חידושי הרמב"ן על הש"ס/עבודה זרה/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
מאירי |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הכי גריס רש"י הא דאמרינן האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע נחשוב כללי ביובל ופרטי בשבועי ונישקול מכל מאה תרתי ונישוויי' אפרטי ונטפי חדא שתא. ופי' דבמוצאי שביעיתחרב הבית והיא שנת ארבע מאות ועשרים ונמנית בכלל שני בנין לפי שיצא רובה בבנין ולפיכך מוסיף שנה. וא"ת הא לר' יהודה לא משכחת לה חרבן במוצאי שביעית כי חשבת ד' מאה שני ושקלת מכל מאה תרתי דהויא להו תמני לארבע מאה ועשרים יתירתא הא אשכחת דבשנת שמיטה חרב. הכי משנינן בערכין דשית שנין דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב. זה כתב הרב ז"ל.
ואם תשאל למה נעמידה כר' יהודה משום דשקיל מכל ק' תרתי דהא משעת חרבן ואילך לא מנו יובלות. לאו מילתא היא דלעולם מונין יובלות לקדש שמיטין בזמן הראוי להם ולא שינהגו היובלות ויתקדשו כלל דהא בזמן בית שני שאין שם יובלות דאורייתא מונין יובלות לקדש שמיטין שנוהגין דבר תורה כדאיתא בפ"ב דערכין אלמא בין בזמן יובל בין בזמן שאין יובל אין מונין שנת חמשים לרבנן כלל.
ומ"מ אין פי' מחוור, משום דמקמי דפריק רב אשי בערכין שית שנין דעזרא לא קחשיב קיימא שפיר כר' יהודה דהכי מפרש התם בפ' אין נערכין בשנייה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"ך ארבע מאה תמניא יובלי ארבע עשרי תרי שבועי פשו להו שית הוה ליה בשיתא בשבוע הא מני רבי יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן אייתי תמניא מן תמניא יובלי. הו"ל ארביסר אשתכח דבמוצאי שביעית חרוב אלמא לר' יהודה לא צריכינן לפירוקיה דרב אשי דמפרק בתר הכי לרבנן הנך שית שני דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב להו וכו' ועוד אין גירסתו מחוורת לי דלא קאמר ר"ה בריה דר"י מהיכן ליתחיל ולימני כללי ופרטי ואמאי ניטפי חדא שתא.
ויש גורסין לישייליה לתנא דסדרעולם כמה חשיב וניחשוב וכו' ונאמר ליה הדרך שתופס מסדר עולם חשבון החרבן לפי פר"ת ז"ל דבית שני קם ת"ך שלמין. ובשנת עשרים ואחד בתשעה באב חרב והיא נמנית בכלל שני חרבן והיתה שנת מוצאי שביעית לרבי יהודה כי שקלת מכל ק' תרתי.
וגירסת השמועה כך היא בפר"ח ז"ל: האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לישייליה צספרא כמה כתיב וניבצר מינייהו תרתי שני או ניטפי עלייהו חמש שני וליפקינון בשביעי. וידע כמה שני בשבוע וסימנך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים וה"פ לישיילוה לספרא כמה מני למלכות יונים והוא מונה מ' שנה פחות ממנין בית שני שהיה תחילה שמיטין והנה הסופר חמש שנים בתוך השמיטה שארבעים ושתים שנה יש ששה שמיטות לפיכך יגרע שתי שנים ויחשוב כי הוא שנת השמיטה או יוסיף חמש שנים וימנה והסימן נאות לפי הפירוש הזה ולקצר חשבונו אמרי לישאול לספרא ואם יודע כמה יש משנת הבנין עד שנה שהוא עומד בה אין צורך לשאול.
והספרים שכתו' בהם ליחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מכל ק' תרתי ונשויי אפריטי וניבצר מינייהו תרתי שנין או ניטפי עלייהו חמש שנין וידע כמה שני בשבוע ומה שאמרו בפ' אין נערכין אשתכח דשתא בשבוע הוה ואשתכח דתלתא בשבוע הוה על שנת ת"ך שהוא סוף חשבונו ולא על שנת החרבן שהיא שנת תכ"א כדאמרינן בתר הכי לר' יהודה אשתכח דבמוצאי שביעית חרב.
ולזה הפי' ר"ה בריה דר"י לית ליה אליבא דר' יהודה הא דמתרץ רב אשי אליבא דרבנן הנהו שית דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב להו [דאי לא קא חשיב] ר' יהודה להנהו שית הו"ל חרבן בשניה בשבוע דההוא לתרוצה למתניתא כרבנן אמרה רב אשי ורב הונא בריה דר"י כר' יהודה ס"ל וכר' יהודה מוקים וי"ל חרבן במוצאי שביעית היה בראשונה ובשניה לדברי הכל אלא רבנן לא חשבי שית שני דעזרא ור' יהודה חשיב להו ור' יהודה לא חשיב תלת שני דסנחריב.
ומ"מ ס"ל השתא קדושה א' ושניה יש להן ולפיכך (הן) [אין] מונין לשמיטין ע' של גלות בכל אלא ביאתן בימי עזרא בחרו שכל הדברים הללו היתה שאם אתה מונה אותן מה איכפת להו בשית שנין דקדיש עזרא.
ויש לעיין, לענין שמיטת כספים שהיא חובת הגוף למה לא נמנה אותן ובפ"ק דקדושין משמע שאפילו קודם כניסתן לארץ נהגה שמיטת כספים ונתחיל לה מהר סיני ולפ"ז תהא שנת חרבן ראשון שנת ש"ש בשמיטת כספים וכן בשניה אלא שאני אומר אע"ג שנהגה מצות השמטת כספים קודם לכן כשהתחילו למנות יובלות ושמטות לאחר כיבוש וחילוק וחזרו ומנו עמהם לשמיטת כספים וכן כשבאו בימי עזרא, שלא היו להם שני שמיטין ושני חשבונות מעולם (קמ"ל) ולפי חשבון זה תהיה שנת ארבעת אלפים תתקפ"ג שנת שמיטה, וכן כתבו הגאונים ז"ל וכן עיקר.
הא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו יום שעלה בו מן הים ויום שיצא כו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום. יפה פירשה רש"י ז"ל דיום תגלחת זקנו ובלוריתו של כל עכו"ם קתני וכולן אין אסור אלא אותו היום.
ואחרים יש שפירשו דיום תגלחת זקנו ובלוריתו של מלך אסור ג' ימים לכל בני מלכותו דיום אידם הוא וארישא קאי אבל יום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש לאפוקי משועבדין וזה הפירוש אינו לפי שמצינו בירושלמי ויום המיתה ויום הלידה ע"כ לצבור מכאן ואילך ליחיד כלומר יום תגלחת זקנו אינו אסור אלא ליחיד אלמא אסיפא קאי וה"נ מייתי לה בגמרין לעיל מתני' דיקא נמי דקתני ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ש"מ אסיפא קאי ואינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש וכן נוסחאות מדוקדקות בהלכות יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו ויום שיצא בו.
ויש שפירשו דמלך לבדו קאמר אבל שאר עכו"ם אינם עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם וכן ביום שעלו בו מן הים ומוכחי לה מדאמרינן בפ' ר' ישמעאל נפל לבור ועלה וכו' ואמרי' עלה לאשנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור בהדי דקא סליק מנסך ליה דדמי עליה כיום אידם אלמא לאו יום אידם ממש הוא ואינה ראיה דהתם אין רשות אחרים עליו ולא עמד שם הרבה ושכיחא מילתא דסליק מינה חי ולא שכיח דמצית ביה אבל יום שעלה בו מן הים יום אידו הוא דהא השתא נמי חזינא להו דאזלי לבי ע"ז ומודו ואדרבא לא דמי עליה ליום אידו התם אלא מפני שדומה לו לעולה מן הים שהוא אידו ממש ומקריב בו לע"ז ולפיכך מנסך לה.
ונראה דבתגלח' הזקן שלא נאמרו דברים אלא במקצת עכו"ם שדרכן לגדלם ומשנה לשנה משחיתין אותה לפני ע"ז שלהם ביום ידוע וכיוצא בענין זה הא לעכו"ם [סתם] אין בו בית מיחוש [והוא] בין במלך בין בשאר עכו"ם וה"נ מסתברא כדפרישית מדקתני אותו האיש ואי מלך לחודיה קאמר לא הוה תני סתמא איש.
וקשה לי כיון דפשטינן בכולהו משועבדין מותר ל"ל למתנא בסיפא אותו האיש למעוטי משועבדין פשיטא אפילו ביום איד קבוע משועבדין לא והיכי אמרינן לעיל מתני' נמי דייקא. [ואיכא למימר] אדרבא רבותא היא דסד"א ביום איד קבוע כיון שכל העיר קבועין בו ויודעין בו הן עצמן מזמנין צרכי תקרובת וצרכי עצמן זה לזה אבל יום איד של יחיד כיון שאין בני העיר זקוקין לו המשעבדין שלן צריכין להזמין לו ומשתדלין בשבילו ואיכא הודאה לע"ז קמ"ל אותו האיש.
והא דקתני אותו היום בעי עלה בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ושנה ולא פשטוה ובגמ' דידן לא איבעיא כלל הילכך מספקא לן מילתא.
הא דאמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבלה. פי' רש"י דילמא שקיל עכו"ם נבלה מקדרה שלו ושדי לקדירה של ישראל כי מהדר אפיה. ובלישנא דרבא פי' האי לא חשו לאו לבשר נבלה קאמר דנילף מינה דכוותה דלא [ליחוש] לדמי ע"ז דהא לא דמו דהתם לית ליה הנאה לעכו"ם דנשדי נבילה ומסתפי דאי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא אבל הכא מתכוין עכו"ם לעשות רצון חבירו.
וקשיא לן, אי הכי היכי ס"ד דאיכא למיחש דהא ודאי לא חיישינן בשום דוכתא דילמא עביד עכו"ם להעביר לישראל אלא חשש דידהו להנאתן היא כדאמרינן לקמן קוסטא דמוריסא בלומא דחמרא בארבע לומי ותנן התם מפני שחשודה ומחלפת את המתקלקל ואני תמה עוד על רש"י דילמא ה"ק שדי נבילה בקדרה דישראל ושקיל מינה אומצא מעלייא ושדי בקדרה העכו"ם ולא חשו בגמ' להזכיר שם עיקר האיסור דהיכי שדי ביה נבלה. ומ"מ אין הפי' הזה נכון דהא אשכחן בכמה דוכתא כדאיתא בפ"ק דחולין וכ"ש שניהם שם ואפילו לאביי דאמר התם נכנס ויוצא לכתחילה לא עומד ע"ג שרי לכתחילה ולא חיישינן דילמא מהדר אפיה ואפילו בדבר שהעכו"ם תופס בידו כגון שוחט וישראל עומד ע"ג ועוד דהכא לאו לכתחילה קאמר אלא בדיעבד איירי בששפתו ולכ"ע אפילו בנכנס ויוצא מותר.
ומה שפי' בדרבא לא חשו להם משום בישולי עכו"ם דניחוש דילמא סמיך ישראל על עכו"ם לבשלה אינו נכון לי כיון ששפת ישראל קדירתו בכירה ע"ג האור מה מקום לחוש אפילו עכו"ם מגיס בה ומבשלה מותרת וכ"ש דאי מגיס בה ישראל פורתא נפקא מאיסור זה ומה מקום לחוש לכך ועוד מראין הדברים דרבא מחמיר מדאביי למיחש בדאורייתא ורבה בר עולא מחמיר מדרבא למיחש אפילו בדרבנן באיסור בפ"ע אבל לאיסור תערובת משהו לא חייש ושוב ראיתי בתוספת דברים רחוקים ודחוקים בשיטה זו.
ול"נ דהכא בעכו"ם וישראל ששפתו שתי קדרות של היתר שוות ע"ג כירה סמוכות זו לזו ואין מקפידין עליהם כלל ואביי קאמר לא חשו משום דילמא אתי עכו"ם נבילה ושדי בקדירה שלו ואע"פ שאינו נתפס כגנב בכך ולא מיטמר מיניה כלל א"נ שדי באחת מהן לומר זה שלי שהרי אין להם קפידא בכך והילכך תיתסר עד דנטר ישראל קדירה שלו מעיקרה כלומר שיהא מקפיד עליה ושומרה ויהא לו בה טביעות עינא בסוף קמ"ל דכיון דלא הרגיש דאתי נבילה ושדא לא חיישינן וכן בדמי ע"ז אע"פ שרוב מעות של בני האטליס של ע"ז הם אין חוששין לבני ע"א שמא נטלו מהם מעות ונותנין אותם לישראל ורבא נד מטעמא דאביי דכה"ג חיישינן עד דמנטר ישראל שפיר להיות שומר קדירתו ומקפיד עליה דהתם אפילו בנכנס ויוצא שרי אלא דהיכא דליכא למיחש לאיסור נבלה כנון שאין עמהם נבילה בבית ולא נפיק עכו"ם לבראי אינו חושש שמא נתחלפה קדירה בקדירה משום בישולי עכו"ם ורבא בר עולא חייש אפילו לבישולי עכו"ם עצמם אבל לצנורא של בישולי עכו"ם דהיא אבק של דבריהם לא חייש וכן אין חוששין משום לפני אידיהן של בני ע"א וזה פי' נכון וק"ל.
הא דאמר ר"ל לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס דקמתהני מריחא. ק"ל, וכה"ג מי אסור והא לא מיכוין ואפילו בדאפשר שרי כדקי"ל בפסחים וי"ל דילמא איידי דמיעכב התם לישא וליתן מיכוין ולאו אדעתיה א"נ ר"ל לית ליה דבר שאין מתכוין מותר למתני' דמוקי לה כרבנן דפליגי עליה דר"ש בדבר שאין מתכוין.
ודתניא (אין) הולכין ליריד של עכו"ם וכו'. פירש"י דיום איד הוא ואפ"ה ליקח מהן מותר דכל היכא דממעט להו שרי דלא אזלי ומודו ואי אמרת דילמא זבין במעות בהמה לע"ז א"ל דהני נמי לפני דלפני ואנן אלפני מפקרינן אלפני דלפני לא מפקרינן תדע דהא מהנה לר"ל שרי ואף ע"ג דודאי למזבן לה לע"ז תשמישין ותקרובת יהב מכסי ואע"פ שאמרו [אין לוקחין מהם, הני מילי] דבר שאין מתקיים דמתירא שמא יפסד ואזיל ומודה, זו היא דרכו של רש"י ז"ל.
ומיהו הא דתניא כשאסרו לשאת ולתת עמהם דהיינו ליקח ולמכור לא אסרו אלא בדבר המתקיים לא מחוורא ליה ועוד לקמן דאיתמר ר' ירמיה זבן פיתא ביריד [ולא] מיתסר משום דבר שאינו מתקיים ואין לך דבר שאדם רוצה למוכרו יותר מן הפת לפלטרין ועוד אי זבינא דדמי על אפיה הוא הא שמח ואזיל ומודה אלא [די"ל דדוקא] בדבר שאינו מתקיים דפסיד לגמרי אבל בשאר מילי כיון דרגיל דמזבין לא אזיל ומודה דאפי' בתגר מידע ידע דהאי דזבין קני כדאמרי אינשי זבנת קנית ואין הסוגיות מתחוורות בפי' הזה.
ויש מי שאומר שהיריד אינו שם חג שעובדין בו לע"ז אלא יום שנותנין בו המכס לע"ז ולא נהירא דא"כ כל היכא דלא שקלי מיניה מכסא פשיטא דשרי אפי' למכור ואמאי אמרינן מיעוטייהו כל היכא דממעט הא אפי' לזבוני להו (כגון) [כיון] דלא שקלי מיניה מכסא שרי ולמה אין לוקחין מבעל הבית כל דבר בלאו טעמא דמעוטינהו אלא דאיכא למימר משום הכי אסור למכור להם משום שע"ז מתעלה בהם כשהם מתאספים ומביאים סחורה ובאים למכור ביריד שלה אבל ליקח מהם כל היכא דממעט להו לא מתחשבא ובירוש' א"ר אבהו אסור לעשות חבלה ביריד ותני כן לא ישאל במקומו במקום שהוא מתחשב ומיהו לישנא דייקא דיום אידם הוא דקתני שיש בה ע"ז משמע שחוגגין בה וכה"ג קתני רישא ואתמר עלה לא חשו להם חכמים משום יום אידם ומשום לפני ואפ"ה קתני הכא שאינן מעוטרות מותרות וי"ל שהיריד התחלתו מיום ע"ז שהוא יום אידם ונמשך אפי' מכאן ועד עשרה ימים וכן מנהגם היום ולהכי קתני מתני' שהחנויות שיצאו מעוטרות ביום האד אסורות כל ימי היריד לפי שהן מעלות המכס לע"ז ושאינן מעוטרות מותרות שאין עליהם מכס והוא שיהא נושא ונותן עמהם שלא ביום אידם.
ויש שמוסיפין דרך אחרת בענין, ואומרים שהיריד המוזכר כאן ודאי יום איד הוא ואפ"ה מותר ליקח מהם כל דבר שהוא צריך ללוקחו משום דדלמא לא משכחת להו אלא ביריד והו"ל לגבי דידיה דבר האבד וגבי דידהו ליכא רווחא דיריד זיילי ביה תרעי טפי משאר יומי והיינו דאמרינן לקמן משום מיעוטינהו הוא כל היכא דממעט כלומר דממעט להו רווחא ומוכח להאי טעמא מההוא דגרסינן עלה במשקין רבינא מסיק זוזי בבני אקרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו פרקמטיא האבודה דמי ושרו. ותנן נמי גבי ע"ז כה"ג הולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין מהם עד מפני שהוא כמצי' בידם אלמא הני טעמי דיריד ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה ביריד וכ"כ רבינו האיי בתשובה.
והאידנא נהוג עלמא לישא וליתן עמהם לשאול ולהשאיל לפרוע ולהפרע ואפי' ביום אידם ובודאי למכור להם כיון שאינן מקרבין כלום לע"ז עכשיו בדורות הללו מותר דהא בעינן גבי לשאת ולתת אי משום הרוחה הוא כלומר דאזיל ומודה ועבר על לא ישמע על פיך ונמי משום ולפני עור או דילמא הרוחה ליכא כיון דאית ליה זוזי לעכו"ם אינהו עבדו ליה ספסרותא ולא מודה כלום ולא דמי להשאילן ולפרען דכולהו משום דמודה הוא וכדרבא דהתם לא הוה בידי העכו"ם חליפיו והנאה דידיה הוא לגמרי משא"כ במקח אלא משום ולפני עור הוא וכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן בה לקולא משום דחששא דרבנן היא וכדאי הוא העת לסמוך בדוחק ולהקל.
אבל בלהשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפרען וליפרע מהן שהדבר פשוט לאסור לא ידענו על מה העם סומכין ולא שמענו בענין דברים של טעם ומסתברא דמשום איבה שרי כדא"ל ר' יהודה נשיאה לר"ל לא אישקליה הויא איבה אלמא משום איבה שרי ואע"ג דא"ל עצה טובה היא דבעא מיניה הא חזינא דאמרינן לקמן א"ה אפי' חיטי ושערי נמי וא"ר פפא אי אפשר ה"נ כלומר דמשום איבה הוא דמותר ובפ' אין מעמידין אמרינן בשכר שרי משום איבה ה"נ שרי דהאידנא שכיחי גבן טפי ואיכא משום איבה.
ועוד מצאתי בירושלמי (א,א) תנא (עבר ונשא אסור) [עבר ונשא ונתן עמו מותר ר' יעקב בר אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן ואפי' ביום אידו, ותני כן בד"א] בעכו"ם שאינו מכירו אבל בעכו"ם המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו תני נכנס למדינה ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם משמע מיהא דמותר לשאת ולתת עמהם משום חנופה שלא תהיה לו איבה וליכא למימר דאדיעבד קאי דבעכו"ם המכירו נשא ונתן מותר הא לכתחי' היה אסור לשאת ולתת עמו דהא תששא דאיבה בלכתחלה היא וכיון שנשא ונתן אין איבה ושנאה שלו מתרבית עליו באיסור הדבר ולא מתמעטת בהתרו וכן במה שדרשו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם שנו בתוספת' בד"א בעכו"ם שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה אוהבו או שכינו ה"ז מותר שאינו אלא כמוכרו לו.
ועוד אמרינן דהני עכו"ם לא אדיקי בע"ז כולי האי ולא אזלי ומודו ולא מקרבי מידי לע"ז אלא חמירא דמנסכי קמה פורתא וכ"ת הואיל וגזרו בו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזירה הא אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אחד בלבד אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו הלכך במקום שיש להתיר אף אותו היום מתירין אותו. ואתמר לקמן בשלהי פ' בתרא רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ז אלמא כל דליכא משום דאזיל ומודה לא גזור ועוד שא"א לצבור לעמוד בגזירה זו בדורות הללו ואעפ"כ בעל נפש ימעט.
ואף בדינא (דמלכותא) דתלמודא להלוותן ברבית מותר שאינו אלא נשיכת נחש והנשוך נמי עצב דיודע בעצמו שהוא קרוב להפסד ולא מודה כלום אלא מתקצף ומקלל במלכו שהצריכו לכך עוד בירושלמי גרדאי שאלון לר' אמי יום משתה של עכו"ם מהו וסבר מישרא לון מן הא מפני דרכי שלום א"ל ר' אבא והתני ר' חייא יום משתה של עכו"ם אסור א"ר אמי אלולי ר' אבא היה מתיר לנו ע"ז שלהם וברוך שרחקנו מהם.
הא דתניא אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין. לבדק הבית קא' וקסבר סתם חרמין לבדק הבית קאמר, והכי משמע מדאמר אביי ונשחטיה משחט ואי בקדשי מזבת הא איכא משום שחוטי חוץ אלא בבדק הבית עסקינן דשרי כדתניא בפ' טרף בקלפי וכדפי' רש"י ז"ל.
ומיהו הא דפריק קשיא דקאמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ואקשיה נמי נראה מטיל מום מעליא הוא כלומר ואדאורייתא עבר דכתיב כל מום לא יהיה בו ואי בקדשי בדק הבית הא לא מיתסר דאורייתא והיכי אמרינן נמי ה"מ בזמן שבה"מ קיים דחזי להקרבה ואקשי' וליהוי כמטיל מום בבעלי מומין ועוד כיון דס"ל למקשה דמטיל מום מעליא הוא מאי קשיא ליה מעיקרא ולמאי אצטריך לפירוקיה דאביי דאמר משום בזיון קדשים.
לכך נראה דמעיקרא חרמים מקשינן דהיינו בדק הבית וכולה נמי מקדישין ומעריכין אפי' בשל ב"ה היא דומיא דחרמים דלא מתסר בהן מומא ואוקמה אביי משום בזיון ורבא חדית ואמר דהכא בתמימין עסקינן ומשום מום ובין שהקדיש למזבח או לבדק הבית כיון דתמימין וחזו למזבח אסור להטיל בהם מום ועליה מתמה תלמודא כיון דמשום גזירת מום נגעו בה אלמא בקדשי מזבח היא א"נ בראויין למזבח והקדישן לבדק הבית דמידי מזבח לא נפקי לעולם א"ה היכי אמרת נראה מטיל מוים מעליא הוא ובודאי אסור אי דאורייתא כהקדש מזבח ממש אי דרבנן כמתפיס תמימים לבדק הבית ומ"מ לא שייך למימר בהו נראה כמטיל ומיהו בבעלי מומין לבדק הבית מותר א"נ (התם) משום נראה כמטיל ודעדיפא מינה מתרץ דבכולהו ליכא אלא נראה, כנ"ל.
והא דתני הכא יוליך הנאה לים המלח. קשה ליה לר"ת ז"ל, מהא דגרסינן בפ' המקדיש שדהו בשעה שאין היובל (ערכין כט,א) ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דר' יהודה א"ל שקול ד' זוזי אוחיל עלווייהו ושדי בנהרא ולישתרו לך כמאן כשמואל וכו' וה"נ וליפרוק ולישדינהו לנהרא וניחא ליה מעשה דפומבדיתא במקרקעי כדמפורש התם בגמרא ולית להו תקנתא אלא בפדייה וכיון דמוקמת להו אפדיון עביד להו כשמואל אפילו לכתחילה אבל במטלטלי כיון דאפשר קנסינן ליה שיוליכם לים המלח בעצמן אבל רבינו הגדול ז"ל כתב הכא ואי פריק להו בשו"פ ש"ד ואפשר כן דהכא דינא קתני ורב יהודה קמ"ל תקנתא התם.
ולדברי הכל יש לתמוה היכי שרינן צער בעלי חיים ולא שרינן למפרקינהו תחילה וי"ל דכיון דאמר רחמנא סוסיהם תעקר אלמא אין צער בעלי חיים אסור לתקנתם של בני אדם שלא יבאו לידי תקלה באיסורי הנאה (אם) [או] לקיים בהם (טול) [ביטול] לע"ז דב"ח לצורך אדם שחיטתם וצערן מותר.
תרנגול קטוע למי. אליבא דרבנן נמי (בעידנא) [בעי דנהי דלא] שמעינן להו דשרו לקטוע את אצבעו ומוכרו אלא ר' יהודה הוא דאמר הכי ורבנן פליגי עליה דהתם משום גזירה הוא דאסרו שמא לא יקטענו ועוד שהרואה אותו קורא תרנגול לבן למי וסבור שלע"ז מבקש אותו וזה מוכרו לו (אם) הוא סבור שלם מכרו לו לע"ז אבל הכא כיון דבעי תרנגול קטוע למי הדבר ידוע דלאו לע"ז בעי ליה ושרי אפילו שלם בין לר"י בין לרבנן או דילמא איערומי מערים הלכך שלם מיהא אסור דקטוע ודאי שרי אפילו לרבנן דכיון דבעי קטוע וזבין קטוע מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דקושטא קאמר ולא מערים כלל את"ל איערומי הוא דקא מערים פי' דלאו אורח ארעא למבעי קטוע ובודאי מערים ור' האיי ז"ל בס' המקח גורס את"ל כיון דאמר קטוע לאו לע"ז בעי פי' ולהכי פריש הכי כי היכי דניתבי ליה בדמי קלילי דלע"ז כיון דאביקי בה אפי' בדמים יקרים זבני לה.
תרנגול לבן למי ויהיב ליה שחור ושקל. פי' רש"י ז"ל דאליבא דר' יהודה קבעי דאלו רבנן הא אסרי אפי' בין התרנגולים. וק"ל לר' יהודה נמי האסר בין התרנגולים היכא דאמר תרנגול לבן למי כדאמרינן לעיל.
לפיכך נ"ל דאפילו לרבנן קא בעי, דאלו במתני' כיון דחזא תרנגולים טובא ותרנגול לבן בינייהו אפשר שלוקח כולם בשביל אותו לבן, אבל כי יהבו שחור לחודיה ושקל ולא חזי לבן א"ל ודאי לאו לע"ז קבעי ומיבק הוא דאביק בה.
ובירושלמי (א,ה) אמרו גבי מתני' קריא אמר שמקריבין חסר לע"ז וכי תגישון עור לזבוח אין רע הדא אמרה שמקריבין לע"ז וא"ה בעיא קמא דר' אשי אליבא דר' יהודה היא ומיהו מדלא מקשו מהאי קרא בגמרין ש"מ דלית להו הכי וה"נ משמע לעיל וה"נ מפורש לקמן [עבודה זרה דף נ"א] בפ' ר' ישמעאל שאין מקריבין מחוסר לע"ז לעולם.
הא דא"ר הונא אימור לשחיטה זבנה. אין פירושו של רש"י בה מחוור, שהוא אמר דמתני' דקתני אין מוכרין מוקי לה בבהמה טמאה אי נמי טהורה דמודע ליה עכו"ם דלקיומא בעו לה והא לאו דוקא ראה בשור של פטם דסתמיה לשחיטה בעי' ולא איפשיטא בשמעתין ובעל מנת לשחוט נמי פלוגתא דר"מ ור' יהודה וקי"ל כר"מ דאסר.
ור' האיי הגאון ז"ל כתב בספר המקח שאם כמדומה לו שהעכו"ם הזה אינו לוקח אותה אלא כדי לשוחטה מותר למוכרה לו כדגרסינן ר"ה זבין פרה לעכו"ם ואין דבריו ברורים אלא בסתם אינשי אסיר דמסתמא לרידייא זבנו וכי זבין ר"ה לטבח זבין ור"ח קס"ד למימר דטבח גופיה לרדיא זבין וניזיל בתר רובא דעלמא וא"ל רב הונא כיון דהאי להא ולהא זבין לקולא תלינן.
ומאי דמייתי סייעתא לר"ה מדתנן לא ימכור פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין. אתמר עלה בירושלמי בדוכתה פ"ה דשביעית אם כשמכרו לטבח ד"ה לשחיטה מכר ואם כשמכרו לאריס ד"ה לחרישה מכר אלא אנן קיימין כשמכרו לסרסור והתם מקשו מפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתי לך נמצא רב אמר כב"ש ושמואל כב"ה פי' דההיא נמי בגברא דזבין להכי ולהכי וכדאוקי בגמרין בדוכתא. ופריק מערבאי אפ"ת כב"ה לית אורחא משהתה תלתין יומין ויתזק בגו תלתין יומין לאו מקח טעות הוא ושמואל כב"ה אפ"ת כב"ש לית אורחא דבר נשא מכם תורא דרידייא פי' דוקא בפרה החורשת אסרו ב"ש אבל בסתם שוורים לשחיטה נמי קיימי.
ומיהו האי טעמא דפריקו לרב לא אתי אליבא דגמ' דידן דהתם מפרשינן טעמא דרב משום דאזלינן בתר רובא ורובא לרידייא זבני אלא לפום גמרין טעמייהו דב"ה משום דכל היכא דאיכא למתלי תלינן והאי גברא כיון דזבין לנכסתא ולרידייא תלינן לקולא ולא אזלינן בתר רובא דעלמא דחששא בעלמא הוא ולפיכך [מותר].
[והא דאמרי ב"ש] לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית לישראל החשוד קאמר מדתנן לעיל מינה אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית לחשוד על השביעית ואמרו נמי הדא אמרה סתמא מותר ולאפוקי ממה שפי' רש"י שביון שהיא פרה החורשת לכל אדם אסור ועוד מדמייתי לה ר' הונא סייעתא ש"מ בחשוד תנן.
והא דתנן אלו דברים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית. ק"ל לר"ת ז"ל מדתנן בפ' הניזקין ואיתא נמי בהאי פירקא בשביעית משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחיים ותנור ופריק ר"ת התם בדליכא למיתלא ומפני דרכי שלום הוא דשרי אבל גבי מכירה ליכא משום דרכי שלום שאם אינו רוצה למכור כליו מי יכוף אותו בכך כמו שכתב בספר הישר.
ואינו נכון, דודאי גבי אומן כיון דלכ"ע מזבין ולהאי לא מזבין איכא משום איבה אלא התם איכא למיתלא הוא ואי אמרת א"כ ל"ל מפני דרכי שלום בלא"ה נמי כל היכא דאיכא למתלי תלינן לא כיון דלא מטיא הנאה לידיה הו"א לא לישאול ולא ליקום בספק איסורא מפני דרכי שלום הוא דשרו רבנן.
ובירושלמי בפרק ה' (דשבועות) [דשביעית] כך פירשו ר' זעירא בעי קמי ר' מונא מתניתא בסתם אבל במפרש לא א"ל וסתמו לאו בפירושו אני אומר נפה לספר בה מעות כברה לכבור בה חול ריחים לטחון בהם סמנים תנור לטמון בו אונין של פשתן.
והא דאמר רבא בר אבוה כדרך שאסרו למכור לעכו"ם כך אסרו למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם. יש לפרש דהא דלא תלינן בהתירא דלישראל מזבן משום גזירה הוא דקנסוה רבנן וי"ל כיון דלזבונה לאחריתי קיימא לא תלינן בהכי דבשלמא באימר לשחיטה זבנה איכא למתלי שמא לבשר הוא צריך וכן יכול להובירה שאדם עשוי להוביר שדהו להנאת עצמו אבל האי כיון דעכו"ם וישראל שוין לו מי איכא למיתלא ישראל אתי למזבן עכו"ם לא אתי א"כ בכל עכו"ם נמי נתלי שמא לא יעשה בה מלאכה בשבת ובחשוד בשביעית, ואלו דברים מנמוקי הראב"ד ז"ל.
הא דאקשינן וליטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מ"ט וכו'. ק"ל והא נפקא מינה טובא דלא לוזיל ולודי ואדרבא הא חמירא מגזירת דמכירת בהמה גסה דלא אתיא ליה לידי איסור דאורייתא.
ונ"ל שכיון שמוטל עליהם היה ליכא למיחש למודה ומה שטרח לבטלה מפני שהיתה עבודה בזויה עליהן ועוד שהיה להם חלישות דעת בדבר דרבנן לאו בני מיתן כרגא נינהו ויש לשון אחר לרב הנז' ז"ל ואין בו ממש.
הא דתנן אין מוכרין להם במחובר לקרקע. ופירשו בגמ' משום חניה בקרקע ק"ל והא לא מתסרא חניה אלא בא"י כדמוכחא שמעתא לקמן וכדפי' רש"י ואם באת לומר דמתני' ר"מ היא דאסר מכירת שדות בח"ל משום גזירה ומ"ה אסר ברישא כל שמחובר לקרקע כקרקע א"כ ליתא למתני' מקמי דר' יוסי דקי"ל כוותי' ומדשקלי וטרו בה בגמרא משמע דהלכתא ורבינו הגדול פסקה בהלכותיו.
וא"ל סתים רישא משום פירושא דסיפא ואין מוכרין להם במחובר לקרקע קתני. והדר תני כיצד אין מוכרין קרקע ומחובר לה, כנ"ל.
וא"ל נמי ואפילו בח"ל קאמר ומשום גזירה דא"י דכיון דאפשר למוכרן קצוצין אין מוכרין להם במחוברין אבל שדות ובתים לר' יוסי כיון דלא אפשר שרי לזבוני להו דלא גזרינן אטו ארץ ישראל.
ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה פסק רבינו הגדול ז"ל כר"מ דסתם מתני' כוותיה (וקאמרינן עלה מנה"מ א"ר יוסי בר' חנינא דא"ק לא תחנם לא תתן להם חנינה בקרקע ובהמה מאי חניה בקרקע אית להו) ולאו קושיא היא כלל דמחובר לקרקע סתם מתני' דלא כר"י דלא שרינן ע"מ לקוץ דילמא משהי לה ולא קציץ (ופלוגתייהו) בבהמה ע"מ לשחוט נמי בהא שייכא וכל דכן הוא (ועוד) [ובהא] נמי סתם רישא דמתני' כוותיה דקתני אין מוכרין להם בהמה גסה ולא קתני אבל מוכר הוא ע"מ לשחוט ואע"ג (דכר') [דבדר'] יהודה נמי לא קתני לה משום דלית הלכתא כוותיה לא תנא לסבריה עד סיפא במחובר לקרקע והרב התלמיד ז"ל אמר דהלכתא כר"מ מטעמא אחרינא משום דגזירה הוא דקא גזר והלכה כר"מ בגזירותיו ולאו דוקא הוא ומ"מ לשחוט דפליגי בה לאו גזירה היא אלא בטעמא פליגי ואע"ג דעיקר מילתא גזירה הא לא פליגי בעיקר מילתא דמר אמר גזרי' ומר אמר לא גזרינן.
הא דתנן לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך. משמע דהכי פירושא, אף במקום שאמרו להשכיר כגון סוריא לא התירו לבית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך דבא"י אנו מצווין שלא להכניס ע"ז בארצנו וחייבים לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותנו וגזרינן סוריא אטו א"י ואפולו למ"ד לאו שמיה כיבוש אבל (אמר) בח"ל לא ומיהו הרחקה דרבנן היא דקרא בהבאת ישראל עצמו כתיב דאסורה בהנאה. והבי איתא כפ' בתרא דמכות.
ואצטריכנא להאי פירושא משום דאשכחן בירושלמי דאמרי הכי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה.
ור"ח ז"ל כתב בפי' וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמיחה בכך ולהך פירושא הא דדייקינן מינה מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי מדקתני אף דהו"ל למתני (אף) ובמקום שאמרו.
אלא שבתוספתא (ב,ג) מצאתי חילוף דתני ר' יהודה אומר אף בא"י משכירין בתים בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות בח"ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לעכו"ם שבידוע שמכניס שם ע"ז פי' [הא דמכשירין בתים] מפני שאינו עובדה שם אבל בבית דירתו שם הוא עובדה ולפיכך הוא אסור ואפשר מפני שאלו (לשכירות) הם עומדים (ואיכא) [וליכא] משום [לא תביא] מ"מ מדקתני כאן וכאן משמע אפילו בח"ל אא"כ אתה דוחק דארישא קאי אא"י וסוריא ואם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בת"ל.
ועוד בירושלמי [א,ט] ר' סימון היו לו כרמים נטועים בהר שאל לר' יוחנן א"ל יבורו ואל ישכירם לעכו"ם שאל לר' יהושע מהו להשכירם לעכו"ם ושרא ליה ר' יהושע במקום שאין ישראל מצויים.
אבל שדהו לעכו"ם מאי שרי מ"ט דאמרינן אריסותיה קעביד. פי' רש"י שקיבלה למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת לעשות ובודאי דלשון אריסות דוקא הכי הוא ושמעי' מינה דכל אריסותא דעביד עכו"ם בשל ישראל בשבת שרי דכקבלנות דמי דעכו"ם לדעתא דנפשיה עביד דקא קביל עליה מעיקרא כולהו עבודות דאריס ואי מובר מפסיד מחצה שלו (ומשלם).
ולא דמי לישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות דהתם אישראל גופיה רמיא מילתא למיעבד אבל הכא אעכו"ם רמיא מילתא.
ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן גבי אבל האריסין החכירין והקבלנים שלו הרי אלו יעשו אלמא מלאכה דידהו חשיבא.
ואי קשיא הא דאיתמר התם בפ' מי שהפך מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרשי לה רבנן בשבת (וחכירה) היא דוקא דשמעתא לא קשיא דהתם בקבולת של בנין והדומה להם שאין להם חלק בגוף הקרקע ונראין כשכירי יום ומשום מראית העין אסור בבנין קרקע וכיוצא בו ומיהו במלאכת כלים הנעשה בצינעה בתוך הבית שנינו במסכת שבת וכולן ב"ה מתירין עם השמש וכן אפי' בעורות וכלים לכובס מותר שאין אדם מכיר שאלו כליו של פלוני אבל כגון חמורו וגמלו אין עושין כדאתמר נמי לענין אבל בדוכתא.
וחזינא למקצת רבוותא דמספק' להו בפורני אי עביד ביה אינשי אריסותא כשדה ושרי או כמרחץ ואסור ומסתברא ודאי דאסור דלא תלינן אלא במילתא דלכ"ע עבדי הכי דהא תלמוד שכירות דשדה יותר היא מפורסמת להתירא מן האריסות שזה נוטל בפירות למחצה לשליש ולרביע ונהנה מיהת במעשה שבת וזה אין לו בשדה כלום ואפ"ה פירשו בגמ' היתר השכירות משום דאמרינן אריסותיה קעביד ולא תלו בשכירות.
והטעם לפי שכל השדות לאריס הן עומדות כדאמרינן בכתובות ארעא לאריסי קיימא וכשאדם רואה זה העכו"ם עומד ועושה תדיר בשדה על כרחם יתלו באריסות והוא מותר לפיכך אף השכירות מותר והמרחץ שאין סתמו עומד לאריסות הן תולין בשכירות ואסור והדבר ידוע שאין פורני עומד לאריסות הלכך אף השכירות אסור בו ואפילו במשכירו לשנה ולחדש אבל לחלוק עמו בפת בכל יום ודאי שכר שבת הוא ואסור והנוהג כן אינו משמר שבתו ובריחיים התירו רבים לפי הענין שלהם שהם עומדים לאריסות.
אבל בעל מתיבות ר' האיי ז"ל מצאתי שכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם מותר, וכן נהגו היתר בבבל.
הא דאקשינן א"ה מאי אירייא מפני שנקראת על שמו תיפוק לי' מפני ולפני עור. פי' רש"י ז"ל דכותי עושה מלאכה בחש"מ ואגופא דברייתא קאי ולא מחוור.
ואחרים פירשו (אח"כ) [אא"ב] דכותי נמי צאית ואריסותא לרשב"א אית ליה קסבר רשב"א דכותים גירי אריות ולא מפקדי וליכא משום ולפני עור אא"א דכותים לא צאית משום דאמר אנא גמירנא טפי אלמא מפקיד הילכך איכא נמי משום ולפני עור. וזה אינו כלום שאפילו כשתמצא לומר גירי אריות הם אינהו סברי דמפקדי וסברי דגמירי טפי מינן ולא צייתי.
ומדמקשה ותיפוק לי' משום ולפני עור במלאכה דחש"מ משמע לן מינה דאיסורא מדאורייתא דאי מדרבנן הוא מי איכא לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותימה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם אלא ש"מ חש"מ תורה היא. וה"נ אמרינן בהדיא בריש פ' מי שהפך ל"מ חש"מ דאיסור מלאכה דאורייתא וכו' ודקאמר התם [בירושלמי ב,ג] אלו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחש"מ וכו' יש לומר מפני שהחכמים הוסיפו עליהן הרבה ואותן היה מבקש להתיר הא מן התורה אינו אסור אלא במלאכת עבודת קרקע וכיוצא בה שטרחתן מרובה ומיהו אין בזה מן התורה לא לאו ולא מלקות כרע"ק דמפיק לה ממקראי קדש דאיסור עשה רמז לך הכתוב בו והיינו דאמרינן התם הל' מועד כהלכות שבת יש מהן פטור אבל אסור יש וכו'.
והר"מ הספרדי ז"ל סומך על הירושלמי שהזכרנו ולא כיון יפה ועוד מפורש בפ' אין דורשין מכלל דתרווייהו ס"ל חש"מ אסור בעשיית מלאכה כלומר מן התורה וכדמוכחא שמעתא.
ואם התנו מתחלה מותר ואם באו לבית החשבון אסור. פרש"י ז"ל דמלתא באנפי נפשה היא וה"ק אם לא אמר לו טול אתה חלקך בשבת אלא נטלו סתם ואח"כ באו לבית החשבון אסור ואע"ג שכבר נטל ורבותא קמ"ל טפי מרישא דאע"פ שכבר נטל אם באו לחשבון אסור.
והראב"ד ז"ל פי' דהתנו מעיקרא קאי כלומר אע"פ שהתנו אם אמרו אח"כ שיבואו לחשבון ותהא חלוקתן בשוה אסור סד"א הואיל והתנו מעיקרא כי עבדי בהתירא עבדי והשתא מתנה בעלמא הוא דקא יהבי להדדי קמ"ל דכיון דבאו לחשבון אשתכח דתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוא.
מיהו האי פירושא לא מיסתגי לקמן דדייקינן אימא סיפא ואם באו לחשבון אסור הא סתמא שרי ומאי קושיא אין סתמא שרי משום דהתנו מעיקרא היא אלא דאיכא לפרושי הא סתמא בלא חשבון ובלא תנאי שרי דאי סתמא אסור לשמועינן סתמא וכ"ש באו לחשבון אפילו אחר שהתנו אסור, ואין זה נכון.
ולדברי רש"י ז"ל טעמא דמסקנא דמהא ליכא למישמע מינה משום דילמא רישא דוקא דקתני דהתנו נוותר וסיפא אורחא דמילתא קתני שאם נטלו סתם סומכין על החשבון שבסוף אסור ודילמא סיפא דוקא ורישא אורחא דמילתא דמתני'.
וק"ל לראב"ד ז"ל הא דאיבעיא לן סתמא מאי ניפשוט מרישא דקתני לא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת טעמא דא"ל הא סתמא שרי וניחא ליה דילמא איידי דבעי למתני סיפא ואם התנו מתחילה מותר תנא לא יאמר דרבותא קמ"ל אבל ה"ה דאסור.