עבודה זרה כא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משכירין להם בתים אבל לא שדות ובחו"ל מוכרין להם בתים ומשכירין שדות דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוץ לארץ מוכרין אלו ואלו אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים שנאמר (דברים ז, כו) לא תביא תועבה אל ביתך ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו:
גמ' מאי אין צריך לומר שדות אילימא משום דאית בה תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממעשר אי הכי בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר הוא:
בסוריא משכירין בתים כו':
מאי שנא מכירה דלא משום מכירה דארץ ישראל אי הכי משכירות נמי נגזור היא גופה גזרה ואנן ניקום וניגזור גזרה לגזרה והא שכירות שדה דבסוריא דגזרה לגזרה היא וקא גזרינן התם לאו גזרה הוא קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש שדה דאית ביה תרתי גזרו ביה רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן:
בחוץ לארץ וכו':
שדה דאית ביה תרתי גזרו בהו רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן:
רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים וכו':
מ"ט שדות דאית בהו תרתי גזרו בהו רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן:
ובסוריא מוכרין וכו':
מ"ט קסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ושדה דאית בה תרתי גזרו בה רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן:
ובחו"ל מוכרין וכו':
מאי טעמא כיון דמרחק לא גזרינן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה וכמה שכונה תנא אין שכונה פחותה משלשה בני אדם ולחוש דלמא אזיל האי ישראל ומזבין לחד עובד כוכבים ואזיל היאך ומזבין לה לתרי אמר אביי אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן:
אף במקום שאמרו להשכיר:
מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי
רש"י
עריכהמשכירין להם בתים - ולא גזרינן אטו מכירה דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא דכי כתיב לא תתן להם חן וחנייה בא"י כתיב דחשיבא חנייתה ומיהו מכירה לכתחילה לא דגזרינן משום מכירה דארץ ישראל:
אבל לא שדות - דאיכא תרתי לאיסורא:
וחוצה לארץ - דמרחק וליכא למיגזר מכירה דהתם אטו מכירה דא"י:
מוכרין בתים ומשכירין שדות - אבל מכירה דשדות לא כיון דאיכא תרתי גזרינן: טעמא דרבי יוסי מפרש בגמ':
אף במקום שאמרו להשכיר - בתים לא לבית דירה אמרו אלא לאשתמושי בהו בציבי ותיבנא:
מפני שנקראת על שמו - והרואה שמחממין בשבת אומר שהבלנים שלוחין של ישראל הן:
גמ' חובת הדר הוא - ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא:
היא גופא גזירה - שכירות אטו מכירה:
והא שכירות שדות דסוריא דגזירה לגזירה היא - דקס"ד משום שכירות דא"י איתסר:
שמיה כיבוש - ובמכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות הלכך שכירות שדות דסוריא לאו גזירה היא משום שכירות דא"י אלא משום מכירות שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא ומיהו לא אחמור בה רבנן למיגזר שכירות דבתים אטו מכירה:
אבל שדות דאיכא תרתי גזרו - שכירות אטו מכירה:
ובחו"ל כו' שדות דאית בהו תרתי גזרו בהו רבנן - דמשכירין ולא מוכרין משום מכירה דא"י:
רבי יוסי אומר בא"י משכירין להם בתים - ולא גזרינן אטו מכירה:
אבל שדות - דאיכא במכירתן תרתי לאיסור' גזרינן שכירות אטו מכירה:
ה"ג קסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש - הלכך ליכא איסורא במכירת בתים:
שדות דאית בהו תרתי גזרו בהו רבנן - מכירתן בסוריא אטו מכירה דא"י:
וניחוש דלמא אזיל האי ישראל - דשרית ליה לזבוני לחד עובד כוכבים ומזבין להאי יחיד:
ואזיל - האי עובד כוכבים ומזבין לה לתרתי פלגי לתרי ומעכב השלישית לעצמו ואיכא שכונה:
מיפקדינן - גרסינן:
אלפני דלפני כו' - כלומר לכולי האי לא חיישינן:
תוספות
עריכההא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא. פירוש וא"כ אין לגזור בהו שכירות אטו מכירה דמכירה לא מפקע לה ממזוזה אבל בשדות במכירה מפקע להו ממעשר ויש מפרשים דאתיא אפי' למ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר בסוף השולח (גיטין דף מז. ושם ד"ה אמר) דמ"מ חשובה הפקעה מה שהיא עתה ביד עובד כוכבים והוא זורעה שאינו מפריש ממנה מעשר נמצא שאין מקיימין בזה השדה מצוה התלויה בה אבל בית אין כאן הפקעה מפני שאין הבית עצמו חייב כיון שאין ישראל דר בתוכו ולא נהירא דא"כ מאי קאמר בסמוך לרבי יוסי שדה דאית ביה תרתי גזרו רבנן שכירות אטו מכירה הלא בשכירות גופא. איכא תרתי דבשכירות גופיה איכא הפקעה ממעשר שלא יעשר העובד כוכבים מאותה תבואה ועוד קשיא דלשון הפקעה משמע שמפקיע החיוב לגמרי מן הקרקע וכאן אין הפקעה גמורה כיון דאין קנין שהרי גם עתה שהוא ביד העובד כוכבים אם יזרע בה ישראל תתחייב לעשר לכך נראה לפרש דאתיא כמ"ד יש קנין וכשמוכרה לעובד כוכבים הוא מפקיעה ממש ממעשר שאפילו יזרע ישראל לא יתחייב במעשר אבל בית ודאי אינו מפקיע מן המזוזה דאפי' לא ימכרנו לעובד כוכבים אלא שלא ידור בו ישראל אין כאן חיוב מזוזה מן התורה ואפילו אם שכרה ישראל אחר ודר בתוכה דהכי קיימא לן דהא אמרינן פרק התכלת (מנחות דף מד. ושם ד"ה טלית) השוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטורה מן המזוזה מכאן ואילך חייבת בא"י חייבת מיד מכל מקום אין חיוב זה מן התורה דמדאורייתא פטורה לעולם כדכתיב ביתך ולא של אחרים ואף על גב דדרשינן ביתך ביאתך להניחה בימין דרך ביאה מ"מ תרי ביתך כתיבי אבל רבנן הוא דחייבוהו לאחר ל' יום מפני שהיא נראית כשלו מידי דהוה אטלית שאולה דכל ל' יום פטורה מן הציצית וה"ה לעולם מן התורה משום דכתיב כסותך ולא של אחרים ורבנן הוא דגזרו לאחר ל' יום מפני שנראית כשלו:
קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש. הקשה הר"ר אלחנן דבפ"ק דגיטין (דף ח. ושם) היכא דקתני בג' דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה דברים לחו"ל אמאי לא חשיב הא מילתא דהכא דבמכירת בתים ושכירות שדות (שוות לא"י ובשכירות בתים) שוות לחוצה לארץ דהא אפילו בחדא פליג התם דקאמר עפרה טמא כחו"ל והרוצה ליכנס לה בטהרה יכנס כא"י ואומר ר"י דתני ושייר ואע"ג דנחית תנא למניינא מ"מ איכא למימר תנא ושייר כדאשכחנא בהרבה מקומות:
כיבוש יחיד. פ"ה שלא היה שם אורים ותומים וששים רבוא ויותר נראה כמו שפירש הר"ר יצחק מהרפוט דכל מה שכבש יחיד כגון יאיר בן מנשה אינו א"י אבל קשיא דאי מא"י הוא אין זה קרוי כיבוש יחיד ואם מחו"ל הוא אפי' היו שם ששים רבוא קרוי כיבוש יחיד לכך נראה כל שאין לו רשות לכבש נקרא חו"ל דכל זמן שלא כבש כל א"י לא היה לו רשות לכבוש חוצה לארץ והכי איתא בספרי פרשת עקב כשכבש דוד ארם נהרים וארם צובה אמר לו הקב"ה סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש חוצה לארץ שנאמר ואת היבוסי יושב ירושלים וגו'.:
אלפני דלפני לא מפקדינן. האי סימנא בעלמא הוא כלומר לכולי האי לא חיישינן א"נ כיון דאיסור שכונה שלא יבא היזק לישראל קרי ליה מכשול לפני עור:
אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. יש לפקפק על מה היו סומכים בני אדם למכור ולהשכיר בתים לעובדי כוכבים ואף לבית דירה ויש רוצים להביא ראי' להתיר מדתניא בתוספתא (פ"ב) כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לעובד כוכבים מפני שידוע שמכניס לתוכה עבודת כוכבים אפ"ה משכירין להם ארוות ואוצרות ופונדקאות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים משמע הטעם משום שמחלק בין מקום שמכניס עבודת כוכבים בקביעות בין שאינו מכניס ובהנך שאומר אינו מכניס עבודת כוכבים בקביעות שרי ולפי זה בעת שהעובדי כוכבים שבינינו אינם מכניסין לבתיהם עבודת כוכבים בקביעות אלא כשיש שם מת או שנוטה למות וגם אותה שעה אינן עובדין אותם מותר אכן משם אין ראיה גמורה כי יש לתלות טעם היתר דארוות ואוצרות דשמא לא אסרה התורה אלא בבית העשויה לדירה דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך ולשם אפילו דרך עראי אסור אבל אותם בתים שאינם עשוים לדירה לא אסרה תורה ולהכי שרי ארוות ואוצרות ורבינו חיים כהן היה מביא ראיה להתיר מדגרסינן בירושלמי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו הא במקום שנהגו למכור מוכר אף לבית דירה ומשכיר אף לבית דירה והיה נראה לו הטעם דבחוץ לארץ לא מיקרי ביתך אלא בארץ וקשו בה טובא חדא כי אין נראה לר"י שיגרע ישראל בחוץ לארץ מעובד כוכבים דאפילו למ"ד אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל בחוצה לארץ מיהא יש לו קנין ועוד קשה לרבי יהודה דגבי מזוזה דכתיב ביתך הכי נמי תימא דמי שיש לו בית בחוצה
ראשונים נוספים
[גמ'] גזרי' שכירות אטו מכירה ואמרי' מאי עילויה דשדות מן הבתים אילימא משום דאית בשדות תרתי איסורי חדא דיהבת להו חנייה בקרקע וחדא דקא מפקעת להו מן המעשר בתים נמי הא איכא [חנייה] בקרקע ופקיעת מזוזה ופרקי' מזוזה חובת הדר הוא.
בסוריא משכירין בתים לעובדי כוכבים אבל לא שדות אוקימנא קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש אע"ג דדוד הוא דכבשינהו ארץ ישראל היא שדות דאית בהו [תרי] איסורי כדאמרן גזרי' שכירות אטו מכירה בתים דלית בהו אלא משום חנייה בקרקע בלבד לא גזרו שכירות אטו מכירה. בחוצה לארץ מוכרין בתים כו' ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסורי' מוכרין להם בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו לר' יוסי שדות בא"י דאית בהו תרתי גזור רבנן שכירות אטו מכירה בתים לא גזרו בהו בשכירות בסוריא קסבר ר' יוסי כיבוש דיחיד לאו שמיה כיבוש ואינו א"י מכירת בתים דליכא אלא חדא ושכירות שדות אע"ג דאיכא תרתי לא גזור רבנן ולא גזור אלא מכירת שדות בסורי' בלבד:
ובחו"ל מוכרין להן אלו ואלו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ובלבד שלא יעשם שכונה.
תנא אין שכונה פחותה מג' בני אדם וניחוש דלמא האי דזבנת ליה אזיל ומזבין לאחרים והוו להו שכונה ופרקי' לפני עור לא תתן מכשול מפקדינן לפני דלפני לא מפקדינן:
[פיסקא] אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה עבודת כוכבים וכתיב לא תביא תועבה אל תוך ביתך מכלל דאיכא דוכתא דאין משכירין להם בתים:
הא דתנן לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך. משמע דהכי פירושא, אף במקום שאמרו להשכיר כגון סוריא לא התירו לבית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך דבא"י אנו מצווין שלא להכניס ע"ז בארצנו וחייבים לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותנו וגזרינן סוריא אטו א"י ואפולו למ"ד לאו שמיה כיבוש אבל (אמר) בח"ל לא ומיהו הרחקה דרבנן היא דקרא בהבאת ישראל עצמו כתיב דאסורה בהנאה. והבי איתא כפ' בתרא דמכות.
ואצטריכנא להאי פירושא משום דאשכחן בירושלמי דאמרי הכי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה.
ור"ח ז"ל כתב בפי' וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמיחה בכך ולהך פירושא הא דדייקינן מינה מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי מדקתני אף דהו"ל למתני (אף) ובמקום שאמרו.
אלא שבתוספתא (ב,ג) מצאתי חילוף דתני ר' יהודה אומר אף בא"י משכירין בתים בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות בח"ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לעכו"ם שבידוע שמכניס שם ע"ז פי' [הא דמכשירין בתים] מפני שאינו עובדה שם אבל בבית דירתו שם הוא עובדה ולפיכך הוא אסור ואפשר מפני שאלו (לשכירות) הם עומדים (ואיכא) [וליכא] משום [לא תביא] מ"מ מדקתני כאן וכאן משמע אפילו בח"ל אא"כ אתה דוחק דארישא קאי אא"י וסוריא ואם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בת"ל.
ועוד בירושלמי [א,ט] ר' סימון היו לו כרמים נטועים בהר שאל לר' יוחנן א"ל יבורו ואל ישכירם לעכו"ם שאל לר' יהושע מהו להשכירם לעכו"ם ושרא ליה ר' יהושע במקום שאין ישראל מצויים.
חדא חנייה בקרקע: ואסור משום לא תחנם (דברים ז, ב), וחדא דקא מפקע ליה ממעשר, דקסבר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. ובתים נמי מפקע להו ממזוזה, מזוזה לא אפקעתא דבתי היא, דחובת הדר היא, כדכתיב: מזוזות ביתך (דברים ו, ט), ודרשינן (יומא יא, ב) דרך ביאתך.
קשיא לי שדות נמי כיון דסבירא לן דיש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר מה איכפת לן, דהא ההיא ארעא לא מיחייבא וכענין שאמר במזוזה. יש לומר דהכי קאמר בתי לא איכפת לן אי מפקעינן להו ממזוזה, דמזוזה חובת הדר הואי לשומרו מן המזיקין, ואם הגוי אינו משמר ואינו ניצל מאי איכפת לן, אבל אפקעתא דשדה אית בה נזקא לישראל דממעט חלק הלוי, ותקנת חכמים היא, כן נראה לי.
קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש, ושדות דאיכא תרתי גזרינן, בתים דליכא אלא חדא לא גזרינן: דאף על גב דשמיה כבוש אין דינה כדין ארץ ישראל לגזור בה בכל גזירות ארץ ישראל. כדגרסינן בגטין (ח, א), בשלשה דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה שותה לחוצה לארץ, ואמר התם, קסבר כבוש יחיד דשמיה כבוש, ואפילו הכי אין דינה כדין ארץ ישראל. וטעמא מאי, משום דשלא כסדר עשה דוד, [ה]תורה אמר[ה]: "והוריש ה' את [כל] הגויים [האלה] מלפניכם" (דברים יא, כג), ואחר כך "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (שם, כד), אפילו חוצה לארץ, והוא הניח את שכניו והלך וכבש ארצות, והכי איתא בספרי (שם). מפירוש הראב"ד ז"ל.
אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו': וכתב הראב"ד ז"ל: אומר [אני], דוקא שכירות אבל מכירה שרי, דכי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל, וקרא: ד"לא תביא" (דברים ז, כו) אסמכתא היא ולאו איסורא דאורייתא, דלא אסרה תורה אלא [ב]הכנסת ישראל עצמו אבל גרמא דעל ידי גוי לא. ונראה לי שזה מפורש הוא בגמרא, דלעיל בפרקין (טו, א) בפלוגתא דשכירות אי קניא אי לא קניא אמרינן, תא שמע אף במקום שדאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו שמכניס לתוכה עבודה זרה, ואי סלקא דעתך שכירות קניא כי קא מעייל לביתיה קא מעייל, אלמא כל היכא דאית ביה קנייה גמורה לא איכפת לן דלביתיה קא מעייל. ועוד דבהדיא קתני במתניתין דלרבי מאיר בחוצה לארץ מוכרין להו בתים ולרבי יוסי אף בסוריא, וכיון דהתירו למכר, גוי בביתיה מאי דבעי עביד, דבשלמא בשכירות כיון דאתני בהדיה לאוקומי בהו חיותא ולמנכש בהו פירי בלחוד, אי דאיר בהו מצי מעכב עליה, אבל במכירה מכי מזבנה ניהליה מי מעכב עליה.
ולענין פסק הלכה, הלכה כרבי יוסי, כדאמרינן אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, ובארץ ישראל אין מוכרין להם בתים, אבל משכירין לאוצרות ופונדקיאות, אבל לא בית דירה משום _ לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז, כו), [כי] בארץ ישראל אנו מצווין שלא להכניס עבודה זרה בארצינו, וחייבים אנו לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותינו. ובסוריא נמי אין משכירין לבית דירה, דגזרי סוריא אטו ארץ ישראל אף על גב דכבוש יחיד לא שמיה כבוש, ומשום דמקרבא לארץ ישראל.
אבל למכירה אפילו לבית דירה בסוריא מותר, דכי קא מעייל לביתיה קא מעייל. ובחוצה לארץ מוכרין להם ומשכירין ואפילו לבית דירה, דקרא דלא תביא, היא אסמכתא דרבנן, דגופיה דקרא לא משתעי אלא בהבאת ישראל עצמו, ובארץ גזרו וגדרו משום קדושת הארץ אבל בחוצה לארץ לא. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם, הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה.
ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו: וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמחה בכך. ונראה לי דמתניתין נמי הכי דייקא מדנקט אף במקום שאמרו להשכיר, דאם איתא דאף בחוצה לארץ הדברים אמורים, ליתני אף במקום שאמרו (לשכור) [למכור] אין משכירין לבית דירה, ואנא ידענא דכל שכן במקום שאמר להשכיר שאינו משכיר לבית דירה. אלא שאתה יכול לדחוק ולדחות דמשום הכי נקט אף במקום שאמר להשכיר משום דקא בעי למסתם בה כרבי מאיר וכדאמר בגמרא סתמא כרבי מאיר. ומכל מקום אכתי הוה מצי למיתני אף במקום שאמר להשכיר ולמכור.
ואף על גב דבתוספתא משמע בחלוף דקתני התם (פ"ב ה"ג), רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין בתים, בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו, כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לגוי מפני שכידוע מכניס לתוכה עבודה זרה, ולכאורה האי כאן וכאן משמע דקאי אארץ ישראל וחוצה לארץ, אפילו הכי איפשר לומר דהאי כאן וכאן לא קאי אלא ארישא אארץ ישראל וסוריא, אבל חוצה לארץ שרי הואיל ושרו לה בגמרא דבני מערבא בהדיא. וכתב הרמב"ן ז"ל: ואם איפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בחוצה לארץ.
מזוזה חובת הדר היא: פי' ובחובת הגוף אין בו שום הפקעה לאחרים מה שאין כן במעשר דאע"ג דסבירא לן השתא דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר אסור להפקיע קדושת הארץ וכל שכן שאנו גורמין בזה גזל השבט.
מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי: פי' דמדלא קתני אף מה שאמרו להשכיר וקתני אף במקום מכלל דמקומות מקומות יש וסתמא כרבי מאיר שלא התיר להשכיר בארץ ישראל ומשנתינו בסוריא שהתיר רבי מאיר להשכיר שם ולא התיר למכור כפי הירושלמי ומיהא הא איפסיקא הלכתא לעיל כרבי יוסי ואף בסוריא מותר להשכיר לבית דירה בחוצה לארץ.
כבוש יחיד: פר"שי ז"ל שלא היו שם אורים ותומים וכל ישראל כלומר שכבשה דוד שלא על פי הדבר ובלא ששי' רבוא ואינו נכון שהרי כמה כרכים כבשום עולי מצרים שלא הוו שם אורים ותומים וכל ישראל וא"ה לא הוי כבוש יחיד שהרי כתיב ונובח הלך ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את קנת אלא ודאי טעם הדבר כדאיתא בספרי דאמרינן כתוב אחד אומר כל מקום אשר תדרך כף רגליכם לכם יהיה וכתוב אחד אומר נותן תחומין לארץ ישראל הא כיצד בתחילה יש להם לכבוש כל ארץ העמים ואחר כך כל מקום ואם עושין כן הרי היא כקדושת הארץ לגמרי לדברי הכל אבל סוריא שנכבשה קודם שנכבשה כל ארץ ישראל ולא כסדר קרי לה כבוש יחיד כלומר שהיה הסכמת דוד לבדו לכבשה שלא מדעת סנהדרין והאי הוא דאמרינן בספרי שאמר לו הקב"ה לדוד דוד לא יפה עשית סמוך לפלטרין שלך לא הורשת ואתה הולך ומוריש ארץ העמים ורבי מאיר סבר דא"ה כבוש יחיד שמיה כיבוש ודינו כארץ ישראל לגמרי אף על פי שנכבשה שלא כסדר ומאן דסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש סבירא ליה דכיון דנכבשה שלא כסדר לא קדשה בקדושת ארץ ישראל והיינו טעמא דרבי יוסי והלכתא כותיה דהא איפסיקא בהדיא הלכתא כותיה בכולה מתני'.
אמר רבי ובלבד שלא יעשה שכונה אפי' בחוצה לארץ דהשתא הוי קביעותא טובא וגזרינן ואין שכונה פחות משלשה בני אדם בשלשה בתים וכן הלכה.
מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו: הקשה ר"ת היאך אנו נוהגים להשכי' בתים לגוים לבית דירה ותירץ דלא אמרו אלא בזמן התלמוד שהיו נותנין הגוים עבודה זרה בבתיהם דרך קבע מה שאין כן בזמן הזה שאין ע"ז נכנסת בביתו אלא כשהוא נפנה ורבי' חיים הכהן ז"ל תירץ שלא אמרו במשנתינו אלא במקום שאמרו להשכיר בלבד ולא התירו שם למכור כגון ארץ ישראל לרבי יוסי וסוריא לרבי מאיר שכשם שהחמירו בה במכירה למעלת הארץ החמירו בשכירות לבית דירה אבל בחוצה לארץ מותר וכן אמרו בירושלמי הא במקום שאמרו למכור מוכר הוא לו אפי' לבית דירה ומשכיר הוא לו אפי' לבית דירה ומה שאמרו בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר לו לבית דירה משום ארץ ישראל וסוריא קאמר וכר"מ שאוסר למכור לו בתים בסוריא ואם תאמר וכיון דמשום איסור לא תביא תועבה אל ביתך הוא למה לא יהיה אסור אפי' בחוצה לארץ תירץ ר"ת ז"ל דבחוצה לארץ אינו חשוב בתינו והא דמחייבינן במזוזה משום דמזוזה חובת הדר היא וביתך דרך ביאתך והנכון דהאי דרשה מדרבנן הוא שאסרו לגרים הכנסת ע"ז בבתינו ואסמכוה האי קרא דאלו קרא גופיה לא מיירי אלא באיסור ע"ז והנאתה ושלא נכניסנה לבתינו ליהנות ממנה הילכך בארץ ישראל או בסוריא שנצטוינו לעקור משם ע"ז בכל כחנו גזרו אבל לא בחוצה לארץ.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
פיסק אף במקום שאמרו כו' ואם התנו מתחילה מותר נ"ל דוקא לקבל שדה בשותפות מותר ע"י שיתנו מעיקרא מפני שמלאכת הימ"פ שוה אבל במשא ומתן אפילו ע"י תנאי אסור מפני שביום אחד מרויח יותר מחדש א' ונמצא שגוי עושה בשבת שליחותו של ישראל וחולק עמו ואפילו בשדה נמי קשיא לי דאע"ג דליכא למיחש לאיסור שבת מי שרי האמרינן בפ' ארבע מיתות תניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו' עד ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו. ויקיימו בשמו מסייע לי' לאבוה דשמואל דאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז והתורה אמרה לא ישמע על פיך:
מהדורות תליתאה ורביעאה
עריכהאמר רב יוסף לא ניצלי אינש צלותא דמוספי בחלת שעי קמייתא ביומא קמא דריש שתא ביחיד כו' בשלהי פ' תפלת השחר תנן ר' אלעזר בן עזרי' אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכ"א בחבר עיר ושלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת המוספין ואמרי' בגמרא. ר"י היינו ת"ק איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר ת"ק סבר יחיד שלא בחבר עיר נמי פטור. ור' יהודא סבר יחיד שלא בחבר עיר חייב ואמרי' התם דפליגי ר' חנן ור' ינאי דר' חנן אמר הלכה כר' יהודא שאמר משום ראב"ע ור' ינאי אמר אין הלכה כר' יהודא. הנה אליבא דר' ינאי יחיד חייב בתפלת המוספין אפילו היכא דאיכא חבר עיר ואליבא דר' חנן נהי דפטור היכא דאיכא חבר עיר היכא דליכא חבר עיר חייב דאין הלכה כת"ק. אליבא דר"א דאמר אע"ג דליכא חבר עיר פטור.
איבעיא להו משום הרויחא אסור כו' אי קשיא אי משום ולפני עור הא תינח למיתב לי' אבל למישקל מני' אמאי ואי אמרת משום גזירה אי הכי גוי דאית לי' אטו מאן דלית לי'. יש להשיב דמאן דלית לי' דשייך בי' איסורא גזרי' למישקל אטו למיתב אבל למאן דאית לי' שייך בי' איסורא לא גזרי' בי' אטו מאן דלית לי' ואי קשיא והא סיפא דר' יהודא מוכח בפירוש (דמשמע) דמשום הרויחא דילמא אזיל ומודה הוא תשובה ודאי ר' יהודה הכי קסבר דמשום דאזיל ומודה היא ולא קמבעיא לן אלא לת"ק דיש לומר דטעמא דת"ק משום ולפני עור הוא וגזר למישקל מני' עטו למיתב לי' ור' יהודא פליג עליו ולית לי' גזירה אלא טעמא דמישקל נמי משום דילמא אזיול מודה הוא. והילכך לשאת וללות ולשאול דאית לי' שמחה בגווייהו אסור. אבל ליפרע ממנו דהוא מיצר שרי דלא אזיל ומודה. ואמרו לו לפי שיטתו השיבוהו דאף לדידך דלא אסרת אלא היכא דאיכא שמחה ה"נ שמחה איכא דאע"פ שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:
תניא כוותי' דר"ל כשאמרו אסור לתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיי' מותר ואפי' בדב' המתקיים נשא ונתן מותר פי' האי ברייתא מיירי לפני אידיהן ותדע דהא ביום אידן אמרן דמודה ר"ל דאם נשא ונתן אסור מש"ה שרי' למיזבן להו דבר שאינו מתקיים דלא אזיל ומודה אבל בים אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור למכור להן דילמא אזיל ומקריב לי' לע"ז וקעבר משום ולפני עור והכי מוכח לקמן בפירקא מרב יהודא דשרי לרב ברונא ולרב גידל לזבוני חמרא וחיטי בחגתא דטייעי ואמרי' משום דלא קביעי הא אי הות קביעי הוה אסור לזבוני להו ואע"ג דהוי דבר שאינו מתקיים
אמר אביי גזירה להיפרע אטו לפורען פי' ורב יהודא אע"ג דבכולהו אית להו גזירה דהא לא פליג עלייהו בהא פליג ושרי מפני שהוא מצר וחכמים סברי אע"פ הוא מצר עכשיו שמח היא לאחר זמן.
אם צריך לפרנסה אומרת בברכת השנים. ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בתעניות שלחו בני נינוה לר' כגון אנן דצריכינן למיטרא אפילו בתקופת תמוז כו' ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואמאי לימרו בברכת השנים ונ"ל לומר שאין זו קושיא של כלום דע"כ לא אמרי' אלא בשאר בקשות שאינן קבע לכל ישראל אבל שאל' מטר שהו' קבע לישראל ואין שואלין אות' אלא עד הפסח אם עיר אחת צריכ' מטר אסורין לשנות סדר התפל' לשאול המטר בברכ' השנ' כמו שעשו בימות החורף אלא שואלין אותה בשומע תפלה:
פיסקא וקרטיסים אמור לני שני ושלשה דברים משם אביך ה"ג ולא שאמרתה לנו ואי גרסי ליה לא על אלו שאמר עכשיו עונה אלא כלומר כמו שהית רגליל לומר לנו הלכות וחידושים משמו אמור לנו גם עתה וניטפי חדא שתא כו' לפי פתרון המורה תבא שנת תשעים לפרט שנה ראשונה לשמטה:
שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ל"ג ועל כלי זכוכית וברוב ספרים אינו כתוב דאי גרסי' לי קשיא מאי דאמרי' בהלכות י"ח דבר יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וטומאת ארץ העמים מתרץ התם וטומאת כלי זכוכית לא מתרץ אלא ודאי ל"ג ליה:
הוה לי' נקירתא דהוי אתי מן ביתא לבי רבי פי' ר' הוה דר בציפרי ואנטונינוס היה הפלטורין שלו בראש טבריא על פסגה אחת ושם יש מערה ההולכת מטבריא לציפרי מהלך י"ב מילין:
פיסקא ויום הלידה ויום המיתה מכלל דר"מ סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ל"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ושרפה חוקה היא. פי' חכמים שהם משימין חילוק משמע שהם סוברים שהשריפה אין עושין אותה אלא בעבור חשיבות והילכך מיתה שיש בה שריפה מוכחת שאותה המיתה חשובה בעיניהן ועושין אותה יו איד בכל שנה אם אין בה שרפה לא היתה חשובה בעיניהם שיעשו אותה יום איד בכל שנה וכיון שבעבור חשיבות עושים אותה לא נאסרה לישראל אבל ר"מ שאוסר כל מיתה ואע"פ שאין בה שריפה מוכיח מדבריו שהוא סובר שהשריפה לא בעבור חשיבות עושין אותה שא"כ לא היתה אסורה מיתה שאין בה שריפה אלא חוק היא להם לעשותה ואם אירע ולא עשו חוקם בעסור זה לא נגרעה מיתת מלכם בעיניהם וכיון שחוק האמוריים היא היאך רשאים ישראל לעשותה ומשני דגם לר"מ נמי חשיבותא היא השריפה ולאו חוקה כך נ"ל פתרון שיטה זו והוא העיקר אבל המורה מפרש איפכא לרבנן חוקה ולר"מ חשיבותא ודחוק נ"ל ביותר:
פיסקא יום תגלחת זקנו ויום אידם מי אסור בו מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי' לע"ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר רבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי עכו"ם דכוותה הכא לא חשו להם חכמים משום יום אידם פי' האי דקאמר ר' חנינא לריש לקיש דלא חשו להם חכמים לאו למכור להם קאמר דלמכור להם וודאי איכא למיחד לשמי ע"ז הוי איסור תורה ולא אמר לא חשו אלא לקנות מהם דלא אסיר אלא משום דילמא אזיל ומודה דהוי מדרבנן דומיא דבישולי גוים דלא אמרי' דילמא האי דזבין מני' חד מבני העיר הוא שהן סמוכין לעטלוזא ויצא לכאן ונמצא שקונה מן הגוי ביום אידו ודברי המורה לא נראו לי:
ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת שברירי אמר המורה דלא גרסי' הכא מן הנהרות ומן האגמים דה"ה נמי מן הכלים ואינו נ"ל שכמו שהיא כתובה הגירסא כאן כך היא כתובה בערביפסחים וברייתא אחרת מביא שם שהיא מדברת אפילו מן הכלים והיא מיירי בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא בעבור סכנת שברירי והתם גרסי' אי איכא אינש אחרינא גבי' ניתערי' ונימא לי' פלגיא לחינא מיא ואי לא נקרקש נכתמא אפומה דחצבא ולא הכא כדגריס לי' המורה:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז והיו בה חניות מעוטרות כו' נ""ל דלאו בימי אידן קאמר דא"כ אסור לישא וליתן עם כולן אלא יריד של ע"ז הי' והיו בה חניות מעוטרות שכל הנושא ונותן שם נותן מכס לע"ז ושאינן מעוטרות אינן נותנין מכס לע"ז ואין כאן איסור אחר אלא משום מכס דהוא נהנה או מהנה ודייקא נמי מדקרמינן עמאי דתניא יום שע"ז מנחת בו את המכס כו' ומהולכין ליריד של גוים כו' ואיסור יריד לחוד ואיסור יום איד לחוד דאיסור יום איד הוא אסור משום דילמא אזיל ומודה ואיסור יריד משום מכס והיכא דליכא למיחש למכס כגון בלוקח מבעה"ב שרי וביום איד מותר לקנות מהם דבר שיאנו מתקיים כדאמרן לעיל וביריד אסור משו מכס דמהנה לע"ז ומש"ה ר' יעקב דזבן סנדלא ור' ירמי' דזבן פיתא הוי איסורי אע"פ שהן דבר שאינו מתקיים משום מכס דמהנה לע"ז אי לאו דקנו מבעה"ב דלא שקלי מנייהו מיכסא:
איזהו עיקור המנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה ק"ל ודילמא שחיט לה ואכיל לה ואנן דומיא דירקבו ויוליך לים המלח בעינין ותו דלקמן מקשינן מעיקור בהמה דקדשים דקתני נועל דלת בפני' והיא מתה אלמא גם הנה נמי מהארכובה ולמעלה קתני דהיא מתה ומש"ה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי דאי מן הארכובה ולמטה מה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי התם אסורי בהנאה ודילמא שחיט לה בתר הכי ואכיל לה אלא לאו ש"מ מן הארכובה ולמעלה הוא אבל עיקור דלעיל שעוקרין על המלכים הוא כדן שלא ישתמשו בהם ואינם אסורים באכילה הילכך עוקרה מן הארכובה ולמטה אבל זו שאסורה בהנאה צריך לעוקרה מן הארכובה ולמעלה ופתרון המורה דמפרש מן הארכובה ולמטה לא נראה לי:
ואם החרים והקדיש והעריך בהמה תיעקר עיין מה שכתבתי בפרק בתרא דבכורות:
פיסקא ואלו דברים ורמינהו הוסיפו עליהן אלכסנין ואסטרובילין כו' לא ידעתי אינה כשני' ועל מה יש לומר הוסיפו עליהן אטו לא ידעי' דכל אילן העושה פירות יש לו דין שביעית. ומה חילוק יש באילנות. גם מאי דאמרי' כל שיש לו עיקר יש לו שביעית ושאין לו עיקר אין לו שביעית לא ידעתי פירושו דאדרבה טפי חמיר כל דבר שאינו מתקיים מדבר המתקיים כדתנן בפ"?? דשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים. ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה עלה החוף שוטה כו'. ועוד כלל אחר אמרי בהמה וממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף שוטה כו' פי' כל דבר שאינו מתקיים בארץ כל ימות השנה וכלה לחי' מן השדה יש לו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה. ולא להפסד ויש לו ביעור אחר שכלה מן השדה וכל דבר המתקיים בארץ כל ימות השנה קדושת שביעית יש בו לאכלה ולא לסחורה. אבל דין ביעור אין לו. שהרי לא כלה לחיה מן השדה ועל זה שנינו בפ' בא סימן התחתון כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לי שביעית ואין לו ביעור. והמורה פירש כל שאין לו עיקר להתקיים בארץ בימות הגשמים כגון קישואין ודלועין; וכיוצא בהן אין לו שביעית ומותר לעשות מהן סחורה ואינו מצווה להפקירן ודבר זה לא יתכן כלל שכל הירקות וכל הזרעים וכל הקיטניות יש להן דין שביעית כדמוכח בשביעית. ונ"ל דלא גרסי' זה הכלל כל שיש לו עיקר כו' אלא ה"ג ואי ס"ד תורניתא מי אית לה שביעית פי' דתורנייתא היא שטה עץ בעלמא. ועץ אין בו תורת שביעית דלא נאסר בשביעית אלא אוכלי אדם ואוכלי בהמה ומיני צבעים שהנאתן וביעורן שוה לאפוקי עצים שהנאתן אחר ביעורן:
תנא ומכולן מוכרין להן חבילה. מיכן יש להתיר למכןור בהמה טרפה למשומד דלא זבין לי' כ"א למכור לאחרים. ולא חיישי' שמא יאכל ממנה כיון דלזבוני לאחריני זבנה דהא בלבונה אע"ג דמכר לו חבילה יש לחוש שמא יקטיר הוא ממנה ואפ"ה תלינן לקולא דכולהו לזבוני לאחריני זבנה. והם ה"נ בטרפה:
אמר אביי על ולפני עור לא תתן מכשול מיפקדינן אלפני דלפני לא מיפקדינין ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין לי' לישראל. וממאי דאמרי' בגיד הנשה שאסור ליתן לנכרי ירך חתיכה שלא ניטל ממנה גיד הנשה שמא יחזור וימכרנה לישראל. והא לפני דלפני הוא ונראה לי שאן זו קושיא של כלום דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול. דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי ידע חברי' מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיר בין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקידינ' אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה יודע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאלו היא מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו כגון גיד הנשה וכלאים ומאי דאמרי' בפסחים על ההיא ארבע דחיטי דטבעא בנהרא ואסרו למוכרם לגוים כי אם קבא קבא שיכלו קודם לפסח שמא יחזרו וימכרום לישראל וישראל עושה איסור על ידך בלא ידיעה:
תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו לי' אדום ושקיל ויהבו לי' שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן פי' אע"ג דאמרן לעיל ה"ד אי דאמר תרנגול לבן כי הוי בין התרנגולין מאי הוה התם משום דשקיל ביחד מחד גברא לבן ואדום ושחור שכל כוונתו אלבן כפי מה שהיה מכריז ובערמה קא שקיל להנך אי נמי לאכילה אבל האי דזבן מחד גברא אדום לבד ומחד גברא שחור לבד הא חזינן דלא קפיד והילכך י"ל שרי למיזבן לי' תרנגול לבן ואפי' לרבנן קא מבעיא ליה ולא כדברי המורה שפירש דלא מבעיא ליה לר' יהודא:
מאכילה כרשיני תרומה פי' הכרשינין אע"פ שהן מאכל בהמה נאכילין גם לבני אדם דומיא דשעורין שאלו לא היה מאכל אדם כ"א מאכל בהמה בלבד לא היו חייבים בתרומה.
פיסקא מקום שנהגו למכור ר"ה זבין פרה לגוי כו' קשיא לי דהא תנן במתני' עגלים לא תלינן בשחיטה. והמורה פירש כגון שפירש לו הגוי דלקימן קא בעי להו ואכתי קשיא לי משור של פטם דהויא כסתמא כדמוכח התם ונ"ל לתרץ שחילוק יש בין שור לפרה דסתם שוורים זכרים לרדיא קיימי וסתם [פרות] לשחיט' [קיימ'] ואע"פ שהיא פרה חורשת י"ל האי דזבנה לשחיטה זבנה אבל בשור לא היו מתירין ב"ה דודאי לרדיא זבנה ואע"ג דאמרי' בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיט' מכרתיו לך הא אמרי' התם דרובא לרדיא זבני אלא שלא הלכו חכמים בממון אחר הרוב אבל באיסורא ודאי דאזיל בתר רובא והילכך יש לחלק בין זכרים לנקבות ואפילו עגלים קטנים זכרים תלינן דלקיימין קא בעי להו כיון דדמי רדיא יקרין על דמי בישרא טובא:
והא אמרת דכותים לא חשידי אשפיכות דמים ראיתי מקשים ממאי דתנן בעירובין הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מוד' בעירו' ה"ז אוס' עליו ראב"י או' לעול' אינו אוס' עד שיהיו ב' יש' אוסרין זע"ז ומי שאינו מודה בעירוב הוא כותי ואמרי' בגמרא דטעמא דראב"י כיון דגוי חשיד על שפיכות דמים תרי ישראל דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן כו' אלמא גם הכותי חשיד הוא על שפיכות דמים שבשניהם הוא חולק ראב"י ואומר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרים זע"ז ונ"ל לתרץ דלעול' כותי לא חשיד אשפיכות דמים דראב"י לא פליג אלא אנכרי דבעי שני ישראלים אוסרין זע"ז ודייקא נמי מדקתני לעולם אינו אוסר ולא קתני אינן אוסרין אלמא לא פליג אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים. ובכל שיטת הגמרא אינו מזכיר אלא גוי למימרא דלא פליג אלא אגוי והאי דאדכר ת"ק כותי מפני שדינן שוין לאסור ואין העירוב מועיל בכותי כמו שאינו מועיל בגוי אבל מיהו ראב"י לא פליג את"ק אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים ולא שכיח דדייר חד ישראל בהדי':
פיסקא אין משכירין כו' ובסוריא מוכרים בתים קסבר כיבוש יחיד לאו שמים כיבוש פי' לא תימא מכלל דת"ק דאסר למכור בתים בסוריא קסבר דשמי' כיבוש דהא אמרן לת"ק מ"ש שדות דלא גזירה משום שכירות דא"י בתים נמי ליגזור משום בתים דא"י כו' אלמא לא נאסר שום דבר בסוריא אלא משום גזירת א"י דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא האי דקאמר ר' יוסי הכי משום דהוא שרי למכור בתים בסוריא איצטריך לפרושי הכי דאין כאן איסור לא תחנם וגם לא גזר משום בתים דארץ ישראל ומיהו ת"ק דאסר מכירת בתים בסוריא לאו משום דשמי' כיבוש אלא משום דגזר אטו בתים דא"י:
פיסקא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ אלא גוי בדקביל עלוי' פי' והוא הדין נמי דהוי שרי ר"ש להשכיר מרחץ לגוי בדקביל עלויי' ושדהו לגוי לא הוה שרי ר"ש אלא בדקביל עלי' דאריסותא דר"ש לית לי' ותני דמתני שרי אפילו בדלא קביל משום אריסותא ושדהו לכותי ר' שמעון אסר לי' משום תרי טעמא ותנא דמתני' לא אסר לי' אלא משום ולפני עור ולא מפני שנקרא' על שמו דאמרי' אריסותי' קא עביד:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
פיסקא אין משכירין כו' ובסוריא מוכרים בתים קסבר כיבוש יחיד לאו שמים כיבוש פי' לא תימא מכלל דת"ק דאסר למכור בתים בסוריא קסבר דשמי' כיבוש דהא אמרן לת"ק מ"ש שדות דלא גזירה משום שכירות דא"י בתים נמי ליגזור משום בתים דא"י כו' אלמא לא נאסר שום דבר בסוריא אלא משום גזירת א"י דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא האי דקאמר ר' יוסי הכי משום דהוא שרי למכור בתים בסוריא איצטריך לפרושי הכי דאין כאן איסור לא תחנם וגם לא גזר משום בתים דארץ ישראל ומיהו ת"ק דאסר מכירת בתים בסוריא לאו משום דשמי' כיבוש אלא משום דגזר אטו בתים דא"י:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה