חידושי הריטב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה |
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק חמישי - השוכר

דף סב עמוד אעריכה

השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור אסיקנא בגמרא דקנסא דרבנן הוא דקנסו לכל שעושה מלאכה בעניני עבודה זרה ואף על גב דאמרינן בפרקא קמא ואם בנה שכרו מותר התם כשהיה עושה לא היתה עדין עבודה זרה וכדאיתא התם וכי קתני שכרו אסור כשיש בו שוה פרוטה דבפחות משוה פרוטה לא קנסו רבנן כדאיתא התם ובגמרא מוכח בההוא עובדא דאוגר ארביה לסתם יינם דשכרו אסור לכל אדם קאמ' ולא לפועל בלבד ומסקנא דגמרא דכי קתני ביין נסך אפי' סתם יינן בכלל.

גמרא מאי טעמא:    פירוש דקסבר דמתניתין דינא קתני אלימא הואיל דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור פירוש דהא נמי בכלל אסור הנאה דכל שהנאתו אסורה אף הנאת גרמתו אסורה.

והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורים בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת:    פירוש וכיון דחילופיהן מותרין כל שכן שכרן וכדפר"שי ז"ל מכאן הקשו בתוספות למה שמפרש ר"שי בכל מקום דחליפין אסורין למחליף מיהת דרבנן וקידושי אשה שאני דלאו הנאה ממש היא וכדכתיבנא נמי בפרקין לעיל ואם כן מאי מקשה הכא דהא בערלה וכלאי הכרם חלופיהן אסורין למחליף ותירצו דמכל מקום מתני' קתני שכרו אסור אף לאחרים ואלו ערלה וכלאי הכרם דמיהן מותרים לאחרים ולפיכך אשה זו מקו' בהם דאי לא הא לא יהיב לה ולא מידי ועוד דהא מודינא בקדושי אשה שהנאתן מותרת למחליף ולא חמיר שכר אסור הנאה מהא דקדושין דשכרו נמי לאו הנאה ממש היא.

ואלא הואיל ותופס דמיו כעבודה זרה:    פי' דבערלה וכלאי הכרם שאין תופסין דמיהם שכרן מותר אבל בע"ז ויין נסך כשם שתופסין דמיהן כך תופסין שכרן.

והרי שביעית דתופסת דמיה ותנן האומר כו':    פירוש דלקט לי בו משמע כדי שוויו והיינו מכיר' וחלופין ולקט לי ירק לא משמע אלא שכר לקיטה בלבד וכדפירש ר"שי ז"ל.

אמר רבי אבהו קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין דשביעי' וביין נסך והא דקרי ליה קנס מפני שעושין עברה דעבודה זרה וכל אביזרהא אסור לקיימם בעולם איסור תורה ומדרבנן אף רוצה לקיימן אסור וכל שעושה בהם מלאכה הרי מקיימם וחמרין דשביעית נמי גורמין לעשות סחורה בשביעית שהוא אסור תורה וקשה אבקה של שביעית כדאיתא בפ"ק דקדושין ולפיכך קנסום. אי נמי כדאמור בירושלמי בפירות עברה היא מתניתין ופירש הר"מבן ז"ל בפירות שביעית לאחר הביעור.

נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:    פ' לאכלן בפני עצמן או למכרן ולקנות בהן דברים הנאכלין שיכולין להתבער בזמן הביעור שבאלו קדושת שביעית תופסת אבל לא דבר שאינו נאכל אלא שנתן לסחורה כגון בהמה טמאה ועבדי' ובגדים ושאר מטלטלין דעלמא וכדתנן במסכת שביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי' שביעית ואם לקח יאכל כנגדם. וכשפורע חובו מפירות שביעית סחורה היא זו שהרי דמי פירות שביעית נשארין בידו ואינם נתפסין והויא לה סחורה והא דאמרינן בפ"ק דקדושין וש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת התם בדיעבד לשון מורי הר"שבא נ"ר.


דף סב עמוד בעריכה

רבא אמר לעולם כו':    פירוש אביי ורבא לא פליגי כלל ומשום דתלמודא לא הוה משכח לה בתרי ניחא ליה לאוקומה בתרוייהו אוקמתי ודרבי יוחנן דברי הכל היא ואפילו אביי מודה בה.

שכרו לסתם יינם מהו:    פירוש דאף על גב דבכמה דוכתי קרי ליה תנא לסתם יינם בלשון יין נסך כדתנן בפרק אין מעמידין במשנת אלו דברים אסורין ואיסורן איסור הנאה. ולקמן בפרקין יין נסך שנפל אומנין ששלח להם נכרי כו' שאני התם דהוי חומרא וקנסא דרבנן וס"ד שלא קנסו אלא ביין נסך ודאי שהוא כע"ז וא"ה אסיקנא דאף סתם יינם בכלל.

מעתה הוא הדין להא דתנן יין נסך אוסר בכל שהוא שאף סתם יינם בכלל ושלא כדברי ר"ת ז"ל זיל כלינהו כו':    פירוש לפי ששכר עבודה זרה ויין נסך אסור לכל העולם כעבודה זרה ממש ואפילו שכר כליו נמי כדאמרינן הכא והוא הדין למשכיר רשותו לכך דמה לי קרקעות מה לי מטלטלין ובהמה אלא ודאי כדאמרן כו' מ"ר.

וליקלינהו וליבדרינהו ופרקינן דילמא מזבל בהו:    פירושו ודכולי עלמא זה היה גורם לכתחלה ומסתב' לי דקושיין ופירוקין לדברי הכל ומעיקרא קס"ד דאפילו לרבנן דאסרי בעבודה זרה לשחוק ולזרותא לרוח לכתחלה התם בעבודה זרה עצמה דחמירא ואסירא דאורייתא. ופרקינן דאדרבא אפילו לרבי יוסי דשרי התם אסרינן הכא דילמא מזבל בהו בכונה משום דהאי אסורה דלא הוי אלא קנסא קיל ליה ואתי לזלזולי ביה מה שאין כן התם דלא חייש ר"י להא כנ"ל.

מי לא תניא כו':    פי' אלמא בכי הא לא חיישינן לתקלה ואפילו באיסורא דאורייתא ופרקינן דהתם מוכחא מילתא לכל מאן דמשכח להו דאסור הוא אבל הכא מאן דמשכח להו תלי בהתרא ואמר דאיניש גנבינהו וקברינהו ואם תאמר אם כן הא פריש מינייהו מטעם גזלן של בעלים יש לומר דסתמן נתיאשו הבעלים וגנבים נמי כיון דלא הדור ושקלינהו ולהכי לא תלו באיניש דעלמא דאצעינהו התם ולא אייאוש שאין דרך לעשות כן אלא גנבים שמצניעין שם לפי שעה כנ"ל ושמע מינה שכל דבר הנמצ' בבית הקברו' אם הוא דבר הראוי לצרכי המת אסור.

דבי רבי ינאי יזפי פירות דשביעית מעניי ופרע להו בשמינית:    פי' והיה נראה לנו דפירות שמינית נתפסין לחלופי פירות שביעית ואיכא איסורא לעניי דאכלי להו לאחר הביעור כן פר"שי ז"ל ובתוספות הקשו מדתניא בתוספתא הגיע זמן הביעור עניים אוכלין בתחלה ויש מתרצין דההיא בתוך שנה שביעי' אבל כשהגיע שמינית הכל חייבין לבער ויש שפי' דאיסורא דהכא היינו דלא אכלי עניי הנהו חליפין בקדושת שביעית אלא דעבדי בהו סחורה.

אמר ליה יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר:    פי' דכיון דהנהו פירי דפרעי בשמינית לא היו מצויין ומיוחדין לכך בשעה שנוטלין פירות שביעית לא חייל עלייהו אסור שביעית למפרע וכדאשכחן לקמן גבי אתנן שאינו נתפס במאי דלא מיחד בשעת ביאה. ואם תאמר ותיפוק לי דהוה ליה אבק רבית יש לומר דעל שער שבשוק הוו יזפי דשרי כדאיתא התם אי נמי דלפי דמים היו משלמין ולא סאה בסאה.

ה"ק נתן לה ואחר כך בא עליה כו':    פי' דמאי דקתני ולא נתן לה לומר שלא נתן לה לאלתר או שלא בא עליה לאלתר כדרך נותני אתנן וכן פר"שי ז"ל.


דף סג עמוד אעריכה

מי מציא מקרבא ליה איש כי יקדיש כו' אף כל ברשותו:    פירוש ברשותו ושלו ולאפוקי גזל ולא נתיאשו הבעלים שאין אחד מהם יכול להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכדאיתא בפרק מרובה ולישנא קלילא נקט.

אי נמי דכיון דאם אינו ברשותו אינו מקדישו כל שכן כשאינו שלו כי הכא:    הקשה מורי הר"שבא נ"ר דהכא שלו וברשותו הוא דכיון דמשכתיה קניתיה במשיכה ואי משום דלא בא עליה אין הבעילה אלא דמים וכל שמשך ופסק דמים קנה אף על פי שלא פרע ואין המעות אלא כתוב אצל הלוקח והכי נמי אמרינן לה אף לענין אסורא כדתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי' וקושיא גדולה היא זו והעלה רבינו בגמגום והנראה לי בזה דבעלמא כל שהמשיך פירותיו אחר פסיקת דמים גמר והקנה דסמיך דפרע ליה לוקח שפיר וכי לא פרע ליה נמי כייף ליה בדינא דלא כסיפא ליה מילתא למתבעיה אבל הכא דכסיפא מילתא למתבעיה לביאה אנן סהדי דלא מקני כלל אלא שיהא בפקדון אצלה עד שיבעול.

קדמה והקדישו מהו כו':    פירוש מי אמרינן שאין דעתו להקנותו לה כל זמן שהוא בעולם כלל והכא הא איתיה או דילמא דעתו להקנותו לה כל זמן שאינו ברשות והכא ליתיה ברשותה דאמירתה לגבוה כמסירת להדיוט דמי והיינו דאצטריכו לטעמיה דאמר מר כו' ודוק.

הא דאמר ליה בטלה זה כו':    פי' דכי אמר ליה בטלה זה הא מייחד וחייל עליה איסור אתין ולפיכך אסור אבל כולה סתם לא מייחד ולא מיתסר ואף על גב דמחייב למתן ליה בתורת חוב ופרכינן וכי אמר ליה בטלה זה מאי הוי הא מחסרה משיכה ודעת המפרשים דקושיין לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה דאלו לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הא קניתיה בביאה שהיא המעות וכיון דאסיר מדאוריתא היכי משתרי משום תקנתא דרבנן דאמור שלא יהו מעות קונות שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה אלא ודאי כדאמרן וכן נראה מלשון ר"שי ז"ל ואף על פי שדעת הגאונים דלית הלכתא כריש לקיש הא כתיבנא בכמה רוב דוכתי דפריך תלמודא סתם ואפילו למאן דאמר דלית הלכתא כותיה כדפרכינן התם בקדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואנן קיימא לן דקנה אבל נראה לי שאין צורך לכך וקושין אפי' לר"י דכל איסורא דתלי בממונא כיון דבממונא הפקר בית דין הפקר אפילו באיסורא נמי אדרבנן מוקמינן לה והוי נמי אורייתא ואב לכולן הא דקיימא לן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקדושיו ואפילו להצריכה גט וליכא למימר דאפקוה רבנן לקדושי כדאמרינן בעלמ' דאם כן הוה מפרש לה תלמודא התם אלא טעמא דמילתא שאף מן התורה אינה מקודשת שהתורה אמרה שיתן לה שוה פרוטה בשעת קדושין והרי לא נתן לה.

וכן פי' שם גדולי רבותי ז"ל והכא נמי התורה אברה שיהא אתנן כשזכתה בו לעשות רצונה והכא הרי לא זכתה בו דאפקרוה מינה רבנן ויש לי כיוצא בזו בפ' אלו נערות וכן הודה לי מורי הר"א הלוי ז"ל.

בזונה גויה:    ושמעינן מהכא דאתנן זונה גויה אסורה והכי נמי איתא במסכת תמורה כתב מורי הר"שבא נר"ו וזה לשונו מיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד זה או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו שהרי מה שפסק עמו לא מקני ליה דהא מחסרי משיכה ויהיב ליה מידי אחרינ' וכדאמרינן הכא בטלה זה.

ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם שאינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממין שפסק נותן לו דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו אף על פי שיש לחלוק ולומר שסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך והיכא דפסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות בדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכי' וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר בדבר זה צריך להתישב ע"כ.

ואי לא שקולי באתנניך:    פי' ודקאמר ואחר כך נתן לה לאו דוקא שהרי כבר היה בחצרה אלא כיון שלא זכתה בו עד עכשיו בא עליה ואחר כך נתן לה הוא וכן פר"שי ז"ל עוד יש לומר דבחצרה לאו ממש אלא שהשכיר לה מקומו והוי כחצרה וכגון שהיה משתמר לדעתה וכשלא נתן לה מעות נתן לה הטלה כנ"ל.

אומר אדם לחמריו ולפועליו:    פי' גוים או עמי הארץ צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שמא יקחו פירות שביעית מן השוק ותניא במס' סוכה אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר משלש סעודות ולא משום מעשר אם עמי הארץ הם יקחו שאינו מעושר ונמצא זה מאכילן דהא איהו לא ספי להו מידי אלא פריטי יהיב להו ולא משום יין נסך אם גוים הם ונמצא משקן יין נסך והרי מזונותיהן שלו ונמצא נהנה מיין נסך ע"כ לשון ר"שי ז"ל.

ומה שנראה מלשונו שסתם עמי הארץ חשודין בשביעי' הא כתיבנא בפ"ק דחולין שאין זה דעת מקצת המפרשים ז"ל אלא הא וכל דכותא בעם הארץ החשוב לכך. ואם תאמר ולמה אינו חושש בעמי הארץ אלו משו' לפני עור לא תתן מכשול מיהת ויש לומר דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנין לו האסור עצמו והדבר ספק אם יקח אסור אם לאו אין בו משום לפני עור אפילו לגבי ישראל.


דף סג עמוד בעריכה

אלמא כי פרע דמי אסורה פרע:    פירוש דהתם אין האסור עליו מפני שהם לוקחין אסור בשליחותו כדי שתאמר דבי ר' ינאי היתרא שקלי בשביעית שזה אינו דהא פרישנא מרישא דמאי דשקלי אינהו לא חשיב שליחות דידיה כלל ואפילו משום לפני עור ליכא דאם כן אפילו רישא נמי ליחוש אלא על כרחין חששה דסיפא משום שעת פירעון הוא כי כשהוא פורע חל האיסור שהיה בדבר שקבלו הפועלים על המעות הללו למפרע ואף על פי שלא היו מיוחדין לכך בשעת קניית הפועלי' ומעתה תקשי לרבי ינאי דאינהו נמי נימא דכי פרעי דמי איסור' פרעי וקשיא לרבי יוחנן דאמר יאות הן עבדין.

ליפלוג וליתני בדידה כו':    פירוש לאו דוקא דליתנייה בסיפא אלא דהא דקתני רישא אומר אדם צאו ואכלו בדינר זה ליתני אומר להם צאו ואכלו ואני פורע ובמה דברים אמורים בחנוני שאין מקיפו ואם היה מקיפו אסור אלא דלא דק תלמודא ונקט הכא כלישנא דנקיט בעלמא ותו חנוני שאין מקיפו לא משתעבד והאמר רבא האומר תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך בקנין מדין ערב פר"שי ז"ל חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחי דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא והא שרית לדבי ר' ינאי משום האי טעמא ואמר רבא כו' והכא נמי לא שנא אלמא אע"ג דחנוני שאין מקיפו הוא כי ויהיב ליה לשלוחיה מחייב ליה האי ע"כ והקשה עליו ר' הר"מבן ז"ל חדא שנראה מלשונו דרב פפא אתי למישרי לדבי רבי יוחנן משום דהוו כחנוני שאין מקיפו דלא משתעבד וזה אינו דאפילו תימא דחנוני שאין מקיפו לא משתעבד דבי רבי ינאי שעבודי משתעבדי דהנהו גופייהו לווים נינהו ואין כאן דין ערב כלל. ועוד למאי דבעי' לאוקומי דחנוני שאין מקיפו משתעבד למה לי דרבא דהא בלאו דרבא נמי פשיטא לן דמאן דאמר לחנוני למיתן מידי דשעבודי משתעבד לי ונפקא לן ממתני' דהחנוני על פנקסו דההיא בכל חנוני היא וסברא נמי היא דכל מאן דיהיב אחרינא מידי על פומיה דמחייב ליה ועוד דהא רב פפא לא אתי עלה בחנוני המקיפו מטעם שעבוד גרידא אלא משום דמקני ליה דינר גביה והיכי מקשי ליה דחנוני שאין מקיפו משתעבד מהשתא לכך פירש רבינו ז"ל דרב פפא ה"ק דבהא ברייתא משום הכי מתסר משום דהוי כחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוזופי ליה כל שעתא סמיך עליה בעל הבית ומקניה ליה דינר בכיסיה וכי יהיב לפועליו תקני ליה קניה גמורה והוו דמי אסורה וכי פרע דמי איסורה פרע מה שאין כן בדבי רבי ינאי דאלו היו פירות דשמינית בעולם כשלוו ונהי דאשתעבדו להו אין כאן דבר מיוחד בשעת הלואה דלחול עליה קדושת פירות שביעית ופרכינן דאם כן אף בחנוני שאין מקיפו נימא הכי וכי תימא דבחנוני שאין מקיפו שעבודא עבדינן אבל קניה ממש בדבר מיוחד לא גמר ומקני לעולם והא אמר רבא אפילו לעשות קנין בדבר מסוים.

והא דנקטינן בקושיין וחנוני שאין מקיפו לא משתעבד לאו דוקא אלא הכי פרכינן וכי לא משתעבד עד דליקני ליה קניה גמורה אלא לא שנא מקיפו לא שנא שאין מקיפו כיון דלא מיחד שעבודיה לא מתסר. ואם תאמר היכי אמרינן כיון דלא מייחד שעבודיה דהא אנן אמרי' דמייחד ואקניה ליה דינר גביה ואם באת לומר דהשתא הדרינן מהאי סברא היכי נקט האי לישנא הכי הוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו שעבודיה משתעבד אקנויי לא מקני ליה דינר ויש לו' דלישנא קלילא נקט והכי קאמר כיון דלא מייחד שעבודיה בפי' דלימא ליה בהדיא יהיה דינר שלי קנוי לך כעין מימרא דרבא לא מיתסר מסתמא דכל שלא אמר כן אין דעתו להשתעבד ואפילו בחנוני המקיפו כנ"ל.

כתב ר"שי ה"ג והכא אמר רב פפא ולא גרסינן אלא והכא דקתני חושש בשהקדים לו בעל הבית דינר לחנוני ותמהני אמאי לא גרסינן אלא במקום והכא דהא בנוסחי דידן באוקמתא קמייתא גרסינן תרגומה רב פפא בחנוני המקיפו וכיון דמעיקרא אוקמה רב פפא לבריתא בטעמא דאקני ליה דינר גביה והשתא סתרי ההוא תירוצה ומוקמינן לה בשהקדים לו דינר שפיר גרסינן אלא אמר רב פפא ואם בא לומר דכיון דגרסינן והכא דלא גרסינן אלא זה דבר פשוט הוא.

ויש לומר כי דעת רבינו ז"ל לומר שלא חזר בו ר' פפא מכלום אלא שטעה התלמיד ושנה דבריו כי חלילה לו לרב פפא לטעות בזה ואי איתמר הכי איתמר אמר רב פפא בשהקדים לו דינר ועוד שכבר אמרנו אלא לא שנא מקיפו כו' ולמה לי למיהדר ולמה תו אלא והא דפרכינן לאוקמתא דרב פפא מדרבא דהאומר תן מנה כו' משום דהא דרבא הלכה רווחת היא וליכא דפליג עלה ואיכא נוסחי דגרסי וכן היא בפירושי ר"שי אלא אמ' רבא חנוני לא שנא מקיפו כו' עד והכא אמר רב פפא כו' ורבא דקים ליה בדברי רב פפא סתר לישנא דגמרא ואמר רב פפא הכי אמר לה:

והא דאמרינן בשהקדים לו דינר:    איכא דקשיא ליה למה לן למימר הכי ותיקשי לו לישנא דקתני ואני פורע לוקמה בשייחד לו דינר בפירוש דהא לפום סוגיין כל דמייחד ליה דינר אתסורי מתסר. ויש לומר שדרך המתרצין לתפוס הפך דעת המקש' ומשום דס"ד מעיקרא דברייתא בפורע אחר זמן כדבי רבי ינאי פרקינן דאדרבא מתני' בשהקדים לו דינר ודכותא בתלמוד' וכל שכן דהכא הכי אורחא דמילתא טפי להקדים דינר לחנוני ואי משום דקתני ואני פורע הא לא קשיא כולי האי דכל שלא עשה עדין חשבון עם המלוה שלו דרכו לומ' ואני פורע ואף על פי שיש לו בידו מעות ולרווח' דמלתא אמרינן תני ואני מחשב כלומר דכי קתני ואני פורע ואני מחשב ופורע קאמר וזו שיטת התלמוד היא בכמה מקומות כנ"ל ואיכא דקשיא ליה כי מייחד שעבודיה היכי חייל עליה איסורה כיון דלא משכיה דהא דכותא פרכינן לעיל והא מחסרה משיכה.

ולא קשיא דהתם הטלה הוא הנקנה ובעי משיכה ואין הביאה אלא כרמים אבל הכא הפירות הם הנקנין והם קונין ומחייבין את המטבע וכדתנן המט' קונין את המטבע כלומר מחייבין כדאיתא התם והוי יודע דהא דאמרינן בשהקדים לו דינר מיירי בשהיה הדינר בעין בשעה שנתן להם הפירות דאי אכליה חנוני מעיקרא הא לא חייל עליה איסורה וכדאמרינן לעיל גבי אתנן אלא ודאי כדאמרן. ובהא נמי יש לנו לומר עוד דהוי כמאן דאמר ליה להוי פקדון גבך עד ההיא שעתא וכי יהיב להו לפועלים קני ליה וחייל עליה אסור שביעית דאי אקנויי מקני ליה מה שתא הוה ליה כעין נתן לה ואחר כך בא עליה שהוא מותר כדאיתא לעיל אלא ודאי כדאמרן והכי מוכח בפרק הזהב דאמרינן נתנה לכל בעלי אומניות לא מעל חוץ מכולן דוקא וטעמא משום דאף על גב דאקדימה לא נפקא לחולין אלא דתהוי כפקדון גביה ואפילו לדעת המפרשים בפרק הזהב דמאן דמקדים כאלו אמר ליה אי מצטריך לה שקלינהו ואי לא תשקלינהו להוו פקדון גבך וכדפרקינן לעיל ומיהו אכתי קשיא ליה למורי נר"ו דלקמן בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קניה אי לא קנייה אקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מדתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה עד שיקבל מעות אמאי דמיו מותרין הא הוי יין נסך בכליו של גוי מקמי דלקניה וכי שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל ופריק בשהקדים לו דינר ואם איתא דמאן דמקדים דינר בפקדון יהיב ליה עד דלישקול זביניה אכתי אמאי דמיו מותרין. ויש לומר דשאני התם דכיון דלא מקדים טובא אלא שהיין עומד לפניו למדוד מכי מתחיל למדוד גמר ומקני ליה ויהיב ליה רשותא לאנפוקינו מה שאין כן בהקדמה דהכא שאין המקח עומד לפניו ליטלו מיד כנ"ל.

רב אשי אמר כגון שנשא ונתן ביד:    פר"שי ז"ל שנשא בעל הבית מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי להו ואיסורה לאו משום פרעון דלאחר זמן הוא מלא דקנהו במשיכה ואשתכח דלקח יין נסך והשקה לפועליו אבל דבי רבי ינאי כי שקלי פירות שעת היתר הוא וכי פרעי לאחר זמן לאו חליפין נינהו לאתפוסי ע"כ.

ולכאורה היה נראה דלהכי טרח רב אשי לאוקומה בשנשא ונתן ביד דספי להו בידיה איסורה משום דלית ליה ההיא דרב פפא וסבירא ליה דאף על גב דאקדים ליה דינר לא מתסר אבל אין לומר כן ולאוקומי פלוגתא בין אמוראי בכדי אלא יש לומר דרב אשי ניחא ליה לשנויי הכי לרווחא דמילתא כנגד דעת המקשה לומר דאין זו ענין לדרבי יוחנן כלל דהכא בשנשא ונתן ביד מיירי דלא שייך ביה איסורה מטעם פירעון כלל אלא משום דספי להו בידים ואף על גב דלתירוציה קשיא לישנא דצאו ואכלו.

תני טלו ואכלו:    כלומר דהכי קאמר להו צאו מן החנות הזה ולכו ואכלו ומסתבר עוד לפרושי דנשא ונתן ביד לאו דוקא דאם כן פשיטא דאסור אלא שנתן לו דינר בשעת מקח ממש לא הקדים ולא איחר. ולהאי פירושא נמי לרווחא דמילתא תריץ הכי וכדאמרן כנ"ל. וכיון דאסיקנא לדברי רבי ינאי בהלכתא כדאמר רבי יוחנן כתבו בעלי התוספות דמהא שמעינן דישראל שמכר ע"ז או יין נסך באשראי לגוי כשיפרענו הגוי הדמים מותרים ולאו דימי איסורא נינהו ולא מבעיא אי לא הוו זוזי ביד גוי בעדן זביני וכהנהו דבי רבי ינאי אלא אפילו הוו ברשותיה נמי כדאמרינן בשמעתין גבי אתנן וגבי ברייתא דלעיל דכל היכא דלא מיחדי בעדן זביני לא מתסר.

והקשה הר"שבא נר"ו דאי לפירות שביעית אנו באין לדמותן יהא מותר לעשות כן לכתחילה כההיא דר' ינאי דאמר רבי יוחנן יאות הן עבדין ואם כן מצינו דמים ליין נסך ולעבודה זרה וכם הר"מבן וללא נראו לו דבריהם דאם כן מצינו דמים לעבודה זרה ומקנסא דפועל נמי משמע דכל הנאה הבאה לו בגרמתו של יין נסך וכל שכן דעבודה זרה עצמה אסרו וכל רוצה בקיומו נמי אסרו כדתניא לקמן באומר המתן עד שאמכור והביא לך ואף על פי שאין נתפסין ביד גוי ועוד הקשה מורי הר"שבא נר"ו מהא דאמרינן לקמן בפרקין אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו והדר כיילי להו כו' דאלמא כל דמזבן באשראי כדלא מקבל זוזי דמי יין נסך נינהו ואסור לעשות כן ואפילו דיעבד דמי יין נסך נינהו וכדאמרינן דאי לא עבדיתו הכי כי הוי יין נסך ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו. והדבר ידוע שאין הפרש בענין זה בין מוכר לאשראי גדול או לאשראי קרוב כל כמה דלא מיחד שעבודיה בפי' כדאיתא לעיל אלא ודאי דבעבודה זרה ויין נסך החמירו לאסור כל הבא בגרמתו וכל שכן דמיו הבאין באשראי וליכא למינדא מהא.

שכרו לשבור ביין נסך כו':    מי אמרינן כיון דרוצ' בקיומה פר"שי ז"ל שרוצה בקיומן של חביות שלא ישתברו מאיליהן עד שישברם ליטול שכרו ע"כ פי דאי משתברי אין לו כלום ולא מצי לומר אנא הא קאימנא כיון דבעל הבית אניס והכי מוכח בפרק השוכר את הפועלים.

אין עודרין עם הגוי בכלאים:    פי' אם בכלאי הכרם הוא אפילו בחוצה לארץ ואם בכלאי זרעים מיירי בארץ ישראל שאין כלאי זרעים נוהגין בחוצה לארץ כלל כדאיתא בפ"ק דקדושין ובין בזו ובזו כל היכא דאיתנהו בשל ישראל איתנהו נמי בשל גוי וכדברירנא התם.


דף סד עמוד אעריכה

המקיים בכלאים לוקה:    פר"שי ז"ל שעשה להם גדר וסייג כדי לקיימן ויפה כיון דאי לא הוה ליה לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אי רבנן מאי איריא לעקור אפילו לקיים נמי שרי נראה לומר דבשל גוי הוא דאמרינן דשרי לרבנן דאילו בשל ישראל אי אפשר דשרו ולא אסירי מדרבנן מיהת.

לר"ע נמי כו':    והא דלא דייק סייעתא דרב נחמן מדרב יאודה גופיה ומייתי לה על ידי גלגול מדר' עקיבא יש לומר משום דהא דרבי עקיבא דמיא ממש לדרב נחמן דאית בהו איסור קיום דאוריתא ולמעוטינהו שרי אי נמי דכיון דמעיקרה אתינן לסיועי מדרבי עקיבא ניחא לן לקיומה ותו לא מידי כיון דדעתיהו לאיגיורי ודאי מבטלי לה פי' לאו דמבטלי לה קודם מכירה דאם כן הוה ליה למימר להו זילו בטלוה אלא הכי פירושו דמסתמא מבטלי לה כי מזבני לה ואפילו לרבנן דאמרי דמכירתה אינו בטולה דהתם בגוי אבל האי ודאי מבטל לה והא דלא אמר להו דלבטלוה משום דכי איתא בעינא הוו דמיה יקרים טפי כנ"ל ואם תאמר תינח עבודה זרה יין נסך דלית ליה ביטול מאי איכא למימר ויש לומר דסתם יינם דרבנן הוא ובכי הא לא גזרו ואמרו שיהו דמים ביד גר מיהת מותרין.

אלא מהכא דתניא כו':    וכן הלכתא דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין ואם אמר לו המתן עד שאמכור עבודה זרה והביא לך יין נסך והביא לך דמיו אסורין ופרישנא טעמא מפני שרוצה בקיומו ויש שפירשו דדוקא דשוויה ניהליה אפותיקי. ולא נהיר חדא דטעמא דרוצה בקיומו הכי נמי איתא אף ע"ג דלא שויה ניהליה אפתקי כיון שהבטיחו לפרעו מדמיו ועוד דאם כן הדלא קתני היתרא אלא במכר והביא לו לתנייה אפילו באומר לו המתן וכגון דלא שוויה ניהליה אפותיקי והא דתנן לקמן אומנין שעשו מלאכה אצל גוי ושלח להם חבית של יין נסך בשכרן עד שלא באת לידם מותר שיאמרו לי תן לנו את דמיה. ההיא תן לנו שוויה עכשיו אמרו לו ולא שיתן להם דמיה כשימכרוה וזה ברור וכן הסכימו רבותי ומיהו נראין דברי הר"אבד ז"ל שאם אין ישראל יכול לנגשו או שיש לו איבה אם לא ימתין שהוא מותר דהא אנוס הוא ואין כאן רוצה בקיומו כי היכי דלקנוס דמיו ועל זה סמכו בדורות האלו וכן הסכימו רבותי.

יכול לומר גם לגוי טול אתה עבודה זרה ואני מעות:    פי' וסבר לה דיש ברירה אבל לדידן דקיימא לן בדאורייתא אין ברירה אסור ואפשר דהכא הכל מודים דיש ברירה דאנן סהדי שמתחלת ירושה האי ניחא ליה בעבודה זרה והאי ניחא ליה במעות וכמבורר מתחלתו דמי וצ"ת.


דף סד עמוד בעריכה

ודלא פלח לא מבטל וכן הלכתא הילכך ישמעאל אינו מבטל עבודה זרה ועבודה זרה שלהם יש לה בטלה כעבודה זרה של גוי וכן דמי עבודה זרה או יין נסך שבידם מותרים.

אלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזהו גר תושב זה גר אוכל נבלות:    פר"שי ז"ל אלו אינן בכלל גר תושב שיהו ישראל מצוין להחיותם שהרי אף גוים גמורים נצטוו על עבודה זרה ועל שש מצות אלא איזהו גר תוש' כל שאוכל נבלות ושאר כל המצות מקיים ע"כ.

ומיחדין אצלו יין:    פי' שמניחו בחנותו בלא חותם ואפילו הודיעו שהוא מפליג מה שאין כן בגוי כי הוא אינו אוסר במגעו ואין מפקידין אצלו יין בלא חותם לפי שאינו מקפיד על מגע גוי.

יינו כשמנו:    פירוש שאינו אסור בהנאה אלא בשתיה כשמנו קודם שהותר שמן של גוים וכן הלכה ונראה שדעת המפרשים ז"ל דאפילו יינו ממש קאמ' שלא גזרו איסור הנאה בסתם יינם אלא באותן שעובדין עבודה זרה ושייך בהו יין נסך של תורה אבל בגוים שאינן עובדי עבודה זרה ולית בהו אלא משום חתנות לא אסרוהו אלא בשתיה כשמנו ופתו. ולפי זה יין של ישמעלים מותר בהנאה אבל מורי הר"א הלוי ז"ל היה אומר שלא חלקו בגזירת יינם של גוים כלל ואפילו בשאינם עובדי עבודה זרה כיון דאית משום חתנות והכא למגעם ביין שלנו קרי יינם דבהא ודאי לא גזרו על מגעם איסור הנאה אלא במי שדרכו לנסך ודעת הר"מבם ז"ל כלשון ראשון.


דף סה עמוד אעריכה

קים לי בגויה דלא פלח לעבודה זרה וכבר כתבנו בפרק קמא כי מכאן היתר בזמן הזה לשאת ולתת עם הגוים אפילו ביום אידם.

הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות:    פירוש לפי שהכל שכירות אחד והילכך אסור לפי ששכר אותה חבית פתוך הוא בכלי השכירות דהא אלו לא בעי לעבורי ליה ההיא חביתא מעכב ליה והוה ליה כאלו כל המאה פרוטות שכר אותה חבית הילכך אף על גב דקיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הכל אסור דכוליה חשיב אגרא דאיסורא מראש ועד סוף וזה ברור.

מעתה מה שכתב הר"אבד ז"ל דאנן דקיימא לן כרבי אליעזר בההיא דיוליך הנאה לים המלח יוליך דמי אותה חבית לים המלח ולשתרי אידך שכר ליתא דהא כוליה אגרא חשיב דאיסור' דכוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה וכן השיב עליו ר' הר"מבן ז"ל וזה דעת רבינו אלפסי ז"ל שכתבה בהלכותיו כפשוטה למימרא דהלכה היא וכן עיקר.

סיפא אצטריכא ליה כו':    פירוש משום רבותא דאשמועי' תלמודא בסמוך דאף על גב דלענין דינא הוא לאותוביה כיון דלא מנכה ליה מידי אי לא אותובי שם הרי הוא מותר.

ג"ה שוכר מניח עליה כסותו ופירושו כסותו הצריך לו באותה העיר שהלך שם דאלו כסות הצריך לדרך פשיטא ויש גורסים כסותו כלומר כסותו הצריך לדרך.

כגון דשכיח מאוונה לאוונה כו':    ושמע מינה דכל היכא דלא שכיח מאוונא לאוונא אפילו חמר ג"כ מניח ואי שכיח להדיא בעיר אפילו שוכר לא מנח.


דף סה עמוד בעריכה

אבוה דרב אחא בריה דרב איקא הוה שפיך ליה חמרא לגוים ליכא לפרושי שפיך ממש דאם כן היכי פרכינן דרוצה בקיומו דהא קיימא לן דלמעוטי תפלה שפיר דמי אלא הנכון כפי' ר"שי ז"ל שהיה מוכר יינו לגוים ואחר כך היה טורח להריקו מגולפי שלו. ויהבי ליה גולפי באגריה משום הא ומשום דמעבר להו מעברא והוא מלשון שפוראי דשפכי חמרא האמור לקמן בפרקין אתו לקמיה דאביי אמר להו כי טרח בהיתר' טרח פר"שי ז"ל כי טרח לשפוך ביין המותר בהנאה טרח שהיין אינו אוסר עד שמגיעו לקרקעיתן של זיקי דידהו ע"כ פי' לפירושו ואיהו מיד שמגיע הקלוח לאויר הכלי נשלמה מלאכת שפיכתו ואינו נכון דודאי אין המלאכה נשלמת עד שהיה בקרקעיתו ובחנם דחק דהא קיימא לן דנאדות והגוים וקנקניה ויין ישראל כנוס בהן אין איסורן איסור הנאה והוא לא היה מניחם ליגע בו עד שישלים מלאכתו.

ובזה נסתלקה קושיא שהקשו רבים דהא כי מטי לארעיתא דמנא ליתסר ומיתסר מה שבגולפי מדין נצוק. ויש שהיו מתרצין דקסבר נצוק אינו חיבור ואחרים תירצו דנצוק אינו אוסר בהנאה שאין איסורו אלא מדין תערוב' והא קיימא לן דסתם יינם יין ביין ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו והכא יין נסך כבר נבדל לעצמו ואין צורך לכך לפי הפירוש הנכון שכתבנו.

דמתני בהדיהו:    פירוש דאף על גב דמצטרו זיקי דידהו ליתבו ליה גולפי אי נמי פרדסקי נקטי בהדיהו פירוש כדים רקים אחרים שלהם לשפכו בתוכם אי מצטרו זיקי ואם תאמר וניחוש דילמא מצטרו זיקי ולתברו פרדסקי יש לומר דכולי האי לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא היא.

והא קא טרח דמעבר להו מעברא:    פירוש ואותה שעה כבר היה יין נסך שכבר נגעו בו בכונה ואסרוהו ופרקינן דאמר ליה למברויא מעיקרא פירש ר"שי ז"ל דרב איקא ריש נהרא הוה והיה אומר לספן כשיגיעו אלו אליך העבירם בחנם ע"כ פי' לפירושו שהיה ריש נהרא ממונא על העומדים במעברות ולא שיהא הספינה שלו דאם כן היכי מוגר אמריה ליין נסך והנכון כי לפי שהיה גדול ותלמיד חכם היה מפייסן ומעבירין אותו בחנם על דבורו.

מתני' יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות:    פירוש דלא בלעי כלל ואם היו מבוקעות אסורות פי' דהשתא בלעי ושמא יש בהם נותן טעם. ובירושלמי אמרו שאם נדלדל חותמן הרי הן כמבוקעות פי' שהענבה מדולדלת מן העוקץ.

שהיה מביא גרוגרות בספינה:    פירוש בספינה של גוי דהא קתני ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן ובספינה של ישראל אין להעביר יין נסך לא בשכור ולא בחנם כדאיתא לעיל.

גמרא מעשה לסתור:    יש שפירשו דלסתור לאו דוקא אלא כלומר גרוגרות מאן דכר שמיהו ויש גור' במשנתינו ואם נפל על גבי תמרים וגרוגרות אסורות ואין צורך לכל זה דהא פשיטא דסתם גרוגרות בולעות הם כענבים מבוקעות.

ההוא ביתא דחטי דנפל עליה חביתא דיין נסך:    פירוש ולא היה בו ששים לבטלו אי נמי דיהיב טעמא וטעמא לא בטיל ומיהו לא היה היין ניכר בהן והיינו דפרכינן עלה מבגד שאבד בו כלאים.

שרייה רבא לזבוני לגוים:    יש שפירשו משום דאין יין נסך אוסר בהנאה אלא במיגו ואעפ"י שאין בו ששים אלא היכא דמוקים אוקומי ואינו נכון שכל איסו' שבעולם שאוסר תערובתו הרי הוא כמוהו אלא טעמ' דהכא משום דסתם יינם הוא וקיימא לן דאפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו והכא בדמי חטים גרידי הוו מזבני להו וזה פשוט.

בגד שאבד בו כלאים:    פי' וכלאים אוסרין בכל שהן דהא היתר בהיתר הן ותערוב' אוסרתן חוץ מבשר בחלב דדרך בשול אסרה תורה וברייתא זו כבר פרשתיה במסכת פסחים בס"ד.

הדר אמר רבא כו':    איכא למידק דהא בפרק כל שעה אתותב רבא מהא מתניתא לגבי ההיא ארבא דבטעה בחושתא והיכי טעי בה תרי זימני ובתוספות ז"ל תירצו כי הכל היה בהוראה אחת ותורה אחת אלא שהתלמו' סדר כל אחת במקומו וכי הדר התם אמר דלזבוני קבא קבא לישראל והא דלא אמר להו דליפיוה ולזבונוה לישיראל כדקאמר הכא משום דכיון דסגי ליה באידך תקנתא ורויחא להו מילתא לא בעי למעבד אידך תקנתא דדילמא טעו ומזבני להו לגוים בפני ישראל כנ"ל שלא בפני ישראל ושמע מינה דפתם של ישראל ביד גוי מותר ומן התימא על ר"ח ז"ל שכתב דמהכא שמעינן דפתם של גוים אסור איסור גמור דילמא נפל ביה יין נסך ואם כן אף חטים לא נקח מהן אלא ודאי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וכן השיב עליו הר"מבן ז"ל ופשוט הוא.

הואיל ואית בהו צריא כמבוקעות דמיין ושמע מינה דשעורים מותרים בהדחה כשאינם מבוקעות ומיהו אם שרו שם זמן מרובה יש לחוש דאף על גב דאמרן בפסחים אין לותתין את השעורים בפסח ואם לתת לא נתבקעו מותרות התם בלתיתה אבל בשריה יש לחוש וכל שכן דעל ידי בישול אוסרין בפסח אפילו לא נתבקעו דעל ידי רתיחתן מפליטין משהו וחמץ בפסח אוסר במשהו בין במינו בין שלא במינו וכל שכן בחטי דאית בהו צריא ושלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל דאפילו בבשולה בעינן נתבקעו וליתא וכדכתיבנא התם בס"ד.


דף סו עמוד אעריכה

חמרא עתיקא כו':    מסתמא בחמרא של גוים מיירי וכאידך דחלא בגו חמרא דחלא של יין נסך גמור לא שכיח ושמע מינה דאפילו סתם יינם וחומץ של גוים אוסר במשהו ושלא כדברי ר"ת ז"ל חמירא דחטי פירוש דאיסורא ופר"שי ז"ל חמירא דתרומה ולא נהירא דתרומה באחד ומאה היא אפילו מין במינו כדאיתא בכל דוכתא אלא הכא בחמירא של טבל או של תקרובת עבודה זרה או כל דבר שיש לו מתירין דקיימא לן מין במינו במשהו מין בשאינו מינו בנותן טעם.

תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד:    פר"שי ז"ל שלשה שמות ומין אחד כגון פלפלין פלפל ארוך פלפל שחור פלפל לבן והוא ז"ל גורס או מין שלשה אסור ומצטרפין ופי' ז"ל או מין שלשה ושלשה שמות אבל אנן אשכחן בעיקר נוסחי או מין שלשה והן שם אחד וגם בסיפא קתני רבי שמעון אומר שני מינין משם אחד אין מצטרפין והא לא משכחת לה לפי' ז"ל לכך הנכון כפי' ר"ת ז"ל דהני שמות דקתני פירושו איסורין חלוקין כדאמרינן התם שלא השם המביאו לידי מכות ואמרינן בפרק איזהו נשך עובר בכל השמות האלו והכי פירושו שלשה איסורין והן מין אחד כגון פלפלין של תרומה וכלאי הכרם וערלה או מין שלשה והם איסור אחד כגון פלפל וזנגבי"ל וכמון של תרומה.

אסור ומצטרפין:    פי' רשי ז"ל אם נפלו בקדרה ואין באחד מהן כדי לתבל ונצטרפו ותבלו והם של איסור מצטרפין לאוסרה עד כאן ולפי זה קשה אמאי קתני תרתי אסור ומצטרפין ור"ת ז"ל פי' דקתני אסור אם נפלו בקדרה שהוא לח בלח וקתני ומצטרפין דאפילו יבש ביבש דלא יהיב טעמא נמי מצטרפין ובעינן שיהא בהיתר שיעור לבטל שניהם דכיון דלח בלח מצטרפין יבש היבש מצטרפין נמי שהרי סופם לבא לבשול ולמתק הקדרה ולפי' רש"י ז"ל קושיין הכא מסיפא וכן פירש הוא ז"ל דאילו רישא הרי הם טעם אחד ושם אחד כחמירא דחטי וחמירא דשערי דחשיבי חד שמא והוא הדין לפלפל ארוך ופלפל לבן אבל לפי' ר"ת ז"ל קושיין אפילו מרישא דהא אפשר דהוו להו שלשה שמות חלוקין לגמרי במין אחד.

חמרא לגו חלא:    פירוש חמרא דאיסורא לגו חלא דהיתרא ודרך יין הנופל בחומץ כי משעה שנכנס לאויר הכלי נהפך ריחו לריח חומץ וכשנתערבו כבר הם שוים בריח אלא שאינם שוין בטעם והוה ליה חמרא ריחיה חלא וטעמיה חמרא.


דף סו עמוד בעריכה

אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא:    פירוש ולא חיישינן לטעמא ורבא סבר ריחיה חלה וטעמי חמרא חמרא.

דבתר טעמא אזלינן:    ואם תאמר והא איפכא שמעינן להו לעיל דאביי אזיל בתר טעמא ורבא לא אזיל בתר טעמא ולא קשיא דהנהו דלעיל מיירי בדברים ששמם ידוע לדברי הכל ואפילו קודם שנפלו זה לזה היו חלוקים בטעמם או בשמם ואלו הכא קא מפלגי בעיקר שמו היאך ראוי לקרותו דאביי סבר דכיון דריחיה חלא חלא הוא לכל דבר בין לתרומה בין לברכת הנהנין וקדוש והרי הוא נדון כאלו נשתנה טעמו גם כן וכיון דכן הכא נמי בחלא דיינינן ליה דהא חד מינא וכחד טעמא חשיבי לכל דבר ורבא סבר דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא לכל דבר וכיון דכן הכא נמי חמרא שמיה והוה ליה בהדי חלא שני מינין בין בטעמא ובין בשמה מ"ר. וכן פירש הראבד ז"ל והלכתא כרבא וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל בפ' ערבי פסחים בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי והא כתיבנא לה התם ובפרק המוכר פירות בבבא בתרא בסיעתא דשמיא.

האי בת תיהא:    פר"שי ז"ל נקב שנוקבין במגופת החבית ומשם מריחין ריחו של יין ויודעין אם הוא טוב אם לאו וכן פירש הרב בעל הערוך ז"ל ולפי' זה הא דקאמר גוי לישראל שפיר דמי פשיטא אלא דנקטה אגב אידך דישראל לגוי אבל ר"ח ז"ל פי' בת תיהא הוא קנה ארוך של זכוכית והוא חלול ויש באמצעיתו דדרך נקוב ומכניסין ראשו אחד בחבית ונותן האומן ראשו האחד שבחוץ בפיו ופי הדד כלפי מטה כנגד הכלי והוא מעלה אותו בנפיחתו וכשמגיע היין כנגד ההר מקלח ויוצא על הכלי ולעולם אינו מגיע לפיו. ולהאי פירושה אשמועינן דגוי לישראל שפיר דמי ואף על גב דהוי כמוריק אורוקי שלא גזרו אלא בכחו של גוי ממש אבל כח הבא על ידי שאיפת כחו הרי הוא כצרורות בעלמא ולא חשיב כחו וכאותה שאמרו לגבי נזקין בסוס שצרף וחמור שנער שמשלם חצי נזק מדין צרורות.

רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא:    ואם תאמר והא גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו שנחלקו אביי ורבא בפרק כל שעה אסיקנא דהיכא דמכוין אף על גב דלא אפשר אסור ואפילו לרבי שמעון והכא הרי מתכוין להריח שזהו אומנותו ואפילו באיניש שלא היה מתכוין הוי פסיק רישיה ולא ימות שהוא כמתכוין ועוד אמרנו בפרקא קמא דמכלתין דבמעוטרות בורד והדס לכולי עלמא אסור דהא מתהני מריחא.

ויש לומר דהתם בדברים שהם עשוין להריח וזה דרך הנאתם אבל ביין וכיוצא בו שאינו עשוי להריח בהא הוא דאפליגו דרבא אמר דלאו מילתא היא ואביי סבר מילתא היא ולאו מטעם איסור הנאה דוקא דאם כן היכי מקשינן ליה מהא דכמון של תרומה דלא אסירא בהנאה כדאיתא בפרק כל שעה וכדכתב ר"שי ז"ל לקמן אלא אביי מטעם אכילה ושתיה אתי עלה דכיון שנכנס הריח בפיו חשוב לו כשתיה ממש דריחו של דבר כממשו הילכך אפילו לא היה מתכוין לכך היה אוסר וכאותה שאמרו במתעסק בחלבים חייב שכבר נהנה. ומאי דשרינן בפרק כל שעה אליבא דרבי שמעון שאני התם שאינו מכוין פיו כנגד הריח ממש ואינו בולע הריח ממש אבל כאן שמשים פיו כנגד קלוחו של ריח הרי הוא כטועם ממשו של איסור לאביי ומשום הכי מסתייע רבא מההיא דכמון של תרומה דאי ריחא כממשא הוה לן למיסר התם כן פירש רבינו הר"מבן ז"ל וכן בתוספות שאין טעם כמון אלא ריח כמון פירוש שאין כאן טעם כמון ולישנא קלילא הוא פר"שי ז"ל ואי משום דהוסק באסור לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה ע"כ פירוש והיינו דלא דמיא לתנור שהסיקו בקלפי ערלה או בקשין של כלחי הכרם ואפה בו את הפת שהיא אסורה משום דיש שבח עצים דאיסורי הנאה בפת ומיהו גם תרומה אסור' בהנאה מדרבנן לכתחילה היכא דמכליא קרנא ומשום גזל השבט וכדכתיבנא בפרק כל שעה לדעת ר"ת ז"ל.


דף סז עמוד אעריכה

כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה:    ואם תאמר והא מתני' פת חמה קתני ויש לומר דכיון דמשמע ליה מתני' בחבית מגופה פשיטא ליה דפת צוננת וחבית פתוחה דינה כפת חמה וחבית מגופה שבליעתן שוה ובתרוייהו איכא חדא לגריעותא וחדא למעליותא. ובירושלמי אמרו דלרבותא קתני פת חמה דאנא אמינא דחמה לא קלטא משום דאתי הבלא דפת ומבשל הבלא דתרומה קא משמע לן.

והאי דידי כו':    ומיהו רבא לית ליה דרבי יוחנן וסבירא ליה דמתני' כפשטא בפת חמה ע"ג חבית פתוחה וסבי' ליה כרבי יאודה דשרי והלכתא כותיה דאביי ורבא והלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם ומכאן הביא ראיה רבינו אלפסי ז"ל פרק גיד הנשה במאי דאפליגו רב ולוי בפסח שני כיצד צולין בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה דרב אסר משום דריחא מילתא היא ולוי שרי דאפילו בבשר שחוטה כחוש ובשר נבלה שמן דריחא לאו מילתא היא דהלכתא כלוי דקאי כרבא. וקשיא ליה למרן ז"ל משום דגרסינן התם תני רב כהנא בריה דרב חנינא סבא פת שאפאה עם הצלוי אסור לאכלו בכותח ורבא מפרזקיא אסר ההוא ביניתא דאטויא בהדי כשרה דלא למכליה בכותחא ותירץ הוא ז"ל דהתם אפילו לוי מודה שלא התיר לוי אלא בדיעבד ומשום דאי לא שרית ליה לית ליה תקנתא אבל התם דאית ליה תקנתא למיכלי באנפי נפשיה או בהדי כשרה כלכתחלה דמי ואסיר למכליה בכותחא ועוד דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ואין אחד מב' תירוצין אלו מחוור כלל דהא רבא דקאי כלוי אפי' לכתחיל' שרי והתם נמי פרכינן ללוי מהא דתניא אין צולין ב' פסחי' כאחד מפני התערובות.

ותו דבירושלמי דמסכת תרומות אמרו מהו לצלות שני שפודי אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אמי אסור ושמואל בשם לוי אמר מותר ומכל הני משמע דלוי אפילו לכתחילה שרי והכין ודאי משמע לישנא דלאו מילתא היא ואי משום דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל שתי תשובו' בדבר חדא דההיא כשיש כאן איסור אסור קודם שנתערב אבל הכא דריחא לאו מלתא היא ובפני עצמו מות' היאך יאסור תערובתו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד דדבר שיש לו מתירין אינו אוסר במשהו אלא במינו אבל במין שאינו מינו בנותן טעם כדאיתא בתוספתא בהדיא וכדתנן הנודר מן הדבר ונתערב באחרי' אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר וכדברירנא במסכת נדרים בס"ד. וההיא דאמרי' בפרק שני דיום טוב וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ותירצה רב אשי משום דדבר שיש לו מתירין התם כיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח כחד מינא חשיבי וכדכתיבנא התם בס"ד.

ומיהו הלכתא כותיה דרבינו אלפסי ז"ל ולא מטעמיה אלא דשאני בשר בחלב כי מפני שהוא היתר בהיתר ולא בדילי אינשי מיניה החמירו בו חכמים יותר משאר איסורין וכשם שאסרו להעלות בשר וגבינה על השלחן וכן החמירו בכאן בריחא דבשרא מפני כי כשנותנו בפיו נרחה כאלו אוכל בשר בחלב ומשום דריח לאו מלתא היא בעלמא לא אסרוהו אלא עם הגבינה בלבד כשם שהחמירו באידך דתניא אין טשין את התנור באליא ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כלו' אסורה אפילו בפני עצמה וגם היא חומרא דרבנן אלא שהחמירו יותר מבזו מפני שיש ממשו של בשר כל זה מיסודו של רבי' הר"מבן ז"ל וכן קבלנוה מ"ר משמו ז"ל.

אמר שמואל והכין הלכתא:    פי' דאף על גב דסתם משנה היא אצטריך למפסקה הלכתא משום דמסתבר טעמיה דר"מ דאסר.

נעשה כמי שהשביח:    פירוש דאף על גב דלא משבח ממש בתחילתו דינו כאלו השביח ממש כיון שלא פגם בתחלתו ולהכי נקט האי לישנא.

ואינה נאכלת מפני זה:    פר"שי ז"ל אינה נאכלת לאו דוקא אלא כיון דפגימי פורתא קרי לה אינה נאכלת ובאידך לישנא כתב גבי השתא מיהא הא פגימה כיון דטעם האיסור פוגמת עכשיו כמות שהוא הוי פגם ומותר ע"כ נראה מדבריו לכאורה דלא חשיב נותן טעם לפגם אלא כשיש שם פגם קצת ניכר לחיך אבל זה אינו וגיעולי גוים דקדרה דלאו בת יומא תוכיח דאין פגם כלל נרגש בה ואפילו הכי שרי וכן אמרו לגבי קורט של חלתית ושמן ודבש של גוים אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא אלא ודאי כל שידענו שאין נאות לו ואילו היה מרובה היה פוגמו לחך נידון בנותן טעם לפגם ואף על פי שאינו נרגש.

ואפשר שגם לזה נתכוון ר"שי ז"ל ושלא כדברי רבינו הר"אבד ז"ל שכתב דדוקא נקט שאינ' נאכלת מפני זה והפי' ההוא אי אפשר לאומרו כלל והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש דרבי יוחנן הכי סבירא ליה כדאיתא בסמוך. והוי יודע דנותן טעם לפגם שהוא מותר שוה הוא בכל האיסורין ואפילו באיסורי משהו דהא בגיעולי גוים שם כל האיסו' יש בו וכן בדין דכיון שפגמו עושה אותו כאילו נתבטל ונסתלק איסורו ממנו והוי כעפרא מה לי איסור משהו ומה לי שאר איסורין.

ואי משום דכשאוסר במשהו אינו נותן שום טעם אף בשאר איסורין נמי כשהם במינם לא יהבי טעמא ועוד שאם כן נמצאת למד שאם אין שם מן האיסור אלא משהו יהיה אסור ואם יש שם מרובה שראוי לתת טעם יהא מותר ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אלא ודאי לא שנא והכין פסקי לה התם בכוליה תלמודא מ"ר ומיהו אין נותן טעם לפגם מותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור והקדרה דלאו בת יומא אסורה לכתחילה גזירה אטו בת יומא.

וכן קדרות בפסח שהחמץ אוסר במשהו אסורות לכתחי' אבל לאחר הפסח מותרות אפילו לכתחילה לשמואל דהלכתא כותיה משום דאיכא תלתא למעליותא חדא דהוי פוגם ואידך דבלע היתרא ואידך דמסתמא אינו אלא משהו והוא אינו אוסר לאחר הפסח במשהו אבל כל דליכא כל הני תלתא אסורה לכתחילה וקדרה חולבת דלאו בת יומא מורי הר"א הלוי ז"ל היה מתירה לכתחי' משום דאית בה הני תלתא למעליותא אבל אין כן דעת שאר הפוסקים ז"ל ולא דעת מורי הר"שבא נ"ר דשאני קדרות לאחר הפסח שאין איסורו מן התורה לשמואל אלא מדרבנן דקניס ר"ש הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא וכי קניס בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס ואפילו מדרבנן הוא בטל ברוב ואפילו לח בלח ולפיכך התירוהו לכתחלה בבלוע מה שאין כן בקדרה חולבת שאסורה מן התורה ואינו בטל פחות מששים.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו כשיש כזית בכדי אכילת פרס:    פירוש דהשתא אחשביה רחמנא כאילו אכליה בעיניה וכדפר"שי ז"ל והא דאצטריך לומר כל שטעמו ואף על פי שהו' בכלל ממשו משום דליתיה להאי דינא אלא במין שאינו מינו דיהיב טעמא כאילו מין במינו דהא אמרינן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפילו לח בלח וכל שכן יבש ביבש דההיא אפילו מדרבנן בטיל חד בתרי כל היכא דלא הוי דבר חשו' וכדאמר רבא בפרק כל התערובות אמור רבנן ברובא והיינו יבש ביבש דאפילו מדרבנן הוי מרובה וכדכתיבנא במסכת חולין בס"ד. וכל שיעורי נותני טעמים או איסורי משהו שנאמרו בשום מקום אינם אלא מדרבנן וזה ברור.

והא דאסר רבי יוחנן בפרק כל שעה דכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא ואותבוה מההיא דשתי קופות אחד של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאים אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותר שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין ואי סלקא דעתך כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר ופריקנא הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן בדין הוא דהוה מצי לשנויי ליה דההיא במין במינו דבטל חד בתרי מדאורייתא ובדאיכא רבייה אלא דניחא ליה לתרוצי ליה לפום טעמיה דמקשה דמשמע ליה בכל אנפא ואפילו במין שאינו מינו ומשום דסבירא ליה דתרומה בזמן הזה מדרבנן.


דף סז עמוד בעריכה

וכל שטעמו ולא ממשו:    פי' כגון שנפל חלב לקדרה ונמוח או שנפלה שם חתיכה של איסור וסלקוה ונשאר שם פליטתה דמשערינן בכולה וזהו טעם כעיקר האמור במסכת חולין כדברירנא התם והוא ענין אחד בשני לשונות.

אסור ואין לוקין עליו:    פי' ר"ת והר"אבד ז"ל דאסור מן התורה דטעם כעקר דאוריתא ומיהו אין לוקין עליו ואף על פי שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס דטעם כעקר נפקא לן מגיעולי גוים דאסר רחמנא בקדרה בת יומא מיהת והתם לאו הבא מכלל עשה הוא דאיכא ואתיא דרבי יוחנן כסברא דאביי דאית ליה הכי בפרק כל הבשר ואף על גב דרבא קאמר עלה דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא הוא דדחי ליה דמההי' ליכא למשמע לה אבל בעיקר דינא לא פליג עלה וההיא דאמ' רבא בפרק גיד הנשה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשי' אסור בזרוע בשלה והכא שרי לאו משום דבחולין שרי אלא משום דמפליג בין קדשים דעלמא לקדשים דזרוע בשלה וכדאיתא התם ועוד דהתם איכא נוסח' אחריתי לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאסור ואין זה דעת ר"שי ז"ל ולא דעת הר"מבן ז"ל אלא רבא פליג אדאביי ומאי דקאמר ליה דרך בישול אסרה תורה לאו בלשון דחייה אמר לה אלא בקושטא.

ועוד דאי טעם כעיקר דאוריתא הא ודאי כי אסריה רחמנא בגיעולי גוים לכלליה אהדריה ואוקמיה בלאו וכדאמרינן התם העובד והגוזז בשור פסולי המוקדשי' לוקה והתם לא כתיב ביה לא בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ביה תזבח ואכלת בשר ודרשינן תזבח ולא גזה ועבודה דהויא ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי לוקה משום דאמרינן דלכלליה אהדריה קרא שיהא כשאר מוקדשים כשרים הכא נמי לא שנא לכך יש לפרש דהכי קאמר טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן אבל אין לוקין עליו דטעם כעיקר לאו דאוריתא וכהאי לישנא אמרינן בפ' גיד הנשה פנימי הסמוך לעצם אסור ואין לוקין עליו וכן גבי חוטי חלב והיינו שאסורין מדרבנן ובודאי דהא מילתא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן היא כדאיתא בפרק אלו עוברין וכן במסכת נזיר ודכולי עלמא בחטאת ובשר בחלב וגיעולי גוים טעם כעיקר מדאורייתא ובשאר איסורין איכא פלוגתא דרבנן סברי טעם כעקר דאורית' וכן רבי עקיבא אליבא דאביי אבל רבא ורבי יוחנן סבירא להו דלרבי עקיבא טעם כעיקר לאו דאורייתא ואילו כרבנן דכולי עלמא ליכא למפסק דהתם מוכח ואפילו לאביי דהנהו סבירא להו דגיעולי גוים חידוש הוא ואפילו קדרה דלאו בת יומא אסר רחמנא ובההוא טעמא תליא להו אידך סברה לומר דטעם כעיקר דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד בהדי גיעולי גוים דבשר בחלב חדוש כדאיתא התם וכן גיעולי גוים חדוש וכן וחטאת קדשים דלא גמרינן מיניה וגמרי מנזיר לכל התורה דסברי משרת לטעם כעיקר ואילו אנן הא קיימא לן דגיעולי גוים לאו חידוש הוא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דהכין סברא דר' עקיבא לדברי הכל והוה ליה חטאת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וסבירא ליה דבנזיר לא אסרה תורה טעם כעיקר ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא וכדרבי עקיבא אית לן למיפסק כסברא דרבא וכי הא דרבי יוחנן דאביי ורבא הלכה כרבא כל שכן דרבי יוחנן קאי כותיה וכדברירנא מדקאמר שאין לוקין עליו ונפקא לן מהאי פיסקא שאם נפל איסור בקדרה של היתר ואין שם אלא טעמו ולא ממשו וקודם שישערנו אם יש שם כנותן טעם נשפך המרק דלמאן דאמר טעם כעיקר דאורית' אסור ולמאן דאמר דרבנן מותר וכן כתבו בתוספות ז"ל ודכולי עלמא לא נסתפקו בטעם כעיקר אלא לאחר שנתערב אבל אם הוא בעין דכולי עלמא דאורייתא וכדתניא גבי שרצים אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וההיא דרשה דאוריתא היא כדמוכח בבכורות ובציר דגים טמאי' הוא דהוי אסמכתא דרבנן כדכתיבנא לעיל.

ואלו דברים ארוכים מאד ולא ניתנו ליכתב כדי לקצר לתלמידים אחר שנתמעטו הלבבות וכתבתי תרומת הדברים והרוצה להאריך ימצא במהדורא קמיתא ובמסכת חולין ובפסחים הכל מיסודו של רבינו הר"מבן ז"ל מורי רבי'.

לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא:    פר"שי ז"ל שבשל בה הגוי היום דלא פגמה דכל תבשיל שלנה לילה אחד נפגם טעמו ועברה צורתו עכ"ל וכן פירשו כל רבותי ז"ל ראשונים ואחרונים אבל הר"ם הלוי מטוליטולה הקשה דאם כן כלי מדין למה נאסרו כלל דהא ודאי עבר עליהם לינה אחת אחר שלקחום ועוד לשהינהו עד למחר דהא מדאוריתא קדרה דלאו בת יומא מותרת היא לכתחילה לכך פירש הוא ז"ל דקדרה בת יומא הוא כל שנתבשל בה פעם אחד בלבד וכדקרו רבנן בני יומא לאותן שלא באו לבית המדרש אלא יום אחד וקדרה זו אסורה לעולם מן התורה אבל כשנתבשל בה יותר מיום אחד מותרת לגמרי מן התורה ואפילו בו ביום שגיעל התבשילין שנבלעו בה פוגמין זה לזה.

והנה רבינו ז"ל דן אותנו כדין חדש שלא נאמר מעולם וקבלת הגאונים ז"ל תורה היא וכלי מדין הנה היו שם טף ונשים שהחיו להם שבשלו בקצתם והיו בני יומן ואף על גב דאפשר למשהינהו עד למחר התורה אמרה ההכשר הצריך להם למי שבא לבשל ביומן הילכך אין לנו לזוז בזה מפי' ר"שי ז"ל וכל המפרשים ז"ל מ"ר.

ורבי שמעון מאי טעמיה:    פי' מנא ליה לדחוקי קרא דכלי מדין ולאוקומי בקדרה בת יומא דוקא.


דף סח עמוד אעריכה

סרוחה מעיקרא לא בעיא קרא:    פירוש סרוחה מעיקרא שהיתה מוכת שחין מחיים קודם שבאה לכלל נבלה ולאיסורא הוא דאמרינן דלא בעיא קרא דהא מאיסה טובא וטעמו פוגם מעיקרא אבל לטומא' בעיא קרא כדאמר רבי יוחנן במסכת כריתות ובמסכת חולין כתבתיה בפרק המקשה בסיעתא דשמיא והלכתא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא אבל קדרה דלאו בת יומא שריא מדאורייתא ואפילו לכתחיל' וחכמים אסרוה לכתחילה אבל בדיעבד מותרת ואם בשל בה במוי' קנסינן ליה ואסרינן לה עליה וקדרה בת יומא דאסירא מדאורייתא ואפילו בדיעבד דוקא דידעינן בה דהות בת יומא אבל ספקא מותר בדיעבד דסתם כליהם של גוים אינם בני יומן כדאיתא בסוף מכילתין.

איבעיא להו בפוגם מתחלתו מחלוקת כו':    ואם תאמר ותפשוט לן מדרבי יוחנן גופיה דאמר לעיל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין כו' דאלמא השביח ולבסוף פגם אסור לדברי הכל ולא התירו במשנתינו דאתיא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו. ויש לומר דההיא לאו הכרחא היא דדילמא רבי מאיר ורבי שמעון בתרויהו פליגי ורבי יוחנן למיפסק הלכה אתא ולומר שלא סתם לנו התנא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו אבל בשהשביח ולבסוף פגם הלכה כרבי מאיר.

שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות:    פירוש ומשום הכי לא חשיב רבי מאיר פגם. ואף על גב דאמרינן לעיל השתא מיהא הא פגמה דילמא ההיא לרבי שמעון אמרינן לה אי נמי דשאני התם דלא חזיא למידי אבל הכא דחזיא לחמע בה לא חשיב לה רבי שמעון פגם אבל רבי שמעון מתיר דסוף סוף לגבי עיסה זו פגם הוא כשנתחמצה יותר מדאי ולא חזיא למלת' דאינה ראויה לאכילה.

ואיכא למידק ומאי שנא מחומץ שנפל לתוך היין ונותן בו טעם שהוא אוסרו לדברי הכל משום דחזי למילתא אחריתי כלומר לצרכי חומץ ויש לומר דשאני התם דחומץ גמור חזי למילתיה ומין בפני עצמו הוא ואיכא דניחא ליה בחלה טפי מחמרא וחומץ לא חשיב דבר פגום כלל מה שאין כן בעיסה זו דלכולי עלמא פגו' היא בעצמה ואינה מין בפני עצמו ועיסה מחומצת קרו לה ומיהו רבי מאיר מדמי לה בדינא לההיא דחומץ כיון דחזיא למילתא אחריתי כך תירץ מורי הר"שבא נ"ר ויפה כיון.


דף סח עמוד בעריכה

תא שמע מסיפא כו':    והך סיפא עיקר פירכיה ולא פריך מרישא אלא להצעת דברים משו' דבעי למרמא הא ודכוותא בתלמודא ואיכא נוסחי דגרסי וכי תימא הכא נמי כדרבי זירא תא שמע מסיפא כו' ואם תאמר והא לעיל איבעיא להו בדרבי יוחנן אי פליגי בפוגם מעיקרו בלחוד או אף בשהשביח ולבסוף פגם וסלקא בתיקו ואמאי לא פשטוה מהא ברייתא דקתני בהדיא דמודה רבי שמעון בשהשביח ולבסוף פגם ויש לומר דכי אבעיא בי מדרשא לא שמיעא להו הא מתניתא ובתר הכי שמיע להו ומפשטא ממילא ודכוותא בתלמודא.

רישא לר"ש אצטריך והכי קאמרו ליה רבנן לר"ש כו':    פירוש רישא רבנן נקטוה כסבורין להכריח לר"ש דמודה להו בגווה.

ג"ה מי גרם לה שתחמע בשעה אחת איסור ואינו:    כלומר מי גרם לה השבח הזה שנתחמעה בשעה אחת ריבוי שאור דאיסור אלא שהלך לו בשבחו ואינו כלומר שחזר ופגם לאלתר ומכל מקום השביח ולבסוף פגם הוא שאתה מודה בו לאסור.

ור"ש כשהשביחו שניהם כו':    לומר שאין אני מודה אלא כשהוא לבדו משביח ואחר כך פוגם אבל זה שהשביח בסיוע באחרים פוגם מעיקרו אני חושבו.

ולר"ש לצטרף היתר בהדי איסור וליתסר:    פי' שיהא כאלו הכל אסור דהא בעלמא היתר מצטרף לאסור והכא נמי לצטרף ולתסר משום משביח ולבסוף פגם.

ר"ש לטעמיה דאמר אפילו איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן הערלה והכלאים מצטרפין:    פירוש שאם נפלו שניהם לפחות ממאתים מכדי שניהם אוסרין אותו אף על פי שיש בו יותר ממאתים לכל אחד בפני עצמו.

ר"ש אומר אין מצטרפין:    והקשה ר"ת ז"ל דהא במסכת מעילה דאיתא להא מתני' פרישנא בגמרא דלאו בבטול אסורין מיירי אלא לענין מלקות ומאי אין מצטרפי' דקאמר ר"ש שאין צריכין צירוף דכל שהוא למכות. ותירץ דהא לאו מתני' דמעילה היא אלא משנה אחרת שהיא במסכת ערלה בלישנא אחרינא והכין איתא התם התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולין' באחד ומאתים ומצטרפי' זה עם זה ואין צריך להרים ר"ש אומר אין מצטרפין ע"כ והתלמוד הביאה בכאן בקוצר שלא בלשונה וכן דרכו במקומות הרבה כדכתיבנא בבבא בתרא.

ההוא עכברא דנפל בשכרא:    פירו' וסלקוהו דכל איסו' ניכר אין לו ביטול אלא שנשאר שם טעמו ולא היה שם שיעור לבטלו דכי אמרינן דבריה לא בטלה הני מילי היא גופה כשנפלה במינה בענין שאינה ניכרת אבל פליטתה מתבטל הוא בנותן טעם ומה שאמרו בירושלמי דאורי רבי יוחנן בעכברא באלף מחמיר היה בביטול טעמו דקסבר דיהיב טעמא טובא. אי נמי דטעמיה גוי והוה ביה טעמא וקיימא לן דטעמא לא בטיל בנ"ל. ויש אומרין דעכברא שם מקום הוא ובאיסורי משהו הוה עובדא.

לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור:    פי' דסביר' ליה כר"מ אלא מעתה ליטמא לח ויבש פר"שי ז"ל אם איתא דמאיס והתורה חייבה עליו לענין טומאה נמי נימא הכי דהא בדילי אינשי ממגעו ויהא מטמא אפילו יבש ומדתנן דאינו מטמא יבש שמעינן דלא מאיס שרץ ולאו חדוש הוא ואצטריך לאזהורי עליה משום דגוים אכליה ליה ומהדרינן וליטעמיך כלומר שאתה מדמה טומאה לאיסורא.

שכבת זרע יהא מטמא יבש דהא לכולי עלמא מאיס ובדילי אינשי ממגעו אלא מאי אית לך למימר דטומאה חדוש הוא והכין טמא רחמנא מדכתיב שכבת זרע בראויה להזריע הכא נמי דרשינן במותם כעין מותם. ולעולם אמר לך דממאס מאיס ולגבי איסור אכילה אוסר אף על פי שפוגם ופרכינן ומי מאיס והלא עולה על שלחן מלכים כו' ופרקינן ההיא בעכברא דדברא דלא מאיס אבל בשאר עכברים דבתים טעמו אסור דהא אכלהו אזהר רחמנא. זו שיטת ר"שי ז"ל והיא הנכונה.

ונראה ממנה דהני רבנן מודו ליה לרב ששת דכל היכא דאמרת מאיס שאפילו נותן טעם לפגם שלו אסור דהא חדוש הוא ומיהו רבא לית ליה הכין דאמרינן אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם בשרצים מותר כן הגירסא בספרים שלנו ואפילו מאן דלא גריס בשרצים הכי נמי פירושה דלהכי אייתי לה תלמודא הכא והיינו מאי דאתא לחדותי הפיסקא דאמוראי דלעיל. והכי פירושה נותן טעם לפגם אפילו בשרצים מותר ועכברא בשפרא לא ידענא כו' ואף על פי שלא נתפרש יפה טעם דעתו של רבא בשרצים אם הוא משום דסבירא ליה דאפי' עכברא דבתים לא מאיס ולית בהו חדוש או משום דסביר' ליה דלא פליג רבנן לענין ביטול טעמו דהוי דרבנן ואפי' במשהו מאוס בטעמו וחייב עליה רחמנא שרו רבנן בטעמו כיון דנותן טעם לפגם ולית ליה סוגיא דלעיל כלל יותר נראה לי לומר כטעם האחרון ולהכי פסיק ואמר נותן טעם לפגם בשרצים מותר כלומר בין שיהא מאוס הוא בעצמו או שיהא מושבח ועד כאן לא פליגי אלא לענין טעמו אבל לענין איסור עצמו הכל מודים דבכל שרצים ורמשים אזהר רחמנא ועל כלם לוקין ולא אמרינן דלא אזהר רחמנא אלא באותן שהם משובחים. והכי מוכחא סוגיא דלעיל דאף על גב דאיכא עכברא דדברא שעולה על שלחן מלכים אמרינן דעכברא דבתים נמי אזהר רחמנא וטעמו אוסר לרב. וזה פשוט הוא בעיני אלא שראיתי אחד מהגדולים מהנדז בדבר זה. מעתה הא דאמרינן אכל פוטיתא לוקה ארבע כו' בכל נמלה ובכל צרעה וכל פוטיתא פוטיתא היא ואפילו בהני דמאיסי.


דף סט עמוד אעריכה

ההוא אמרטוטי אמרטט:    פר"שי ז"ל נמרט לחתיכות דקות ושרץ אסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ עכ"ל ואינו נכון חדא דלא מצינו בשם מקום דמדמי איסור לטומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכוית ועוד אפילו הוי שיעורו בכזית אם החתיכו' הדקות הן שם ולא נסתננו דכולי עלמא אסור לשתתו שמא יבלע ממנו דהא איכא איסורא דאוריתא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה ואפילו למאן דאמר שאינו אסור מן התור' איסורא דרבנן מיהא איכא והנכון כמו שפי' בתוספות ההוא שערו היה נמרט ולא היה פוגם כי אם על ידי לכלוך שערו הוא פוגם ודילמא כתבלין בקדרה כלומר אם אתה בא להחמיר בטעמו מפני שנותן טעם הרבה אימא כתבלין בקדרה דלא בטיל טעמיה לעולם.

והלכתא אידי ואידי בשתין:    פי' בין בשכרא בין שנותן טעם בהם לשבח והורו רבותי הצרפתים ז"ל הלכה למעש' דדוקא בחלה ושכרא בעינן ששים מפני שהוא משביח בהם אבל בשמן ויין ושאר משקין הרי הוא מותר דפוגם הוא וכן כתוב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל והלכתא אידי ואידי בששים דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלה ובשכרא עד כאן. וכן כל איסורין שבתורה בששים קשיא להו לרבנן ז"ל דהא איכא כמה איסורין שהם במשהו לדברי הכל ותירצו לאו דוקא ולא בא אלא לאפוקי מהנהו דלעיל דאיכא דמשער בחמשין או כתבלין בקדרה והכי קאמר וכן כל האיסורין שבתורה שהולכין בהם בנתינת טעם משערים אותן בששים ולא בחמשים ושיעורא אחרינא ועדין אין זה מספיק דאכתי איכא איסורין שהם בנותן טעם שהם במאה ואחד או במאתים ואחד לדברי הכל לכך נראה לי דהכי קאמר וכן כל איסורין שבתורה כיוצא בזה שהם מין בשאינו מינו כולם בששים והשתא הוו כללא דוקנא אפילו באיסורי משהו דעבודה זרה וכל דבר שיש לו מתירין וכל נותני טעמים ואין לך יוצא מן הכלל הזה אלא חמץ בפסח לדעת הגאונים ז"ל דאמר רבא בין במינו ובין שלא במינו אסור ופירשו הגאונים ז"ל שאסור במשהו משום דאיכא עליה בליראה ובל ימצא ומורי הר"א הלוי ז"ל קלסני בפירוש הזה מאד.

מתני' נכרי שהיה מעביר כדי יין לישראל ממקו' למקום אם היה בחזקת משתמר מותר:    ובגמרא מפרש היכי דמי בחזקת משתמר וכל מקום שאמרו בענין זה מותר פירושו שהוא מותר אפילו בשתיה וכן מה שאמרו אסור נראין דברי האומרים דאסור אפילו בהנא' אף על פי שהוא ספק מגע חדא דהכי משמע לישנא קצת ועוד דכיון שאתה חושדו שנגע בכונה אי אפשר שלא לאסור בהנאה.

ואם הודיעו שהוא מפליג:    פרש"י ז"ל וחביות סתומות הוי שמורן בכדי שיסתום כו' ומלשונו זה נראה שהוא ז"ל סובר דרישא מיירי אפילו בפתוחות ואפילו הכי כיון שהוא בחזקת המשתמר ולא הודיעו שהוא מפליג דמרתת למגע דאמר השתא אתי ודומיא דהיה אוכל על השלחן והניח לגין לפניו שעל הדלבקי מותר וההיא בודאי בפתוח מיירי דומיא דלגין שעל השלחן וקתני נמי אם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדלבקי אסור. חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות דילמא רישא אפילו בפתוחות וקאמר שהוא מותר אבל הר"אבד ז"ל כתב דדוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחביות עצמן שרינן בחביות פתוחות כשהן בחזקת משתמר אבל במעביר חביות דוקא סתומות מותרות אבל פתוחות אסורות שהרי אפשר לפשוט ידיו וליגע ביין אם היה מלאה וכדאמרינן לעיל בפרק רבי ישמעאל גבי גוי דדרי חמרא דבמליא אסיר אפילו היכא דאזיל ישראל אחוריה ואף בחסרה גם כן יש לחוש במשנתינו לאסור דכיון שנתעלמו עיניו ממנו שמא הורידה מכתפו ונגע בו ואמר לנוח מעט הוצרכתי עד כאן והר"מבן ז"ל אמר כי בודאי נראין דברי רבינו הר"אבד ז"ל בטעם אלא שמשנתינו מכרעת שהיא אפילו בפתוחות מסיפא דהיה אוכל עמו כו' וכדכתיבנא וכך יש לפרש דמשנתינו בחסרות הרבה שאינו יכול ליגע בהן אף על פי שירכין את החבית.

אי נמי במלאות אלא שהפקק עליהן כסתם מעבירי כדים דהשתא לא מצי נגע אלא בכונה לסלק הפקק או להורידה מעל כתפו ובהא ודאי מרתת דילמא אתי וחזי ליה ואף על פי שנתעלמו עיניו ממנו הא פרישה בגמרא דמיירי בבא להם דרך עקלתון פתאום הא כל שאין עליהם פקק והם בענין שיכול ליגע בהם בידיו או בהרכנה מעט אסורות דבהא לא מרתת שהרי הדבר קל ליגע כשנתעלמו עיניו ממנו וכל שכן אם הן מלאות ממש דאיכא למיחש ממגעו שלא בכונה או שיגע בכונה ואינו ירא מפני שיוכל לומר דשלא בכונה הוה וכההיא דפרק רבי ישמעאל וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם אמר שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אתא עובדא קומי רבי אבהו ואסר אמרי בפתוחות הוה עובדא.

אמר רבי זריקה לא סוף דבר מלאות אלא אפי' חסרות דטרף ונגע בידיה וחזר:    פי' שירכין החבית מעט על כתפו ויגע ביין ויחזירנה כמות שהיה וש"מ דלמיגע בהרכנה חשו אבל להורידה מכתפו לא חשו דמרתת וזה נכון ועיקר מ"ר.

ואם הודיעו שהוא מפליג:    פי' הר"אבד ז"ל דדוקא שהודיעו שיעור הפלגתו ויש בו כדי לזייף אבל לא הודיעו כן אף על פי שאמר לו לך ואני אבוא אחריך אפילו הכי מירתת שמא לא יוכל לזייף ונראין דבריו למה שהוא מפרש משנתינו בחביות סתומות אבל בחביות פתוחות כל שאמר לו לך ואני אבוא אחריך אסורות דלא מירתת אף להורידה מכתפו וליגע וכדאמרינן בגמרא גבי טהרות וכן פירש הוא ז"ל.

גמרא היכי דמי בחזקת משתמר:    מקשו רבנן ז"ל מאי קא בעי דהא מדקתני סיפא ואם הודיעו שהוא מפליג אסור אלמא בחזקת משתמר היינו כל שלא הודיעו שהוא מפליג וליכא למימר נמי דבעי כמה שיעור הרחקתו של ישראל שיהא בחזקת משתמר בשלא הודיעו שהוא מפליג וכמו שפירשו בשם ר"שי ז"ל חדא דהא נמי מסיפא משמע דקתני שאם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי שיכול לזייף הסתומה אסור מכלל דרישא שלא הודיעו שהוא מפליג והוא בחזקת משתמר אף על פי שהרחיק כדי שיוכל הלה לזייף כרצונו מותר ותו דלישנא דהיכי דמי בחזקת משתמר לא משמע כן.

והנכון בעיני דתלמודא לא משמע ליה דבחזקת המשתמר יהא כשלא הודיעו שהוא מפליג חדא דלישנא לא דייק הכין דקתני מעיקרא לשון סתום ופסוק אם הוא בחזקת המשתמר מותר והדר קתני ואם הודיעו שהוא מפליג אדרבא משמע כי להוסיף בה כי אפילו שהוא בחזקת משתמר אם הודיעו שהוא מפליג אסור דאי לא איפכא הוה ליה למיתני המעביר כדי יין לישראל ממקום למקום אם הודיעו שהוא מפליג אסור כו' ואם לאו הרי הוא בחזקת שהוא משתמר ומותר ותו כי לפי מה שפירשנו אפילו בחביות פתוחות היאך יהא בחזקת משתמר מפני שלא הודיעו שהוא מפליג והלא כשנתעלם ממנו מרחוק כדי מיל או יותר יוכל להורידה מכתפו וליגע ולהחזירה לכך שאלו היכי דמי שיהא בחזקת משתמר בפתוחות ומה ענינו של לשון זה ואמרינן דחזקת המשתמר כדתניא כו' והמסקנא סמכינן דאוקימנא לההיא בבא להם דרך עקלתון לומר דהיינו חזקת המשתמר האמור במשנתינו וכל מאי דשקלינן וטרינן הכא בפירושה דההיא מתניתא ואמרינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הכל הוא לברר את הבריתא בעצמה כדי שנלמוד ממסקנא דידיה פי' משנתי' וכן הסוגיא הזאת עצמה עליה במסכת חגיגה ואף על גב דלא אדכרנא התם למתני' דהכא כלל והרי הוא כאילו אמרינן והוינן בה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כו' אלא שהתלמוד קיצר וסמך על המבואר כנ"ל ומדברי מורי הר"א הלוי ז"ל בשם רבו הר"מבן ז"ל למדתיה אלא שהוא ז"ל פי' דאנן שפיר ידעינן דחזקת המשתמר היינו כל שלא הודיעו שהוא מפליג אלא דתלמודא שאל כדרך בעיא על חביות פתוחות היכי דמי בחזקת המשתמר כלומר טעמ' מאי מותרות אף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג והלא הגוי רואה את הדרך שאין שם בעלים ויכול ליגע ופרקי' דהכא מיירי בבא להן דרך עקלתון וכדתניא כו'. ולשון היכי דמי בחזקת המשתמר אינו נח בעיני לפי זה.

הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין כו':    עד מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כו' פי' רישא הוא דקשי' ליה וכאלו אמר מאי שנא רישא מסיפא ודכוותא טובא כדכתיבנא בפרק חזקת בס"ד וכן פר"שי ז"ל רישא נמי הא לא חזי להו דנגעי דקתני טעונין טהרות והני לאו חביות נינהו שיהוא סתומות ומסוגיין נראה לי סיוע לדברי ר"ת ז"ל שכתב בגטין ונדה שלא גזרו על עם הארץ טומא' היסת אף על פי שעשאוהו כזב לענין צנורא שלו וגם למדרסו לדעת הר"ש וכדכתיבנא התם בס"ד דקס"ד השתא דבסתם חמרין עמי הארץ שהם טמאים עסקינן והלא אפילו אין כאן חשש נגיעה ויהיו חביות סתומות הם טמאו' בהיסט דהא עם הארץ טומאת זיבה גזרו עליו אלא ודאי כדאמ' וכבר ביררנו כן במקומו בס"ד.


דף סט עמוד בעריכה

אי הכי סיפא נמי כו':    כל הני אי הכי שאלות הן לפרש משנתינו ולא מיתפרשי באי אמרת בשלמא ויש כיוצא בהם בתלמוד וכמו שביררתי במסכת גטין בס"ד.

כיון דאמר להו כו':    כלומר דתרתי בעינן שלא הודיעו שהוא מפליג ושיהא דרך עקלתון וכן הלכה וכתב רבינו הר"מבן ז"ל שאם היו שנים או שלשה גוים או פועלים שיוכל כל אחד להסתכל בדרך אשר בו יבא ולהרגיש אם הוא קרוב או רחוק שיוכל לזייף הרי אלו כאלו אין כאן דרך עקלתון שכבר חזרו כל הדרכים בדרך אחד ואינו יכול לבא עליהם פתאום.

מתני' המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא:    פר"שי ז"ל בדרך קצרה ונראה שתפס לשון זה במקום חזקת המשתמר האמור לעיל להשמיענו שהוא בחזקת משתמר מפני זו הקפנדריא אבל הר"אבד ז"ל פירש שלכך תפס לשון זה כאן לו' שלא הודיעו שהוא נכנס לרחוץ שאילו הודיעו כן אף על פי שיש כאן דרך עקלתון אסור שהרי זה כאילו הודיעו שהוא מפליג כי בודאי יש בכניסה לעיר ורחיצה כשיעור שיוכל לזייף אבל כשהלך בקפנדריא כלומר פתאום בלא ידיעתם ולא ידעו שהלך לרחוץ אף על פי ששהה הרבה מותר והפי' הראשון נראה יותר נכון ומיהו דברי רבינו ז"ל נכוחים הן בדין דמיירי כשלא הודיעם היכן הלך ואין זה צריך ביאור וכן התיר אף הרב ז"ל אפילו בחביות פתוחות ממש כדכתיבנ' לעיל אבל נראין דברים דבהא נמי פקוקות בעינן ושיהא שם דרך קפנדריא דהיינו עקלתון.

המניח נכרי בחנותו אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר:    פירוש ואפילו בחביות פתוחות בלי פקק שהרי יש כאן שומר ואף על פי שכבר למדנו לעיל בפרקים דאפי' במטהר יינו של נכרי ברשו' סגי בשומ' יוצ' ונכנס אשמועי' הכא דאף על גב דלא הוחזק בשומר סגי לן והא דקתני המניח בדיעבד לאו דוקא דהוא הדין אפילו לכתחי' כדאית' בפרקים דלעיל אלא דנקט לה אגב רישא אי נמי דלא הוה לישנא מעליא למיתני מניח נכרי בחנותו וכדכתיב' בשמעת' קמייתא דחולין בס"ד. וכל שלא הודיעו שהוא מפליג או דשרינן ביוצא ונכנס אף על פי שיצא ונכנס כמה פעמים והפליג הרבה בראשונות וחזר ויצא נמי מותר דאכתי מירתת דאף על גב דאפליג טובא בקמייתא דילמא לא מפליג בבתרייתא וכן כתב הר"אבד ז"ל ואם אמר לו מזוג ושתה אף שעל הדלבקי אסור פירוש דהשתא הרי הוא כאלו נתן לו רשות על הדלבקי דאלו במה שעל השלחן בלאו הכי נמי יש לו רשות ולהכי לא אצטריך למיתני בהאי בבא ואם הודיעו שהוא מפליג כדקתני באינך דמאי דאמר ליה מזוג ושתה חמיר מהודיעו שהוא מפליג ואינו חושש שיהא נתפס כגנב.

גמרא וצריכא דאי תנא כו':    אבל ספינתא מפליג לה לספינתא ועביד מאי דבעי קא משמע לן פי' אבל ספינה הוה ס"ד דכיון דאי בעי מפליג ועביד מאי דבעי דניחוש להכי ואף על גב דלא חזינן ליה דאפליג קא משמע לן דלא חיישינן להכי מסתמא והכי נמי אמרינן דבחנות לא חיישינן דילמא אחיד דשא ועביד מאי דבעי הא כל היכא דחזינן ליה דאפליג ספינתא או דאחד דשא אסור והכי מוכח לקמן בעובדא דחמרא דההוא ביתא דהגוי יתיב בתחתונה והכי תניא בתוספתא המניח יינו בפונדקי ונכנס לכרך אף על פי ששהה זמן מרובה מותר ואם הודיעו או שנעל עליו הפונדק אסור המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אף על פי ששהה זמן מרובה מותר ואם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור ע"כ וכן כתב הר"אבד ז"ל ודעת מורי הר"שבא נר"ו שאף בזו אי לית ליה לאשתמוטי על נעילת הדלת מותר והכי משמע לקמן בעובדא דאושפיזא.

פשיטא:    פירוש דהא סתם לן תנא כותיה ומחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם והא דפרכינן הכי בפשיטותא ואף על גב דאיכא מאן דלית ליה הני כללי הא כתיבנא בפ"ק דה"מ דאיכא דלא קפיד אהני כללי לגמרי דלא למפסק דלא כותייהו אבל מן הסת' הלכה הם והכל מודים בהם.

והשתא דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא:    כלומר לעשות נקב במגופות וכרבי אליעזר דלא חייש לזיופא כלומר דחותם אחד אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים פי' בחותם אחד על המגופה כרבי אליעזר וקשיא לי אפילו לא קיימא לן כרבי אליעזר איכא למקשי נמי אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים בשני חותמות על המגופה דהא אפילו לרבנן יינו של ישראל ברשו' גוי בשני חותמות הוא מותר כדאיתא בפרק אין מעמידין ונראה לי כי מנהגם היה שלא להקפיד חבית של יין ברשות גוי אף על פי שיש חותם במגופה עד שיתנו עליו חותם אחד המכסה את פי החבית כגון דיקולא ומיהדק דהוי חותם בתוך חותם ועל אותו מנהג שאלו אמאי דהא בלאו דיקולא נמי היינו יכולין להתיר בחותם אחד שעל המגופה מכיון דקיימא לן כרבי אליעזר וקיימא לן כרבן שמעון ן' גמליאל ופרקינן משום שיבא דהשתא לא סגיא מבלי שנניח עליו דיקולא שמא יוציא הגוי היין או יגע בו על ידי דבר אחר דרך אותה שיבא ואף על פי כן לא היו סומכין על הדיק לא לבדה דההוא סימנא לא חשיב כחותם אלא היכא דאיכא חותם אחר חשוב בר מיניה דחשיב האי להצטרף לו ולעשותו חותם בתוך חותם לרבנן אבל עליה בלחוד לא סמכינן ואפילו לרבי אליעזר וכדפרישנא בפרק אין מעמידין וכן פרשתי לפני מורי הר"א הלוי ז"ל.

שיבא:    פר"שי ז"ל שהוא נקב דק מאד שעושין במגופת החבית כשגפין אותה כדי שיצא משם הבלו של יין והגאונים ז"ל כתבו כי לפעמים נותנין בו קנה חלול כעין מניקת ועל שם כן ניקרא שיבא ששואבין היין דרך שני וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל.

אמר רבא זונה גויה:    פר"שי ז"ל דכל שרי דאמרינן בהאי ענינא שרי בשתיה וכל אסיר אסיר בהנאה ובכלהו הלכתא כרבא.

וישראל מסובים חמרא שרי:    פירוש אי הוי חמרא דידהו ואפילו הוא בלי שום פקק דיצרא דיין נסך לא תקיף להו ולא שבקי לה למיגע כלל.


דף ע עמוד אעריכה

זונה ישראלית וגוים מסובין חמרא אסיר:    פירוש ואפילו הוי דידה ואפילו היה עליו פקק דשבקא להו לאנסוכי כנפשיהו ומיהו נראה דחביות סתומות מותרות דמאי שייטהו אצלן.

ההוא ביתא דהוה ביה חמרא דישראל וגוי:    פירוש בין שהיה משותף ביניהם בכלי אחד או שהיה של זה לעצמו ושל זה לעצמו עאל גוי אחדיה לדשא באנפיה הוה ביזעא בדשא אשתכח גוי דקאי ביני דני אמר רבא דלהדי ביזעא שרי פירוש אפילו בשתיה דמרתת ולא נגע דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר ואפילו בהנאה ופירש ר"שי ז"ל דמיירי בשאינו נתפס כגנב על הכניסה שאם נתפס כגנב על הכניסה כוליה שרי עד כאן ובודאי דמסתמא בהאי עובדא אין הגוי נתפס על הכניסה כיון שיינו בתוכו.

ומיהו קשה לי בעובדא דאושפיזא דבסמוך דכתב ר"שי ז"ל וכן אנו תופסין אותו כעיקר דכל שאין הגוי נתפס על הכניסה אף על פי שנתפס על הנגיעה אם נמצא הגוי בצדו הרי הוא אסור ואף על גב דלא אחדיה לדשא ואילו הכא אי לאו אחדיה לדשא הוה כוליה שרי דהא אף על גב דאחדיה שרינן מאי דלהדי בזעא דהוי כמאן דפתיח דשא.

ויש לומר דהכא במאי עסקינן בשהיה היין בחזקת משתמר שהיה ישראל דר באותו הבית ולא הודיעו שהוא מפליג הילכך אי לא אחדיה לדשא הוה שרי אבל השתא דאחדיה לדשא אסור כיון דשינה מעשיו וכדאמ' לעיל בתוספתא המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך כו' ואם הודיעו או שננעל הפונדק אסור אלמא אף על גב דנכנס ברשו' ואינו נתפס על הכניסה והיה היין בחזקת משתמר כשנעל הפונדק בענין שאי אפשר לראות מעשיו היין אסור וכן פירש הר"אבד ז"ל והוסיף עוד בזה נמי אלו נתפס כגנב על הנעילה חמרא שרי דמרתת וכן פירש מורי הר"אה ז"ל ואין זה מספיק לפום מאי דבעינן לפ' דעובדא דאושפיזא נמי בחזקת משתמר. ויש לפרש דהכא נתפס היה כגנב על הכניסה שאף על פי שיש לו שם יין לא היה לו ליכנס מבלי דעת ישראל שיינו גם כן שם הילכך אי לא אחדיה לדשא שרי לגמרי דמרתת ואף על פי שלא היה היין בחזקת משתמר כיון שישראל דר בעיר אבל השתא דאחדיה לדשא באנפיה ושינה מעשיו באנפא דלא חזו מאי דעבד רגלים לדבר לחוש לו ואפילו הוא בחזקת משתמר דנגע ולא מרתת אלא אם כן יש לו טענה על נעילת הדלת.

ההוא חמרא דהוה יתיב בביתא והוה דייר ישראל בעליונה וגוי בתחתונה:    פירוש והרי היין בחזקת משתמר כי ישראל שבעליונה רואהו וכדפר"שי ז"ל שמע קול תיגרא נפקו אקדים ואתא גוי אחדיה לבבא באנפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדמיה אנא קדים ישראל וחזי לי ושמעינן מינה דאי לאו האי טעמא אף על פי שהיה היין בחזקת משתמר היה אסור מכיון דאית ליה לאשתמוטי על נעילת הדלת שנעל אותו מפני אימת התגרא.

ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי:    כן הגירסא ברוב הספרים ולישנא דאושפיז' מוכח שלא היה אחד דרים שם ומיהו היין בחזקת משתמר היה לפי שישראל דר שם בעיר והולך ובא ולא הודיעו לזה שהוא מפליג דאי לא אף על גב דלית ליה לאשתמוטי הוה חמרא אסיר.

אשתכח גוי דהוה קאי התם אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסיר ואי לא שרי:    פר"שי ז"ל אי אית ליה לאשתמוטי על הכניסה שיכול לומ' לכך נכנסתי חמרא אסיר דהא לא מירתת למיגע מימר אמר אי משכחי לי אמינא לכך נכנסתי ואף על גב דבמגע היין לית לי לאשתמוטי ולא דמי למניח נכרי בחנותו דחמרא שרי כשהוא בחזקת משתמר לפי שנתפס כגנב על הנגיעה ואף על פי שאינו נתפס על הכניסה דהתם כיון דברשות עאל ולא חזיא ליה דשינה היין מותר דמרתת ולא נגע כיון שלא הודיעו שהוא מפליג אבל הכא שנכנס שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון דאי לא למה ליה דעל והתם וכיון דאית ליה לאשתמוטי על הכניסה חמרא אסיר ואי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי פירוש כי אף על פי שהיה שם יינו שפיר אפשר לומר דלית ליה לאשתמוטי אף על הכניסה ויהיה נתפס עליה מכיון שהיה שם יינו של ישראל גם כן וזימנין דלית ליה רשותא לאשתמוטי כגון שהתנא כן עמו או שהיה לו טענה בזה.

אתיביה ננעל הפונדק או שאמר לו שמור:    פירוש שאמר לו ישראל לגוי שמור מבחוץ אסור פירוש אף על גב דאשכחיה מבחוץ וכן פר"שי ז"ל מאי לאו דלית ליה לאשתמוטי פירוש דהא סתמא קתני לה בכל אנפא. ואם תאמר ומאי קושיא דאי פרכינן מאמר לו שמור שאני והתם דכיון דאמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וכדפר"שי ז"ל ואי מדקתני ננעל שאני התם דשינה מעשיו מה שאין כן בעובדא דהכא דלא אחדיה לדשא מדלא מפרש לה תלמודא ויש לומר דלעולם מננעל פרכינן וכיון שברשותו של ישראל נכנס שם נעילת הדלת דהתם שנעלו שלא ברשות חשיב ככניסה דהכא שנכנס שלא ברשו' ומהכא שמעינן דמאי דקתני בתוספתא דלעיל גבי המניח יינו בפונדק והניח נכרי שם שאם ננעל הפונדק שהוא אסור דדוקא בדאית ליה לאשתמוטי על הנעילה וכדכתיבנ' לעיל משמו של מורי הר"שבא נר"ו.

ההוא ישראל וגוי דהוו שתו חמרא שמע ישראל קל צלויי בבי כנישתא קם ואזל אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה ואתי יפים וכיון דכן מירתת ולא נגע מכיון שלא הודיעו שהוא מפליג וגם לא אמר לו שמור או מזוג ואם תאמר ואפילו הכי מאי שנא ממתני' דהיה אוכל עמו על השלחן ויצא כי אפי' שלא הודיעו שהוא מפליג מה שעל השלחן אסור. יש מתרצין דהכא במאי עסקינן כשהרחיק ישראל היין מלפני הגוי ויצא והר"אבד ז"ל תירץ דמתני שהיה הגוי מזומן לשתות מיינו של ישראל והכא בשהיה כל אחד מהן שותה מיינו וזה יותר נכון ודעת מורי הר"א הלוי ז"ל דהכא במאי עסקינן כשהיה פקק על הלגין שאם לא כן אף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג כיון שהיין קרוב לפניו ועומד פתוח ואינו נתפס על הכניסה חיישי' דילמא נגע אבל כשהפקק עליו מירתת לסלקו שמא יבא עליו פתאום עד שלא יחזירנו וכגון שאפשר לבא עליו פתאום דרך עקלתון שהיה בית הכנסת קרוב מאד.

וגם בזה היה אומר עוד ז"ל דדוקא שקם מתוך הסעודה דהשת' סבור הגוי שלא ישתהא שם והדר לקבעיה הא אלו שלא מתוך הסעודה הלך שם לצלויי וידע גוי בדבר הרי זה כאילו הודיעו שהוא מפליג ואסור:

ההוא חמרא דהוה יתיב בספינה כו':    עד אמר לי אסור גיורא כו' ודעת רבו' המפרשים ז"ל דבזמן הזה כי האי גוונא חמרא אסיר דהא ידעו גוים דמנטרינן שבתא והוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וכן פסקו רבותי מורי הר"שבא ז"ל ומורי הר"א הלוי ז"ל.

ההוא אריא דנהים במעצרתא כו':    עד אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דטשינא אנא טשו ישראל וקא חזו לי הלכך אפילו בפתוחות בלא פקק שרי וביממא הוה עובדא ודוקא מהאי טעמא דאמר רבא הוא דשרי הא לאו הכי חמרא אסיר ואף על פי שנכנס שלא ברשות ואין לו שייכות לא בבית ולא ביין וטעמא משום דהא אית ליה לאשתמוטי על הכניסה שנכנס שם מאימת האריה כי אריה שאג ומי לא יירא.

ההוא רביתא:    פירוש תנוקת גויה דאשתכחא דהות קיימא בי דיני ואשתכח אופי דחמרא בידא אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתה פירוש דתלינן לקולא דמגבה דחביתא שקלתא ולא נגעה ביין ואשכחן בתלמודא אימור דהוי לקולא.

והאי עובדא מיירי בשהיה היין בחזקת משתמר דישראל יוצא ובא אי נמי שנתפסת על הכניסה ודעת ר"שי ז"ל דדוקא בתנוקת שלא ידעה בטיב עבודה זרה תלינן לקולא דלא מסרה נפשה למיגע הא בגדולה חיישינן דשקלתה מחמרא גופיה ואחרים כתבו דאפילו בתנוקת גדולה אמרה רבא וכן נראה דכיון דהיין היה בחזקת משתמר לקולא תלינן דמירתתא כשהיא גדולה וכת' הר"אבד ז"ל דדוקא באופיא דאיכא למיתלי בגבא דחביתא אבל דבר שאי אפשר ליטלו אלא מפי החבית כגון פקח וכיוצא בו ודאי חיישינן דכי היכי דשיל נגע נמי בחמרא דהא בעובד' דגנבי דלקמן הוה חיישינן למגע מכיון דפתוח חביותא טובא אי לאו טעמא דרובא דגנבי ישראל נינהו אי נמי דאדעתא דממונא פתוח וכן כתוב בתוספות והדין אמת אבל אין המעשים התם ראיה דשאני התם דכיון דטרחו למפתח חביתא דינא הוא למיחש למגע אי לאו טעמי הנהו גנבי דסליקו לפום בדיתא.

ג"ה פתוח חבייתא טובא:    ואיכא דקשיא ליה דאם כן למה ליה לרבא למישרי מטעמא דרוב שוורי ישראל נינהו תיפוק לי מטעמא דאמר רב נחמן רביה לקמן בעובדא דפימוסא דכיון דפתוח חביית' טובא אדעתא דממונא הוה לכך אמר ר"ת ז"ל דלא גרסינן טובא ויש לקיים גירסת הספרים ואפילו למאי דמפרש לקמן דההיא אפילו לרבנן שריה רב נחמן דשאני הכא דאשתכוח חבייתא דהוו חסירן או שהכירו כי בודאי נגעו בהן הילכך לית להו היתרא אלא מטעמא דרוב שוורי ישראל נינהו כנ"ל.

רוב שוורי ישראל נינהו:    פירוש ואף על גב דאתחזק גוי בינייהו אין לדונו כמחצה על מחצה מדין קבוע דהא כולהו מינד ניידי והויא לה כאותה שאמרו בפרק שני דיומא דבחצר אחרת מפקחין.


דף ע עמוד בעריכה

ההוא פלמוסא דסלוק לנהרדעא פתוח חבייאתא טובא אתו לקמיה דרב נחמן אכשרינהו:    פירוש אפילו בשתיה גירסת ר"שי ז"ל ולא ידענא אי משום דסבר כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ואי משום דקסבר רוב פולמוסא ישראל נינהו האי ספק ביאה כו'. ואיכא למידק מאי מספקא ליה בהא דהא לית הלכתא כרבי אליעזר דשמותי הוא והיכי עביד עובדא כותיה ויש נוסחאות ישנות דגרסי כמאן כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור האי ספק ביאה הוא כו' וגם לנוסחא זו קשה קצת מה שהקשינו ולא עוד אלא דלפום פשטא משמע דהכי מסקינן לה כרבי אליעזר וכן נראה דעת ר' אלפסי ז"ל שלא הביאה בהלכותיו אבל הנכון בזו דאנן כשיטת רבי אליעזר קאמרינן דדמיא הא לההיא ומיהו אפילו רבנן דפליגי התם מודה בהא ופירושן של דברים מתברר ממה שכתבנו בפרק חזקת הבתים על ההיא מתניתא דבקעה שנחלקו בה רבי אליעזר ורבנן דטעמא דרבי אליעזר דהתם לאו משום דכי הוי ספק ביאה הוה ליה ספק ספקא וכדפי' ר"שי ז"ל שהרי משנה שלימה שנינו כל מקום שאתה מרבה ספקות וספקי ספקות ברשות היחיד ספקו טמא כיצד כו' עד רבי אליעזר אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טמא אלא טעמא דרבי אליעזר משום דספק טומאה ברשות היחיד מסוטה גמרי לה דליכא ספק ביאה אלא ספק מגע וטעמא דהלכתא משום דכי איכא ודאי ביאה הא אתחזקה טומאה וכספק קרוב הוא ואף על פי שיש שם ספקות אחרות ספק נסתלקה משם טומאה או ספק אם יש בה עדין כשיעור כסוטה שרגלים לדבר שהרי קנה לה ונסתרה אבל כשיש שם ספק ביאה חשיב ליה רבי אליעזר ספק רחוק וכדאחזוקי טומא' אין כאן אלא ספק א' דידעינן ודאי שהבקעה מלאה טומאה ורבנן לא שני להו ביניהו דבסוט' הוא דבעינן סתירת שנה שכן קינא לה אבל לגבי טומאה דינו שתהא הטומאה במקום סתירה דהיינו רשות היחיד ומיהו גבי אסורה מודו רבנן דכל שהוא ספק רחוק שאינו מצוי מותר בספקא דרבנן מיהת ואף על גב דאתחזק איסורא והיינו דאמרינן כמאן שרייה רב נחמן בשיטת ר' אליעזר דטומאה ותלמודא סבר דכספק ביאה הוא ממש דאמרינן ופריך האי ספק מגע הוא ופרקינן דלאו משום ספק ביאה ממש אלא מפני שהוא ספק רחוק מן האיסור דכיון דפתוח חבייאתא טובא רגלים לדבר דאדעת' דממונא פתוח וכגנבתיהו טרידי ולא נגעי דהויא ליה כבולשת כדפר"שי ז"ל והא הכא אפילו לרבנן בספק ביאה דרבי אליעזר דהתם הוא כן פי' רבינו הר"מבן ז"ל ולהאי פירו' יהא המעשה הזה כהלכה וכן עיקר מ"ר.

ואיכא נוסחי דגרסי הכא המסקנא כיון דפתוח חבייאתא טובא אדעתא דממונא אתו וכספק ספקא דמי ע"כ ולאו בספק ספקא דטומאה קאמר דהא צריכנא דהתם אפילו ספק ספקא טמא אלא ה"פ ובספק ספקא דאסורין דמי דדינינן ליה לקולא בכל דוכתא.

ההוא מסוביתא דמסרה מפתח לגויה כי אתא רב דימי כו' עד לא מסר לה אלא מסירה מפתח בלבד:    פי' שאלו מסר לה שמירת היין היה אסור דהוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וכדתניא במתניתא דלעיל או שאמר לו שמור אסור אבל כשלא מסר לה אלא שמירת מפתח כיון שהיין בחזקת המשתמר שאפשר לבא עליה פתאום מרתתה דנתפסת כגנב וכתבו התוספות כי מעשה היה בישראלים שהיו דרים בכפר והלכו לעיר לחוג שם והניחו מפתחותיהם ברשות גוים והתירו ר"ת ז"ל משום דלא מסרו להם אלא שמירת מפתח בלבד דמשמע ליה דהא אפילו כשהודיעו שהוא מפליג ונחלקו עליו ז"ל דאנן לא שרינן הכא אלא בשהיה היין בחזקת משתמר כגון שלא הודיעו שהוא מפליג ואפשר לבא עליהם פתאום אי נמי אפילו הודיעו שהוא מפליג שהיה האוצר פתוח לרשות הרבים וישראלים דרים שם או אפילו רוכלין המחזרין בעיירות אבל התם ליכא חדא מהני וביום טוב דליכא ישראלים מחזרין ממאן מסתפו וכי תימא דאמרי ישראל לא מנטרי שבתא הא ליתא בזמן הזה כדכתיבנא לעיל ועוד דהתינח ביממא בליליא מאי איכא למימר אלא ודאי כל כי ההוא עובדא היין אסור אפילו בהנאה אלא אם כן היה שם חותם אחד לכל הפחות כר אליעזר ודליכא שיבא וכיוצא בו.

חצר שחלוקה במסיפס:    פירוש מחיצה כל דהו להיכרא.

ובגוי אינו עושה יין נסך:    פירוש כשהוא בחזק' משתמר דהא נתפס כגנב על הכניסה כן הלכה ומכאן קושי' למה שכתב הר"אבד ז"ל בסוף פרקין דלעיל כדכתיבנ' התם כללא דנקטינן לענין ספק מגעו של גוי ביין שלנו מהני שמעתתא ומשמעתא דפרק רבי ישמעאל ואשכחן בהא ארבע בבי:

בבא קמא כל שאין לגוי שיכות לא ביין ולא בבית אפי' נמצא הגוי בצד היין וחביות פתוחות לפניו היין וחביות פתוחות לפניו היין מותר דכיון דהא מתפיס כגנב על הכניסה ולית ליה לאשתמוטי מרתת והיינו דתנן התם נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם אין לו מלוה עליו מותר והיינו עובדא דההוא כרכא דבשלהי פרק רבי ישמעאל דאמר רבא אם נתפס כגנב חמרא שרי ופר"שי ז"ל אם נתפס כגנב על הכניסה וכן ביין של ישר' שהניח בבית מיוחד ששכר מן הגוי וכל שכן שלקחו ממנו דהשתא נמי כיון דהא זבניה או אוגריה אין לו רשות ליכנס שם ונתפס הוא על הכניסה ומותר ושלא כדברי הר"אבד ז"ל.

בבא תנינא יש לו רשות לגוי ביין ולא בבית בזו אם נמצא עומד שם הרי זה אסור ואפילו ישראל דר באותה חצר וזו היא ששנינו נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין יש לו עליו מלוה אסור ואוקימנא שיש לו מלוה על אותו היין ודוקא שנמצא שם אבל אם לא במצא שם מותר.

בבא תליתאה יש לו רשות לגוי בבית ולא ביין כגון מניח יינו ברשותו של נכרי בלא חותם זו היא ששנינו אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ישראל דר באותו חצר מותר אין ישראל דר באותה חצר מותר והוא שמפתח או חות' בידו והא דחשיב רשותו של גוי אף על פי שהבית שבו היין מושכר או לקוח לישראל מפני שהנכרי דר באותה חצר באחד מן הבתים הא לאו הכי רשותו של ישראל חשיב לגמרי וכן המניח יינו בקרון והמניח נכרי בחנותו דכיון דברשותי' נכנס שם חשיב ככולו אית ליה רשות בבית ולא ביין ובהא כל זמן שמצאו כמו שהניחו ולא ראינו ששינה כלום קיימא לן שאם לא הודיעו שהוא מפליג היין מותר בשתיה ואם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי זיוף היין אסור אבל אם מצאו שעשה דבר שאינו רשאי כגון שהפליג ספינתו או שנעל הדלת אם נתפס כגנב מותר ואם לאו אסור ואף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג וכן כל שאמר לו שמור הרי הוא כמי שהודיעו שהוא מפליג והיין אסור דהא אית ליה לאשתמוטי על הכניסה וכדתניא ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור והיינו עובדא דמסוביתא דאמרינן לא מסר לה אלא שמירת מפתח הא אילו מסר לה שמירת הרשות אסור ואפילו בפתח פתוח לרשות הרבים וישראל דרין שם ולא הודיעו שהוא מפליג וטעמא משום דלא מתפיס כגנב על הכניסה ובכולן אינו נאסר אלא כשהפליג כדי שיהא לו פנאי לנסך וזה מבואר מאד.

בבא בתרא יש לו רשות ביין ובבית היינו מתניתין המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בהא אם הוא נתון בבית מיוחד פתוח לרשות הרבים וישראל דרים באותה העיר מותר כדפרישנא בההיא מתני' וכן אם הוא ברשות גוי אחד בבית מיוחד אף על פי שאינו פתוח לרשות הרבים אם יש שם מפתח או חותם דקיימ"לן כרבנן דלא חיישינן לגומלין וכן אם הוא בביתו של גוי בבית מיוחד וישראל דר באותה חצר אף על פי שלא הוחזק שומ' היין מותר וכן אם יש שומר או יוצא ונכנס אפילו היין בחדרו של גוי שדר שם מותר הא כל היכא דליכא חדא מהני היין אסור ולדעת מורי הר"א הלוי ז"ל גם בשני חותמות הוא מותר וצ"ת. ודעת הר"אבד ז"ל דכי שרינן יינו של גוי בחצרו אם שום ישראל אף על גב דאינו מוחזק כשומר דר שם ויוצא ונכנס דוקא שהיין מיוחד באחד מבתי חצר ונעול במנעול ואין ישראל וגוי נכנסין שם דהשתא מירתת גוי למיעל תמן שמא ימצאהו שם ישראל פתע פתאום ומתירא מפני הפסד ממונו אבל אילו היה היין שרוי בחצר בלא שום חותם לא סגי ליה בישר' יוצא ונכנס שהרי ישראל יוצא וטרוד בעסקיו ועומד הרבה ויכול גוי ליגע ולנסך כרצונו מיהו אם הוא מוחזק כשומר מותר ביוצא ונכנס כדקיימא לן בהדיא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כו' ואיכא דמקשה עליה מדאשכחן במסכת חולין בפ"ק דשרינן בשחיטת כותי בישראל יוצא ונכנס והרי שחיטה שאין לך דבר שקרוב פסולותו יותר ממנו שאפשר לו להחליד או לדרוס לפי שעה ואף על פי כן מתירין לו חלמא לעולם מתירין בכל מקום ביוצא ונכנס שמתירא שיבואו עליו פתאום ויש לדחות דשאני התם דאיירי דהויא מילתא זוטרתי רמי ישראל אנפשיה ולא מעכב בחוץ ומרתת כותי דאתי עליה אבל הכא שיוצא ישראל לשוק יש לחוש כיון שהדבר קרוב לגוי לנסך אי נמי דהתם הוא בשומר והפרישה איכא בין שומר לאדם אחר היוצא ונכנס דשומר מירתת גוי דלכיון דלנטוריה קאי רמי אדעתיה למיתי הייא ולנטורי שפיר תדע דההוא תנא דתני קמיה דרבי יוחנן לא הוה סגי ליה בישראל יוצא ונכנס וליכא ספקא דמודה בשומר דשומר בכל דוכתא אלמא שני ליה בינייהו ואף על גב דאמר ליה ר' יוחנן תני אף על פי שאין מפתח וחותם בידו לומ' דישראל יוצא ונכנס חשוב כשומר איכא למימר דהיינו כשהיין בבית מיוחד אבל בחצר דילמא שאני ליה בינייהו וצריך שומר אבל מדברי ר"שי ז"ל נראה דלא שני לן בינייהו אפילו כשהיין בחצר ונראין דבריו להלכה אבל למעשה ראוי לחוש לדברי הר"אבד ז"ל וכלל זה עלה בידינו נכון וברור מפי רבינו נ"ר:

מתני' בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות פירוש ואפילו בהנאה ואף על פי שהיה פקק עליהם סתומות מותרות:    פי' מותרות אפילו בשתים ואף על פי שלא היה שם חותם ואפילו היה להם פנאי לפתוח ולסתום דחזקה גמורה היא שלא היו טורחין לחזור ולסתום. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות ומיהו דעת רבי' הגדול ז"ל דהא בשהיה עליהם פקק דאי לא ליכא למשרי בשתיה שמא נגעו בהן שלא בכונה.


דף עא עמוד אעריכה

גמרא עיר שכבשוה כרכום כו':    אמר רב מארי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי ודכותא בפ"ב דכתובות משנינן בה שנויא אחרינא משמיה דרבי יצחק בן אלעזר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת ויש אומרין שלכך לא הביא התלמוד כאן אותו פירוק מפני שאינו הלכה ואינו נכון דהא אמוראי טובא שקלי וטרו ביה התם אבל הנכון דההוא פירוקא לא אתמר אלא לענין מתניתין דהתם ולמישרי בה בכרכום של מלכות אחרת אבל לענין יין נסך הכל מודים בדרב מארי דלעולם דלנסך אין פנאי לא שנא כרכום של אותה מלכות לא שנא בכרכום של מלכות אחרת ולכך לא הביאוה כאן וכדכתיבנא התם בארוכה בס"ד.

מתני' האומנין ישראל ששלח להם גוי חבית של יין נסך בשכרן עד שלא נכנסה ברשותן מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה:    פר"שי ז"ל דהא לא קנו לה והוא אינו חייב להם אלא מעות ותניא לעיל ישר' שנושה בגוי מנה מכר עבודה זרה והביא לו יין נסך והביא לו מותר ע"כ וק"ל דאדרבא כיון שהם אומרים לו תן לנו את דמיה הרי הם כאלו אומרין לו מכור אותה ותן לנו דמיה דקתני התם בסיפא שהוא אסור מפני שרוצין בקיומו ואם נפשך לומר דכיון שאין היין אפותיקי להם והוא אינו חייב להם אלא מעות לרישא דמכר והביא לו מדמינן לה הא פרישנא התם דלא שאני לן בין שהיה להם אפותיקי או שאין שם אפותיקי דסוף סוף רוצין הם בקיומו כשהרויחים לו זמן עד שימכרנה ועוד היכי לא פשטינן מהא מתניתא דדמי עבודה זרה ויין נסך ביד גוי מותרים ולא פרכינן מינה לאביי ולאותן אמוראים שהם סבורין בפ"ק דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרים לפי מה שפר"שי ז"ל שם לכך יש לפרש דהכא לא סוף דבר תן לנו את דמיה ממש אמרו לו אלא לומר שיתן להם שוויה לאלתר ואולי לא פסקו עמו שכר ועתה הודיעו לו שהם מתרצין בשוויה וכשתמצא לומר דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין אף דמיה ממש יכול ליתן להם כדברי רש"י ז"ל אם מכר ונתן להם לאלתר או אפילו לאחר זמן שלא ברצונם וכדכתיב' התם. ואפשר כי לזה נתכוון ר"שי ז"ל ואף לפי' הר"אבד ז"ל שפירשו בשעשו מלאכה אצל ישראל ואותו ישראל אמר לגוי צא ופרעם והלך הוא ושגר להם חביות של יין כך יש לפרשה כמו שאמרנו אלא שיש לפי' ההוא סמך קצת ממה שהביאו בגמרא על משנתינו שמעתא דאומר לגוי צא והתפס עלי מנת המלך.

גמרא אמר רב יאודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והתפס עלי מנת המלך:    פי' ר"שי ז"ל מנת המלך ארנונא שהיו נותנין מתבואותיהם ובהמותיהם עישור למלך וישראל זה שחייב ליתן יין למלך מותר לומר לגוי הפס עמי ואף על גב דיהב גוי יין נסך וקא פרע מאסור הנאה כיון דהוה מצי לסלוקי לשלוחיה דמלכא בזוזי כי יהיב ליה גוי יין נסך שלוחיה דישראל הוא עד כאן ואמרינן דפול תחתי לאוצר המלך אסור דהאי לישנא משמע היה במקומי וכל מאי דיהיב גוי דמי כאילו יהביה ישראל דהא במקומו הוא והא דמיא למאי דאמרי' בסיפא אבל אומר לו מלטני מן האוצר דאפשר לסלוקי בזוזי הלכך לא הוי שלוחיה למיהב ליה יין ע"כ ונראה מדבריו ז"ל דבמקום שהחק קבוע בענין שאי אפשר לסלק במעות אל הממונה אסור לומר לו מלטני או תפס עלי אבל מדברי הר"אבד ז"ל ורבינו הר"מבן ז"ל נראה שאף בזה מות' דהא איהו לא סגדיה שליח כלל אלא שנסכם עמו שיפייס או יסלק את הדרך במה שיוכל ואפילו בדברים או פיוס וקבלנות הוא שקבל עליו וכן דעת רבותי וכן הדברים נראין ואיכא דקשיא ליה מההיא דתניא בריש פרקין שאם אמר לחמריו ופועליו צאו ושתו ואני פורע חושש להם משום יין נסך ואוקימנא בשנשא ונתן או שהקדים לו דינר לחנוני הא לאו הכי אף על פי שאמר לחנוני פול תחתי מותר דהתם נמי בפול תחתי דמי שהרי חייב להם מזונותי' ויש שתירצו דהכא במאי עסקינן כשהקדים לגוי מעות דהכי אמרינן בירושלמי לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים זוז ושקול עלי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר ואין תירוץ זה נכון בעיני כיון דבמתניתא דגמ' דילן לא הזכירו מעות ועוד דבלא מעות נמי הוי כשלוחו כשאומר פול תחתי כדפר"שי ז"ל והירושלמי אורחא דמילתא נקט אבל הנכון בזה מה שתירץ הר"מבן ז"ל דהתם אין בעל הבית חייב לתת לפועליו יין ממש אלא שיתן להם דמי מזונות והם יעשו כרצונם ויקחו בהם מה שירצו ולפיכך אין שם צד שליחות שיפרע חוב בנתינתו של חנוני באיסורי הנאה אלא שחשו לתפיסת איסור דמי יין נסך או דמי שביעית מעתה אפילו אמר לחנוני תן להם מזונות שאני חיי' להם אין כאן פול תחתי ליין נסך כלל אף על גב דיהיב להו יין נסך מה שאין כן בזו שהוא חייב לתת יין ממש למלך דאפילו אפשר לסלוקי בזוזי עיקר החיוב יין הוא וביין הוא נפטר הילכך כשאומר לגוי פול תחתי הרי מניחו במקומו וזה ברור וק"ל כי אמר ליה פול תחתי מאי הוי דהא אין שליחות לגוי כדאיירי בפרק איזהו נשך וכל שאין כאן שליחות מגרמיה הוא דעבד ויש לומר דכיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לגוי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביין נסך כנ"ל.

ויש שפירשו הא דרב יאודה ודמתניתא שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם כל אחד דבר ידוע כפי מה שהוא בדמים ידועים ואם אמר ישראל לגוי פול תחתי לאוצר כלומר שיקבל הוא מה שגזרו עליו לקבל הרי זה אסור שהרי כיון שכתבו עליו בבית המלך מדות ידועות מאותו היין הרי הוא כשלו ועליו לקבלו בעל כרחו והוי כאילו מוכרו לגוי ההוא שאמר לו פול תחתי אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר לפי שזה הולך ולקחו לעצמו וקבלנות הוא שקבל עליו כדרך שכתבנו לפירוש הראשון וגם הפי' הזה נכון וגם הירושלמי מתפרש יפה על הדרך הזה אבל לשון מנת המלך בעלמא אין רגילין לאומרו אלא על דרך הפירוש הראשון כדאיתא בבבא בתרא אלא שלשונות הרבה יש בתלמוד שפירושם מתחלף ושני הפירושים הללו דרך אחד להם בעיקר הדין ושניהם אמת ומצאתי בתשובה שאלה לרבינו הר"מבן ז"ל שדקדק מכאן דגוי דנושה בישראל אלף זוז ועליו לפרעם לו לזמן קבוע ובא ישראל אחר תוך הזמן ואמר לו תן לי ת"ק דינרי' מן החוב ההוא ואני אמלטך מן הגוי המלוה לזמנו שהוא מותר ואין כאן אגר נטר לי דהא קבלנות הוא שקבל עליו לסלק האריה ההוא מעליו במה שיוכל ואפילו בדברים ואין כאן הלואה וזהו גם כן מה שאמרו בירושלמי שאמרנו וכן לא יאמר אדם לחבירו הא לך מאתים זוז ושקול תחתי לאומנות המלך כלומר שהיתה עליו מלאכה לעשות למלך לזמן הגורן ששכר פעולת' ארבעמאות זוז והוא אומר לחברו הא לך מאתים זוז ופול תחתי לאומנות ההיא דהא הלואה ואגר נטר לי וכאותה שאמרו בפרק השוכר את הפועל שלא יאמר לו הילך דינר לעשות עמי לגורן ולגורן יפה סלע ושמ' מינה שאם אמר לו מלטני מן האומנות מותר דומיא דאידך דיין נסך דתני בהדה עד כאן תורף דבריו ז"ל וכן ראיתי לגדולי' עושים מעשה על פי התשובה הזאת וכן הדברים מוכרעין ממה שכתבנו בפרק איזהו נשך בס"ד ודוק.

מתני' המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי' מדד עד שלא פסק דמיו אסורין:    ומסקינן בגמרא דגוי קונה במשיכה או בכליו ולא במעות ולעולם אין משיכה ולא שום קנין קונה אלא לאחר פסיקת דמים אלא במידי דקייצי דמיה הילכך כל שמדד לו בלא פסיקת דמים ונעשה יין נסך הרי הוא ברשות ישראל כדמעיקר' ואסור לו ליטול ממנו מעות ואף על פי שהקדימם לו דהוי ליה כיין נסך דישראל שהם אסורין אבל כשפסק דמים קודם מדידה הא קנייה גוי במשיכה או בהגבהה ומכי מטי לאוירא דמנא קניה וכי נגע ביה בתר הכין לדידיה נגע וישראל דמי היתרא נגע כל זמן שלא נגע בו גוי קודם שהגיע לאויר כליו ואפילו היה זה ברשותו של ישראל דהא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח כדפר"י בבבא בתרא וכל שכן היכא דנקיט ליה גוי בידיה דקנייה מדין הגבהה הילכך מותר לו ליטול דמיו מן הגוי גם לאחר מדידה וכל שכן אם לא נגע בו גוי לאחר שהיה בכליו עד שפרע לישראל דהא קיימא לן דנאדות הגוים וקנקניהם ויין יש' כנוס בהם אין אסורן איסור הנאה ואף על פי שהיה יין נסך בכליו של גוי דסוף סוף הא קיימא לן דיין ביין ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו וכל הדברים האלו בשמדדו ישראל אבל מדדו גוי לעצמו בזה יש לחלק דלמאן דאמר דכחו של גוי אוסר בהנאה ואפיל' מאי דלא נפקא לברא אם כן מיד שהתחיל גוי למדוד ולשפכו לכליו נאסר הכל מקמי דמטי לאוירא דמנא ודמיו אסורין אלא אם כן נתכוון לקנות בכליו של ישראל והגביה המדה קודם שישפוך ממנה דהא ודאי הגבהה בכליו של מוכר קונה היא ללוקח אפילו ברשות מוכר שהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר ולמאן דאמר דכחו של גוי אינו אוסר לעולם אלא בשתיה גם בזה דמיו מותרין ואף עפ"י שמדד הגוי לעצמו עד שלא הגביה מדה לקנותה. וכן למאן דאמר דכחו של גוי אוסר בהנאה במאי דנפק לברא בלחוד כדברי רב ששת לקמן גם בזה דמיו מותרין ואפילו למאן דאמר נצוק חבור שאין נצוק אלא כתערובת והא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר יין ביין בסתם יינם ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו וכל שכן למאן דאמר דנצוק אינו חבור ודוק ולדידן הא ודאי הלכה כרב ששת ונראה שעל אחד מן הדרכים האלו סמכו ר"ח והר"אבד ז"ל שפירשו משנתינו אפילו בשמדדו גוי ומתוך דברינו אתה למד לדברי הכל כי מה ששנינו מדד עד שלא פסק דמיו אסורין שאין זה אלא בשנגע בו גוי הא אלו לא נגע בו גוי דמיו מותרין ואפילו היה היין בכליו של גוי אליבא דרבן שמעון בן גמליאל וכל שכן אם לא היה בו יין.

גמרא אמר אמימר משיכה בגוי קונה:    פירוש משיכה לבדה בלא מתן מעות והכין נמי הלכתא לא שנא גוי לישראל ולא שנא גוי מגוי או גוי מישראל וכדמוכחא סוגין.

תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו:    פר"שי ז"ל בלשון ראשון דורונות ויש שפירשו בתוס' דהני דורונות לאו לשם מתנה הן דאם כן פשיטא דמשיכה קונה במתנה לדברי הכל דאין כאן כסף לקנות בו ולא נחלקו אלא במקום שיש דמים אלא ששולחין אותם לשרי המלכות כדי שיפקחו בעסקיהם דהוה ליה כמכר ואין זה נכון דהא לקמן פשטינן לה לדאמימר מגזלו של גוי דקניה במשיכה והתם ליכא מעות ומכל מקום לשון פרדשני אינו לשון דורון אלא לשון שר כדאמרינן התם האי דשנא להוי דשנא להאי פרדשנא דאלמא דורון נקראת דשנא והשרים הנוטלין אותה נקראין פרדשני וקאמר שדרכן של פרסאי לתת דורונות לשרי המלכות לפקח על עסקיהם והם מאחרין לפקח אותם ואף על פי כן אינם חוזרין בהם וקא ס"ד דמדינה הוא דלא מצו הדרי בהו דהא קנו להו במשיכ' ואף על פי שלא פקחו עדין שהפקוח ההוא דמי הדורון שקבלו ואף על גב דאנן בדינא דאורייתא קיימינן מייתי אמימר מן המנהג שלהם כעין סמך דגמרי ומקנו במשיכה ור' אשי דחי לה דאפי' סמך ליכא דההו' משו' רמות רוחא הוא דעבדי ואיכא דמקשי ולמאי דס"ד דאמימר יקנו בכסף דהא לא סגיא דלא יהבי להו זוזי ואפילו הכי לא הדרו בהו ויש שפירשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר והוא הדין לכסף וכן דעת רבי' הר"מבן ז"ל אבל אינו מתחויר. והנכון בעיקר קושיין דכל היכא דיהבי להו כסף שכירות גופם הוא דחשיב ואין המעות נקנות אלא קונות ושכירות גופו דכ"ע בכסף דהא עבד כנעני וגוי נקנים בכסף אבל כשהדורון הוא של מטלטלין הדורון הוא הנקנה וכברירנא בריש פרקין גבי אתנן זונה כנ"ל.

רב אשי אמר משיכה בגוי אינה קונה:    פי' אלא מעות לבדם ויש שפירשו דפלוגתא דאמימר ורב אשי בפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן שנחלקו בפרק הזהב גבי ישראל לחברו דרבי יוחנן סבר מעות קונות וריש לקיש סבר משיכה מפורשת מן התורה הילכך לרבי יוחנן דאמר מעות בישראל קונות גוי קונה במשיכה דדרשינן לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה ולריש לקיש דאמר ישראל במשיכה גוי בכסף ואם תאמר אם כן היכי פרכינן לקמן לרב אשי מדרבי יוחנן דאמר בן נח נהרג על שוה פרוטה דהא רב אשי לית ליה דרבי יוחנן וכריש לקיש אמרה למילתיה ויש לומר דקים להו דההיא דרבי יוחנן הלכה היא וכולי עלמא מודו בה ומיהו אין פי' זה נכון חדא דהא לא אתמר התם והכא דתהוי הא כפלוגתא דהתם ועוד היכי מסתייע רב אשי ממאי דאמר רב להנהו סבוואתה דהא רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמר התם קרא ומתני' מסייעי' לריש לקיש. ועוד מנא לן הכרח דלהוי קנין גוי הפך קנין ישראל דילמא דרשינן בעמיתך בחדא הא לגוי בין בזו ובין בזו או בשתיהן דוקא ועוד דלמאן דאמר גזלו של גוי אסור אפשר לומר דקנין גוי וישראל שוין במטלטלין והאי לעמיתך נדרש להונאה לעמיתך אתה מחזיר הונאה ולא לגוי דהכי אמרינן התם בבכורות על הא דאמימר.

ולאמימר דאמר משיכה בגוי קונה הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש לישראל במשיכה ולגוי במשיכה לעמיתך למה לי ופרקינן לעמיתך אתה מחזיר הונאה ואי אתה מחזיר הונאה לגוי ואמרי' הניחא אי סבר גזלו של גוי אסור אלא אי סבר גזלו של גוי מותר קרא למה לי השתא גזלו מותר הונאה מבעיא ואמרינן ע"כ כרבי יוחנן ס"ל פי' למאן דאמר גזלו של גוי מותר מעתה כל היכא דאמרת גזלו של גוי אסור שפיר יש לדון שיהא גוי וישראל דינן שוה כמטלטלין ואף על גב דשמעינן ליה לרב אשי כב"ק גזלו של גוי מותר דלמא ההיא לבתר דפשטינן הכא המסקנא דמשיכה בגוי קונה וק"ל נמי כרבי יוחנן דמעות בגוי קונות. ודרשינן לעמיתך לענין קנינם שאינו שוה ס"ל דגזלו של וגוי מותר אבל מעיקרא שהיה משוה אותם דריש לעמיתך האונאה וסבירא ליה דגזלו של גוי אסור כללו של דבר כיון דאפשר לדון כן אין לדון ולומר דתיהוי האי דהכא כפלוגתא דהתם ממש מדלא פרישנא בגמרא.

אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר להו רב להנהו סבוואתה כו' עד ואי ס"ד משיכה בגוי קונה יין נסך לא הוי עד דנגע ביה:    פי' יין נסך גמור דאסו' בהנאה לא הוי עד דנגע ביה דכלים של גוים ויין ישראל כנוס בהם מותר בהנאה ולא היה דרכן שיגע בו גוי אלא לאחר מדידה אבל לאחר מדידה נוגע בו לאלתר ומפני שאין משיכה קונה אלא מעות אי לא מקדמי למישקל זוזי קודם מדידה או לא זקפי להו מלוה על הגוי כי נגע ביה גוי והוה ליה יין נסך ברשותה דישראל נעשה יין נסך ואסור לקבל דמים אפי' מההוא גוי דנסכיה כיון דמדעתיה דישר' נסכיה ולא מבעיא אי פרע גוי בתר נגיעה לאלתר בעוד שהיין בעולם אלא אפלו זקפי להו במלוה ולא פרע אלא לבתר דשהי ליה אסור דהא לא אשנה הכא רב תקנת' אלא לאוזופי להו זוזי קודם מדידה ואף על גב דדכותא בפירות שביעית מותר ביין נסך אסור וכדכתיבנא בריש פרקין דשאני יין נסך דכל גרמא שלו אסור ולא גריעה הא מגרמא דעלמא.


דף עא עמוד בעריכה

אי דקא כייל ורמי במנא דישראל הכי נמי הב"ע דכייל ורמי במנא דגוי:    פי' במנא דגוי שיש בו יין נסך כדפירש במסקנא דהא מקמיה משיכה אקניה נעשה יין נסך באותו תרעובת ולית לן דרבן שמעון בן גמליאל דאמר ימכר כולו לגוים וכדאיתא המסקנא ואם תאמר וכיון דהאי מקשה סבר דמשיכה קונה ולא מעות וקא מוקים לה בשנעשה יין נסך קודם משיכה אם כן מה הועיל הקדמת המעות שאמר רב דהא כיון דמעות אינם קונות פקדון נינהו גבי עד גמר משיכה וכי זכי בהו לאחר משיכה שנעשה גבי יין נסך דמי איסורא שקיל. יש מתרצין דהאי מקשה סבר דאף על גב דמעות אינן קונות כי מקדים להו הוי להו בתורת הלואה ולאו פקדון נינהו גבי מוכר אלא הלואה ואפילו היכא דאיתנהו בעין ברשותיה ואין זה מתחוור יפה לכל הפירושים ז"ל לפי מה שכתבנו בפר' הזהב אלא דודאי אי מצריך להו הוו הלוא' הא כל היכא דאיתנהו בעין פקדון נינהו.

ולפי אותה שיטה אין לנו אלא לומר דתלמודא סבר השתא דדילמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה ואילו רמי במנא דיש' לא היה צריך הקדמת מעות דקני במשיכה אבל משום דכייל ורמי במנא דגוי הוצרך להקדמת מעות וקונה בכסף. וסבירא לן דהכי דרשינן לעמיתך בכסף או במשיכה הא הא לגוי בין בזו ובין בזו ומאן דאמר דרב סבר דגוי אינו קונה במשיכה עליו להביא ראיה דמהא ליכא למשמע מינה ואפי' תימא דאמימר נמי סבירא ליה דגוי אינו קונה אלא בחדא הא ל"ק דתלמודא מדחא דחי ואזיל השתא דחי הא דרב כדאמרן ולקמן פריך באנפי אחריני אזיל הכא מדחי ואזיל הכא מקשה באנפ' אחרינא. זו שיטת התלמוד ככל מקום וכל שכן לפי' שפירשו דאמימר נמי הכין סבירא ליה וכדעת הר"מבן ז"ל.

ויש שמביאין ראיה מכאן דהגבהה בכליו של מוכר קונה ללוקח דהשתא מדין הגבהה אתינן עלה עד דאמרינן בסמוך ותקני ליה כליו ואפי' הכי אמרינן דאי כייל גוי במנא דיש' קני והדין אמת כדכתיבנא בפרק הספינה אבל אין זו ראיה דדילמא הכא לאו מנא דישראל מוכר קאמר אלא לכלי כשר שאין בו עכבת יין קרי מנא דישראל וכן דחה מורי הר"שבא נר"ו.

סוף סוף מכי מטי לאוירא דמנא קנייה יין וכן כו':    נראה ודאי דכלי מאי דאמרינן בתר הכי לאו לישנא דרב אשי הוא אלא שקלא וטריא דעבד תלמודא לפרושי האי דחויא דדחו ליה לר"א דהכי קאמרינן הכא במאי עסקי' בדכייל במנא דגו ואיכא עכבת יין אפומא דמנא ולית לן דרבן שמעון בן גמליאל והיינו דמשני בחד גוונא והדר משני בגוונא אחרינא דמעיקרא משמע לן בדמנח אחרינ' והדר אמרינן דאיכא עכבת יין הפומא דמנא ואפי' נקיט ליה בידיה. וזו שיטת התלמוד לסתום ולפרש הדברי' בפרט כדי להגדיל תורה ולבאר דינין וכן היה אומר מורי הר"א הלוי ז"ל.

הא דאמרינן דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה והשתא הוה ס"ד דמדין הגבהה קאמרינן וכדמוכח בסמוך דאמרינן ולקני ליה כליו. ק"ל היאך קונה מדין הגבהה כי מטי לאוירא דמנא דהא לא עבד כלום ואין הגבהה קונה בשום מקום בלא שום מעשה או שקורא לה והיא באה שהוא כמשיכה או כההיא דפיל בחבלי זמורו' או כההיא דזיל טרוף הקן דלגבהו ואנן אמרינן דאי דנקיט ליה גוי בידיה הכי נמי ולא משמע דלתמר הא בדרך דחיה אדרבא אם איתא הוה ליה למימר ותסברא דהגבהה כזו קונה ויש לומר דכיון דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ואילו נח חשיבה הגבהה ומעכשיו הוא מיישר הכלי יפה בענין שיבא היין לאוירו ולא ישפך לחוץ הא חשיב לן מעשה לקנות בו מדין הגבהה כנ"ל וצ"ת. והא דאמרינן יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא דמשמע דמכי מטי התם הוי יין נסך לאו משום גופו של כלי דההוא אין איסורו איסור הנאה אלא דמשמע לן דמנא דגוי דאמרינן היינו שהיה בו יין של גוי וכדפרישנא לעיל.

וקתני ליה כליו:    פי' מכי מטי לאוירא כדאמרינן מעיקרא ותדע דאיצטריך לאוקומה בדאיכא עכבת יין הפומא דמנא וקשיא ליה להר"אבד ז"ל הא דאמרינן במסכת גטין שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו וזרקו לה אף על פי שהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת דהא לא נח ופרכינן וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ומתרץ לה בשאין לחיצונה שולים. אלמא אין אויר כלי קונה עד שינוח ותירץ דשאני גט דמידי דמנטר בעינן דומיא דידה ובאויר כלי לא מינטר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירן אבל לענין קניה מדמטא לאויר כלי קנה ובגט נמי מדמטא לאויר חצר דמנטרא מגורשת כדאיתא התם עד כאן ואין חילוק זה נכון בעיני דמנא לן לחלק בין אויר כלי דגט לאויר כלי דקנין דבקנין נמי כליו מדין ידו או מדין חצרו אתא בא דהוי מידי דמנטר והנכון יותר דשאני התם דגופה חיצונה שלו ומבטל באויר פנימית לקלוט האויר לעצמו וכן פירשנוה שם בתוספות.

הכא במאי עסקי' דאיכ' עכבת יין הפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה:    פירוש דזמנין דאיכא הכי יש למדין מכאן דהשתא סבירא ליה דמעות קונות גם כן דאי לא כי מקדים ליה דינר מאי הוי אפילו תימה דמעות הלואה הם אצלו מכל מקום הרי הוא רוצה בקיומו של יין שהרי הגוי יכול לחזור בו עד שימדוד ויקנה במשיכה כדקיימא לן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה וזו ככר דחה אותה מורי הר"שבא נר"ו שלא אמרו דכור בשלשים יכול לחזור בו אלא בשלא נתן מעות וכדפרישנא התם בס"ד.

הלוקח גרוטאות מן הגוים כו':    עד ואי ס"ד משיכה קונה אמאי יחזיר והתם בבכורות פרכינן איפכא דמקשינן מסיפא למאן דאמר דמעות בגוי קונות דאם כן כיון שנטל מעות למה לי משך ומשמע דהמקשה גופיה סבר הכא והתם דהאי תנא סבר שאין הגוי קונה אלא בשתיהן ולעמיתך בחדא הא לגוי בשניהם דוקא ואזיל הכא פריך להאי מרישא ואזיל התם פריך להאי מסיפא וזו שיטת התלמוד במקומות הרבה וכן פירש הר"מבן ז"ל.

לדידי נמי אף על גב דהקדים ליה דינר לא פסק לא סמכה דעתיה. ונראה דמאן דמותיב לה סבר דבמשיכה הוא דלא סמכה דעתיה אבל במעות סמכה דעתיה מכיון דהקדים זוזיה לוקח מקמי דלשקול מידי ומוכר נמי גמר ומקני בההיא הנאה. תא שמע דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בן נח נהרג על פחו' משוה פרוטה פר"שי ז"ל בן נח שגזל מישראל פחות משוה פרוט' אף על גב דגבי ישראל לאו ממונא הוא דקא מחליה עליה גבי גוי ממונא הוא ובני נח נצטוו על הגזל בסנהדרין ואזהרה שלהן זו היא מיתתן ואין צריכין התראה ולא נתן להשבון דלא מחייב לאהדורה לישראל דקא מחיל עליה עכ"ל ויש סתירה בלשונו לכאורה דמעיקרא כתב דגבי ישראל מחליה אבל גבי גוי ממונא הוא דילמא לא מחיל ישראל עליה והדר קאמר דלא מחייב לאהדוריה דקא מחיל עליה ויש לומר דהכי קאמר דגבי ישראל לאו ממונא הוא כלל ומשעת גזלה מחליה עליה ולא חשיב גזל כלל אבל לגבי גוי ממונא הוא דהנהו לא מחלי אהדדי וישראל נמי קפיד עליה למיחשביה גזל אלא דלבתר הכי מחיל עליה דלא לוקמיה בדינא עליה כנ"ל.

וק"ל ואמאי לא פרכינן מגזל דגוי ואפילו משוה פרוטה דתניא דנצטוו עליה. ויש לומר דאף על גב דתניא דנצטוו בכך לא קתני דנהרגין עליו ופלוגתא דאמוראי היא על איזה מהן נהרג כדאיתא התם ואף על גב דמסקנא היא דעל כלן נהרג הא דרבי יוחנן עדיפא לן דמפרשה כולה בהדיה ולא עוד אלא דלמאי דס"ד השתא מסתייעא קושיין מדקתני ואינו נתן להשבון דס"ד דהכי קאמר דלא מחייב לאהדוריה כדפי' ר"שי ז"ל דאלמא קנייה אלא דניחא לן למפרך מדקתני נהרג ותדע דכי דחינן לה בנהרג משום דצעריה לישראל אצטרכינן לשנויי סיפא דמאי לא נתן להשבון כנ"ל. ולמאי דס"ד השתא הא דקאמר ולא נתן להשבון דוקא בהא דפחות משוה פרוטה אבל כי דחינן דאינו בתורת השבון קאמר על כל גזל קאי ואפילו שוה פרוטה וכן פר"שי ז"ל.


דף עב עמוד אעריכה

אינו בתורת השבון:    פר"שי ז"ל שום גזלה דגוי אינה בתורת השבון דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא היא דלא קנייה ויש מפרשים אינה בתורת השבון דלא מתקן להויא בחזרה דומיא דישראל והכין מתפרש אפי' המסקנא דגוי קונה במשיכה ונכון הוא אלא סיפא אמאי פי' דהא ודאי אפילו לגבי גוי ליכא לחיוביה מיתה כל היכא דלא קני ליה דהא לא חשיבא גזלה אלא לאו שמע מינה משיכה בגוי קונה וכן הלכה.

כתב רבינו הר"מבן ז"ל וכיון דק"ל הכי המוכר יינו לנכרי לא צריך לאקדומיה ומשקל זוזיה מיניה דכיון דמשכיה קנייה ויין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע בגת ואי נמי איכא עכבת יין הפומא דמנא הא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו.

ואיכא למידק דהא בדיעבד הוא דשרי רבן שמעון ן' גמליאל ויש לומר דאין הכי נמי כשנתערב בשלנו אבל הכא שמתערב בכליו של גוי ודעתו להוליכו ועל דעת כן מודד אפילו לכתחילה מותר והכי ריהטא סוגיין דאמרינן ואי ס"ד משיכה בגוי קונה כו' כלומר ולמה לי לאקדומיה זוזיה ומהדרינן דמשום הכי מקדים זוזי משום דרמי למנא דגוי וזמנין דאיכא עכבת יין הפומא דמנא וס"ל דלא כרבן שמעון בן גמליאל דאלמא כל היכא דס"ל כרבן שמעון בן גמליאל לא צריך להקדומיה זוזי ואפילו לכתחילה והיינו מטעמא דאמרן כנ"ל לפי דברי רבינו ז"ל ומיהו טוב הדבר לאקדומיה ומישקל זוזי מינייהו כל היכא דאיכא עכבת יין הפומא דמנא אבל משום יין דבארעיתא דמנא לית לן למיחש דמכי מטי האוירא דמנא קנייה או בהגבה אי נקיט ליה בידיה או מדין כליו אף על גב דמנח הארעא דהא ק"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ונראה דמסתמא לית לן למיחש לעכבת יין הפומא דמנח דהא לא שכיח הילכך ליתא לדרב ושלא כדברי הגאון ז"ל שכתב בספר המקח דהלכתא כרב ואפילו בדיעבד דמיו אסורים אם לא הקדים ונטל וזה בודאי אינו בשום ענין מכיון דק"ל כרבן שמעון ן' גמליאל וכן תפס עליו רבי' הר"מבן ז"ל.

לדידך מזבננא לך:    פרש"י ז"ל וקנו מידו וכן בדין דאי לא במאי קני ולא שיקנו מידו שימכור באותה שעה דההוא קנין דברים הוא ועוד היכי אמרינן קנה קמא אלא שקנו מידו שהוא מוכרה לו מעתה ואם תאמר והא אסמכתא היא יש לומר בדאמר ליה מעכשיו אי נמי דליכא אסמיתא אלא באומר אם לא עשיתי כדפרישנא בדוכתא.

משך ממנו חמריו כו':    כבר מפורשת במקומה בפ' הספינה בסיעתא דשמיא.

האי זוזי אנסוה:    פירש ר"שי ז"ל זה שנתן לו מאה ועשרים אנסיה למוכרה וכל כמה דלא יהבי ליה כולי האי לא הוי דעתיה לזבונא ואיהו אי מזבננא לא מדעתאי ואמר לה והאי לא מדעתיה זבנא אלא על כרחיה עכ"ל. ולפי זה הפירוש שהוא הנכון אף על גב דיהיב ליה קמא מאה ועשרים או יותר לא קנה דהא לא נתקיים התנאי לזבוניה מדעתיה וכן כתב רבינו הר"מבן ז"ל ושלא כדברי הר"אבד ז"ל ומיהו כתב רבינו הר"מבן ז"ל דודאי אי אמר ליה בפירוש אי מזבננא לה (מדעתאי) לעולם בכמה דמזבננא לה לדידך מזבננא לה במאה קנה קמא דהוה ליה כמאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד עכ"ל. ולמדנו מן המעשה הזה לפי פירוש ר"שי ז"ל ורבי' הר"מבן ז"ל דכל דמתני ואמר אי עבידנא כך וכך שדי קנויה לך או חייב אני לך מאה דלא מחייב אלא היכא דעבר על תנאיה ומדעתיה לגמרי בלא שום צד אונסא ואפילו כי האי אונסא דאנסוה זוזיה בעלמא עד דלתני בהדיא.

כדשיימי בי תילתא כו':    אפי' תרי מיגו תילתא פי' כשומת בית דין ואף על גב דקיימא לן דכל דלא פסק זוזי לא גמר והקנה התם הוא בשמכר סתם דמוכר סבר שמא יזלזל לוקח דמיו הרבה ולוקח סבר שיעל' הרבה אבל בשמכר לפי מה שיפסקו אחרים גמרי ומקנו. וכל מאי דאמרינן תרי מגו תלתא וכן כל מאי דאזלינן בתר רובא דוקא כשהיה שם המיעוט ואמר דעתו וכדברירנא במסכת סנהדרין.

אמר כדשיימי בי תילתא ואתו בי תילתא ושיימנהו כו':    ק"ל דאי בדשיימוה קמאי בברירת שניהם או מדעתם מאי טעמא דרב פפא ואי בדשיימוה שלא מדעתו מאי טעמא דרב הונא בריה דרב יהושע ויש לומר דלעולם בשלא שמוה בברירתו לפי שלא היה רוצה לברור וחברו ברר שלשה לפניו ולא מיחה ורב פפא סבר דאפי' הכי דינא דמעכב ורב הונא סבר דכיון שסירב בתחילתו שלא לבא לברור ולא מיחה בברירתו של זה אין לו לחזור ולברור על הספק שאינו הולך אלא בעקפין ומדקאמר דילמ' קמאי קים להו משמע דכל היכא דחזינן ודאי דאידך קים להו אפילו רב הונא בריה דרב יהושע מודה דדינא קאמר כיון שלא נעשית הברירה ראשונה לדעתו אבל נעשית לדעתו שוב אין שומעים לו מכיון דשמוה אבל אם עדין לא שמוה ודאי חוזר בו וישומו אותו אידך דידעינן ודאי דקים להו טפי כנ"ל.

מתני' נטל את המשפך ג"ה ור"שי ז"ל אם יש עכבת יין פירוש מקום שמתעכבת שם טיפת יין וכן פי' ר"שי ז"ל אבל יש גורסין עקבת יין בקו"ף וכן נראה בירושלמי דגרסינן התם מהו עקבת יין כההוא דמלכלך כד"א עקובה מדם אסור פירוש ואפילו בהנאה ותנא דינא קתני ומיהו הא אית ליה תקנתא לרבן שמעון בן גמליאל דאמר יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו ואנן קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דמיו מותרין ורבינו אלפסי ז"ל שכתבה בהלכותיו ואף על גב דפסק כרבן שמעון בן גמליאל משום דסבירא ליה דאסור בשתיה קאמר או דמוקים ליה ביין נסך ודאי דבההיא לית הלכת' כרבן שמעון בן גמליאל:

אין שם עכבת יין מותר:    פירוש ואפילו בשתיה ואף על גב דלא עבד ליה הדחה ויש למדין מכאן דכל שאין מכניסו לקיום וסגי ליה בהדחה הוא הדין אם נתיבש הכלי שהיין מותר בדיעבד לפי שכבר יבשה לחלוחית היין שבפניו ונראה שאין לנו לומר כן דדילמא שאני משפך שאין לו קבול ואפילו כדי עכבת יין כל דהו ואין תשמישו אלא דרך העברה בעלמא מורי רבינו.

תנן התם הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה:    פירוש לטומאה שאם יש כאן שתי גממיות זו למעלה וזו למטה ויש בהן משקין תלושין ויש בניהן ניצוק דהיינו קלוח היורד דרך אויר או קטפרס והוא הקלוח היורד בקרקע ונקרא חרדלית גם כן או ששניהם בקרקע שוה ויש בניהם משקה טופח שלא להטפיח ונגע באחת מהן טמא שמא היא טמאה וחברתה טהורה שאין הנצוק והקטפרס משקה טופח מחברן להיותן כא' ואפי' נגע הטמ' במשקה הטופח שביניהן הוא לבדו טמא והגממיות טהורות וכדפר"שי ז"ל ודקתני שאין חבור לטהרה פרשה ר"שי ז"ל לענין עירוב מקואות שאם אין באחת מהן ארבעים סאה אין הנצוק והקטרס והמשקה טופח מצרפן לעשותן מקוה שלם והטובל שם לא עלתה לו טבילה ואף על גב שגופו עולה בהם והקשו בתוספות מדאמרינן בפרק אין דורשין שלשה גוממיות בנחל בתחתונה עשרים ובעליונה עשרים וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם אמר רבי יאודה מאיר היה אומר מטבילין בין בתחתונה ובין בעליונה ואני אומ' בתחתונה ולא בעליונה דאמרינן גוד אחית ולא אמרינן גוד אסיק ולפי מה שפירש ר"שי ז"ל בפרק המביא מניין לא הוה קשה שיהא אפשר לומר דשאני התם שיש באמצעית מקוה שלם והכא מיירי כשאין באחת מהן עשרים אבל כאן פירש רשי ז"ל שאינן חבור לטהרה ואף על פי שיש בעליונה מ' סאה ומיהו עדין קשה דמשמע דדוקא משקה טופח אינו חבור במקואות הא טופח על מנת להטפיח חבור וכדתניא טופח על מנת להטפיח חבור וכן פרשה ר"שי ז"ל בפרק המביא גט לענין עירוב מקואות וקשיא דהא תנן במס' מקואות ומייתינן לה בפ"ק דיבמות עירוב מקואות כשפופרת הנאד בעביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן אלמא לא סגי בטופח על מנת להטפיח ור"ת ז"ל תירץ שהנקב צריך שיהא רחב באותו השעור אבל המים העוברים בתוכו סגי בטופח להטפיח והקשה ר"י ז"ל דשעורא דמים גופיהו תנן במסכת מקואות עירוב כקליפת השום שהוא יותר מטופח להטפיח ועוד דכיון דהתם בפרק המביא מייתינן מעיקרא הא דנצוק והקפטרס והדר מייתינן אידך דטופח על מנת להטפיח חבור ודחינן דלמא ההיא לענין מקואות ורבי יאודה היא מכלל דאידך לאו לענין ערוב מקואות היא כלל לכך פי' ר"י ז"ל דלטהרה דקתני הכא אינו אלא לענין השקה דטהרת משקי' טמאים שאם יש בגממיות משקין טמאין תלושין ויש מקוה שלם בגממית אחרת ונצוק או קפטרס ומשקה טופח ביניהן לא הוי חבור לטהר את המשקין באלו הושקו במקוה והשת' הוי לטהרה דומיא דלטומאה דמיירי לענין טומאת משקין וכדפר"שי ז"ל גופיה.

והראיה דלענין השקה מיירי דלעיל מיניה קתני מקל שהיא מלאה משקין טמאין כיון שהציקן למקוה טהרה טהרו הנצוק והקטפרס כו' וההיא נמי בטופח על מנת להטפיח חבור לענין השקה היא והא דמייתי תלמו' בפרק המביא הנך דהשקה למפשט בעיא דידים טהורות לחצאין ולא מייתי מאידך דמקואות היינו משום דמסתבר ליה לתלמודא לדמויי טהרת ידים לענין טהרת השקה ולא לענין המקואות והיינו נמי דמשני דילמא ההיא לעיין מקואות ורבי יאודה הוא כלומר וכיון דלענין מקואו' מיירי תו ליכא לדמויי לה בעיא דידיה וכדפי'. ולשיטת ר"שי ז"ל דמעיקרא הוה מדמי לה למקואות צריך לדחוק ולפרש דהכי קאמר לענין מקואות ורבי יאודה היא ומטעם גוד אחית כדמסיק ואזיל ממאי דמייתי עלה מההיא דמקוה שיש בו ארבעים סאה מצומצמו' וירדו שנים וטבלו' בזה אחר זה כו' רבי יאודה אומר אם היו רגליו של א' נוגעות במים אף השני טהור ומטעם גוד אחית המים שעל גופו בנהר כיון שהמים שעל גופו עתידין לירד למטה ומשום הכי נמי הא דאמרינן דאיהו עביד עירוב מקואות גם כן בטופח על מנת להטפיח כשיש בעליון מ' סאה והוא גם כן ראוי לירד הא לאו הכי מודה הוא שאין עירוב מקואות אלא כקליפת השום דמסתמא לא פליג רבי יאודה עליה כל זה מיסודו של ר"י ז"ל וכן פרשה רבינו הר"מבן ז"ל ובמסכת גטין הארכתי בה יותר בס"ד מורי רבינו.

אמר רב הונא הנצוק כו' חבור ליין נסך:    פירוש לא מדין מגע שאין נגיעה בדבר לח אלא מדין תערובת שעושה הנצוק כאלו הם מחברם ומערבם וכאידך דלטומאה ולטהרה מעתה אפילו למאן דאמר נצוק חבור אינו אוסר העליון אלא בשתיה בלבד למאי דק"ל כרבן שמעון ן' גמליאל דסתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו והכא הרי אין האיסור למעלה ואינו נמכר עמו ומזה הטעם גם כן אומרים רבותי' שאם העליון מזוג במים אין בו דין נצוק למאי דק"ל דיין שנתערב ביין ויש בו מים שרואין את היין שהוא מינו כאילו אינו והמים שאינן מינו רבים עליו ומבטלו ככל מין ומינו ודבר אחר ואף על פי שאין במים שביין ששים ביין שלמטה דכי בעינן ששים היכא שהאיסור מעורב בו ממש ונותן בו טעם אבל הכא הרי אינו נותן טעם עוד היה אומר מורי והר"אה ז"ל שאין נצוק אוסר אלא כשהתחתון אסו' בהנאה שאז ראוי לאסור במשהו אבל כשאינו אסור אלא בשתיה אינו אוסר בתערובתו אלא בנותן טעם כשאר איסורין וכיון שכן אף נצוק שבו אינו אוסר כלל שהרי אין בו בנותן טעם בעליון.

אלא מהא ליכא למשמע מינה:    כתבו בתוס' דכיון דשתיק ליה רב הונא ולא אמר ליה אנא סברה דנפשאי קאמינא משמע שאין לו טעם אחר לאסור נצוק ודלא פשיטא ליה מילתא אלא דהוה ליה ספקא אי דייקינן מרישא או מסיפא והיינו דפרכינן על ההיא גרגותאי דרב הונא שמע מינה נצוק חבור אלמא לרב הונ' וגופיה ספק' הוא דאי לא מאי קושיא וליכא למימ' דקושיין לומר דהא אמרה רב הונא חדא זימנא דלא דייק הכא וההוא לישנא כלל אבל הגאונים ז"ל סוברין דרב הונא פשיטא ליה דהכין דינא והלכתא כותיה דליכא אמורא דפליג עליה בהדיה ואפילו רב נחמן לא פליג עלה אלא דאמר ליה מנא לך הא דאלמא אית בידיה דרב הונא מתניתא דלגמרה מינה ולא שחילק עליו וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא כרב הונא וכן כתב הר"אבד ז"ל ואף על גב דבדרבי חייא אמרינן דנצוק תיבעי ליה לא דחינן פשיטותא דבתראי משום ספקא דרבי חייא ומיהו הר"ז הלוי ז"ל כתב דדעתו נוטה להתירו דהא מילתא דספקא הוא ובדרבנן הלך אחר המקל ועוד דהא קיימ' לן דטהרות עדיפי מיין נסך ותנן שאין הנצוק חבור לטהרה כל שכן שיש לנו לומר שאינו חבור ביין נסך להתירו בדיעב' מיהת וקרובו מורי הר"א הלוי ז"ל הוא מן המתירי' והיה אומר שאף רבו היה סובר כן להלכה מההיא דקנישקניז ואפי' לכתחילה אלא שלא רצה לפרסם כן שלא לזלזל ביין נסך מפני כבודן של גאונים ז"ל והיתה אצלו כהלכה ואין מורין כן ושכן קבל מפי ז"ל ומורינו הר"שבא נר"ו הולך בדרך הגאונים ז"ל להחמיר ולדברי הכל מותר לערות לכלי של גוים כל זמן שאין בו יין שלא נגע בו הגוי בפיו או בידו בכונה כפי מה שכתבנו לעיל ודעת מורי ורבו ז"ל אעפ"י שיש בו יין וכמו שכתבתי לעיל ודוק ונכרין דברי אמת שאין לאסור נצוק בדיעבד.


דף עב עמוד בעריכה

תרגומה רב ששת בגוי המערה כו':    כחו של גוי דרבנן בעלמא הוא פירוש דאף על גב דמגעו גם כן מדרבנן וגם סתם יינו מכל מקום יש במגעו כעין יין נסך של תורה אבל כחו לגמרי הוא מדרבנן ואין כיוצא בו ביין נסך על הרוב שאין הרוב מנסכין אלא במגע וחומרא יתירה הוא שהחמירו בכחו מפני חשש מגעו. הילכך מאי דנפק לברא גזרו ביה רבנן מאי דגואי לא גזרו ביה רבנן.

כתב ר"שי ז"ל הלכה כרב ששת דאין אדם חולק עליו ואם שפך גוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי עד כאן גם הרב בעל התרומות כר"שי ז"ל וכן דעת גדולי התוספות וכן פסק הר"ז הלוי ז"ל וכן הדברים נראין ומיהו דבריו של רש"י ז"ל תמהין היאך יהא מותר מה שנשאר בכלי דהא איהו ז"ל פסק דנצוק חבור כדאיתא בסמוך. ונראה כי דעתו ז"ל דכחו של גוי מדרבנן בעלמא הוא ואפילו תימא דגזרו במאי דנפק לברא איסור הנא' במאי דקאי לגואי כשם שלא גזרו בו משום כחו כך הקלו שלא לגזור בו משום נצוק לבראי אי נמי דהכא בגוי המערה בשכירות ומתעסק במלאכתו דאפילו במאי דנפיק לבראי אין לדון בו אלא איסור שתיה בלחוד וכיון שכן אינו אוסר בנצוק כלל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל.

ולדברי האומרין דכחו של גוי אפילו בכונה אינו אוסר בהנאה כל שכן דאתיא הא כפשוטה שפיר אלא שאין זה דעת ר"שי ז"ל כמו שכתבנו בפרק ר' ישמעאל ולדברי האומרים דנצוק אינו חבור אין אנו צריכין לכל זה ויהא הלכה כרב ששת לגמרי ומכל מקום כן הלכה לפי מה שביארנו וכבר כתבנו בפרק אין מעמידין בס"ד שאם שפך הגוי מן היין במקום שהולך לאבוד הרי היא כזורק מים לטיט ולא נאסר מה שבכלי כלל לדברי הכל.

אמר להו רב חסדא להנהו סבוואתא כי מזבניתו חמרא לגוים קטיפו קטופי אי נמי נפיצו נפוצי:    אומ' מורי הר"א הלוי ז"ל דרב חסדא לאו משום דפשיטא ליה דנצוק חבור אמר הכין אלא מתוך שהיתה הלכה רופפת היה מזהיר לעשות כן לכתחלה לסלק נפשם מכל ספק.

ההוא גברא דאסיק חמרא בגושתא ובת גושתא כו':    עד שמע מינה דנצוק חבור פירוש דהא לא עדיף מנצוק שכבר הוא מופרש מן החבית ועדיף מברזא.

א"ל שאני הכא דסליק חמרא הגושתא ובת גושתא גריר:    פירש ר"שי ז"ל שהרי עולה מאיליו והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהויא ליה כחבית אריכתא עד כאן ור' מאיר ז"ל גורס שאני התם וכתב הוא ז"ל לפי הגירסא ההיא דעובדא דנצוק אתא למדרשה והוו סברי רבנן למיפסק דנצוק חבור ומייתו ראיה מהא דרבא ואמר להו שאני התם דכוליה חמרא הגושתא ובת גושתא גריר עד כאן ולפום פשטה היה נראה דרבא סובר דנצוק אינו חבור ושאני גושתא ובת גושתא כדמפרש ואזיל אלא שיש לדחות דה"ק להו שאני הכא ולכולי עלמא שרי זה.

אמר מר זוטרא קנישקניז שריא כו':    ואמרינן דרבה בר רב הונא שרא לדברי ריש גלותא למישתי ביה ואיכא דאמרו דאיהו גופיה שאתי בקנישקניז והא דרבה בר רב הונא איתא בפרק במה אשה יוצאה לענין שלא גזרו בו משום חורבן ומיהו מכיון דמייתי לה תלמודא הכא סתמא נראה שלענין אסור יין הוא והיה מתיר לשתות בו עם הגוי ואיהו נמי עביד בה עובדא ולמדו משם אגב גררא דלית בה משום צער חורבן בית והמקדש כדאיתא התם והקנישקניז הזה פר"שי ז"ל והגאוני' ז"ל שהוא כלי רחב שיוצאין קנים מצדו שנים או שלשה בפי מה שהוא ונמשכין ועולין למעלה כנגד גובהו וכשנותני' יין בפיו מתמלאין כל הקנים ויכולין הרבה בני אדם לשתות ביחד וכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפיו של זה חוזר לכלי והתירו לשתות בו עם הגוי כל היכא דקדם ישראל ופסק אבל קדם גוי ופסק אסור לשתות אחרי כן כי בפסיקתו של גוי חזר היין שבפיו לתוך הכלי וגוי עושה יין נסך בפיו ותימא גדול הוא לדברי הפוסקים ז"ל דניצוק חיבור היאך אפשר להתיר ולא יאסר מה שבכלי מחמת נצוק וכבר טרח הר"אבד ז"ל בפירושיו לפרש זה וסוף דבריו אמר ולבי מגמגם עלי לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון כמה כח היתרו גדול ואם בתשובת שאלה טרח לצייר זה ואמר חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקניז ועליתי ממנה כו' וכבוד ראשו מונח במקומו כי עדין לא עלה ממנה כמו שיראה העומד בדבריו ויש אומרים שהקנים הללו עומדין בראשו של כלי ופעמים שמתמלא הכלי והם ריקנין אלא שעולה על ידי מציצה וכי הא שאין ראוי לירד דרך הקנים דגם אינו עולה אלא במציצה והם שותין בקנים ריקנים גריע טובא מנצוק.

וזה הנכון שבכל הפירושים לשיטה זו והוא דעת הר"ם הלוי ז"ל אבל מורי הר"א הלוי ז"ל היה אומר דמאן דשרי קנישקניז ודאי סובר דנצוק אינו חבור ואפילו לכתחילה והא דלא דייקינן עלה שמע מינה נצוק אינו חבור משום דהא סברא דבתראי היא דקמו המילתא ואמימרי דקמאי ולא אשכחו בה מאן דאסר מדינא ומשום כבודן של ראשונים שהיו מפקפקין בה סתמוה ואפשר עוד שלא גזרו נצוק אלא במגע יד שהוא דרך נסוך ולא בזה שהוא בפה שאין דרך רוב המנסכין בכך והיה אומר ז"ל שכן דעת רבו הר"מבן ז"ל מהא דהכא אלא דמסתם סתומי ועוד היה אומר מורי הר"א הלוי ז"ל שאף דעת רבי אלפסי ז"ל כך הוא ולכך הביאה לזו ולההיא דגושתא ובת גושתא אחר דברי רב הונא והאמוראים האוסרים ולא פסק בה כלום וראו לחוש לדברי הראשונים ז"ל והאל ברחמיו יורנו דרך אמת.


דף עג עמוד אעריכה

מתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא:    פי' ר"ת ז"ל דדוקא יין נסך גמור שנתנסך ודאי לעבודה זרה דומיא דמים במים דקתני בהדיא אבל סתם יינם אינו אוס' אלא בס' כשאר אסורין וק' ההיא דאגרדמיס דקתני עלה בתוספתא לפי שטיפה של יין נסך אוסרת בכל שהוא ויש דוחין דההיא אליבא דרבי יאודה אתניא דאית ליה דכל איסורין שבתורה במשהו ונקט יין נסך משום דאיירי ביה וכן ההיא דנטל את המשפך דתנינן לעיל שאוסר בעקבת יין בעלמא לרבי יאודה התניא וכל זה דוחק גדול ועוד דסוגיא דלעיל דאפליגו אביי ורבא בחמרא חדתא וענבי וחלא לגו חמרא בסתם יינם היא כדפרישנא התם לכך הנכון כדברי הגאונים ז"ל שכתבו וכן נראה דעת ר"שי ז"ל דתנא הכא אפילו לסתם יינם קרי יין נסך וטובא איכא בפרקין כי הא ורישא דפרקי השוכר את הפועל לעשות ביין נסך הא אסיקנא בגמרא דאף סתם יינם בכלל ומשום דההיא חמרא יתירה הוה מספקא לן מעיקרא וכדפרישנא התם בס"ד.

והא דקתני מים המים בכל שהוא דוקא בתלושין דומיא דיין ביין אבל במים מחוברים אינם נאסרין וכן הורה רבינו ז"ל על גוי ששפך מים הידועים לבאר של ישראל והא דקתני יין במים בנותן טעם נראה דהיינו בשאר איסורין ואף על גב דכל חמרא דדכי טפי מארבעה מיא לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא כדאיתא בפרק הספינה אפילו הכי לגבי חמרא דאסורה לא פלוג רבנן וכיון שיש שותין במזיגה מרובה מאד אין איסורו מתבטל אלא בששים ולא חשיב נותן טעם לפגם כיון שהוא במינו נאות במים ואין הפגם אלא מפני רבויו וזה דעת מורי הר"א הלוי ז"ל בשם רבו ז"ל אבל הר"אבד ז"ל כתב שהוא מסופק אם מותר בשתיה אם נתערב יותר מכדי מזיגה אבל פשוט הוא לו שאינו אוסר בהנאה.

גמרא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל:    פי' ומותר אפילו בשתיה כיון שהוא נופל מעט מעט ואף על פי שנופל תמיד בלא הפסק קלוח כיון דכל מאי דנפל נפיל בששים וסבירא ליה לרבי יוחנן תרתי חדא שאין יין נסך אוסר במשהו אפילו במין במינו ואידך דכל איסור שנופל מעט מעט לתוך ששים הרי הוא מבטל ואף על פי שלבסוף יש בו איסור מרובה כיון דמין במינו הוא דלא יהיב טעמא ולא עוד אלא דראשון ראשון בדרך שהוא בטל הוא מצטרף עם ההיתר לבטל האיסור הבא אחריו ומיהו הני מילי בשלא נפל בשעה אחת כדי נותן טעם דאם כן הא ודאי אוסרו והיינו דתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ואם תאמר והא ההיא דאגרדמיס ומתני' דמשפך איסורא לגו היתרא וקתני שאוסר במה שהו י"ל דרבין אמר רבי יוחנן מוקים להו כרבי יאודה דאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו וכי קאמר רבי יוחנן אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה ואם תאמר תפשוט מהכא דרבי יוחנן סבר נצוק אינו חבור דאי לא ליתסר מה שבבור מיד מחמת נצוק תירץ הר"אבד ז"ל דמוקמינן לה במקטיף קטופי ואינו נכון חדא מדלא מפרש לה בגמרא ועוד דאם כן לרבין דלקמן בסמוך מה לי צלצול קטן מה לי חבית דנפיש עמודיה והנכון כמו שתירץ רבינו הר"מבן ז"ל שאין נצוק אוסר אלא כשהקלוח מקלח בענין שסופו לאסור אם נתערב בדרך קלוחו של עכשיו אבל לא בזה שאינו אוסר בסופו בדרך קלוחו והוא בטל ראשון ראשון.

תנן יין נסך כו':    פירוש השתא פרכינן מרישא דמין במינו למאי דסבר שאין יין נסך אוסר במשהו וכי פרכינן מסיפא דמיירי בנותן טעם פרכינן למאי דקסבר דראשון ראשון בטל ודוק:

מאי לאו דנפל איסורא לגו היתרא:    פירוש אלמא יין נסך אוסר במשהו ופרקינן לא דנפל היתרא לגו אסורא פירוש שההיתר שהוא נופל מעט מעט לתוך האיסור בטל ראשון ראשון והיה מצטרף לאיסור לבטל ההיתר הבא אחריו הילכך אף על פי שלבסוף היין האסו' שהיה שם בתחלה הוא משהו כנגד ההיתר שנפל שם הוא אוסר אותו לא מדין משהו אלא מדין רוב ונותן טעם שאנו דנין כל ההיתר באיסור וכדפר"שי ז"ל ואם תאמר אם כן דאפילו בהיתרא לגו איסורא אמרינן ראשון ראשון בטל אם כן גם בכל האיסורין כן ואין הפרש בין יין נסך לשאר איסורין ואמאי נקט תנא יין נסך ועוד הא רבי יוחנן אמר לקמן דכל איסורין שבתורה אפילו במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך והנכון דאפילו לרב דימי אמר רבי יוחנן שורת הדין שלא לומר בהיתר לתוך איסור טעמא דראשון ראשון בטל שאין דרך היתר להתבטל ואין אדם עשוי לבטלו אדרבא מוסיף הוא והולך ובעלמא אף על פי שאין מבטלין איסור לכתחילה כשנרבה על ההיתר לס' בדיעבד בשוגג מותר אלא הכא חומרא הוא ביין נסך להשוות דינו להחמיר דכי היכי דאיסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל מן הדין ולהקל כך להיתרא בגו איסורא אמרינן להחמיר ראשון ראשון בטל ואוס' לבסוף במשהו.

תא שמע יין במים בנותן טעם מאי לאו דנפל חמרא דאיסורא לגו מיא בהיתרא:    פירוש אלמ' לא אמרי' ראשון ראשון בטל ויין שיש בסופו מן האיסור לפחות מס' אוסר ופרקינן לא דנפיל חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא פר"שי ז"ל וכגון דנפל בבת אחת דליכא למימר ראשון ראשון בטל וקשה דאם כן לוקמה אפילו בדנפל איסורא לגו היתרא דבהא ודאי מודה רבי יוחנן על כרחין וכדכתיבנא לעיל וכדתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ויש לומר דאין הכי נמי אלא דכיון דרישא לא סגיא לאוקמא אלא בדנפל היתרא לגו איסור' סיפא נמי בעינן לאוקומא בהכין ואין זה נכון דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי אלא ודאי כי היכי דמקשה מוקים לה בדנפל מעט מעט הוא הדין למאן דמשני ליה אבל הנכון דלעולם בדנפל היתרה לנו איסורא מעט מעט ומיהו הא פרישנא לעיל דבהיתרא לגו איסורא אינו דין לומר ראשון ראשון בטל אלא שהחמירו לומר כן ביין נסך או בטבל כדלקמן ולא החמירו זה אלא כשהוא מין במינו דלא מנכר טעמא אבל כשהוא מין בשאינו מינו אוקמא הדינא וכל היכא דלבסוף ההיתר מתרבה ומבטל טעם האיסור בס' שיהא מבוטל.

ודוקא צלצול קטן כו':    פירוש דצלצול דלא חשיב אמרינן ביה ראשון ראשון בטל אבל חבית דנפיש עמודיה וחשיב אינו מתבטל והולכין אחר סופו לאסור כיון שיש בו בנ"ט.

כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן כו':    לפום פשטא נראה דפליגא הדרב דימי בהא דרב דימי לא מפליג בין צלצול לחבית ורב יצחק מפליג ומיהו אף רבנן אין יין נסך אוסר במשהו ומתני' כולה בדנפיל היתרה לגו איסורא וכן דעת ר"שי ז"ל ואפשר דלא פליגי כלל אלא דרב דימי לא פירש ובא רב יצחק ופירש ומיהו לית הלכתא כחד מנייהו אלא קיימא לן דיין אוסר במשהו וקיימא לן נמי דלא אמרינן אפי' בנותני טעמים ראשון ראשון בטל אלא כל שיש שם לבסוף כדי נותן טעם הרי הוא אוסר כיון דנפל בלא הפסק וכולה מתניתא כפשוטה באיסורא לגו היתרא ורישא אוסר במשהו וסופו בנותן טעם אבל הר"אבד ז"ל כתב דלית הלכתא כרב דימי ורב יצחק באיסורי משהו אבל באיסורי נותני טעמים הלכתא כותיה דאמרינן ראשון ראשון בטל ואפילו יש בו לבסוף והביא ראיה לדבריו מהא דתנן במסכת ערלה בפ"ב דערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או כלאי הכרם הרי הוא מותר וזהו שאמרו הערלה מעלה.

הרי שלפי שנפלו מעט מעט ונתבטל ראשון ראשון ולא עוד אלא שהועוד האחרון נתבטל בסאה שנפלה שם בתחילה לפי שנתבטלה וחזרה בהיתר ותנן נמי לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה של חולין ואחר כך נפלו ג' קבין ועוד ערלה או ג' קבין ערלה למאה סאין של חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה זהו תרומה מעלה.

הרי נתבאר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור לבטל איסור הבא אחריהן וכל שכן שאין מצטרפין לאיסור לאסור ודוקא בערלה וכלאי הכרם דכי נתבטלו אינם צריכין להרים ונעשה הכל היתר גמור אי נמי בתרומה וערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים את התרומה משם אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים מפני גזל השבט והיא מדמעת במקום אחר הא פלוגתה דתנאי היא אי אמרינן בה ראשון ראשון בטל והיינו דתנן סאה תרומה שנפל למאה חולין ולה הספיק להגביה עד שנפלה שם אחרת אסור ור"ש מתיר דרבנן סברי דכיון דצריך להרים כמאן דאיתיה בעיניה דמי ואינו נתבטל ור"ש מתיר שאין הרמתו אלא מפני גזל השבט אבל שורת הדין כבר נתבטל ואפשר דבהא אפילו רב יצחק ורב דימי מודים כרבנן ולהכי לא פרכינן ליה מינה אינהו דאמר אנא דאמרי כר"ש ע"כ תורף דברי הר"אבד ז"ל ואף לדבריו אין מזו ראיה לדרבי יוחנן שיוריד האיסור שלא בהפסק אבל רבינו הר"מבן ז"ל דאפי' בשאר איסורין לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא הכל ניעור ואוסר בסופו דהא כיון דאידחיא ורב דימי שלא אמרה ר' יוחנן לגמרי אדחיא לה לגמרי וליתא כלל וטעמא דמלתא משום דטעמא לא נטיל ואפי' במין ומינו דלא יהיב טעמא מכל מקום הרי נפל בו בסוף דבר חשוב כשעור שראוי לתת טעם בשלא במינו ואפילו בנופל שם בהפסק יש לאסור כל שכן כשנפל בקלוח בלא הפסק ותדע דהא פרכינן לרב דימי מסיפא דיין במים ומים ביין בנותן טעם אלמא לדידן ל"א בנותני טעמים ראשון ראשון בטל ואם כדברי הר"אבד ז"ל אדרבא לדידן תקשי מתני' דערלה ועוד דהא פרכינן לחזקיה ממתני' דשאור וחולין ואמרינן והא אמר אביי לא שאנו אלא שקדם וסלק את האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל ואף על גב דנפלו שם בהפסק ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר היתר לומר טעמיה דחזקיה דכיון שבטלו המים ליין נסך אף על פי שנפל שם עכשיו יין של היתר אינו חוזר וניעור ככל האיסורין. ושאני תרומה מפני שצריך להרים דעל כרחין בתרומה לישראל קא מיירי אלא בודאי שאין הפרש בענין זה בין תרומה לשאר איסורין שבכולן לרבי אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל ומדר' אליעזר נשמע לרבנן דהא רבנן דשרו היינו משום דסבירא להו זה וזה גורם מותר הא אילו נפל שם אסור אחר אף רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. והא דערלה וכלאי הכרם שניא היא ששיעורן בנותן טעם גדול ואף על פי שנפל שם עוד סאה אחרת אי באיסור בנותן טעם וכיון דכן דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל דהא אית ליה תרתי למעליותא כי בתחילה נתבטל במיעוטו וגם לבסוף אינו ראוי לתת טעם גם בשלא במינו וכיון שכן דין הוא שלא יהא חוזר ונעור אבל בודאי אף בערלה וכלאי הכרם אם נוסף בסוף עד כדי שיתן טעם שזהו אחד בששים בין בשל ראשון ושל שני אסור דאסור ראשון חוזר ונעור ואף בהפסק. ומתני' דקתני יין במים או מים ביין בנותן טעם כפשוטה ממקומה ודומיא דרישא באיסורא לגו היתרא ואפי' נפל מעט מעט כדרך הנופלים ולא בטיל כשיש בו בסוף נתינת טעם.

ועוד הביא ראיה רבינו הר"מבן ז"ל מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים של חולין. ואין בהם נותן טעם רבה עליהן גריסין חולין מין מעורר מינו לאסור פירוש בתמיה כלומר הא ודאי פשיטא דמות' דהא הגדילו בהיתר הוא כמה דאמרי ביין נסך את רואת את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר אף הכא כן ואמרינן הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור הא לך ראיה ברורה שאפילו בתרומ' כשנפלו איסו' בזה אחר זה ואפי' בהפס' לא אמרינן ראשון ראשון בטל שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא ותרומה בשאינו מינה בטלה היא בששי' ואינה צריכה להרים ואף על פי כן כשרבה עליה עד כדי נותן טעם חוזר האיסור ונעור ואי ק"ל הא דאמרינן בפרק כסוי הדם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואף על פי שיש בו מראית דם והא מראית דם דהתם כנותן טעם דהכא ואפילו הכי ראשון ראשון בטל יש לומר דהתם לענין קדשים בטיל להחמיר אבל לענין אסורין לא בטיל וכדאמרינן התם עלה בההיא. ולענין כסוי הדם אינו כן שאין דחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין אינו כן דגבי קדשים הוא דיש דחוי אבל לגבי אסורין אין דחוי ע"כ דברי רבינו ז"ל.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים כו':    רשי ז"ל כתב דהא פלוגתא אדרב דימי ורב יצחק דאלו לדידהו בלא קיתון של מים גם כן מותר דראשון ראשון בטל ובודאי שכן נראה לפי פשוטה אבל יש לומר דלא פליגי דהכא במאי עסקינן כשנפל יין נסך לבור כדי נותן טעם בבת אחת דבהא אפילו רב דימי מודה דלא אמרינן ראשון ראשון בטל אי נמי דנפל שם מעט מעט מחבית דנפיש עמודיה וכדברי רב יוסף.

כי אתא רב שמואל כו':    עד מר בעי תחילה ומר לא בעי תחלה פירוש דלרבין אף על פי שנפלו המים לבסוף מבטלין את היין האסור ולרב יצחק אינם מבטלים אלא אם כן נפלו המים תחילה אבל נפלו שם בסוף צריך שיהא בהם ששים כנגד הכל לפי שכבר נעשה הכל יין נסך ודעת הפוסקים ז"ל דהלכתא בהא כרבי יוחנן דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהכין סוגיין בעלמא אלא שנחלקו אם פוסקים כמאן דבעי תחלה או לא.

ויש אומרים דבעינן תחלה דאי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה גבי חתיכ' נבלה שנפלה בין החתיכות כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה וההיא לא שנפלה טעם ממשאו כדי נתינת טעם דהא לרבי יאודה אמרינן לה דסבר מין במינו במשהו וכדאיתא התם אלא מאי שנתן טעם שנתן טעם בחתיכה כלומר שנתערב עמה ופלטה שם אסור והכא נמי כיון שנפל בבור יין נסך שאוסר אותו אף על פי שאינו אלא משהו ואין בו כדי נתינת טעם מכל מקום כבר נעשה חתיכת נבלה וצריך לבסוף מים כנגד הכל ואי ק"ל הא דאמרינן בפ"ק דמסכת תרומות אין המדומע חוז' ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין חוזרין ופוסלים את המקוה אלא לפי חשבון סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסר חזר ונפל מן המדומע במקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון תרומה שבה תירצו בתוספות דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אלא בדבר לח או באסור בלוע בחתיכ' שכיון שנבלע בגופה נבלה היא אבל יבש ביבש בטל לפי שוה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו אלא במים שאובין כיון דכולה שאובה דרבנן אף על גב שנתערבו לח בלח אינה אוסרין אלא לפי חשבון.

ואם תאמ' והא מחומץ בלח בלח הוא אומר מורי הר"אה ז"ל לדעת הרב ז"ל דלא חשיב נתינת טעם דלח בלח אלא דבר שהוא בשול שמתפשט בכל ורבינו הר"מבן ז"ל תירץ שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה במשהו אלא באסורי משהוא כגון ביין נסך וטבל לרבנן ובכל איסורין לרבי יאודה שאין מינו ראוי לבטלו כלל לא בפני עצמו ולא בצירוף ולפיכך אף הוא אינו מתבטל לבסוף על ידי שאינו מינו אלא אם כן נפל שאינו מינו תחילה שאז נדון מין האסור כאלו נתבטל על ידי שאינו מינו ושוב אינו מניח למינו הבא אחרון לאסרו אבל באיסורי נותן טעם שאף מינו היה ראוי לבטלו אם היה בו כשיעור אף כשנפל שם בפחות משיעורו ונאסר מתבטל אחרי כן על ידי ההיתר הבא אחרי כן ע"י ההיתר הבא אחריו אם רבה עליו ואין אוסר אלא לפי חשבון וסוף דינא כתחלת דינא מה תחלת דינו אם היה בו מן החולין כשיעור היה מבטלו אף לבסוף שנתרבו בחולין ויש בהן שיעור לבטל מבטלין וזה טעם נכון יותר לפי שיטה זו ולפי זה ההיא דפרק גיד הנשה אינה הלכה דהא לרבי יאודה אתמרא דאית ליה מין במינו לא בטיל בכל האיסורין אבל לדידן דקיימא לן כרבנן בשאר איסורין אין אומרים בה חתיכה עצמ' נעשית נבלה וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל במסכת חולין שהשמיטה מכל מקום בהא דהכא אף רבנן מודו דבעינן תחלה כמאן דמתני לה אדרבין וכן מטין דברי רש"י ז"ל אבל יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שפוסקים כאן להקל דלא בעינן תחלה דתרתי לישני נינהו בדרבנן וכל תרי לישני בדרבנן לקולא וההיא דפרק גיד הנשה נמי הלכה היא ולא קשיין אהדדי דהתם מימרא כפשוטה ממש שנתן האיסור הראשון טעם בחתיכה ראשונה כלומר טעם הראוי להיות נכר בשאינו מינו דאף על גב דלרבי יאודה אמרינן לה דסבר מין במינו במשהו הני מילי לאסור את עצמה אבל לעולם אף לרבי יאודה אינה נדונת כחתיכת נבלה אלא כשנאסרה בשיעור נותן טעם והיינו ההיא דאין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון לפי שבתחילה אף על פי שנפל בפחות ממנה לא היה בו כדי נתינ' טעם כי ליותרמששים נפל וכיון דאפילו לרבי יאודה דאמ' דמין במינו לא בטיל מדאורייתא אינו אומר כן כל שכן ביין נסך וטבל לרבנן שמה שהוא אוסר במשהו אינו אלא מדרבנן ומשום חומרא דיין נסך כדלקמן ומאן דבעי תחלה חומר הוא שהיה מוסיף עוד להחמיר ביין נסך אבל בשאר איסורין מודה הוא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא כשנפל שם כדי נתינת טעם ואם תאמר כיון דלכולי עלמא כל מין ומינו ושאינו מינו אמרינן רואין כשיש שם שאינו מינו בתחלה מיהת תקשי לן ההיא דאמרינן לעיל גבי חמרא חדתא בענבי דאמר אביי שהוא אוסר במשהו משום דבתר טעמא אזלינן ואמאי נימא שהחרצנים והזגים שאינם מינו רבים עליו ומבטלו ויש לומר דדילמא אביי לית ליה ההיא דמין ומינו ושאינו מינו ולית הלכתא כותיה אי נמי דאית ליה מיהו הני מילי בדבר המתערב אבל התם פסולת הענבים טפלים הם להם וכיון שהיין הכנוס בהן אינו מבטל אף הם אינן מבטלין כל זמן שהם ענבים ומיהו אם נדרכו ופרשו לעצמן אז ודאי מבטלין וזה יותר נכון.


דף עג עמוד בעריכה

אתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור כו':    פר"שי ז"ל אם האיסור היה אחרון הרי זה אסור ככל מין במינו במשהו ואין שאינו במינו מבטלו ואף על פי שנפל בתחילה דלא אמרינן רואין אבל הגדילו בהיתר שהיין האסור נפל במים תחילה והיה במים ששים ואחר כך הגדילו בהיתר שנפל שם היין המותר באחרונה הרי זה מותר לפי שכבר נתבטל יין נסך בהיתר קודם לכן ואינו חוזר ונעור עכשיו ליאסר מה שאין כן כשנפל יין של היתר במים תחלה דהתם לא שייך יפה לומר טעם בטל כיון דהיתר בהיתר הוא דלא צריך ביטול אלא הרי הוא כאילו עומד בעינו וכשבא אחרי כן היין האסור אוסרו במשהו ואין המים מועילין כלום דלית ליה לחזקיה רואין ורבי יוחנן אמר דאפילו הגדילו באיסור שנפל יין האסור האחרון הרי הוא מותר דאמרינן רואין מכיון שנפל שם המים תחלה הא כל שנפל יין ביין ואחר כך נפלו שם המים לדברי הכל אסור ולא אמרינן רואין דהא תחילה בעינן כן פר"שי ז"ל וכן פירש הר"ז הלוי ז"ל ואי ק"ל והא אתינן לאוקמה לדחזקיה כרבי אליעור דאמ' אחר אחרון אני בא ואם אף כשנפלו המים באחרונה יהא מות' דהא שאור של חולין דקתני הוא כעין המים דהכא ולאו מלתא היא דלמאי דקס"ד לדמויי הא למתני' דשאור השאורים הם כנגד היינות דהוו חד שמא וחד טעמא והעיסה היא כנגד המים דהוי אידך שמא וטעמא וכשהשאור של תרומה בא לאסור לשאור של חולין ולצרפו עמו באה העיסה ועומדת כנגדו ומבטלתו וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד.

ואם תאמר והא כיון דנקטינן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים משמע שהקיתון היה אחרון לשניהם יש לומר דהא ליתא דעל כרחין לא נקטינהו כסדר דאם כן מאי הגדילו באיסור איכא הכא שאין לשון הגדילו באיסור אלא כשנפל יין של איסור לבסוף אלא ודאי לא תפשן כסדר והכי קאמר אם נתערב יין דאיסור ביין של היתר ומים כדרך נפילה כלומר בזה אחר זה מה יהא דינם הגדילו באיסור אסור כו' אבל יש שפירשו דלחזקיה כל שהגדילו בהיתר מותר אף על פי שנפלו המים בסוף כפשוטה דלישניה ואין זה מחוור דלימא דלית ליה רואין כי איכא תחלה כשנפל האסור אחרון ויהא מתיר כשנפל יין ביין תחלה מפני מים שנפלו לבסוף ויהא זה לגמרי הפך הדעת וסוגיא דלעיל דמאן דבעי תחלה שרי בתחלה ואסר לבסוף והשתא לימא איפכא והלכתא כרבי יוחנן דסוגיין בעלמא כוותיה דכל מין ומינו ושאינו מינו שאינו מינו רבה עליו ומבטלו ולפום פשטה הא דרבי יוחנן פליגא הלישנא דלעיל דלא בעי תחלה אבל יש לומר דהוא הדין דשרי רבי יוחנן במים לבסוף ומשום חזקיה הוא דנקט האי לישנא דאף הגדילו באיסור מותר וזה בכלל מחלוקת הפוסקים ז"ל שכתבנו למעלה ויש שפירשו דהאי פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן אינה אלא אי בעינן תחילה או לא דהגדילו באסור היינו שהגדילו היינות באיסור תערובת שנפלו יין ביין תחלה והגדילו בהיתר כל שנפלו בתחלה יין ובמים שהוא מותר בין שנפלו בתחילה הזה מיין דהיתרה בהדי מים או מיין דאיסורא דסוף סוף כבר נתבטל היין בתוך המים וחזקיה אוסר כשהגדילו באסור דבעי תחלה ורבי יוחנן מתיר אף בזה משום דלא בעי תחילה ולזה הפירוש קשה דאם כן הוה ס"ד דחזקיה כר' אליעזר דהא רבי אליעזר אוסר כשנפל שאור של חולין תחלה בעיסה ואחר כך שאור של תרומה והא כיין דהיתר לתוך המים ואחר כך יין של אסור דמיא ושרי ביה חזקיה לכך הנכון כפר"שי ור"ז ז"ל ואמרינן לימא חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמפלגי פירוש דלא ידע תלמודא טעמא דרואין ונקט טעמא דפלוגתייהו כפשוטה בלישנא דחזקיה ורבי יוחנן דחזקיה כרבי אליעזר דאמר אחר אחרון אני בא וכשהשאור האוסר בא באחרונה הוא גובר ואוסר את השאור שהוא מינו ואין העיסה מבטלת אותה כיון שאין בה לבטל את שניהם והויא כאילו אינה הכא נמי היין האסור אוסר את היין הכשר הדומה לעיסה והמים הראוין לבטל הם כאילו אינם וכשנפל שאור של חולין באחרונה אז באה העיסה ועמדה כנגד שאור של תרומה ומבטלת כחו שהרי אין בו לבדו כדי לחמץ כעין שהמים מבטלין את היין האסור וכאילו אין כח בשאור של תרומה להתערב עם השאור ולאוסרו ורבי יוחנן דאמר אף בהגדילו באסור מותר כרבנן דאמרי לעולם אינו אסור עד שיהא בשאור לבדו כדי לחמץ ולאסור את הכל הכא נמי אין כח ביין האסור לאסור אף על פי שנפל לבדו לבסוף כיון שיש שם מים שמסייעין את היין המותר להתירו ולעולם אינו אוסרו אלא כשהוא לבדו ואין עוזר ליין להתירו וכן פר"שי ז"ל אלא שלשונו קצור כמנהגו. ואם תאמר ולמאי דקס"ד השתא חזקיה ורבי יוחנן למה להו גנובי לימא חזקיה הלכה כרבי אליעזר ורבי יוחנן הלכה כרבנן ויש לומר דאין הכי נמי דהוה לן למימר ולמיפרך הכי אלא דעדיפא מינה פרכינן אי נמי דאתא לאשמועינן דפלוגתייהו דהכא לההיא דמיא ואף על גב דלכאורה לא דמו ממש.

(א"ה יוסף שמואל בס' אחר כ"י מצאתי האי לישנא יתירה) תו איכא לפרושי ולומר על האי שמעתא.

הא דאמרינן הגדילו בהיתר מותר:    נראין דברים כפי' ר"שי ז"ל דהיינו שהיין המותר היה אחרון דחשיב יין האסור שנפל תחלה במים שהיה בו ששים כאילו הוא מבוטל ושוב אינו חוזר ונעור לאסור את היין לאסור את היין הזה האחרון אבל אם נפלו המים באחרונ' לא חשיב הגדילו בהיתר שהרי כבר נאסר כל היין כשנתערבו בתחלה יין ביין עד שיהא במים כדי שניהם שאם כדברי הר"אבד ז"ל שמפרש לה אפי' בשנפלו המים באחרונה אם כן לקתה מדת הדין לחזקיה דהא הגדילו באיסור דהיינו שנפל קיתון של מים לבור ואחר כך הגדיל באיסור שנפל יין של אסור באחרונה הוא אוסר דלית ליה רואין ואף על גב דאיכא תחלה ובהא דליכא תחלה שהמים נפלו באחרונה הוא מתירו וזה הפך הסברא והפך סוגי' דלעיל ודקאמר שאין כח בחצי שיעור המעורב ביין לאסור את המים הבאים באחרונה שהן בכחן זה אינו שאין האיסור הזה מפני המים אלא שהיין את היין ועשאו חתיכה דאיסורא וצריך מים כנגד שניהם לבטלם וליכא ואם תאמר והא מתניתא בשאור ועיסה דקא אתיא לו' דהוי' בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן דשרי רבי אליעזר דס"ד דקאי כחזקיה כשנפל שאור של חולין אחרון וכדקתני אחר אחרון אני בא השאור הזה הוא כנגד המים שבכאן שהעיסה שאנו באין לאסור הוא מקום היין שבבור אלמא חזקיה שרי דכוותא אף בשנפלו המים באחרונה יש לומר דהא ליתא ושתי תשובות בדבר חדא דהא לא אתמר מעיקרא אלא למאי דס"ד מעיקרא דלאו ברואין פליגי אלא אי בתרא גבר או לא אבל בתר דאוקימנא דברואין פליגי כיון דחזקיה לית ליה רואין בדאיכא תחלה כל שכן בסוף והגדילו בהיתר שהוא מתיר אינו אלא דוקא שנפל היין המותר באחרונה ומטעמא דכתיבנא דכיון שכבר נתבטל היין האסור במים שוב אינו נעור וכשהגדילו באיסור שהיין האסור נפל באחרונה לית ליה רואין ואף על גב דאיכא תחלה לפי שהיין המותר שנתערב במים חושבו כאילו הוא בעין לפי שאין דרך היתר והיתר להתבטל זה בזה ועוד דאף למאי דס"ד מעיקרא יש לומר כי השני שאורי' ששמם וטעמם אחד אנן דנין כשתי יינו דהכא והעיסה דהויא שמא וטעמא לחוד אנו דנין כמיא דהכא ורבי אליעזר דאמר אחר אחרון אני בא דן את השאור האסור הבא באחרונה שאוסר את השאור המותר שנפל בעסה לכתחלה ואין כח בעיסה להגן בעדו משום דהיתר בהיתר הוא ואין לו ביטול וכשאוסר גם את השאור המותר אוסרין שניהם את העסה וכשהשאור המותר נפל באחרונה אין כח בשאור האסור שנפל בעיסה בתחלה לאסור לזה לפי שכבר נתבטל בעסה כשלא היה בו כדי לחמץ ולפי' העסה מותרת כנ"ל לפרש לשיטת ר"שי ז"ל והר"ז ז"ל ושיטת התוס' שהיא נכונה.

ולענין פסק ברואין קיימא לן דאמרינן רואין כל היכא דאיכא תחלה אבל כי ליכא תחלה אסור ולא אמרינן רואין דהא חתיכה עצמה נעשית נבלה וכההיא דפרק גיד הנשה ודוקא באיסורי משהו כהא דהכא וכההיא דהתם דאתמרא לרבי יאודה דסבר מין במינו לא בטיל אבל באיסורי נותני טעם אינו חוזר ואוסר אלא לפי חשבון והיינו ההיא דאין המחומץ חוזר ומחמיץ אלא לפי חשבון וכשיטת בתרא דכתיבנא במהדורא קמא ועיין שם עד כאן].

ותסברא והא אמר אביי כו':    עד ואם כן חזקיה דאמר כמאן לא כרבי אליעזר ולא כרבנן דהא אפי' לרבי אליעזר אף על פי ששאור של היתר אחרון הוא אסור אם לא סלק את השאור של אסור ולרבנן אפי' נפל אסור לבסוף מותר והיאך אפשר דלוקים אביי לדחזקיה דלא כחד ואנן לית לן למסתר אוקמתא דאביי דכדי דהא לא אשכחן דפליג עליה אלא ודאי לא דמי כלל דאילו בפלוגתא דרבי אליעזר הכל הוא מין ומינו ואין שם איסור משהו אלא דפליגי בזה וזה גורם ואלו הא דהכא איכא מין ומינו ושאינו מינו ופליגי אי אמרינן רואין את מינו כמי שאינו אם לא ופרכינן ומי אית ליה לרבי יוחנן רואין והא בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן ב' כוסות של יין אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן וערבן זה בזה פי' ויש במים שבשניהם כדי לבטל את היין של תרומה כלום מבטלין אותו כדאמרינן סלק את מינו כמי שאינו או לא אמרינן הכי ויהא יין של תרומה אוסר את מינו כיון שאין במינו כשיעור ובשיעור מזיגה זו נחלקו המפרשים ז"ל כי הר"אבד ז"ל פרשה כשהן מזוגין יותר ממזיגתן בענין שיש בהן שני לוגין של יין ומאה מים שיש בכל לוג חמשים לוגים מים כי הוא ז"ל סבור דתרומה אינה בטלה אף בשאינה מינה אלא ממאה והא ליתא דבפרק גיד הנשה מוכח בהדיא דבשאינה מינה בששים כשאר איסורין וכדכתיבנא התם בס"ד וכן בדין כי היאך תהא חמורה יותר מעבודה זרה ויין נסך וכל דבר שיש לו מתירין שבמינם משהו ושאינו מינם בששים ור"י ז"ל הזקן פירש לזו בכוסות שוין ומזגן שעור מזיגתן על חד תלתא מיא וכגון שיש בשני הכוסות שני לוגין יין ומזגן ויש בהן ששה לוגין מים שנמצא לוג של יין נסך בטל בששה חלקי מים דאף על גב דשאר איסורין אינן בטלין בפחות מששים שאני יין שהוא נפגם ומתפסד בששת חלקי מים ונותן טעם לפגם מותר הוא בתרומה כמו בשאר האיסו' וכדמוכח לעיל בפרקים ודעת רבינו הר"א הלוי ז"ל בשם רבו ז"ל דמשוה מזיגה אינו נדון בנותן טעם לפגם כיון שדרכו במזיגה ויש מוזגים הרבה ויש מוזגים מעט ולעולם אינו מתבטל בפחות מששים וכפשוטה דמתני' אלא הכא נראין דברי האומרים דמיירי הכא בשלא היו הכוסות שוין כי הכוס של אסור יש בו לוג אחד וכוס של היתר יש בו י"ט לוגין וכשמזגן כשיעור מזיגתן יש בהן ס' לוגין מים נמצא לוג יין דתרומה בטל בששים מים וכן עיקר.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינם במשהו:    פירש הר"אבד ז"ל דעל כרחין לא אמרו רב ושמואל אלא לאסור תערובתן באכילה דהא לקמן קתני אלו דברים אסורים ואוסרים בכל שהן ואוקימנא בגמרא בדאיכא תרתי אסורי הנאה ודבר שבמנין הא לאו הכי אין אוסרין תערובתן בהנאה ואם איתא דרב ושמואל וזה הכלל דמתני' סברי דכל האיסורין שבתורה אוסרין תערובתן אף בהנאה במשהו תיקשי סיפא דבעי דבר שבמנין וסיפא על כרחין במין במינו היא דהא דבר שבמנין אי אפשר להתערב בשלא במינו שלא יהא ניכר אלא אם כן נמוח ואם נמוח אינו דבר שבמנין אלא ודאי כדאמרן וק"ל טובא לרב ושמואל הא דאמרינן בכל דוכתא ואיתא במשניות דתרומה במאה. וערלה וכלאי הכרם במאתים היכי דמי אי במינם מי גרעם מכל האיסורין הקלין שהם במשהו ואי בשאינן מינם הא אפילו יין נסך בששים יש לומר דלעולם במינן וכי אמרינן הכא היכא דהוי לח בלח דומיא דיין נסך אבל יבש ביבש ברובא ואילו תרומה וערלה וכלאי הכרם הם במאה ומאתים אפילו יבש ביבש אף על גב דלא הוי דבר שבמנין וכי הוי דבר שבמנין אפילו באלף והא מדרבנן דאלו מדאורייתא אף בכלאי הכרם וערלה כל יבש ביבש חד בתרי בטיל ואפי' לר' יאודה וכדאיתא בהדיא בפרק הנזיקין וכדכתיבנא התם אי נמי דהנהו בשאינו מינו וסבירא להו שהחמירו בנותן טעם שלהם במאה או במאתים מדרבנן כנ"ל וצ"ת.

ולר' יוחנן וריש לקיש זה הכלל ומתניתין לאתויי טבל כמתניתא דתניא כוותיהו דאילו שאר איסורי ע"ז לא צריכי כללא דמפרטה דיין נסך דקתני בהדיא נפקא.

ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך שבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם:    ואם תאמר הא ודאי משמע דהא בפלוגתא דרבי יאודה ורבנן דרב ושמואל כרבי יאודה דאמר מין במינו לא בטיל ורבי יוחנן וריש לקיש כרבנן ואם כן למה להו גנובי לימא מר הלכה כרבי יאודה ומר הלכה כרבנן ומאי תניא כותיה דמר ותניא כותיה דמר דאמרינן נימא תנאי היא תירץ הר"מבן ז"ל דאי מדרבי יאודה הוה אמינא שלא אמר רבי יאודה אלא בדם קדשים דחמירי או ברוק דטהרות חמירי קא משמע לן ואי מדרבנן הוה אמינא דהוא הדין בטבל וכל דבר שיש לו מתירין להכי אצטריך תניא כותיה דרבי יוחנן דקתני חוץ מטבל ולי נראה דאף רב ושמואל כרבנן וכי אמרי רבנן דחד בתרי בטיל הני מילי בדאורייתא ולאפוקי מדרבי יאודה דאמר דאף מדאורייתא לא בטיל מין במינו אבל מדרבנן אף רבנן מודו דמין במינו לא בטיל דהא מסתמא מתני' דקתני זה הכלל לאתויי כל איסורין שבתורה לאו כרבי יאודה דוקא מוקמי לה רב ושמואל מדלא פירשו לה בהדיא אדרבא מסתמא סתם מתני' רבי מאיר היא כנ"ל.

ולענין פסק הא ודאי הלכתא כרבי יוחנן וריש לקיש דאפילו תימא דרב ושמואל נמי כרבנן וכדפרי' מכל מקום רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאית' בפ"ק דביצה ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא בפ' מי שהוציאוהו וכל שכן אי אמרת דרב ושמואל כר' יאודה ורבי יוחנן וריש לקיש כרבנן דהוה ליה רב ושמואל כיחידאה ועוד דרבה דהוה בתרא כרבי יוחנן וריש לקיש סביר' ליה כדאמרינן בפרק גיד הנשה אמור רבנן בששים ואמור רבנן בטעמא כו' מין במינו דלא יהיב טעמא בששים ור"ת ז"ל הביא עוד ראיה דרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי הכי נמי סבירא ליה בפרק התערובות גבי חרצן של זב וזבה דמין במינו בטיל ואפי' מדרבנן והר"אבד ז"ל הביא ראיה מעובדא דההוא בי זיתא תרבא דנפל לדיקולא דבשרא שבפרק גיד הנשה דס' רב אשי לשעורי במאי דבלעה קדרה על כרחין כרבי יוחנן היא דאמר דאפי' מין במינו בטל דהא חלב ובשר מין אחד הם כדמשמע בשלהי ההוא פרקא ומיהו רבינו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו דהלכ' כרב ושמואל דפלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחטי וחמירא דשערי כותייהו שיכא.

וזו שגגה גדולה מכל הני דאמרן וראיתו אינה ראיה כדפרישנא התם דאלו כן תקשי דרבא אדרבא וכבר העידו עליו שחזר בו בסוף ימיו וצוה להגיה דהלכתא כרבי יוחנן וכן עיקר וגם ר"שי ז"ל כן פסק כאן גבי עכברא בשכרא כי הלכה רווחת היא בישראל כל איסורין שבתורה בששים ואף על פי שבפרק כל הבשר כתב דקיימא לן כרבי יאודה והביא ראיה מחמירא דחטי הא דהכא עיקר ואתמר בבתרייתא מטעמי דאמרן וכן פסקו כל הגאונים ז"ל.

בשלמא יין נסך משום חומרא דעבודה זרה אלא טבל מאי טעמא כהיתרו כך איסורו:    פירוש כיון דבתרומה גדולה חטה אחת פוטרת את הכרי אמרו שיהא טבל הטבול לה אוסר גם כן במשהו ושוב לא חלקו בין טבל הטבול לתרומה גדולה לטבל הטבול לתרומת מעשר ושאר מעשרות כי אף על פי שאין היתרם במשהו איסורן במשהו שלא לחלוק וגם שלא יהא מי שהוא חמור בהיתרו קל כאיסורו יותר ממי שהוא קל בהיתרו ואם תאמר והיאך יהא טבל חמור לאסור במשהו יותר מן התרומה האוסרתו שהיא בטלה במאה יש לומר דשאני התם דכיון שהופרשה הופרשה ושוב אין לה היתר וכיון דכן דנו אותה כדין היתרו של תרומת מעשר שהוא חד ממאה אבל טבל שעדין לא הופרש ויש לו היתר עשו איסור תערובתו כדבר המתירו והקשה ר"ת ז"ל ותיפוק לי דהוי טבל דבר שיש לו מתירין דקיימא לן דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם כדתניא בהדיא בתוספ' דתרומות וכדתנן בהדיא בנדרים גבי הנודר מן הדבר המתערב בא' ותניא נמי התם כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל לא נתנו חכמים לו שיעור ותירץ ז"ל דהתם בשיש לו פרנסה ממקום אחר דאפשר להפריש על הטבל המעורב לבדו ומתקן הכל אבל הכא בשאין לו טבלים ממקום אחר שיוכל להפריש עליו ואם בא להפריש מיניה וביה כשהו' מעורב יהא מפריש מן הפטור על החיוב וכל שכן שכבר בטל מן התורה וכל שכן שאין ביד הבעלים לתקנו לא חשיב דבר שיש לו מתירין וכדאמרינן בפרק הזהב גבי מעשר שני שהוא בטל ברוב דלא חשיב דבר שיש לו מתירין משום דלית ליה במאי דפריק ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא דבטבל שאין לו פרנסה היא עד שהקשו להדיא טבל מאי טעמא והוצרך לטעם דכהיתרו כך איסורו יש לומ' מדנקט טבל בלחוד ולא נקט חדש והקדש אי נמי דלא קאמר בדרך כלל חוץ מיין נסך וכל דבר שיש לו מתירין ומורי הר"אה ז"ל היה אומר דהא דדבר שיש לו מתירין דרבי שמעון היא כדאיתא במתניתא דמסכת שביעית ואיתא נמי בנדרים ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני כו' וכדאיתא נמי בירושלמי דנדרים וכיון דכן ניחא לן לפרושה הכא אפי' לרבנן דלית להו לרבי שמעון ותדע דבפרק קמא דביצה וכן בפרק בתרא גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דשקלו וטרו אמוראי טובא ולא אשתמיט חד מנייהו לתרוצי משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין בר מרב אשי דתריץ הכי בברייתא והיינו ודאי או משום דלית להו דר"ש או משום דלא בעו לתרוצ' אליבא דידיה כיון דאיכא רבנן דפליגי ומיהו אנן כותי' קיימא לן כסוגיא דנדרים ושאר דוכתי דתלמודא דהכין סבירא להו לבתראי ולא צרכינן בטבל לטעמא דהא מתניתא דהא רבנן היא אלא טעמא משום דכל דבר שיש לו מתירין במינו במשהו ושאינו מינו בנותן טעם כדקתני ר' שמעון בהדיא בסיפא דמתניתא דגמ' דילן ובירושלמי שאף דבר שיש לו מתירין שלא במינו בנותן טעם וכדכתיבנא התם בס"ד וחמץ בפסח דפסק רבא בין במינו בין שלא במינו במשהו היינו משום דבר שיש לו מתירין לאחר הפסח מדאורייתא וגזר שאינו מינו אטו מינו משום חומרא דחמץ.

תניא נמי הכי כמה אמרו כו':    אומר רבי' הר"מבן ז"ל דהא דאמרינן תניא אשגרת לישן דלעיל הוא דהא ודאי משנה היא במסכת חלה וסייעו מן הבריתא ואחר כך סייעו מן המשנה וכדברי הר"אבד ז"ל.


דף עד עמוד אעריכה

מתני' אלו אסורין ואוסרין בכל שהן:    פי' לא במשהו קאמר דהא אמרינן בגמרא דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה אלא ה"פ שאוסרין בכל מה שהן ואפי' באלף ורבוא והיינו דנקט האי לישנא ודעת גדולי המפרשים ז"ל והיא דעת רבותי דלא אמרו בגמרא דבעי תנא דבר שבמנין אלא בשאר השנוין במשנתינו אבל עבודה זרה ויין נסך ועורו' לבובין אוסרין הן במשהו ואפי' בהנאה משום חומרא דעבודה זרה דכתיב בה לא ידבק בידך מאומה מן החרם כדאיתא בירושלמי וכדתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו והיינו נמי דלא קתני בהכי שם חשיבותן דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של עבודה זרה אלא שם אסורן בלחוד ובאידך קתני שם חשיבותן שור הנסקל ועגל' ערופה וצפורי מצורע וזה שלא כדברי ר"שי ז"ל שפירש יין נסך חבית בין החביות וע"ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות והדבר ידוע שאין דבר שבמנין אוסר אלא כשנתערב ועודו בחשיבותו אבל אם נתפצע או נמוח חזר לדינו ובשר בחלב דקתני הכא היינו חתיכה הראויה להתכבד עם האורחין שנתבשלה עם החלב ונאסרה ואחר כך נתערבה באלף חתיכות:

גמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסו' הנאה:    פי' ר"שי ז"ל דדוקא היכא דאיכא הני תרתי דחשיבותא אבל פרוסה דחמץ בפסח דלא חשיבה אי נמי חתיכת נבלה דחשיבה ולא אסירא בהנאה בטלין הן ומשליך אחד מהן לכלבו והשאר מותר באכילה ולפי' זה מתני' דהכא פליגא המתני' דפרק גיד הנשה דתנן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכו' בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות ופריש' טעמא משום דהויא חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין דהוי דבר שבמנין ונראה שזהו דעתו של רבינו אלפסי ז"ל שלא כתב בהלכותיו אותה משנה משמע ליה דפליגא אהא דהכא וסמך על סתמא זו והוא מה שכתב כאן דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח משמע דבשארא איתיה אבל רבותינו הצרפתים ז"ל והר"אבד ז"ל ורוב המפרשים ז"ל סברי דלא פליגי מדלא אמרו לה בגמרא והכא הכי פירו' דהאי תנא דהכא לית ליה במניניה כלומר דלא איירי אלא בדאיכא הני תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה כי בא להשמיענו שאין איסורי הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אלא היכא דהוו דבר שבמנין ומשום הכי לא איירי אלא בהני תרתי אבל ודאי מודה הוא שאף באיסורי אכילה חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אוסרת היא אפילו באלף חתיכות כשאינה נכרת כמתני' דהתם והא דאמרינן לקמן הרי אלו למעוטי דכר שבמנין ולאו איסורי הנאה פירושו למעוטי דלא איירי ביה הכא ואיידי דנקטי' למעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין דהוי דוקא כדפרישנא כייל באידך נמי לישנא דלמעוטי וכן עיקר וכן אמרו כאן בירושל' למה לא תנינן עמהון נבלה אמר רבי יוסי לא אתיא מתני' אלא איסורי הנאה וכן מוכיח קצת בגמרא דילן במסכת תמורה פרק כל האסורין וכן נראה דעת הר"מבם ז"ל שפסק כמשנתינו וכמשנת פרק גיד הנשה גם מה שכתב רש"י ז"ל ומשליך אחת מהן לכלבו והשאר מותר זה אינו דבכל האסורין כל שנתערב בדבר המבטלו הכל מותר ואין צריך לסלק כלום ולא אמרו כן אלא בתרומ' ומעשרות מפני גזל השבט כדאיתא בירושלמי וכן היא במשנת מסכת ערלה.

ולתני ככרות של בעל הבית הא תני ליה התם כו':    ושמעינן מהכא שאין חמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה אליבא דתנא דידן אלא בככר חשוב שהוא דבר שבמנין מעתה הא דפסק רבא דחמץ בפסח אוסר במשהו הני מילי לאכילה אבל בהנאה אינו אוסר אפילו במינו עד שיהא דבר שבמנין או שיהא דבר המכשי' כל המאכל ככותח הבבלי וחבריו השנוין במשנת אלו עוברין אבל רבי' אלפסי ז"ל כתב דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח שהוא אוסר במשהו וכבר הגיה עליו הר"אבד ז"ל דההיא לענין איסור אכילה הוא ואפשר שרבינו אלפסי ז"ל כך רצה לומר שאין כלל השנוי במשנתינו דוקא דהא איכא חמץ בפסח דאוסר בכל מה שהו כשהוא דבר שבמנין וכדקתני ליה רבי עקיבא במתניתין דערלה ואשמועינן דהלכתא כרבי עקיבא דסתם מתני' דהכא בדידיה אוקימנא אלא דסמיך אמאי דתני ליה התם כרבי עקיבא ודעת רבי הר"אה ז"ל דחמץ בפסח אינו אוסר במשהו בהנאה אבל בנותן טעם אוסר ומסתמא דנין אותו כחמור שבנותני טעמים דהיינו כלאי הכרם שהן מקדשין ואוסרין בהנאה במאתים.

אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור:    פירוש במשהו ואין לו תקנה חבית בחבית מות' פירוש מותר כרבן שמעון בן גמליאל ונראין דברים דאפי' חבית חשובה ודבר שבמנין קאמר כדנקיט לה סתמא דאף על גב דקתני לעיל אלו אוסרין בכל שהן הני מילי שאוסרי' אותם כל זמן שלא עשו תקנה להם ושאין להם תקנה להתירם אלינו אבל מכל מקום יש להם תקנ' למכור לגוים חוץ מדמי חבית זה וזה ברור.

סתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו ונראה ודאי דמילתא פסיקא נקט ואפי' נפל בו יין מרובה שכיוצא בו נותן טעם במים דאי לא הוה ליה לפרושי כדפריט אידך ושלא כדברי הר"אבד ז"ל ומיהו בירושלמי אמרו דמודה רבן שמעון בן גמליאל ביין לתבשיל שהוא אסור ואין לו תקנה פירוש בין שהוא מכשיר כל התבשיל וחשוב כאילו הכל אסור וכיון שנותן בו טעם אין לו תקנה ואפשר שאין זה בגמ' דילן מדפריט הכא טובא ולא פריט הא וכבר כתבנו לעיל במכלתין דתקנתא דרבן שמעון בן גמליאל איתא בכל האיסורין חוץ מן הדברים שהן נקחין מן הגוים שאין עושין תקנה זו שמא יחזור בו גוי וימכרם לישראל וכתב רבינו הר"מבן ז"ל דמסתברא דחבית בחביות אם נפלה אחת מהן לים מותרות בין ביין נסך ושאר כל האסורין דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנתערבה באלף ונפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דאמרינן האי דאיסורא נפל וריש לקיש דאמר כן התם בחבית של תרומה שנתערבה במאה ונפלה אחת מהן לים הגדול ולפום פשטה משמע שהותרו אפי' באכילה דהא תרומה אינה אלא איסורי אכילה וטעמא משום דמדאורייתא חד בתרי בטיל לעולם בכל מין במינו וכיון דכן אמרינן אני אומר להיתרא כרבנן ודוקא נפלה מאליה אבל להוליך אחת מהן לים המלח אסור ואם עשה כן במזיד אסורות משום קנסא בשוגג מותרות כדין כל מבטל אסורין.


דף עד עמוד בעריכה

מתני' גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה:    פריש' בגמרא דאפילו לא דרך בה כלל בעיא ניגוב במים ואפר משום חמרא דזפתה והוא הדין אם דרך בה אף על פי שאינה זפותה וכדאית' בגמ' ואף על גב דגת וכליו אין מכניסן לקיום כדאית' בבריתא בהדיא מכל מקום לפי שמשתמשין בהן יין בשפע אסקינהו מהדחה לנגובו משאר כלים שאין מכניסן לקיום דסגי להו בהדחה ומיהו אפילו במזופתין לא הצריכום אלא נגוב בשלא דרך בה או קלוף ונגוב כשדרך בה לפי שאין תשמישן אלא עראי וזמן מועט בזמן הגתות וכדכתיבנא בפרק אין מעמידין.

ושל עץ:    פר"שי ז"ל שנותנין בו בזפיתא יין יותר וגם דבלע טפי בהא סברי רבנן דלא סגי בנגוב וצריך שיקלוף את הזפת ור' סבר דאפי' בהא סגי בניגוב והא דאמרי חכמים יקלוף את הזפת פירש הר"אבד ז"ל דלאחר הקליפה בעיא מלוי וערוי וליתא חדא דאם כן למה לי קלוף דהא במלוי וערוי סגי לכל דבר ועוד דאם כן גת של חרס דקתני שאף על פי שקלף את הזפת אסורה דאתאן לרבנן כדאיתא בגמ' אפילו בקלוף ומלוי וערוי אסורה דאי לא מאי חומרא מגת של עץ אלא ה"פ יקלוף ואחר כך ינגב ושל חרס הרי זו אסורה אפי' בנגוב וקלוף עד שימלא ויערה וכל שמלא וערה אינה צריכה יותר וכן נראה מפי' ר"שי וכן בתוס' ז"ל.

גמרא גרסת מקצת הספרים אמר רבא לא שאנו אלא שזפתה אבל דרך בה בלא זפתה לא בעיא נגוב אלא הדחה פשיטא זפתה תנן כו' איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בנגוב:    וכן גרסת ר"שי ז"ל וכן בתוס' ולא פליגי לישני כלל דלישנא קמא דייקינן בה דדרך בה בלא זפיתה סגי לה בהדחה ככל כלי שאין מכניסו לקיום ולישנא בתרא קאמר דזפתה ודרך בה לא סגי לה בנגוב ובעיא קליפה ונגוב ומיהו איכא למידק דהא לקמן תניא ושל עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופתות אסורות ואוקימנא בשדרך בה אלמא דרך בה אף על פי שאינה זפותה נגוב בעיא. ועוד קשה מאי האי דאמרינן בלישנא קמא פשיטא זפתה תנן ומאי פשיטותא אדרבא עדיף למימר כדאמרינן במהו דתימא דלרבותא נקט דזפתה לחוד אסורה ועוד מאי האי הא דקתני זפתה אורחא דמילתא קתני וכי בזפיתה אורחא בלא בדריכה תירצו בתוספות דהתם בשל גוים כדקתני רישא דבריתא שהיה תחילת תשמישה באסור ובלעו טפי והכא כשהגת שלנו והיה תחלת תשמיש' בהיתר ולפי זה יש לומר דהכי דייקינן דוקא זפתה או דומיא דזפתה שתחלת תשמישה באיסור אבל דרך בה גוי בסוף סגי ליה בהדחה ועלה אמרינן פשיטא דלהכי נקט זפתה לפי שתחלתה באיסור ומהדרינן מהו דתימא הוא הדין אפי' דרך בה בסוף אלא דאורחא דמילתא דקתני זפיתה דאלו דריכת גוי בשל ישראל לאו אורחא קא משמע לן כנ"ל ועם כל זה אינו נכון דאי איכא היפרשה בין דרך בה בתחלתה או בסוף ה"ל לפרושי לכך אומר רבינו הר"מבן ז"ל דלא גרסינן אלא לישנא בתרא בלחוד והר"אבד ז"ל גורס בלישנא קמא כמו בלישנא בתרא אלא דבהא גורס אמר רבא ובלישנא בתרא גורס אמר רבה ומיהו בעיקר הדין אף הוא סובר כדברי התוספות ז"ל.

ההוא דאתא לקמיה כו':    עד הא לא סגי לה בנגוב לישנא מוכח דלא בעי מלוי וערוי דלא קאמ' אלא דסגי לה בנגוב מכלל דביותר מנגוב דהיינו קלוף ונגוב סגי לה וכן הלכה.

תנו רבנן הגת כו':    רישא בשל חרס היא מדקתני ומודה ר' בקנקנים של גוים ותו מדקתני סיפא ושל עץ ושל אבן ובודאי שלא נשנית רישא זו אלא משום כח דהתירא דר' דאילו לרבנן אפי' בכוסות של חרס שאין מכניסן לקיום כלל כל דאשתי בהו גוי פעם ראשון ושני אסורין כדפר"שי ז"ל והגאונים ז"ל בפרק אין מעמידין וכיון דקתני ומודה ר' שמעינן דאוסרין דאמרין רבנן דומיא דקנקנים הוא שאוסרין עד שימלא ויערה אבל הא דקתני סיפא בשל אבן ושל עץ שאם היו מזופתין פירושו אסורין עד שיקלוף וינגב ובהכי סגי וכדקתני מתני' בשל עץ וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ואי לא אדפרכינן על מתניתא מרישא דמתני' בלחוד דגת של אבן אמאי לא פרכינן נמי מסיפא דמתני' דהתם קתני לרבנן דשל עץ מזופתת יקלוף והכא קתני לדברי הכל שאם היו מזופתין אסורין עד שימלא ויערה ונימא כדאמרינן גבי אידך דמתני' בשלא דרך בה וברייתא דדרך בה אלא לאו ש"מ דהאי איסורין עד שיקלוף קאמר ובקלוף ונגוב סגי וכן פירש רבינו נר"ו ומורי הר"אה ז"ל:

והא אנן תנן גת של אבן שופתה גוי מנגבה:    פי' ואילו הכא בברייתא קתני אם היו מזופתין אסורין עד שיקלוף ופרקינן מתני' דלא דרך בה.

והא אנן תנן ושל חרס כו':    וקס" ד דסיפא דברי הכל היא ופרקינן דסיפא דמתני' אתאן לרבנן דבעו בגת של חרס מלוי וערוי אף על פי שאינה מזופתת. ואפשר היה לומר דדוקא בשתחלת תשמישן על ידי גוי וכדקתני ברישא דברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים אבל אם תחלת תשמישן בישראל ואחר כך דרך בה הגוי בנגוב סגי לה וכדאמרינן לגבי כוסות של חרס דתחילת תשמישן בישראל דסגי להו בהדחה כשאר כלים של עץ שאין מכניסן לקיום הכא נמי בנגוב סגי לה בשל עץ ולפי זה כיון דסיפא אתאן לרבנן דוקא לא היה צריך לשנותה דאפילו בכוסות של חרס אוסרין אלא שהתנא רצה לפרש דיני כל הגתות ואם תמצא לומר שלא חלקו חכמים בכלי הגת בין שתחילת תשמישן בגוי או בישראל הוצרכה משנתינו בגת של חרס להשמיענו דין זה ומאי דקתני בברייתא הגת והמחץ של גוים משום כח דהיתרא דר' נקטה דאפי' בשל גוי שרי בנגוב וזה נכון יותר מדלא פרישו לה בגמ' להאי הפרישה וכן נראה שיטת רבינו ורבו הר"מבן ז"ל.

דרש רבא נעשה ארתחו:    פירוש נעוה יקב כדפי' ר"שי ז"ל וארתחו דקאמר פר"ח ז"ל להרתיחה תחת האור אבל ר"ת ז"ל פי' לערות עליהם מים רותחין מכלי ראשון כי הוא ז"ל סובר דאפילו כלי ראשון שתשמישו בחמין סגי ליה בהגעלה זו לפי שערוי מכלי ראשון דינו ככלי ראשון לענין שבת שיש בו משום מבשל ואנו כבר כתבנו במסכת שבת משמו שלרבינו הר"מבן ז"ל שאף לענין שבת אפשר שאינו ככלי ראשון ומחלוקת היא בירושלמי ומיהו אפי' לדבריו לענין הגעלה אין הדין כן דאם כן למה לא אמרו כן ביורה גדולה והוצרכו לחכמתו של מר עוקבא דעבד ליה גדנפא ועוד דכלל דהגעל' הוא כבולעו כך פולטו וכל שבלע על ידי האור אינו פולט אלא בכלי מרותח עומד על האור ומיהו בהא דהכא אפשר לפרש כדברי ר"ת ז"ל אם הוא בגת שהכשירה בנגוב דודאי ערוי מכלי ראשון לא גרע מנגוב אבל כל שצריך מלוי וערוי או קלוף ונגוב (ויישון נ"ל) לא סגי ליה אלא בהרתחה על האור ואם הוא של חרס התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא על ידי האור מידי דופנו ומסתמא הוא הדין מאיסורא כיין נסך ואף על פי שתשמישו בצונן אלא א"כ הוא בכלי שהכשרו בהדחה בלבד דבהא ליכא טעמא דדופנו וזהו שיטת מורי הר"אה בשם רבו ז"ל.

רבא כי משדר גולפי:    פי' כדים רקים סחיף להו אפומיהו וחתים להו אברציהו פר"שי ז"ל נותן בדוסקיא ופיהם למטה משום חותם בתוך חותם כדאמרינן בפ' אין מעמידין נוד בדסקיא חתומה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם והקשה עליו רבינו הר"מבן ז"ל דהא לכולי עלמא כל שאינו נאסר במגעו אין בו אלא משום חלופי בחותם אחד סגי כדאיתא בפרק אין מעמידין וכל שכן בזה דמשום תשמיש שעה לא טרח ומזייף לכך פירש הוא ז"ל סחיף להו אפומיהו דמהדק דיקולא אפומיהו וחתים והיינו חותם אחד. וכן עבידי אברציהו דהיינו בנקב קטן שבשוליהו שמוציאין משם היין בקלח עד כאן. ומיהו עדין קשה לי לפירוש זה למה לי חותם כלל בכדים ריקים באותו נקב קטן שהרי אי אפשר להכניס יין משם אלא להוציא ויש לומר דמילתא בעלמא הוא דעבד להודיעם שיחתמוהו כן כשישלחו לו יין ולא יסמכו על חותם דפומיהו ועל קשר דברזינהו בלא חותם ועדין צ"ת.

אלמא כל שמכניסו לקמיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן:    דעת מורי הר"אה ז"ל דכיון דנדט לישנא דגזרו דבדיעבד אם הניחם בלא חותם ביד גוי לפי שעה בשכשוך סגי להו שלא גזרו אלא לכתחילה גזירה משום תשמיש קבע ולא נראה כן דעת שאר הפוסקים ז"ל.


דף עה עמוד אעריכה

ולא פליגי מר חשיב מיא בתראי כו':    לישנא דנקט מר קא חשיב ומר לא חשיב דלאו התרי לישני קאי אלא הלישנ' בתרא ולרב ושמואל דתרויהו בעו אפר תרי זימני ומיא בינהם אלא דרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי והוא היין דליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא בדשמואל אלא היא בלחוד אבל בין רב לרב איכא טובא דבלישנא קמא סגי ליה בחד ובאידך לישנא בעי אפר תרי זמני והלכתא כלישנא בתרא לחומרא דמודה רב לשמואל ולשון אחר פר"שי ז"ל גם כן אבל זהו הנכון.

הני גורגייפי עקלים שנותנים סביבות התפוח:    גירסת רשי ז"ל וכן היא בכל הספרים שלנו הדפין והלולבין והעדשים מדיחן ופר"שי ז"ל דעדשים היינו גת עצמה ולפי זה פי הוא ז"ל דפליגא המתני' ומתניתא דלעיל דסברי דגת בעיא נגוב וכתב עוד ז"ל כי על בריתא זו יש לסמוך מדפשיט מינה רבי אבהו לדין עקלים ולא אמרו שזו אינה משנה והקשו עליו בתוס' דאם איתא דפליגא היכי לא מפרשי הכי בגמ' וכדרמינן ממתני' דלעיל המתני' ועוד היכי דחינן מתני' משום הא וכי משום דהלכה כמותה בחדא מילתא תהא הלכה כמותה בכל הדברים שבה ויהיו המשנ' והברייתא חולקות עליה ועוד הקשה עליו מורי הר"שבא נר"ו מההיא דשלהי פרק רבי ישמעאל דההוא גוי דאשתכח במעצרתא ואמר רב אשי דאי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא נגוב והלכתא כרב אשי דבתרא הוא לכך פר"ת ז"ל דעדשים אינו גת עצמה אלא כאותה שאמרו בבבא בתרא פרק המוכר את הבית המוכר את בית הבד מכר את הים ואמרינן בגמרא מאי ים טלפחא ועדשים מתרגמינן טלפחי.

ואולי הוא כלי של טיט עגול כעדשה שנותנין על התפוח במקום קורה ולכך הוצרכו לומר שם שהוא מכורה בכלל בית הגת דאילו גת עצמה פשיטא דהיינו עיקר הבד ואף ר"ח ז"ל כן פי' עדשים ים והיינו נמי דבהא ברייתא לא קתני עדשים מקמי דפין ולולבין ואם גת עצמה היא ברישא ה"ל למתניה ומיהו יש שפי' שהים הזה הוא בית קבול שנותנין שם היין או הענבים הדרוכין קצת ולכך נקראת ים ואף על פי שיש לה קבול סגי ליה בהדחה שאין היין משתהא שם אלא מעט ולכך הקלו בהכשרה וזה יותר נכון. ור"שבם ז"ל כתב שמצא בתוספתא מנגבן ואין לנו להגיה הספרים שלנו.

וכמה מיישנן שנים עשר חדש וכן הלכה דרשב"ג דשרי במגת לגת יחידאה הוא ומיהו כתב רבינו תם שאם שכח ולא עשה לה נגוב מותר בדיעב' דסתם גיגיות של גוים אינן בנות שנתן ואין טעם זה מחוור אבל טעם אחר כתב ז"ל שאפי' דרך בה גוי ודרך אחריו ישראל בלא נגוב יש להתיר בדיעבד אם עשה כן בשוגג דהא חמרא דנפיק בנגוב בטל הוא מן הסתם בס' ואפילו לדברי ר"שי ז"ל והגאונים שאומרים דסתם יינם במינו במשהו הא איכא זגים וחרצנים שאינן מינו לאחר שנדרכו ונפרשו מן היין שבתוכן וקיימא לן דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ונכון הוא וההיא דחמרא חדתא וענבי שלא אמרו כן אליבא דאביי כבר כתבתי הטעם לעיל.

העקלים כו':    כתב הרב בעל התרומות ז"ל דסל וגרגותני של גוים דינן כעקלים.

מניחן תחת ה צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכן הלכה וכיון דסגי בהא למאי דבעי יישון הוא הדין דסגי לכל כלי המכניסו לקיום ודוק' כעין עקלים שהמים עוברין עליהם זה אחר זה אבל נודות וקנקנים וכיוצא בהן לא סגי להו בהכי כי המים נכנסין מיד בהן ושוב אין מקלחין ולא רודפין הילכך אפי' עמדו שם כמה ימים אין נדונין אלא במלוי אחד מ"ר.


דף עה עמוד בעריכה

ואי אית בהו קטרי שרי להו:    דעת מורי הר"אה ז"ל דהנגוב בלחוד קאי דאלו ביישון האויר נכנס שם ברוב הזמן ואין צריך התרת קשרים וכן בקנקני' שלנו של עץ אין צריך התרת קשרים וכן נראה דעת הר"מבם ז"ל אבל לפום פשטה דאפי' היישון קאי מדקתני לה בתר תרוייהו וכן דעת הר"אבד ז"ל.

אשכול וכל סביביו טמאין וכל הגת טהורה:    וכתב הר"מבן ז"ל דהא מיירי בשיש שם טופח על מנת להטפיח ומאן דאסר סבר דמשקה טופח על מנת להטפיח חבור וכאילו נגע באלו בכל ואידך סבר שלא אמרו דמשקה טופח על מנת להטפיח חבור לטומאה ולטהרה אלא כשיש משקה כאן וכאן ומשקה טופח על מנת להטפיח מחברן אבל כאן בטל הוא לגבי האשכולות ואינו חבור למשקה הגת ואין צריך לו' למשקה שעל שאר האשכולות אלא דלחומרא בעלמא אמרו לסלק כל סביבותיו וכיון דאורו רבנן כמאן דאמר הגת טהורה שמעינן דכל שכן לענין נסך שאם נגע גוי באשכול שבגת אפי' לאחר שנמשך שם היין שאפי' יש שם טופח על מנת להטפיח אשכול וכל סביביו אסור והשאר מותר אם ראינו בודאי שלא נגע במשקה וכן פסק ר"שבם ז"ל.

מתני הלוקח כלי תשמיש מן הגוים:    פי' כלי סעודה את שדרכו להטביל יטביל פי' את שדרכו להשתמש בו בצונן כעין טבילה יטביל כלומר ידיח וישפשף יפה להעביר איסור שעל פניו דאילו בטבילה דארבעים סאה לא איירו במשנתינו ולישנא דשדרכו להטביל לא שייך בטבילה וכן פירשו כל המפרשים ומן הלשון הזה מוכיח דלא בעינן מריקה ושטיפה שלא אמרו כן אלא בקדשים: וגזרת מלך היא משום מעלה כדפר"שי ז"ל בגמ' ומה שאמרו שם מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס לאו ככוס אסור כדכתב הר"אבד ז"ל דאם כן ה"ל לפרושי הכא אלא כמריקה ושטיפה דכוס של ברכת מזון קאמר אי נמי במאי שנוהגין בכוס דהיתרא והא דנקט בכל הני לישני דכל שדרכו אומר מורי הר"אה ז"ל דאתא לאשמועינן דמסתמא אין לחוש שמא נשתמש בו גוי שלא כדרך תשמישו ואין לנו אלא לפי מה שדרכו.

ללבן באור ילבן ופי' בגמרא עד שתשיר קליפתן ובירושלמי אמרו עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו.

השפוד והאשכלה מלבנן ומסתברא דפריט בהו משום דגבי קדשים קתני מגעילן כדאיתא בגמרא אי נמי לחלק ביניהם לסכין וכדבעינן לומר בס"ד.

הסכין שפה והיא טהורה:    פי' שיפה אשמולאר בלע"ז ודעת ר"שי ז"ל דדוקא לצונן אבל לחמין הגעלה בעי כדאמרינן בפרק כל שעה והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ועוד כתב ז"ל דבר משיפה בעי נעיצה עשרה פעמים בקרקע כדאמר רב בגמרא דרב להוסיף על משנתינו בא ואין זה נכון כלל דהיאך אפשר דלא פריש תנא כליה הכשרה דסכין לצונן מיהת וכל שכן דקתני שפה והיא טהורה ועוד דעובדא דשבור מלכא יוכיח שלא היה שם אלא נעיצה לכך פירשו בתוס' דבשיפה לחודה סגי לצונן ורב אתא למימר דהוא הדין דסגי בנעיצה ולהאי פירושה הא דפריש הוא הכשר שפוד ואשכלה אף לחמין ולא פירש הכשר סכין אלא לצונן היינו לפי שרוב תשמישו של סכין אינו אלא בצונן ולדעת ר"ת ז"ל אף סכין אין לו תקנה לחמין אלא בלבון כענין שפוד וכן כתב גם ר"שבם והר"אבד ז"ל והטעם לפי שגם הסכין משתמשין בו על ידי האור שמהפך בו הבשר שצולין על גבי האש או שחותכו בו לראות אם נצלה כל צורכו וכן תניא בתוספתא השפוד והאשכלה והאשכלה והסכין של גוים מלבנן ואף על פי שבפרק כל שעה הכשירו בהגעלה בכלי ראשון התם משום דהיתרא בלע ואף בשפוד ואשכלה דינן כן כדאית' בגמרא גבי קדשים וכן אמרו בפ"ק דחולין כגון שלבנה באור ור"י ז"ל כתב דסכין קטנה סגי ליה בהגעלה אפילו של גוים אבל סכין גדולה בעיא ליבון לפי שפעמים צולין בה בשר והביא ראיה מן הירושלמי שאמרו הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה בעיא ליבון אבל דעת הר"ם הלוי ז"ל דכיון דקתני שפה והיא טהורה שמע מינה דטהורה לכל דבר קאמר כי השיפה הכשר גדול שמסלק כל האסור הבלוע ועדיף כהגעלה וכן דעת רבינו הר"מבן ז"ל וכההיא דפרק כל שעה שלא לחלק בין של גוים לפסחא כדבעינן למימר בגמרא וכן דעת הגאונים ז"ל ומה שאמרו בפ"ק דחולין כגון שלבנה באור לרבותא יתירה נקטה וכדכתיבנא התם בס"ד.

והתוספתא משבשתא היא כיון שהביאוה בגמ' בברייתא ולא הזכירו סכין כלל וגם אין הירושלמי הולך בשיטתא דגמרא דילן כיון שלא פירשו ואנן הגמרא דילן סמכינן וכן עיקר מ"ר הר"אה ז"ל.

גמרא תנא וכולם צריכין טבילה בארבעים סאה:    פירשו בירושלמי לפי שיצאו מטומאתן של גוים לקדושתן של ישראל עד כאן כלומר משום מעלה ובדיעב' אינו מעכב ולעולם אין טבילה זו אלא אחר הכשרו של כלי וכדתניא בברייתא לקמן וקרא נמי הכי מוכח דכתיב וטהר לבסוף ואמרינן נמי לקמן דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו וצריכין טבילה וכן בדין שאם לא כן הרי הוא כאדם הטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה כלל.

הוה אמינא בכל דהו:    פי' רשי מקוה חסר קמ"ל במי נדה מקוה שלש הקשה רבינו הר"מבן ז"ל דהא משמע דטבילה זו מדאורייתא היא דלא משמע דליהוו הני קראי אסמכתא דרבנן מדעבדינן להו האי צריכותא וכן דעת התוס' ז"ל ואם כן אמאי בעיא ארבעי' סאה דהא אפי' לכלים הטמאין משו' זב וזבה דים בשגופם עולה בהם ורבנן הוא דבטלוה לרביעתא כדאיתא במסכת נזיר ותירץ דשמא הכא גזירת מלך היא משום מעלה שעשאה כטבילת גר ומיהו אפשר לפרש דהכי קאמר הוה אמינא בכל דהו אף על פי שאין גופו עולה בהם קמ"ל במי נדה דנדה שגופה עולה בהם ומה שאמרו לעיל וכמה הם ארבעים סאה משום נדה הוא ומשום דרבנן בטלוה לרביעתא ואוקמונהו לכולהו בארבעים סאה ע"כ תורף דבריו ז"ל ומיהו הר"מבם ז"ל סובר דטבילה זו מדרבנן וגם הוא ז"ל נראה שסובר דאין מברכין עליה וכן נהגו אבל בתוספות כתבו שמברכין עליה על טבילת כלים וכתב רבי' הר"אבד ז"ל דכיון דהוקשה לנדה שצריך ליזהר שלא יהא בהן דבר החוצץ.

כלי סעודה אמורין בפרשה:    פירוש ומשו' דסופן להשתמש באסור ויצאו לקדושה הצריכם הכתוב טבילה אף באישים מה שאין כן בזוזא דסרבלא.

כלי מתכות אמורין בפרשה:    ודעת קצת התוספות דאותם ברליטש שמחזקין אותן בחתיכות ברזל מבחוץ דינן ככלי מתכות שהולכין אחר המעמיד.

אמר רב אשי הני כלי זכוכית כו':    מה שקשה כאן ממה שאמרו בפ"ק דשבת גבי טומאה של כלי זכוכית פירשתיה שם בס"ד.

והלכתא כסופו וצריכין טבילה:    פירוש בחדשים וצריכין טבילה אי נמי בישנים שתשמישן בצונן דאילו בישנים שתשמישן בחמין אין להם הכשר שאינן יוצאין מידי דופנם לעולם כדאיתא בפרק כל שעה והא דפסקינן הכא הלכתא כסופו לחומרא לא תקשי למאי דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל שלא נאמר הכלל ההוא אלא במקום שלא פסק התלמוד כלום וכדאיתא בפרק אין מעמידין גבי קנסא:

איבעיא להו משכנתא מאי ולא איפשיטא ולדעת הר"ם במז"ל ספקא דרבנן היא ולקולא ולשאר המפרשי' הוי ספיקא דאוריתא ולחומרא וכל היכא דדעתיה דגוי לשקועיה צריך טבילה וכל שכן אם הרהינו ועבר זמנו. ומסתברא דאף ע"ג דקיימא לן דאומן קונה בשבח כלי אינו צריך טבילה דנהי דקונה לענין אונסין או לקדש בו את האשה אינו כמעשה שהיה אבל בתוס' ז"ל ראיתי שכתבו שצריך טבילה.

וכולן שנשתמש בהם עד שלא הטביל דעת רבינו הר"מבן ז"ל דלהדחה קרי הכא טבילה כדקרי לה הכין במשנתינו ואף על גב דברישא דמתני' קרי לה הדחה התם לחלק בין לשון הדחה לטבילה שהוזכרה כאן אבל בסיפא להדחה קרי טבילה דהיינו הכשר לצונן ודומיא דעד שלא הגעיל ועד שלא לבן דמיירי בהכשר ותדע דהא נקטינן בה משום נותן טעם לפגם ואלו לטבילה לא שייך הא ועוד דבתוספתא קתני וכולן שנשתמש בהן עד שלא שף עד שלא הגעיל כו' ובלאו האי טעמא נמי אין טבילה מעכבת בדיעבד לדברי הכל ולפי' כיון דקתני דעד שלא הדיח מותר משום נותן טעם לפגם דסתם כליהם של גוים אינן בני יומן יש לנו לדון שאפי' באיסור שעל פני הסכין שאינו בלוע הוא נתר כשאינו בן יומו משום נותן טעם לפגם ואין זה דעת ר"י הזקן ז"ל גם אינו נראה כן מהכרע הדעת כי אף על פי שהוא קלוש יפגם זה יותר משאר איסור מבושל דעלמא שעבר עליו יומו שאין דנין אותו בפגום.

עוד יש לדון לפי דברי רבינו ז"ל שאף בכלי יין נסך של גוים אם אינם בני יומן מותרין בדיעבד אף על פי שלא הכשרום כלל ודנין בהן גם כן להקל שסתמן אינן בני יומן שהרי לא הזכירו בברייתא זו לענין הדחה אלא כוסות וקיטונות וצלוחיות שהן כלי יין וכדאיתא בפ' כל כתבי הקדש והכשרום בדיעבד אם לא הדיחן משום נותן טעם לפגם ואם כן הוא הדין לנודות וקנקנים דמאי שנא ונצטרך לומר דהא דתנן נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין דהיינו בדיעבד שזהו בשידוע ודאי שהוא בן יומו וכן כתב גם הוא ז"ל וזה בודאי דוחק גדול בשמועות ועוד הקשה מורי הר"שבא נ"ר שדבר מנוסה הוא שכלי יין נסך כל שהן מיושנים משביחין יין הכנוס בהן ואיך יהיה הפגום משביח ויותר נתחוורו אלינו דברי הר"אבד ז"ל ושאר המפרשים שפירשו דעד שלא הטביל דקתני היינו טבילה ממש כלישנא דרישא וכי רמינן מתנית' ואוקימנא פלוגתייהו לדין נותן טעם לפגם לא קאי אלא הלא הגעיל ולא לבן דשייך בה ולעולם כל שלא הדיח איסור שעל פניו לדברי הכל אסור ואף על שאינו בן יומו דמושבח הוא ואם תאמר והיאך לא פרישו כן בברייתא יש לומר ששתי תשובות בדבר חדא דכיון דקתני עד שלא הגעיל ושלא לבן מכלל דהדיח ועוד דסתמן מודחין הן שדרך הגוים להדיחם יפה משום נקיות ולכך התירו דובשן וכוספן ולא חשו לאסור בעין וכן כשמוכרין כליהם מסתמא מדיחין אותם אלא דברישא פריט בהו הכשר הדחה לרווחא דמילתא ולמצוה. ותוספתא דקתני עד שלא שף פירוש שהיו מודחין אלא שלא היו משופשפין יפה דהוי כאיסור בלוע ולפיכך התירוהו כשאינו בן יומו ולזה הסכימו מורי הר"א הלוי ז"ל ומורי הר"שבא נ"ר שיחיה והיא כשיטת ר"י הזקן ז"ל.


דף עו עמוד אעריכה

והא אנן תנן גבי קדשים השפוד והאשכלה מגעילן:    פירש ר"שי ז"ל שאם צלה בהם קדש היום ובא לצלות בהם למחר קדש אחר צריך להגעילם בנתים משום דמאי דצלה בו היום הוי נותר למחר וכי הדר ומבשל בהו למחר פליט שפוד בגויה טעמא דנותר דהיום ונותר אסור כרת ומכל מקום הגעלה סגי לה:

אמר ליה התם היתרא בלע כו':    עד סוף סוף כי פליט איסורא פליט ונראה כי רב ששת נתכוון למה שפי' רב אשי המסקנא אלא שהראשונים לא ירדו לסוף דעתו והקשו עליו:

אלא אמר רבא מאי הגעלה דקתני מריקה ושטיפה:    פי' דודאי לבון בעי והתם לא איירי בה תנא דהא פשיטא דלא גרע מגיעולי גוים דקתני הכא ולא קתני התם אלא מה שהוסיף הכתוב בכלי שרת לעשות בהן מריקה ושטיפה מפני מעלתם ומצות המלך היא בקדשים.

אמר ליה אביי מי דמי התם כו':    כלומר דהיכי קרי תנא למריקה ושטיפה בלשון הגעלה ואפי בשתוף השם דהא לא דמו כלל ולשון מי דמי בכאן משונה משאר מקומו' אלא אמר רבא לעולם הגעלה ממש ולעולם שפוד ואשכלה בין בלעי איסורא בין בלעי היתרא וקדשים היינו טעמא דסגי להו בהגעלה משום דכל יום ויום נעשה געול לחברו פירוש שתשמישן תדיר ובכל יום ויום מבשלין בהן ואינו מספיק לבא לידי נותר עד שחוזר לפולטו בתבשיל אחר קודם שיבא לידי איסור נותר ולקמן מפר"שי אם כן הגעלה למה לי ואם תאמר כיון דשפוד ואשכלה בלעי טובא על ידי האור עד דלא סגי ליה אלא בלבון היאך נכשרין בגעול דכל יום ויום שחוזרין וצולין בהן והלא הליבון צריך שתשיר קליפתן כדאיתא בגמ' ובירושלמי אמרו שיהיו נצוצות מנתזין ממנו ונמצא שלא יצאתה בליעת היום כולה בגיעול דמחר אלא מקצתה והנותר יוצא בבשול ביום שלאחריו והוה ליה נותר ולא עוד אלא דכל שהוא בולע על ידי האורחא מקצתו חם כולו וכולו צריך הכשר גמור ואי אפשר להשתמש ולצלות בכולו בכל עת. וכל כלי שבלע שום דבר של איסור אין לו תיקון עד שיתלבן ויוכשר כולו ואפילו תימא דהשתא נמי סבירא לן דמגעילן קודם גיעול דבשול מכל מקום כל דצריך ליבון אינו נכשר לפלוט בליעתו אפילו בכמה הגעלות ויש לומר דהשתא סבירא ליה לרבה דכיון שנפלט רוב בליעתו בעודו היתר בגיעול של כל יום ויום לבדו או בגיעול והגעלה שוב אין לחוש למה שנשאר בו לא מחמתו ולא מחמת מה שחם כולו לפי שאינו אלא משהו ולהא מיהת אהני ליה מאי דבלע היתרא וכדבעינן לפרושי המסקנא בס"ד.

הא תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי מקמי דלהוי נותר ביום השלישי נעשה גיעול ביום שני. הקשו בתוס' אמאי ניחא שהרי ממעט זמן אכילת שלמים שלמחר שקבלו פליטת שלמים דהיום ואינן נאכלין אלא למחר כזמן שלמים דהשתא ואסור למעט זמן אכילת שלמים לפי שמביא קדשים לבית הפסול ותירצו דכיון דלמחר היתרא הוא אין לחוש לכך דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא שהוא מותר דהכא בליעת השפוד דהיום הוי חד נותן טעם וכשחוזר ופולט בקדשים דמחר הוי נותן טעם בר נותן טעם ושוב אין לחוש לו ומיהו הא דאמרינן בסמוך לא צריכה דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים דכי הדר בשיל בה למחר חטאת או שלמים חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זמנייהו זה ודאי קשה דסוף סוף הרי יש בשלמים טעם בשר חטאת וממעט מפני כן אכילת שלמים ומביאן לבית הפסול לפי שהשלמים נאכלים לזרים ולנשים ולעבדים ועתה מפני טעם החטאת שבהם אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה כדין חטאת וכדאמרינן במסכת פסחים יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה ובהא לא שייך טעמא דנותן טעם בר נותן טעם שלא נאמר זה אלא היכא דתרוייהו היתרא אבל הכא איסורא איכא שהחטאת אסור לזרים ולנשים ועבדים כחתיכת איסור תורה ובתוספות ז"ל לא תירצו בזה כלום מפני שהם סבורין כי לדברי רבא כל יום ויום נעשה געול לחברו ואין צריך שום הגעלה וכדאשכחן דגרסי בנוסחי דידן וכן היא בפירושי ר"שי ז"ל א"ה הגעלה נמי לא תבעי קשיא וכן הגירסא בפי' ר"ח ז"ל ולפי אותה גרסא האמת שאין תירוץ לקושיתינו אבל מכל מקום הגירסא הזאת קשה מאד בעיני דהא קתני השפוד והאשכלה מגעילן ועל המילה הזאת שקלו וטרו אמוראי לישב אותה ועלה אתא רבא לפרושי והיכי משבש לה דלפום אוקמתיה לא נבעי הגעלה ואילו תנא תני מגעילן ואם כן הרי רבא משבש לנו המשנה ההיא יותר מן האמוראים הראשונים ודברי אביי שסתר הוא את דבריו וכיוצא בזה לא מצינו בשום מקום ואין לך לומר דרבא סובר דמשום געול דכל יום ויום תני תנא מגעילן דהא לא משמע לישנא דמתני' הכי כלל ועוד דאם כן היכי פרכינן ליה להדי נוסחא הגעלה למה לי מעתה אי אפשר לגרוס הגירסא הזאת ויעלו דברי רבא כהוגן דרבא הכי קאמר דמשום הכי סגי לן גבי קדשים בהגעלה משום דבלאו הגעלה איכא גיעול של כל יום ויום.

ומעתה יש לנו תירוץ לקושית התוס' דאין כאן חשש טעם חטאת בשלמים עד שיהיו שלמים נאכלים אסורין שלא לזכרי כהונה דכיון דאיכא הגעלה בנתים שוב אין כאן כדי נתינת טעם וכל שאין בראשון כדי נותן טעם בשני אינו נאכל כראשון החמור אלא השני מבטל את הראשון וכדתנן בהדיא פרק דם חטאת בשל בו קדשי' וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן נותן טעם הרי הקלין כחמורין וטעונים מריק' ושטיפה ונפסלין במגע ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין עד כאן.

וכן:    פירש הר"מבן ז"ל ואי ק"ל כיון דאמרת דרבא מאי דקאמר דכל יום ויום נעשה געול לחבירו בהדי הגעלה הוא דשרי אם כן מאי ק"ל לתלמודא מעיקרא דקאמר תינח שלמים כו' עד קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר דהא אמרת דמאי דפליט לא הוי נותן טעם דמשהוא הוא דפליט ולא הוי נותר ולא פסול לזה הקשה רבינו הר"שבא נר"ו. ונראה לי לפי עניות דעתי שהתלמוד סובר שלא אמרו שאם אין בו בנותן טעם שהוא מותר אלא לענין קדשים קלים וקדשי' חמורים דסוף סוף הכל יש בו צד היתר אלא שאין אכילתן שוה אבל לגבי איסור נותר וכיוצא בו שאין בו היתר לשום אדם אין לנו לבטל איסורו כלל עד שיהא לו הכשר גמור ככלי מדין וזהו מה שחדש רבא ואמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו והתלמוד הקשה דהניחא לגבי חברו אבל מה נאמר לענין איסור נותר דבשלמא שלמים בשלמים ליכא איסור נותר ואסקא רבא דכי קתני מגעילן היינו בדיעבד באנפא דליכא איסור נותר וכדפריש ואזיל ולא באה הגעלה אלא כדי שלא למעט זמן אכילתן וגם שלא יהיו החמורין נאכלין כקלין וכן היה לשונו של רבא מוכיח אלא שהתלמוד בא ופירש דבריו כנ"ל. ויש שהיו סבורין לדקדק משמועתינו שאם בשל אדם חלב בקדרה של מתכת ובשל בו אחרי כן ירק שמותר לחזור ולבשל בה בשר בו ביום שכבר נגעלה בבשול הירק והירק היה היתר משום נותן טעם בר נותן טעם וכדאמרינן הכא דכל יום ויום נעשה גיעול לחברו וגם מורי הר"אה ז"ל היה מבעלי סברה זו ולפי מה שכתבנו אין לומר כן ודוק ותשכח:

רב אשי אמר לעולם כדאמרת מעיקרא ודקשיא לך איסורא קא פליט ליתיה לאיסורא בעיניה:    פי' ר"שי ז"ל לעולם כדאמרינן מעיקרא דהיינו טעמא משום דבקדשים היתרא בלעי ודקשיא לך כי פליט איסור' פליט לא חמיר אסוריה שכשנעשה נותר לא הוי אסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ולעולם לא הוכר איסורו עכ"ל ומכאן דקדק רבי' הר"אבד ז"ל דכלים של פסח ואפילו השפודים והאסכלאות בהגעלה סגי להו דהא היתרא בלעי והיינו נמי טעמא דאמרינן התם גבי סכינין דפסחא דסגי להו ברותחין מה שאין כן בסכין של גוים דבעיא ליבון ואין זה דעת הגאונים ז"ל שהם כתבו דהכשר כלי פסח דינם כהכשר כלי גוים וכן כתבו הר"ם במז"ל והר"מבן ז"ל כדברי הגאונים דסכיני דפסחא וסכיני גוים חד דינא אית להו ותרוייהו איסורא בלעי ולא אמרו היתרא בלע אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל דאיסורו משום נותר הוא וההיא שעתא אכתי לא היה נותר ולא נאסר כלל ואין שם נותר עליו ולאחר שנבלע נעשה נותר וההיא שעתא אין אסור נותר ראוי לחול אלא ע"מ שראוי לפלוט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא על ידי האור אותו מעט שנשאר אינו אוסר אבל בחמץ בפסח שנבלע בסכין חמץ הוא ושם חמץ עליו אלא שעדין לא חל עליו זמן איסורו מכל מקום כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' שכשנעשה נותר לא הוי אסור בעיניה שבתוך דופני הכלי הזה ומעולם לא הוכר אסורו וחמץ ניכר הוא בשע' בליעתו ושמו עליו ע"כ לשון רבינו הר"מבן ז"ל.

עוד נראה ליבו טעם אחר דאילו איסור נותר אינו אוסר אלא בנותן טעם כשאר איסורין ולאחר הגעלה לא נשאר בו כדי נתינת טעם אבל גבי חמץ בפס' דקיימא לן כרבא שהוא אוסר במשהו בין במינו ובין שלא במינו ראוי לחוש לאותו המעט שנשאר שם כדי שלא יפלוט ויאסור.

ויורה גדולה היכי מרתח לה:    פירוש דהא לא סגי לערות עליה מים רותחין מכלי ראשון כדברי רבינו תם ז"ל ומכאן תשובה לדבריו.


דף עו עמוד בעריכה

מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות:    פר"שי ז"ל כענין שבלעו שפתי הדוד את האסור יפלטהו מה בלעו לא בלעו אלא על ידי ניצוצות שיעלו הרתחות שם שהרי בשעת האיסור לא נכנסה בתוך יורה אחרת כך בשעת פליטתה אף על פי שלא הכניסה לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאת יפה מעלה ניצוצות על שפתה ופולט ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דילמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהא זימנא אבל נתבשל בה פעמים הרבה אם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת עכ"ל ז"ל.

ונראה מלשונו ז"ל דחכמתיה דמר עוקבא האי היינו במאי דשרייה בלי הכנסה ביורה אחרת כי בתלמוד היו מתקשין היאך יכשירו היורה והנכון דכוליה חכמתיה היינו בגדנפא לפי שבלעו שפתי הדוד ניצוצות בשעת האיסור פעמים הרבה פעמים כאן ופעמים כאן עד שנתפשטו ניצוצות בכל השפה ונבלעה כולה ואילו בהגעלה פעם אחת ולא אפילו השתים לא היו עולין ניצוצות בכולה עד שבא מר עוקבא ונתחכם ועבד לה גדנפא שיעלו המים בכולה ואף על פי שאין המים משתהין שם הרי יש בהן כדאי להכשיר בליעה הבאה על ידי ניצוצות ולמדנו מכאן שלא אמרו בכלי מתכות חם מקצתו חם כולו אלא כשתשמישו על ידי החור שהרי לא חשו בכאן לשפתי היורה אלא מפני הניצוצות והוי יודע דכלי גדול דבעי הכשר ואי אפשר להכשירו כאחת מכשירו בשני פעמים ובלבד שיעדיף בנתים כדי שיתכשר כולו, וכבר הוקשה לראשונים ז"ל היאך מכשירין יורה של גוים בדידה גופה דהא פלטה אסורה במים ואין במים שבתוכה ששים כנגד כולה ונמצא שנאסרו המים וחוזר הכלי ובולעו. ונאמרו בזה פנים הרבה ואין לנו אלא דברי רבינו הגדול ז"ל שכן כחן של מים להפליט ולא להבליע אסור בכלים שהן קשים כל זמן שהם בכחן כי אין פליטה אסור הקלוש מבטל כאן אלא אם כן נפל בו הרבה עד שנשתנו מראיהן ומפני זה לא הותרה הגעלה אלא במים כדדרשינן התם במים ולא בחלב ולא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין וכבר הארכנו בזה הרבה בפרק כל הבשר בס"ד.

ובסכין שאין בה גומות:    פירוש וכל סכין שיש בה גומות הגעלה בעי לחמין והדחה גמורה במים או בבליתא דפרסא לצונן.

אדכרת מאי דעבדת באורתא:    פר"שי ז"ל דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאין וכששגרו להם בלילה שעבר קבל בטי ורב יאודה לא קבל כו' ע"כ.

וכתב רבינו תם ז"ל דבטי לא חטא כי הוא עבד היה כדאמרינן בפרק בתרא דקדושין באטי בר טבי ברמות רוחא דהוה ביה לא קבל גיטה דחירותא ועבד מותר בגויה בצנעא שלא גזרו משום נש"גז אלא בעבד משוחרר שהוא כישראל גמור אבל לא בעבדים וכדאשכחן במסכת נדה שהשפחה מותרת בגוי דאמרינן התם רב נחמן מסר להו לערבאי ושבור מלכא לא היה יודע זה ולפיכך חשד אותו שכשם שלא נזהר מן הגויה לא יחוש לגיעולי גוים וזה אינו כי עבד מוזהר הוא בכל האיסורין וכשם שאסור בחזיר ובנבלה אסור בגיעוליהן נמצא דבטי בר טבי לא חטא חיו יחיה.

האל ברחמיו יזכנו לעבודתו לאורך ימים ויקיים בנו מקרא שכתוב יחינו מיומים וביום הג' יקימנו ונחיה לפניו. תם ונשלם.