תוספות רי"ד על הש"ס/עבודה זרה/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
מאירי |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורא קמא
עריכה
לפני אדיהן של ע"א שלשה ימים כו'. נכנסת מלכות פרס אחרי' מ"ט דאיהי חשיבא בתרא דכתב וארו חיוא אחרא תנינא דמיא לדוב. קשיא לי מאי מוכתא דאיהי חשיבא בתרה אלימא מדכתב תנינא ונחשוב מלכות בבל דאיהי חשיבא טפי דהוא קדמייתא ומאי דאמרי' נמי לקמן משום דהנך משכא מלכותא עד דאתי משיחא בשלמא רומא משכא אל פרס מנלן דמשכא עד משיחא והוא כלתה לה בימי יונים וי"ל דהא דכלתה בימי יונים שלא שלט' יותר על ירושלים אבל על ישראל שבגלות בבל שלטה מהם עד ביאת המשיח עיין במהדורא תנינא:
היה ר"מ אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא כישראל שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו' נראה לי דפליג ר"מ עם ר"ש דאמר קברי גוים אין מטמאין באהל שנא' ואתננה צאני צאן מרעיתי אדם אתם קרוין אדם ולא הגוים עע"ז קרוין אדם וס"ל לר"מ דגוים מטמאין באהל והכי מסתברא מדקתני ר"ש אומר מכלל דרבנן פליגי עלי':
לומר לך שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה ראיתי מקשים דמשמע מהכא דמי שאינו מצוה ועושה אית ליה שכר קצת והא אמרי' גבי חתן שהוא פטור מק"ש שאם רצה לקרות ולהחמיר על עצמו אינו קורא ואמאי יקרא ויקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה ותו דאמרי' בפ' המוצא תפילין מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים ואמאי רצו למחות בידה תקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה ותו דאמרי' בפ' המוצא תפילין מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים ואמאי רצו למחות בידה תקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה ונ"ל לתרץ דלעולם גוי שאינו מצווה ועושה אית ליה שכר קצת וחתן מש"ה אינו קורא משום דמיחזי כיוהרא שהוא עסוק במצוה ורוצה לכוון את לבו בק"ש ומיכל בת שאול מש"ה רצו למחות בידה משום לאו דלא תוסיף עליו והויא פלוגתא ואם רצו לסמוך ממחין בידן משום לאו דלא תוסיף ואיכא מאן דאמר נשים סומכות רשות וליכא משום לא תוסיף וה"ה דפליגיבכל מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות אבל גבי גוים ליכא למימר הכי דהא לא נצטוו בלא תוסיף עליו כי היכי דנצטוו הנשים:
יבא נבוכדנצר ויעיד בחנניא מישאל ועזרי' שלא השתחוו לצל' ראיתי מקשים אדרבה יבוא נבוכדנצר ויעיד בכל ישראל שהשתחוו לצלם דהא כולם השתחוו חוץ מחנניא מישאל ועזרי' ותירצו דההיא לאו עדות היא דאדרטי של מלכות היתה ולית בה איסורא בהא דהשתחוו לו כדמוכח בסנהדרין ומ"מ משבח חנניא מישאל ועזרי' בהא דלא סגידו לי' דאפי' לאנדרטי של מלכות לא השתחוו ואינו נ"ל תירוץ זה דקראי מוכחי דלשם ע"ז כ"א באותה הפעם אז עבדוה באונס כמה פעמים עבדות ברצון ומיהו אע"ג דישראל עבדו ע"ז ועברו על התורה הרבה פעמים כיון שהיו בהם צדיקים שקיימו את התורה עדות היא לישראל שקיימ' את התורה לאפוקי גוים שאין בהם צדיקים כלל שקיימוה דאלו הוו בהו צדוקי' לא היה מתירן להן כמו שלא התיר לישראל כשעברו על המצות:
ומי בעינן כולי האי כו' קשיא לי דלפי האי קושיא משמע דטעמא דמתני' הוא משום דילמא מקריב לי' לע"ז והא טעמא דמתני' הוא ומליפרע מהם אמאי אסור אי לאו דאזיל ומודה לע"ז ויש לומר דטעמא דמתלי' משם דילמא מקריב לי' לע"ז הוא וגזרו לשאת אטו לתת ולשאות אטו להשאיל וללות אטו להלוות וליפרע מהן אטו לפורען מיהא קשיא לי דהא בפי' מוכח במתני' דטעמא משום דמודה הוא מדכתני אמרו לו אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן ויש לומר אע"פ שטעם משנתנו הוא דילמא אזיל ומודה לע"ז ומכל מקום כ"ז שאינו עסוק לצורך אידו לא גזרו חכמים בדבר דהא כל השנה נמי מודה גוי לע"ז ולא אסרו לתת ולשאת עמו משום דדילמא מודה ודילמא לא מודה אבל באלו ג' ימים מפני שעסוק בהן לצורך אידו קים לן דמודה להו לע"ז דאי לא עסיק בהן לצורך אידו מ"ש הני ג' יומי מכל ימות השנה:
ירושלמי רב חמא בר עיקבא שמע כל אלין מן הבא והביאו לבקר זבחיכם לשלשה ימים מעשרותיכם אמר ליה ר' יוסי אין שני אפילו בגליות דתני נחום המדי אומר יום אחד בגליות אסור מאי כדין תמן בדקו ומצאו שהן עודין צרכיהן ליום א' ואסרו להן יום א' ברם הבא בדקו ומצאו שהן עודין צרכיהן לשלשת ימים ואסרו להם ג' ימים:
בארבעה פרקים בשנה כו' פי' המורה עיו"ט האחרון של חג מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן י שלא חג וכו' וי"ד בניסן משום פסחים ערב עצרת משום שלמי חגיגה ועולת ראיי' ואינו נראה לי מדתרצי' התם דלאכילה סניא בחד יומא והכא דלהקרבה בעינן תלתא אמא והא התם נמי להקרבה היא וטפי בעינן בהקרבה דידן דפסלי דוקין שבעין מדבעינן בהקרבה דידהו כדאמרי' לקמן ונ"ל שכל טעם בארבעה פרקים אינו אלא משום שמחה שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביו"ט ומש"ה בערב ר"ה וערב עצרת ועיו"ט הראשון של פסח כולם קונים לשחוט ועיו"ט הראשון של חג היינו דלא תניי' בהדייהו משום דכוון דאיכא שמיני עצרת קמייהו כל עיקר שמחתן התם משהו לה כדאמרי' משל למלך שזימן את בניו וביום שמיני עושה משתה גדול כשרוצים להפרד ממנו והילכך כל עיקר השמחה ביו"ט ראשון קא עבדי לה ומיהו יש עדיין להקשות כיון שכל ישראל מקריבין פסחי' ושלמי חגיגה ועולות ראיי' אמאי לא אחמור רבנן וקצבו זמן ידוע להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט וא אנן עסקי' בהקרבה טפי מדידהו ויש לומר אע"פ דאנן עסקי' גופי מנייהו לא אחמור להודיע דיש לומר לאכילה זבין ואפי' אם תימצי לומר להקרבה זבן דילמא נדרים ונדבו' איכא עלי' או דמי מעשר שני והשתא קבעי למישחטי' מש"ה אין צריך להודיע עיין בקונטרסי בחולין בפ' אותו ואת בנו:
ודילמא נח גופי' טרפה הוה ואע"ג דחי בתר הכי טובא ס"ל דטרפה חיה ולפום האי קושיא ס"ל למקשה דמכל החי לשחיין ראשי איברים שלה הוא דאתא ולא מצינן למודרשי למעוטי טרפה דהא טרפה חי' ס"ל אלא הכי מקשה מכל החי למעוטי מחוסר אבר ואכתי למעוטי טרפה מנלן אליבא דמ"ד טרפ' יולדת דלא מצית למעוטי מלהחיות זרע ואליבא דמ"ד טרפה חי' לא מצית למעוטי מאתך דדילמא נח גופי' טרפה הוה:
איבעיא להו משום הרויחא אסור או דילמא משום ולפני עור כו' קשיא לי והא טעמא דמתני' מוכח דמשום הרויחא הוא ומשום דמודה לע"ז ולא משם ולפני עור מדתני אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:
איבעיא להו משום הרויחא אסור או דילמא משום ולפני עור כו' קשיא לי והא טעמא דמתני' מוכח דמשום הרויחא הוא ומשום דמודה לע"ז ולא משום ולפני עור מדתני אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:
איבעיא להו נשא ונתן מה ר' יוחנן אומר אסור וריש לקיש אמר מותר ירושלמי תני עבר ונשא ונתן עמו מותר ר' יעקב בר אחר ור' יוסיבשם ר' יוחנן ואפילו ביום אידוותניא כן בד"א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שהוא מכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו תני נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם חד דוקינר שלח לר' יודן נשיאה חד דיסקי' מלא דינרים נסב חד מנהון ושלח לי' שארא שלח שאל לר' שמעון בן לקיש אמר יוליך הנאת לים המלח. הרי כמכירו והרי לשעבר ורשב"ל יוליך הנאה לים המלח כו' עד רבי יהודא נשיאה אדם גדול וביקש ר' שמעון בן לקיש לגדור את הדבר:
תניא כוותי' דריש לקיש כו' אמר ר' יצחק מפאס זצוק"ל והילכתא כריש לקיש דתניא כוותי' וראיתי אחרים שכתבו אע"ג דתניא כוותי' לית הילכתא כוותי' דא"כ הו"ל לרבא לאחשובה בהדי' הלכות שהלכה כמותן ביבמות בפ' החולץ דאמר רבא הילכתא כוותי' דריש לקיש בהני תלת כו' ונ"ל דכרבי' יצחק מסתבר והאי דלא מני לה רבא בהדי הנך משום דבהא תניא כוותי' דריש לקיש ואלו הוה שמיעא ליה לר' יוחנן ההוא מתניתא הוה הדר בי' ולא הוה פליג עלה כדמשכחינן בכמה דוכתא דאמרי אמוראי מילתא מסתברא ומשכחי ברייתא דלא כוותייהו והדרו בהו ואמרי אי תניא תניא ובכל כללי דאמרי' פלוני ופלוני הלכה כפלוני היכא דמשכחינן מתניתא כאידך עבדי' כוותי' ולא סמכי' אההיא כללא אמר אמתינתא ואי תניא ודאי כמר וכמר אהדרינן לכללא:
אמר אביי גזרה להפרע אטו לפורען קשיא לי והא מתני' מוכח כרבא דכולה משום דמודה הוא תני שמח הוא לאחר זמן עיין במהדורא בתרא:
וכולן שחזרו בהן כו' בפ' ב' דתוספתות דמאי מיתניא ואעמי הארץ שקיבלו עליהן כל דברי חבירות וחזרו לסורן קאי דשוב אין מקבלין אותם להאמינם בתורה חברים:
פיסקא ר' ישמעאל אמר שלשה ימים לפניהן ושלש' ימים לאחריהן אסור ירושלמי חבריא אמרין טעמא דר' ישמעאל משום ברי' דמועדא כו' עד אמר ר' יודן אבוי דר' מתניה קריא מסייע למה דאמרן חבריא וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצם ובשקים ואדמה עליהם ולא לא אמר בעשרים ושלשה משום בריה דמועדא אן תימא דהוה שובתה לית עד יכול דאת מחשב ומשכח צומא רבא בחד בשנא:
אלו הן אדיהן של גוים עע"ז כו' קלנדס שמנה ימים לאחר התקופה סטרנלייה שמונה ימים לפני התקופה פי' סטרכלי' שמונה ימים קודם תקופת טבת בסוף תקופת תשרי הם שישב אדם הראשון בתענית שראה שהימים הוקטנו מאוד וקלנדס שמנה ימים אחר תקופת טבת בתחלת תקופת ניסן הם שעשה אדם הראשון משתה כשראה כשגדלו הימים והושוו כבר ללילות ופי' תקופה היא קורא לשלשה חדשי התקופה ואין לפרש תקופות נפילת התקופה שא"כ יבואו קלנדרס ונטרנלייה שניהן י"ו ימים רצופים ולעיל אמרו דח' ימים הוו רצופין ותו אמאי איצטריך למיתני תרוויהו אין להן אלא חד אלא ש"מ אינן רצוין:
גוי שעשה משתה לבנו כו' ירושלמי גירדאי שאלין לר' אמי יום משתה גוים מהו וסבר משרי לון מן הדה מפני דרכי שלו' א"ל ר' בא והא תני ר' חייא יום משתה גוים אסור אמר ר' אבא אלולי ר' בא הי' לנו להתיר ע"ז שלהם ברוך שריחקנו מהם:
תלתין ותרתי קרבי עבדי רומאי בהדי יונים ולא יכילו להו עד דשיתפונהו לישראל בהדייהו כו' קשיא לי דמהכא מוכח דרומי נטלה מלכות מיונים ובמגילת אנטיכוס מוכח דישראל עם בית חשמונאי נלחמו עם היונים והכניעום תשובה בית חשמונאי סלקו' שלא ימליכו על ישראל אבל לא מלכו עליהם אבל רומיים מלכו עליה':
אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית אם יאמר לך אדם קך שדה שוה אלף דינה בדינר אל תקח פי' המורה שהוא קץ הגאולה ובתשובות הגאונים ראיתי מפני שהיה באותו הזמן שמד גדול על ישראל וזה נראה לי:
גרגירה פירוש ניאפי גיראי לא תנאף תרגום ירושלמי לא תיהוון גיורין.
פיסקא ויום הלידה ויום המיתה כו' מכלל דר"מ סבר ל"ש מיתה שיש בה שריפה ול"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ושריפה חוקה היא. כך מצאתי בספרים וכך נראה לי לפרש מדקאסר ר"מ כל מיתה אלמא שריפ' דעבדי גוים לא משום חשיבותא אלא משם חזקה דבשלמא לרבנן משום חשיבותא הוא ומש"ה קאסרי שיש בה שריפה ושרי שאין בה שריפ' אלא לר"מ דאסר כל מיתה א"כ שריפה דקא עבדי חוק הוא שהחזיקו בו מאבותיהם וליחסר לן:
אלמ' תניא שורפים על המלכים כו' ולית למימר דר"מ פלוג עלה דהא קרא הוא וכמשרפות אבותיך הראשונם ישרפו לך ומשני גם לר"מ ומשום חשיבותא עבדי לה ומיהו קסבר ר"מ בין מיתה החשובה להן מאוד בין מיתה שאינה חשובה להן כל כך פלחי בה לע"ז:
לא דכ"ע שריפה לאו חוקה הוא וחשיבותא היא כו' קשיא לי דהכא מוכח דאילו הוות שריפה חוק קבוע לאמוריים הוה אסר לן אלא משום דאינו חוק קבוע להם אלא כשחשובה עליהם מיתת מלכם שורפין וכשאינה חשובה להם אין שורפין מש"ה שרי לן לשרוף על המלכים. ובפ' ארבע מיתות ב"ד אמרי' תניא אמר להן ר' יהודא לחכמי' אף אני יודע שמיתה מנוולת הוא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא דכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב לאו מנייהו גמרי' דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלאכים ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכתיב בחוקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שרפה באורייתא בשום תמות ובמשרפות אבותיך הראשוני' ישרפו לך לא מנייהו קא גמרי' ה"נ כיון דהתב סייף באורייתא לאו מנייהו קא גמרינן אלמא שריפה חוקה ומשו' דכתיבא באורייתא שניא. וראיתי שפירשו מפני קושיא זו כך דכ"ע שריפ' לאו חוקה היא לא הוי אסור לעשות משום חוקה דלא מיקרי חוקות הגוים אלא דבר שלא נהגנו מקדם לעשותו כו' כדכתבית בפ' ארבע מיתו' ואינו נראה לי שהלשון אינו מוכיח כן דהכי הו"ל למימר אע"ג דחוקה כיון דכתיבא באורייתא לאו מנייהו קא גמרי' אבל השתא דאמר לאו חוקה היא משמע אי הות חוקה הות אסורה לן ויש לומר דהאי דתריץ לי' הכי רבותא עביד למיעקר פירכי' לגמרי דלא תידוק מהכא דהיא חוקה דאיכא למימר חשיבותא בעלמא היא ולא חוקה אבל ודאי אפי' אם תימצי לומר דהיא חוקה שריא משום שכתיבה באורייתא כדמפרש התם:
עיר שיש בה ע"ז כו' אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבילה כו' עד ה"נ לא חשו חכמים משו' דמי ע"ז ביד גוי פי' המורה ה"נ לא מחזקינן דמי ע"ז ביד גוים שבחוצה לה דנימא דמים הללו שהיא לוקח מהן בהמה זו שלפני תוכה הן ונקרבין היו לע"ז ואסורין מדאורייתא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וקשיא לי טובא היכי דמי הני דמי ע"ז שיהו אסורין אי שהקצם לצורך ע"ז לקנות לה בהמה לזבוח לה והאמרי' לקמן בפ' כל הצלמים אור בית זה לע,ז כיס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז. ואי דמי ע"ז שמכרו או דמי תקרובת ע"ז שמכרו תקרובת ע"ז באילו המי' הא אמרי' לקמן בפ' השוכר דמי ע"ז ביד גוי מותרין לא שנא דמי ע"ז ול"ש דמי תקרובת ע"ז דאין ע"ז תוספת דמי' אלא כשמכרה לישראל אבל כשמכר' גוי דמי' מותרין ואי שהקריבו אותן הדמים ממש לע"ז על איזה דעת הקריבום כ"א לקנות מהם זבחים לע"ז והא אמרן אין הקדש לע"ז ואפי' אם עבדו ע"ז בתקרובת זו הא אמרן לקמן בפ' ר' ישמעאל ע"ז שעובדין אומה במקל זרק מקל לפני' חייב ואינה נאסרת דאין תקרובת ע"ז אלא כעין זריקה המשתברת ולא מצינא לאוקמי אלא במעות שהושמו לפני ע"ז לנוי שהן אסורין בהנאה כדתנן בפ' ר' ישמעאל מצא בראשו מעו' כסות או כלים הרי אלו מותרין ואמרי' עלה בגמרא מעות דבר של נוי הוא אמרי דבי ר' ינאי בכיס קשור ותלוי לו בצווארו אלמא אם הושמו לפניו מפוזרות לנוי אסורות בהנאה עיין במהדורא בתרא:
פיסקא והיו בה חנויות מעוטרות כו' המור' דביום אידם מיירי ואמאי משום דנושא ונותן ביום אידם הכ"מ לזבוני להו הוא דאסור דילמ' מזבין להו בהמה ואזיל ומקריב לה לע"ז אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מנייהו דבר המתקיים ולמעטינהו שרי דסתם מוכר עצב הוא ואני מצאתי כתוב דמתני' בשאר ימות השנה מיירי שלא ביום אידם וטעמא לאו משום דאזיל ומודה אלא משום שנותן מכס לע"ז וכך נ"ל עיקר שגם הירושלמי מוכיח דלאו ביום אידם מיירי כולה מתני' דגרסי' התם עיר שיש בה ע"ז תוכה אסור מפני שיש בה צלם א' יהא תוכ' אסור רשב"ל אומר בירי' שנו ואי ביום איד' מיירי מתני' אמאי מתמ' מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור והא יום אידם הוא אלא לאו ש"מ בלא יום אידם קא מיירי וכך משמע לישנא דמתני' דתני עיר שיש בה ע"ז ולא תני עיר שעובדין בה ע"ז ולא היא דהא רישא נמי עיר שיש בה ע"ז קתני ומיירי ביום אידם ופתרון המורה נ"ל עיקר. עיין במהדורא תליתאה:
פסיקתא ואלו דברים אסור למכור לגוים כו' ירושלמי עבר ומכר יהנה בי' [כהאי] דאמר ר' אלע' עבר ובנה מותר אם עבר ומכר מותר:
תניא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאמר לו תרנגול לבן זה כו' פי' אע"ג דקיי"ל דכל היכי דקאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ול"פ הנ"מ כי קאי אמילתייהו דרבנן דתני מלתייהו דרבנן ברישא והדר תני ר' יהודא אומר אימתי התם ודאי אמרי' דלפרושי מילתייהו דרבנן קאתי אבל השתא דחזי' פלוגתייהו במתני' לא קאי אלא אפירוש מילתיה דר' יהודה וה"ק ר"י לרבנן אימתי הוא אסור כדבריכם בזמן שאמר לו תרנגול לבן זה אבל אם אמר לו זה וזה מותר ולא כדבריכם שאת' אוסרי' הכל ודוגמתו שנינו בפ' כל הנשבעין:
ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה כו' גזרה משום ניסיוני כו' עד והו"ל מחמר אחר בהמתו בשבת אי קשיא אמאי אידחק כולי האי והא כיון דלניסיוני יהביה ניתלי' לא קניי' ונמצאת בהמתו עושה מלאכה בשבת תשובה הוא אמר שמואל הנוטל צלוחית מן האומן ובודקה ונאנסה בידו חייב אלמא קניי' וברשותי' קיימי ומיהו אכתי קשיא לי דאמרי' התם והוא דקייצי דמי' וניגזור דילמא לא קץ דמי' עד דמנסה לה וי"ל כיון דקסבר השת' אגרה גני' שאלה קניי' קסבר נמי דלניסיוני קניי' עד דמהדר לה ניהליה מש"ה חצי טעמא דהוי מחמר וכי מסקי' לקמן דבשאלה ושכירות לא קניי' ה"ה נמי דבנסיוני לא קנייה כל זה התירוץ אינו כלום דאי קסבר דבנסיוני קניי' לא הוה מחמר אחר בהמתו אלא אחר בהמתו של גוי ולא הוה מחייב עד דהוי מחמר אחר בהמתו כדנפקא לן בשבת בפ' מי שהחשיך מאתה ובהמתך ועיין שם בקינטרסי במהדורא בתרא פתרון שיטה זו וקשיא לי דהא בתא דאסיקנא דשאלה ושכירות לא קניי' אמרי' רב אחר שרא לזבובי אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעא לקלי' דאזלא מחמתי' כולי וניחוס דילמא יהבי לנסיוני ונמצאת בהמתו עושה מלאכה בשבת וה"ג פירושא מכיון שהיא מוכרה לו. לא כבהמתו של גוי היא רב אמי בבנאה בשם רבנן דתמן פעמים שהוא מוכרה לו לנסיון והוא מחזיר' לו לאחר שלשה ימים ונמצא עובד עבודה בהמתו של ישראל:
אמר ליה אביי וכל היכא דמצווה אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית כו' עד כל היכא דאיכא למילתא תלינן ואע"ג דמצווה והיכא דליכא למילתא לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה קשיא לי טובא ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי בשביתת בהמתו בשבת ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר ואין בו אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע אלא שלא יעשו בהם מלאכה אבל שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין ע"י גוים אסור מן התורה דהכי קא מזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך כמוך חייב ליתן לו נייח שלא יעשה בהם מלאכה. אפילו על ידי גוים תדע דלא דמיא שביתה דשבת לשביתה דשביעית דהא שביתת כלי' בשבת שריא כדמוכח ביציאת השבת וה"נ אמרי' דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית ולא דמי להדדי בשביתת כלים דשבת דשריא הכי שריא להשכירן לגוים אבל לא שיעשה הוא בהם מלאכה אבל בשביעית שריא לגמרי שיעשה הוא בהם מלאכה בשביעית הה"נ שביתת קרקע דאסורה בשביעית אינה דומה לשביתת בהמה בשבת ששביתת בהמה הוא מצווה אפי' ע"י אחרים ושביתת קרקע אינה אלא על ידו תדע דהכי הוא דהא שביתת שדה בשבת חמורה משביעית ואם השכיר שדהו לגוי ועשה בה מלאכה בשבת אינה עובר דוקא בבעלי חיים אזהר רחמנא שינוחו בשבת ולא יעשו מלאכה אפילו על ידי גום אבל כלים וקרקעות לא וכיון שנתברר ששביתת שדה בשביעית אינה אלא לעצמו אבל ע"י גוים שרי וע"י ישראל אינו אלא משום דלפני עור וגומר מש"ה כי איכא למיתלי תלינן אבל שביתת בהמתו בשבת דאפילו על ידי גוים עובר על דברי תורה יש לומר דאע"ג דאיכא למילתא לא תלינן והיכי מצי ר"ה למילף שריותא דשבת משריותא דשביעית ויש לומר דבשביתת קרקע הזהרנו בשביעית כדפירש המורה דנפקח לן משבת שבתון יהי' לארץ ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע ונראה לי דמאי דאמרי' לקמן איבעי להו שור של פטם דסתמי' קאי לשחיטה לא כ"ש דשרי וכן מה דבעינן לקמן בהמה ע"מ לשחוט ושחט מהו כו' ההיא בעי' פליגא על רב הונא דהא רב הונא אפילו בסתמא שרי וכ"ש ע"מ לשחוט וטעמא דהנהו דפליגי עלי' דרב הונא דלא ילפא שריותא דשבת משריותא דשביעית י לומר דרב הונא דיליף סבר לפני עור לא תתן מכשול איסור תורה היא. כי היכי דהתם תלינן ה"נ בשביתת בהמתו בשבת תלינן ומיהו בריית דתניא לקמן במהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא שחיטה ההוא ודאי פליגי על רב הונא ויש לומר דלא שמיעא לי' דאי הוה שמיע לי' הוה הדר בי'. סברות אחרות ראיתי שמעמידים שתי הבעיות הללו אילו אליבא דרב הונא ומפני שלא נראו לי לא כתבתים והנכון בעיני דפליגי כדפרישית:
פיסקא בן בתירא מתיר בסוס ולטעמך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר למה לי נ"ל דל"ג לי' משום דביום איד שמודו לע"ז ולמחר לא מודו. אלא ה"ג בלחוד לא התם מיעקר מילתא פורתא פורתא הוא דאתי ואי גרסי' ולטעמיך ה"ג ולטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר למה לי כיון שיאן מקריבין אותו אלא שחוט ואין מקריבין אותו אלא למחר למה לי' להוציא עוד שלא יקריבנו כל עיקר והלא לא נשאר איסור בדבר אלא נתכוין לעקור מעט מעט שלא יחזור הדבר לכמות שהיה להקריבו ביום אידם:
אין בונין עמהם בסולקי כו' מאי וללא תורה אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה לא ידענא היכי משמע הכא הכי:
מהדורא תנינא
עריכה
לפני אידיהן כו' ומנן דחשיבא בתרא דכתיב וארי חיוא אחרי תנינה תני רב יוסף אלו הפרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב פי' האי ראי' וארו חיוא תניי' לאו למשמע מינה דמשום דהוא תניני' חשיבא דא"כ יותר היא חשיב' מלכות בכל שהיא ראשונה אאלא עיקר חשיבותיה של פרס יותר משאר אומות אינואלא משום דמשכא מלכותא עד דאתי משיחא כדאמרי' לקמן ומ"ש הני דקא חשיבי ומ"ש הנך דלא חשיבי משום דהנך משכא מלכותייהו עד דאתי משיחא והאי דקא מייתי להאי קרא לומר לך דמלכות חשיב' שהוזכרה בארבע מלכיות כדתני רב יוסף דהאי דוב הוא מלכות פרס ואע"ג דבבל היתה ראשונה כבר באה פרס והשפילה ולקחה מלכותה ואע"פ שמלכות יון השפילה מלכות פרס הנ"מ שלא תמלוך על ישראל שהיו בא"י בבית שני אבל היא מולכת במלכותא וכל גליות של בבל משועבדים תחתי' עד ביאת המשיח וזהו מה שאומר לפנינו סברי אינהו מישתעבדי בישראל אכן לא משתעבדינן בהו דאע"ג דכמה אומות שיעבדו ישראל כגון מצרים ובבל ויון מ"מ אלו שיעבדו לפי שעה וכלה שיעבודם אבל רומי ופרס משעבדים בישראל עד ביאת המשיח שהרי עד אז מושלת מלכותם ורומי היא משעבדת בגליות מלכות רומי ופרס היא משעבדת בגליות בבל ויא מלכות ישמעאל המולכת עכשיו ומסורבלין בשר פי' בערוך גדלי בשר תרגומינ' מסרבלא בישרא:
הרי הוא ככהן גדול לאו דוקא שהרי אין להן שכר כמצוה ועושה וכ"ג הוא מצוה אלא גוזמא היא ולחשיבותא בעלמא נקטי' כדתנן בפ"ק דכתובות היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן היא דלאו דוקא כהן שהרי אינה נאמנת בזה להחזיקו כהן אלא גוזמא בעלמא קאמרה שהוא כשר כאלו היה כהן ובפ' ארבע מיתות מוקים לה בשבע מצוות דידהו אבל בשאר תורה חייב מיתה:
שניות יושב ודן כו' אי קשי' והא בראש השנה דן את כל העולם י"ל דס"ל לרב כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום א' נמי כרבנן סבירא לי' ונהי דנידון בר"ה אם ימות אם יחיה וכמה מזונות יהיו קצובין לו אבל מיהו על מעשיו שהוא עושה בכל יום הוא נידון עליהן בכל יום ולקוח בהם תדיר ומזונותיו נמי אע"פ שקצובין לו מר"ה בכל יום מתעסק עליהם הקב"ה היאך ימציאם לו:
שניות יושב ודן כו' אי קשי' והא בראש השנה דן את כל העולם י"ל דס"ל לרב כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום אי נמי כרבנן סבירא לי' ונהי דנידון בר"ה אם ימות אם יחיה וכמה מזונות יהיו קצובין לו אבל מיהו על מעשיו שהוא עושה בכל יום הוא נידון עליהן בכל יום ולוקחה בהם תדיר ומזונותיו נמי אע"פ שקצובין לו מר"ה בכל יום מתעסק עליהם הקב"ה היאך ימציאם לו:
אמר רבא ש"מ לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין פי' דה"ק להו ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה שהיום הזה אני רואה לכם לב אבל עד היום הזה לא ראיתי לכם לב ומפני שלא ראה להם לב לא רצ' להוכיחם כל מ' שנה ש"מ לא עמדו ישראל על דעתו של משה עד מ' שנה ומה לב ראה להם משה באותו היום כדפירש המורה בהאי קרא בשילהי והיה כי תבאו כשכתב משה את התורה ונתנה לכהנים בני לוי ובאו ישראל ועירערו עליו כו' כדמפרש התם:
פיסקא שלשה ימים כו' התם דלאכילה חד יומא סגיא הכא דלהקרבה בעי' תלתא יומי פי' בע"כ ההוא לא מפרשא אלא משום אכילה ולא משום הקרב' ומדקתני סיפא בארבע' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה מנה ואין לו ללוקח אלא דינר משחיטין אותו בע"כ כו' אלמא לאכילה מיירי ואי קשיא והא אנן נמי מקרבינין באלה הפרקים והילכך ניחוש טובא. תשובה [אותו ואת בנו] קיל ועד דלא מיברר לן דבההיא יומא קא שחטי לא בעי הכרז' הילכך אע"ג דזבנה להקרבה יש לומר דלאכלו היום קנאו ולא לשומרו ליום טוב אבל ע"ז דחמירא משעה דזבני לקרבן אע"ג דזבני עמי לאכילה חיישינן ותלמודא לא אתי לתרוצי אלא תרתי מתני' דלא תיקשי זמן אזמן דהאי זמן הוי לאכילה אבל האי הוי להקרבה אבל האי קושיא דהתם נמי ניחוש מזמן הקרבה לא איזדקיק לתרוצי משום דלא אקשי לי' מידי:
דכתיב מכל החי ומכל בשר אי קשיא והא שנים מכל כתיב ולא באו שנים אלא בהמה טמאה דלא חזי' להקרבה תשובה הא דכתב שני' מכל ה"פ אל תפחות משנים וזה הכתוב הוא כולל טמאות וטהורות שבצווי ראשון לא הפריש בין טהורות לטמאות כ"א בצווי (ראשון ו) שני וכך פירש המורה בפרשה ולא כתב מכל החי אלא משום בהמה טהורה דחזיא להקרבה:
אמר רבא ש"מ לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין פי' דה"ק להו ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה שהיום הזה אני רואה לכם לב אבל עד היום הזה לא ראיתי לכם לב ומפני שלא ראה להם לב לא רצ' להוכיחם כל מ' שנה ש"מ לא עמדו ישראל על דעתו של משה עד מ' שנה ומה לב ראה להם משה באותו היום כדפירש המורה בהאי קרא בשילהי והיה כי תבאו כשכתב משה את התורה ונתנה לכהנים בני לוי ובאו ישראל ועירערו עליו כו' כדמפרש התם:
פיסקא שלשה ימים כו' התם דלאכילה חד יומא סגיא הכא דלהקרבה בעי' תלתא יומי פי' בע"כ ההוא לא מפרשא אלא משום אכילה ולא משום הקרב' ומדקתני סיפא בארבע' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה מנה ואין לו ללוקח אלא דינר משחיטין אותו בע"כ כו' אלמא לאכילה מיירי ואי קשיא והא אנן נמי מקרבינין באלה הפרקים והילכך ניחוש טובא. תשובה [אותו ואת בנו] קיל ועד דלא מיברר לן דבההיא יומא קא שחטי לא בעי הכרז' הילכך אע"ג דזבנה להקרבה יש לומר דלאכלו היום קנאו ולא לשומרו ליום טוב אבל ע"ז דחמירא משעה דזבני לקרבן אע"ג דזבני נמי לאכילה חיישינן ותלמודא לא אתי לתרוצי אלא תרתי מהני' דלא תיקשי זמן אזמן דהאי זמן הוי לאכילה אבל האי הוי להקרבה אבל האי קושיא דהתם נמי ניחוש מזמן הקרבה לא איזדקיק לתרוצי משום דלא אקשי לי' מידי:
דכתיב מכל החי ומכל הבשר אי קשיא והא שנים מכל כתיב ולא באו שנים אלא בהמה טמאה דלא חזי' להקרבה תשובה הא דכתב שני' מכל ה"פ אל תפחות משנים וזה הכתוב הוא כולל טמאות וטהורות שבצווי ראשון לא הפריש בין טהורות לטמאות כ"א בצווי (ראשון ו) שני וכך פירש המורה בפרשה ולא כתב מכל החי אלא משום בהמה טהורה דחזיא להקרבה:
איבעיא להו שלשה ימים הן ואידיהן או הן בלא אידיהן פי' האי שלשה אלפני קאי וה"ק ג"י לפני אידיהן אסור בלא אדיהן או דילמ האי ג' לאו אלפני קאי אלא אאסו' וה"ק ג' ימים אסור מלשאת ולתת והן עם האיד והאי דתני לני לומר דלפני האיד מתחילין והכי מתפריש לפני אדיהן מתחיל האיסור ומושך שלשה ימים עם האיד:
איבעיא להו שלשה ימים הן ואדיהן או הן בלא אידיהן פי' האי שלשה אלפני קאי והו"ק ג"י לפני אידיהן אסור בלא אידיהן או דילמ האי ג' לאו אלפני קאי אלא אאסו' וה"ק ג' ימים ר מלשאת ולתת והן עם האיד והאי דתני לפני לומר דלפני האיד מתחילין והכי מתפריש לפני אידיהן מתחיל האיסור ומושך שלשה ימים עם האיד:
איבעיא להו משום הרויחא אסור או משום ולפני עור לא תתן מכשול ומאי נפקא מינה דאית לי' בהמה לדידי' כו' קשי' י טובא נהי דלמכור להם מצינן לפרושי משום ולפני עור וכן להשאי' שלא ישאל לו דבר הצריך לו להקריבו ואע"ג דשאלה הויא בדב' דהדר בעין הא אשכרן לשון שאלה במס' שבת אפילו בדבר שאינו חוזר בעין כדתנן שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני ומפרש התם דשאלה הויא לזמן מועט ואע"ג דלא הדרא בעין וכן להלוותן ולפרען שלא יקנה באותן הדמים קרבן לע"ז אלא לקנות מהן ולשאול וללות וליפרע מהן אמאי אסור מאי משום מלפני עור איכא ואי אמרת משום גזירה כדמפרש אביי לקמן א"כ כי אית לי' נמי אמאי לא גזרי' משום דלית לי' השתא לקנות אטו למכור גזרי' כי אית לי' אטו לית לי' לא גזרי'.
תני רב זביד בי' ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן. אבל אין לקוחין מהן ולקמן בפירקין אמרי' הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים. נמצא עכשיו דבר המתקיים אסור למכור להם ומותר לקנות מהם ודבר שאינו מתקיים מותר למכור להם ואסור לקנות מהם:
ההיא מינא דשדר לי' דינרא קיסרנאה לר' יהודא נשיאה ביום אדו הוה יתיב ריש לקיש גבי' כו' פי' אין זה ר' יהודא הנשיא שהוא רבינו הקדוש שלא מצינו שהי' ריש לקיש בימי רבי ולא עוד אלא שהי' (מודה) [מורה] לו אלא זה הוא בן בנו של רבי שאחרי מות רבי' הי' נשיא גמליאל בנו כדאמרי' בכתובות בפ' [הנושא] גמליאל בני נשיא וזה ר' יהודא יש לומר שהי' בנו של גמליאל והכי גרסי' בירושלמי בפ' מי שמתו מוטל לפניו כד דמך ר' יודא נשיאה בר ברי' דרב יהודא נשיאה דחף ר' חייא בר בא לר' זעירא בכנשתא דגופנא דצפרין וסאבית והכי אמרי' נמי לקמן בפ' אין מעמידין דר' יהודא נשיאה הוא בן ר"ג בנו של רבי:
אמר אביי גזרה ליפרע אטו לפורען אי קשיא והא מתני' מוכח בפירוש שמח הוא לאחר זמן אלמא משום דמודה הוא יש לומר דס"ל לאביי ליכא למיגזר דילמא אזיל ומודה אלא היכא דמטו מני' רווחא לגוי אבל הכא דלא מטא לי' רווחא אלא שמוח שמחה בעלמא לא אזיל ומודה ורב' סבר בכל מידי אזיל ומודה ואע"ג דלא מטי לי' רווחא:
אמרו לו נשתקע הדבר ולא נאמר פי' שיהא החרדל מתעשר ירק מפני שעדיין לא נגמר פריו וסתם חרדל לזרע קאי ולא לירק ואסתייע משבת דסתמי' נמי לזרע קאי ואפ"ה אמר ר"א דמתעשר ירק דירק נמי גמר פרי הוא ואהדר לי' התם בדגינונית' שבוודאי אותם שבגנות זורעין אותן ע"ד ירק ועל דעת זרע אבל בשדות בין שבת בין חרדל התמייהו לזרע קאי ולא לירק:
פיסקא ואלו הן אידיהן של גוים כו' ריב"ל אמר קלנדס לכל אסורה פי' ומאי דתנן לקמן עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר כגון שלא היו משועבדין אותן שבחוץ לאותן שבפנים ועד כאן לא קמבעיא לן אלא משועבדין אבל אם אינן משועבדין אפילו סמוכין מותרין:
וניטפי חדא שהא מה שפירש המורה דמאן דמני לשני חרבן לא מני לההוא שתא בהדי שני חרבן אלא בהדא שני דקם ביתא הואיל ונפיק לה רובא בט' באב קשיא לי טובא דבמסכת ערכין בשילהי פרק שני מוכח דההוא שתא דחרוב ביתא בכלל שני דחרבן מנינו לה ולא בכלל שני דקם ביתא דת"כ שני קם בית שני בלאו האי שתא דחרוב ביתא דאמרי' התם בשניי' במוצאי שביעית היכי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים ארבע מאה תמניא יובלי ארביסר תרי שבועי פשה להו שית הו"ל בשיתא בשבועא הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן איתי תמני מן תמני יובלא והני שית הויין להו ארביסר אשתכח דבמוצאי [שביעי'] חרוב אלמ' מיכן מוכיח דכל ת"כ שני דקם ביתא לבר משתא דחורבן מנינן להו וכלין בשנת שביעית עצמה ואותה שנה שנחרב הבית הוא שנת מוצאי שביעית דאי אמרת דשנת החרבן בכלל ת"כ שני דקם ביתא אכתי לא משכחת דבמוצאי שביעית חרוב בית' אלא בשביעית עצמה וכתב המורה ובמסכת ערכין פרכי' לר' יהודא חורבן בית שני במוצאי שביעית היכי משכחת לה מיכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים תמני שני לארבע מאה פיישי איובלי שדינהו אעשרים הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמטה חרוב ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדש לא מנו שמיטין הילכך דל מנייהו שית שנין קמייתא אישתכח דבעשרי' ותרתין ליובל חרוב והוא מוצאי שביעית ואינו נראה לי דשום פירכא לא פרכי' התם בערכין לר' יהודא אלא שפיר אוקום תלמודא לההוא מתניתא דתני וכן בשניי' הא מני ר' יהודה הוא כו' כדכתבית לעיל וקם ההוא שינויא ולא אפריך אלא הכי פירש התם אי ר' יהודה בראשונה לא משכחת לה כו' פי' התינח בשני' דחרב הבית במוצאי שביעית משכחת לה לרב יהודא כדשנית אלא בראשונה במוצאי שביעית לא משכחת ליה לר' יהודא אלא לרבנן. ומשני התם דאתיא נמי אליבא דרבי יהודא וכולה מתניתא בין רישא בין סיפא הוא רבי יהודא. הדר אמר איבעית אימא לעולם רבנן וכי קתני וכן בשני אשארא פי' לעולם ההיא מתניתא כרבנן אתיא ומש"ה תני דבראשונה חרב הבית במוצאי שביעית ומאי דתני וכן בשניי' דקשיא לן דלא אתיא כרבנן אשארא קאי דהיינו אתשעה באב ואמוצאי שבת ולא אמוצאי שביעית דודאי לרבנן לא משכחת לה דחרב בית שני במוצאי שביעית הדר אתי רב אשי לפרוקי דלא צריכינן לאדיחוקי ולאיקומי דהאי דתני וכן בשניי' אשארא קאי ולא אמוצאי שביעי' אלא גם אמוצאי שביעית קאי ואתיא כרבנן ומאי דקשיא לן לעיל לרבנן לא קשיא דהנך שית שנן עד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב להו פי' דל שית שנין מעשרין אשתכח דכלין בארביסר ובמוצאי שביעית חרב ביתא ואותה שנה של חורבן אינה בכלל ת"ק שנה של בנין הבית כדפרשינן אליבא דר' יהודה אישתכח השתא דבין לרב יהודא בין לרבנן שנה החורבן אינה בכלל ת"ק שנים של בני הבית אלא היא שנה ראשונה שמונין לחורבן הבית ושנה ראשונה של שמטה וא"כ מה צורך לומר וניטפי חדא שתא וי"ל דרב אשי לאו אליבא דתנאי אמר למילתי' אלא אליבא דכ"ע דלא מנו שמיטין אלא בתר שית שנין דסליק עזרא והילכך איבעית לאוקמי מתניתא דתני וכן בשניי' כרבנן צריכינן למימר דשנת החורבן אינה ממנין ת"כ שנים ואיבעית לאיקומי כרב יהודא צריכינן למימר דשנת החורבן אינה ממנין החורבן אלא ממנין ת"כ שנים שעמד הבית ומשום דרב הונא ס"ל כר' יהודא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן מוקי להאי מתניתא כר' יהודא ומפרש דשנת החורבן היא בכלל ת"כ שני הבנין ומש"ה קאמר וניטפי חדא שתא כפי מה שהקשיתי ותירצתי מצאתי כתוב בתשובת רבינו גרשום זצוק"ל:
בגולה אין מונין אלא למלכי יון מהכא מוכח דלא קפדיני' אשלום מלכות ונ"ל שאף הגיטין היו מונין למלכי יון ואע"ג דתנן בפ' הזורק כתב לשם מלכות שאינה הוגנ' לשם מלכות מדי לשם מלכות יון כו' עד תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה ואפילו רבנן דפליגי עלי' דר"מ ואמרו הולד כשר מודו דתצא כדאמרי' בפרק המגרש אפ"ה נהגו לכתוב למלכות יון ולא חיישינן לשלום מלכות משום דחזי דלא הוו קפדי עלייהו ואין לומר דדווקא לשטרות קאמר ולא לגיטין דכל טעמא דמילתא אינו אלא משום שלום מלכות כדמפרש בפ' הזורק. ואם לא חשו בשטרות למה יחושו בגיטין א"ו בכל נהגו למנות למלכי יון. וכיון דבמנהגא תליא מילתא ולא חיישי' למתני' דגיטין גם מה שאנו נוהגים למנות לבריאת עולם בין לגיטין בין לשטרות כשר הוא ואין לחוש לשום מלכות וכדברי מצאתי כתוב בתוספ' אחת:
והתניא יום גנוסיא שלו ויום הלידה שלו יום גנוסיא של בנו. ויום לדת בנו. פי' ומתני' נמי דקתני ויום גנוסיא סתם אתרוויהו קאמר בין על גנוסיא שלו בין אגנוסיא של בנו וכן יום הלידה אתרוויהו קאמר בין על שלו בין על לידת בנו העתיד למלוך תחתיו אבל ביום המיתה לא תניא מיתה שלו ומיתה של בנו דדוקא ביום מיתתו עושה בנו שמחה כל שנה מפני שבמות אביו זכה הוא למלכות אבל ביום מות בנו שהמליך בחייו אינו עושה שמחה מפני שאבל היא לו:
ת"ש יום תגלחת זקנו והנחת זקנו והנחת בלוריתו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו ותרתי מתנייתא נינהי אשתכח דפליגין אהדדי דמאן דתני הנחת בלוריתו ולא תני העברת משמע סבאנחה פלחי לע"ז אבל בהעברה לא פלחי ומאן דתני העברה ולא תני הנחה משמע דבהעברה פלחי לע"ז אבל בהנחה לא פלחי דודאי מתני' דתני סתם איכא למימר דאתרווייהו קאי בין אהנחה ובין אהעברה אבל מתנייתא דחדא מיפרשא הנחה וחדא מיפרשא העברה משמע דפליגן אהדדי והיכי מצינן למיפשט מנייהו דפלחי בתרווייהו הילכך נ"ל דחדא מתניתא היא. ופשטינן מינה דבתרווייהו פלחי והאי דתני תגלחת זקנו תרי זימני משום דהכי הוה נהוגין מגלחין זקנן והשיער שבראשן חוץ ממה שאחורי העורף שמניחין לשם ע"ז ולתקופת השנה מגלחין זקנן ומעבירין גם אותה בלורית לשם ע"ז ובתרווייהו פלחי ובתרווייהו איכא תגלחת זקנו:
אחת לשבעים שנה. פי' כנגד גלות בבל כלומר אומרים שקץ גאולתן שבעים שנה הוא כמו שנגאלו מבבל וכשמגיעין שבעים שנה ואין נגאלין. עושין אותו יום איד ועוד מצפים עד שבעים אחרים:
עיר שיש בה ע"ז כו' ה"נ לא חשו חכמים משום דמי ע"זביד גוי פירוש יש לומר דמי ע"ז הן שרוצין לקנות מהן בהמה לע"ז ולא מפני שהן אסורין בהנאה אלא משום דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. שהוא איסור תורה. אבל לשאת ולתת עמו ביום אידו אינו אסור אלא מדרבנן דקרא דלא ישמע על פיך לאו הכי הוא דאתי אלא כפשטי' אי נמי יש לפרש הני דמי ע"ז שמכר הגוי צלמים ואע"ג דפשטינן בהילכתא קמייתא דפרק השוכר דדמי ע"ז ביד גוי מותרין אכתי לא הוו קים להו והוו סברי דהן אסורין והכא מוכח לקמן נמי בפ' אין מעמידין דדמי ע"ז ביד גוי אסורין ובפ' השוכר אמרי' דאיבעיא להו ופשטו להיתרא יש לומר שלא הי' נודע לרבים זה ההיתר:
רבא אמר לא חשו להן חכמים משום בישולי גוים פי' כגון ששפתו אותן קודם שידליקו האש שאם היתה הכירה דולקת אין בו משום בישולי גוים כדאמרי' בפירקין דלקמן שופתת אשה ע"ג כירה כו':
פיסקא עיר שיש בה ע"ז כו' והא איכא צער בעלי חיים אמר אביי דרחמנא אמר ואת סוסיהם תעקר קשיא לי היכי אמרי' בפ"ק דחולין במעשה דר' פנחס בן יאיר עקרנא להו איכא צער בעלי חיים:
ר' יעקב זבן סנדלא ר' ירמי' זבן פיתא ק"ל דהני שאין מתקיים הן והיכי זבני להו מגוים ביום אידם ירושלמי ר' חייא בר בא שלח מזבן לי' סנדל מן ידידה דצור א"ל ר' יעקב בר אחרא ואת (מלקוחי ידידי) [מלוקחי יריד] א"ל ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך א"ל שניי' היא דמר ר' יוחנן לא אסרו דבר שהוא חיי נפש:
פיסקא ואלו דברים אסורין למכור לגוים איצטרובילין ובננות שוח קשיא לי דתנן בריש מסכת דמאי הקלין שבדאמי השיחין והרימין והעזרדין ובנות שוח כו' דאלמא לא חשיבי והכא היכי אמרי' דחשיבי ומקרבו להו לע"ז וי"ל מתוך שאינן מתבשלות אלא לשלש שנים כדתנן בריש פ"ח דשבועות ובנות שוח שביעית שלהן שניי' שהן עושות לשלש שנים כו' מש"ה חשיבי להו כתב רבי' האי גאון זצוק"ל בשער עשיר של מקח וממכר ואלו שאסור למכור לגוי ביום איד שלהן דאמר רבב"ח א"ר יוחנן כולן בפטוטרותיהן שנינו נראין הדברים שסובר רבי' שימי אידיהן קורא פטוטרות והדבר רחוק מן הדעת מאוד:
הכ"ע דקאמר זה וזה פי' כגון שהזכיר לבן שחור ואדום הי' מתיר ר' יהודא למכור לו לבן לבדו כיון שהזכיר גם שחור ואדום וזו בין התרנגולים דתנן שהזכירו בין התרנוגלין והילכך מוכרו לבדו תניא נמי הכי אמר ר' יהודא אימתי בזמן שאמר תרנגול לבן אבל אמר זה וזה מותר זאת הברייתא מוכחא בפירוש אבל בפירוש המורה לא מוכחא:
פיסקא מקום שנהגו למכור כו' ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה פי' כרשיני תרומה אין נאכלין אלא לבהמת כהן ולא לבהמת ישראל הילכך ישראל ששכר פרה מכהן אע"פ שמזונותי' עליו פרה דכהן היא ורשאי להאכילה כרשיני תרומה דדידי' הוה וא"ח היאך ימצא ביד ישראל כרשיני תרומה כגון שקנה אותם מכהן ומה שנדחק המורה בזה אינו נ"ל:
בן בתירא מתיר בסוס ירושלמי ר' יוסי בר בון בשם ר' חונא בן בתירא ור' נתן שניהם אמרו דבר אחד דתני הוציא מן הבהמה ומן החי' ומן העופות בין חיים בין מתים חייב ר' נתן אומר מתים חייב חיים פטור רבנן אית להון חיוב חטאת ואינון מתיבין ליה אכן בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר משום שבות כן אוף אנא אית לי לכשיזקין כודנו ברחיים מיכן מוכיח שאף המשוי חשוב מלאכה אצל בהמה ולא כמו שפירשתי בפ' מי שהחשיך במדורא בתרא ואי קשיא כיון שהמשוי חשוב מלאכה אצל בהמה בלאו מחמר נמי ליתסר דהא קא עביד בה גוי מלאכה בשבת דומיא דשאלה ושכירות מה צורך לומר דשמעי' י' לקליה נ"ל שכך מוכחת השיטה שכל מלאכה שהתחילה בה הבהמה מערב שבת מותר להניחה לעשות כל השבת ואין בכך כלום ולא הוזהרנו אלא שלא תתחיל במלאכה בשבת הילכך גבי שאלה ושכירות שמתחלת לעשות המלאכה בשבת בלאו מחמר נמי קא עבר אבל גבי נסיוני וגבי נתינת כיס שמתחלת לעשות המלאכה מבעוד יום אינו עובר עד שיחמר אחריה ואין בידי ליתן טעם לדבר עיין בפ' מי שהחשיך במהדורא תליתאה:
פיסקא אין מוכרין להן דובים ואריות כו' מיתיבי כשם שאין מוכרים לם בהמה גסה כך אין מוכרין להן חיה גסה ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה אין מוכרין כ"כ בספרי וה"פ כגון שהיא מזקת והמורה גריס חיה גסה ולא מסתבר:
פיסקא אין בונין עמהם כו' אם פריו יתן בעתו עלהו לא יבול פי' בעתו ולא קודם עתו זה תלמוד שלא הגיע להוראה וכיון שהגיע עתו לא יאחרנו זה שהגיע להוראה ואינו מורה ועתה מתיישב יפה והיינו דאמר ר' אבא. אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה וכו':
פיסק אף במקום שאמרו כו' ואם התנו מתחילה מותר נ"ל דוקא לקבל שדה בשותפות מותר ע"י שיתנו מעיקרא מפני שמלאכת הימ"פ שוה אבל במשא ומתן אפילו ע"י תנאי אסור מפני שביום אחד מרויח יותר מחדש א' ונמצא שגוי עושה בשבת שליחותו של ישראל וחולק עמו ואפילו בשדה נמי קשיא לי דאע"ג דליכא למיחש לאיסור שבת מי שרי האמרינן בפ' ארבע מיתות תניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו' עד ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו. ויקיימו בשמו מסייע לי' לאבוה דשמואל דאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז והתורה אמרה לא ישמע על פיך:
מהדורות תליתאה ורביעאה
עריכה
אמר רב יוסף לא ניצלי אינש צלותא דמוספי בחלת שעי קמייתא ביומא קמא דריש שתא ביחיד כו' בשלהי פ' תפלת השחר תנן ר' אלעזר בן עזרי' אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכ"א בחבר עיר ושלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת המוספין ואמרי' בגמרא. ר"י היינו ת"ק איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר ת"ק סבר יחיד שלא בחבר עיר נמי פטור. ור' יהודא סבר יחיד שלא בחבר עיר חייב ואמרי' התם דפליגי ר' חנן ור' ינאי דר' חנן אמר הלכה כר' יהודא שאמר משום ראב"ע ור' ינאי אמר אין הלכה כר' יהודא. הנה אליבא דר' ינאי יחיד חייב בתפלת המוספין אפילו היכא דאיכא חבר עיר ואליבא דר' חנן נהי דפטור היכא דאיכא חבר עיר היכא דליכא חבר עיר חייב דאין הלכה כת"ק. אליבא דר"א דאמר אע"ג דליכא חבר עיר פטור.
איבעיא להו משום הרויחא אסור כו' אי קשיא אי משום ולפני עור הא תינח למיתב לי' אבל למישקל מני' אמאי ואי אמרת משום גזירה אי הכי גוי דאית לי' אטו מאן דלית לי'. יש להשיב דמאן דלית לי' דשייך בי' איסורא גזרי' למישקל אטו למיתב אבל למאן דאית לי' שייך בי' איסורא לא גזרי' בי' אטו מאן דלית לי' ואי קשיא והא סיפא דר' יהודא מוכח בפירוש (דמשמע) דמשום הרויחא דילמא אזיל ומודה הוא תשובה ודאי ר' יהודה הכי קסבר דמשום דאזיל ומודה היא ולא קמבעיא לן אלא לת"ק דיש לומר דטעמא דת"ק משום ולפני עור הוא וגזר למישקל מני' עטו למיתב לי' ור' יהודא פליג עליו ולית לי' גזירה אלא טעמא דמישקל נמי משום דילמא אזיול מודה הוא. והילכך לשאת וללות ולשאול דאית לי' שמחה בגווייהו אסור. אבל ליפרע ממנו דהוא מיצר שרי דלא אזיל ומודה. ואמרו לו לפי שיטתו השיבוהו דאף לדידך דלא אסרת אלא היכא דאיכא שמחה ה"נ שמחה איכא דאע"פ שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:
תניא כוותי' דר"ל כשאמרו אסור לתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיי' מותר ואפי' בדב' המתקיים נשא ונתן מותר פי' האי ברייתא מיירי לפני אידיהן ותדע דהא ביום אידן אמרן דמודה ר"ל דאם נשא ונתן אסור מש"ה שרי' למיזבן להו דבר שאינו מתקיים דלא אזיל ומודה אבל בים אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור למכור להן דילמא אזיל ומקריב לי' לע"ז וקעבר משום ולפני עור והכי מוכח לקמן בפירקא מרב יהודא דשרי לרב ברונא ולרב גידל לזבוני חמרא וחיטי בחגתא דטייעי ואמרי' משום דלא קביעי הא אי הות קביעי הוה אסור לזבוני להו ואע"ג דהוי דבר שאינו מתקיים
אמר אביי גזירה להיפרע אטו לפורען פי' ורב יהודא אע"ג דבכולהו אית להו גזירה דהא לא פליג עלייהו בהא פליג ושרי מפני שהוא מצר וחכמים סברי אע"פ הוא מצר עכשיו שמח היא לאחר זמן.
אם צריך לפרנסה אומרת בברכת השנים. ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בתעניות שלחו בני נינוה לר' כגון אנן דצריכינן למיטרא אפילו בתקופת תמוז כו' ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואמאי לימרו בברכת השנים ונ"ל לומר שאין זו קושיא של כלום דע"כ לא אמרי' אלא בשאר בקשות שאינן קבע לכל ישראל אבל שאל' מטר שהו' קבע לישראל ואין שואלין אות' אלא עד הפסח אם עיר אחת צריכ' מטר אסורין לשנות סדר התפל' לשאול המטר בברכ' השנ' כמו שעשו בימות החורף אלא שואלין אותה בשומע תפלה:
פיסקא וקרטיסים אמור לני שני ושלשה דברים משם אביך ה"ג ולא שאמרתה לנו ואי גרסי ליה לא על אלו שאמר עכשיו עונה אלא כלומר כמו שהית רגליל לומר לנו הלכות וחידושים משמו אמור לנו גם עתה וניטפי חדא שתא כו' לפי פתרון המורה תבא שנת תשעים לפרט שנה ראשונה לשמטה:
שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ל"ג ועל כלי זכוכית וברוב ספרים אינו כתוב דאי גרסי' לי קשיא מאי דאמרי' בהלכות י"ח דבר יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וטומאת ארץ העמים מתרץ התם וטומאת כלי זכוכית לא מתרץ אלא ודאי ל"ג ליה:
הוה לי' נקירתא דהוי אתי מן ביתא לבי רבי פי' ר' הוה דר בציפרי ואנטונינוס היה הפלטורין שלו בראש טבריא על פסגה אחת ושם יש מערה ההולכת מטבריא לציפרי מהלך י"ב מילין:
פיסקא ויום הלידה ויום המיתה מכלל דר"מ סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ל"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ושרפה חוקה היא. פי' חכמים שהם משימין חילוק משמע שהם סוברים שהשריפה אין עושין אותה אלא בעבור חשיבות והילכך מיתה שיש בה שריפה מוכחת שאותה המיתה חשובה בעיניהן ועושין אותה יו איד בכל שנה אם אין בה שרפה לא היתה חשובה בעיניהם שיעשו אותה יום איד בכל שנה וכיון שבעבור חשיבות עושים אותה לא נאסרה לישראל אבל ר"מ שאוסר כל מיתה ואע"פ שאין בה שריפה מוכיח מדבריו שהוא סובר שהשריפה לא בעבור חשיבות עושין אותה שא"כ לא היתה אסורה מיתה שאין בה שריפה אלא חוק היא להם לעשותה ואם אירע ולא עשו חוקם בעסור זה לא נגרעה מיתת מלכם בעיניהם וכיון שחוק האמוריים היא היאך רשאים ישראל לעשותה ומשני דגם לר"מ נמי חשיבותא היא השריפה ולאו חוקה כך נ"ל פתרון שיטה זו והוא העיקר אבל המורה מפרש איפכא לרבנן חוקה ולר"מ חשיבותא ודחוק נ"ל ביותר:
פיסקא יום תגלחת זקנו ויום אידם מי אסור בו מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי' לע"ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר רבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי עכו"ם דכוותה הכא לא חשו להם חכמים משום יום אידם פי' האי דקאמר ר' חנינא לריש לקיש דלא חשו להם חכמים לאו למכור להם קאמר דלמכור להם וודאי איכא למיחד לשמי ע"ז הוי איסור תורה ולא אמר לא חשו אלא לקנות מהם דלא אסיר אלא משום דילמא אזיל ומודה דהוי מדרבנן דומיא דבישולי גוים דלא אמרי' דילמא האי דזבין מני' חד מבני העיר הוא שהן סמוכין לעטלוזא ויצא לכאן ונמצא שקונה מן הגוי ביום אידו ודברי המורה לא נראו לי:
ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת שברירי אמר המורה דלא גרסי' הכא מן הנהרות ומן האגמים דה"ה נמי מן הכלים ואינו נ"ל שכמו שהיא כתובה הגירסא כאן כך היא כתובה בערביפסחים וברייתא אחרת מביא שם שהיא מדברת אפילו מן הכלים והיא מיירי בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא בעבור סכנת שברירי והתם גרסי' אי איכא אינש אחרינא גבי' ניתערי' ונימא לי' פלגיא לחינא מיא ואי לא נקרקש נכתמא אפומה דחצבא ולא הכא כדגריס לי' המורה:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז והיו בה חניות מעוטרות כו' נ""ל דלאו בימי אידן קאמר דא"כ אסור לישא וליתן עם כולן אלא יריד של ע"ז הי' והיו בה חניות מעוטרות שכל הנושא ונותן שם נותן מכס לע"ז ושאינן מעוטרות אינן נותנין מכס לע"ז ואין כאן איסור אחר אלא משום מכס דהוא נהנה או מהנה ודייקא נמי מדקרמינן עמאי דתניא יום שע"ז מנחת בו את המכס כו' ומהולכין ליריד של גוים כו' ואיסור יריד לחוד ואיסור יום איד לחוד דאיסור יום איד הוא אסור משום דילמא אזיל ומודה ואיסור יריד משום מכס והיכא דליכא למיחש למכס כגון בלוקח מבעה"ב שרי וביום איד מותר לקנות מהם דבר שיאנו מתקיים כדאמרן לעיל וביריד אסור משו מכס דמהנה לע"ז ומש"ה ר' יעקב דזבן סנדלא ור' ירמי' דזבן פיתא הוי איסורי אע"פ שהן דבר שאינו מתקיים משום מכס דמהנה לע"ז אי לאו דקנו מבעה"ב דלא שקלי מנייהו מיכסא:
איזהו עיקור המנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה ק"ל ודילמא שחיט לה ואכיל לה ואנן דומיא דירקבו ויוליך לים המלח בעינין ותו דלקמן מקשינן מעיקור בהמה דקדשים דקתני נועל דלת בפני' והיא מתה אלמא גם הנה נמי מהארכובה ולמעלה קתני דהיא מתה ומש"ה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי דאי מן הארכובה ולמטה מה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי התם אסורי בהנאה ודילמא שחיט לה בתר הכי ואכיל לה אלא לאו ש"מ מן הארכובה ולמעלה הוא אבל עיקור דלעיל שעוקרין על המלכים הוא כדן שלא ישתמשו בהם ואינם אסורים באכילה הילכך עוקרה מן הארכובה ולמטה אבל זו שאסורה בהנאה צריך לעוקרה מן הארכובה ולמעלה ופתרון המורה דמפרש מן הארכובה ולמטה לא נראה לי:
ואם החרים והקדיש והעריך בהמה תיעקר עיין מה שכתבתי בפרק בתרא דבכורות:
פיסקא ואלו דברים ורמינהו הוסיפו עליהן אלכסנין ואסטרובילין כו' לא ידעתי אינה כשני' ועל מה יש לומר הוסיפו עליהן אטו לא ידעי' דכל אילן העושה פירות יש לו דין שביעית. ומה חילוק יש באילנות. גם מאי דאמרי' כל שיש לו עיקר יש לו שביעית ושאין לו עיקר אין לו שביעית לא ידעתי פירושו דאדרבה טפי חמיר כל דבר שאינו מתקיים מדבר המתקיים כדתנן בפ"?? דשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים. ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה עלה החוף שוטה כו'. ועוד כלל אחר אמרי בהמה וממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף שוטה כו' פי' כל דבר שאינו מתקיים בארץ כל ימות השנה וכלה לחי' מן השדה יש לו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה. ולא להפסד ויש לו ביעור אחר שכלה מן השדה וכל דבר המתקיים בארץ כל ימות השנה קדושת שביעית יש בו לאכלה ולא לסחורה. אבל דין ביעור אין לו. שהרי לא כלה לחיה מן השדה ועל זה שנינו בפ' בא סימן התחתון כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לי שביעית ואין לו ביעור. והמורה פירש כל שאין לו עיקר להתקיים בארץ בימות הגשמים כגון קישואין ודלועין; וכיוצא בהן אין לו שביעית ומותר לעשות מהן סחורה ואינו מצווה להפקירן ודבר זה לא יתכן כלל שכל הירקות וכל הזרעים וכל הקיטניות יש להן דין שביעית כדמוכח בשביעית. ונ"ל דלא גרסי' זה הכלל כל שיש לו עיקר כו' אלא ה"ג ואי ס"ד תורניתא מי אית לה שביעית פי' דתורנייתא היא שטה עץ בעלמא. ועץ אין בו תורת שביעית דלא נאסר בשביעית אלא אוכלי אדם ואוכלי בהמה ומיני צבעים שהנאתן וביעורן שוה לאפוקי עצים שהנאתן אחר ביעורן:
תנא ומכולן מוכרין להן חבילה. מיכן יש להתיר למכןור בהמה טרפה למשומד דלא זבין לי' כ"א למכור לאחרים. ולא חיישי' שמא יאכל ממנה כיון דלזבוני לאחריני זבנה דהא בלבונה אע"ג דמכר לו חבילה יש לחוש שמא יקטיר הוא ממנה ואפ"ה תלינן לקולא דכולהו לזבוני לאחריני זבנה. והם ה"נ בטרפה:
אמר אביי על ולפני עור לא תתן מכשול מיפקדינן אלפני דלפני לא מיפקדינין ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין לי' לישראל. וממאי דאמרי' בגיד הנשה שאסור ליתן לנכרי ירך חתיכה שלא ניטל ממנה גיד הנשה שמא יחזור וימכרנה לישראל. והא לפני דלפני הוא ונראה לי שאן זו קושיא של כלום דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול. דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי ידע חברי' מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיר בין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקידינ' אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה יודע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאלו היא מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו כגון גיד הנשה וכלאים ומאי דאמרי' בפסחים על ההיא ארבע דחיטי דטבעא בנהרא ואסרו למוכרם לגוים כי אם קבא קבא שיכלו קודם לפסח שמא יחזרו וימכרום לישראל וישראל עושה איסור על ידך בלא ידיעה:
תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו לי' אדום ושקיל ויהבו לי' שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן פי' אע"ג דאמרן לעיל ה"ד אי דאמר תרנגול לבן כי הוי בין התרנגולין מאי הוה התם משום דשקיל ביחד מחד גברא לבן ואדום ושחור שכל כוונתו אלבן כפי מה שהיה מכריז ובערמה קא שקיל להנך אי נמי לאכילה אבל האי דזבן מחד גברא אדום לבד ומחד גברא שחור לבד הא חזינן דלא קפיד והילכך י"ל שרי למיזבן לי' תרנגול לבן ואפי' לרבנן קא מבעיא ליה ולא כדברי המורה שפירש דלא מבעיא ליה לר' יהודא:
מאכילה כרשיני תרומה פי' הכרשינין אע"פ שהן מאכל בהמה נאכילין גם לבני אדם דומיא דשעורין שאלו לא היה מאכל אדם כ"א מאכל בהמה בלבד לא היו חייבים בתרומה.
פיסקא מקום שנהגו למכור ר"ה זבין פרה לגוי כו' קשיא לי דהא תנן במתני' עגלים לא תלינן בשחיטה. והמורה פירש כגון שפירש לו הגוי דלקימן קא בעי להו ואכתי קשיא לי משור של פטם דהויא כסתמא כדמוכח התם ונ"ל לתרץ שחילוק יש בין שור לפרה דסתם שוורים זכרים לרדיא קיימי וסתם [פרות] לשחיט' [קיימ'] ואע"פ שהיא פרה חורשת י"ל האי דזבנה לשחיטה זבנה אבל בשור לא היו מתירין ב"ה דודאי לרדיא זבנה ואע"ג דאמרי' בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיט' מכרתיו לך הא אמרי' התם דרובא לרדיא זבני אלא שלא הלכו חכמים בממון אחר הרוב אבל באיסורא ודאי דאזיל בתר רובא והילכך יש לחלק בין זכרים לנקבות ואפילו עגלים קטנים זכרים תלינן דלקיימין קא בעי להו כיון דדמי רדיא יקרין על דמי בישרא טובא:
והא אמרת דכותים לא חשידי אשפיכות דמים ראיתי מקשים ממאי דתנן בעירובין הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מוד' בעירו' ה"ז אוס' עליו ראב"י או' לעול' אינו אוס' עד שיהיו ב' יש' אוסרין זע"ז ומי שאינו מודה בעירוב הוא כותי ואמרי' בגמרא דטעמא דראב"י כיון דגוי חשיד על שפיכות דמים תרי ישראל דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן כו' אלמא גם הכותי חשיד הוא על שפיכות דמים שבשניהם הוא חולק ראב"י ואומר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרים זע"ז ונ"ל לתרץ דלעול' כותי לא חשיד אשפיכות דמים דראב"י לא פליג אלא אנכרי דבעי שני ישראלים אוסרין זע"ז ודייקא נמי מדקתני לעולם אינו אוסר ולא קתני אינן אוסרין אלמא לא פליג אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים. ובכל שיטת הגמרא אינו מזכיר אלא גוי למימרא דלא פליג אלא אגוי והאי דאדכר ת"ק כותי מפני שדינן שוין לאסור ואין העירוב מועיל בכותי כמו שאינו מועיל בגוי אבל מיהו ראב"י לא פליג את"ק אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים ולא שכיח דדייר חד ישראל בהדי':
פיסקא אין משכירין כו' ובסוריא מוכרים בתים קסבר כיבוש יחיד לאו שמים כיבוש פי' לא תימא מכלל דת"ק דאסר למכור בתים בסוריא קסבר דשמי' כיבוש דהא אמרן לת"ק מ"ש שדות דלא גזירה משום שכירות דא"י בתים נמי ליגזור משום בתים דא"י כו' אלמא לא נאסר שום דבר בסוריא אלא משום גזירת א"י דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא האי דקאמר ר' יוסי הכי משום דהוא שרי למכור בתים בסוריא איצטריך לפרושי הכי דאין כאן איסור לא תחנם וגם לא גזר משום בתים דארץ ישראל ומיהו ת"ק דאסר מכירת בתים בסוריא לאו משום דשמי' כיבוש אלא משום דגזר אטו בתים דא"י:
פיסקא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ אלא גוי בדקביל עלוי' פי' והוא הדין נמי דהוי שרי ר"ש להשכיר מרחץ לגוי בדקביל עלויי' ושדהו לגוי לא הוה שרי ר"ש אלא בדקביל עלי' דאריסותא דר"ש לית לי' ותני דמתני שרי אפילו בדלא קביל משום אריסותא ושדהו לכותי ר' שמעון אסר לי' משום תרי טעמא ותנא דמתני' לא אסר לי' אלא משום ולפני עור ולא מפני שנקרא' על שמו דאמרי' אריסותי' קא עביד: