חידושי הריטב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק רביעי - רבי ישמעאל

דף מט עמוד ב

שלש אבנים כו':    טעמא דפלוגתייהו מפרש בגמרא ולשון מרקוליס כבר פירשתיו בפרק ארבע מיתות בית דין כדעת רבינו תם ז"ל.

גמרא בשלמא רבנן קא סברי עובדים לשברים:    פי' לשברים כי האי גוונא שעיקר עבודה זרה קיימת.

אפילו תרתין נמי לתסרן:    פירוש והוא הדין חדא אלא דנקטינן לישנא דמתניתין.

דף נ עמוד א

בצד ארבע אמות:    פירוש וחוץ לארבע אמות ומשום דלא הוו תוך מקומו של מרקוליס קרי להו מרוחקות.

ורבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול כו' עד ושאין נראות עמו מותרות:    פירוש דכיון דמרוחקות מסתמא לאו מיניה נפול ואי משום דילמא נזרקו לו להא ליכא למיחש לאיסור' דכל שנזרקות תוך ארבע אמות הויין גדול עבודה זרה וכל שנזרקות חוץ לארבע אמות תקרובת הוא דהוו ולא עבודה זרה עצמה ומדין תקרובת לא מתסרא כיון דלא הוו כעין פנים כדאיתא לקמן ולמאי דלא ס"ד הכי מעיקרא אמרי דקס"ד דכל שנזרקות חוץ לארבע אמות אפילו תקרובת לא הוו.

לא תימא שנשרו אלא אימא שנמצאו:    ואם תאמ' ולמאי דקס"ד נשרו ממש היכי מפליג בין שתים לשלש ובין נראות לשאינן נראות כיון דודאי מיניה נפול י"ל דקס"ד דכל שנרחקו ממנו שאין נראות עמו סברי רבנן דמרקוליס מסלק קלונו מהם ורבי ישמעאל סבר דכיון דשלש הם וחזו למרקוליס קטן אינו מסלק איסורו וקלונו מהם וסבר רבי ישמעאל שתים מותרות כו' אבל משלש לא קשיא לן דקתני אפילו מרוחקות דהא מוכח לעיל בהדיא דכל שהוא חוץ לארבע אמות מרוחקות קרי להו.

כאן בתפיסה א' כאן בשתי תפיסות והיכי דמי שתי תפיסות דאיכא גובהה ביני ביני:    פירוש דכי קתני רבי ישמעאל שתיה' מותרות כשהם בצד ארבע אמות הני מילי בשתי תפיסות דאיכא גובהה ביני ביני דאיכא תרתי לגריעותא ואפילו הכי שלש אסורות משום מרקוליס קטן. והא דקתני באידך שתים בתפיסה לו אסורות כשעומדין בצד ארבע אמות וליכא גובהה ביני ביני דבהני נמי תלינן דמיניה נפול. והא דרבא לא פליג האוקמתא דרב יצחק דלעיל דהא לא אמרינן אלא אמר רבא נמצאת למד דכל שנשרו ודאי לעולם אסורות בין אחת ובין שלש ואפילו מרוחקות טובא ולא נחלקו אלא כשהן מרוחקות והן בצד ארבע אמות שלו דרבנן שרו ואפילו הן שלש ואפילו בתפיסה אחת ורבי ישמעאל אסר אפילו באחת ושתים בתפיסה אחת ובשלש אפילו בשתי תפיסות ומיהו כל שמרוחקות יותר מארבע אמות אפילו רבי ישמעאל שרי דהא לא אסר אפילו בשלש אלא כשהן בצד מרקוליס ואף על פי שאמרו בירושלמי וכמה רגלי מרקוליס חמשים אמה בשמפוזרות אי נמי ההיא בשנשרו ודאי אבל אין אחת מהן רחוקה מדוכתיה ארבע אמות שנראה הכל כגוף אחד אלא שזה ראש ואלו רגלים וחמשים אמה לאו דוקא ויש פנים אחרים בזה אבל זהו הנראה לי נכון בלשון הגמרא.

בעינן כעין פנים וליכא:    ואם תאמר אם כן אפילו ישראל שהביאם וחפה בהם דרכים יהיו מותרות. תירץ הר"אבד ז"ל דכי מהני מה שאינו כעין פנים היינו ענין שיהא לו בטול אבל מכל מקום בטול הוא צריך כעבודה זרה ואינו נכון דמהיכא תיתי לן איסור זה כיון דליתיה בכלל אשר חלב זבחימו יאכלו ובכלל זבחי מתי' והנכון שדע' הזורקין אבנים למרקוליס שיהו לה לתקרובת ושיחשבו גם כן מן המרקוליס ומגדל עבודה זרה ולפיכך אף על גב דלא מתסרי מדין תקרובת משום דלא הוו כעין פנים הא מתסרי מדין עבודה זרה עצמה וצריכות בטול ותו לא מידי.

דף נ עמוד ב

אמר רב יאודה אמר רב עבודה זרה שעובדין אותה במקל כו':    כללא דכולה שמעתא דעובד ע"ז חייב באחד משני דברים או בשעובד אותה כדרכה ואפילו דרך קלון כגון שפער עצמו לפעור ונפקא לן מדכתי' איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגומר וילך ויעבוד וגו' או כשעובד אותה שלא כדרכה והוא שיהא כעין ארבע עבודות דפנים זבוח קטור נסוך השתחואה וכדתנן התם והעובד עבודה זרה אחד העובד ואחד המזבח והמקטר והמנסך והשתחוה חייב ואוקימנא כשלא כדרכה אבל מקבל ומוליך ומביא ומיהו בהאי כעין ארבע עבודו' פליגי תנאי ואמוראי התם והכא איכא דבעי כעין פנים ממש ואיכא דסגי ליה בדאיכא דוגמא דידהו כלומ' כעין זביחה כעין קטור כעין נסוך כעין זריקה והיינו סברא דרב ומתניתא דבסמוך והני מילי לענין חיוב דעובד והוא הדין לענין אסור עבודה זרה עצמה או משמשיה או נויה אבל לענין אסור תקרובת עבודה זרה דכולי עלמ' אינו נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש או שדומה לעין ארבע עבודות ואף על פי שהוא עובדה ומקריב לה כדרכה דאסור תקרובת עבודה זרה לא נפקא לן אלא מדכתיב ויאכלו זבחי מתים.

מעתה נחזור לפרש ענין שמעתינו דרב איירי השת' לענין חיוב העובד וסבירא ליה דלא בעינן כעין פנים ממש ולהכי קאמר עבודה זרה שעובדין אותה במקל כו' ופר"שי ז"ל שעובדין אותה בקשקוש מקל וכיוצא בו לא בזריקת מקל ולא בשבירת מקל דאם כן הרי היא חייב במה שעובדין אותה מפני שעבד עבודה זרה כדרכה אלא ודאי כדאמרן הילכך אין חיובו כאן אלא משום עובד עבודה זרה כעין פנים ושלא כדרכה ובזריקת ליכא כעין פנים אבל בשבירת מקל איכא כעין זביחה משתברת ששובר מפרקתה של בהמה וכדמפרש ואזיל ואם תאמר אם כן למה ליה למימר שעובדין אותה במקל תירץ ר"שי שאילו לא היו עובדין אותה במקל כלל לא מחייב בשבר מקל לפניה דלא שייכא בפנים. פירוש לפירושו דכיון דליכא עבדת מקל לפנים היכי חשבינן לה כעין זביחה אלא דכיון שדרך עבדת הארורה הזאת במקל הויא לה מקל לדידה כבהמה בפנים. ומעתה הויא שבירת מקל זה כזביחת מפרקת בהמה וחשיבה למיהוי תולדה דידה וכן פירש ה"ר יונה ז"ל.

וקשה לפירוש זה מדאמרינן בפרק ארבע מיתות ועשה מאחת מהנה אחת זביחה מאחת סימן אחד הנה אבות זבוח וקטור וניסוך והשתחואה מהנה תולדות שבר מקל בפניה משמע דאפי' שלא כדרכה חייב על שבירת מקל משום תולדה דזביחה ואף על פי שאין דרכה במקל יש לומר דתנא לישנא קלילא נקט התם ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא דלא חשיבה שבירת מקל תולדה דזביחה אלא כשעבודתה במקל ולא הוצרך אלא לבאר מה הן האבות ומזה הן התולדות ולאשמועינן דלא בעינן כעין פנים ממש ולעולם בשבירת מקל של תקרובת מיירי ולפי שיטה זו היה נראה דמתניתא דבסמך דספת לה צואה דאזלא כרב מיירי בשעבודתה בצואה או בעביט של מימי רגלים וכן פירשו מקצת בעלי התוספות ז"ל אבל מדברי ר"שי ז"ל נראה דאפילו אין עבודתה בכך כלום דשאני התם דאיכא שם זריקה וכיון שיש עליו שם אחת מד' עבודות ודומה לה במה שהיא משתברת שפיר חשיבה תולדה אבל שבירת מקל שאין עליה שם אחת מארבע עבודות אף על גב דהויא כעין זביחה בענין השבירה לא חשיבה תולדה דלא כשעבודתה במקל וכן אתה אומר באידך דשחט לה חגב דרבי יאודה מחייב אף על פי שאין עבודת' בחגב כלל כיון דאיכא שם שחיטה ואיכא שבירת מפרקת כעין זביחה ובהא הוא דמדמינן הא דרב לההיא דרבי יאודה וכן דעת ה"ר יונה ז"ל ולזה הסכימו רבותי ז"ל אבל הר"אבד ז"ל פירש דכל היכא דאיכא כעין זביחה או ארבע עבודות לא בעינן מילתא אחריתי והא דנקט רב עבוד' זרה שעובדין אותה במקל לא בא אלא לומר כי אף עפ"י שעובדין אותה במקל זרק מקל לפניה פטור כיון שאין עבודתה בזריקת מקל ממש וליכא זריקת המשתברת ובהאי פירושא אתיא כפשוטה ההיא דפרק ארבע מיתות דאתיא כרב וכן מתני' דספת לה צואה וברייתא דחגב אבל כל זה הדע' מכרעת כפירוש ר"שי ז"ל.

שאני חגב כו':    פירוש ורבנן פטרי אף בזו והכי קאמר כשוחט ליד עוף או בהמה שאין כיוצא בו קרב לגבי מזבח משום דבעו כעין ארבע עבודות ממש ולית להו מתניתא דלעיל ולא ההיא דפ' ד' מיתות.

דף נא עמוד א

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודה זרה שעובדין אותה כו':    פירוש הא מיירי בשדרכה בין זריקת מקל ובין בשבירת מקל ולפיכך חייב גם על הזריקה דאף על גב דליכא כעין פנים הא איכא עבודה זרה כדרכה ומיהו המקל עצמו אינו נאסר מדין תקרובת אלא בשבירת מקל לפי שדומ' לזביחה אבל מקל זריקה שאינה דומה לפנים הרי הוא מותר בהנאה ואף על פי שעבודתה בכך ואשמועינן רב דכי היכי דלענין חיוב העובד לא בעינן כעין פנים ממש הוא הדין לענין אסור התקרובת ולית הלכתא כותיה.

אלא מעתה כו':    פירוש כיון דאמרת דבזריקת לחוד לא מתסרי ואף על גב דהוי כדרכה.

אבני מרקוליס במאי יאסרו אמר לי נעשה כמגדל ע"ז:    פירוש שכונתם בזריקת האבנים ההם לגדל המרקוליס ולעשותם עבודה זרה עצמה ומדין עבודה זרה עצמה נאסרין ופרכינן הניחא למאן דאמר עבודה זרה של נכרי האסורה מיד אלא למאן דאמר עד שתעבד הא לא פלחה ואם תאמר ואפילו למאן דאמר אסורה מיד היכי ניחא דהא קיימא לן שהעושה עבודה זרה פטור וקיימא לן נמי שהזורק אבן למרקוליס חייב ואמאי שהרי אין בזורק אלא מגדל עבודה זרה בלבד תירץ ה"ר יונה ז"ל דרבא נמי מידע הוה ידע מאי דאמרינן בסמוך שכל אחת מהם נעשית תקרובת לחברתה ומגדלת עבודה זרה אלא שהיה סבור דההיא חשיבה עבודה זרה לענין חיוב העובד אבל לא חשיבה עבודה ליאסר העבודה זרה עצמה מכיון דאבנים גופיהו לא חשיבה תקרובת עבודה זרה ליאסר אי נמי שאין עיקר קושיתו של רבא אלא על מאי דאמרי' בסמוך בתריתא מיהא תשתרי ודכוותא בתלמודא.

רב אשי אמר כל אחת מהן נעשית תקרובת לעצמה ותקרובת לחברתה:    קשה לי כיון דנעשית תקרובת לעצמה בהכי סגי למחשבת עבודה ולחייב הזורק למה לי למימר תו שנעשית תקרובת לחברתה. ויש לי לומר דאצטריך דאי לא מרקוליס ראשון במה נאסר למאן דאמר שאין עבודה זרה אסורה עד שתעבד הא לא פלחוה אלא ודאי שאף הם תקרובת לחברתה והראשונות היו תקרובת ועבודה לעיקר מרקוליס גם גדלו אותה.

בשלמא יינות ושמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה:    ואם תאמר והיכי איכא כעין פנים ממש דארבע עבודות ויש לומר דאנן תלינן לחומרא שמא מי שהביא דברים אלו למרקוליס ניסך מקצתם או הקטיר מקצתם רוצה לומ' מקצת היין ומקצת הסולת ושייר השאר שאף בפנים היה כן לפעמים שמביא קרבן גדול והא דנקט ואיכא כעין זריקה לא היה צריך התלמוד לאומרו דכיון דאיכא כעין פני' הרי בכללו כעין זריק' אלא דבא שגרת לישן נקטיה אגב סוגיא דלעיל דרב סגי ליה בכעין זריקה וכעין זביחה אי נמי משום דבעי לומר אלא פרכילי ענבי' ועטרות שבלים והכא לא כעין פנים ולא כעין זביחה איכא.

כגון שבצרן מתחלה לכך:    פירוש שהבצירה דומה לזביחה דאיכא דבר המשתבר פירוש ואף על גב דלא חזינן דעבדו הני תלינן לחומרא דילמא בצרן מתחילה לכך ואם תאמר אם כן בשר הנכנס לעבודה זרה למה הוא מותר ניחוש שמא שחטו מתחלה לכך ויש לומר שאין תולין בכך אלא במה שנמצא בפנים כי הכא ואם תאמר הניחא לרב דסגי ליה דכעין זביחה אלא למאן דאמר דכעין פנים דד' עבודות ממש בעינן וכדאמר רבי יוחנן בסמוך מאי איכא למימר ויש לומר דמודה רבי יוחנן בהני דאסירי מדרבנן מיהת ואף על גב דלא הוו כעין ארבע עבודות ומיהו יש כיוצא בו בפנים לענין בכורים וכיון דאיכא הא ואיכא דבר המשתבר דהוי כעין זביחה שהיא מארבע עבודות אסרוה רבנן.

ומעתה משום הכי תלינן שבצרן מתחילה לכך מפני שאנו עושין כן בבכורים וזהו הטעם בעצמו לתרץ דברי רש"י ז"ל שכתב לעיל דלא מחייב בשבירת מקל אלא בשעבודתו במקל ואין צריך לומר שאין המקל נאסר ואם כן הכא כי בצרן מתחלה למרקוליס מאי הוי דהא מסתמ' אין דרכה של מרקוליס בדבר אחד מכל אלו כלל אבל יש לומר דהתם דליכא שום תקרובת מקל בפנים בעינן שתהא עבודתה במקל אבל הכא שכיוצא בו הוה בא לפנים שפיר מיתסר ואפילו לרבי יוחנן מדרבנן והוא הדין לרב מדאורייתא מורי רבינו.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן מנין לזובח בהמתו בעלת מום לעבודה זרה שהוא חייב שנאמ' זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו:    פירוש בראויה לשם ה' הכתוב מדבר ועל כרחין מיירי בשאין עבודתה בכך דאי לא הא מחייב משום עבודה זרה כדרכה מדכתיב איכה יעבדו וגומר ומיהו קשה לי מאי האי דאמרינן אלימא ובדוקים שבעין השתא לבני נח חזיא לארורה זו מבעיא דהא מכל מקום אין דרכה בכך וכמה עבודה זרה יש בעולם שאין מקריבין לפניהם אפילו בהמה תמימה ועושין לה עבודות אחרות שהן מגונות ויש לומר דכיון דלא נקט מנין לזובח בהמה בעלת מום למרקוליס ונקט לעבודה זרה משמע דמיירי אפילו בעבודה זרה שדרכה בבהמה תמימה ולהכי פרכינן דאם כן היאך מעכב בה דוקין שבעין כלום עושין לארורה זו אלא מה שהיו רגילין לעשות לגבוה בבמה דידהו הא ודאי לא סגיא שלא תהא זו להם בבהמה תמימה ונמצא עובד עבודה זרה כדרכ' שהוא חייב ואוקימנא במחוסר אבר דהשתא ודאי קפדי בעבודה זרה שדרכה בבהמה כנ"ל.

ומכל מקום הא דרבי יוחנן פליגא עליה דרב דהא לרב אפילו בשחיטת חגב ושבירת מקל חייב אלא ודאי דרבי יוחנן כעין פנים ממש בעי וכדתנן דפליגי עליה דר' יאודה וכפשטא דמתניתא דאחד העובד ואחד המזבח כו' ולית ליה אידך מתניתא והלכתא כוותיה.

ויש מרבותי שטורחין להעמיד הא דרבי יוחנן דלא תפלוג הדרב דגריעה הא שאין מקריבין חסר לע"ז בשום מקום משחיטת חגב ומשבירת מקל שעובדים אותו לשום עבודה זרה ולא מסתברא לי כלל דסוף סוף כיון שאין אנו באים לחייבו אלא משום כעין פנים הא ודאי יותר הוא כעין זביחה בשום צד וגם מורי הר"א הלוי ז"ל כן היה אומר בשם רבו הר"מבן ז"ל כמו שכתבתי בזה וגם ה"ר מאיר ז"ל כן כתב והאמת יורה דרכו.

מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב:    פירוש בהמה תמימה שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם הקשה רבינו הר"שבא נר"ו ותיפוק ליה מדכתיב זובח לאלהים יחרם דהא מהתם נפקא לן בפ"ד מיתות דכל שהוא מעין ארבע עבודות אפילו שלא כדרכה דכתיב בלתי לה' לבדו ריקן כל כל העבודות לה' המיוחד.

ותירץ דלא נצרכה הא דרבי אליעזר אלא בזובח להכעיס ולא נתכוון לקבלה באלוה דכיון שכן אינו מתחייב בנפשו ומשום הכי לא אייתו קרא דזובח לאלהים יחרם ואשמועינן רבי אליעור שעובר בלאו והכין מוקמינן לה בפ"ד מיתות לדרבי אליעזר בזובח להכעיס והשתא מאי דאמרינן בסמוך בסיומא דברייתא דעד כאן הוא מדבר בקדשים כו' חוקת עולם תהיה זאת להם זאת להם ולא אחרת להם כי היכי דאמרינן לקמן על ענין מקריב אותו קדשים בחוץ דאזהרתיה מלא יזבחו הכי נמי אמרינן לה על זובח בהמה למרקוליס דנפקא מלא יזבחו נמי דעל כלהו אמר רחמנא זאת להם לומר דלאו איכא אבל לא כרת ולא מיתת בית דין ואילו איירי רבי אלעזר במקבלה עליו באלוה הא איכא כרת ומיתת בית דין משום זובח לאלהי' יחרם אלא ודאי דלא איירי רבי אלעזר אלא בזובח להכעיס ואשמועינן דאף על גב דמיתה ליכא אזהרת לאו איכא כן פירש רבינו נ"ר.

אבל בנמקי רבינו מאיר הלוי ז"ל מצאתי שנשמר מן הקושי' לפי תומו וכתב אף על גב דהתם בסנהדרין נפקא לן דזובח או מקטר או מנסך או זורק לעבודה זרה חייב מיתה מדכתיב זובח לאלהים יחרם הכא לא איירי רבי אלעזר בעיקר חיוביה דפשיטא ליה דחייב אלא אזהרת מנין קא מבעיא ליה לפי שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר וכאלו אמר עונש שמענו אזהרה מנין ומייתי לה מדכתיב ולא יזבחו עכ"ל רבינו ז"ל ולדבריו ההיא דפ' ד' מיתות דאוקימנא לדרבי אלעזר בזובח להכעיס יש לומר דההיא לא אתמרא אלא למאי דאמרינן התם דסבר רבה בר בר חנה דאזהרת עבודה זרה שלא כדרכה יצתה מלא תשתחו' לאל נכר ומדכתיב וישתחוו להם ומחייב על כל שהוא דרך כבוד ואפילו מגפף ומנשק ויש בכללה אפילו זובח בהמה למרקוליס דהא דרך כבוד ולהכי פרכינן דאם כן דרבי אלעזר למה לי מלא תשתחוה נפקא ואוקימנא בזובח להכעיס ואף על גב דליתא לדרבה בר בר חנה ניחא לן לפרושה להא דרבי אלעזר אפילו אליבא דידיה אבל ליתא לדרבה בר בר חנה דאילו לא תשתחוה וכן וישתחו להם לגופם יצאו וכדאית' התם ועובד עבודה זרה שלא כדרכה לא מחייב בשום דרך כבוד אלא במה שהוא כעין ד' עבודו' ובמתני דאחד העובד ואחד הזובח כו' ונפקא לן חיובא מדכתיב זובח לאלהים יחרם כדאיתא התנו ואשמועינן רבי אלעזר דאזהרה דידיה מדכתיב לא יזבחו ואתיא אפילו לעובד עבודה זרה לקבלה באלוה כפשטה ומאי דאמרינן בסיומא דברייתא דבסמוך ואת להם ולא אחרת להם אינו אלא על האמור בפרשת למען אשר לא יביאו ולענין והמקריב קדשים שהקדישן קודם איסור הבמות והקריבן לאחר כן שאין עליו מיתה אבל לאזהרת לא יזבחו בעבודה זרה הא איכא מית' דכתיב זובח לאלהים יחרם ובין בזובח להכעיס ובין במקבלו באלוה דסתמא אמר לה וכדאמרינן אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו וגומר תנאו ענין לשלא כדרכה וכל שלא כדרכה במשמע מדלא אמרינן ואם אינו ענין בשלא כדרכה דמקבלו באלוה תנאו ענין בעושה להכעיס כנ"ל לפי דברי רבינו מאיר הלוי ז"ל ושיטה נכונה ופשוטה היא בעיני.

דף נא עמוד ב

קרי ביה ולא יזבחו ולא עוד:    פירוש דלהכי כתיב קרא יתירה עוד לאשמועינן נמי הא וכיון דאיכא עונש מפורש בכתוב מדכתיב זובח לאלהים יחרם לגבי אזהרת בכל דהו סגי לן וכדברירנא תמן בפ"ד מיתות בס"ד.

מתני' מצא בראשו:    פירוש בראשו של מרקוליס האמור למעלה וכן מפורש בירושלמי ובתוספתא.

מעות כסות אוכלין הרי אלו מותרין:    פרישנא בגמרא בשאין עומדין דרך נוי אבל עומדין דרך נוי אסורין ושמע מינה דלגבי נויי עבודה זרה אף עפ"י שאין דרכה בכך ואינו כעין פנים מתסר מדכתיב כסף וזהב אשר עמהם דהא מסתמא אין דרך מרקוליס בכך וכן הדין לענין משמשין וטעמא דמילתא דסוף סוף משמשי עבודה זרה הם ולענין חיוב העובד או תקרובת עבודה זרה הוא דקפיד קרא שיהא כדרכה או שיהא כעין פנים כנ"ל. אבל ראיתי מי שכתב דכל האי דרך היה לעשות כן למרקוליס לפעמים שאם לא כן לא יהיו אסורין כשהם דרך נוי וכמדומה לי שהיה דעת מורי הר"א הלוי ז"ל כמו שכתבתי.

פרכילי ענבים וכל דבר שכיוצא קרב:    פירוש או קרב ממש בארבע עבודות או שהוא קרב בפנים בשאר דברים ועשה לו כעין ארבע עבודות וכדכתיבנא לעיל גבי פרכילי ענבים ולכך פרט וחזר וכלל.

גמ' אם כן לא יאמר עליהם:    פירוש דהא מקרא דעמה' נפקא דכתיב ביה עץ ואבן שאינן דבר של נוי וכיון דהתם מתסר אף עמהם דהיינו בתפיסתם כל שכן בזו שהוא עליהם ממש אלא ודאי לכך יצא מיותר לדרוש דלא מחייב אפילו עליהם אלא דרך נוי.

בכיס תלוי בצוארו:    פירוש ואולי להצניעם נתנם שם או שנותנין לשכר כומריה בלבד.

אמר רב שימי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור:    לפום פשטה נראה שבא לומר דכל שהוא לפנים מאותן קלעים אפי' דבר שאינו של נוי אסו' מידי נויין ופעור ומרקוליס חוץ שלהם כלפנים שהרי כל עבודתם דרך בזיון הילכך דבר שאינו של נוי אסור וכן כתב הר"מבם ז"ל מפורש אבל אינו נכון שהרי מצא בראשו מעות כסות וכלים לפנים מן הקלקלין הוא וכל שכן למאני דאסיקנא דאין קיקלון למרקוליס דאפילו חוץ כפנים ואפילו הכי קתני מותרין לפי שאינם דרך נוי. ועוד הא עמהם ועליהם דכתיב בקרא לפנים מן הקיקלון ואפילו הכי אמרינן דדבר שאינו של נוי מותר לכך יש לפרש דהאי מימרא לאו בנויין היא אלא בדבר הראוי ליאסר מדין תקרובת ואשמועינן דלגבי נויין הוא דכתיב קרא כסף וזהב דבר של נוי וחשוב אבל לגבי תקרובת כל שהוא כעין פנים נאסר ואפילו הוא דבר קל מאד כגון מים ומלח ואינו עומד דרך כבוד ואשמועינן נמי דאף על גב דלא ידעינן אם נתן שם לנוי או לתקרובת כיון שהוא לפנים מן הקיקלון שדרך לזבל שם תקרוב' עבוד' זרה תולין לחומרא של תקרובת הונחו שם ואסורין אבל כשהוא חוץ מן הקיקלון שאין דרך לעשות שם תקרובת דבר של נוי אסור מדין נוי ודבר שאינו של נוי מותר וגבי מרקוליס הוי חוץ כלפנים דאפילו דבר שאינו של נוי ודרך נוי הוא אסור כשאפשר לאוסרו מדין תקרובת שיש כיוצא בו בפנים הא כל שאין איסורו אלא משום נוי אפילו בראשו אינו נאסר אלא כשהוא דבר של נוי ועומד כדרך נוי וכדאיתא לעיל.

והכי נמי משמע האי פירושה מהאי דאתינא לומר דאין תורת קלקלין למרקוליס ופעור דאפילו פנים כחוץ דמי דפרכינן עלה השתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה ומדנקטינן לישנא דמקרבי ליה משמע דמים ומלח הנאסרים בפנים מדין תקרובת הם נאסרים וכן פירשו רבותי הר"שבא נר"ו והר"א הלוי ז"ל גם הר"ז הלוי ז"ל ואחרים פירשו כן:

ומיהו מצינו בירושלמי שאמרו על משנתינו לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפילו עבודה זרה שאין לה קלקלין מצא בה מעות או כסות הרי אלו מותרין ע"כ ולפי הגירסא הזאת היה נראה שהם סבורין דעבודה זרה שיש לה קלקלין כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפי' דבר שאינו לתקרובת ואינו עומד דרך כבוד הרי זה אסו' שהקלקלין הללו קלקלתה לאסור מה שלפנים מהם אבל כשאין לה קלקלין יש לה קולה לענין נויין דדבר שאינו של נוי מותר ויש לה חומרא לדבר של תקרובת דאפילו חוץ כפנים דמי כפום גמרא דילן וקרא דעמהם ועליהם לא דרשינן ליה אלא לעבודה זרה שאין לה קלקלין כדרך שהיה דרך עובדי עבודה זרה בזמן ההוא כן נראה לפי גירסא זו של הירושלמי ועליו סמך הרב רבינו יונה ז"ל אבל היא שיטה דחוקה בעיני ונראה לי שיש בה טעות סופרין וכן הגירסא אפילו עבודה זרה שיש לה קלקלין ואתיא כגמרא דילן ממש וכפשוטה והדעת מכרעת כן ולענין לחם אזנים והאובלדש שרגילין הגוים בזמן הזה כתבו בתוספות בשם ר"שי ז"ל שהיה אוסרן שהרי תקרובת עבודה זרה הן ומשעת לישה נאסרין דאיכא כעין זביחה ואף על פי שמשברין אותן אחר כך וגם מוכרין אותן אין בטול לתקרובת עבודה זרה אבל ר"י ז"ל היה מתירם שאין מתכוונין אלא לתתם לגלחים.

ונראין דבריו ז"ל חדא דאנן כרבי יוחנן קיימא לן דבעי כעין פנים ממש ואף על גב דפרישנא לעיל שהוא אוסר מדרבנן כשיש כיוצא בו בפנים והכא הא איכא בפנים לחם הפנים ואיכא בלישה דבר המשתבר כעין זריקה והן עושים אותן לכך הני מילי דבר הנתון לע"ז להיות לה תקרובת אבל זה אין עושין לדעת תקרובת אלא אותו שמשקין אותו הכומר ואוכל אותו שם אבל שאר האובלדש דורון לכומרים הוא ומה שמניחין אותו בפני עבודה זרה אינו בדרך תקרובת כלל אלא כמי שנותן לה פרס לכומריה הילכך הרי הן מותרין למי שלא נזהר מפת של גוים וכן דעת מורי הר"א הלוי ז"ל וכן נהגו ברוב המקומו' וכן נראה ודאי להלכה ועם כל זה שומר נפשו ירחק מהם אבל נרות שעוה שמדליקין לפניה אין כאן כעין פנים כלל ואין איסורן אלא מדין נויין ומשמשין וכבויין או מכירתן זהו בטולן ואין לפקפק בזה כלל.

מתני' עבודה זרה שיש לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה:    פר"שי ז"ל נהנין מהן שלא בטובה שלא יעלה שכר לכומרים דאין הקדש לעבודה זרה כדאמרינן בפרק כל הצלמים עד כאן ור"ת ז"ל השיב עליו דאם כן הוה ליה למיתני בשכר ושלח לכך פירש הוא ז"ל ואין נהנין מהן בטובה אפילו טובת דבור שיהא מחזיק טובה לכומרים או לעובדיה לפום מאי דמפרש בגמרא. וקשה לפירוש זה דבשלמא להחזיר טובה לכומרים איכא למיסרמשו' דהוי כחשיבות' לעבודה זרה אבל טובת עובדיה בלאו כומרים מאי חשיבותה הוא כיון שאין הגנה הזאת נוי לעבודה זרה כלל כדבעינן למימר ועוד דאמרינן בגמרא מאן דמתני לה הסיפא כל שכן הרישא כלומר כל שכן הריש' דבטובת כומרים אסור ולהאי פירו' מאי כ"ש שייך בהא שהרי בריש' מפורש הוא שאין נהנין מהן בטובה ובין שהפירוש טובת כומרים או טובת עובדיה הרי טובת כומרים אסור דאי טובת עובדיה קאסר כל שכן טובת כומריה לכך נראה יותר כפירוש רש"י ז"ל והא דלא קתני בשכר משום דלא סוף דבר שכר גמור אלא אפילו שכר כל דהו שנותן כל שהוא על שוה אלף אסור דסוף סוף הא קא מרווח ומהנ' לאותה עבודה זרה במה שנותן לה ומהנה אסור וכן נראה בירושלמי דגרסינן על משנתינו כיני מתני' בטובת הנאה כומרים חלילין של עבודה זרה אסור לשכרן ואם היו מעלין שכר למדינה אף על פי שעושין שכר לעבודה זרה מותר הגובה של עבודה זרה אסור ליתן לו ואם היה מעלה שכר למדינה אעפ"י שהוא גובה לשם עבודה זרה מותר ליתן לו ומתניתא אמרה כן היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה ע"כ: הרי נראה מכאן דטובת משנתינו היינו שכר כפירוש ר"שי ז"ל והיינו דאמרי' בגמרא מאן דמתני אסיפא כל שכן הרישא דדילמא הוה ס"ד שהשכר שאסרו ברישא דוקא שכר שמקצין אותו לע"ז ממש לצורכיה אבל שכר שהוא להנאת כומריה מותר להכי אמרינן דכיון דבסיפא אסרו הנאת שכר הבא לכומרים כל שכן הרישא.

וכן:    פירש ה"ר יונה ז"ל אבל מורי הר"א הלוי ז"ל היה מפרש כפירוש ר"ת ז"ל ומדברי כולם למדנו וגם הענין מונח כן בעצמו שהגינה או המרחץ הוה אינם לעבודה זרה שאם כן הא ודאי אסורים הם בהנאה בכל ענין שבעול' כדין נוי עבוד' זרה אלא שנתנו לה למחית כומריה ואין הקדש לעבודה זרה כדכתב ר"שי ז"ל וכן כתב הר"אבד ז"ל מפורש והדתנן בפרק כל הצלמים אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלמא אלו היה נוי היה אסור עד כאן.

ומעתה גנת הצעירים הרי הן אסורין ליהנות מהן בשכר או בטובת דבור לפי' ר"ת ז"ל ומצינו המנהג פשוט ליהנות מהן בכל דבר בטובה ושלא בטובה אבל יש לתת טעם להתיר לפי מה שכתב ר"ת ז"ל שהגנה או המרחץ הזה הם עומדיי לפני עבודה זרה אלא שלא נעשו לה לנוי כי אם לשכר הכומרים ולהכי קתני שיש לה ולא קתני לפניה לומר שיש לה דרך הקדש ודרך ממון שנתנו לה וכ"נ מסוגי' משנת מרחץ של אפרודיטי כמו שפירשנו שם ולפירוש זה גנות הצעירים שאינם לפני עבודה זרה ממש אף על פי שעומדין בצדה נהנין מהן אפילו בטובת כומרים שאין חשיבות לעבודה זרה אלא להם אבל לדברי שאר המפרשים שפירשו דסתמא קתני שיש לה ואפילו הן רחוקין ממנה צריך תלמוד מאיזה טעם נהגו בהם היתר.

וראיתי בשם ה"ר יונה ז"ל שלא אסרו במשנתינו אלא בגנה ומרחץ של עבודה זרה שהוקצו או הוקדשו בפירו' להנאת כומרים שלה אבל גנות הכומרים שקנאו הם משלהם ולא עשאום סמוך לביתם אלא כדי שלא יטריחו לצאת מביתם ולא הוקצו לעולם לשכר עבודתם בטרחה מותר ועם כל זה כתב הוא ז"ל שראוי להתרחק מליקח מהן אבל מורי הר"א הלוי היה מתיר לגמרי כי הוא ז"ל סובר דמתני' בשעומדין לפניה ממש כדברי ר"ת ז"ל וכל מה שאסרו לא אסרו אלא לכתחילה ומפני מראית העין שכל שנותן שכר לכומרים נראה להם לעולם שהוא כנותן לצרכי עבודה זרה ממש וכן כשהוא מחזיק להם טובה נראה לעולם שהוא מחזיק טובה לעבודה זרה אבל כשאינו לפניה ליכא מפני מראית העין כלל וכל שכן גנות הצעירים שידוע ומפורסם לכל שאינם אלא להנאתם ממש בלבד וכאלו הם ממונם גמור ואף מפני מראית העין נמי ליכא ולפי' מותר וזה טעם כעיקר: ולענין הירושלמי שכתבנו לעיל בחלילין של עבוד' זרה והגובה של עבודה זרה נראה שאף הוא כעין משנתינו שאין השכר ההוא נופל לעבודה זרה ממש אלא שהוא להנאת כומריה ולפיכך כל שהם מיוחדין לעבודה זרה ונקראים על שמה אסור לתת להם שכר חלילין או ליתן לגובה ההוא מפני מראית העין אבל אם מעלים שכר לבני המדי' כלו' ששכרוהו בני המדי' מן הכומרי' שאין השכר ההוא בא ליד הכומרים אף על פי שעל שם ממון של עבודה זרה הוא נתן הרי הוא מותר לשכרן שאין הקדש לעבודה זרה ומראית העין נמי ליכא כאן שאין אנו נותנין כלום אלא לבני המדינה וכן הגובה של עבודה זרה פירוש שהכומר ממש גובה אותו אפילו להנאת הכומרים ומאכלם אסור ליתן לו אם שואל אותם בשם עבודה זרה אבל אם בני המדינה העלו עליהם צרכי הכומרים כגון שחכרו שדותיהם ובתיהם וקבלו עליהם לפרנסתם בין רב למעט אף על פי שגובה על שם אותה עבודה זרה כיון דלהנאת הכומרים הוא בלבד וגם יש בו הנאת שתוף לבני המדינה מותר דהא ליכא מפני מראית העין והויא לה כסיפא דמתני' דהיה שלה ושל אחרים דכל שיש יד אחרים באמצע לא חשו לזה ומיהו למאן דמתני לה הסיפ' ואסרו שם שכר הכומרים אף על פי שיש בה יד אחרי' אף המעלה שכר למדינה אם גובה לשני עבודה זרה אסור והירושלמי בא כמאן דמתני לה הרישא אבל כשגובה על שם המדינה אפילו למאן דאמר לה הסיפא הוא מותר וזה דרך רבינו הר"מבן ז"ל ואותן שחוכרין קרקעות של עובדי העבודה זרה ופורעין אותן במעות הרי זה מותר שהכל יודעין שהוא למאכל ומשקה אבל אותן שנותנין חכירות שמן או שעוה ממש אסור מפני שהוא מן הסתם להקריבו לפניה ואפילו לא הוי הכי מראית העין מיהא איכא ואסור קל וחומר ממשנתינו וכן היה אומר מורי הר"א הלוי ז"ל ואיכא דקשיא ליה דהכא שרינן כל דלא יהיב ממש לעבודה זרה אלא שנותן לאחרים ואלו בפ"ק גבי חניות המעוטרות היכא דיהיב מכסא לעבודה זרה אסור ואף על פי שאינו נותן לכומרים ממש אלא שנותן למוכס או לבני המדינה והן נותנין לעבודה זרה ותירצו דשאני התם דיהיב לעבודה זרה ולא שקיל מינה מידי מה שאין כן במשנתינו דשקיל מינייהו פירות או מידי אחרינא ולתירוץ זה עדין קשה הגובה לעבודה זרה שאמרו בירושלמי אבל הנכון בעיני דההיא דפ"ק מיירי כשהמכס ההוא לע"ז ממש להפיק לה צרכיה ולפיכך אוסר רבי יוחנן ואפילו על ידי אחרים וריש לקיש היה מתיר מפני שאינו נותן דרך מתנה אלא מפני מקחו כנותן מכס למלך וגם שפודה עצמו במכס ההוא כדי שלא יהנה בה ליתן עטרה שלה בראשו ובראש חמורו כדאיתא התם וכן פירשתי לפני מורי הר"א הלוי ז"ל והודה לי.

גמרא אמר אביי כו':    הנראה לי דהלכה כמאן דמתני לה הרישא לקולא שזה דרך הירושל' ועוד דהא איסורה דרבנן הוא וכדפרישנא לעיל וכיון דכן לקולא נקטינן הילכך טובת עובדיה לעולם מותר ואף טובת הכומרים כשהוא שלה ושל אחרים אבל הפוסקים ז"ל פסקו לחומרא כמאן דמתני לה הסיפא.

יכול עשאום ולא גמרום כו':    תלמוד לומר אשר עבדו ונקטינן כל הני לאשמועינן דאפילו למעוטי עשאום ולא עבדום אצטריך קרא.

אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי דכתיב אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם:    פירוש ואף על גב דההוא בעבודה זרה עצמה כתיב הוא הדין למשמשין ואם תאמר ודילמא מקומות ממש ומפני שעשו בהם מעשה וכדאמרינן אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ויש לומר דאם כן הרים עצמם למה הותרו אלא ודאי כשאמרה תורה ולא ההרים אלהיהם הרי העידה לנו שלא עשו בהם מעשה ועוד כשתמצא לומר שעשו בהן מעשה אם כן היינו כלים ואנן הכי אמרינן אם אינו ענין למקומות ממש שלא עשו בהם מעשה שהרי כבר נאמר ולא ההרים אלוהיהם תנהו ענין לכלים או למקומות מחוברין שידענו בפירוס שעשו בהם מעשה:

דף נב עמוד א

ואימא דישראל כלל כלל לא:    פירוש לפי שישראל אינו בוטח בה לעולם:

ואימא כדנכרי:    פירוש דאף על גב דעבודה זרה דישראל חמירא לענין גניזה הני מילי לאחר שעבדה דאביד בה טפי מנכרי כדאמרינן לענין ההולך לתרפות אבל כל זמן שלא עבדה לא חמיר מנכרי אדרבא עביד דממליך טפי.

דבר המביא לידי תועבה:    פירוש כשיעבדנה והיינו דלא כתיב קרא אשר יעשה תועבת ה' פסל ומסכה דהוה משמע דמשעת עשיה הוא תועבת ה'.

מנין לעבודה זרה של ישראל שטעונה גניזה כו':    ואם תאמר ותיפוק לי מדכתיב ואשריהם תשרפון באש דפרישנא לקמן טעמא משום דאמוריים שלוחי דישראל בינהו דבעשית העגל או ישראל לאלוהות הרבה תירץ הר"אבד ז"ל דדילמא ההיא הוראת שעה היתה לפי שהיתה הארץ מלאה גילולים ושמא יטעו אחריהם ורבינו הר"מבן ז"ל תירץ דשאני התם דליכא מאן דמבטל לה דאילו גוים דפלחוה לא הוה דידהו וישראל דהוה דידהו לא פלחוה ממש ואילו לגוים למיסר עשאוהו שלוחים ולא להתירם להכי אצטריך קרא דאפילו פלחה ישראל ממש ורוצ' בביטול' אין לה בטלה עולמית וזה טעם נכון וגניזה דאמרינן בהאי ענינה לומר שטעונה באבוד לפי שאסורה בהנאה ואין לה בטול לעולם וגניזה שלה היינו ששוחק וזורה לרוח כרבי יוסי או מטיל לים כרבנן ואין זה כגניזת מזבח האמור בסמוך דהיינו גניזה ממש ולשון משותף הוא.

אף אשירה טעונה גניזה משמע דסתמא קאמר בכל סתם אשרה בין שהיא עבודה זרה או משמשיה ולמדנו מכאן שאף משמשי עבודה זרה של ישראל אין להם בטלה עולמית כעבודה זרה עצמה והוא ז"ל נתן סמך לדבר מדכתיב ונתצתם את מזבחותם כו' והנהו משמשי עבודה זרה נינהו מסתמא ואמר רחמנא ואבדתם משום דהוו שלוחי דישראל כדלקמן ושלא כדברי ר"ח ז"ל שהוא סובר דמשמשי עבודה זרה של ישראל בטול יש להם כדבעינן למימר קמן וכן הסכים לאסור הר"מבן ז"ל וכתב הר"אבד ז"ל דגוי שבטל עבודה זרה שלו ביטל משמשיה אף על פי שהם ברשות ישראל ונראין דברים בשלא היה לישראל זה זכיה בהם קודם ביטולם.

כל המעמיד דיין שאינו הגון כו':    פירוש שכשם שאין שכינה שורה במקום עבודה זרה כך אין אלהים נצב בעדת דיין שאינו הגון.

ובמקום תלמידי חכמים כו':    פירוש דכשם שמזבח מכפר מחבב ומזיח כדאיתא בפ"ק דכתובות כך תלמידי חכמים ורב המנונא טומאה ישנה קא מבעיא ליה כו' פירוש דרתך כלי לעבודה זרה דאמרינן לא שעשאו עתה לעבודה זרה דאם כן לימא עשה אלא שהיה קודם לכן משמש עבודה זרה ונשבר ונתבטל וכשם שנסתלק איסורו בטלה טומאתו ועכשיו חזר ורתכו לעבודה זרה מי הדרא ליה טומאתו ישנה או לא ולפי מה שכתבנו לעיל לדע' הר"אבד ז"ל והר"מבן ז"ל ודעתינו דמשמשי עבודה זרה של ישראל אין להם ביטול האי בעיא דרב המנונא לא אתא אלא במשמשי עבודה זרה דגוי דאלו בעבודה זרה של ישראל כיון שאין לה בטלה אף כשנשבר כשם שלא בטל איסורו לא בטלה טומאתו ומאי טומאה ישנה שייך בה אלא ודאי כדאמרן ואף על גב דלעיל הוה מוקמינן דרב המנונא במשמשי עבודה זרה של ישראל התם הוא מעיקרא דס"ד דרתך היינו עשה וכיון דלא סגיא לן לאוקמה בעבודה זרה של נכרי דחקינן ומוקמינן לה בשל ישראל אבל כי הדרינן לקושטא דמילתא דטומאה ישנה מבעיא ליה לית לן אלא לאוקמה כפשוטה בשל גוי דהיינו סתמא דכלהו מתניתא וכולהו מימרי דכוליה פרקין דוק ותשכח מעתה אין מכאן ראיה לדברי רבינו חננאל ז"ל כלל.

טומאה דרבנן מי הדרא:    הקשו כתוס' דהא כלי זכוכית משום דטומאתן דרבנן אמרינן בפ"ק דשבת להדיא דלית להו טומאה ישנה ואלו הכא מבעיא לן ותי' דשאני כלי זכוכית דלית להו שום טומאה דאוריתא מה שאין כן בכלי זה של מתכת שיש לו בעלמא טומא' דאוריתא משום חומרא דעבודה זרה מי שויוה רבנן כדאוריתא פי' ואף על גב דלא חזר ונשתמש בו לעבודה זרה הדרא ליה טומאה ישנה ואילו בשחור ונשתמש הרי יש לו טומא' חדשה מפני שחזר ונאסר ושמעינן מינה דכשחזר ורתכו לעבודה זרה לא הדר ליה איסורה עד שישתמש בו לעבוד' זרה כשאר משמשין שאינן אסורין עד שיעבדו דאי לא פשיטא דכיון דאסוריה הדר טומאתו הדרא אלא ודאי כדאמרן.

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי תקרובת עבודה זרה של אוכלין מהו:    פר"שי ז"ל מי סלקא טומאה מינייהו על ידי ביטול או לא ואמרינן ותיבעי ליה כלים הר"אבד ז"ל פירשה בכלים של תקרובת כגון ששבר מקל לפניה ולא נהירא דההיא סברה דרב היא אבל רבי יוחנן כעין פנים ממש בעי כדפרישנא לעיל לכן פירש הר"מבן ז"ל דהכי פירושו ותבעי ליה כלים של משמשי ע"ז הנאסרים ובדין הוא דיכיל למימר ליה דהתם לא מבעיא ליה דכיון דאמרי אתם בטל טומאתם נמי בטלה אלא שדרך התלמוד לבאר דבריו מעט מעט להגדיל תורה.

כי קא מבעיא ליה תקרובת כו':    והא דנקטה באוכלים משום דלרבי יוחנן אין תקרובת נאסר אלא באוכלין דהוו כעין פנים אבל הוא הדין דמבעיא לן אליבא דרב בשבר מקל לפניה דהויא כעין זביחה ונאסר כדאית' לעיל אבל יש אומרין דדוקא מבעיא ליה לאוכלין משו' דבטומא דאוריתא לית להו טהרה במקוה ואין זה מחוור מדלא אמר לה הכי בגמרא האי מסקנא ובדין הוא דיכיל למבעי ליה בעבודה זרה של ישראל או משמשיה דלית להו בטלה אלא דכל מאי דאפשר לאורויי בע"ז של גוי לא מיירינן בשל ישראל כנ"ל.

דף נב עמוד ב

אליבא דמאן דאמר בית חוניו לאו עבודה זרה היא:    פירוש דאלו למאן דאמר בית חוניו עבודה זרה אפילו להדיוט אסירי כדפר"שי ז"ל והר"מבן ז"ל הביא ראיה מכאן דמשמשי עבודה זרה של ישראל אין להם בטלה עולמית דאי לא תבעי ליה נמי למאן דאמר בית חניו בית עבו' זרה היא ולאחר שבטלום דפקעה מנייהו איסורייהו אי מי מאיסי לגבוה או לא ומיהו הוא ז"ל דחה דאפשר לומר דחדא מינייהו נקט ומשום דאשכח מתני' דתני דלאו בית ע"ז היא.

מאי לאו הככנו דאטבלינהו כו':    פר"י ז"ל מאי לאו הכננו הכשרנום דאטבילנהו מטומאת ע"ז הקדשנום שחזרו ומשחום בשמן המשחה כדפר"שי ז"ל ואם תאמר והא היאך אפשר לומר כן דהא אחז לעבודה זרה נשתמש בהם ולמאן דאמר חוניו בית עבודה זרה היא לא מבעיא לן דודאי אסירי להדיוט יש לומר שכבר פר"שי ז"ל דדוגמא נקטינן דבכלים דאחז נמי לא נאסרו מן הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והני דהקדש נינהו אלא דקנסינהו ושמע מינה דאפילו כלים דלאו בני דעה קנסינן והאי מקשה סבירא ליה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' על ידי מעשה אבל כי מתרצינן הכננו גנזנום סבירא לן דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה וכדאמרי' לקמן בפרקין גמ' מתני' דבמוסיאות של גוים. וטובא איכא בתלמודא דמקשה ומתרץ סתם בלא ביאור טעם.

היכי נעביד נתברינהו:    פירוש נתברינהו על ידי גוים לבטל אסורם אבנים שלמות אמר רחמנא לרווחא דמילתא נקטינן הא בלחוד משום דמפרש איסוריה וזיל קרי בי רב הוא דהא בלאו הכי נמי תיפוק ליה דכיון דקודם ביטול אסירי דהוא הדין לאחר ביטול דמאיסי דיש דחוי אצל גבוה אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו בתוספות.

דף נג עמוד א

אבל נכרי מבטל בנפשיה:    ואם תאמר ומה מועיל בטול זה דהא מתסרא מפני חלקו של ישראל ואפילו אלקוה הא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסורי עבודה זרה והר"מבן ז"ל תירץ דמיירי בשהיה חלקו של גוי מבורר ביד או ברגל או שהיה של כסף ושל נחושת ונחושת של זה וכסף של זה ורבינו הר"שבא נר"ו השיב עליו דא"כ פשיטא דנכרי מבטל חלקו שהרי אין כאן שותפות גמור והדרינן לבעיין דגמרא דמאי קא משמע לן ויש לומר לדברי רבי' דאנן קס"ד דכיון דכולה חדא עבוד' זרה היא כי אשתתפו בה כל חד וחד אית ליה זכותא בכולה קמשמע לן ואחרים תירצו דנפקא מינה שאם מכר נכרי חלקו שיהא דמים מותרין וגם זה אינו נכון לפום מאי דקיימא לן דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין ואם כן מה הועיל לו בטולו אבל הנדון דנפקא מינה שלאחר בטול נתן גוי זה חלקו לישראל שיהא החלק ההוא מותר בהנאה לישראל אם חזר ומכרו לגוי ואילו לא קדם גוי ובטלו הוה ליה דמי ע"ז ביד ישראל שהם אסורים.

מתני' רק בפניה השתין בפניה כו':    פירוש דוקא נקט האי לישנא שעשה כן לפי שעה אבל עושה כן תדיר ודאי בטלה וכדאיתא בפרק כל הצלמים ולהכי לא קתני רוקק משתין.

מכרה או משכנה ר' אומר בטל:    פירש ר' הר"מבן ז"ל משכנה דומיא דמכרה שהרהינה אצלו והגיע זמן ולא פדאה אי נמי שנשתקעה אצלו הא לאו הכי אפילו ר' מודה דלא בטלה וכדתניא לקמן לוה עליה לא בטלה וההיא דברי הכל היא.

וחכמים אומרים לא בטל פרישה בגמרא משום דמאיסורא לא מייאש דמימר אמר מזבן לה לגוי אידי דדמיה יקרים ושמע מינה דדוקא בע"ז ממש אבל משמשי עבודה זרה ליכא למימר הכי ואפילו רבנן מודו דמכירתן זהו בטולם והלכתא כרבנן. מעתה גוי שמכר עבודה זרה לישראל צריך שיבטלנה קודם לכן אבל משמשי עבודה זרה כגון כוסות ומחתות החטאים בנפשותם מכירתן בטולן ואין צריך לומר מלבושי הגלחים שהם משמשי משמשין.

גמרא מחלוקת בצורף גוי:    פר"שי ז"ל דלאו דוק' צורף אלא אפילו לסתם בני אדם ומשום דסתם לוקחי מתנות צורפין הן והכי משמע ממאי דאקשינן ממתני' דלוקח גרוטאות למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל ולא אוקימנא אליבא דכולהו תנאי ובשאר כל אדם שאינם צורפין כו' אבל רבי' הר"מבן ז"ל הכריע כדברי הר"אבד ז"ל שפירש דדוקא בצורף וההיא דגרוטאות משום דסתם כל אדם הלוקח גרוטאות להתיכן ולצורפן בעי להו מה שאין כן בלוקח עבודה זרה בפני עצמה והביא ראיה מדאמרינן לקמן גבי גנבום ליסטים דאפילו גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרים מזבן לה לגוי והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרק כל הצלמים אלמא סתם ישראל לא מבטל לה אלא דמזבן לה גוי בדמים יקרים וכן עיקר.

אלא לאו לעבדה למי שעתיד לעבדה נראה דבדיוקא דלישנא שקלינן וטרינן דמעיקרא סברי דלעובדה ולאוכלה הוא לשון פעל כמו לעובדה ולשמרה והשתא מפרשי לה לשון פועל כלומר לעובדה ולאוכלה במפיק כמו אני ה' נוצרה.

ה"ק נראין דברים כו':    פירוש דהאי נראין אינו לשון הכרעה אלא לשון הודאה ומאי דקאמרי' ודברי חברי לאו נראין לי דברי חברי קאמר דאם כן לא פליגי במידי אלא הכי פירו' שדברי חברי בשמכר' לעובדה ולמאי דקס"ד ונראין לשון הכרעה הוא לא שהוא מכריע כמותם דאם כן למה לא חזר בו אלא לומר כי לשומעין דברי מחלקותם יהיו נראין דברי חבריו לכאורה בשמכר' לעבדה וכן פר"שי ז"ל.

אם עד שלא נתן לה מעות משך לו' הא ודאי קיימא לן דמשיכה בגוי קונה אלא דהכא מקח טעו' הוא דהדר מדינא ושורת הדין דאפילו בסופא נמי יחזיר אלא שחשו חכמים למראית העין שנראה כחוזר ומוכרה לו בשנוטל ממנו מעותיו וסבורין דראה וניפייס הוה וכן פר"שי ז"ל והכי איתא התם בבכורות.

שאני התם דאדעתא דגרוטאות זבין:    פירוש שאף המוכר לא היה יודע שהיה בהן עבודה זרה אבל מאן דמותיב לה הוה ס"ד דלוקח הוא דלא ידע בהו וכדקתני ומצא בהם עבודה זרה אבל מוכר מסתמא יודע הוא מה שדבר וגם זה יודע היה בהם ובכונה מכרם ואעפ"י כן לא בטלם אבל הניחוה בעלים והלכו להם מדלא שקלוה וכו' צריכה פירוש ולא זו אף זו קתני.

דף נג עמוד ב

מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו:    ואם תאמר ודילמא עבוד בהו מעשה יש אומרים דרב יאודה סבר כמאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה דפלוגתא היא בפרק השוחט דמסכת חולין והר"אבד ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה הני מילי דבר של יחיד אבל דבר של רבים אינו נאסר והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לקמן בפרקין מים של רבים אינם נאסרים ופרכינן הא דיחיד נאסרי' והא מחוברי' נינהו ואוקימנ' כגון דטפחינהו בידיה ווהא התם דעביד בהו מעשה ואפילו הכי דרבים אינם נאסרים וכלים דאחז שנאסרו על ידי מעשה כדלקמן דיחידו של עולם הם ולא של רבים ואין זה נכון דאם כן היכי נקט רבי יאודה האי לישנא סתם והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמשמע כל שאינו שלו ואפילו דיחיד הכי הוה ליה למימר והא דבר של רבים אינו נאסר והראי' שהביא כבר דחא' ר' הר"מבן ז"ל דהתם כי סגי לן בדטפחינ' בידיה הני מילי לאפוקינהו מדין מחוברין דפרכינן מינה דהתם בתפיסת ידי אדם כל דהו סגי ואף על פי שהוא מעשה שאינו ניכר ואפילו נעשה שלא לשם עבודה זרה ועל ידי כל אדם דהא לא דמו להר אבל לענין האוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שמענו אלא בשעושה לשם עבודה זרה כההיא דהשוחט בהמת חברו לעבודה זרה וגם שיהא מעשה ניכר בשנוי שאינו חוזר לבריתו דדמי כמאן דקני ליה בשנוי דומיא דגזלן מה שאין כן בטפיחי מיא ומאי דאמרינן התם דמים של רבים אינן נאסרין לא נצרכה אלא כשהם של הפקר דאף על גב דכל אדם יש לו זכות בהם והוי כשותף אינם נאסרין הא דיחיד שהם שלו או שהם דיחידים שותפין נאסרין כיון דאית ליה שותפו' בגווה כדאיתא בפרק השוחט והוא דטפחינהו בידיה כלומר בין הוא בין אחרים ואפילו שלא לשם עבודה זרה דלא להוו מחוברין ובעיקר קושיתנו תירץ הרב רבינו הגדול ז"ל דכולה קושיא דרב יאודה תליא במאי דקאמר בביטול בעלמא סגי להו והכא לישנא קלילא נקט והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והכא יש לנו לומר שלא עשו בהם מעשה ואי משום הנך דמעיקרא שהיו בהם קודם שהיתה ירושה לאבות וכן כל דכוותיהו שהיו אחר כן ועשו בהם מעשה אלא שדרך התלמוד להקשות מן הפשוטות סוף סוף בבטול בעלמא סגי להו וא"כ לכפינהו לגוים דלבטלינהו דגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו כדפי' ר"שי ז"ל אבל אין לומר דכיון שהניחום ונתיאשו מהם בטלום מן הסתם ואף על גב דהוי בשעת מלחמה יודעין היו שלא יחזרו שם מעולם דליכא למימר הכי אלא בעבודה זרה תלושה שהניחוה עובדיה ולא רצו ליטלה עמהם ואם תאמר והיכי סגי להו בבטול להנהו מעיקרא כיון שזכו בהן ישראל קודם בטול ויש לומר דהא דאמרינן בפרק כל הצלמים דישראל שמצא עבודה זרה וזכה בה קודם ביטול שוב אין לה בטלה ההיא מדרבנן היא דמדאוריתא לו אמרו שאין לעבודה זרה של ישראל בטלה אלא בשעבדה על ידו או על יד שלוחו כן פירש רבינו בשם רבו הר"מבן ז"ל.

מתני' עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת:    פירוש דליכא למימר בהא מימר אמר אי גוי משכח לה פלח לה ואי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקרים וזבוני מזבין לה דהתם הוא גבי גנבה או מכירה שיוצאה ממנו בעל כרחו ולא במה שמניחו לדעתו דכיון דלא חייש למשקלה זילא ביה ומיאש אפילו מאסורה ומבטל לה.

גמרא בית נמרוד:    פירוש ונפקא מינה למה שהוא קיים מן המגדל ההוא אי נמי לכל דכותה שהניחום בעלים ויכלי למהדר ולא הדור.

ומלכים מניחין דרך זו והולכים בדרך אחרת:    פי' ר"שי ז"ל ומהלכין בדרך אחרת ואין חוששין להם הילכך לא חשיבי משמשי עבודה זרה עד כאן ויפה פירש דודאי לישנא דמתניתין וגמרא דעלה מונח דמיד מותרין ואפילו קודם שהניחו המלכים דרך זו והטעם משום מאי דפר"שי ז"ל דהוה ליה משמש עבוד' זרה עראי וכאותה ששנינו בפרק כל הצלמים גבי שלש אבנים הניח עליה עבודה זרה וסלקה הרי זו מותרת שאינה אלא תשמיש עראי ודיו שיאסר בעודה עליו מפני מראית העין וכמו שפירשנו שם בירושלמי.

בימוס שנפגם אסור:    פר"שי ז"ל שנפגם כל שהוא והכי דייק לישנא ולפי זה יש לפרש שהפגימה במקום שנראה לעין דאי לא דילמ' לא חזייה גוי דלבטלה אבל הר"אבד ז"ל פירש שנפגם רובו וכן אמרו בתוספתא בימוס שנפגם רובו מותר מזבח שנפגם רובו אסור עד שינתץ רובו פי' מזבח שנפגם רוב כל אבן ואבן אבל עדין עצומו של מזבח קיים אסור עד שינתץ רובו:

אבל הכא שקיל האי בימוס ומייתי אחרינא:    הקשה רבינו הר"שבא נר"ו לפירוש ר"שי ז"ל שכתב בפרק כל הצלמים גבי מתני' דשלש אבנים דבימוס עצמו נעבד מה לי בימוס מה לי עבודה זרה וגם לקמן דפר"שי ז"ל האי בימוס בעלמא שוייה פר"שי ובעלי חיים לא מתסרי משום משמשי עבודה זרה אלמא בימוס משמשין הוא. ותירץ דלא כל הבימוסין נעבדין וכל בימוס שהעבודה זרה מונח' עליו עובדין אותה אגב העבודה זרה לקלונה וסרך שלה אבל בימוס שאין גוף עבודה זרה מונח עליו אלא שעובדין לגג או לחמה ולמזלות אינו נעבד והרי הוא משמשין.

דף נד עמוד א

מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר:    איכא דקשיא ליה דהא קיימא לן דבעבודהזרה יהרג ואל יעבור ואפילו לרבי ישמעאל בפרהסיא מיהת יהרג. וכן בשעת השמד לדברי הכל ורבי זירא אפילו בשעת השמד איירי דהא אתינן לסיועי לרבא בר פלוגתיה מדתניא בימוסות של גוים בשעת השמד הרי אלו מותרות והנכון בזה דאף על גב דבעבודה זרה וגלוי עריות לכתחילה יהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג פטו' ממית' ב"ד שאין אדם נהרג אלא בעובד במזיד והתראה ובהדיא אמרו ונכרת האיש ההוא לא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה דאנוס רחמנ' פטריה ומה שנחלקו אביי ורבא בפרק ארבע מיתות בעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה ההיא בעובדה מעצמו מאהבת המלך ומיראתו כלומר להראות לו שאהבתו או מוראו בלבו וכדפרישנא התם ואפילו בההיא הלכתא כרבא דאמר פטור והיינו דמייתי ראיה מולנערה לא תעשה דבר וההוא קרא לפוטרה מב"ד אתא וסתמא הוא ואפי' במקום שהיה לה שתהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה שתדביקנו לעצמה דלאו קרקע עולם היא וכדאשכחן ברובא דנסחי בפרק כל שעה אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבו' ולא עוד אלא דלהכי אצטריך קרא לפוטרה ממיתת בית דין כשעברה ולא נהרגה דאי בדהויא קרקע עולם פשיטא דאפילו לכתחילה תעבור ואל תהרג ואם לא עשתה כן מתחייבת בנפשה היא אלא ודאי כדאמרן.

וסבר רבי זירא דכיון שפטורין בדיעבד לא חשיב עובדי עבודה זרה ואינם בכלל לא תעבדם אלא שמצוים ליהרג משום קידוש השם וכיון שהוא לא נקרא עובד עבוד' זרה אף הבהמה שעבדו לה אינה נקראת נעבד והיינו דפליג עליה רבא דודאי עובד עבודה זרה הוא והכל היו בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד וכן פר"י ז"ל וכן רבינו מאיר הלוי ז"ל וברור הוא.

(אמר המגיה יוסף שמואל בזה שכתכ רבינו הר"יטבא ז"ל יתורץ מה שנתקשתי בדברי התוס' ז"ל ונראה לר"י לפרש דבין רבי זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחילה חייב למסור עצמן ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ואף על גב שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחותו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודה זרה קרינא ביה ואף על פי כן בדיעבד פטור כו' וצ"ע כפי דברי ר"י ז"ל הכי היה לו לומר לרבא בקיצור ורבא אמר הואיל ולכתחילה אסור עבודה זרה קרינא ביה כיון דבהא פליגי דלרבי זירא כיון דבדיעבד פטור אין לאסור משום שיש לו למסור לכתחילה ולרבא כיון שיש לו למסור עצמו לכתחילה עבודה זרה קרינא ביה ולא פליגי בהא דלכתחי' חייב למסור עצמו ומה לו לרבא להביא כל האי דרשה כיון דלא פליגי בהא.

ובזה שכתב רבינו הר"יטבא וכתב שכן:    פירש ר"י ז"ל מבואר היטב דבא לומר רבא דהוי בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד מה שאין כן לרבי זירא דהא דלכתחי' חייב למסור עצמו היינו משום קידוש ה' לבד ולכך הבהמה אינה נקראת נעבד כמדובר ודוק. או אפשר לתרץ שהוכרח רבא לדרשה זו לתרוצי הבריתא אפילו אליבא דרבי ישמעאל כדכתבו התוס' לקמן דאפילו אליביה בפרהסיא אסור כדהכריע רבא הא כיצד הא בצינעא כו' ודוק).

ה"ג אמר רבא הכל היו כו':    ולא גרסינן אלא אמר רבא דרבא לקיים דברי רמי בר חמא בא ולסתור קושיתו של רבי זירא.

הא בצינעא הא בפרהסיא הא ודאי כרבנן קיימא לן דבעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצינעא יהרג ואל יעבור כדאיתא בפרק כל שעה וכי כתיב וחי בהם בשאר מצות הוא דכתיב. ורבי ישמעאל הוא דמפליג בעבודה זרה בין צינעא לפרהסיא וכדאיתא לעיל בפרק אין מעמידין והא דנקטה רבא כרבי ישמעאל לאו משום דסבירא ליה כותיה אלא לרבותא נקטיה דאפילו רבי ישמעאל שהוא מקל בדבר ומתיר לעבור בצינע' מודה הוא דבפרהסיא נעבד נקרא ואסור וכל שכן לרבנן דאפי' נעבד בצינעא נקרא נעבד.

האי בימוס בעלמא שוייה:    פר"שי ז"ל ובעלי חיים לא מתסריה אפילו לגבוה משום משמשין ולא נהירא דודאי כיון שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שנא בין נעבד למשמשין. ור"ח ז"ל כתב האי בימוס בעלמא הוא והא אמר רבי יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפי' בהמתו שלו לא נאסר דהא אי בעי פגים ליה עד כאן ונראה מכאן שהוא סובר דאפילו משמשי עבודה זרה של ישראל יש להם בטלה וכבר כתבנו לעיל שזה אינו ועוד דאפילו יש להם בטלה מאיסי לגבוה ויש דחוי אצל גבוה ותדע דהא לעיל גבי לולב למצוה הוי בעיא ולא אפשיט' ואילו לגבוה פשיטא דאדחי ואפילו בכלים של חוניו למאן דאמר לאו עבודה זרה הוא שקלינן וטרינן אי מאיסי ואמרינן עלה לימא מסייע ליה מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. אלמא סבירא לן דכיון ששקצום לא מהני להו שום ביטול ואף על גב דאהדר רב פפא ואמר היכי נעביד נתברינהו אבנים שלמות כו' הא פרישנא לעיל דלרווחא דמילתא נקט ההוא טעמא וכן פירש ר' הר"מבן ז"ל וכן היא בתוספות שאין בטול מועיל לגבי גבוה ועוד מאי קושיא נהי דאי פגים ליה משתרי כל כמה דלא פגים ליה שפיר קתני דנעבד אסור והר"אבד ז"לפירש האי בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעו' אלא בשעשאו מתחי' לכך ואין פירוש זה נכון וכבר דחינו אותו בפרק כל הצלמים במשנת שלש אבנים הן ואין לנו בכאן אלא מה שפירש אדונינו הר"מבן ז"ל דבלישנא בעלמא קפיד ולומר דבריתא איירי בנעבד שהוא עבודה זרה עצמ' והיכי מפרשי לה דבימוס שהוא משמשין וכן הסכימו רבותי כגון שנסך לה יין בין קרניה ועבד בה מעשה פירוש דכיון שעשה בה מעשה אסרה אף עפ"י שאינה שלו ומיירי בשעשה שם מעשה ניכר כגון שחקק בקרניה מקום לנסוך וקמ"לן דאף על גב דלא עבד בה מעשה בגופה של בהמה ממש הרי הוא מעשה גמור כיון שהוא מגופה ונראה דהוא הדין באילן שחקק בו לנסך שם יין מתסר כחפירת בורות או כגדעו ופסלו לעבודה זרה ומאי דנקט התם גדעו ופסלו לרבותא נקטיה דאפי' בההיא נוטל מה שחדש ומותר אבל אין זה דעת מורי הר"שבא נר"ו אלא דדוק' בעינן חפר בה או שגדעו ופסלו עשה בה מעשה אסרה פירוש אפילו להדיוט וכדמוכח להדיא בפרק השוחט ושם פירשתיה יפה בס"ד ושלא כדברי הר"מבם ז"ל שפירש דאפילו על ידי מעש' אינה נאסרת אלא לגבוה ונעלמה מרבינו ההלכה שבפ' השוחט וכן פר"שי ז"ל וכל המפרשים ז"ל כמו שכתבתי ותו לא מידי:

דף נד עמוד ב

אעפ"י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שחין ומערות אסרה:    פר"שי ז"ל חפר בה בורות לעבודה זרה אסרה אף להדיוט עד כאן וכן פירש הר"אבד ז"ל דדוקא שחפר בה בורות לשם עבודה זרה לחשבה שימצאו שם מים לעבודיה וקשיא לן דהא משמע דחפירה זו כדי שיהא בה תפיסת ידי אדם היא באה ולאפוקי לקרקע עולם מדין מחובר ואם כן למה לי לשם עבודה זרה והא נפקא ליה מדין מחובר ולא הויא לה דומיא להר תדע דהא באבני הר שנדלדלו איכא מאן דאמר אסורות ואף על גב דלא הוה בהו מעשה לשם עבודה זרה מאן דאמר מותרות משום דבעינן תפיס' ידי אדם וליכא ויש לתרץ דכל שהדבר הנעבד נתלש לגמרי ודאי אסור אף על פי שלא נתלש לשם עבודה זרה כיון דהשתחוה לו בתלוש אבל בזו שעדין קרקע עולם מחוברת כתחילתה וחפירת בור אינו מעשה אלא למקום הבור דלית ביה מששה אלא אוירא בעלמ' לא מתסרה בהשתחוה משום מעשה שעשה במקצתו אלא בשעשה אותו מעשה לשם עבודה זרה ועל דעת לאסור הקרקע כולו שעשאו נעבד וכדאמרי רבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו דעיקרו מותר כיון שלא נטעו מתחילה לכך וכן נכון שאם לא כן אין לך קרקע עולם שאינו נאסר שהרי יש כמה בורות וסדנה דארעא חד הוא והא דאמרינן דכי חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה פירושו שאסרה כולה ואפילו קרקע עולם הנשאר שעשאו נעבד דלאו למקום הבור הרי יש בו ממש אלא והאי לקרקע עולם הנשאר קאמר והכין מוכח בפרק בגמר דאמרינן התם קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו לקמיה דשמואל אמר להו יאות הן עבדין קרקע עולם היא ואינה נאסרת ואותבינן עלה מדתניא החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא נקבר שם בו עולמית ופרקינן דהתם בקבר של בנין אלמא קבר דחפירה אפילו חללו ומקומו דחשבינן ליה קרק' עולם שאינה נאסרת וכל שלא נאסר הקרקע אף חללו אינו נאסר והא דאמרינן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה הרישא קאי לומר שאסרה בהשתחוה בשחזר והשתחוה לה דהשתא חשיב כמשתחוה לדבר תלוש ליאסר אפילו להדיוט כל מה שהשתחוה לו אבל אם לא חזר והשתחוה לא הא ודאי לא מתסר משום חפיר' שחפר לשם עבודה זרה ואפילו למאן דאמר דעבודה זרה אסורה מיד הני מילי בתלוש אבל זו שהיתה מחוברת וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראויה ליאסר לא מתסרא עד שתעבד לדברי הכל וכן כתב הר"אבד ז"ל וכן עיקר.

ונראה דהא גמרא גמירי לה בענין עבודה זרה דכשעשה מעשה כזה במקצתו שיאסר כולו דהא גבי ההיא דקבר לא אהניא חפירה ליאסר ואף על פי שנעשה לשם קבר אמר רחמנא אלההים על ההרים ולא ההרים אלהיהם בשלא עשו בה מעשה לשם עבודה זרה והתורה העידה שלא עשו כן וכדכתיבנא לעיל ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם עבודה זרה והשתחוה לו נאסר אף על פי שאינו שלו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אלא שלדעת הר"אבד ז"ל הוא דבר של רבים אינו נאסר אף על פי שעשה בו מעשה ולדעת הר"מבן ז"ל אף הוא נאסר ולדרך זו אפשר לומר כי לכך הביאוה לזו בכאן גבי שמעת' דלעיל ללמוד שאף קרקע עולם שאינו שלו נאסר בשחפר בו בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה.

שאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת:    כבר כתבתיה במקומ' בס"ד דמכרן קתני בדוקא שלכתחי אסור למוכרן ואפילו מדאוריתא אבל קדש לאו דוקא אלא אף לכתחיל' רשאי לקדש בהם ולעשות כל צרכיו מן הטעם שאמרו בירושלמי לפי שאינם דמיהן ולא כדברי ר"שי ז"ל שכתב דהקדש דוקא ודוקא בקדושי אשה דהוא עצמו אסר ליהנות בהן בשום הנאה אחרת משום קנסא דרבנן ובמקומה הארכתי בה וגם בפ"ק דחולין בס"ד.

דהוו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד:    הקשו בתוספות היאך הם באים כא' דהא משמע שאינם שוין דאלו שביעית דכולי עלמא פרי עצמו ואחרון אסורין בלבד והאמצעיים מותרים ואפילו חלפן בראשוני' ואילו בעבודה זרה אינו כן וכשיש כאן חליפי חליפין חליפין מותרים וחליפי חליפין אלא דלמר חליפין ראשוני' אסורים לעולם וכל השאר מותרים ולמר כולם אסורים ראשון ואחרון ואמצעיים ויש דוחין דלגבי מה שתופסים דמיהן דרך כלל שני כתובים הבאים כאחד הם ואין זה מספיק דלעולם לא חשיבי באים כאחד אלא כשהם שוים בדינם שאילו נכתב אחד מהם היה למד חברו ממנו שנכתב בו ויש דוחין דעבודה זרה שפיר ילפא משביעית ואפי' למה שנתחדש בה משום חומרא דע"ז לומר שיהו כל הויותיה אסורים אז שלא יהא כח פדיון והתיר לדמיה הראשונים כלל וגם זה דחוק והדבר צריכה תלמוד וכן העלוה בתוס' בגמרא ואפשר דהא דאמרינן ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין דילמ' משום דסבירא ליה כרבי יאודה דהיכי שביק רבנן ואמר כר' יאוד' אלא משום דלא חשיב להו באים כאחד והכי קאמר קסבר שני כתובים הבאים כאחד כאלו מלמדין.

דף נה עמוד א

מתני' לוקחין גת בעוטה מן הגוים אף על פי שהגוי נוטל בידו ונותן לתוך התפוח:    פירוש דלא תימא דטעמא משום דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך וכגון דציירו ליה לידיה אלא אף על פי שנטל בידו ונתן לתוך התפוח ואוקימנא בגמרא כמשנה ראשונ' דסבר שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ולית הלכתא כוותיה וק"ל אם כן גת של גוי למה צריכה הכשר לדעת משנה ראשונה נימא דכל מה ששנינו בפרק השוכר בהכשר גת של גוים שיהא הכל דלא כמשנה ראשונה הא ודאי לא מדלא אדכרוה בגמ' התם תירץ ר' הראה ז"ל שלכך הצריכוה הכשר לפי שהיה דרכן להחזיר שם היין אחר שירד לבור.

דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו:    פריש בגמ' דסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל הילכך אסור לבצור עם הגוי דאפילו תימא דבבצירה זו לא מטמאו משום דליכא משקין מכל מקום הרי סופן ליטמא בדריכה והבצירה גורם טומאה היא אבל דורכין עמו לפי שכבר נטמאו שם וגוי אינו מוזהר שלא לטמאם דלהוי אידך מסיייע ידי עוברי עבירה. ופי' ר"י ז"ל דהא דקתני דורכין עמו היינו אחר שהלך הגוי בגת שתי וערב ויצא מהם משקה ודאי ונטמאו אבל לא בתחלתו דדילמא השתא הוא דמטמאו ובישראל אין דורכין כלל אפי' בסוף דריכה משום מסייע ידי עוברי עבירה שהרי הוא מוזהר שלא לטמאם ובכל אותו מעשה שנעבדה בו עבירה אסור לסייעו כלל וגם בסופו.

דף נה עמוד ב

נחתום העושה כו':    אבל מוליכין עמו פת לפלטר פר"שי גוי אופה פת ובתוס' הקשו כי בשום מקום לא נקרא האופה פלטר ועוד מדקתני מוליכין פת וקודם שנאפה אינו נקרא פת ועוגות הוה ליה למימר לכך פירשו דפלטר ממש הוא ואשמועינן תנא דלישת ועריכת ואפיית הפת כולהו כחדא מלאכה חשיבי ואסור לסייעו בהם כלל אבל לאחר שנאפה הוה ליה ענין אחר שכבר נעשה פת ומותר לסייעו.

גמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה י"נ:    י"ש מרבני צרפת שהם מפרשים כיון שהתחיל למשך מן הגת לבור אבל כל זמן שלא ירד לבור אינו נעש' יין נסך ואף למשנה אחרונה ולא החמירו במשנה אחרונ' אלא לענין מה שהוא בגת לאחר שהתחיל לירד דלמשנה ראשונ' מותר כדתנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ולמשנה אחרונה כיון שהתחיל לירד לבור נעשה יי"נ מה שהוא בגת ועל דרך זה התירו מקצתם שיהא נכרי דורך יינו של ישראל או בגת כשהם פקוקות שאין יין יורד משם וכבר נדחה פירוש זה בתוס' דאם כן כי פרכינן למתני' ואוקימנא בגת פקוקה ומלאה למה לן למימר שהיא מלאה בפקוקה סגי ועוד שכבר אמרו בתוספתא הלוקח עביט של ענבים מן הגוי ומצא תחתיו גממיות מותר בצדו גממיות אסור וההיא ודאי כמשנה אחרונה היא וא"ה מה שבצדו אסור אף על גב שהוא בגת עצמה ובירושלמי גם כן אמרו עד כדון כשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן לתוך התפוח אבל היה נותן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן אפילו ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות שבצידהם אסורות רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן הן עצמן נעשו' יין נסך כלומר אפילו מה שתחת' האשכולות כיון שנוטל האשכולות בידו ונותן לתפוח ונשאר היין לעצמו ואעפ"י שמלא גרעינין וענבים שאינן תלוין באשכולות אלמא אף הנמשך בתוך הגת אסור למשנה אחרונה אף על פי שלא ירד לבור ועוד הקשה רבינו הר"מבן ז"ל דלשון המשנ' אינו נאמר בשום מקום על היורד דרך אויר דההוא קלות או ירידה מיקרי והמשכה הוא מה שנמשכת ממקו' למקום שלא כדרך אויר כאותה שאמרו שאובה שהמשיכוה מעיין המושך כגדל ורבה עליו והמשיכו והנכון כדפירש ר"שי ז"ל שהתחיל לימשך אפי' בגת עצמו שהגת עשויה כמדרון ומשעה שנמשך מצד עליון לצד תחתון קרוי יין ונעשה יין נסך ודעת התוס' כי לפירוש זה הנכון מכיון שהתחיל לימשך בגת נעשה יין נסך אם נגע בו גוי ואפילו מה שלא נגע והיינו מאי דפרכינן עלה בסמוך מסיפא דירד לבור מה שבבור אסו' והשאר מותר ואומרים שזו היא שיטתו והשאר מותר ואומרים שזו היא שיטתו של ר"שי ז"ל אבל ר' הר"מבן ז"ל אומר שאפי' לרב הונא ולמשנה אחרונה לא נאסר אלא מה שנמשך בגת או מה שהופרש מן הענבים ונצלל במקום אחד אבל מה שהוא מעורב עם הענבי' אינו נאסר בהמשכת מקצתו ולא חדשו רב הונא ומשנ' אחרונה אלא במה שנמשך בגת בלבד וכן נראה מן הירושלמי והתוספתא שאמרנו למעלה שלא אסרו אלא גממיות שבצדיהם בלבד אבל לא שתחתיהם כיון שלא נפרדו לגמרי לעצמן מן האשכולות.

תנן לוקחין גת בעוטה כו':    אמר רב הונא בגת פקוקה ומלאה פירוש פקוקה לומר שעדין לא נמשך ממנה כלום לבור ומלאה שלא נמשך ממנה כלום בגת עצמו ולפי הלשון הזה נראה שאילו לא היתה פקוקה אעפ"י שהיתה מליאה אין לוקחין אותה מן הגוי כי במה שירד לבור נאסר אפי' מה שבגת ואף על פי שהיא מלאה ואין בה יין נמשך ושמע מינה כפ' התוס' דכיון שהתחיל לימשך קצתו נעשה יין נסך אפי' מה שלא נמשך דאי לא למה ליה למימר שהיא פקוקה במלאה סגי ותירץ לי מורי ז"ל לדעת רבו ז"ל דבעינן פקוקה מפני הצנור הרחב שבגת שאפשר שלא יהא בה יין צלול הראוי ליאסר ואם תאמ' והא קתני אף על פי שנוטל בידו ונותן לתפוח ואי אפשר שלא יהא בהם יין נמשך בשעת עשית התפוח ולמה מותר לפי' ר"שי ז"ל ולפירושינו ויש לומר דמתני בתחילת עשית התפוח שאין שם עדין שום יין צלול אלא הכל מעורב עם האשכולות ומשכחת לה כגון שהיתה הגת גדושה הרבה בתחילה שאעפ"י שהתחילו לדרוך בה והלכו בה שתי וערב עדין היא מליאה.

תא שמע ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר:    וקשה לפירוש הר"מבן ז"ל מאי קושיא דהא אוקימנא בגת פקוקה ומליאה ואף על פי שנאסר מה שירד אין מה שבגת נאסר והוא ז"ל תירץ דמיתורא דלישנא פרכינן למה לי למיתני והשאר מותר שלא ודאי לאשמועינן שאין לנו שום איסור במה שבגת ואפילו הוא דומיא דבור ולא עוד אלא במה שהוא בתוך הצנור הרחב שהוא צלול ואפילו הקלוח היורד גם כן נראה מן הלשון הזה שהוא מותר וכל שכן מה שנמשך בגת וקשיא לרב הונא.

אמר רב הונא לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה:    ויש אומרים דגת פקוקה ומליאה אפי' לרב הונא ולמשנה אחרונה מותרת שהרי אין כאן המשכה כלל ובהא הוה מודה הוא דמותר אף על פי שהלכו שם שתי וערב ויש בתוכה ועליה יין צף דהא רב הונא תריץ הכי אליבא דידיה ואיהו ודאי שפיר ידע דמימריה כמשנה אחרונה וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו ההיא אוקמתא ובודאי לא כתבה אלא ללמדנו דהוי הלכתא אפי' לרב הונא ולמשנה אחרונה.

אבל רבינו הר"מבן ז"ל כתב כי לפי דעתו אליבא דרב הונ' גם פקוקה ומליאה נמי כיון שהלכו בה שתי וערב ורבה יין בגת שהוא צף על הענבים המשכה היא ועושה יין נסך ולא התירו בירושלמי אלא גממיות שתחתיהן הבא מן הענבים עצמן אבל זו שנדרכה ורבה בה יין צף אלא שאין לו מקום לימשך אסור שהרי ראויה לימשך ור' הונא דאמר כיון שהתחיל לימשך לאו בגת פקוקה ומליא' איירי אלא בגת כדרכה וקאמר כיון שריבה יין והתחיל לימשך נאסר ומינה בפקוקה ומליאה מכיון שראויה לימשך נאסר אלא דעיקרא משום דוחקא דמתני' תריץ הכי לדעתו של מקשה וכדקתני אין דורכין עם הנכרי וסתמא קתני ואפי' בפקוקה ומליאה.

ואפשר דאף מה שהתירו בירושלמי לדעת משנ' ראשונה התירו דעלה קיימינן אבל למשנה אחרונה הכל אסור ורבינו הר"אה ז"ל היה אומר כלשון ראשון דבגת פקוקה ומליאה גם לרב הונא מותר ומיהו אעפ"י כן אין דורכין בגת כלל ואפי' בפקוקה ומליאה כסתמ' דקתני אין דורכין והטעם כדי שלא יכרות בו בהמשכת היין וללמד על כל זה הביא רבינו אלפסי ז"ל אוקמתא דגת פקוקה מליאה לומר שאף לרב הונא מותר והביא הא דאין דורכין לומר שאסור לדרוך עם הנכרי לעולם אפי' בפקוקה ומליאה מ"ר.

דף נו עמוד א

רבי עקיבא אומר משיקפה:    פי' ר"שי ז"ל לשון צף כמו קפה תהומה דבמסכת סוכה שצפו החרצנים על היין כשהוא נח והר"אבד ז"ל פי לשון הקופאים על שמריהם שהשמרים יורדין למטה והיין צף למעלה והא דקתני משיקפה יש מקשים דהא קפוי מאוחר ועד שיקפה מיבעי ליה כדפרכינן בבבא מציעא עד שיפקסו מבעי ליה ויש לומר דרבי עקיבא לאו על ת"ק קאי אלא כששאלו לו מאימתי קרוי יין אמר משיקפה והתנא הביא דבריו כלשונו ולא חש לכך כיון שהדבר ידוע לכל דקפוי מאוחר לירידת בור והרבה יש כיוצא בזה.

דף נו עמוד ב

ולרבא דלא שני ליה מוקים לה בתלתא תנאי:    ואם תאמר ונימא דאיהו נמי הדר ביה ואמר דשאני יין נסך ויש לומר דלא ניחא לן למימר דהדר ביה מסברא דיליה כיון דלהדיא השוה יין נסך למעשר אלמא הכי קים ליה מסברא או גמרא.

אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני כו':    פר"שי ז"ל גרגותני סל גדול שקשור בצנור והיין יורד מן הצנור לתוכו ומתוכו לבור כדי לצנן את היין מזגין וחרצנים וקאמר רב הונא שלא נאסר הגרגותני הזה מפני מה שנגע הגוי ביין שבבור הן מחמת נצוק הן מחמת שפחסתו גרגותני לבור והחזיר גרגותני זה לגת אסור אף מה שבגת וכתבו בתוס' דהא דרב הונא אתיא כמאן דסבי ליה בפרק בתרא דכל מין ומינו ושאינו מינו לא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דחי לא יבטלו החרצנים והזגים שבגת ליין שבא להן מן הגרגותני דהא מסתמא איכא ששים.

או אפשר דסבירא ליה כאביי דאמר חמרא חדתא וענבי מין במינו הוא ולית הלכתא כרב הונא דהא ליתא לדאביי וקיימא לן כמאן דאמר דשאינו מינו רבה עליו ומבטלו ונראה כי מן הטעם הזה לא כתבו רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו ומכל מקום קשה מכאן לפירו' ר"ת ז"ל שכתב שאינו אוסר במשהו אפילו יין ביין אלא יין נסך שנתנסך ודאי לעבודה זרה ואילו הכא אסר ליה רב הונא אפי' מפני יין שבגרגותני ולא אמרינן דרב הונא טועה אף בזו מכיון דלית ליה לרבינו תם ז"ל הכרחא אדרבא סתם סוגין בכל דוכתא דאפילו סתם יינם אוסר במשהו וכן הלכה.

ואיכא למידק לפי' ר"שי ז"ל שכתב לעיל דלרב הונא כיון שהתחיל ייין לימשך נעשה יין נסך ואפילו מה שלא נמשך מן הגת למה ליה לרב הונא החזרת גרגותני דהא בלאו הכי נמי מיתסר ויש לומר דרב הונ' הא דהכא המתני' הוא דמפרש לה ולא שנו קאמר ומשנתינו כמשנה ראשונה היא ומיהו לפירוש הר"מבן ז"ל הא דרב הונא אף לדעתו ולמשנה אחרונה נצרכה וכפי מה שכתבנו לעיל וזה יותר נכון גרגותני גופה במאי מתסרה בנצוק שמע מינה נצוק חבור פר"שי ז"ל ולקמן בפרק השוכר פליגי בה ואם תאמר ומאי קושיא דהא רב הונא דהוא מארי דשמעתא דהכא סבר התם נצוק חבור ויש לומר דמשום דשקלו וטרו בה התם טובא ולא הוכרח' ממתני' דנצוק חבור קשיא לן הכא היכי אפשר דלתלי רב הונא מתני' בהאי סברה ואחרים תירצו דהכי קאמר שמע מינה נצוק חבור והא אמרה רב הונא חדא זימנא ואין הלשון הולם פי' זה ומכאן דקדקו בתוספות דאפילו למאן דאמר נצוק חבור נצוק בר נצוק אינו חבור דאי לא בלא החזרת גרגותני נמי נאסר מה שבגת בנצוק בר נצוק.

ומעשה היה ששפכו מקנקן לכלי של גוים שהיה בו יין אסור והנשאר בקנקן נאסר בנצוק ואחר כך הוציאו יין מן החנית לקנקן ובא מעשה לפניהם והתירו משו' דנצוק בר נצוק אינו חבור והשיב עליהם רבינו הר"מבן ז"ל שזו אינה ראיה דשאני הכא כי מה שבגת אינו נאסר במגע גוי למשנה ראשונה מיהת ואף לפירוש ר"שי וכל מה שאינו במגע גוי אינו נאסר בנצוק וזו סברה נכונה וירושלמי מוכיח עליה דגרסינן התם ר"ה אמר הקלוח חבור זעיר בעי בכל אתר לא אתעביד הנצוק חבור וכה אתעבד הנצוק חבו' נתנסך הבור נתנסך הקלוח נתנסך הקלוח נתנס' הבור רבי אבא לא אמר כן אלא נתנסך הקלוח נתנסך הבור נתנסך הבור לא נתנסך הקלוח פירוש דסבר שאין נצוק חבור ושמע מינה דאף לדברי האומר נצוק חבור הקלוח לבדו נאסר אבל לא הגת או הגרגותני ובודאי שהדין בעצמו תמוה דכיון שנאסר הראשון בנצוק ונעשה חתיכ' דאיסו' למה לא יחזור הוא ויאסר גם כן והא למאן דאמ' נצוק חבור כמעורב חשיב ליה כדבעינן לומר קמן ועוד האריך בזה במקומו בפרק השוכר בס"ד.

ההוא ינוקא כו':    עד ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך משמע דלא שמיה נסוך כלל ואפילו ליאסר בשתיה והאי ינוקא לית ליה לא כמשנה ראשונה ולא כמשנה אחרונה דאילו למשנה ראשונה אף על גב דלא ציירי ליה לידיה ואי למשנה אחרונה הא סתמא קתני אין דורכין עם הנכרי ומשמע בכל ענין ואף על גב דציירו ליה דידיה אלא סבירא ליה דמתני' רבנן היא ואיהו סבירא ליה כר' נתן דאמר ברגל מותר והיינו דאמרינן דאתא כי האי עובדא קמיה דשמואל ושהיה תלתא רגליה למשרייה אפילו בשתיה אלו משכח תנא דשרי כרבי שמעון. ורבינו הר"מבן ז"ל פירש דהכי מבעיא להו מהו לדרוך עם הנכרי בגת מי הוי כשוכר עצמו ליין נסך ואמר להו לא ואמרו ליה והא מנסך ליה בידיה כמשנה ראשונה והא ודאי למשנה אחרונה אפילו בהנאה אסור ואמר להו דציירנא להו בידיה והקשו ליה והא מנסך ברגליה ומהדר דניסוך דרגל לא הוי נסוך לאוסרו בהנאה ומשנה אחרונה בשיכול ליגע בידיו וכעין משנה ראשונה דקתני הכי בהדיא וכרבי נתן הורי ליה עד כאן תורף דברי רבינו ז"ל.

ותמהני מאי דקאמר דכרבי נתן אורי ליה דהא לרבי נתן נסוך דרגל לא שמיה נסוך אף לשתיה וכדקתני ברגל מותר ויש לומר דשאני הכא דאינה דריכה שהיא מלאכה נמשכת וחמירא כדבעינן למימר קמן ואפשר דבשיטת רבי נתן קאמר דשרי מדינא בשתיה ולא כר' נתן ממש ולישנא דמהו לדרוך עם הנכרי בגת מסייע לפי' רבינו ז"ל דמשום היתר שכרו קמבעיא להו ואע"ג דשמואל שריה למישרייה אפילו בשתיה דשמואל לא סבירא ליה דינוקא ולאו עליה קאי כלל:

אימר דאמר רבי נתן ביד ברגל מי אמר:    האי לישנא לא דייק דהא בהדיא קתני רבי נתן או ברגל מותר והוה לן למימר והא רבי נתן ברגל מותר קתני ושמא נאמר דכי קאמר דאי משכח תנא כר' נתן לאו כרבי נתן לגמרי קאמר אלא בשיטת רבי נתן שאוסר מגע גוי המתעסק במלאכתו אף בהנאה וכיון דכן עביד באידך כרבנן דמשוו רגל ליד ואסר ליה אפילו בהנא' ואנן פרכינן דאם כן לא הוי כרבי נתן כלל דהא מסיק ליה תרי דרגי דאימור דהחמיר כר' נתן ביד אבל ברגל מי אמר דליתסר אפילו בשתיה ואם כן מאן דאסר בהנאה לא הוי כרבי נתן כלל ואי אפשר דנחמיר תרי חומרי עליה כנ"ל והא דתנן מדדו בקנה ימכר לאו משום דסבירא ליה כרבי נתן דהוא הדין אפילו ביד אלא לרבותא נקט בקנה דאי לא הא משכח תנא כרבי נתן אלא דאי משכחנא תנא דשרי כרבי שמעון שרינא ליה אפילו בשתיה פי' דכיון דהקיל כולי האי כרבי שמעון דשרי בשתיה מגע גוי שלא בכונה אפילו נגע בו בידו כדאיתא לקמן בפרקין וכיון דלית הלכתא כרבי שמעון וקיימא לן כרבנן דנסוך דרגל שמיה ניסוך יש לנו לאסור האי עובדא דשמואל בשתיה מיהת.

ואיכא למידק דהכא משמע דליכא מאן דאסר יין שדרכו גוי בהנאה ואפילו נגע בו בידיו אלא רבי נתן ואילו למשנה אחרונה קתני דאין דורכין עם הגת בגד משום דרב הונא ומשמע דהיינו כדי שלא ישתכר באיסורי הנאה וכדפר"שי ז"ל במשנתי' ועוד קש' דמשמע ודאי דהלכתא כרבנן דאמרי מדדו בין ביד בין ברגל ימכר וכמעש' שבא לפניהם שאמרו ימכר ומדאצטריכו לומר דלית הלכתא כרבי שמעון ועוד דמעשה רב ומשמע נמי דהלכת' כמשנה אחרונה ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא ויש לומר דהא לא קשיא דכי שרו רבנן מגע גוי שלא בכונה בהנאה הני מילי דומיא דמדדו בקנה שאינו נמשך הרבה במלאכתו אבל דריכת ענבים שנמשך במלאכתו הרבה חוששין שמא ניסך ואסור אפילו בהנאה דלא גרע מאגרדמים ומההוא עובדא דלקמן דשכשך בחמרא דאסרו ליה בהנאה ואפילו בשדורך בגת שלנו וכל שכן כשהגת שלו לעשות כרצונו ומיהו הני מילי בשנוגע בידו אבל כדציירוה לידיה כיון שאין דרך ניסוך ברגל דהיינו לאסור בשתיה אף בדריכה אלא למאן דמחמיר כרבי נתן גבי מדידה לאסור בהנאה אבל כיון דלא אשכחן תנא דמחמיר בההיא כרבי נתן לא מחמיר בדריכה ברגל לאסור בהנאה ומתניתין דאין דורכין עם הנכרי למשנה אחרונה אם תמצא לומר דמשום הנאת שכרו היא כמו שנראה מדברי ר"שי ז"ל ובר"מבן ז"ל ההיא מוקמינן לה כשדרכו בידיו מותרות והיינו דאמרי' דאי משכחנא תנא כרבי נתן אסרינן ליה אפילו בהנאה ומוקמינן מתני דאין דורכין אף כדציירוה לידיה הא למאן דלית ליה כרבי נתן לא מוקמינן לה אלא בדלא צייריה לידיה והיינו דשהיה שמואל ולא פשטה ממתני' ולאו אוקמא כרבי נתן משום דאיכא למימר דמתני' בדלא צייריה לידיה וכדקתני למשנה ראשונה אף על פי שנוטל בידיו מעתה גוי שדרך ענבים אפילו בשלנו אי לא ציירוה לידיה אסור אפילו בהנאה ואי ציירוה לידיה מות' בהנאה ואסור בשתיה כנ"ל:

דף נז עמוד א

הא דאמרינן בעובדא דינוקא אימור דאמר רב נתן ביד ברגל מי אמר:    קשה האי לישנא טובא כדכתיבנא ותו קשה מאי קא מדמה דריכה דהכא לנגיעה דאיירי בה רבי נתן דהא ודאי חמירא דריכה דממשכה טובא מנגיעה דרך עראי ותדע דהא קיימא לן כרבנן דאמר מדדו בין ביד בין ברגל ימכר וקיימא לן דאין דורכין עם הנכרי בגת ואפילו דריכה ברגל דציירי ליה לידיה וכדי שלא ישתכר ביין נסך כדפר"שי אלמא דדכי גוי אסור בהנאה וכדכתיבנא.

ותו קשה לי דאסקינן בעובדא דשמואל דקאמר דאי משכחנא תנא דשרי בשתיה כרבי שמעון שרינ' הכא אפילו בשתיה הא ודאי שרינא הכא כדריכה דרגל בעי למימר דהא עובדא דשמואל בדריכה דרגל היא כעין עובדא דינוקא דמיירי בדציירוה לידיה ואם כן אמאי נאדי מרבי נתן לרבי שמעון דהא ר' נתן אמר ברגל מותר ומשמע מותר לגמרי ואפילו בשתיה וכדפרשי כולהו רבנן ז"ל ונ"ל דהני קושיי בתרא תירוצא סלקן וחדא מינה מיתרצא לכלהו דתלמודא ודאי מפליג בין נגיעה לדריכה וה"ק מעיקרא דאי משכחנא תנא דמחמיר במגע גוי שלא בכונה למיסר בהנאה כרבי נתן ביד מיהת מחמירנא הכא בשיטתיה למיסר בדריכה דחומרא דאיכא בדריכה טפי מנגיעה עדיפא בחומרא דאיכא לידא על רגלה ולהכי מהדרינן דהא לא אתיא בשטתא דרבי נתן דאימור דאחמיר רבי נתן טובא ביד שדרך נסוך בכך אבל ברגל שאין דרך נסוך בו מי החמיר מידי בנגייה ואפי' לאסור בשתיה כי היכי דלחמיר בדריכה למיסר בהנאה והדרינן לו דהכי קאמר שמואל דאי משכחנא תנא דמיקל ביין כר' שמעון דשרי אפילו ביד בנגיעה מיהת שרינא הכא בשיטתיה בדריכה דרגל מיהא דודאי לא חמירא דריכה דרגל מנגיעה דיד כיון דשתיהן כמתעסק במלאכתו והשת' לא מצי אמר לה להאי שריותא אליבא דרבי נתן כיון דאיהו לא מיקל מידי ביד ואדרבא אסר ביה ומנגיעה דרגל לא שמעינן שריותא לדריכה דרגל כנ"ל פי' שמועה זו ע"כ מצאתי בס"א).

ההוא עובדא דהוה בבירם כו':    גיר' רוב הספרים בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא שלא בכונה וכן גרסת ר"שי ז"ל לפי מה שכתב בפירושים שלו דלקמן בשלהי פרקין ואין גירסא זו נכונה דאם כן היכי אסריה רב בשתיה והא איהו הוא דפסק לקמן הלכה כרבי שמעון דאמר מדדו בקנה מותר בשתיה ואף על גב דאיכא כוונת יין וכל שכן היכא דליכא אפילו כונת מגע ועוד מאי פרכינן ליה מה היא דתינוק דשאני התם שנוגע בו בידו לכך הנכון כספרים דגרסי בהדי דנחית נגע בחמרא שלא בכונה ובידו ממש נגע בו ובהא אפילו לרבי שמעון אסור בשתיה ומיהו לדידן דקימא לן כרבנן דאמרי מדדו בקנה ימכר אף בדנגע ברישא דלוליבא נמי אסרינן ליה בשתיה ודלא שני לן בהא בכל שלא בכונה בין דידע דנגע בחמרא ובין דלא ידע דנגע בחמרא וכדאמרינן לקמן גבי עובדא דרבי יוחנן בין ארזא דלמאן דשרי אפילו בשתיה משום דמימר אמר גוי שכרא הוא פרכינן עליה תיפוק לי דנגע בנטלה והוה ליה מגע גוי שלא בכונה דאלמא אפילו על ידי דבר אחר אסרינן בשתיה מיהת ודוחק הוא לומ' דהתם הכי קאמר דדילמא נגע ביין בידו אגב דמעייל נטלה כמו שאמרו קצת המפרשים דהא ודאי לישנא דנגע בנטלה לא דייק טפי אלא ודאי כדאמרן ואי ק"ל הא דתנן לקמן גבי נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו והתירוהו אפי' בשתים ואוקימנא אף על גב דאזיל מיניה מיניה והאי לישנא משמע ודאי שהיה נוגע בו בחבית בעוד שהוא בידו דהכי משמע האי לישנא גבי צרורות דאמרינן ליה בפ"ק דב"ק ויש לומר דשאני התם שהחבית דבר כבד שאין דרך ליגע בו וההיא ודאי כשנוגע בה שלא בכונה מותר בשתיה אבל על ידי דבר קל אוסר הוא וזו שיטת ר"י ז"ל וגם רבותי לזה הסכימו מ"ר.

הלוקח עבדים מן הגוים אורחא דמילת' נקט אבל הוא הדין מישראל ולא מחזקינן ליה בבן שפחתו וכן פירש הר"אבד ז"ל ועיקר.

יינם:    פירש ר' ז"ל מגעם ביין שלנו דאלו יינן של גוים לעולם אסור בהנאה בגזרה מוחלטת ואפילו של גר תושב שאינו עובד עבודה זרה.

דף נז עמוד ב

קטנים אין עושין יין נסך:    פירוש אין עושין יין נסך כלל ואפילו לאסור בשתיה והכי רהטא כולה סוגיין והיינו דמקשו מינה לדרב והכי קים להו בפירושא דמתנית' שזה התנא מחליט מדותיו דבגדולי' אוסר לגמרי שעושין יין נסך גמור וקטנים אין עושין יין נסך כלל.

הא קמשמע לן עבדים כבני השפחות כו':    פירוש כי מה שכלל התנא ברישא דמתניתא עבדים ובני השפחו' לא בא להשוותם לגמרי אלא על הלוקח סתם עבדי' דהיינו גדולים ולא משום גופא דהא פשיטא אלא ללמד על הדוקיא שלהם ולהשוותם בו לבני השפחות דדוקא מלו ולא טבלו הא מלו וטבלו אין עושין יין נסך כלל ולאפוקי מדרב נחמן והכל ואזיל.

ולענין פסק משמע דרב ושמואל בתרתי פליגי דלרב תינוק עושה יין נסך לאסור בשתיה כל זמן שלא טבל ואם טבלו אפילו גדול אין עושה יין נסך כלל ולרב נחמן הוא בהפך ולפי זה נראין דברי רבינו תם דהלכתא כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ודקאמר רבינו חננאל דהלכתא כשמואל משום דרבי יהושע בן לוי כותיה הא ליתא דרבי יהושע בן לוי לא איירי בדשמואל כלל דהא קדים ליה אלא שהתלמוד מביא דבריו שאמר במסכת יבמות הלוקח עבדים מן הגוים מגלגל עמהם כל י"ב חדש כדי שישתקע שם עבודה זרה מפיהם מכאן ואילך אסור לשהותן ובאו ללמוד כאן מדבריו דזמן השתקעות שם עבודה זרה מפיהם י"ב חדש אבל בעיקר דינא דהכא דילמא איהו כרב סבירא ליה כל זה מיסודו של רבינו תם ז"ל ובודאי שנראין דבריו אלא שר הר"מבן ז"ל כתב דכיון דתלמודא לא מוקים פלוגתא בין רב לשמואל אלא לההוא לישנא דתני טהור אנן נקטינן כלישנא דתני טמא והשתא לא פליגי רב ושמואל כלל ואף על גב דהוה לן למינקט כלישנא דתני טהור משום דכל תרי לישני בדרבנן נקטינן לקולא שאני הכא דעדיף לן דלא לשויי פלוגתא בין רב לשמואל הילכך עבדינן כתרויהו ותינוק בן יומו עושה יין נסך לאסור בשתיה וגדולי' שמלו וטבלו עושין יין נסך לאסור בשתיה עד י"ב חדש ומה שנהגו עכשיו בגרים שנוגעין ביין אפילו ביום טבילתן היה אומר מורי הר"א הלוי ז"ל שלא אמרו אלא בעבדים שנמולים בעל כרחם כדפרישית במסכת יבמות אבל כל שנמולים לדעתם ולרצונם כגרים הללו הא ודאי אין צריך להמתין כלל שכבר נשתקע שם עבודה זרה מפיהם ויש מן הראשונים ז"ל שהיו מקילין בזמנינו זה לומר דאפילו גוי גדול אינו אוסר יין אלא בשתיה ואפילו נגע בו בכונה שאין הגוים יודעין עתה בטיב עבודה זרה ומשמשיה וכקטנים חשיבי וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל וכן כתב הרב ר' יאודה ז"ל בר נתן ורבינו שמואל בשם ר"שי ז"ל ויש שהיו מפריזין במדה להתיר אף סתם יינם בהנא' ושיטול ישראל יינם בפרעון חובותם וכבר דחה דבריהם ר"י ז"ל וגם הר"מבן ז"ל דלא מבעיא ביינם שכבר נגזרה עליו גזירה מוחלטת וצריך מנין להתירו אלא אפילו מגעם ביין שלנו בכונה אוסר בהנאה ומיהו בענין הישמעאלים שאינם עובדין עבודה זרה כלל אפשר לדון להתיר מגעם בהנאה אבל יינם לעולם אסור בהנאה שכולם היו בכלל איסור יינם של גוים ואי אפשר להתירו עד שיעמוד ב"ד ויבטל וכל שכן דקיימא לן די"ח דבר אפילו יבא אליהו ויתיר אין שומעין לו כיון שפשט איסורן ברוב ישראל ויין כבר פשט אסורו והמיקל בזה פורץ גדר ישכנו נחש מורי רבינו.

ההוא עובדא דהוה במחוזא כו':    המעשה הזה נחלקו בו המפרשים ז"ל הרבה בפירושו ואכתוב קצת מתהומות דבריהם בעזרת השי"ת והנכון מלשון פירושו של ר"שי ז"ל שכתב דלא אפליגו אלא במאי דהוה בחביתא דרבא שרי ליה בהנאה ואידך רבנן אסרי ליה אבל במאי דהוה בדולא דשכשך ביה גוי אפילו רבא מודה דאסור בהנאה וכדאמר ליה רבא לבסוף לרב הונא בריה דרב נחמן כדאיקלע לאתריה אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא דמי ההוא חמרא מי אמרי ולא משמע דהדר ביה רבא אלא דמפרש סבריה דהנהו הוו סבור דבכולי פליגא עלייהו ואפילו בהא אקפיה נחמני תיובת' מדשמואל ורבי יוחנן דאתא כי האי עובדא לקמיהו ואסרו ופר"שי ז"ל שאסרו כל היין שבחביות וכן ממתניתא דאגרדמיס שאסרוה לכולה חבית וסליק בתיובתא זו שיטת רש"י ז"ל והוא ז"ל גורס וכן היא ברוב הספרים אקלע רב הונא בריה דרב נחמן למחוזא אמר ליה רבא כו' על רב הונא לגבי דרבא ואמר ליה כי האי גוונא מאי כו' ופירש הוא ז"ל דכי אפלוג עליה לא היו בעיר להתוכח עמו ואקלע בתר הכי רב הונא בריה דרב נחמן למקומו של רבא וא"ל רבא לשמעיה סגור הדלתות כי היה מתירא מרב הונא שיקפחנו בהלכות על דבר מחלקותם ואפילו הכי נדחק רב הונא ובא אצל רבא ואמר לו כי האי גוונא מאי כו' זהו יסודו של ר"שי ז"ל בשמועה זו.

ואינו נכון חדא דכיון דאסיקניה לרבא בתיובתא מכלל דלית הלכתא כותיה שלא מצינו תיובת' והלכתא אלא במקום שפי' התלמוד כן ואלו אנן קיימא לן לקמן כר"שבג בסתם יינם שנתערב ביין שלנו אפילו יין ביין שימכר כולו לגוים חוץ מדמי אסור שבו והא ודאי אפילו אתה דן שכשוך שעשה הגוי ביין שבדולא כמגעו בכונה להחמיר בסתם יינם של גוים לשום צד בעולם. ועוד היאך אפשר דאסר שמואל כל היין שבחבית ואיהו סבר לקמן דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל ועוד כי הקשו ליה לרבא מההיא דאגרדמיס לימא להו ההיא רבנן היא דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל ואנא דאמרי כרבן שמעון בן גמליאל ואי משום דעבדו ביה עובדא ומעשה רב מה בכך אם עשו כדבריהם לחומרא דהא תלמוד פסק כרשב"ג ולא חש למעשה הזה גם מ"ש ר"שי ז"ל כי כשנחלקו עליו לא היו עמו בעיר אינו נראה כן מלשון הגמרא שאומ' נפקו שיפורי דרבא ושרו שיפורי דאידך ואסרי ועוד הוא תימה גדול שיאמר רבא שהוא אדם גדול לשמעיה שיסגור הדלתות כדי שלא ישא ויתן בהלכה עם בר מחלוקתו וירצה להעמיד דבריו להקל ויברח ממשא ומתן ועוד לא מצינו לרבא שהזכיר לעיל זה הלשון שאמר וכי שכשוך עושה יין נסך ליתיה בנוסחי דוקני ואלו היה אומרו היה מזכירו התלמיד כיון שעל ידי מעשה היה ועוד כשאמר לו לרב הונא דמי דההוא חמרא מי אמרי היאך שתק לו רב הונא ולא אמר לו כלום שהרי הם חלוקין עליו גם מדמי החבית לכך הנכון בשמועה זו דלכולי עלמא חמרא דחביתא שרי בהנאה כרבן שמעון בן גמליאל ולא נחלקו אלא בחמרא דדולא דשכשך גוי דרבא שרייה לזבוניה כוליה לגוים ואפי' מאי דהוה בדולא והכי דייק לישנא דתלמודא דאמר שריה רבא לזבוניה לגוים וכוליה חמרא במשמע ואיפלוג עליה אידך רבנן למימרא דמאי דהוה בדולא מיהת דשכשך גוי אסור בהנאה ואמרו שימכר כולו לגוים חוץ מדמי חמרא דדולא ושמואל ורבי יוחנן גם כן לא אסרו אלא מה ששכשך הגוי בלבד וטעם מחלקותם בזה כי רבא היה סובר דמאי דשכשך גוי מגע גוי שלא בכונא הוא חשוב שאינו אוסר אלא בשתיה דהא לתפסם על דבורם נגע בו והוה ליה כמדדו ביד דקיימא לן כרבנן דאמרי ימכר ואידך רבנן סברי דכיון שלא היה צריך אלא ליגע בו ולומר האי לאו חמרא הוא ושכשך בו יש לנו לחוש שנסכו בחמתו דכל דעביד טפי ממאי דצריך כמגעו בכונה חשיב ואפליגו עליה מההיא דאגרדמיס דאף על גב דבמלאכתו הוא עסוק אפילו הכי כיון שעושה מעשה חשוב לטעום ממנו אנו חוששין שנסכו קוד' שיטעום והוא הדין לזה ששכשך בו כדרך המנסכין שיש לחוש וכל דכן נמי הוא דהא שלא לצורך שכשך ועבד נמי ברתחא משו' דאמרו ליה שקרא ואף על גב דלית הלכתא כרבנן במאי דאסרוה כוליה דלית להו דרבן שמעון בן גמליאל מכל מקו' מדבריהם נשמע לרבן שמעון בן גמליאל ולדידן לענין מה שטעם הגוי שהוא אסור בהנאה ולענין מה שאומר הספר אקלע כו' כך הגירסא הנכונה וכן נמצאת בספרים ישנים וכן גורסין בתוספות.

דף נח עמוד א

איקלע רב נחמן למחוזא אמר ליה רבא לרב אליקים שמעיה טרוק גלי דלא ליתיה איניש ליטרדן על רבא לגביה א"ל כי האי גוונא מאי כו':    ופירושו כי רב נחמן רבו של רבא בא אחר כך למקומו של רבא ושמח רבא ואמ' לשמעיה שיסגור הדלתו' כדי שידבר עם רבו בנחת ולא ליתיה איניש למיטרדיה ועל רבא לגבי רב נחמן רביה כי דרכם היה ליחד בית מיוחד בבתים לאדם גדול המתאכסן עמהם ושאל רבא לרב נחמן כי האי גוונא מאי כלומר מה יהא דינ' דחמרא דדולא ואמר ליה אסור בהנאה ואמר ליה רבא והא הוא דאמר על כיוצא בזה וכי שכשוך עושה יין נסך ואמר ליה רב נחמן אימור דאמרי אנא בר מדמי חמרא כו'.

ואם תאמר ואם לא אמר רב נחמן הלשון ההוא אלא על בר מדמי ההוא חמרא מה ענין לאמירה בלשון ההוא יש לומר דמשום דקיימא לן דסתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו אבל יין נסך חבית בחבית ימכר חוץ מדמי חבית יין ביין אסור לכך אמר וכי שכשוך כזה עושה יין נסך גמור שנתנסך ודאי לעבוד' זרה עד שנאסור כל תערובתו אבל רבא לא הבין דבריו כשאמרם בבית המדרש אז ששכח והיה סבור שאפילו על מה שבדולא היה אומר כן והשתא ודאי סליק רבא בתיובת' כהוגן דלעולם ההוא דולא אסור וימכר כולו לגוים חוץ מדמי דולא ומה שאומר הספר אמר רבא כי אתאי לפום בדיתא אקפן נחמני שמעתתא כו' אולי קודם שבא לרב נחמן למחוזא היה אי נמי אחרי כן ואף על פי שכבר חזר רבא והודה לרבו וידע שטעה בהוראתו אף על פי כן היה שומע תשובותיו של אביי לשקל וטרי' ודוח' לו דמדשמואל ורבי יוחנן ליכא עליה פירכא דדילמא טבריה אינם בני תורה והיה רוצם רבא לומר דמכל מקום לא טעה בדבר משנה ובזה עלתה השמועה כהוגן בלא קושיא ובלא ספק והיא שיטת מורי הר"א הלוי ז"ל והרבה מן המפרשים ז"ל ובתוס' פירשו כן וליכא למנדא מינה אגרדמיס גוי שקדח במינוקת והעלה יין בפיו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית עקר הפי' שהחזירו בין גוי בין ישראל ומדין תערובת יין אסור אסריה לחבית כולה ולא מדין נגיעה שתהא חזרתו וזריקתו לחבית שזרק הגוי כנגיעה כדעת קצת חכמים ז"ל שזה אי אפשר לפום גמרא דילן דהא קיימ' לן דזריקה אינה עושה יין נסך ולא חשויבה נגיעה ואף על פי שהקלוח יורד ממה שביד הגוי לחבית בלא הפסק' אין בכך כלום דנגיעה בדבר לא הויא נגיעה והראיה מיין שמזגו גוי שלא אסרוהו אלא לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב אלא ודאי לא היה אסור החבית אלא מפני שטעימת הגוי נאסרה שהגוי עושה יין נסך בפיו וכשהחזירו לחבית נאסרה החבית מדין תערוב' והם אסרוה כולה בהנאה דלית להו דרבן שמעון ן' גמליאל כדפרישנא לעיל וכן אמרו עליה בתוספתא בפי' לפי שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת כל שהוא:

ואיברא דבירושלמי נחלקו בענין זה דגרסינן התם גוי מהו שיעשה יין נסך בפיו רב אדא בשם ר' זעירא אין הגוי עושה יין נסך בפיו רבי ירמיה בשם רבי אבהו הגוי עושה יין נסך בפיו ותני כן אגרדמיס שנגעם מן הכוס או מן המניקת והחזיר לחבית אסור על דעתיה דרב אדא והוא שהחזיר גוי על דעתיה דרבי ירמיה בשם רבי אבהו ואפילו החזיר ישראל עד כאן הרי שזה מחלוקת אמוראים הוא בירושלמי ומיהו גמרא דילן כרבי ירמיה בשם רבי אבהו מכרעא כדאמרן ולא עוד אלא שטעמו של רב אדא בשם רבי זעירא שאומר החזירו גוי דוק' לפי שסובר שאין הגוי עושה יין נסך בפיו ואנן קיימא לן שאפילו ברגליו הוא עושה יין נסך וכל שכן שיעשה בפיו יין נסך לאסור בהנאה וזו שיטת רבינו הר"מבן ז"ל והוא הנכונה.

ואגב אורחין אנו למדין מן התוספתא שאפילו יין שנגע בו גוי בכונה אוסר במשהו וכל שכן סתם יינם כדקתני שטיפה של יין אסורה ואוסרת כל שהו ואף על גב דלית הלכתא כמתניתא דאגרדמיס לענין מה שאומרים שלא תמכר בהא הלכתא כותיה וזה שלא כדעת ר"ת ז"ל שכתבנו לעיל וכן הקשה עליו מזו ר' הר"מבן ז"ל.

דף נח עמוד ב

רבי יוחנן בן ארזא כו':    אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה פר"שי ז"ל ואף על גב דאוקימנא בדאוריק אורוקי אפילו הכי חיישינן דילמא נגע ונסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל מחזקינן ליה ע"כ נראה מדבריו דכחו של גוי בכונת יין אינו אוס' אלא בשתיה אלא דהוא ז"ל כתב שם דאסור בהנאה משום לך לך אמרין נזירא כו' ולדבריו הא דאמרינן לקמן גוי אדנא וישראל אבובא חמרא אסיר בשתיה קאמר ולא בהנאה וכתב מורי הר"שבא נר"ו ואף על פי דעיקר נסוך בכי האי גוונא הוא ששופכין יין לפני העבודה זרה וכדאמרינן בפרק כל שעה מכל מקום אינו אוסר בכך בהנאה בסתם שפיכתו עד דשמעינן ליה דנסך עד כאן אבל הר"אבד ז"ל סובר דכחו של גוי בכונה אוסר בהנאה במגעו וכן כתב הרב בעל התרומות בשם ר"י ז"ל והכא משום כחו אסרוהו בהנאה כיון דידע דחמרא הוא וההיא דדנא דלקמן אסור בהנאה קאמר ואף על גב דכחו שלא בכונת יין מותר בשתיה לדברי הכל כדאמרינן הכא למאן דשרי משום דסבר גוי שכרא הוא אפילו הכי כחו בכונה סליק תרי דרגי ואוסר בהנאה כיון שדרכן לנסך בכך וכיון שאין לנו הכרעה גמורה בדבר זה נקטינן לחומרא והא קא חזי ליה ופרקינן בליליא וק"ל למאן דס"ד דביממ' הוה עובדא היאך לא הכירו בו שהיה גוי ויש לומר דשמא מקום אפל היה או שהיה קרוב ללילה ונתחלף להם בצורתו לישראל הדומה לו ואולי הטעם שאמר להם ישראל אני והאמינוהו כפי' שפירש ר"ת בפרק החוילץ ובפ' קמא דפסחים ואחר כך הכירו שהיה גוי אלא שאין זה הפירוש נכון מדלא אדכרוה בגמרא.

והא נגע בנטלה כבר פרשתיו לעיל ור"שי ז"ל:    פירש כאן על ידי נטלא ויש להולמו בכל אחד מן הפירושים שכתבנו לעיל יין שמזגו גוי מהו אמר ליה אסור משום לך לך אמרינן נזירא כו' פירוש דאילו מדינא נגיעה בדבר לח לא שמיה נגיעה וכדפרשתי לעיל ולדעת ר"שי ז"ל אף בהנאה אסרוהו משום לך לך כלומר משום הרחק עבירה שמא יבוא להשקותו ביין בכונה ולאו אדעתיה דישראל וכן נראה מעובדא דרבי יוחנן דלקמן אבל יש אומרים שלא אסרוהו מפני גזרה זו אלא בשתיה בלחוד.

והלשון מוכיח שאפילו בדיעבד אסור מטעם גזירה זו והכי נמי מוכח מעובדא דרבי יוחנן דלקמן דאמר צא והכריז על יינם משום יין נסך ואף על גב דלקמן גבי הולכת ענבים לגת לא אסרו מטעם לך לך כו' אלא לכתחילה אין כל הדברים שוין דהכא התקלה קרובה יותר ויותר שהיין לפנינו וינסכנו ומיהו דוקא שמזגו כלומר שנתכוון גוי למזגו אבל אם שפך בו מים שלא בכונה מותר ואפילו בשתיה דאפילו כחו של גוי ביין שלא בכונה מותר בשתיה ואין בזה מיחוש וכן כתב הר"מבן ז"ל ויש אומרים כי מן הטעם הזה אם שפך גוי מעט מים בחבית של יין שאין במים כדי מזיגה או ששפך בה יותר מכדי מזיגה שאינונאסרשלא גורו אלא במזיגה הקרונה להשקות דאיכא למיחש שיבא להשקותו וינעביין כמו שאמרנו אבל לגבי מזיגת חבית כי האי לא שכיחא תקלה והר"מבן ז"ל סעד סברה זו מן הירושלמי שאמרו יין שמזגו גוי בחמין אסור בצונן מותר.

הרי שהתירו מזיגה בצונן לפי שלא היה דרכם בכך ולא גזרו אטו מזיגה בחמין ואף על גב דאנן אסרינן אף מזיגה בצונן לפי שדרכנו בכך וגם שרבי ירמיה נחלק שם ואמר יבא עלי שלא עשיתי כן מימי מכל מקום נגמר מינה לחבית גדולה שאין דרכם של בני אדם למזגה שאם שפך בה גוי מים שמותר והדעת נותנת שאפילו נתן בה כדי מזיגה מותר בדיעבד מאחר שאין דרכם של בני אדם בכך כלומר למזגו בחבית כדי שתיה ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומיהו במזיגת כוס בין שנתן בו כדי מזיגת או יותר מדאי או פחות ממזיגתו לעולם אסור לפי שראוי להוסיף עליו יין או מים וכך רגילות ואיכא למיגזר ביה משום לך לך כו' וכן כתב ר' הר"מבן ז"ל והסכימו עמו רבותי והיה אומר רבינו הר"אה ז"ל כי מכאן נלמוד דאף על גב דגוי דטלטל יין שבכוס ולא נגב בו ולא שפך ממנו מותר ואפילו שנסכו כדאמרינן גבי גוי דדרי זיקא כו' אפילו הכי בישראל שמשמש לפני גוי בדרך זה אסרינן ליה משום לך לך כו' אלא שאם עשה כן בדרך מקרה שלא מדעתו של ישראל לא אסרינן ליה.

דף נט עמוד א

הא דיחיד אינם נאסרים:    כבר פירשתי לעיל דביחיד שיש לו בהם זכות מיירינן דומיא דמים של רבים שהכל שותפין בו וכי אמרינן דתלשינהו גלא או דטפחינהו בידיה לא בא אלא להוציאו מדין מחוברים כדמוכחא שמעתתא. ומיהו אי טפחינהו על דעת עבודה זרה אפילו דחבירו נאסרים ואפילו דרבים והכא בדלא טפחינהו על דעת עבודה זרה ודומיא דתלשינהו גלא דהוה אמרינן מעיקרא וכן פירש הר"מבן ז"ל ואף על גב דכתיבנא לעיל גבי המשתחוה לקרק' עולם שאפי' הוא שלו אינו נאס' אלא בשחופר בו לדעת עבודה זרה וכדפירש ר"שי ז"ל התם הוא במחובר גמור אבל במיא דנידי בתפיסת כל דהו סגי דהא תלשינהו לגמרי וכדפרישנא לעיל וכן נראה כאן מפירוש ר"שי ז"ל.

מהו שיוליך ענבים לגת כו':    פי' שיוליך ענבים ויזרקם לגת ולישנא קלילא נקט ואסיקנא דאסיר לכתחלה משום לך לך כו' ופי' הר"אבד ז"ל שגזרו מפני משקה היין הנסחט בדרדורין כי כשהוא זורק הענבים לגת אותו היין נשפך לגת על ידן וגזרו בו משום שפיכת יין גמור דעלמא והראוי להתנסך מכחו שהוא אסור ונראה שאף לפירוש זה לא חלקו חכמים ואסרו אפילו בענבים שאין בהם יין נסחט והר"מבן ז"ל פירש טעם הגזרה מפני שלפעמים יש בגת יין נמשך ושמא יגע בו גוי והא דתניא בברייתא דמותבינן מינה אף על פי שהיין מזלף עליהם יין שבגת קאמר ושורת הדין שהוא מותר שאין זה אלא כזורק אבן לגת אלא שאסרו לכתחילה מפני הגזירה שאמרנו וכפירושו מוכיח בתוספתא דקתני גוי שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורין בגת אף על פי שנפצן בגת והיין מנטף על גבי ענבים מותר ונראה שגם לפי' זה לא חלקו חכמים בדבר ואסרו לכתחילה אף לגת שאין בו יין נמשך אלא שמורי הר"אה ז"ל היה מתיר לפי פירוש זה וכל שסייע ישראל לגוי בשפיכתן מותר אפילו לכתחילה ואף על גב דלקמן גבי שפוראי אסרינן לכתחילה דילמא שדו ליה על ידי גוי לחודיה התם הוא בחמרא מעליא שאוסרת בו כחו של גוי מן הדין ואפילו בדיעבד מה שאין כן בזה שאינו אלא משום גזרה ומותר בדיעבד אפילו זרקם גוי לבדו שאין לנו לאסור לכתחילה כל שישראל מסייעו וכן נהגו.

דף נט עמוד ב

ההוא אתרוגא כו':    הר"אבד ז"ל סובר דרב אשי להתירו בשתיה בא והיינו דלא קאמר דלזבנוה לגוים ונתן טעם בדבר שרוב המנסכין אינן מנסכין אלא בשכשוך אלא שחכמים חששו למיעוט המנסכין במגע ומיהו כל שהמגע הוא שלא בכונה דאיכא תרי קולי מיעוטא וספקא דנסוך שרינן אפילו בשתיה ואין זה נכון דבכל דוכתא הזכירו מגע גוי שלא בכונה לאסור בשתיה ולא הזכירו בו לשון שכשוך וכדאמרינן בעובדא דלוליבא ונגע בחמרא וכן בכל מקום ובההיא מעצרתא דלקמן הצריכו הדחה ונגוב בטופח על מנת להטפיח ואף על פי שאין בו כדי שכשוך אלא ודאי לא בא רב אשי אלא להתירו שמא בהוציאו ידו ישכשך בו שלא לצורך והנה מגעו בחנם שאוסר בהנאה כההוא עובדא דבירם ולזה הפי' הסכימו כל המפרשים והסכימו רבותי ז"ל.

אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל אף על גב דלזבוני ומשקל דמיה אסור שרי ליה למשקל דמיה מינים דההוא גוי דנסכיה מאי טעמא מקלא קלי:    פר"שי ז"ל דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יין נסך אלא אומר לו שפכת את ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל עכ"ל ויש אומרים דדוקא שנסכו במזיד כלומר שהיה יודע שהוא של ישראל אבל אם היה סבור שהוא שלו אסור למישקל דמי מיניה דהשתא כיון דבדיננו כי האי גוונא פטור שהמנסך בשוגג פטור כשזה בא ונפרע מן הגוי לא מתחזי כדמי נזקו אלא דמי יין נסך ומסתייעין בזה עוד ממה שמצאו במקצת נוסחאות האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בכונה. ויש דוחין שאין זו ראיה דדילמא להכי נקט בכונה לאפוקי מגעו של גוי שלא בכונה שאינו אוסר בהנאה ואפילו לזבוני לאיניש דעלמא שרי וזה דעת מורי הר"אה ז"ל דלעולם מותר ליטול דמיו מאותו גוי ואפילו עשה בשוגג וגם הוא פטור בדיניהם וטעמא נפקא לקמן בסמוך בס"ד ומיהו הני מילי בדנסכיה שלא מדעתו של ישראל אבל אם נגע בו מדעתו ודאי אסור למישקל דמיה מיניה דהשתא לא מצי תבע דמי נזקא והיינו מאי דקאמר להו רב להנהו סבוותא כי מזבניתו חמרא לגוים קדומו ושקולו זוזי מיניה כי היכי דלא להוו יין נסך ברשותיכו.

גרסת רוב הספרים אמר רב אשי מנא אמינא לך דתניא גוי שנסך יינו כו':    ויש גורסין כתנאי גוי שנסך כו' והכל יוצא לענין אחד כדבעינן לפרושי בס"ד ר"י ן' בבא ור' יאודה ן' בתירא מתירין אותו מפני ב' דברים כתב ר"שי ז"ל ואף על גב דלא סבירא לן כותייהו להתירו למכור לגוי אחר מההוא גוי מיהא שרי לאיפרועי מיניה נזקו מטעמא דלא כל הימנו ע"כ ונראה מדבריו ז"ל דרבי יאודה בן בבא ורבי יאודה בן בתירא לגמרי מתירין אותו ואפילו למוכרו לגוי דעלמא ואף על גב שנגע בו בכונת יין ונסכו וזה ודאי דבר קשה דאפילו תהוי כולה מכלתין מתניתין ושמעתתא שאסרו מגע גוי בכונה בהנאה דלא כותייהו וזה אינו עולה על הדעת כל שכן שלא הזכירוהו בכולה מכלתין ועוד דבפרק השוחט אשכחן לרב נחמן דסבר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה. . ואף על פי כן הוא אוסר מגעו של גוי בכונה וכדאמר לעיל לפום נוסחא דיק' אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא דמי ההוא חמרא מי אמרי אלא שבזו ראה הר"אבד ז"ל דרב נחמן מפריז על המידה יותר מרבי יאודה ורבי יאודה משום חומרא דיין נסך ואינו נכון דאם כן היכי אוקימנא בפרק השוחט למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו כת"ק דהכא שהוא אוסר ביין דילמא שאני הכא משום חומרא דיין נסך ועוד קשה כיון דרבי יאודה ורבי יהודה מתירין אותו לגמרי בהנאה ואפילו למוכרו לגוים ואנן לא קיימא לן כותיה בהא כדרהיט כולה מכלתין מנא ליה לרב אשי דנעביד כותייהו למישקל דמי' מההוא גוי ואי מסברא אמר לה לא לימא מנא אמינא לה דמהא לית ליה שום ראיה ומורי הר"אה ז"ל היה אומר דהא דקתני רבי יאודה בן בתירא ורבי יאודה בן בבא מתירין אותו לאו מדרבנן אלא לומר שמתירין אותו מן התורה ולא הוצרכו לפרש דהא פשיטא דאסור מדרבנן כדאיתא בכולה מכלתין ולדין תורה הוא שנחלקו דת"ק אוסרו מן התורה כשנסכו הגוי בפירוש ואף על פי שלא היה שלו ואפילו נסכו שלא בפני עבודה זרה ורבי יאודה ורבי יאודה מתירין אותו מן התורה מפני שני דברים כדפי' ואזיל ונפק לן מפלוגתיהו לענין הא דרב אשי דכל היכא דאמרת דמאורייתא שרי לגבי ההוא גוי דנסכיה מיהת מוקמינן ליה הדינא דאורייתא ושרינן ליה למישקל דמי מיניה דהא אפילו הדינא דרבנן אפשר לן למיתלי דדמי נזקיה שקיל ואפילו עבד גוי בשוגג תלינן בדמי נזקו אבל אם אתה אומ' שמן התורה הוא אסור בהנאה אף אנו נחמיר בו דלא למשקל דמיה מההוא גוי ואפילו עשה כן במזיד משום חומרא דעבודה זרה דלא ליחזי כנהנה מעבודה זרה ויין נסך דאורייתא ומשום הכי אמר רב אשי מנא אמינא לך כו' דס"ל דהלכתא כרבי יאודה ורבי יאודה או משום דמסתבר טעמייהו שאין מנסכין אלא בפני עבודה זרה או משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כשעשה בו מעשה קיים הניכר כשחיטה או כיוצא בו ולא כשעשה בו מעשה נסוך שהוא מעשה שאינו ניכר וכדקתני לה בפרק הניזקין היזק שאינו ניכר ונוסחא דגרסי כתנאי כך מתפרשת כמו שאמרנו ולפי שיטה זו לא שני ליה לרב אשי בין דנסכיה גוי במזיד בין שהיה סבור שהוא שלו ובלבד שלא עשה כן מדעתו של ישראל ומאי דלא נקט רב אשי דנסכיה שלא בפני ע"ז משום דמסתמא הכי הוא.

ובבריתא הוצרכו לפרש כן מפני כחו של ת"ק שהוא מתיר גם בזה אי נמי דבלאו הכי נמי סבירא ליה דאפילו בפני עבודה זרה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה דניסוך וכל מה שאמרו חכמים במגע גוי אינו אלא גזירה שלהם משום גזירת סתם יינם ומשו' הרחק בנותיהם ומה שאמרו בפרק השוחט דמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו כת"ק דהכא ולא אמרו דחומרא דיין נסך שאני זהו מן הטעם שאמרנו שכבר היה ידוע להם דהדינא דאורית' נחלקו ות"ק מן הדין הוא אוסר מן התורה ורבי יאודה ורבי יאודה מתירין מן התורה דוקא דלא אפשר שיהו מתירין אפילו מדרבנן והלכתא כר"א ואיכא נוסחי דגרסי בתר הא מתניתא אמר רב אשי הלכך האי גוי דנסכיה ותוספת לשון הוא ולא גרסינן ליה וליתיה בנוסחי דר"שי ז"ל ולא בעיקר נוסחי ובר מהא דרב אשי אית לן דנפקא לן מפלוגתא דהני תנאי לענין יין זה שנסכו גוי שנתערב ביין שלנו אם ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך זה דלת"ק כיון דיין נסך דאוריתא הוא הוה ליה יין נסך גמור שנתערב יין ביין ואין לו תקנה דרבן שמעון בן גמליאל אבל לרבנן דשרו ליה מדאוריתא לא עדיף מסתם יינם דקיימא לן ביה כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו יין ביין מותר ומכר לגוים חוץ מדמי אסור שבו מ"ר ז"ל ותו לא מידי.

ההוא חביתא דאשתקיל ברזא מניה אדרי גוי אנח ידיה עילויה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא:    פי' ברזא קנה חלול ארוך שנותנין בנקב החבית מצדה ומשם היין יוצא וסותמין אותו בעץ או בגד וכיוצא בו הנקרא פאליול בלע"ז. ובמעשה הזה אומר מורי הרב ז"ל שנשמט העץ שבתוך הקנה כי הוא הנקרא ברזא וכשנתן הגוי ידו בפי הקנה נגע ביין שהיה בפי הקנה ובקלוח היוצא משם והיין שבתוך הקנה הוא מה שאמרו כאן דבהדי ברזא אבל מדברי ר"שי ז"ל נראה שנשמט הקנה עצמו כי הוא הברזא ונגע הגוי ביין שבנקב החבית ששם הברזא ובקלות היוצא משם ובהדי ברזא הוא הקלוח היוצ' סביבו' הנקב ולשון מורי הרב ז"ל נראה נכון יותר ולשון הגירסא שבספרים שלנו כולם דגרסי הדרי גוי או אתא גוי והנח ידיה עילויה נראה שלא החזיר שם הגוי הברזא כמו שאומרים מקצת המפרשים ז"ל אלא שנתן ידו בנקב הברזא להציל היין כמו שאמרנו והוצרכו לדון אם הנגיע' שנגע גוי בהדי ברזא חשוב כנגיעה בכולו אם לאו ועל זה בא רב פפא ואמר דלא חשיבה כנגיעה בכולו כי היין שבברזא פרוש הוא לעצמו וכאלו אינו מעורב ביין שבחבית והיינו דאמרינן אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור ואידך שרי פר"שי ז"ל דלהדי ברזא אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתיה וקסבר ניצוק לאו חבור לאסור כל היין ע"כ ומה שכתב רבינו ז"ל שמותר בהנאה לפי שאין כאן שכשוך נרא' פי' לפירושו לפי שזה לא נגע ביין בכונת נסוך ובחנם דאם כן אפילו בנגיעה גרידתא מתסר. כדאמרינן בכל דוכתא אבל זה להציל היין נתכוון וכמו שפירש רבינו ז"ל ואפילו הכי אלו שכשך בו או שהיה כדאי לשכשך בו היינו חוששין לאותו שכשוך שהוא כנגיעה בחנם לדעת נסוך ברוב המנסכין שהם משכשכין וכמו שאמ' בעובדא דמחוזא דלעיל אבל כיון שאין אנו רואין כאן שכשוך וגם אין שם מקום שיוכל לשכשך כשישהה ידו שם ודיינינן ליה כמגע גוי שלא בכונה שאסור בשתיה ומותר בהנאה והוה ליה כמדדו ביד שדינו להמכר וכן אמרו לקמן גבי ההיא חביתא דפקעה לארבא והדרי גוי וחבקה דשרי בהנאה לפי שלהציל נתכון וכשתאמר דכיון שהקלוח או מה שבברזא אסור בשתיה שיאסר מה שבחבית מדין נצוק לכך כתב רבינו דרב פפא סבירא ליה דנצוק אינו חבור והכי ודאי משמע לפום פשטא דההוא עובד' דגושתא ובת גושתא שבפרק השוכר דאתמר רב פפא ואמר שמע מינה נצוק חבור וכדאיתא התם הלכך דלהדי ברזא אסור בשתיה מיהת וכל אידך חמרא שרי אפילו בשתיה כי מה דבהדי ברזא נדון כאלו פרוש לגמרי מן החבית לענין דלא חשיב נגיעה דברזה נגיעה ביין שבתוך החבית ואי משום נצוק הא לית ליה לרב פפא נצוק ובאידך לישנא אמר רב פפא דעד ברזא אסיר ואידך שרי כלומר כי כל היין שבחבי' הראוי לצאת דרך הברזא אסור בשתיה כדין דבהדי ברזא ואידך שרי אפילו בשתיה ואתא רב יימר ואוקמא להא בפלוגתא דרב יאודה ורבנן בחבית של תרומה שנגע טבול יום בצדה דלרב יאודה טהורה ולרבנן טמאה דרבנן סברי לה כנגיעה בכולה ורבי יאודה סבר דלא חשיבה נגיעה ביין שבתוך החבית כלל הלכך טהורה דאילו דין נצוק ליכא התם דהא לכולי עלמא אין הנצוק חבור לטומאה ולטהרה ורב פפא דאמר כרבי יאודה וסבירא ליה נמי דביין נסך אין נצוק וכדאמרן.

וכתב רבינו ז"ל דלית הלכתא כרב פפא דהא רב יימר אוקים מימריה כרבי יאודה ולית הלכתא כוותיה וכרבנן קיימא לן והכא כל היין שבחבית אסור בשתיה ומותר בהנאה זו שיטת ר"שי ז"ל ור"י ז"ל הקשה עליו דהיאך אפשר שידון רב פפא כלישנא בתרא שיהא היין שבחבית למעלה מן הברזא אסור בשתיה ויהא מה שלמט' ממנו מותר בשתיה כלום אפשר לומר שיהא זה מונח על זה ויהא העליון אסור והתחתון מותר בשתיה ועוד הקשו עליו והלא מאי דבברזא נוגע ביין שבחבית והוא כמעורב בו והיאך לא יאסור אותו מדין תערובת שהרי אף רבי יאודה לא אמר טהורה אלא מפני שהיין שנגע מתבטל במה שבחבית וכן אמרו בתוספתא רבי יאודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה פירוש שמתבטל מה שנוגע בטהור שבחבית כדין תרומה טמאה שנפלה לתרומ' טהורה שעולה באחד ומאה כדאיתא במשניות בהדיא לבית הילל דהלכתא כותייהו והכא לגבי יין נסך אוסר הוא במשהו כדעת ר"שי ז"ל וכל שכן כשאתה אוסר כל דבהדי ברזא דמסתמא אין ששים באידך דלתחת לברזא כדי לבטלו אפי' לדעת רבינו תם ז"ל שסובר דסתם יינם בששים אפילו יין ביין לכך פירשו רוב המפרשים ור"י ז"ל בכללם כך אמר רב פפא דבהדי ברזא אסור בהנאה ואידך שרי בהנאה דנגיעתו דברזא לא חשיבה נגיעה בחבית וכסברה דרבי יאודה ומיהו הכל אסור בשתיה דאפילו תימא נצוק אינו חבור הא ודאי ברזא וחבית דיינינן ליה כחבור לאוסרו מדין תערובת בשתיה מיהת ובאידך לישנא אמר דעד ברזא אסור בהנאה שהכל הוא חשוב כאילו היה בברזא כיון שראוי להיות נמשך דרך שם וכשנגע בברזא נגע בו ואידך שרי בהנאה ואסור בשתיה בדין תערובת אבל מות' בהנאה דקיימא לן סתם יינם יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו ואם תאמר והיאך אפשר לאסו' נגיעתו בהנאה דהא נגיעה כמתעסק במלאכתו הוא דמיא וכמדדו ביד ומאי שנא מעובדא דחביתא דלקמן. תירץ הר"אבד ז"ל דהכא מיירי כשהיו שם ישראלים שהיו יכולין להציל וכיון דכן חיישינן שלא נתכוון להציל אלא לנסך אבל עובדא דלקמן לא היה שם ישראל שיוכל להציל ותולין שנתכוון הוא להציל.

וזה התירוץ דחוק מאד כיון שלא הזכירו בגמרא כן ויותר י"ל לפי שיטה זו כי על ידי ששהתה ידו שם זמן מרובה עד שנתנו שם הברזא אנו חוששין שנסך כשהוא יושב שם בחנם וידו נוגעת ביין מה שאין כן בעובדא דלקמן כי לאחר שחבקה לא היה נוגע ביין ואף על גב דהכא ליכא שכשוך לית לן בה כיון דהוה תמן נגיעה אריכתא בלא פסק כנ"ל לפי שיטת זו וזו שיטת מורי הר"שבא ז"ל אבל מורי הר"אה ז"ל היה מפרש כשיטת ר"שי ז"ל אלא שהיה מוסיף עליו בימה שאמר רב פפא כלישנא בתרא דעד ברזא אסור לא אמר כן מן הדין כמו שיראה מלשון ר"שי ז"ל אלא משום חומרא דיין נסך בלבד שנראה כאלו עומד בברזא כיון שסופו לימשך ששם ולכך התיר מה שתחתיו ואפילו בשתיה ודקאמרת שיאסור אותו מדין תערובת אין כאן תערובת כלל כי מה שבברזא הרי הוא כאלו פרוש לעצמו בכלי אחד ועדיף מנצוק ההולך באויר שאין לו קיום בעצמו ועמידתו בחבורה שלמעלה ומה שאמרו בתוספתא לרבי יאודה בצדה תעלה באחד ומאה לרווחא דמילתא אמרו כן שאפילו היינו רוצים להחמיר בטהרת תרומה ולדון אותו כתערובת הרי עולה באחד ומאה.

ולענין מה שאמר רב יימר כתנאי כו':    יש אומרים שאף ללישנא בתרא דקים ליה רב פפא כרבי יאוד' מה שאמר רבי יאודה מצידיה טהורה לא אמר אלא מה שתחת הברזא ומה שמצינו בקצת נוסחאות והיא גם גירסת ר"שי ז"ל טהורה מכאן ומכאן הכי פירשנהו טהורה מכאן אם תעמוד כן ואם תעמוד בהפוך טהורה מאידך גיסא ולעול' הצד העליון טמא והשאר טהור וכגון שיש בשאר מאה לבטל מה שלמעלה וזה בודאי דוחק גדול והיותר נכון כי לרבי יאודה כל החבית טהורה לגמרי ורב פפא כליש' בתרא חומר הוא ביין נסך וכדעת מורי הר"אה ז"ל ואף לפי' האחר כך יש לנו לפרש בענין זה.

ולענין מה שכתב ר"שי ז"ל דלית הלכתא כרב פפא דהא אוקמה רב יימר כרבי יאודה אין זה דעת רבי' אלפסי ז"ל והגאונים שפוסקין הלכה כרב פפא וכן פוסק הרב בעל התרומות ז"ל וטעם דבריהם דכיון דרב פפא סובר כרבי יאודה הא ודאי הלכה כמותו שלא אמרו יחיד ורבים הלכה כרבים אלא כשאין שם פסק ולא סוגיא דקיימא כיחידאה ואפילו תימא דרב יימר נתכוון לדחות דבריו כשהעמידם ביחידאה אנן כרב פפא קיימא לן לגבי דרב יימר כל שכן שאין לנו לשים מחלוקת בכדי בין רב פפא לרב יימר ואם באת לאסור יין שבחבית מדין נצוק הרי לפי ר"י ז"ל כבר נאסר כל היין שבחבית בשתיה ואין כח בנצוק לאסור יותר.

מעתה לדברי הכל כל היין שבחבית אסור בשתיה שהרי לדעת רשי ז"ל אין הלכה כר פפא וכרבנן קיימא לן שאוסרין הכל והוה ליה מגע גוי בכולו שלא בכונה ואסור בשתיה.

ולדעת ר"י ז"ל שפוסק כרב פפא אף רב פפא אוסר הכל בשתיה. ולפירוש מורי הרב ז"ל אפש' היה להתיר בשתיה מאי דהוי בתר ברזא כלישנא בתרא אלא שאף הוא חושש לומר שאין הלכה כרב פפא דרב יימר פליג עליה וסובר כרבנן והלכתא כותיה.

ונמצא הפסק עולה לדרך אחד לכל הפירושים והיה אומר מורי הר"אה ז"ל דעד כאן לא התיר רב פפא אלא בברזא הנוטה כלפי מטה אבל צנור העומד ביושר כעין חור הוא ואפילו רב פפא היה מודה דנגיעה בכולה חשיבה ולא נתחוורו לי דבריו דההוא דרב יאודה דקם רב פפא כותיה דקתני מצדה טהורה בכל אנפא משמע ומיהוא בהא ודאי מודינא שאם נתן הגוי ידו ביין שבנקב החבית עצמו או שהכניס אצבעו בברזא והגיע עד היין שבנקב החבית שהוא אסור לדברי הכל ולא אמר רבי יאודה מצדיה טהורה אלא בשנוגע בברזא או בקלוח ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא. וכן אם החזיר העץ לברזא והיה ארוך ומגיע ליין שבחבית הכל אסור דהא הוה ליה נגיעה בכולו על ידי דבר קל שהוא אסור וכן כתוב בתרומות ומיהו נראה בזה דרך ר"שי ז"ל שאינו אוסר אלא בשתיה כיון שמעשיו מוכיחין שלא נתכוון אלא להציל.

וכתוב בתוספות בשם רבינו שמואל ז"ל שאסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדקי החבית מפני שנוגע ביין ובשם ר"י ז"ל כתבו דבסביבות השולים מקום שמתחברין אל דופני החבית אם יוצא משם יין מותר לגוי לתחוב שם נעורת לפי שהנעורת שתוחב שם אינו כנגד יין שבפנים שראשי השולים הנכנסין בחריצין שבצדי החבית מפסיקי' בנתים אבל בשאר מקומות אסור ע"כ. ואותם שנוהגין לסתום בין דף לדף בחלב יש להתיר מפני שהחלב הוה צונן ולא יהיב טעמא ועוד שהוא משהו ועוד שהחלב ביין נותן טעם לפגם וכיון שאינו מתכוין אלא לסתום אין כאן משום ביטול איסורין כדי לאסור לכתחילה ובעלי הנפש חוששין שלא לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד פשוט הוא שהוא מותר.

דף ס עמוד א

והא דתניא חבית שנקבה כו':    להכי תנייה בטבול יום לפי שאינו עושה אלא שלישי בתרומה ואפילו על ידי משקין דאילו בשאר טמאות כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה וכיון שנטמא מקום מגעו אף הוא חוזר ופוסל יין שבחבית וזה ברור. וכל שנגע בפיה או בשוליה אפילו טבול יום פוסל הכלי דנגיעה בכולה חשיבה ואעפ"י שאין כלי מצרף מה שבתוכו לתרומה הני מילי באוכלין אבל משקה מעורב הוא והכל גוף אחד וכאותה שאמרו לענין מעשר קרא להם שם מפיה לא ישתה משוליה כו' ופשוט הוא זה:

אמר רב פפא גוי אדנא וישראל אכובא:    פי' שהגוי הוריק היין מן הדנא.

חמרא אסור:    פר"שי ז"ל אסור בהנאה כדין יין שמזגו גוי דכחו הוא ואסרנא ליה משום לך לך כו' עד כאן ואין זה נכון דבמזגו הוא דאיכא למגזר מן הטע' שכתבנו שם ודברי רבינו ז"ל נראין כסותרין זה לזה שהוא ז"ל כתב גבי עובדא דרבי יוחנן בן ארזא דאפילו למאן דאסר משום דסבר חמרא הוא לא אסר משום כחו אלא משום דחיישינן דילמא נגע וניסך והכא ודאי נראה דהא מיירי שהגוי עוסק במלאכתו שהוא מריק וישראל מקבל ואם כן דיו לכחו שיהא אוסר בשתיה ואף על פי שמתכוין להוריק יין.

ואי מצדד אצדודי לכובא אסור:    פ"רשי ז"ל דמקרקש הוא לחמרא ובכובא מליא מסקינן משום דילמא נגע ע"כ פירוש דילמא נגע בידו שלא בכונה ואסור בשתיה ויפה פירש דאי משום דמסייע בשפיכת היין כדברי הר"אבד ז"ל אין לאסור כלל כיון דאיכא כח ישראל מעורב בו וכדמוכח מההיא דפרק המוכר דאמר להו רבא להנהו ואי משום דנגע בכובא לחמרא וכדפירש ר"י ז"ל הוה ליה מגעו על ידי דבר אחר כבד שאינו אוסר כשהוא שלא בכונה כדכתיבנא לעיל והכא מסתמא שלא בכונה הוא.

יש ספרים שכתוב וכן היא בפירושי הר"אבד ז"ל אמר להו רבא להנהו שקולאי כי דריתו חביתא דחמר' לא תקריבה לגוי לסיועי בהריבו דילמא אגב אורחיה רמיחו עליה והוה ליה כח גוי ואסור ע"כ ואין גירסא זו בכונה כי זו חששה רחוקה היא לחוש גם בסיועם בהולכה משום חשש שפיכה דלבסוף דרמו עליה וגזירה לגזירה היא ובפרק השוכר לשפוכאי הוא דאמר הכי שלא יסייעם גוי בשפיכה ואם איתא לגירסא זו כך יש לפרשה שלא אמר להם אלא שלא יקראו לגוי שיסייעם בשעת שפיכה וכההיא דהתם והויא יתירתא להכי לא גרסינן ליה וליתא בנוסחי עתיקי ודוקני וגם ר"שי ז"ל לא גריס לה ואינה בפי' ר"ח ז"ל ובהל' רבינו אלפסי ז"ל.

אמר רב פפא האי גוי דדרי זיקא ואזיל ישראל אחוריה מליא אסיר:    פירוש כשהוא קשור בפיו חסיר אסור פירוש משום קרקוש דסבר קרקוש עושה יין נסך ולית הלכתא כותיה אלא כרב אשי דאמר אין קרקוש עושה יין נסך ומיהו בהא דאמר כובא מליא אסיר חסירה שרי אף רב אשי הודה לו. וטעמא דמליא אסיר כדפי' רש"י ז"ל דחיישינן שמא נגע זה בידו וכגון שהוא בענין שאפשר שתשיג ידו שם ואף בזה אינו אסור בשתיה דמסתמא לא נגע בכונה דמרתת מישראל דאזיל אחוריה אבל משום דדילמא שפיך חמרא בהליכו ליכא למיסר כללי דהוה ליה כחו של גוי שלא בכונה שפיכה שהוא מותר גם בשתיה וכדמוכח מעובדא דרבי יוחנן בן ארזא וכן פי' הר"מבן ז"ל ורוב המפרשים וטעמא דכובא אסיר משום חשש נגיעה הוא וכן הוא מוכרח ומעתה אם היה נושאה במוט או בענין דליכא למיחש לנגיעה חמרא שרי אף בשתיה וכן כתוב בתרומות ואף בנו דוקא דאזיל ישראל אחוריה אבל אם היה הולך בצדו מותר שאילו נגע היה ישראל זה רואהו וכון כתב רבינו הר"מבן ז"ל בשם הר"אבד ז"ל וכן דעת רבותי בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסיר פי' בשתיה דאף על גב שהוא עושה אותו עכשיו יין כיון שיוצא יין מכחו עשאוהו כשופך יין ממש ומיהו כיון דבמלאכתו מתעסק דיו שיאסור בשתיה ומסתברא דמאן דשרי הכא בכח כחו היינו לפי שנסחט עתה ויוצא מענבים דאלו ביין גמור מודה הוא ואף בזו אסיקנא דכח כחו אסור וכתוב בתוספות שאף שלשה וארבעה כחות כלם בכלל כח כחו שהוא אסור.

דף ס עמוד ב

ההיא חביתא דפקעה לארכה הדרי גוי חבקה:    פר"שי ז"ל נסדקה מלמעלה למטה ובבקעה ליטול חציה אילך וחציה אילך חבקה גוי בין זרועותיו וחברה שרייה רפרם לזבוני לגוים דהא לא שכשך ואף על גב שקרב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע על ידי קנה דהתם שכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך ע"כ ושכשוך זה שמזכיר ר"שי ז"ל הוא מפני שסובר שכל שנוגע ביין לשום עסק הצריך ושלא בחנם כיון דבשלא בכונת מגע חנם וניסוך הוא אין לנו לאסור בהנאה אלא כשיש שם שכשוך אבל בשתיה אסור אפילו בלא שכשוך וכן בהנאה כשהיא נגיעה בחנם כן נראה דעתו ז"ל בשכשוך שמזכיר כאן ובשאר מקומות ומכל מקום לענין המעשה הזה קשה קצת לפי מה שכת' לעיל בשם ר"י ז"ל למה אסרו אפילו בשתיה כיון שנגע בו על ידי דבר כבד לכך יש לפרש דהכא חשו שנגע בידו או בפיו ביין בשתיה מחבק החבית.

ההוא גוי דאשתכח במעצרתא כו':    עד ואי לא בהדחה בעלמא סגי לה פי' אי איכא טופח על מנת להטפיח הא חשיב יין ונחסר במגע גוי ונאסרה הגת שאף בכלי הגתות דנו בענין זה כדין כלי המכניסו לקיום שגזרו בו אפילו לפי שעה אבל כשאין שם טופח כדי להטפיח נהי דחשיב יין ליאסר במגע ולהצריכו הדחה בכלי שאין מכניסו לקיום מכל מקום לא החמירו בו לגזור בו בכלי הגת לפי שעה ודיו בהדחה ומיהו אילו היה כיוצא בזה בכלי המכניסו לקיום ממש אף בטופח לבדו היה צריך הכשר גדול כנ"ל אבל מורי הר"אה ז"ל היה אומר דכל שאין כאן טופח כדי להטפיח לא חשיב חמרא כלל אלא דלמראית העין הצריכוה הדחה ואפשר שאין זה אוסר בדיעבד אם נשתמשו בלא הדחה.

ואין להקשות כאן אפילו בטופח על מנת להטפיח למה היא צריכה הכשר דהא הוה ליה כנכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין שאם אין לו עליו מלוה מותר. ושתי תשובות בדבר חדא דשאני הכא שנמצא בתוך הגת עצמו ועוד דהכא לא מרתת שהוא אינו סובר דמשום נגיעה זו תפסד הגת ותהא צריכה הכשר.

מתני' נכרי שנמצא עומד בשעת הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור:    פי' אסור אפילו בהנאה לפי שאינו ירא ליגע כדפירש ר"שי ז"ל דמימר אמר אי אמר לי ישראל מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי ואין לו עליו מלוה מותר פירוש אפילו בשתיה דכיון דהיה נתפס כגנב מרתת ולא נגע כלל ואפילו היה הבור מגולה בלא שום פקק ואפשר דדוקא בצד הבור שא"א לו ליגע עד שיגחן אבל בצד חבית מגולה דאפשר ליגע בהדיא כדקאי אסור בשתיה אלא אם כן יש עליה שום כסוי.

גמרא אמר שמואל כו אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דקתני המטהר יינו כו':    לקמן מפרשי לה בס"ד.

ג"ה טעמא דאינו מניחו הא מניחו שרי:    פירוש דאילו מרישא ליכא למידק מידי דדילמא התקבלתי לגמרי כתב שאין לו עליו שום מלוה ולהכי דייק לה שפיר מסיפ' דכל שמניחו אעפ"י שזקפו עליו במלוה היין מותר דמרתת ולא נגע.

לא שאנו אלא שעלה מת:    פי' או מת ממש או כמת כלומר שהוא מטורף בדעתו.

אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך:    פירוש אין זה כלל ממש דהא איכא טמא בזב כגון הסיטו ואינו עושה יין נסך כדאמרינן לעיל גבי גוי דדרי זיקא או כובא. ואיכא שבזב טהור כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו שהוא טהור לפי שהוא מגע בית הסתרים ואלו ביין עושה יין נסך ולא נתכוון רב אשי אלא לומר שהם שוים בזריקה שכשם שזריקה אינה חשובה כנגיעה בזב כך אינה נגיעה ביין נסך כלל.

ורבינו אלפסי ז"ל השמיט מימרא זו ולא ידענו מה היה לו דהא ליכא מאן דפליג עליה והא פריק שפיר מתניתין דהקשו ליה. ורבינו הר"מבן ז"ל כת' במלחמותיו דנראה שהוא סובר דרב אשי דאמר הכין לית ליה גזרה בכחו ביין נסך וכדאמר רב אשי לעיל במעצרתא זיירא ללישנא קמא דאפי' בכחו שרי ולדידיה אפילו מוריק אורוקי אפילו בכונה שרי ולית הלכתא כותיה והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במורוק אורקי וצריכה רבא עד כאן. ואין זה מתחויר דאם כן היכי לה פליג רב אשי בההיא דישראל אדנא ועוד דבמעצרתא ללישנא בתרא אוסר רב אשי בכחו וגם ללישנא קמא לא התיר אלא לפי שבכחו הוא נעשה יין נסך ואין דרך המנסכין בכך כלל והנראה לי שלא רצה רבינו אלפסי ז"ל לכותבה כדי שלא ילמדו ממנה שהיא כלל גמור ואי משום התיר זריקה שבא ללמדנו נלמוד אותו מיין שמזגו גוי שלא נאסר אלא משום לך לך כו' וכן דרכו של רבינו ז"ל לקצר בדברים כיוצא באלו כדי שלא יבואו להקל וכן הסכים בזה מורי הר"אה ז"ל התם דאזיל מיניה מיניה פי' שלא נפרדה החבית מידו והוא נוגע בה אל היין הילכך בכונה אוסר אפילו בהנאה ואף על פי שהוא דבר כבד אבל בחמתו מותר אפילו בשתיה דמגעו שלא בכונה על ידי דבר כבד לא גזרו בו אפילו איסור שתיה והיינו דקתני והכשירוהו דמשמע שהכשירו' לגמרי ואפילו בשתיה.

דף סא עמוד א

מתני' המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה גוים וישראלים מותר:    פירוש אפילו בשתיה שכן המשמעות הלשון הזה בכולה מכילתין ופר"שי ז"ל דמיירי בשמכרו לו וכת' לו התקבלתי כדאמרינן בבבא דסיפא פירו' דרישא היא ובסיפא נמי בעינן שיהא פתח פתוח לר"ה וישראלים דרים בה וכיון דאיכא הני תרתי שרי ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו דמרתת גו דילמא חזו ליה הנך ישראלים דעברי ברשות הרבים ומפסידנא עד כאן ונמצא בכאן סתירה בדבריו דלעיל דמייתינן הא מתניתין גבי מימרא דשמואל פי' רבינו ז"ל דמיירי בשיש מפתח או אותם ביד ישראל ודעת מורי הר"שבא נראה כי הלשון שלמעלה הוא טעות ידי סופר ואולי כי לעיל כתב דבעינן מפתח או חותם וכאן כת' דלא בעינן מפתח וחותם דבחד סגי ואף על פי שהוא שלו מכיון דאיכא התקבלתי ופתוח לרשות הרבים ועם כל זה אין פירושו נכון דאם איתא דסיפא פירושא דרישא ליערבינהו וליתנינהו ועוד הקשו עליו מדקתני בתוספתא ישראל שהכניס יין ברשות גוי אם עליו מפתח או חותם מותר לוה עליו מן הגוי אף על פי שיש עליו מפתח או חותם אסור ואם היה פתוח לר"ה בעיר שישראל וגוים דרים שם מותר והא התם לא והזכירו גבי לוה עליו מן הגוי שכתב לו התקבלתי והתירו בשהוא פתוח לרשות הרבים והוא הדין ליינו של נכרי ברשותו דחד דינא אית להו ואין זו קושיא בעיני חדא דשאני התם דאיכא למימר דהרישא קאי דאיכא מפתח או חותם ביד ישראל ועוד דדילמא מטהר יינו של נכרי שהיה תחלתו של גוי חמיר מאידך דלוה עליו מן הגוי דלא שייך ביה גוי כוליה האי ומרתת עביד טפי ויש מקשים עליו מהא דתנן גבי נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין שאם אין לו עליו מלוה על היין עצמו מותר משום דמרתת והתם ליכא מפתח וחותם כלל ומשום דכתב לו התקבלתי ולא בעי פתוח לרשו' הרבים וא"כ דהכא מיירי בשכתב התקבלתי אמאי בעי פתוח לרשות הרבים וגם זו אינה קושיא גדולה דשאני התם דכיון שהיין בחצרו של ישראל בפתח פתוח לרשות הרבים דמי דאמר המתא אתי ומיהו כשיש לו עליו מלוה אסור שלא התירו יינו של ישראל כשישראל וגוי דרים בחצר אלא כשלא נמצא שם אבל זה שנמצא שם אסור דחיישינן דילמא נגע ומכל מקום הקושיא הראשונה קושיא גדולה ור"תם ז"ל פירש דרישא דמתני' בדלא כתב לי' התקבלתי אבל מיירי בשיש מפתח או חותם ביד ישראל שאם לא כן היאך יאמרו בגמר' דנשרי ליה משום רוכלין שעוברין לפי שעה או משום אשפה וכי מפני כן ימנע הגוי מליגע ביין שהוא ברשותו שאין עליו שום חותם ושום מפתח והוא נוח ליגע בו אלא בודאי שיש עליו מפתח או חותם דמרתת לשבור המפתח או החותם כן יראנו דהכל או הכא לאשפה או העולה בדקל כששובר הדלת כך פירש ר"ת ז"ל ועדין אינו נכון שאם הוא כן איך לא הזכירו זה כמו שהזכירו שהפתח פתוח לרשו' הרבים ועל כרחינו אין לנו אלא מה שפירש רבינו הר"מבן ז"ל דרישא כפשוטה בלא מפתח וחותם ובלא התקבלתי כי הגוי עושה יינו בכשרות כדי שימכרנו לישראל ויודע שהוא מרויח בזה יותר משימכרנו לגוים ומרתת מליגע בו אם ירגישו בו שמא יפסידוהו עליו ולא יסמכו בו לעולם.

ומה ששנינו שנתנו ברשותו לא בחצרו שהוא דרכו דאם כן הא ודאי מפתח וחותם בעי או שומר ולא מהני בהא פתח פתוח לרשות הרבים אלא שנתנו ברשותו באוצר שיש לו שאינו דר שם ולהכי קתני ברשותו ומעתה אפי' אין עליו מלוה לישראל ולא מפתח ולא חותם אלא שהוא נעול בלבד אם ישראלים דרים שם הרי הוא מותר דמרתת גוי למיזל התם דילמא חזי ליה שום ישראל מן הדרים בעיר ומפסידו ליה וכאותה שאמרו בין הגתות שמנו דכיון דכולי עלמא מפני מימר השתא חזו לי ומפסידו לי ולהכי סגי ברוכלין ואשפה ודקל ומיהו הני מילי ביממא אבל בלילה צריך שומר או שני חותמות.

ואפשר שאם ישראלים דרים שם בשכונה ההיא שאף בלילה מותר כשהאוצר נעול דשכבי מידע ידעי אף בלילה ומרתת דילמא מדרשי ומפסידו ליה ובישראל דר באותה חצר דמי ומיהו מאי דפרכינן בגמרא מרוכלין לא פרכינן אלא למשרייה ביממא אי איכא שומר בלילה וכן באשפה ודקל.

וסיפא דקתני המטהר יינו של נכרי כו':    בבא באנפי נפשיה היא בשמכרו לישראל וכתב לו התקבלתי ואף על פי שאין שם מפתח ולא חותם וגם אין הפתח פתוח לרשות הרבים אלא שהוא נעול במנעול ואין גוי דר שם אלא שהוא ברשותו של גוי וכיון שישראל דר באותה העיר מרתת גוי מליגע בו שהרי נתפס כגנב על הנגיעה כיון שאין לו אפותיקי על היין ולא אמרו דאם ישראל דר בחצר אחרת אינו מותר אלא כשמפתח וחותם בידו אלא כשהגוי דר באותה חצר. וכתב ר' ז"ל דבין ברישא ובין בסיפא אם נמצא הגוי שם אסור דכיון שהבית שלו אינו נתפס כגנב על הכניסה חיישינן דילמא נגע.

וא"ת אם כן היאך הביאו לעיל בגמרא ראיה ממשנה זו לדברי שמואל שהתיר בשאין לו לגוי מלוה על היין דהא במשנה זו לא התירו אלא כשלא נמצא שם ואלו שמואל התיר על אותה משנה דקתני שנמצא הגוי בצד הבור ויש לומר דשאני התם שאין לגוי שייכות בבית והוא נתפש כגנב על הכניסה וכל שנמצא שם דינו כאילו לא נמצא כיון שאין לו מלוה על היין אבל בזו שהבית שלו ואינו נתפש כגנב על הכניסה כל שנמצא שם ראוי הוא לאסור כנ"ל לתרץ דברי רבינו ז"ל. ואי קשיא לך והרי המניח נכרי בחנותו או בקרון או בספינ' שאינו נתפס על הכניסה ואפילו הכי כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג ומרתת השתא אתי ישראל היין מותר כיון שנתפס על הנגיעה י"ל דהנהו נמי לא קשיא דשאני התם שנכנס ברשותינו ולא אשכחן ליה דשני במידי אבל הכא שנכנס שלא ברשותינו במקום שאינו נתפס על הכניסה לבדה ראוי הוא לחוש לו שכבר שינה והוה ליה נועל החנות או הפליג ספינתו דאסיר כדאיתא התם.

וכן נראה לקמן בפרק השוכר מדברי ר"שי ז"ל שכתב גבי אי אית ליה לאשתמוטי כו' וכל היכא שיש לגוי שיכות בבית סמכה דעתיה לומר לכך נכנסתי ונגע ולא מרתת וכן היה אומר מורי הרב ז"ל בדברי רבו ז"ל. אבל מורי הר"שבא ג"כ היה מפקפק להתיר אף בשנמצא שם הגוי כיון דנתפס כגנב על הנגיעה. והיכא שראינוהו שנכנס שם ובריא לנו שלא נגע או שלא שהה כדי שיוכל ליגע אומר מורי הר"אה ז"ל כי היין מותר ולא חיישינן שמא פעמים אחרות בא ונגע שזה שינוי מחודש הוא דלא אירתת ואין לנו אלא מקום חדושו בלבד.

גמרא בעיר שיש בה דלתים ובריח:    פר"שי ז"ל שאין נכנסין בה אלא ברשות וכולי עלמא ידעי כי עיילי בה ומצי למיקם בה ההיא שעתא ואין זה נכון דהא מסתמא אפילו בהא כל שבא ליכנס אין מודיעין לכל אלא לאנשים ידועים והר"אבד ז"ל פירש עיר חשובה שרוכליה ממנה ואינה צריכה לרוכלים דעלמא ומיירי נמי בשאין לאחרים דרך שם לקנות ולמכור. והוי יודע דכל שהבית פתוח לרשות הרבים או לאחד ממקומות אלא היין מותר בשתיה ואף על פי שאין כולו כנגד הפתח ולא דמי לעובדא דבזעא דבפרק השוכ' דהתם נמצא שם אבל כאן שלא נמצא שם כיון דאמרינן דמרתת למיעל הרי הוא בחזקת שלא נכנס שם כלל ומה לי עומד כל היין כנגד הפתח או שאינו עומד וכן כתב מורי הר"שבא נר"ו וכן עיקר ואם הוא שלא כדברי הר"אבד ז"ל.

ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין:    פירוש יין שלו או שלקחו מן הגוי ופרעו דהשתא אין שייכות לגוי לא בבית ולא ביין ולרבותא נקט הלוקח או השוכר וכל שכן כשהיה הבית לעולם של ישראל.

ישראל דר באותה חצר מותר:    פירוש ואף על פי שהגוי גם כן דר בחצר בבית מבתיו ואף על פי שאין מפתח ולא חותם ביד ישראל אלא שהוא נעול במנעול. והוא שלא הודיעו שהוא מפליג דהשתא ודאי אסור אם אין מפתח או חותם ביד ישראל כדין המניח נכרי בחנותו.

דף סא עמוד ב

ישראל דר בחצר אחרת והוא שמפתח או חותם ביד ישראל דלא גרע ממפקיד יינו ביד גוי דסגי ליה בהכי לרבי אליעזר אבל בלא מפתח וחותם ודאי אסור כיון שהגוי דר שם ולא ישראל ומיהו דעת הר"אבד ז"ל דדוקא בזה שיש צד שייכות לגוי בבית לפי שהיה כבר שלו ואדם נכנס לפעמים במה שמכר או השכיר אבל אם לא היה שלו מעולם הרי זה מותר אף על פי שאין ישראל דר שם וגוי דר שם בלא מפתח ולא חותם ובלבד ביום אבל בלילה אסור וכן הסכימו עמו רבותי יינו של גוי ברשותו וישראל דר באותה חצר מותר אסקה רבי יוחנן אפי' בלא מפתח ולא חותם ובלא פתח פתוח לרשות הרבים דכיון שלא הודיעו שהוא מפליג הא הוי כשומר יוצא ונכנס ומרתת דילמא חזי ליה ולא זבניה מיניה בחצר אחרת אף על פי שמפתח וחותם בידו אסור פירוש מפתח או חותם ובשאינו פתוח לרשו' הרבים דאלו פתוח לרשות הרבים הא שרי ליה ברישא דמתני' לפי הפירוש הנכון וכן אם יש שם מפתח וחותם שניהם דעת מורי הר"אה ז"ל שהם כשומר כדמוכח בסמוך אלא דאיידי דמיירי בישראל דר נקט שומר אבל יש אומרים דכל שהבית והיין של גוי כיון דשייכות גדולה יש לו לא סגי לן אלא בפתוח לרשות הרבים או בשומר יוצא ונכנס או בישראל דר שם דאי לא שובר הוא כמה חותמות וזה דעת מורי הר"שבא נר"ו ולפיכך הוא אוסר יין שמביא גוי ממקום למקום למכור בספינה אם אין שם ישראל.

ת"ק נמי מיסר אסר:    פירוש דהא קתני אף עפ"י שמפתח וחותם בידו ואפילו שניהם במשמע וזה סיוע לדברי מורי הר"שבא נר"ו דביינו של גוי ברשותו לא סגי בשני חותמות אבל לפי' מורי הר"אה שהוא מפרש דת"ק מפתח או חותם קאמר כההיא דרישא שהוא מתפרש כן ואף על גב דשרי בשני חותמות אם כן היינו שומר דקאמרי רבנן דהא כי הדדי נינהו.

אלא הסיפא דרישא כו':    עד וחכמים אומרים כו' מכאן הביא רבינו ז"ל ראיה דשני חותמות דינם כשומר דהא לא שרו רבינו הכא אלא בשומר ואילו בפרק אין מעמידין אמר רבי יוחנן יין משתמר חותם בתוח חותם ואוקימנא כרבנן אבל יש לומר דהני מילי ביינו של ישראל אבל ביינו של גוי וברשותו שומר בעינן או ישראל דר בחצר או פתוח לרשות הרבים וראוי בו להחמיר אבל העם נהגו היתר כדברי מורי הר"אה ז"ל. וכל שיש שני חותמות ביין שלנו לדברי הכל ואפילו ביין שלו לדברי מורי הר"א הלוי ז"ל אין חוששין לנקיבת הנוד וכיוצא בו וכרבן שמעון ן' גמליאל דלא חייש לשתומא.

שמא שאינו בא לקיצין:    פירוש דמאי דקתני שהוא בא לקיצין לא לקץ מסוים אלא לקיצין הרבה שאינם קבועים ורב נחמן אמר זעירי להחמיר דרבנן לא חיישי לגומלין וברשות גוי אחר הרי הוא כיינו של ישראל ברשו' וגוי דעלמא דסגי במפתח או חותם לרבי אליעזר ולא חיישינן לגומלין ור"|שבא מחמיר דחייש לגומלין ושומר בעי ותניא כוותיה דרב נחמן הילכך הילכתא כוותיה וכרבנן דשרו.

אותיבו חמרא בי ארישייהו:    פירוש ואם האריס דר שם היה שם מפתח או חותם אחד דלא סגיא בלאו הכי משום אריס גופיה ואם לא היה דר שם אפילו לא היה שם חותם כלל ולא מפתח אלא שהיה פתוח לר' הרבים כדין משנתינו ומיהו אפליגו בהאי חיישינן לגומלין או לא והלכתא כמאן דאמר דכיון דאריסיה הוא ומרתת מיניה מחפי עליה. ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי פירו' כל אחד בחבית שלו אשתכח גוי דהוה קאי ביני דני ולא היה שם חותם כלל אלא שהיה הפקק עומד עליהם.

אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואי לא אסיר:    פר"שי ז"ל אם נתפס עליו כננב אם גוי חלש הוא ויש עליו אימת שופטי העיר ואם ימצא נוגע יתפס כגנב חמרא שרי אף בשתיה ואם לאו אסור אף בהנאה דודאי נגע עכ"ל.

ומורי הר"אה ז"ל היה אומר בשם רבותיו שלא היה צריך לכך אלא אפילו הוא במקום שאין עליו אימת שופטי העיר ממש כגון בזמן הזה כיון שהוא בענין שיהא דומה לגנב ואית ליה כיסופא בהכי סגי וכן שמעתי מפי רב צרפתי בשם רבותיו הצרפתים ז"ל אבל הר"אבד ז"ל כתב בשם גאון ז"ל אם נתפס עליו כגנב שהמקומות חלוקין שיש מחיצה עשרה בין יינו של גוי ליינו של ישראל ואין לגוי רשות ליכנס ליינו של ישראל לפי שאין לו שייכות לא בבית ולא ביין מותר ואי לא אסיר ע"כ ואין צורך לפירוש זה וגם לפירושו לא היה צריך לומר מחיצה עשרה דבמסיפס בעלמא סגיא כדאיתא לקמן בפרק השוכר גבי חצר חלוק במסיפס.

ולענין מה שכתב ר"שי ז"ל אם נתפס כגנב כשנמצא נוגע משמע שהוא סובר דכל שנתפס על הנגיעה היין מותר. ואעפ"י שאינו נתפס על הכניסה ולא כן כתב לקמן בפרק השוכר גבי אית ליה לאשתמוטי כו' דבעינן שיהא נתפס כגנב על הכניסה והוא הנכון והכא הכי פירושה אם נתפס כגנב על הכניסה שאין לו שייכות בבית ולא טענה בכניסה היין מותר אפילו בשתיה ואף על פי שנכנס שם שלא מדעת חברו דהשתא ודאי מרתת ולא נגע כלל אבל אם אינו נתפס כגנב על הכניסה שיש לו שייכות בבית או משום טענה על הכניסה ויכול לומר לכך נכנסתי אף על פי שנתפס על הנגיעה היין אסור אפילו בהנאה דודאי נגע ולא דמי למניח נכרי בחנותו דהתם כיון דעל ברשו' וידעי' למאי על לא חיישינן אבל הכא דעל שלא ברשות ויש לו טענה על הכניסה והיין מוכן לפניו ליגע בלא שבירת חותם ראוי הוא לחוש לו וכן נראה מתוך פירוש הר"אבד ז"ל שכתבנו אלא שאין לנו צורך לפרשה על ידי טעם מחיצה או מסיפס.