עבודה זרה ה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בלחם הקלוקל בני כפויי טובה דכתיב (בראשית ג, יב) האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה שנאמר (דברים כט, ד) ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה וכתיב (דברים כט, ג) ולא נתן ה' לכם לב וגו' אמר רבה ש"מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין א"ר יוחנן משום רבי בנאה מאי דכתיב (ישעיהו לב, כ) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם שנאמר אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים משלחי רגל השור והחמור תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי:
ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו':
ומי בעינן כולי האי והתנן בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן עיו"ט האחרון של חג עיו"ט הראשון של פסח וערב עצרת וערב ר"ה וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יוה"כ בגליל התם דלאכילה סגיא בחד יומא הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומי ולהקרבה סגי בתלתא יומי (והתנן) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום רשב"ג אומר שתי שבתות אנן דשכיחי מומין דפסלי אפילו בדוקין שבעין בעינן תלתין יומין אינהו דמחוסר אבר אית להו בתלתא יומי סגי דא"ר אלעזר מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח דכתיב (בראשית ו, יט) ומכל החי מכל בשר שנים מכל וגו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא טריפה מלחיות זרע נפקא הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת
רש"י
עריכהבלחם הקלוקל - קל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות דתניא (ברכות דף ס) כשהן נפנין אין נפנין לא לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחריהן ומחנה ישראל ג' פרסאות היה:
אשר נתתה עמדי - לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר:
לא רמזה - לתוכחה זו אלא לאחר מ' שנה במשנה תורה בערבות מואב אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת שתהיו יודעים לשאול מה היה מבקש מכם [אלמא] אף משה רבינו לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד מ' שנה:
לא קאי איניש אדעתיה דרביה - לדעת סוף דעתו ותבונתו עד מ' שנה שהרי משה לא רמזה לישראל עד מ' שנה:
משלחי רגל - משלחים ומשליכין רגלי יצר הרע הבא על האדם מעליהם יצר הרע קרוי אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב יב):
ומי בעינן כולי האי - דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה לצורך יום אידו ג' ימים קודם לכן:
בהני ד' פרקים - מחזקינן ליה לאינש דכל מאן דזבין בהמה שחיט לה ביומיה ומשום הכי קאמר אמה מכרתי לשחוט ואל תשחט אתה את הבת שאמכור משום אותו ואת בנו דביום אחד מחייב האחרון ואלו ימים א"א בלא בשר וקונין הכל:
ערב יו"ט האחרון של חג - מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן מי שלא חג וכו':
וי"ד דניסן - משום פסחים:
ערב עצרת - משום שלמי חגיגה ועולת ראיה:
וכן לר"ה - יום טוב הוא ואוכלין בשר:
(ויוה"כ) - נמי משום כל האוכל ושותה בט' בו וכו':
בגליל - היו רגילין להרבות שמחה יותר קתני ערב יום טוב אלמא לא זבין איניש מקמי סעודה אלא חד יומא ואילו מכרה אתמול לא היה מזהיר לו היום דהא אין אדם קונה ג' ימים קודם לכן צרכי סעודת יום ג':
להקרבה - לעבודת כוכבים עובד כוכבים מחזר אחריה ג' ימים:
בדוקין - טילא בלע"ז:
דאסור לבני נח - להקריב לגבוה ודומיא דקרבנות שנהגו אבותיהם לשמים הן נוהגין לעבודת כוכבים שלהן:
ומכל החי - על שם שהיה עתיד נח להקריב מהן דכתי' ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' (בראשית ח):
תוספות
עריכהיצרם מסור בידם. דריש ליה ממשלחי רגל דיצה"ר נקרא אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר:
ומי בעינן כולי האי. פירש רש"י וכי אדם רגיל כ"כ להעלות על לבו שמחתו וחגו דאסרת ג' ימים קודם לפי שהוא יום איד של עבודת כוכבים ונזכר שם עבודת כוכבים תדיר בפיו ואזיל ומודי והתנן בד' פרקים וכו' ומסיק התם דלאכילה שאינו טרוד לפני החג אלא על עסקי אכילה סגי בחד יומא הכא דלהקרבה שצריך לחזר אחר עסקי הקרבה בעי תלתא יומי והלכך אסור לשאת ולתת בכל עניני מקח וממכר משום דשם עבודת כוכבים שגור בפיו ואזיל ומודי:
ערב יו"ט האחרון של חג. הא דלא נקט (יום) הראשון של חג לפי שהם טרודים במצות לולב וסוכה ואין להם פנאי להרבות בסעודות וי"מ דבהנך ארבעה פרקים טעמא רבה אית בהו יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפ"ע וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה משא"כ בשביעי של פסח וגם הקרבנות שבשמיני היו בשביל ישראל וכל החג היו מקריבין נגד העובדי כוכבים וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות ועצרת כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים דף סח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם ור"ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה עניני' עושים בו לסימן יפה כדאמר במסכת הוריות (דף יב.) וכריתות (דף ה:):
וכדברי ר' יוסי אף עיוה"כ בגליל. תימה בפ"ק דכתובות (ה. ושם ד"ה אלא) דפריך תלמודא יוה"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזרה שמא ישחוט בן עוף ואמאי שביק כל הני פרקים דד"ה ופריך לדברי רבי יוסי הגלילי וי"ל דשפיר פריך אליבא דרבנן דעיקר פירכיה מבן עוף דוקא דבהמה איכא טירחא יתירה להפילה ומידכר ובפרקים אלו אינם רגילין רק בבהמות וביוה"כ רגילים בעופות ודגים ודברים קלים כדאמרינן בב"ר (פ' יא) עובדא בההוא חייטא דזבן חד נונא תריסר דינרין:
והתנן שואלין בהלכות הפסח. ואע"פ שגם עתה שאין קרבן שואלין בהלכות הפסח קודם ל' יום מ"מ עיקר התקנה על הקרבן נתקנה כדאמר טעמא בפ"ק דפסחים (דף ו:) שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני:
מנין למחוסר אבר וכו'. פירוש להקריב לגבוה בבמה שלהן דאילו בבית המקדש אפי' בדוקין שבעין נמי אסור דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו ומייתי ליה ומכל החי דהזהיר הקב"ה לנח להביא מחוסר אבר בתיבה מפני שעתיד להביא מהם קרבן וא"ת הא לקמן בסמוך (דף ו.) אמר דהזהירו נמי מלהביא אל התיבה זקן וסריס ולא נאסרו לבני נח ועוד קשיא דקרא גבי בהמה טמאה כתיב שהם שנים שנים דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא וגו' והנהו לאו בני קרבן נינהו אף לבני נח כדמשמע פרק בתרא דזבחים (דף קטז.) וי"ל דאין לאסור אלו זקן וסריס לקרבן במה שמעטם מהבאת התיבה כיון דאיכא טעמא אחרינא דאיכא למימר דהא דמעטן הכתוב היינו לפי שאינם ראוין לקיום העולם אבל מחוסר אבר אי לאו לאסרן לקרבן למה נמעטו מלהביאם לתיבה הרי הם ראוין לקיום העולם ולבהמה טמאה ע"כ נמי לא מצי קאי דכיון דשלמים נמי לא . חזו להקרבה:
מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח. יש לדקדק מלשון אסור שהוא איסור גמור ובן נח מוזהר בדבר ותימה מ"ט לא חשיב ליה בהדי ז' מצות שנצטוו ויתחייבו עליו מיתה ואין לומר משום דאזהרתיה לא כתיבא בהדיא הא מכלל הן אתה שומע לאו כדדרשינן מכל עץ הגן אכל תאכל ולא גזל ודבק באשתו ולא באשת חברו אלא י"ל דהאי קום עשה הוא דמאיש איש מרבינן שהעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם וקום ועשה לא קחשיב והא דאמרינן פ"ק דקדושין (דף כד:) דמצרכינן מן העוף ולא כל העוף למעוטי יבשה גפה נקטע רגלה ל"ל פשיטא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וי"ל דס"ד כיון ששאר מומין הפוסלין בבהמה הותרו בעוף כדאמרינן תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף ובבהמה אין חילוק בין במומין בין במחוסר אבר בעוף נמי נימא כיון שהותרו המומין מחוסר אבר נמי נשתרי קמ"ל מן העוף ועוד י"ל דאי לא כתיב מן העוף לאסור מחוסר אבר לישראל הוה אמינא דבני נח משתרו והכתוב בא לאסור לישראל אע"ג דכתיב גבי בני נח כדאמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח נשנית בסיני לזה ולזה נאמרה [וע"ע תוס' זבחים סח: ד"ה ושניסמית]:
ראשונים נוספים
היה לכם לומר לפני הקב"ה כיון שאמר מי יתן תאמרו אתה רבון כל העולם תן לנו לב ליראה את שמך ואף רבינו משה לא רמז להם זה הדבר אלא לאחר מ' שנה שנאמר ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו':
א"ר יוחנן ש"מ לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין:
פיס' שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן כו' ומקשי' ומי בעינן לאיתרחוקי מינייהו כולי האי משום דחיישינן דלמא האי דזבני לעבודת כוכבים שלהן זבני והתנן בשחיטת חולין פרק אותו ואת בנו.
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו וכו' הנה יום אחד דיי לנו להכנת המועד. ופרקי' גבי יום טוב שלנו דלאכילת שלמים לעצמו הוא דקא זבין סגי ליה בחד יומא הכא דלהקרבה לעבודת כוכבים בעי ליה מכין מקמיה תלתא יומין. אי הכי טפי בעי דהא תנן שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וכו' וקיימא לן דמזכירין להו לישראל כדי שיזמינו קרבנותיהן למועד. ופרקי' אנו דבעינן בהמה מנוקה מכל מום להקרבה ואפילו מדוקין שבעין בעינן ל' יום להכנה אינהו דלא חיישי משום מום אלא למחוסר אבר סגי שלשה ימים [שלשה ימים] דתנן הן ואידיהן.
גמרא, ומי בעינן כולי האי, והא תנן בארבעה פרקים בשנה וכו': תמיהא לי ומאי קושיא, דאפילו תימא דלאכילה דהשתא בעינן לה, איכא למיחש דילמא מתוך שע"ז שגורה בפיו כל תוך שלשה ימים שלפני אידו, מפני שהוא טרוד בענייני תקרובת האיד, שמא ילך ויודה מעתה בכל מה שהוא לוקח, וכטעמא דר' ישמעאל בג' דלאחריו, [ומאן הוא] דאמר דנחלוק בין טעמא דתנא קמא לטעמא דרבי ישמעאל באיסור (שלישי) [שלשה] שלפניו.
וניחא לי, דאי איפשר לומר דתנא קמא משום שם ע"ז ששגורה בפיו ויודה מעתה, דאם כן בריתא דקתני (ו, ב) דאינו אסור למכור לו אלא דבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים לא אמאן תרמיה, לא כתנא קמא ולא כרבי ישמעאל, דכיון דחיישינן דילמא מעתה ילך ויודה אין חלוק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים, אלא ודאי שמע מינה דטעמא דתנא קמא משום דאזיל ומודה ביום אידו הוא, ולא אזיל ומודה אלא בדבר שהוא לפניו קיים ביום אידו.
גמרא הכא דלהקרבה בעי ג' ימים: האי לישנא מוכח דהמקשה נמי מידע ידע דמתני להקרבה היא דאי לאו הכי הל"ל התם לאכילה והכא להקרבה אלא ודאי כדאמרן אלא דקסבר דמסתייה להקרבה נינהו דתהוי כאכילה דידן ואם כן והא דהדר פרכינן ולהקרבה מי סגי בתלתא יומי מקשה אחרינא הוא דפריך לה ודכוותא בתלמודא א"נ דמקשה קמא גופיה פריך ליה ומשום דפריך סתמא התם דלהקרב' משמע ליה לכולה הקרבה ואפי' לדידן ולהכי פריך ולהקרבה סתם בעינן תלתא יומי וגם זה נכון.
אינהו דמחוסר אבר אית להו סגי בתלתא יומי: פי' ובעי נמי תלתא יומי כדאמרינן מעיקרא ואם תאמר הניחא לזבוני להו מידי דצריך בקור כבהמה אלא לזבוני מידי דלא צריך בקור למה לי ג' יומי י"ל דלא פליג רבנן כיון דכלהו מידי דהקרבה ואע"ג דפליג בין דבר המתקיי' לדבר שאינו מתקיים כדלקמן.
דאמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח: ואם תאמר זה היא כקרבן לגבוה היא ז"ל דהא פי' רש"י ז"ל פירושא דמילתא דמאי דהוו עבדי מעיקרא לגבוה נהגו בו אחרי כן לע"ז וכן אמרי בבראשית רבה גבי אז הוחל לקרא בשם ה'.
שנאמר מכל החי מכל בשר: וק"ל דהא בסיפרא דרשינן בקרבן דידן מן העוף ולא כל העוף פרט למחוסר אבר תיפוק לי' מהכא דליכא מידי ולדידן שרי ולבני נח אסור י"ל דאי לא ההוא קרא הוה ליה פרשה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרא ולא לבני נח כדאיתא פ"ד מיתות ואם תאמר למה לא מנו לה להא התם עם מצות שנצטוו בני נח י"ל דלא מנו התם אלא מידי דחייבין עליה מיתה והכא לא מחייבי אלא שהקרבן פסול.
הכא בהמה שחטן ראשי אברים שלה: פי' לפי שהיה רצון הבורא יתברך להקריב מהן קרבן בצאתו מן התיבה וכדפרש"י ז"ל ואם תאמר והא בהאי קרא שנים מכל החי כתיב ואם כן בטמאין מיירי ומאי דכתיב בהו שבעה הוו טהורין ולקרבן כדאיתא בבראשית רבה וכדפרשי ז"ל בפירושי התורה וי"ל דאפי' הכי לא פליג רחמנא בדין מחוסר אבר משום לתא דטהורים דצריכי להקרבה דלא ליפסילו.
מהדורא קמא:
בארבעה פרקים בשנה כו' פי' המורה עיו"ט האחרון של חג מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן י שלא חג וכו' וי"ד בניסן משום פסחים ערב עצרת משום שלמי חגיגה ועולת ראיי' ואינו נראה לי מדתרצי' התם דלאכילה סניא בחד יומא והכא דלהקרבה בעינן תלתא אמא והא התם נמי להקרבה היא וטפי בעינן בהקרבה דידן דפסלי דוקין שבעין מדבעינן בהקרבה דידהו כדאמרי' לקמן ונ"ל שכל טעם בארבעה פרקים אינו אלא משום שמחה שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביו"ט ומש"ה בערב ר"ה וערב עצרת ועיו"ט הראשון של פסח כולם קונים לשחוט ועיו"ט הראשון של חג היינו דלא תניי' בהדייהו משום דכוון דאיכא שמיני עצרת קמייהו כל עיקר שמחתן התם משהו לה כדאמרי' משל למלך שזימן את בניו וביום שמיני עושה משתה גדול כשרוצים להפרד ממנו והילכך כל עיקר השמחה ביו"ט ראשון קא עבדי לה ומיהו יש עדיין להקשות כיון שכל ישראל מקריבין פסחי' ושלמי חגיגה ועולות ראיי' אמאי לא אחמור רבנן וקצבו זמן ידוע להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט וא אנן עסקי' בהקרבה טפי מדידהו ויש לומר אע"פ דאנן עסקי' גופי מנייהו לא אחמור להודיע דיש לומר לאכילה זבין ואפי' אם תימצי לומר להקרבה זבן דילמא נדרים ונדבו' איכא עלי' או דמי מעשר שני והשתא קבעי למישחטי' מש"ה אין צריך להודיע עיין בקונטרסי בחולין בפ' אותו ואת בנו:
מהדורא תנינא:
אמר רבא ש"מ לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין פי' דה"ק להו ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה שהיום הזה אני רואה לכם לב אבל עד היום הזה לא ראיתי לכם לב ומפני שלא ראה להם לב לא רצ' להוכיחם כל מ' שנה ש"מ לא עמדו ישראל על דעתו של משה עד מ' שנה ומה לב ראה להם משה באותו היום כדפירש המורה בהאי קרא בשילהי והיה כי תבאו כשכתב משה את התורה ונתנה לכהנים בני לוי ובאו ישראל ועירערו עליו כו' כדמפרש התם:
פיסקא שלשה ימים כו' התם דלאכילה חד יומא סגיא הכא דלהקרבה בעי' תלתא יומי פי' בע"כ ההוא לא מפרשא אלא משום אכילה ולא משום הקרב' ומדקתני סיפא בארבע' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה מנה ואין לו ללוקח אלא דינר משחיטין אותו בע"כ כו' אלמא לאכילה מיירי ואי קשיא והא אנן נמי מקרבינין באלה הפרקים והילכך ניחוש טובא. תשובה [אותו ואת בנו] קיל ועד דלא מיברר לן דבההיא יומא קא שחטי לא בעי הכרז' הילכך אע"ג דזבנה להקרבה יש לומר דלאכלו היום קנאו ולא לשומרו ליום טוב אבל ע"ז דחמירא משעה דזבני לקרבן אע"ג דזבני עמי לאכילה חיישינן ותלמודא לא אתי לתרוצי אלא תרתי מתני' דלא תיקשי זמן אזמן דהאי זמן הוי לאכילה אבל האי הוי להקרבה אבל האי קושיא דהתם נמי ניחוש מזמן הקרבה לא איזדקיק לתרוצי משום דלא אקשי לי' מידי:
דכתיב מכל החי ומכל בשר אי קשיא והא שנים מכל כתיב ולא באו שנים אלא בהמה טמאה דלא חזי' להקרבה תשובה הא דכתב שני' מכל ה"פ אל תפחות משנים וזה הכתוב הוא כולל טמאות וטהורות שבצווי ראשון לא הפריש בין טהורות לטמאות כ"א בצווי (ראשון ו) שני וכך פירש המורה בפרשה ולא כתב מכל החי אלא משום בהמה טהורה דחזיא להקרבה:
אמר רבא ש"מ לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין פי' דה"ק להו ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה שהיום הזה אני רואה לכם לב אבל עד היום הזה לא ראיתי לכם לב ומפני שלא ראה להם לב לא רצ' להוכיחם כל מ' שנה ש"מ לא עמדו ישראל על דעתו של משה עד מ' שנה ומה לב ראה להם משה באותו היום כדפירש המורה בהאי קרא בשילהי והיה כי תבאו כשכתב משה את התורה ונתנה לכהנים בני לוי ובאו ישראל ועירערו עליו כו' כדמפרש התם:
פיסקא שלשה ימים כו' התם דלאכילה חד יומא סגיא הכא דלהקרבה בעי' תלתא יומי פי' בע"כ ההוא לא מפרשא אלא משום אכילה ולא משום הקרב' ומדקתני סיפא בארבע' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה מנה ואין לו ללוקח אלא דינר משחיטין אותו בע"כ כו' אלמא לאכילה מיירי ואי קשיא והא אנן נמי מקרבינין באלה הפרקים והילכך ניחוש טובא. תשובה [אותו ואת בנו] קיל ועד דלא מיברר לן דבההיא יומא קא שחטי לא בעי הכרז' הילכך אע"ג דזבנה להקרבה יש לומר דלאכלו היום קנאו ולא לשומרו ליום טוב אבל ע"ז דחמירא משעה דזבני לקרבן אע"ג דזבני נמי לאכילה חיישינן ותלמודא לא אתי לתרוצי אלא תרתי מהני' דלא תיקשי זמן אזמן דהאי זמן הוי לאכילה אבל האי הוי להקרבה אבל האי קושיא דהתם נמי ניחוש מזמן הקרבה לא איזדקיק לתרוצי משום דלא אקשי לי' מידי:
דכתיב מכל החי ומכל הבשר אי קשיא והא שנים מכל כתיב ולא באו שנים אלא בהמה טמאה דלא חזי' להקרבה תשובה הא דכתב שני' מכל ה"פ אל תפחות משנים וזה הכתוב הוא כולל טמאות וטהורות שבצווי ראשון לא הפריש בין טהורות לטמאות כ"א בצווי (ראשון ו) שני וכך פירש המורה בפרשה ולא כתב מכל החי אלא משום בהמה טהורה דחזיא להקרבה:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה