עבודה זרה י א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שית שנין יתירתא סבור רבנן קמיה דרב' למימר האי שטר מאוחר הוא ניעכביה עד דמטיא זמניה ולא טריף אמר רב נחמן האי ספרא דוקנא כתביה והנך שית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבינן להו הוא קחשיב ליה ובזמניה כתביה דתניא ר' יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם ואח"כ פשטה מלכותן בכל העולם כולו:
מתקיף לה רב אחא בר יעקב ממאי דלמלכות יונים מנינן דלמא ליציאת מצרים מנינן ושבקיה לאלפא קמא ונקטיה אלפא בתרא והאי מאוחר הוא אמר רב נחמן בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד הוא סבר דחויי קא מדחי ליה נפק דק ואשכח דתניא בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד אמר רבינא מתניתין נמי דיקא דתנן באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים ואמרינן למלכים למאי הלכתא אמר רב חסדא לשטרות ותנן באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין ואמרינן לשנים למאי הלכתא ואמר רב חסדא לשטרות קשיא שטרות אהדדי ומשנינן כאן למלכי ישראל כאן למלכי עובדי כוכבים למלכי עובדי כוכבים מתשרי מנינן למלכי ישראל מניסן מנינן ואנן השתא מתשרי מנינן ואי ס"ד ליציאת מצרים מנינן מניסן בעינן למימני אלא לאו ש"מ למלכי יונים מנינן ש"מ:
ויום גינוסיא של מלכיהם וכו':
מאי ויום גינוסיא של מלכיהם אמר רב יהודה יום שמעמידין בו עובדי כוכבים את מלכם והתניא יום גינוסיא ויום שמעמידין בו את מלכם לא קשיא הא דידיה הא דבריה ומי מוקמי מלכא בר מלכא והתני רב יוסף (עובדיה א, ב) הנה קטן נתתיך בגוים שאין מושיבין מלך בן מלך (עובדיה א, ב) בזוי אתה מאד שאין להן לא כתב ולא לשון אלא מאי יום גינוסיא יום הלידה והתניא יום גינוסיא ויום הלידה לא קשיא הא דידיה הא דבריה והתניא יום גינוסיא שלו יום גינוסיא של בנו ויום הלידה שלו ויום הלידה של בנו אלא מאי יום גינוסיא יום שמעמידין בו מלכם ולא קשיא הא דידיה הא דבריה ואי קשיא לך דלא מוקמי מלכא בר מלכא ע"י שאלה מוקמי כגון אסוירוס בר אנטונינוס דמלך א"ל אנטונינוס לרבי בעינא דימלוך אסוירוס ברי תחותי ותתעביד טבריא קלניא ואי אימא להו חדא עבדי תרי לא עבדי אייתי גברא ארכביה אחבריה ויהב ליה יונה לעילאי [בידיה] וא"ל לתתאה אימר לעילא דלמפרח מן ידיה יונה אמר שמע מינה הכי קאמר לי את בעי מינייהו דאסוירוס ברי ימלוך תחותי ואימא ליה לאסוירוס דתעביד טבריא קלניא א"ל מצערין לי חשובי [רומאי] מעייל ליה לגינא כל יומא עקר ליה פוגלא ממשרא קמיה אמר ש"מ הכי קאמר לי את קטול חד חד מינייהו ולא תתגרה בהו בכולהו
רש"י
עריכהשית שנין יתירתא - שבא לפני ב"ד בשנה שנכתב בו ומצא בו שש שנים יותר ממניינם כגון שהיו עומדים בשנת חמש מאות למלכות יון ובו היה כתוב בשנת חמש מאות ושש שנים לוה פלוני מפלוני וסתם היה כתוב ולא היה כתוב בו שום מלכות:
מאוחר הוא - מלוה עשה עמו טובה ומחל לו שעבוד קרקעות של שש שנים וכל מי שיקנה קרקעו בתוך שש שנים אינו מפסיד שהרי זמן מכירה קודם לזמן טריפת השטר:
ועד דמטי זמניה לא טריף - אינו יכול לטרוף לקוחות אלא אותן שיקחו ממנו משש ואילך:
ספרא דוקנא כתביה - מדקדק בחשבונות הוא ואינו הולך אחרינו שאין אנו מתחילין למנות לתחלת מלכות יון אלא לאחר שש שנים שמלכו בעילם והוא מונה לתחלת מלכותן ושיעבודו מיום כתיבתו הוא ומהיום והלאה יטרוף ואין כאן מחילה לפי שחמש מאות שלנו הן חמש מאות ושש לתחלתן:
ממאי - דהאי דמנינן לשטרי לש"פ שנים קודם חורבן דעתין למלכי יון דתימא דהנך שית שני יתירתא היינו האי דאתחיל למימני מתחלת מלכותן דניחא לך למימר הכי ולא ניחא לך למימר מאוחר הוא לפי שאין דרך למחול שעבודו שמא ימכור זה כל נכסיו בתוך זמן האיחור ויפסיד את חובו:
דלמא - בין אנן בין הא ספרא האי דמנינן לש"פ שנים קודם חורבן לאו דעתין אמלכות יון אלא ליציאת מצרים מנינן:
ושבקיה לאלפא קמא - דמיציאת מצרים ומתחלינן למימני מתחילת אלפא בתרא והיא שנה ראשונה ליון שפשטה מלכותן בכל העולם דמיציאת מצרים ועד חורבן אלף וש"פ שנים ת"פ שנים עד בנין בית ראשון ות"י דבניינו הרי תת"צ ושבעים דגלות בבל ות"כ דבית שני הרי אלף וש"פ שנים ומלכות יון נמי פשטה בכל העולם ג' מאות ושמונים שנים קודם חורבן שהוא תחלת אלף שנים וכיון דדעתין איציאת מצרים ליכא למתלי הנך שית שנין אלא במחילת השעבוד ושטר מאוחר הוא:
אין מונין אלא למלכי יונים - וכיון דלמלכות יון מנינן ואיכא למיתלי להנך שית שנין בספרא דוקנא תלינן ביה ולא תלינן ליה במחילת השעבוד שאין כל אדם עושה כן:
דיקא - דלמלכות יון מנינן:
לשטרות - דכל אימת דקאי מלכא מכי מטי שילהי אדר סלקא ליה שתא ובניסן ריש שתא תנינא למיכתב בשטרי:
ואנן השתא מתשרי מנינן - כל תשרי מחדשים שתא אלמא ודאי מניינא דידן למלכי האומות הואי ואין לך מלכות באומות מתחלת שלש מאות ושמונים שנה קודם אלא מלכות יון דאי סלקא דעתך דהאי דמנינן לשלש מאות ושמונים שנה קודם חורבן דדעתין איציאת מצרים מניסן בעו למימני ולחדושי שתא דקיי"ל בשמעתא קמייתא במסכת ראש השנה דליציאת מצרים מניסן מנינן:
הא דידיה הא דבריה - כשמעמידין בן מלך בחיי אביו להחזיקו במלוכה שמח האב ועושה אותו יום איד:
ומי מוקמי - רומיים מלכא בר מלכא כל הני יום אידיהן דמתני' דרומיים נינהו כדתניא לעיל יום שתפסה בו רומי מלכות ותניא רומי עשתה קלנדא: כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להן אחרים תקנו להן כל ספריהם:
ע"י שאלה - נוטלין רשות מן השרים ומבקש האב מהן להעמיד בנו תחתיו:
כגון אסוירוס בן אנטונינוס - דמלך על ידי שאלת אביו:
קלניא - בת חורין שלא תתן מס לעולם משום דאית בה רבנן ואנטונינוס עצמו היה משמש בפני רבי כדלקמן ומשום הכי היה אוהב לרבנן:
אייתי רבי גברא ארכביה וכו' - כלומר הרכב את בנך עליהן ועליך ותהא טבריא מסורה בידו:
ואימא ליה - לברך דליפרחה ליונה מן ידיה כלומר דליעבד טבריא קלניא להוציאה מתחת עולו:
תוספות
עריכהספרא דוקנא כתביה. מכאן יש להכשיר שטר שדלג בו הסופר לבריאת עולם ואפילו דלג האלפים והמאות רק שכתב בכך ובכך לפרט שהרי בימיהם היו כותבין למלכות יונים והסופר דלגו דאי הוה כתיב בשטר בהדיא למלכות יונים מאי הוה קאמר דלמא ליציאת מצרים וכו' ואפ"ה לא אמרינן למניינא אחרינא כתביה ועד דמטי זמניה לא טריף כיון שבגולה אין מונין אלא למלכות יון אף כאן אם דלג לבריאת עולם כיון שאין אנו מונין עתה כי אם לבריאת עולם אין לחוש וגם אם דלג נמי האלפים אין לחוש מדקאמר בסמוך שבקיה לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא ויש ספרים שגורסין שבקיה לכללא ונקטיה לפרטא ור"ת עשה מעשה שכתב שטר בכך וכך לפרט ודלג האלפים וגם בריאת עולם:
שאין להם לא כתב ולא לשון. פירש הקונטרס שנלקט לשונם מלשון אומות ותימה דהא בני ישמעאל ובני קטורה ועמון ומואב שעמדו אחר דור הפלגה מאין בא להם לשונם אם לא מאומה אחרת לכך פירש ר"י כתב לשון חשוב שהמלכים משתמשין בו כעין חכמת יונית והיינו דאמרינן במגילה (דף י: ושם) והכרתי לבבל שם ושאר שם זה לשון ומאי קאמר דהא בלשון ארמי הם מספרים ועודם משתמשין בו אלא בודאי לשון מלכות קאמר ועוי"ל כדאמר בבראשית רבה דבדור הפלגה עלה הים והציף הרבה משפחות מע' אומות וכולן עמדו מישמעאל ובני קטורה ואיכא למימר דכל הנך ירשו לשון אומה ואומה שאבדה אבל רומיים למדו לשונם מאומה אחרת:
והתניא יום גנוסיא ויום הלידה. מהשתא בעי לאתויי ברייתא דמייתי בסמוך כולה אלא השתא מייתי מינה בקוצר ואותו שהיה מתרץ הא דידיה הא דבריה לא היה יודע הברייתא כמו שהיא בסמוך אלא מתרץ על מה שהביא המקשה עוד יש לומר דודאי ברייתא אחרת היא וממשנתינו לא היה יכול להקשות דמתניתין משתמע דמיירי בשני בני אדם שמארכת כ"כ בלשונה יום גנוסיא של מלכים ויום הלידה אבל ברייתא דקתני בה יום גנוסיא ויום הלידה משמע דלא מיירי אלא באדם אחד:
ראשונים נוספים
אמר רב נחמן בגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד ותניא [כוותיה] דרב נחמן.
אמר רבינא מתני' נמי דייקא דקתני באחד בניסן ראש השנה למלכים ותנינן נמי באחד בתשרי ראש השנה למלכים ואסיק' אלא לאו ש"מ למלכות יון ש"מ:
פיס' [יום] גינוסיא של מלכיהם פי' גנוסיא בלשון יון יום הלידה ואוקימ' אלא מאי יום גנוסיא יום שמעמידין בו את מלכם ואף על פי דלא מוקמי מלך בן מלך מיהו על ידי שאלה מוקמי כגון אנטונינוס דשאלינהו למנויי אסוירוס בריה דמלכא וקיבלו מיניה.
אמר להו רב נחמן האי ספרא דוקנא כתביה וכו': ולא אמרינן בכי הא יד בעל השטר על התחתונה, דכיון דכולהו סופרים למלכות יון הם מונים לעולם ואיפשר להעמיד חשבונו של זה על הנכון, לא אמרינן מאוחר הוא. אבל לרב אחא בר יעקב דסבר למימר כי לחשבון אחר אנו רגילין למנות, אמרין יד בעל השטר על התחתונה ומאוחר הוא, ואין תולין לומר שסופר זה אחז לו דרך אחרת לחשבונו.
דילמא ליציאת מצרים מנינן ושבקי לאלפא קמא: פי' כי מיציאת מצרים ועד חרבן בית שני אלף ש"פ שנים כדאית' בסוגיין נמצא יציאת מצרים מוסיף על מנין הסופר אלף אחד וכדפר"שי ז"ל ואגב אורחין שמעינן מיהא שאם רצה הסופ' שלא לכתוב במנין השטרות אלא הפרט בלבד או לחסר מקצת הכללים שהשטר כשר וכן אנו רגילין לפעמים בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד פר"שי ז"ל אין רגילין למנות יפה כיון והיינו דאין מנינן לבריאת עולם וכדטעמא במסכת ר"ה בס"ד.
ש"מ למלכי יונים מנינם: הא ודאי לא נפיק מיהא אלא דלאומות העולם מנינן אלא דכיון דלא אשכחן חושבנא אחרינא דאתי כי האי חושבנא דשטרא דא אלא מלכות יון דהוי כעין חושבנא דיציאת מצרים לית לן למיתלי אלא למלכות יון והוי כאילו שמעינן מהכא דלמלכות מנינן ויש כיוצא בזה בתלמוד בההיא דאמרינן בגטין גבי מעדיותו של רבי יוחנן בין גודגודא נלמוד ודוק כנ"ל וכן נראה מפי' רש"י ז"ל מכלל דרבי מאיר סובר ל"ש ולהכי אמרינן מכלל דאי מרבי מאיר גופי' ליכא למידק הכי דדילמא לישנא קלילה נקט ודילמא טעמא דיום המיתה אסור היינו לפי שעושין בו לעולם שריפה ואיד' מן הסתם הילכך מדרבנן הוא דשמעת ליה:
גירסת ר"שי ז"ל אלמא שריפה לר"מ לאו חזקה היא ולרבנן חזקה היא ופי' הוא ז"ל מדלא תלי ר"מ טעמא דידיה בשריפה מכלל דלאו הוא חוק לגוים לשם ע"ז ורבנן דתלו טעמייהו בה סברי חוק הוא להם ע"כ. פי' לפירושו דכיון דלר"מ זימנין דעבדי שריפה וזימנין דלא עבדי שריפ' מכלל דס"ל דהוי חוקה והאי דלא עבדי ליה שריפה היינו לפי שאינן ראוי' למלוכה דהא ודאי מסתמא לא עבדי איד אלא למיתת מלך ראוי או מקובל וכיון דכן על כרחין ס"ל דשריפה לאו חוקה היא למלכים ואיד בלחוד הוי חוק ורבנן סברי דשריפה נמי חוקה וכל דלא עבדי ליה שריפ' איד נמי לא עבדי לה דלאו מלך מקובל הוא עליהם והיא חוקה היא תקשי אליבא דרבנן הא דתניא שורפין על המלכים ומסתמא ההיא בריתא הלכה היא ורבנן היא ופרקינן דכ"ע שריפה לאו חוקה היא ואפילו לרבנן אלא בחשיבותא היא כלומר ואיד ושריפה דעבדי רבנן לאו משום חוק הוא אלא לפי מה שהמלך ההוא היה חשוב ומרוצה להם דפעמים יהא המלך מקובל עליהם ומזרע המלוכה ולא עבדי ליה לא איד ולא שריפה משום דלא חשיב להו.
וקשה לגירסא זו קצת דכיון דכול' קושיין ופרוקנן על רבנן הוא למה לן למידק מעיקרא מידי כדר"מ ובכל הספרים שלנו גורסין אלמא שריפה חוקה היא ויש לפרש כי מלשונם של חכמים נראה שאף לרבי מאיר היו נוהגין גוים לעשו' שריפה למלכי' כשהם מקובלין אלא דבהא פליגי דר"מ סבר אע"ג דלא עבדי ליה שריפה משום דלא הוי מלך מקובל איד מיהת עבדי כיון שמלך עליהם מכל מקום ורבנן סברי דאף איד לא עבדי אלא למלך מקובל ואם כן קשיא בין לר"מ בין לרבנן אנן היכי שרפינן. ומהדרינן דלעולם דכ"ע לאו חוקה היא כלל וזמנין דהוי מלך מקובל ולא עבדי שריפה דלא מצד שהוא מקובל עבד לה אלא למי שהיה חשוב ואהוב להם ורוצין לעשות לו כבוד ובאיד הוא דפליגי דרבי מאיר סבר דעבדי ליה לכל מלך ורבנן סברי דלא עבדי ליה אלא למלך חשוב להם וזו שיטת ר"ת ז"ל ומיהו אכתי איכא למידק השמעתין דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא כיון דכתיב' באורית' לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן ובתוס' תירצו דסוגיי' פליגן אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא ויש עוד לומר דהתם המסקנא דהכא קיימי וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהוא חק האומה ואינו חק דרך לע"ז דומיא דהריגה אסיף אבל הכא קס"ד דלרבנן חק הוא לע"ז וכל כי האי גוונא הא ודאי אסור אע"ג דכתיבה באוריתא ואסיקנא דכ"ע לאו חוקה דע"ז היא אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכותא בלחוד וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן ונראה שלזה כתב רש"י ז"ל בפירושיו חק הוא לגוים לשם ע"ז ולא משום דסובר מרן ז"ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע"ז בשום מקום שהרי אי אפשר לומרכן אלא ודאי כדאמרן כנ"ל.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
בגולה אין מונין אלא למלכי יון מהכא מוכח דלא קפדיני' אשלום מלכות ונ"ל שאף הגיטין היו מונין למלכי יון ואע"ג דתנן בפ' הזורק כתב לשם מלכות שאינה הוגנ' לשם מלכות מדי לשם מלכות יון כו' עד תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה ואפילו רבנן דפליגי עלי' דר"מ ואמרו הולד כשר מודו דתצא כדאמרי' בפרק המגרש אפ"ה נהגו לכתוב למלכות יון ולא חיישינן לשלום מלכות משום דחזי דלא הוו קפדי עלייהו ואין לומר דדווקא לשטרות קאמר ולא לגיטין דכל טעמא דמילתא אינו אלא משום שלום מלכות כדמפרש בפ' הזורק. ואם לא חשו בשטרות למה יחושו בגיטין א"ו בכל נהגו למנות למלכי יון. וכיון דבמנהגא תליא מילתא ולא חיישי' למתני' דגיטין גם מה שאנו נוהגים למנות לבריאת עולם בין לגיטין בין לשטרות כשר הוא ואין לחוש לשום מלכות וכדברי מצאתי כתוב בתוספ' אחת:
והתניא יום גנוסיא שלו ויום הלידה שלו יום גנוסיא של בנו. ויום לדת בנו. פי' ומתני' נמי דקתני ויום גנוסיא סתם אתרוויהו קאמר בין על גנוסיא שלו בין אגנוסיא של בנו וכן יום הלידה אתרוויהו קאמר בין על שלו בין על לידת בנו העתיד למלוך תחתיו אבל ביום המיתה לא תניא מיתה שלו ומיתה של בנו דדוקא ביום מיתתו עושה בנו שמחה כל שנה מפני שבמות אביו זכה הוא למלכות אבל ביום מות בנו שהמליך בחייו אינו עושה שמחה מפני שאבל היא לו:
ת"ש יום תגלחת זקנו והנחת זקנו והנחת בלוריתו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו ותרתי מתנייתא נינהי אשתכח דפליגין אהדדי דמאן דתני הנחת בלוריתו ולא תני העברת משמע סבאנחה פלחי לע"ז אבל בהעברה לא פלחי ומאן דתני העברה ולא תני הנחה משמע דבהעברה פלחי לע"ז אבל בהנחה לא פלחי דודאי מתני' דתני סתם איכא למימר דאתרווייהו קאי בין אהנחה ובין אהעברה אבל מתנייתא דחדא מיפרשא הנחה וחדא מיפרשא העברה משמע דפליגן אהדדי והיכי מצינן למיפשט מנייהו דפלחי בתרווייהו הילכך נ"ל דחדא מתניתא היא. ופשטינן מינה דבתרווייהו פלחי והאי דתני תגלחת זקנו תרי זימני משום דהכי הוה נהוגין מגלחין זקנן והשיער שבראשן חוץ ממה שאחורי העורף שמניחין לשם ע"ז ולתקופת השנה מגלחין זקנן ומעבירין גם אותה בלורית לשם ע"ז ובתרווייהו פלחי ובתרווייהו איכא תגלחת זקנו:
אחת לשבעים שנה. פי' כנגד גלות בבל כלומר אומרים שקץ גאולתן שבעים שנה הוא כמו שנגאלו מבבל וכשמגיעין שבעים שנה ואין נגאלין. עושין אותו יום איד ועוד מצפים עד שבעים אחרים:
עיר שיש בה ע"ז כו' ה"נ לא חשו חכמים משום דמי ע"זביד גוי פירוש יש לומר דמי ע"ז הן שרוצין לקנות מהן בהמה לע"ז ולא מפני שהן אסורין בהנאה אלא משום דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. שהוא איסור תורה. אבל לשאת ולתת עמו ביום אידו אינו אסור אלא מדרבנן דקרא דלא ישמע על פיך לאו הכי הוא דאתי אלא כפשטי' אי נמי יש לפרש הני דמי ע"ז שמכר הגוי צלמים ואע"ג דפשטינן בהילכתא קמייתא דפרק השוכר דדמי ע"ז ביד גוי מותרין אכתי לא הוו קים להו והוו סברי דהן אסורין והכא מוכח לקמן נמי בפ' אין מעמידין דדמי ע"ז ביד גוי אסורין ובפ' השוכר אמרי' דאיבעיא להו ופשטו להיתרא יש לומר שלא הי' נודע לרבים זה ההיתר:
רבא אמר לא חשו להן חכמים משום בישולי גוים פי' כגון ששפתו אותן קודם שידליקו האש שאם היתה הכירה דולקת אין בו משום בישולי גוים כדאמרי' בפירקין דלקמן שופתת אשה ע"ג כירה כו':
פיסקא עיר שיש בה ע"ז כו' והא איכא צער בעלי חיים אמר אביי דרחמנא אמר ואת סוסיהם תעקר קשיא לי היכי אמרי' בפ"ק דחולין במעשה דר' פנחס בן יאיר עקרנא להו איכא צער בעלי חיים:
ר' יעקב זבן סנדלא ר' ירמי' זבן פיתא ק"ל דהני שאין מתקיים הן והיכי זבני להו מגוים ביום אידם ירושלמי ר' חייא בר בא שלח מזבן לי' סנדל מן ידידה דצור א"ל ר' יעקב בר אחרא ואת (מלקוחי ידידי) [מלוקחי יריד] א"ל ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך א"ל שניי' היא דמר ר' יוחנן לא אסרו דבר שהוא חיי נפש:
פיסקא ואלו דברים אסורין למכור לגוים איצטרובילין ובננות שוח קשיא לי דתנן בריש מסכת דמאי הקלין שבדאמי השיחין והרימין והעזרדין ובנות שוח כו' דאלמא לא חשיבי והכא היכי אמרי' דחשיבי ומקרבו להו לע"ז וי"ל מתוך שאינן מתבשלות אלא לשלש שנים כדתנן בריש פ"ח דשבועות ובנות שוח שביעית שלהן שניי' שהן עושות לשלש שנים כו' מש"ה חשיבי להו כתב רבי' האי גאון זצוק"ל בשער עשיר של מקח וממכר ואלו שאסור למכור לגוי ביום איד שלהן דאמר רבב"ח א"ר יוחנן כולן בפטוטרותיהן שנינו נראין הדברים שסובר רבי' שימי אידיהן קורא פטוטרות והדבר רחוק מן הדעת מאוד:
הכ"ע דקאמר זה וזה פי' כגון שהזכיר לבן שחור ואדום הי' מתיר ר' יהודא למכור לו לבן לבדו כיון שהזכיר גם שחור ואדום וזו בין התרנגולים דתנן שהזכירו בין התרנוגלין והילכך מוכרו לבדו תניא נמי הכי אמר ר' יהודא אימתי בזמן שאמר תרנגול לבן אבל אמר זה וזה מותר זאת הברייתא מוכחא בפירוש אבל בפירוש המורה לא מוכחא:
פיסקא מקום שנהגו למכור כו' ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה פי' כרשיני תרומה אין נאכלין אלא לבהמת כהן ולא לבהמת ישראל הילכך ישראל ששכר פרה מכהן אע"פ שמזונותי' עליו פרה דכהן היא ורשאי להאכילה כרשיני תרומה דדידי' הוה וא"ח היאך ימצא ביד ישראל כרשיני תרומה כגון שקנה אותם מכהן ומה שנדחק המורה בזה אינו נ"ל:
בן בתירא מתיר בסוס ירושלמי ר' יוסי בר בון בשם ר' חונא בן בתירא ור' נתן שניהם אמרו דבר אחד דתני הוציא מן הבהמה ומן החי' ומן העופות בין חיים בין מתים חייב ר' נתן אומר מתים חייב חיים פטור רבנן אית להון חיוב חטאת ואינון מתיבין ליה אכן בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר משום שבות כן אוף אנא אית לי לכשיזקין כודנו ברחיים מיכן מוכיח שאף המשוי חשוב מלאכה אצל בהמה ולא כמו שפירשתי בפ' מי שהחשיך במדורא בתרא ואי קשיא כיון שהמשוי חשוב מלאכה אצל בהמה בלאו מחמר נמי ליתסר דהא קא עביד בה גוי מלאכה בשבת דומיא דשאלה ושכירות מה צורך לומר דשמעי' י' לקליה נ"ל שכך מוכחת השיטה שכל מלאכה שהתחילה בה הבהמה מערב שבת מותר להניחה לעשות כל השבת ואין בכך כלום ולא הוזהרנו אלא שלא תתחיל במלאכה בשבת הילכך גבי שאלה ושכירות שמתחלת לעשות המלאכה בשבת בלאו מחמר נמי קא עבר אבל גבי נסיוני וגבי נתינת כיס שמתחלת לעשות המלאכה מבעוד יום אינו עובר עד שיחמר אחריה ואין בידי ליתן טעם לדבר עיין בפ' מי שהחשיך במהדורא תליתאה:
פיסקא אין מוכרין להן דובים ואריות כו' מיתיבי כשם שאין מוכרים לם בהמה גסה כך אין מוכרין להן חיה גסה ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה אין מוכרין כ"כ בספרי וה"פ כגון שהיא מזקת והמורה גריס חיה גסה ולא מסתבר:
פיסקא אין בונין עמהם כו' אם פריו יתן בעתו עלהו לא יבול פי' בעתו ולא קודם עתו זה תלמוד שלא הגיע להוראה וכיון שהגיע עתו לא יאחרנו זה שהגיע להוראה ואינו מורה ועתה מתיישב יפה והיינו דאמר ר' אבא. אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה וכו':
פיסק אף במקום שאמרו כו' ואם התנו מתחילה מותר נ"ל דוקא לקבל שדה בשותפות מותר ע"י שיתנו מעיקרא מפני שמלאכת הימ"פ שוה אבל במשא ומתן אפילו ע"י תנאי אסור מפני שביום אחד מרויח יותר מחדש א' ונמצא שגוי עושה בשבת שליחותו של ישראל וחולק עמו ואפילו בשדה נמי קשיא לי דאע"ג דליכא למיחש לאיסור שבת מי שרי האמרינן בפ' ארבע מיתות תניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו' עד ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו. ויקיימו בשמו מסייע לי' לאבוה דשמואל דאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז והתורה אמרה לא ישמע על פיך:
מהדורות תליתאה ורביעאה
עריכהאמר רב יוסף לא ניצלי אינש צלותא דמוספי בחלת שעי קמייתא ביומא קמא דריש שתא ביחיד כו' בשלהי פ' תפלת השחר תנן ר' אלעזר בן עזרי' אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכ"א בחבר עיר ושלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת המוספין ואמרי' בגמרא. ר"י היינו ת"ק איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר ת"ק סבר יחיד שלא בחבר עיר נמי פטור. ור' יהודא סבר יחיד שלא בחבר עיר חייב ואמרי' התם דפליגי ר' חנן ור' ינאי דר' חנן אמר הלכה כר' יהודא שאמר משום ראב"ע ור' ינאי אמר אין הלכה כר' יהודא. הנה אליבא דר' ינאי יחיד חייב בתפלת המוספין אפילו היכא דאיכא חבר עיר ואליבא דר' חנן נהי דפטור היכא דאיכא חבר עיר היכא דליכא חבר עיר חייב דאין הלכה כת"ק. אליבא דר"א דאמר אע"ג דליכא חבר עיר פטור.
איבעיא להו משום הרויחא אסור כו' אי קשיא אי משום ולפני עור הא תינח למיתב לי' אבל למישקל מני' אמאי ואי אמרת משום גזירה אי הכי גוי דאית לי' אטו מאן דלית לי'. יש להשיב דמאן דלית לי' דשייך בי' איסורא גזרי' למישקל אטו למיתב אבל למאן דאית לי' שייך בי' איסורא לא גזרי' בי' אטו מאן דלית לי' ואי קשיא והא סיפא דר' יהודא מוכח בפירוש (דמשמע) דמשום הרויחא דילמא אזיל ומודה הוא תשובה ודאי ר' יהודה הכי קסבר דמשום דאזיל ומודה היא ולא קמבעיא לן אלא לת"ק דיש לומר דטעמא דת"ק משום ולפני עור הוא וגזר למישקל מני' עטו למיתב לי' ור' יהודא פליג עליו ולית לי' גזירה אלא טעמא דמישקל נמי משום דילמא אזיול מודה הוא. והילכך לשאת וללות ולשאול דאית לי' שמחה בגווייהו אסור. אבל ליפרע ממנו דהוא מיצר שרי דלא אזיל ומודה. ואמרו לו לפי שיטתו השיבוהו דאף לדידך דלא אסרת אלא היכא דאיכא שמחה ה"נ שמחה איכא דאע"פ שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן:
תניא כוותי' דר"ל כשאמרו אסור לתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיי' מותר ואפי' בדב' המתקיים נשא ונתן מותר פי' האי ברייתא מיירי לפני אידיהן ותדע דהא ביום אידן אמרן דמודה ר"ל דאם נשא ונתן אסור מש"ה שרי' למיזבן להו דבר שאינו מתקיים דלא אזיל ומודה אבל בים אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור למכור להן דילמא אזיל ומקריב לי' לע"ז וקעבר משום ולפני עור והכי מוכח לקמן בפירקא מרב יהודא דשרי לרב ברונא ולרב גידל לזבוני חמרא וחיטי בחגתא דטייעי ואמרי' משום דלא קביעי הא אי הות קביעי הוה אסור לזבוני להו ואע"ג דהוי דבר שאינו מתקיים
אמר אביי גזירה להיפרע אטו לפורען פי' ורב יהודא אע"ג דבכולהו אית להו גזירה דהא לא פליג עלייהו בהא פליג ושרי מפני שהוא מצר וחכמים סברי אע"פ הוא מצר עכשיו שמח היא לאחר זמן.
אם צריך לפרנסה אומרת בברכת השנים. ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בתעניות שלחו בני נינוה לר' כגון אנן דצריכינן למיטרא אפילו בתקופת תמוז כו' ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואמאי לימרו בברכת השנים ונ"ל לומר שאין זו קושיא של כלום דע"כ לא אמרי' אלא בשאר בקשות שאינן קבע לכל ישראל אבל שאל' מטר שהו' קבע לישראל ואין שואלין אות' אלא עד הפסח אם עיר אחת צריכ' מטר אסורין לשנות סדר התפל' לשאול המטר בברכ' השנ' כמו שעשו בימות החורף אלא שואלין אותה בשומע תפלה:
פיסקא וקרטיסים אמור לני שני ושלשה דברים משם אביך ה"ג ולא שאמרתה לנו ואי גרסי ליה לא על אלו שאמר עכשיו עונה אלא כלומר כמו שהית רגליל לומר לנו הלכות וחידושים משמו אמור לנו גם עתה וניטפי חדא שתא כו' לפי פתרון המורה תבא שנת תשעים לפרט שנה ראשונה לשמטה:
שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ל"ג ועל כלי זכוכית וברוב ספרים אינו כתוב דאי גרסי' לי קשיא מאי דאמרי' בהלכות י"ח דבר יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וטומאת ארץ העמים מתרץ התם וטומאת כלי זכוכית לא מתרץ אלא ודאי ל"ג ליה:
הוה לי' נקירתא דהוי אתי מן ביתא לבי רבי פי' ר' הוה דר בציפרי ואנטונינוס היה הפלטורין שלו בראש טבריא על פסגה אחת ושם יש מערה ההולכת מטבריא לציפרי מהלך י"ב מילין:
פיסקא ויום הלידה ויום המיתה מכלל דר"מ סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ל"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ושרפה חוקה היא. פי' חכמים שהם משימין חילוק משמע שהם סוברים שהשריפה אין עושין אותה אלא בעבור חשיבות והילכך מיתה שיש בה שריפה מוכחת שאותה המיתה חשובה בעיניהן ועושין אותה יו איד בכל שנה אם אין בה שרפה לא היתה חשובה בעיניהם שיעשו אותה יום איד בכל שנה וכיון שבעבור חשיבות עושים אותה לא נאסרה לישראל אבל ר"מ שאוסר כל מיתה ואע"פ שאין בה שריפה מוכיח מדבריו שהוא סובר שהשריפה לא בעבור חשיבות עושין אותה שא"כ לא היתה אסורה מיתה שאין בה שריפה אלא חוק היא להם לעשותה ואם אירע ולא עשו חוקם בעסור זה לא נגרעה מיתת מלכם בעיניהם וכיון שחוק האמוריים היא היאך רשאים ישראל לעשותה ומשני דגם לר"מ נמי חשיבותא היא השריפה ולאו חוקה כך נ"ל פתרון שיטה זו והוא העיקר אבל המורה מפרש איפכא לרבנן חוקה ולר"מ חשיבותא ודחוק נ"ל ביותר:
פיסקא יום תגלחת זקנו ויום אידם מי אסור בו מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי' לע"ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר רבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי עכו"ם דכוותה הכא לא חשו להם חכמים משום יום אידם פי' האי דקאמר ר' חנינא לריש לקיש דלא חשו להם חכמים לאו למכור להם קאמר דלמכור להם וודאי איכא למיחד לשמי ע"ז הוי איסור תורה ולא אמר לא חשו אלא לקנות מהם דלא אסיר אלא משום דילמא אזיל ומודה דהוי מדרבנן דומיא דבישולי גוים דלא אמרי' דילמא האי דזבין מני' חד מבני העיר הוא שהן סמוכין לעטלוזא ויצא לכאן ונמצא שקונה מן הגוי ביום אידו ודברי המורה לא נראו לי:
ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת שברירי אמר המורה דלא גרסי' הכא מן הנהרות ומן האגמים דה"ה נמי מן הכלים ואינו נ"ל שכמו שהיא כתובה הגירסא כאן כך היא כתובה בערביפסחים וברייתא אחרת מביא שם שהיא מדברת אפילו מן הכלים והיא מיירי בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא בעבור סכנת שברירי והתם גרסי' אי איכא אינש אחרינא גבי' ניתערי' ונימא לי' פלגיא לחינא מיא ואי לא נקרקש נכתמא אפומה דחצבא ולא הכא כדגריס לי' המורה:
פיסקא עיר שיש בה ע"ז והיו בה חניות מעוטרות כו' נ""ל דלאו בימי אידן קאמר דא"כ אסור לישא וליתן עם כולן אלא יריד של ע"ז הי' והיו בה חניות מעוטרות שכל הנושא ונותן שם נותן מכס לע"ז ושאינן מעוטרות אינן נותנין מכס לע"ז ואין כאן איסור אחר אלא משום מכס דהוא נהנה או מהנה ודייקא נמי מדקרמינן עמאי דתניא יום שע"ז מנחת בו את המכס כו' ומהולכין ליריד של גוים כו' ואיסור יריד לחוד ואיסור יום איד לחוד דאיסור יום איד הוא אסור משום דילמא אזיל ומודה ואיסור יריד משום מכס והיכא דליכא למיחש למכס כגון בלוקח מבעה"ב שרי וביום איד מותר לקנות מהם דבר שיאנו מתקיים כדאמרן לעיל וביריד אסור משו מכס דמהנה לע"ז ומש"ה ר' יעקב דזבן סנדלא ור' ירמי' דזבן פיתא הוי איסורי אע"פ שהן דבר שאינו מתקיים משום מכס דמהנה לע"ז אי לאו דקנו מבעה"ב דלא שקלי מנייהו מיכסא:
איזהו עיקור המנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה ק"ל ודילמא שחיט לה ואכיל לה ואנן דומיא דירקבו ויוליך לים המלח בעינין ותו דלקמן מקשינן מעיקור בהמה דקדשים דקתני נועל דלת בפני' והיא מתה אלמא גם הנה נמי מהארכובה ולמעלה קתני דהיא מתה ומש"ה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי דאי מן הארכובה ולמטה מה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי התם אסורי בהנאה ודילמא שחיט לה בתר הכי ואכיל לה אלא לאו ש"מ מן הארכובה ולמעלה הוא אבל עיקור דלעיל שעוקרין על המלכים הוא כדן שלא ישתמשו בהם ואינם אסורים באכילה הילכך עוקרה מן הארכובה ולמטה אבל זו שאסורה בהנאה צריך לעוקרה מן הארכובה ולמעלה ופתרון המורה דמפרש מן הארכובה ולמטה לא נראה לי:
ואם החרים והקדיש והעריך בהמה תיעקר עיין מה שכתבתי בפרק בתרא דבכורות:
פיסקא ואלו דברים ורמינהו הוסיפו עליהן אלכסנין ואסטרובילין כו' לא ידעתי אינה כשני' ועל מה יש לומר הוסיפו עליהן אטו לא ידעי' דכל אילן העושה פירות יש לו דין שביעית. ומה חילוק יש באילנות. גם מאי דאמרי' כל שיש לו עיקר יש לו שביעית ושאין לו עיקר אין לו שביעית לא ידעתי פירושו דאדרבה טפי חמיר כל דבר שאינו מתקיים מדבר המתקיים כדתנן בפ"?? דשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים. ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה עלה החוף שוטה כו'. ועוד כלל אחר אמרי בהמה וממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף שוטה כו' פי' כל דבר שאינו מתקיים בארץ כל ימות השנה וכלה לחי' מן השדה יש לו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה. ולא להפסד ויש לו ביעור אחר שכלה מן השדה וכל דבר המתקיים בארץ כל ימות השנה קדושת שביעית יש בו לאכלה ולא לסחורה. אבל דין ביעור אין לו. שהרי לא כלה לחיה מן השדה ועל זה שנינו בפ' בא סימן התחתון כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לי שביעית ואין לו ביעור. והמורה פירש כל שאין לו עיקר להתקיים בארץ בימות הגשמים כגון קישואין ודלועין; וכיוצא בהן אין לו שביעית ומותר לעשות מהן סחורה ואינו מצווה להפקירן ודבר זה לא יתכן כלל שכל הירקות וכל הזרעים וכל הקיטניות יש להן דין שביעית כדמוכח בשביעית. ונ"ל דלא גרסי' זה הכלל כל שיש לו עיקר כו' אלא ה"ג ואי ס"ד תורניתא מי אית לה שביעית פי' דתורנייתא היא שטה עץ בעלמא. ועץ אין בו תורת שביעית דלא נאסר בשביעית אלא אוכלי אדם ואוכלי בהמה ומיני צבעים שהנאתן וביעורן שוה לאפוקי עצים שהנאתן אחר ביעורן:
תנא ומכולן מוכרין להן חבילה. מיכן יש להתיר למכןור בהמה טרפה למשומד דלא זבין לי' כ"א למכור לאחרים. ולא חיישי' שמא יאכל ממנה כיון דלזבוני לאחריני זבנה דהא בלבונה אע"ג דמכר לו חבילה יש לחוש שמא יקטיר הוא ממנה ואפ"ה תלינן לקולא דכולהו לזבוני לאחריני זבנה. והם ה"נ בטרפה:
אמר אביי על ולפני עור לא תתן מכשול מיפקדינן אלפני דלפני לא מיפקדינין ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין לי' לישראל. וממאי דאמרי' בגיד הנשה שאסור ליתן לנכרי ירך חתיכה שלא ניטל ממנה גיד הנשה שמא יחזור וימכרנה לישראל. והא לפני דלפני הוא ונראה לי שאן זו קושיא של כלום דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול. דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי ידע חברי' מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיר בין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקידינ' אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה יודע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאלו היא מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו כגון גיד הנשה וכלאים ומאי דאמרי' בפסחים על ההיא ארבע דחיטי דטבעא בנהרא ואסרו למוכרם לגוים כי אם קבא קבא שיכלו קודם לפסח שמא יחזרו וימכרום לישראל וישראל עושה איסור על ידך בלא ידיעה:
תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו לי' אדום ושקיל ויהבו לי' שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן פי' אע"ג דאמרן לעיל ה"ד אי דאמר תרנגול לבן כי הוי בין התרנגולין מאי הוה התם משום דשקיל ביחד מחד גברא לבן ואדום ושחור שכל כוונתו אלבן כפי מה שהיה מכריז ובערמה קא שקיל להנך אי נמי לאכילה אבל האי דזבן מחד גברא אדום לבד ומחד גברא שחור לבד הא חזינן דלא קפיד והילכך י"ל שרי למיזבן לי' תרנגול לבן ואפי' לרבנן קא מבעיא ליה ולא כדברי המורה שפירש דלא מבעיא ליה לר' יהודא:
מאכילה כרשיני תרומה פי' הכרשינין אע"פ שהן מאכל בהמה נאכילין גם לבני אדם דומיא דשעורין שאלו לא היה מאכל אדם כ"א מאכל בהמה בלבד לא היו חייבים בתרומה.
פיסקא מקום שנהגו למכור ר"ה זבין פרה לגוי כו' קשיא לי דהא תנן במתני' עגלים לא תלינן בשחיטה. והמורה פירש כגון שפירש לו הגוי דלקימן קא בעי להו ואכתי קשיא לי משור של פטם דהויא כסתמא כדמוכח התם ונ"ל לתרץ שחילוק יש בין שור לפרה דסתם שוורים זכרים לרדיא קיימי וסתם [פרות] לשחיט' [קיימ'] ואע"פ שהיא פרה חורשת י"ל האי דזבנה לשחיטה זבנה אבל בשור לא היו מתירין ב"ה דודאי לרדיא זבנה ואע"ג דאמרי' בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיט' מכרתיו לך הא אמרי' התם דרובא לרדיא זבני אלא שלא הלכו חכמים בממון אחר הרוב אבל באיסורא ודאי דאזיל בתר רובא והילכך יש לחלק בין זכרים לנקבות ואפילו עגלים קטנים זכרים תלינן דלקיימין קא בעי להו כיון דדמי רדיא יקרין על דמי בישרא טובא:
והא אמרת דכותים לא חשידי אשפיכות דמים ראיתי מקשים ממאי דתנן בעירובין הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מוד' בעירו' ה"ז אוס' עליו ראב"י או' לעול' אינו אוס' עד שיהיו ב' יש' אוסרין זע"ז ומי שאינו מודה בעירוב הוא כותי ואמרי' בגמרא דטעמא דראב"י כיון דגוי חשיד על שפיכות דמים תרי ישראל דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן כו' אלמא גם הכותי חשיד הוא על שפיכות דמים שבשניהם הוא חולק ראב"י ואומר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרים זע"ז ונ"ל לתרץ דלעול' כותי לא חשיד אשפיכות דמים דראב"י לא פליג אלא אנכרי דבעי שני ישראלים אוסרין זע"ז ודייקא נמי מדקתני לעולם אינו אוסר ולא קתני אינן אוסרין אלמא לא פליג אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים. ובכל שיטת הגמרא אינו מזכיר אלא גוי למימרא דלא פליג אלא אגוי והאי דאדכר ת"ק כותי מפני שדינן שוין לאסור ואין העירוב מועיל בכותי כמו שאינו מועיל בגוי אבל מיהו ראב"י לא פליג את"ק אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים ולא שכיח דדייר חד ישראל בהדי':
פיסקא אין משכירין כו' ובסוריא מוכרים בתים קסבר כיבוש יחיד לאו שמים כיבוש פי' לא תימא מכלל דת"ק דאסר למכור בתים בסוריא קסבר דשמי' כיבוש דהא אמרן לת"ק מ"ש שדות דלא גזירה משום שכירות דא"י בתים נמי ליגזור משום בתים דא"י כו' אלמא לא נאסר שום דבר בסוריא אלא משום גזירת א"י דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא האי דקאמר ר' יוסי הכי משום דהוא שרי למכור בתים בסוריא איצטריך לפרושי הכי דאין כאן איסור לא תחנם וגם לא גזר משום בתים דארץ ישראל ומיהו ת"ק דאסר מכירת בתים בסוריא לאו משום דשמי' כיבוש אלא משום דגזר אטו בתים דא"י:
פיסקא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ אלא גוי בדקביל עלוי' פי' והוא הדין נמי דהוי שרי ר"ש להשכיר מרחץ לגוי בדקביל עלויי' ושדהו לגוי לא הוה שרי ר"ש אלא בדקביל עלי' דאריסותא דר"ש לית לי' ותני דמתני שרי אפילו בדלא קביל משום אריסותא ושדהו לכותי ר' שמעון אסר לי' משום תרי טעמא ותנא דמתני' לא אסר לי' אלא משום ולפני עור ולא מפני שנקרא' על שמו דאמרי' אריסותי' קא עביד:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה