל ומשנתינו בסוריא שהתיר רבי מאיר להשכיר שם ולא התיר למכור כפי הירושלמי ומיהא הא איפסיקא הלכתא לעיל כרבי יוסי ואף בסוריא מותר להשכיר לבית דירה בחוצה לארץ.

כבוש יחיד:    פר"שי ז"ל שלא היו שם אורים ותומים וכל ישראל כלומר שכבשה דוד שלא על פי הדבר ובלא ששי' רבוא ואינו נכון שהרי כמה כרכים כבשום עולי מצרים שלא הוו שם אורים ותומים וכל ישראל וא"ה לא הוי כבוש יחיד שהרי כתיב ונובח הלך ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את קנת אלא ודאי טעם הדבר כדאיתא בספרי דאמרינן כתוב אחד אומר כל מקום אשר תדרך כף רגליכם לכם יהיה וכתוב אחד אומר נותן תחומין לארץ ישראל הא כיצד בתחילה יש להם לכבוש כל ארץ העמים ואחר כך כל מקום ואם עושין כן הרי היא כקדושת הארץ לגמרי לדברי הכל אבל סוריא שנכבשה קודם שנכבשה כל ארץ ישראל ולא כסדר קרי לה כבוש יחיד כלומר שהיה הסכמת דוד לבדו לכבשה שלא מדעת סנהדרין והאי הוא דאמרינן בספרי שאמר לו הקב"ה לדוד דוד לא יפה עשית סמוך לפלטרין שלך לא הורשת ואתה הולך ומוריש ארץ העמים ורבי מאיר סבר דא"ה כבוש יחיד שמיה כיבוש ודינו כארץ ישראל לגמרי אף על פי שנכבשה שלא כסדר ומאן דסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש סבירא ליה דכיון דנכבשה שלא כסדר לא קדשה בקדושת ארץ ישראל והיינו טעמא דרבי יוסי והלכתא כותיה דהא איפסיקא בהדיא הלכתא כותיה בכולה מתני'.

אמר רבי ובלבד שלא יעשה שכונה אפי' בחוצה לארץ דהשתא הוי קביעותא טובא וגזרינן ואין שכונה פחות משלשה בני אדם בשלשה בתים וכן הלכה.

מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו:    הקשה ר"ת היאך אנו נוהגים להשכי' בתים לגוים לבית דירה ותירץ דלא אמרו אלא בזמן התלמוד שהיו נותנין הגוים עבודה זרה בבתיהם דרך קבע מה שאין כן בזמן הזה שאין ע"ז נכנסת בביתו אלא כשהוא נפנה ורבי' חיים הכהן ז"ל תירץ שלא אמרו במשנתינו אלא במקום שאמרו להשכיר בלבד ולא התירו שם למכור כגון ארץ ישראל לרבי יוסי וסוריא לרבי מאיר שכשם שהחמירו בה במכירה למעלת הארץ החמירו בשכירות לבית דירה אבל בחוצה לארץ מותר וכן אמרו בירושלמי הא במקום שאמרו למכור מוכר הוא לו אפי' לבית דירה ומשכיר הוא לו אפי' לבית דירה ומה שאמרו בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר לו לבית דירה משום ארץ ישראל וסוריא קאמר וכר"מ שאוסר למכור לו בתים בסוריא ואם תאמר וכיון דמשום איסור לא תביא תועבה אל ביתך הוא למה לא יהיה אסור אפי' בחוצה לארץ תירץ ר"ת ז"ל דבחוצה לארץ אינו חשוב בתינו והא דמחייבינן במזוזה משום דמזוזה חובת הדר היא וביתך דרך ביאתך והנכון דהאי דרשה מדרבנן הוא שאסרו לגרים הכנסת ע"ז בבתינו ואסמכוה האי קרא דאלו קרא גופיה לא מיירי אלא באיסור ע"ז והנאתה ושלא נכניסנה לבתינו ליהנות ממנה הילכך בארץ ישראל או בסוריא שנצטוינו לעקור משם ע"ז בכל כחנו גזרו אבל לא בחוצה לארץ.


דף כא עמוד בעריכה

גמרא הרי אמרו ובכל מקום לא ישכור לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על זה וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים:    פי' ואיכא משום מראית העין שסבורין העם שהגוי עושה שליחותו ואמרינן לקמן אבל שדהו לגוי שרי להשכיר דאמרי אריסותיה קא עביד ומהדרינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי פי' ואיכא משום חשדה ומדברים אלו אתה למד דאילו מדינא ליכא איסורא כלל דהא כיון דאוגריה גוי ועליה דמי מלאכה דידיה חשיבא והוא הדין דהוי גוי אריס כדאמרינן אריסותיה קא עביד ולא תימא דוקא אלו שנוטלין חלק בפירות אלא אפילו בקבלנות שהגוי קבל עליו לעבוד שדה וכרם של ישראל דכיון דעליה רמיא עבידתא מלאכה דידיה חשיבה ופטור חובו הוא וזה פשוט והיינו דאמרינן בפ"ק דשבת ובכולן ב"ה מתירין עם השמש והתם קבלנות ושרי וליכא טעמא לאיפלוגי בין קבלנות מלאכת קרקע לקבלנות מלאכת מטלטלין כל היכא דליכא חשש הרואין אלא ודאי כל שהמלאכה מוטלת על הגוי מבעוד יום וכי עביד לנפשיה כיון שהוא אריס או שוכר או שותף או קבלן ליכא איסורא מדינא והא דתלינן הכא דאמרי אריסותיה קא עביד ולאו דאמרי קבלנותיה קא עביד לאו משו' דקבלנו' אסירא ולא חזי למיתלי בה אלא משום שאריסות מצויה בשדות יותר משכירות וקבלנות הלכך כל הני דאמ' מדינא שרו אלא שאסרו כל מקו' שיש בו משום חשד שהרוא' סובר שהיום השכירו לעשות מלאכתו וכל היכא דליכא משום חשדה מותר לפיכך אסרו במרחץ דלאו הוה אורחייהו למיתן לאריסות וקבלנות ושכירות כלל והתירו בשדה דהוה אורחייהו למיתן לאריס וליכא חשדה ומטעם זה התירו ב"ה לתת כלים לכובס ועורות לעבדן וכל שאר קבלנות כלים עם השמש דליכא משום חשדה דהא גוי בביתו עושה מלאכתו ואין אדם מכיר שאלו כליו של ישראל הא לעשות גוי מלאכה זו בביתו של ישראל אסור דהשתא איכא משום חשדה ובמועד קטן אמרו גבי אבל דאסור בעשית מלאכה האריסין והחברין והקבלנים שלו הרי אלו נעשו דאלמא מלאכה דידהו חשיבה ומאי דאמרינן התם פי' מי שהפך ומקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ופי' ודאי בכל אדם בשבת ולא לענין אבל ולפיכך בתוך התחום דאזלי תמן ישראל אסור משום חשדה חוץ לתחום דלא אזלי תמן ישראל מותר דליכא חשדה. גם היא ראיה לדברינו דקבלנות כל היכא דליכא חשדה שרי ולא מיירי בקבולת עבודת שדות דאם כן הא תלו באריסות וליכא חשדה כדאיתא הכא אלא בקבולת בתים מיירי דלאו אורחא בקבלנות כלל אלא להשכיר פועלים בכל יום ולהכי איכא משום חשדה ואילו הות מפרסמה מילתא לעלמא דקבלנות היא הא ודאי שרי וכן מה שאמרו בירושל' בכאן בקבולת מותר בשכר אסור במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר בין כך ובין כך אסור על הדרך הזאת מתפרשת בקבולת בנין במחובר.

מעתה הפוסק עם הגוי לקצור שדהו או להשקותו או לבצור כרמו וכיוצא בו גוי עושה בו מלאכתו אפי' בתוך התחום אבל לבנות בית אסור אלא אם כן הדבר ידוע ומפורסם לכל שהוא קבלנות ושרי ושלא כדברי הר"מבם ז"ל ובעל התרומות ז"ל שאוסרין בקבולת שדה ולעולם הכל כפי המקום וכפי הזמן ומנהג העולם וכל דתלו בהיתרה כפי מנהגם שרי וכל דתלו באיסורא אסור הילכך מרחץ בזמן הזה מותר שמנהג העולם להשכיר אבל פורני שאין דרך להשכירו אלא לחלוק בכל יום בפת אסור אלא אם כן הדבר מפורסם ובמקום שנוהגין להשכיר מותר וכן בית הרחים שדרך העולם להשכירו מותר וכן ישראל שנתן לגוי עסק להתעסק ונוטל גוי חלק ידוע בריוח קבלנות היא ושרי דבהא תלו אינשי דלאו אורחא אלא בדהכי ותו דמנא ידעי דממונא דישראל הוא והוה ליה ככלים לב"ה ומאן דידע דממונא דישראל הוא הא ידע נמי דמתעסק הוא וליכא חשדה הילכך מותר ויש בדברים אלו סברות רבות והוראות לרבותינו הראשוני' ומה שכתבנו הוא הנכון יותר מפי רבינו נר"ו שקבל מפי רבי רבינו הגדול ז"צל והאמת יורה דרכו. ובחולו של מועד אנן נמי עבדינן מלאכת מרחץ וכדפר"שי ז"ל וזה ברור.

חדא ועוד קאמר כו':    ק"ל היכי שביק תנא טעם לפני עור דאוריתא ונקט אידך טעמא בהדיא דהוי מפני מראית העין בעלמא ומשמע דליכא איסורא אחרינא וי"ל משום דרוב כותיים צייתי במלאכה דחולו של מועד לפי שיש בה הרבה מקראות לדרוש שהוא מן התורה כדאיתא בחגיגה וגם קרוב הדבר אל הדעת אלא שיש מיעוט דלא צייתי כיון שאין הכתוב מפורש ואנן מעיקרא כי אמרינן כותי לא צייתי קס"ד דכל כותי לא ציית כלל ולהכי פרכי' אי הכי תיפוק לי משום לפני עור דבשלמא לדידי כותי נמי ציית ומהדרינן חדא ועוד קאמר חדא דלפני עור לכותי שהוא חשוד דלא ציית ולסתם כותי דציית ליכא משום עור דמעיקרא כשמכרנו לו סמכנו על הרוב דצייתי וכי לא ציית לנו אנסו ומיהו איכא משום שנקראת על שמו ונקט התנא הטעם שנוהג ברוב הכותיים וכי אמרינן לעיל כותי לא ציית הכי אמרינן דגוי ודאי ציית אבל כותי זימנין דלא ציית וזהו מה שלמד מכאן הר"מבן ז"ל דסוגיין מוכחא דאיסור מלאכה בחולו של מועד דאורייתא לכל שאין בו צורך המועד אלא דבר האבד שאלמלא כן הא ודאי פשיטא דלא ציית כלל ואית בה משום לפני עור וכבר הארכתי בזה במקומו בס"ד עיין שם.


דף כב עמוד אעריכה

ואם באו לחשבון אסור:    פי' הר"אבד ז"ל דאהתנו מתחילה קאי דכיון דבאו לחשבון לא התנו אלא להערמה ואינו נכון דאם כן היכי דייקי מינה לקמן הא סתמא שרי דשאני מתני' דהתנו ואנן מבעיא לן בסתמא גמורה שלא התנו ולא באו לחשבון כלל לכך הנכון כמו שפר"שי דהכא בשלא התנו מתחילה.

הנהו שתילי דערלה הוו כו':    פירוש ובכי האי דכ"ע מותר ואם תאמר ומאי שנא והלא אסור להחליף פיחת של ערלה והכא נמי הוי כמחליף פר"שי ז"ל שכן דרך מקבלי קרקע שהעובד אותו יאכל פירותיו ועדין קשה שהרי יש לומר כי כשהניחו ישראל לגוי לעבוד ולאכול שני ערלה הוי כמחליף והנכון בעיני דכיון דפירות ערלה אסורין בהנאה לישראל לא נחית ישראל אדעתייהו כלל ומאי דיהב ליה כנגדם משאר השניה מתנה בעלמא הוא והוי כאותה שאמרו בירושלמי על מתניתין דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת לפי שאינן דמיהן מה שאין כן באידך דישראל אדעתא דפירות שבת נחת שילקטם בחול וכי נקיט גוי בשבת או איהו בחד בשבתא הוי כמחליף כנ"ל וקרוב לזה פירוש הר"ם הלוי ז"ל.