ר"ן על הרי"ף/עבודה זרה/פרק א


דף א עמוד אעריכה

לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהן. ליקח ולמכור ובגמ' [דף ו א] איבעי לן האי אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה הוא דאסור או משום לפני עור לא תתן מכשול. כלומר אי משום הרוחה שמרויח בדבר ואזיל ומודה לעבודת כוכבים לפי שהוא סובר שהצליחה אותו ונמצא ישראל עובר משום לא ישמע על פיך כלומר לא ישמע בגרמא שלך או משום לפני עור לא תתן מכשול כלומר דאיכא למיחש אם נמכור להם שום דבר שהוא ראוי לתקרובת שמא יקריבנו לעבודת כוכבים ונמצא ישראל עובר משום לפני עור לא תתן מכשול ולפום האי טעמא ליקח מהן לא מתסר אלא משום גזרה דלמכור ואמרינן בגמרא דנפקא מינה בין הני תרי טעמי להיכא דאית ליה בהמה לדידיה דאי אמרת משום הרוחה ואזיל ומודה אסור ואי משום תקרובת כיון דאית ליה לדידיה ואפשר ליה לקרובי בלאו דידן תו ליכא משום לפני עור כדמוכח בסמוך:    והך בעיא ליתא אלא בלשאת ולתת אבל בלהשאילן ולהלוותן ולפרען פשיטא דמשום דאזיל ומודה הוא דהא ליכא למיחש בהו לתקרובת דשאלה הדרא בעיניה להלוותן ולפרען נמי זוזי יהבי להו דלא חזו לתקרובת הלכך הני ודאי פשיטא דמשום דאזיל ומודה נינהו ולשאול מהן וללוות מהן ולפרוע מהן נמי ס"ל לרבא בגמ' [דף ו א] דמשום דאזיל ומודה נינהו שהעובד כוכבים שמח כשישראל צריך לו וליפרע מהם נמי מפני שהוא שמח שפרע חובו אי נמי לשאול מהן (וללוות מהן וליפרע מהן אסירא משום גזרה דלהשאילן) ולהלוותן ולפרען כאביי דאמר הכי בגמרא (שם) הלכך בכל הני פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה נינהו אבל במקח וממכר מיבעיא לן מי אמרינן דוקא בלהשאילן ולהלוותן ולפרען הוא דאיכא למיחש דאזיל ומודה לפי שהן נהנין בדבר ואינן חסרים כלום אבל במקח וממכר לא לפי שכמו שבא לידו החפץ יוצאין מתחת ידו מעות א"נ איפכא הלכך לית ביה משום אזיל ומודה אלא משום לפני עור וכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה א"נ דזבין ליה מידי דלא חזו לתקרובת שרי או דלמא כיון שבא לידו מה שהיה רוצה אזיל ומודה [ואע"ג דלא] איפשיטא בעיין סוגיא בגמ' ריהטא דמשום דאזיל ומודה הוא כמ"ש בחידושי לפיכך השמיט הרב אלפס בעיא זו וכתב משנתנו בסתם דאלמא ס"ל דכולה בחד גוונא משום דאזיל ומודה והר"ם במז"ל גם כן כתב בפרק ט' מהלכות עבודת כוכבים ג' ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים הרי שאסר הכל ולא חלק בין דברים הראויין לתקרובת לשאין ראויין ובין אית בהמה לדידיה ללית ליה:    להשאילן ולשאול מהן. שאלה שייכא במידי דהדר בעין כגון בהמה וכלים דכתיב וכי ישאל איש מעם רעהו מלוה במידי דלא הדר בעין כגון מעות דכתיב אם כסף תלוה את עמי דמלוה להוצאה ניתנה ומשלם [מעות] אחרים:

 נפרעין מהם. מפני שהוא מצר ולמ"ד דלהפרע מהם אסור משום דאזיל ומודה פליג רבי יהודה ואמר דליתא משום דמצר הוא וליכא הודאה ולמ"ד דלהפרע מהן אסור משום גזירה דגזרינן ליפרע מהן אטו לפרען פליג רבי יהודה ואמר דלא שייך למיגזר דהכא מצר והכא נהנה:

 אע"פ שמצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. שמח הוא לאלתר לאחר שפרע חובו [כלומר ודלא כרש"י שפירש שמח הוא לאחר זמן למחר ומשום דהכא אליבא דחכמים דר' ישמעאל קיימינן לפניהם אסור לאחריהם מותר]:

 וג' לאחריהם אסור. שעדיין הוא זוכר יראתו ומודה לה:

 וחכ"א לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר. בגמ' פרכינן חכמים היינו ת"ק ומפרקינן לה:    גמ' ג' ימים הן ואידיהן. ולא הוו אלא שני ימים לבד מאידיהן וג' דקתני בהדי אידיהן דכולי איד אע"פ שהוא נמשך ימים הרבה כקלנדא וסנטריא שכל אחד מהם נמשך שמונה ימים כדאיתא בגמ' [דף ח א] כחד יומא חשיב להו:

 או דילמא הן בלא אידיהן. דג' ימים דקתני היינו בר מאידיהן ומסקנא הן בלא אידיהן:

 ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. משום דעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לא אדיקי בעבודת כוכבים כולי האי וליכא למיחש אלא ליום אידם בלבד ורש"י ז"ל פירש דהיינו טעמא לפי שאין אנו יכולין להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהם ועוד משום יראה:

 בחגתא דטייעי. יום לשנה מתקבצים כל סוחרי העיר לאכול ולשתות ולשחוק לשם עבודת כוכבים פלונית וקורין ליה קונפרראי"ה:

 דלא קביעא. אין חוששין לה כ"כ אם אין עושין אותה בכל שנה הלכך אינה חשובה להן וליכא משום תקרובת מסתמא ולא משום אזיל ומודה:    איבעיא להו נשא ונתן לפני אידיהן עמהן מהו. בהנאה:

 אסור ליהנות מאותה סחורה:

 כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן. לפני אידיהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים עד יום אידם דחזי ליה קיים ביום אידו. אבל דבר שאינו מתקיים. כגון ירק וכיוצא בו מותר:

 בדבי רבי אושעיא במתני' דר' אושעיא דר' אושעיא סדרה למתני' וכן רבי חייא:

 אבל [אין] לוקחין מהן. וה"ה לדבר המתקיים כמו שאפרש וברייתא קמייתא ה"ק כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן דמשמע בין ליקח בין למכור לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים מותר כלומר דיש בו צד היתר דהיינו למכור להם אבל לא ליקח והיינו דאסמיך תלמודא לברייתא קמייתא אידך ברייתא דתני בדבי רבי אושעיא דבר שאינו מתקיים מוכרים להם אבל אין לוקחין מהן וכי קאמר אבל [לא] ליקח מהם גבי דבר שאינו מתקיים לאו למימרא שיהא מותר בדבר המתקיים אלא לפי שהברייתא האחרת אמרה סתם אבל בדבר שאינו מתקיים מותר תני רב זביד בדבי ר' אושעיא דלאו מותר לגמרי קאמר אלא דוקא במכירה אבל ליקח אסור [ולעולם] בין בדבר המתקיים בין בדבר שאין מתקיים דאע"ג דשרינן למכור דבר [שאין] מתקיים היינו טעמא משום דביום אידו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליה ולאזיל ומודה מקמי יום אידו לא חיישינן אבל ליקח מהן דבר [בין שהוא מתקיים בין] שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום אידו ומודה עליהן אע"פ שאין בידו החפץ. זו היא שיטת הגאונים ז"ל. אבל יש כאן דעת אחרת לרש"י ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן אין לוקחין מהם דוקא בדבר שאינו מתקיים שמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו אבל דבר המתקיים מותר וכ"כ בשמועה זו וגם כ"כ בסוגיא דחנויות מעוטרות דלקמן [דף יב ב] ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לעבודת כוכבים א"נ דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא עד כאן ולפי זה אפשר שהוא מפרש מה ששנינו לשאת ולתת במכירה בלחוד דמכירה עצמה יש בה משא ומתן משא המעות ומתן החפץ אבל לקנות מהן לא נאסר במשנתנו אלא דילפינן ליה מתוך ברייתא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהן וזה דוחק דבכל דוכתא דאתמר לשאת ולתת במקח וממכר נאמר וכדאמרינן בעלמא [נדה דף ע א] מה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה לפיכך נ"ל דמתני' נמי בין בלקיחה בין במכירה מיירי ולצדדין קתני למכור בדבר המתקיים וליקח בדבר שאין מתקיים ושני ברייתות שבגמ' פירשו פירוש משנתנו קמייתא אמרה כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים כלומר כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן שיש בכללו איסור מכירה לא אמרו שיהא אסור למכור אלא בדבר המתקיים ולפי שברייתא זו סתומה היא ואפשר דהוה משמע מינה דדבר המתקיים אסור בין בלקיחה בין במכירה ודבר שאין מתקיים מותר בשניהם הביאו בעלי הגמרא אחריה הא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא לפרש לך שבמכירה אסורה בדבר המתקיים אבל לא לקיחה דמדקתני אין לוקחין בדבר שאין מתקיים שהמוכר שמח במכירתו מכלל דבמתקיים שרי ואשמעינן נמי דלקיחה בדבר שאין מתקיים אסורה כדתני בהדיא אבל לא לוקחין מהן ולפי שטה זו מותר ליקח מהן דבר המתקיים ודברי הגאונים נראין עיקר. והוי יודע שיש לר"ת ז"ל דעת אחרת בזה שהוא סובר שליקח מהן כל דבר בדרך מקח וממכר מותר דלא שייך במקח וממכר אזיל ומודה כלל שאע"פ שבא לידו דבר שלא היה לו הרי הוא מוציא מתחת ידו חליפיו הלכך דרך מקח וממכר לוקחין מהן אפילו דבר שאין מתקיים וכי קתני אבל לא לוקחין מהן דרך דורון אמרו דומיא [דעובדא] דההוא מינאה [דף ו ב] וכן הוא סובר שלמכור להם כל דבר שאינו של תקרובת מותר [לפי] שאין במקח וממכר אזיל


דף א עמוד בעריכה

ומודה כלל והשמועות מתפרשות לפי שטה זו בקושי ובדוחק:    ולכולי עלמא נשא ונתן ביום אידיהן אסור משום דלא איפלגו ר' יוחנן ור"ל אלא בלפני אידיהן אבל ביום אידיהן עצמו אפי' ר"ל מודה דאסור וברייתא היא בהדיא בגמ' [דף ו ב].  וכתב בספר התרומה דקי"ל כרבי יוחנן מדלא חשיב לה בהחולץ (דף לו א) בהדי הנהו תלת דהלכה כר"ל לגבי רבי יוחנן וליכא למימר דמש"ה לא איצטריך למיחשבה התם משום דתנן כוותיה דר"ל דהא קא חשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה אלא ש"מ הלכה כרבי יוחנן ואע"ג דתניא כוותיה דר"ל הא אמרינן לקמן בגמרא [דף ז א] דרבנן בתראי סבירא להו נשא ונתן אסור ורבי יוחנן דאמר כוותייהו ואין זו ראיה דודאי לא איצטריך למיחשבה משום דתניא כוותיה והאי דחשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה לאו דהוה צריך למיחשבה אלא משום דעלה קאי וה"ק כשם שבזו הלכה כר"ל דתניא כוותיה ה"נ הלכה כוותיה בהני תרי אחרנייתא. ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל כר"ל דתניא כוותיה דנשא ונתן מותר וכן דעת הר"ם במז"ל בפרק ט' מהלכות עבודת כוכבים:    דינרא קסרינאה. דינר חדש מצורה חדשה שפסל קיסר את הראשונה וגזר על זו:

 כלאחר יד. שלא יבין שמדעתך השלכתו וכיון שיראה שאבד ממך לא ישמח:

 קורבנא. תשורה:

 לאבודראבן. שם העובד כוכבים:

 כל שקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים. דאע"ג דבני נח מוזהרין שלא לעבוד עבודת כוכבים מפני שאינן נזהרין בכך צריכין קבלה ומכלל דכל שלא קבל חשבינן ליה כעובד עבודת כוכבים:

 כי תניא ההיא להחיותו. כי בעינן קבלה ה"מ לענין שנהא מצווין עליו להחיותו אבל לשאת ולתת עמהן לא בעי קבלה אלא כל היכא דקים לן דלא פלח לעבודת כוכבים שרי:

 הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים. אלמא כעובד עבודת כוכבים חשיב:

 התם שקבל עליו למול ולא מל. דכיון דקביל עליה ולא מקיים מוכח דמין הוא: ועכשיו שנהגו העם לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפרען ולפרוע מהן בשלמא בלפני יום אידם יש לסמוך אההיא דשמואל דאמר [דף יא ב] דבגולה אינו אסור אלא ביום אידם בלבד אבל ביום אידיהם ממש צריך טעם על מה הם סומכים וכתוב בספר התרומה בשם רש"י ז"ל דעכשיו מותר לשאת ולתת עמהם אפי' ביום אידם דקים לן בגוייהו דבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו וכ"ת כיון שגזרו חכמים אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה הא אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד אלמא לפי המקומות אסרו והתירו ולפיכך כל שיש להתיר מתירין אפילו ביום אידם וכדאמרינן בפ' בתרא דמכלתין (דף סה א) דרב יהודה שדר קורבנא לאבודראבן וכו' ואמרי' נמי התם (שם) רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח עבודת כוכבים ועוד כתב דאפילו איכא למיחש להכי כל היכא דאיכא למיחש משום איבה שרי כדאמרינן בעובדא דרבי יהודה נשיאה לא אישקליה הויא ליה איבה ואע"ג דא"ל טול וזורקו לבור לפניו היינו משום דכל היכא דאיכא למעבד תקנתא עבדינן אבל כל היכא דאיכא למיחש לאיבה שרי ולקמן נמי שרינן בפ' אין מעמידין (דף כו א) גבי בת ישראל לא תניק בנה של כותית אמרינן דסבר רב יוסף למימר אוניקי ואולודי בשכר שרי משום איבה ולא דחינן לה אלא משום דמצי לאישתמוטי ובירושלמי תני עבר ונשא אסור בעובד כוכבים שאינו מכיר אבל בעובד כוכבים המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו והאי מותר ודאי לאו בדיעבד קאמר דמאחר שנשא ונתן מאי מחניף לו איכא אי שרי או אסור אלא ודאי אפילו לכתחלה קאמר דמותר בעובד כוכבים המכירו ותני תו התם נכנס לעיר ומצאן שמחים כלומר שיש להם איד שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם כלומר כיון שנכנס שם בלא כוונה ובאקראי בעלמא ואעפ"כ בעל נפש ימעט וכ"כ הרמב"ן ז"ל והיינו דאמרינן בירושלמי גרדאי שאילון לרבי אמי יום משתה של עובדי כוכבים מהו וסברי משרי לן מן הדא מפני דרכי שלום א"ל רבא והא תני רבי חייא יום משתה של עובדי כוכבים אסור א"ר מונא לולי ר' בא היה מתיר לנו עבודת כוכבים שלהם וברוך שהרחקנו מהם דכל היכא דאיכא לאישתמוטי לא שרינן כדי להחניף להם ומיהו להלוותן ברבית כתב רבינו תם ז"ל דמותר אפילו לדינא דגמרא דלעולם מצר הוא ולא אזיל ומודה כדאמרינן בקדושין (דף כ א) ליזבן איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא:    מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר. רבותא קא משמע לן דאפילו כוס יין לנזיר דלדידן לא אסיר איכא משום לפני עור ולא מיבעיא כוס יין לנזיר דבר ישראל הוא אלא אפילו אבר מן החי לבני נח דלאו ישראל הוא איכא משום לפני עור:

 ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא. עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד אחר דכי לא יהיב ליה האי לא מצי שקיל:

 דיקא נמי דקתני לא יושיט. דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול לנטלו ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה:    מלוה בשטר אין נפרעין מהן. [לפני] אידיהן מפני ששמח הוא לאחר זמן ביום אידו דכיון דנקיט ישראל שטרא עילויה כל שעתא מסתפי מיניה מה שאין כן במלוה על פה. ואפשר דאף על גב דאפילו במלוה על פה איכא למיחש לאזיל ומודה אפילו הכי שרי מפני שהוא כמציל מידם:    הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר וכו'. כתב הראב"ד ז"ל בפירוש מס' ע"ז שלו דלא משום כבודו של ראשון נגעו בה אלא משום דכיון דאסרה ראשון שויה חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר דאפילו התירה שני אינה מותרת והיינו דתניא פרק אלו טרפות (דף מד) חכם שטימא אין חברו רשאי [לטהר אסר אין חבירו רשאי] להתיר כלומר אינו רשאי להתיר דאפילו התיר אינו מותר אפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין דמדקאמר אם היו [שנים] אחד אוסר ואחד מתיר


דף ב עמוד אעריכה

אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת אחת אלא שהאחד אסור בפני עצמו אין חבירו רשאי להתיר (כלומר אינו רשאי להתיר דאפילו התיר אינו מותר ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין מדקאמר) אפילו גדול בחכמה ובמנין והנ"מ בדבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר כדתנן בבכורות פרק עד כמה (דף כח ב) ומייתי לה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף לג א) מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה ואמרינן התם דאילו איתא לפרה הוה הדרה כיון שטעה בדבר משנה אבל בשקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא והני מילי מטומאה לטהרה ומאיסור להיתר אבל בחיוב וזכות חברו המומחה ממנו חוזר ומזכה אלו דבריו ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל והא דאמרינן בפרק אין מעמידין (דף מ א) נפקי שפורי דרבא ואסרי דרב הונא ושרי לאו דוקא אלא דרב הונא נפקי תחלה דאי לאו הכי היכי שרי רב הונא בתר דאסר רבא הא תניא בפרק אלו טרפות (דף מד ב) חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ולא עוד אלא אפילו התירו אינו מותר לפי מה שכתבנו וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם וקשה לי דבפרק אחד דיני ממונות משמע שחכם שטעה בדברים של שקול הדעת מחזירין הוראתו דהתם מקשינן אמתניתין דתנן התם דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ממתני' דבכורות דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו דאלמא אין מחזירין ושני רב חסדא במסקנא דסוגיא דהתם כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד כלומר תרוייהו מתני' כגון שטעה בשקול הדעת וכי אמרינן במתני' מחזירין בשלא נטל ונתן ביד וכי תנן בבכורות דמה שעשה עשוי דאלמא אין מחזירין כשנטל ונתן ביד וכן פי' הרב אלפסי ז"ל שם בהלכות ופסקה להלכה ופרישנא התם טימא את הטהור דאגע בהו שרץ דאלמא אי לא אגע בהו שרץ מחזירין מטומאה לטהרה ואם אתה אומר שבענין זה נשתנה ענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר מדיני ממונות שבדיני ממונות חבירו המומחה חוזר ומזכה אע"פ שלא טעה הראשון אלא בשקול הדעת ובטומאה וטהרה ואיסור והיתר לא משום דשויה חתיכה דאיסורא וכמו שכתב הראב"ד אם כן [רב חסדא] לא היה צריך לאוקומי טימא את הטהור בדאגע בהו שרץ דבלאו הכי נמי מה שעשה עשוי ולא קשיא ממתניתין שהרי אתה אומר שבדבר זה חלוק ענין טומאה ואיסור מדיני ממונות ולפיכך נראה לי דאפילו טועה בשקול הדעת מחזירין הוראתו בהסכמתו וכי אמרינן בפ' אלו טרפות [שם] חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר בלא הסכמתו של ראשון קאמר מפני כבודו של ראשון ועוד כדי שלא תראה תורה כשתי תורות הללו אוסרים והללו מתירים וכעובדא דרבה בר בר חנה דהתם דאכשרה שלא בפניו של רב ומשום האי טעמא גופיה אמרינן הכא הנשאל לחכם וטימא וכו' אבל אילו שמע ראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשקול הדעת אי נמי לא הודה לו אלא שהשני גדול ממנו מחזיר השני הוראתו של ראשון ומתיר מה שאסר כך נראה לי להלכה אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל:    ואם היו שנים וכו' אמרו בשם רבינו יצחק ז"ל דכל איכא דאמרי שבתלמוד הכי דיינינן ליה כשני תלמידי חכמים שקולין בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקיל אבל ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל כתב דלעולם קי"ל כלישנא בתרא בין בשל תורה בין בשל סופרים בין להחמיר בין להקל שלכך סדרו בעלי התלמוד הלשון ההוא אחרון לומר שהוא עיקר אבל בחידושי הרשב"א ז"ל במסכת ראש השנה ראיתי שהרב אלפסי ז"ל ומקצת הגאונים סוברים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים או בדיני ממונות הלך אחר לשון אחרון ואיני יודע מה נשתנו דיני ממונות משל תורה אבל אם קבלה היא נקבל:    תנו רבנן כל הפושעים שחזרו וכו' מתניתא לאו הכי תניא אלא הכי תניא וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית ופרש"י דאגזלנין ועמי הארץ קאי שאין מקבלין אותן להחזיקן בתורת חברות לסמוך עליהן:

 חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן. לפי שלא יתביישו מן הבריות אם יחזרו לרשעם אבל בפרהסיא מתוך שיתביישו מקבלין אותן ובגמרא גרסינן איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותם בפרהסיא אין מקבלין אותן כלומר עשו דבריהם דהיינו עבירות שעשו עד הנה במטמוניות מקבלין אותן אבל בפרהסיא הואיל ועשו [ופקרו] כל כך שוב אין נותנין לב לשוב בתשובה שלימה:

 שובבים. משמע מזידים ובפרהסיא שובב לשון מרד וגאוה כמו וילך שובב בדרך לבו כך פרש"י והקשו עליו בתוספות וכי מפני שהיו עמי הארץ בתחלה לא יוכלו עוד לעשות תשובה ועוד דעולמית משמע שקבלום פעם אחרת ועוד דבבכורות פרק עד כמה (דף ל ב) תניא עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ משמע הא לא נחשד מקבלין ולפיכך פר"ת ז"ל דהכי קתני וכולן שקבלו עליהן דברי חברות כבר ואח"כ חזרו בהן כלומר שחזרו לסורן פעם שניה אין מקבלין אותן עולמית רבי יהודה אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותן. כלומר אם חזרו לסורן במטמוניות אין מקבלין אותן שכיון שהן גונבי דעת הבריות חוששין שמא יטעו אותנו פעם אחרת ולא נרגיש בהם:

 בפרהסיא מקבלין אותן. שאם יחזרו למנהגן הרע נכיר בהם ולא נסמוך עליהם. איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן כלומר נהגו דברי חבירות בסתר מקבלין אותן אבל אם [לא] ראינו שנהגו [כי אם] בפרהסיא אין מקבלין אותן דשמא כל מה שהם עושים אין עושין כי אם לפנים ומסקנא דבין כך ובין כך מקבלין אותן:    מתני' ואלו אידיהן של עובדי כוכבים. דאסורין שלשה ימים לפניהם:

 קלנדא וסטרניא. מפרש בגמרא:

 וקרטיסים. יום שתפסה בו רומי מלכות:

 ויום גנוסיא של מלכים. יום שמעמידים בו המלך:

 ויום הלידה. של מלך עושין כל בני מלכותו יום חג משנה לשנה ומקריבים זבחים לעבודת כוכבים:

 שריפה. ששורפין עליו כלי תשמישו כדרך המלכים:

 יש בה עבודת כוכבים. כלומר אותו היום עובדים עבודת כוכבים והא להם יום איד וכן משנה לשנה כל ימי בכייתו וכל הנך דחשבי הכא חשיבי להו ואסורים ג' ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו שאינו זמן קבוע לרבים:

 או בלוריתו. מפרשינן בגמרא דבכלל בלוריתו הוי בין הנחת בלוריתו בין העברת בלוריתו שמנהגן היה שהיו מגלחין ראשן ומניחין בלורית מאחורי העורף לשם עבודת כוכבים ולסוף שנה היה מגלח אותה בלורית לבדו וכשהיה מניחה וכן כשהיה מגלחה היה עושה יום איד:

 ויום שעלה בו מן הים. מקריב זבחים לעבודת כוכבים על שניצל ובכל הנך תנן אין אסור אלא אותו היום בלבד ולא לפניו ולאחריו דלא חשיב ליה כולי האי:

 ואותו האיש בלבד. מפרש בגמ' [דף ח א] למעוטי משועבדים והוא הדין בכולהו אידם: ובעו בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ולא פשטוהו.  וכתב הראב"ד ז"ל דהא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו ואינך דבתרייהו במלך לבדו מיירי אבל שאר עובדי כוכבים אין עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם ויום שעולים בו מן הים והביא ראיה מדקתני סיפא וכן עובד כוכבים שעשה משתה לבנו מכלל דעד השתא במלך עסקינן ועוד מדתנן בפרק ר' ישמעאל (דף ס ב) נפל לבור ועלה ואמרינן עלה לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור בהדי דקסליק מנסך ליה דדמי עליה כיום אידו מדקאמר דדמי עליה ולא קאמר דהוי עליה יום אידו אלמא לא יום אידו ממש הוא ואי לאו שהיין מזומן בידו לא היה עובד בו עבודת כוכבים ואין לך בית האסורין גדול מזה: והרמב"ן ז"ל חלק עליו דשאני בית האסורין מפני שרשות אחרים עליו ועלה מן הים נמי מפני שעמד בו הרבה הילכך הוי יום אידו ממש ואזיל ומודה אבל נפל לבור שלא עמד שם אלא מעט והדבר מצוי שעולה ממנו חי אינו עושה יום איד ממש אלא דדמי ליה ליום אידו שעושה כשעולה מן הים:    גמ' קלנדא שמונה ימים אחר התקופה. אחר תקופת טבת מטעמא דמפרש בגמ':

 וסימניך. שלא תחליף לומר קלנדא קרי הנך דקודם התקופה:

 אחור וקדם צרתני. אחור כתיבא ברישא ומתני' נמי הנך דלאחר תקופה תני ברישא:

 רומי שעשתה קלנדא. הן תקנו יום איד להקריב זבחים וכל


דף ב עמוד בעריכה

עיירות הסמוכות לה לרומי יודעין אנו שהם משתעבדות לרומי ליתן להם מס ולהביא להם כל צרכיהם אותן עיירות מי הוי אסור לשאת ולתת עמהם או לא ומסקנא דאין אסורה אלא לעובדיה: ומשמע בתוספתא שאע"פ שאותן עיירות עושות עמה קלנדא מותרות לפי שאין עושות אותם אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו דגרסינן התם עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושה אסורין שאינן עושין מותרין קלנדא אע"פ שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין לבד כלומר לעיקר פלחיה בלבד:    ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן. כלומר בלא כונה דאין שמין על לב:

 וקרא לך. משעה שאתה קרוי לו מעלה אני כל אכילתך כאילו היה מזבחו:

 כל תלתין יומין. דבתר הלולא:

 בין א"ל עובד כוכבים לישראל מחמת הלולא אני עושה סעודה:

 בין לא א"ל מסתמא להלולא קא מכוין ואסור דכל ימי הלולא מקריב לעבודת כוכבים:

 מעיקרא. קודם שיכנוס אשתו מאימת אסור דחיישינן להלולא אם הזמין אנשים לסעוד אצלו:

 מכי רמו שערי באסינתא. לעשות שכר ליום המשתה:

 אסינתא. עריבות ששורין בהן שעורים לעשות שכר לישנא אחרינא נותנין עפר בעריבות וזורעין שם שעורים קודם לימי החופה ומביאין לפני חתן ולפני כלה כשהם צומחים ואומרים להם פרו ורבו כשעורים הללו שממהרין לצאת מכל תבואה:

 וחכ"א כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים. מפרשינן בגמ' דרבנן סברי דמיתה שיש בה שריפה חשיבא להו ופלחי לעבודת כוכבים אבל מיתה שאין בה שריפה לא חשיבא להו ולא פלחי בה לעבודת כוכבים:

 שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרו ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא:

 כך שורפין על הנשיאים. גדול שבסנהדרין:

 בשבעים מנה צורי. כלי תשמיש שוין:    מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים. שיש יום איד לבני העיר לעבודת כוכבים שבעיר:

 חוצה לה מותר. לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר שאין נמשכין אחר אותה עבודת כוכבים שכן היה מנהגן זה עובד את שלו וזה עובד את שלו ויום איד של אלו אינו ביום איד של אלו:

 היה חוצה לה עבודת כוכבים. שהיום עובדים ליראה שלהם:

 תוכה מותר. שאין בני העיר עובדים לאותה יראה:

 מהו לילך שם לאותה העיר. ביום עבודת כוכבים שלהם לספר עם אחד מבני העיר:

 בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום. שאין דרך יוצא מאותה העיר לילך לעיר אחרת ודרך הכבוש מכאן לאותה העיר מיוחדת לאותה [העיר] לבדה:

 אסור לילך שם. מפני שנראה כמהלך לשם לעובדה:

 ואם דרך מסלול זה הולך גם לעיר אחרת מותר. דהרואה אומר למקום אחר הוא הולך: וגרסינן עלה בגמרא היכי דמי חוצה לה. כלומר כמה יהא רחוק אותו שוק שחוצה לה מן העיר ויהא מותר לשאת ולתת עם יושביו ומהדרינן אמר רשב"ל משום רבי חנינא כגון עטליזה של בית עזה עטליזה שוק של בהמות כמו אטליז דתנן נשחטים באטליז ונמכרים באטליז:

 עזה עיר של פלשתים והיתה בה עבודת כוכבים והיה חוצה לה ישוב ובו שוק של בהמות והיה סמוך לעזה מאד.  ובתר הכי אמרינן

 איכא דאמרי בעא מיניה רשב"ל מר' יוחנן עטלוזה של עזה מהו כלומר כיון דסמוך כל כך מי שרי מתני' כי הא או לא וא"ל לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועובד כוכבים ששופתים שתי קדרות על גבי כירה אחת ולא חשו להם חכמים. וה"פ דצור עיר שישראל ועובדי כוכבים דרין בה והיו ישראל ועובד כוכבים מניחין קדרותיהן על גב כירה סמוכות זו לזו ואע"פ שהאיסור סמוך אצל היתר לא חשו חכמים וה"נ אע"פ שבני העיר האסורין סמוכין לבני חוצה לה שאין להם עבודת כוכבים היום לא חשו. ובעי עלה מאי לא חשו להם חכמים. כלומר מאי לא חשו איכא למימר בשתי קדרות דניליף ה"נ דכוותיה. ומהדרינן אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבלה ולא אמרינן דילמא מהדר אפיה ישראל ושדי עובד כוכבים נבלה בקדרה דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים. כלומר כי היכי דהתם אע"ג דאיכא למיחש לאיסורא דאורייתא לא חיישינן לאחזוקי איסורא בקדרת ישראל מן הספק ה"נ לא מחזקינן דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים שחוצה לה [דנימא] דשמא דמים הללו שהוא לוקח מהם של בני תוכה היו ונקרבין היו לעבודת כוכבים ואסירי מדאורייתא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכ"ש דהיכא דידעינן דמשל חוצה לה הן דלספק איסורא דרבנן לא חיישינן דנימא דילמא האי גברא שייך בתר בני תוכה והוי היום יום אידו וקא עבר האי ישראל אדרבנן דאסור לשאת ולתת עמהם ביום אידם ורבא אמר לא חשו להם משום בשולי עובדי כוכבים דכוותה נמי [הכא לא] חשו [להם] חכמים משום יום אידם. וה"פ דרבא פליג אדאביי ואמר דהאי לא חשו לאו לבשר נבלה קאמר דנילף מינה דכוותה לא ניחוש לדמי עבודת כוכבים דהא לא דמי דהתם לית ליה הנאה לעובד כוכבים דלישדי נבלה דידיה בקדרה [דישראל דמסתפי] דאי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא אבל הכא מתכוין עובד כוכבים לעשות רצון חברו אלא ה"ק לא חשו להם חכמים משום בשולי עובדי כוכבים דילמא סמיך ישראל על העובד כוכבים לבשולי וקא


דף ג עמוד אעריכה

אכיל בשולי עובדי כוכבים דרבנן וה"נ היכא דפשיטא ליה דדמים הללו מתוך תיבתו לקחן וליכא למיחש לאיסור דאורייתא לא חשו חכמים לספק איסור דרבנן משום יום אידם למיחש דילמא האי עובד כוכבים שייך בתר בני תוכה ושקיל וטרי האי ישראל בהדיה ביום אידו:

 ורבה בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צנורא דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום לפני אידיהן וה"פ דרבה בר עולא פליג ואמר דביום אידם של בני עזה לא שרא רבי חנינא לשאת ולתת עם בני עטלוזה ולא דמי לשתי קדרות דהתם ליכא למיחש לבשולי עובד כוכבים מכי חתה ישראל חדא זימנא בגחלים אבל הכא איכא למימר דילמא האי עובד כוכבים שייך בתר בני תוכה הואיל וסמוכה לה ומתניתין דקתני דחוצה לה מותר לאו בסמוך כולי האי קאמר ורבי חנינא לפני אידיהן הוא דשרי וה"ק לא חשו להם שמא ניתזה צינורא מקדרת עובד כוכבים לתוך קדרת ישראל הואיל ואיסור קל הוא חדא דלא שכיח ועוד א"נ שכיח בטיל ברובא ה"נ לא חשו לאסור חוצה לה לפני אידיהן ואע"פ שסמוכה לה כך פרש"י ז"ל ובודאי שאין כוונתו ז"ל לומר דאביי מייתי ראיה מדלא חיישינן דלמא שדי עובד כוכבים נבלה בקדרת ישראל מדעת דהאי מילתא דפשיטא היא דלעולם לא חיישינן שיחליף העובד כוכבים או יערב אלא כשיש לו תועלת בדבר אבל כל שאין לו תועלת לא חיישינן שמא יתכוין להעביר את ישראל וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפ' אין מעמידין (דף לד ב) גבי ההיא ארבא דמורייסא למאי ניחוש אי דמערבי ביה חמרא קיסטא דמורייסא בלומא קיסטא דחמרא בארבעה לומי וכי תימא חיישינן שמא יחליף כחושה בשמינה הא אסיקנא בפ"ק דחולין (דף ד א) דבין ביין נסך בין בשאר איסורין סגי ביוצא ונכנס ואפילו לאביי דאמר התם דיוצא ונכנס לכתחלה לא מ"מ בעומד על גביו סגי והכא הרי שניהם שם וכל אחד משמר את שלו אלא כך הוא ר"ל דאביי ה"ק כי היכי דהתם לא חיישינן שמא מתוך שהקדרות סמוכות כל כך יטעה העובד כוכבים שיהא סבור לתת נבלה לתוך קדרתו ונותנה לקדרת ישראל דאי חיישינן להכי ליכא למשרי מפני שישראל יוצא ונכנס או בעומד על גביו דלא שרינן כי האי גוונא אלא במידי דעובד כוכבים מירתת אבל במה שעושה שלא מדעת לא [ואפ"ה לא] חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ה"נ לא חיישינן מפני סמיכות המקומות לדמי עבודת כוכבים ורבא נאדי מטעמא דאביי דס"ל דמנבלה [ליכא] למילף לפי שכשהעובד כוכבים רוצה לתת בשר לתוך קדרתו מכוין הוא שלא יתננו אלא לקדרה שלו שהרי יש [לו] קפידא בדבר אלא מאי לא חשו משום בשולי עובד כוכבים דניחוש דילמא קודם שנתבשל הקדרה דישראל כמאכל בן דרוסאי מסלק אותה העובד כוכבים מעל גבי כירה שסבור הוא לסלק את שלו שהרי אין לו [קפידא] בכך אפ"ה לא חיישינן משום דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ה"נ לא חשו משום יום אידם שהוא דרבנן שהוא אסור מפני סמיכות המקומות אבל לדמי עבודת כוכבים ליכא למגמר מהא דלא ניחוש להו משום דבשולי עובד כוכבים דרבנן בלחוד ודמי עבודת כוכבים דאורייתא כל זה לפי מה שפירש רש"י ז"ל דמי עבודת כוכבים דהכא שמא הקריבום לעבודת כוכבים אבל אם נפרש דמי עבודת כוכבים הכא כי ההוא דפרק השוכר (דף סד א) דאסיק רב נחמן בדמי עבודת כוכבים מותרים דהיינו כגון שמכר עובד כוכבים עבודת כוכבים ודמיה בידו אפשר [דרבא] נאדי מדאביי משום דס"ל דדמי עבודת כוכבים מותרין ומנבלה ליכא למילף למישרי משא ומתן ביום אידם מטעמא דכתיבנא [דשמא טעה עובד כוכבים לא שכיחא משום דקפיד ומתכוון] אבל עדיין לא נתבררו יפה דברי רש"י ז"ל רבה בר עולא אמאי נאדי מאוקמתא דרבא דהא שפיר איכא למימר דכי היכי דהתם לא חיישינן לבשולי עובד כוכבים שלא מדעת כדכתיבנא ה"נ לא חיישינן ליום אידם ואפשר שהרב ז"ל ס"ל דרבה בר עולא ס"ל דכי האי גוונא [נמי] מילתא דלא שכיחא היא ואפשר עוד לומר דרבה בר עולא נאדי מאוקמתא דרבא משום דס"ל דאע"ג דלא חיישינן לבשולי עובד כוכבים הכא יש לנו לחוש ליום אידם ואפילו לפני אידיהן משום דאיסור בשולי עובדי כוכבים קיל טפי דלית ביה דררא דאיסורא דאורייתא מה שאין כן ביום אידם ואפילו בלפניו דחיישינן לאזיל ומודה אלא דילפינן מצנורא שאע"פ שיש לו עיקר בדאורייתא לא חיישינן כיון דלא שכיח ה"נ בלפני אידיהן אע"ג דאית ליה עיקר בדאורייתא כיון דלא שכיחא מילתא לא חיישינן אבל ביום אידם עצמו דשכיח טובא שבני חוצה נגררין אחר תוכה חיישינן ומתני' דקתני חוצה לה מותר כגון שרחוק יותר. ומדברי כולם למדנו דישראל ועובד כוכבים ששפתו קדרותיהן זו אצל זו אין חוששין לה לא משום נבלה ולא משום צנורא ומשום תערובת טעמים נמי ליכא למיסר ואפילו למאן דפסק כרב דאמר (אביי) בפ' כיצד צולין [דף עו ב] דבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה אסור משום דריחא מילתא היא דה"מ בצלי אבל בקדרה לא וכ"ש לדעת ר"ת ז"ל שכתב דאפילו בצלי לא אסרו אלא בתנורין שלהם שהיו צרין ואין הריח יכול להתפשט אבל בתנור רחב לא. והרב אלפסי ז"ל לא הביא מכל סוגיא זו כלום וכתב משנתנו כצורתה דקתני חוצה לה מותר ומשמע מסתמא אפילו סמוך ועל דרך הפירוש שכתבתי אפשר דס"ל ז"ל דכיון דללישנא קמא אמרינן דאפילו כגון עטליז של בית עזה שרי ולאיכא דאמרי סבירא להו לאביי ורבא נמי דשרי אע"ג דלרבה בר עולא אסור ומשמע דבתרא הוא דגמרא מסדר ליה בתרייהו אפ"ה כיון דאיסורא דרבנן הוא נקיטינא לקולא ועוד דאביי ורבא מרי דתלמודא נינהו ונ"ל עוד שהוא סובר דרבה בר עולא ה"ק דליום אידם עצמו פשיטא דליכא למיחש שאילו היה עובד כוכבים זה נגרר עם בני תוכה היה נכנס עמהן ביום אידם ולא היה עומד עם אלו שחוצה לה שאין להם איד אלא לפני אידיהן שאין בו הוכחה זה צריך תלמוד וגמר ליה מצנורא והכי משמע טפי משום דאתא לה סוגיין כולה בחד סדרא דרבא נאדי מדאביי משום דס"ל דלדמי עבודת כוכבים פשיטא דליכא למיחש ורבה בר עולא נאדי מדרבא משום דס"ל דליום אידם פשיטא דליכא למיחש: ולענין דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים סובר הר"ז הלוי ז"ל דסוגיין דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסורין וזה על דרך פירוש רש"י ז"ל ולא כדבריו בדמי עבודת כוכבים של תקרובת אלא אפילו בעובד כוכבים שמוכר עבודת כוכבים וה"נ מוכח בפ' אין מעמידין (דף לג א) דאמרינן התם עובד כוכבים ההולך ליריד בהליכה אסור ובחזרה מותר ישראל ההולך ליריד בהליכה מותר ובחזרה אסור משום דאמרינן עבודת כוכבים זבין ודמי עבודת כוכבים איכא גביה א"ה עובד כוכבים נמי עבודת כוכבים זבין ודמי עבודת כוכבים איכא גביה אמרינן אימר גלימא זבין חמרא זבין אלמא דאי עבודת כוכבים זבין אסורין ואיכא למידק דהא בפ' השוכר [דף סד א] בעיא לה ופשטה ר"נ להיתרא מדתני ישראל שנושה בעובד כוכבים מנה מכר עבודת כוכבים והביא לו י"נ והביא לו מותר ולפיכך דחה הרב אלפסי ז"ל ההיא דאין מעמידין מסוגיין דפרק השוכר כמו שכתב בהלכותיו בפרק אין מעמידין [סימן אלף רלז]  והתם אין הכי נמי דהוה מצי למימר ליה דאפילו עבודת כוכבים זבין הדמים מותרין אלא דכיון דפלוגתא דאמוראי הוא דאביי בסוגיין סבירא ליה דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסורין מתרץ לה תלמודא התם לרווחא דמילתא דאמרינן אימר גלימא זבין אימר חמרא זבין כי היכי דלא תיפשוט מאותה ברייתא דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין ודלא כאביי ובסוגיין דהכא איכא למימר דלהכי פליג רבא עליה דאביי ומוקי לה במילתא אחריתי משום דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין [ע"כ שיטת רב אלפס] אבל הר"ז ז"ל הטיל פשרה בין שמועות הללו דלכתחלה אסור להתעסק עמו כל היכא דאיכא למיחש בדמי עבודת כוכבים והיינו סוגיין דהכא וכפי שטת רש"י ז"ל והיינו נמי סוגיא דפרק אין מעמידין אבל אם היה ישראל נושה בו ומכר עבודת כוכבים והביא לו י"נ והביא לו כיון שאינו תופס את דמיו ביד עובד כוכבים אלא ביד ישראל מותר ישראל ליפרע ממנו ולהציל מידו את חובו אבל לכתחלה ובידוע גזרו בעובד כוכבים אטו ישראל דקי"ל עבודת כוכבים תופסת את דמיה ביד ישראל והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהתם בפרק אין מעמידין [דף לג א] אמאי דמפרקו בעובד כוכבים אימר גלימא זבין אימר חמרא זבין מקשינן אי הכי ישראל נמי ומהדרינן אם איתא דגלימא זבין בשוק דהכא הוה מזבין לה ומהא משמע דסבירא להו דדיעבד נמי אסורין דאי משום גזרה דישראל ובידוע (ואם) כדברי הר"ז הלוי ה"ל למימר גבי עובד כוכבים תלינן לקולא דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין מדינא וגבי ישראל חיישינן ועוד שאם אינו אסור אלא בידוע ומשום גזרה לא היה צריך אביי לראית קדרה של צור: ואין אלו קושיות אצלי משום דודאי כי אמרי' דישראל ההולך ליריד בחזרה אסור משום דחיישינן לדמי עבודת כוכבים היינו משום שדרך ההולכין לשם למכור עבודת כוכבים [הולכים] דאי לא מסתמא אמאי חיישינן אלא ודאי מפני שהדבר מוכיח הא לאו הכי אחזוקי איסורא לא מחזקינן ומשום הכי אמרינן דאי בדליכא למתלי ביד עובד כוכבים אמאי שרי ואי בדאיכא למתלי בישראל אמאי אסור דהא כי היכי דאמרינן דבהליכה שרי משום דילמא מהדר הדר ביה בחזרה נמי הוה לן למישרי משום האי טעמא ונימא דגלימא זבין דאחזוקי איסורא לישראל [ברשיעא] לא מחזקינן ומשום הכי איצטריכי למימר דאם איתא דגלימא זבין בשוקא דהכא הוה מזבין ליה וזה שהוצרך אביי להביא ראייה מקדרה של צור היינו להתיר אפילו דמים הנמצאים ביד כומר של חוצה לה שאילו היה נגרר אחר בני תוכה היה ראוי לחוש מפני שרוב מעות הנמצאים ביד הכומרים ביום אידם הם מדמי עבודת כוכבים ותקרובת שלה וכן מאי דאמר רב נחמן בפרק השוכר (דף לד א) מותרים סתמא ולא הזכיר ליפרע מהם לא מוכח דלכתחלה קאמר אלא דמשום דאינהו מיבעי להו דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מהו מי תפסי דמי ביד עובד כוכבים או לא ואינהו דינא איבעיא להו אי אסירי מדינא או לא אהדר להו דמדינא מותרים שאינה תופסת דמיה ביד עובדי כוכבים:    מתני' עיר שיש בה עבודת כוכבים. ודרך העובדי כוכבים להיות להם יום שוק ביום אידם:

 והיו בה חנויות מעוטרות. והוא סימן שאותן חנויות מעלין מכס לעבודת כוכבים ולפיכך היו מעטרין אותן בפירות תקרובת עבודת כוכבים או נוייה כגון ורד והדס או שאר פירות ועטור


דף ג עמוד בעריכה

עצמו ודאי אסור בהנאה אבל לענין חנויות עצמם אנו באין לדון אם מותר ליקח מהן מפני שמהנה לעבודת כוכבים:

 מעוטרות אסורות. משום דכיון דנהנה משל עבודת כוכבים [אסור] כדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כל שכן למהנה לעבודת כוכבים דאסור והכי אמר רבי יוחנן בגמרא:

 שאין מעוטרות מותרות. דבאותן שאינן מעוטרות לא שקלי מינייהו מיכסא לעבודת כוכבים ולא מטי לעבודת כוכבים הנאה מינייהו:    גמ' עיר שיש בה עבודת כוכבים אסור ליכנס לתוכה. משום חשד דאמרי איהו נמי אזיל למיפלחה:

 ישב לו קוץ. נתחב ברגלו:

 פרצופות המקלחים מים. פרצופות אדם חלול ונכנס סילון המים מאחוריו לתוכו ומקלח לתוך פיו:

 ובכרכין. דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה להכי נקט כרכים:

 על גבי הסילון. צנור המחובר לקרקע:

 מפני הסכנה. שלא יבלע עלוקה שינגונירא בלע"ז. מפני סכנת שברירי. שד הממונה על מכת סנורים תרגום בסנורים בשבריריא:

 וגרסינן עלה בגמ' וצריכא דאי אשמעינן קוץ משום דאפשר למיזל קמיה ולמישקליה אבל מעות דלא אפשר אימא לא  ואי תנא מעות משום פסידא דממונא אבל קוץ דצערא דגופיה הוא אימא לא ואי תנא הני תרתי משום דליכא סכנה אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מאית אימא לא צריכא פרצופות ל"ל משום דקא בעי למיתנא כיוצא בו לא יניח פיו על גבי הסילון  ומדאמרינן אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מאית משמע דאפילו במקום סכנת נפש אסור להיות נראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואפי' אין אדם רואהו והרי זה בכלל מה שאמרו (פסחים דף כה א)  בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים וכו' מיהו עיר שיש בה עבודת כוכבים דאסרי לילך שם מפני שנראה כהולך לעבוד עבודת כוכבים מסתברא דהיכא דאיכא סכנת נפש מותר שאם למדנו בנראה כעובד דאפילו במקום סכנה אסור בנראה כהולך לעבוד לא למדנו ואפשר עוד לומר דאף במעיין המושך שאע"פ שנראה כעובד כיון שאינו אלא משום מראית העין היכא דאיכא סכנה ממש מותר וכי אמרי' דאי לא שתי מאית לא מאית ודאי אמרינן אלא שאפשר לבא לידי סכנה שאם לא ישתה עכשיו שמא ימות בצמא קודם שימצא מים וכן כתבו בשם ה"ר אשר ז"ל ודאמרי' אם אינו נראה מותר אמרינן עלה בגמרא אילימא דלא מיתחזי (כלל) והא אמר רב יהודה אמר רב כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה לעבודת כוכבים והרב אלפסי ז"ל פסקה לדרב יהודה א"ר בפ' חבית מדמקשי' הכא מיניה בהדיא ואחרים חלקו עליו וכמו שכתבתי בארוכה בפ"ק דביצה בס"ד:    תניא ר' נתן אומר יום שעבודת כוכבים מנחת בו את המכס. מוחלין את המכס לעושי רצונה:

 עטרה. של ורד ושל הדס:

 נמצא נהנה. מן הריח א"נ במה שמניחין לו את המכס:

 לא יניח נמצא מהנה. לעבודת כוכבים שתרויח המכס:

 מן הארכובה ולמטה. אבל עקור שתטרף בו אסור לעשות בידים בבהמה ואע"פ שאסורה בהנאה:

 וכותב. שטר ומעלה בערכאות שלהם. מקום מושב גדוליהם ושופטיהם ומעלה שטרותיו לפניהם לחתום ואע"פ שכבוד ותפארת היא להם ואיכא למיחש לאזיל ומודה:

 מפני שהוא כמציל מידם. שמתוך כך יהיה לו עדים ומסייעין אותו להצילו מן המעוררים:

 בית הפרס. שדה שנחרש בו קבר וחשו בו חכמים שעד מאה אמה מעלה מחרישה את העצמות ושמא יעבור על עצם כשעורה ויסיטנו:

 לצידן. חוצה לארץ וארץ העמים מטמאה מדרבנן כבית הפרס:    ואיכא למידק אשמעתין נהי דלא שקלי מיניה מיכסא אמאי שרי מ"מ ה"ל נושא ונותן ביום אידם תירץ רש"י ז"ל דליקח מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא וקשיא עליה דהא אמרינן בסוגיין בגמ' דר' ירמיה זבן פיתא ובודאי כשהפלטרים מוכרין פיתן אינן עצבין אלא שמחין אלא דאפשר דלא פלוג רבנן בדברים המתקיימים דכיון דברובן המוכר עצב התירו מיעוטן אע"פ שישמח במכירתם ונצטרך לומר דפיתא [דזבן] דבר המתקיים הוה וכבר כתבנו למעלה שדברי הגאונים ז"ל עיקר דדבר המתקיים נמי אסור ליקח ביום אידם ולפי זה קשיא אשמעתין לכך פירשו דמתני' הכי קתני עיר שיש בה עבודת כוכבים ויש שם יריד שמתחיל ביום העבודת כוכבים דהיינו ביום אידם ונמשך לאחר מכן חנויות שיצאו מעוטרות ביום חג לעבודת כוכבים אסורות כל ימי היריד [משום] דשקלי מיניה מיכסא לעבודת כוכבים ושאינן מעוטרות שאין עליהם מכס מותרות והוא שיהא נושא ונותן עמהם שלא ביום אידם וכי תימא אי הכי פשיטא דשרי אפילו למכור ואמאי איצטריכינן [בלוקח מהן] לטעמא דמשום מיעוטינהו כדאיתא בגמ' [דף יג ב] הא אפי' לזבונינהו כיון דלא שקלי מינה מיכסא ואינו נושא ונותן ביום אידם שרי יש לומר דאפי' הכי כל היכא דלא ממעט להו אסור שכיון שיריד זה התחלתו משום עבודת כוכבים ועבודת כוכבים שקלא מיניה מיכסא על שמה הוא נקרא וכשהן מתאספין ומביאין סחורה ובאים למכור ליריד של עבודת כוכבים [היא] מתעלה בכך אבל ליקח מהן כל היכא דממעט להו לא מתחשבא וגרסינן בירושלמי אמר ר' אבוה אסור לעשות חבילה ביריד ותנינן לא ישאל בשלומו מקום שהוא מתחשב וי"א דאפי' ביום האיד עצמו מותר ליקח מן היריד כל מה שהוא צריך משום דדלמא לא משכח ליה אלא ביריד והוה ליה לגבי דידיה דבר האבד וגבי דידהו ליכא רווחא דיריד זילי ביה תרעי טפי משאר יומי והיינו דאמרינן בגמ' משום מעוטינהו הוא [דהיינו כל] היכא דממעט להו כלומר דממעט להו רווחא


דף ד עמוד אעריכה


והראיה מדאמרינן בפ' קמא דמועד קטן (דף י ב) רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי ותנן נמי גבי עבודת כוכבים כי האי גוונא הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהן וכו' מפני שהוא כמציל מידם אלמא טעמא דיריד משום דבר האבד הוא ושמעינן מהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה ביריד וכן כתב רבינו האי ז"ל בתשובה:    ומיהו כי שרי משום דבר האבד היינו דוקא בדברים שהוא צריך להם לעצמו אבל להשתכר בהם לא משום דהנאת ריוח לא מקרי דבר האבד והכי מוכח בפ"ק דמו"ק (שם) והיינו דאמרינן בגמ' פשיטא עבד ישראל דאי עבד עובד כוכבים למאי מבעי ליה אע"ג דלא סליק הכי:    תניא אין מקדישין ואין מעריכין בזמן הזה. קסבר סתם חרמים לבדק הבית ופלוגתא היא בתמורה וכיון דהשתא ליכא בית אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומועל:

 נועל דלת. ואין לה מה תאכל ותמות ואע"ג דלעיל אמרינן דעקור היינו מנשר פרסותיה הכא משום בזיון קדשים לא שרי למעבד הכי וכן אינו רשאי לשוחטה כדי שלא יבא בה לידי תקלה שיאכלנה וכן אינו רשאי להורגה בידים דכתיב ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם [שאסור] לעשות דבר השחתה בשל גבוה הכי מפרשין (מזבחותם לא תעשון כן) בגמרא ומשום הכי לא סגי אלא בנועל דלת בפניה וקשיא ליה לר"ת ז"ל מדגרסינן בפרק המקדיש שדהו (דף כט) ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ארבעה זוזי אוחיל עילויהו ושדי בנהרא ולשתרי לך כמאן כשמואל וכו' והכא נמי לפריק ולשדינהו בנהרא וניחא ליה דמעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה ולית להו תקנתא אלא פדייה וכיון דמוקמת לה אפדיון עביד ליה כשמואל אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להוליכם לים המלח קנסינן ליה להוליכם בעצמם אבל הרב אלפסי ז"ל כתב הכא דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי נראה שדעתו ז"ל דהכא קתני דינא והתם בערכין אשמעינן רב יהודה תקנתא אלא שתמהני עליו במה שכתב ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דמשום פרסומי מילתא ארבעה זוזי בעינן וכעובדא דפומבדיתא דאמרינן התם אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפי' לכתחלה אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומי מילתא:    מתני' אלו דברים אסורין למכור לעובדי כוכבים. לפי שהם דברים מיוחדים להקריב לעבודת כוכבים:

 איצטרובילין ובנות שוח וכו'. מפרש בגמרא:

 מוכר לו תרנגול לבן בין תרנגולין. אם לקח לו מישראל תרנגולים הרבה מותר למכור לו ביניהן תרנגול לבן דכיון דשקיל נמי אחריני לאו לעבודת כוכבים בעי להו:

 סתמן ופירושן. מפרש בגמרא:

 דקל טב חצב ונקלבים. מפרש בגמרא:    גמ' בפטוטרותיהן שנו. פטוטרות דמתניתין לאו מין הוא באפי נפשיה אלא הכי קאמר אין מוכרין להם איצטרובילין ובנות שוח בעוקציהן לפי שהיה דרכן לתלות אותן בהם לפני עבודת כוכבים: לבונה זכה. מין לבונה הוא:

 שלשה מנין. משקל שלשה מנין דהא ודאי לסחורה קא מכוין למהדר לזבוני:

 מיפקדינן. אלפני עור אנו מצווין שלא ליתן מכשול בדבר האסור לו וכל הני דאסרינן לזבוני להו משום לפני עור לא תתן מכשול הוא דבן נח מוזהר על עבודת כוכבים:

 אלפני דלפני. כגון הכא דהא ודאי לאו לעבודת כוכבים קא בעי ומשום דלא לזבן איהו לאחריני דמקטרי ליה לא מיפקדינן למיסר:

 מותר למכור לו תרנגול לבן. דכיון דלא אדכר לבן לאו לעבודת כוכבים בעי לה:

 ושאר כל הדברים וכו' סתמן חיטי חיוראתא. סיפא דמתני' קא מפרש:    מתני' מקום שנהגו למכור בהמה דקה. לעובדי כוכבים:

 מוכרין וכו'. מדינא שרי דליכא למיחש לרביעה משום דעובד כוכבים חס על בהמתו מלרבעה מאחר שקנאה שלא תעקר שנעשה עקרה ברביעה אלא שיש מקומות שהחמירו על עצמן שלא למכור כדי שלא יבאו להעמיד בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים והא ודאי מדינא אסור לפי שהן חשודים על הרביעה ואיכא משום לפני עור והוא אינו חס על בהמת ישראל שלא תעקר לפיכך יש מקומות שהחמירו אף במכירה משום לתא דהעמדה ומשום הכי קאמר דמקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין:


דף ד עמוד בעריכה

ובכל מקום. אפי' באותן מקומות שלא החמירו בכך:

 אין מוכרין בהמה גסה. מפני שמיוחדת למלאכה ועושה בהמתו מלאכה בשבת ועגלים וסייחים ושבורים אע"פ שאין ראויים למלאכה גזרו בהו רבנן דילמא אתי לאיחלופי ואתי למזבן גדולים ושלמים הראויין למלאכה ואיכא משום שאלה ושכירות כדמפרש בגמ':

 מתיר בסוס. מפרשים טעמא בגמ':    גמ' כיון דזבנא קניה. ואינה של ישראל ומשום לפני עור לא תתן מכשול לא קא עבר דבני נח לא נצטוו על השביתה:

 גזרה משום שכירות גזרה משום שאלה. אי שרינן לזבוני בהמה גסה ולא ניחוש למאי דעבדה מלאכה בשבת אתי לאוגורי או לאושולי בהמתו לעובד כוכבים ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב לא תעשה כל מלאכה ובהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה על שביתתה:

 נסיוני. מנסי לה אי אזלה שפיר:

 ואזלה מחמתיה. מחמת קולו שהיא מכרת והולכת [ואע"ג] דמחמר לא שייך למימר אלא בבהמה הטעונה משוי פעמים שנותן עליה משוי לנסותה אם הולכת יפה והוה ליה מחמר בשבת ואיכא מאן דאמר בפרק בתרא דשבת (דף קנג א) דחייב חטאת והתם פלוגתא. כך כתב רש"י ז"ל:

 אגב דספסירא. ע"י סרסור ישראל והמוכר נמי ישראל:

 ועוד לא מגלי מומי. כיון שהוא למכרה לקחה אינו משאילה שלא יכיר הלוקח המומין שבה:    ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה ליה לקליה איכא משום שביתת בהמתו וכי תימא איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו לאו דמחמר דעביד איסורא בגופיה אבל אין הכי נמי דבלאו מחמר איכא משום שביתת בהמתו אכתי תיקשי לן הא דאמרינן רב אחאי שרי לזבוני חמרא אגב דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה ליה לקליה דתיזיל מחמתיה וכי לא ידעה ליה לקליה מאי הוי אע"ג דלאו דמחמר לא עבר אשביתת בהמתו עבר אי מנסי לה וראיתי בשטת הרשב"א ז"ל שכתב בתירוץ קושיא זו יש לדחוק דלא מנסו לה אלא בחצר והולכת משוי בחצר לא מיקריא מלאכה דניחוש לה אבל משום מחמר איכא בכל דהו ע"כ ואני אומר שאין הדין כן דודאי כל היכא דאי עביד איהו גופיה לא מיחייב בבהמתו לא מיחייב דאדרבה איסור בהמתו קיל מגופו ומחבירו כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (שם דף קנג ב) אמר רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה ועוד שהרי מפורש בפרק מי שהחשיך (שם) דלא עבר אלאו דמחמר אלא היכא דבהמתו עבדה עקירה והנחה וכדאמרינן התם אמר רב אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא פורתא להטיל מים ולהטיל גללים וכו' וקאתי למעבד עקירה והנחה תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלה הימנה וכו' אלמא לא מיחייב אלאו דמחמר אלא כי עבדה בהמתו עקירה והנחה דומיא דידיה ממש וכיון שכן מה ענין לעקירה והנחה ברה"י לפיכך הדבר פשוט בעיני שאין זה כלום אבל ראיתי מי שתירץ כיון דאיסור נסיוני דמתרמי היכא דמזבן ליה ניהליה סמוך לשקיעת החמה חשש רחוק הוא ודבר שאינו מצוי לכן דוקא אי איכא לאו דמחמר שהוא לאו דגופיה חששו אבל שביתת בהמתו בלחוד כיון שהדבר רחוק [הוא ודבר שאינו מצוי] כל כך לא חששו ונראה לי שכוון לזה רש"י ז"ל שכתב כאן והוה ליה מחמר בשבת ואיכא מאן דאמר בפרק בתרא דשבת דחייב חטאת והתם פלוגתא עד כאן ולמה היה לו לרב ז"ל להזכיר כל זה אלא לומר שאע"פ שאין אנו חוששין בכי האי גוונא לשביתת בהמתו מפני שחשש רחוק הוא למחמר שהוא אסור חמור דחייב חטאת חיישינן ואפשר גם כן שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים מהל' שבת שכתב גבי איסור מכירה גזרת שאלה ושכירות ולא הזכיר נסיוני כלל מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששין למחמר ולא לשביתת בהמתו בנסיוני גופיה אתי אליבא דמאן דאמר דמחמר חייב חטאת אבל לדידן דקי"ל דמחמר פטור כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שם) כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה"נ לא חיישינן ללאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר רחוק ה"נ ללאו דמחמר לא חיישינן דלא שני לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוי ליה לאו גרידא אבל אני אומר שאין צורך לדחקים הללו דבנסיוני ליכא משום שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמים ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח טעות במקחו מחזירה ואם רוצה בה הרי היא ברשותו וכל כי האי גונא ברשות לוקח היא דהוה ליה כי ההיא דתניא בפרק השוכר את האומנין (דף פא א) ובפרק ארבעה נדרים (דף לא א) הלוקח כלים לשגר לבית חמיו ואמר לו אם מקבלים אותם ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי [טובת הנאה] שבהן ונאנסו בהליכה חייב וטעמא דמילתא שכיון שהדבר תלוי ברשות לוקח הרי הן שלו עד שגילה בדעתו שאינו חפץ במקחו ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה לומר שהרי הוא כשואל בהן כל זמן שלא החזירה שהרי בפרק הספינה (דף פח א) אייתינן לה גבי ההיא דשמואל דהנותן כלים לאומן ונאנס בידו חייב וה"מ דקייצי דמיו כעובדא דההוא גברא דאייתי קרי כלומר דלועים לפומבדיתא אתא כל חד וחד ושקיל קם אקדשינהו ואמרינן התם דכיון דקייצי דמיהן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דאלמא מתורת מקח נגעו בה שאם אינו עליהן אלא שואל הוה ליה כפקדון ואיתיה בעיניה דמצי מפקיד מקדיש כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דבבא מציעא אלא ודאי מתורת מקח נגעו בה שברשות לוקח הוא עד שיחזור מקחו הילכך בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן ספק שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי שכיון שאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו אם הבהמה היא שלו אפילו לא שמעה ליה לקליה עובר משום שביתת בהמתו אם אינה שלו אפילו שמעה ליה לקליה אין כאן איסור כלל אלא ודאי כל היכא דשמעה ליה לקליה בין בהמתו דידיה בין שאינה שלו הוה ליה מחמר לפי שבשבילו נעשית מלאכה זו ואע"ג דבכולי תלמודא אמרינן מחמר אחר בהמתו מילתא דשכיחא נקטינן ועוד דבהמתו ידעה ליה לקליה ובהמה דחבריה לא ידעה ליה אבל ודאי כל היכא דידעה ליה חייב והיינו דהכא חיישינן למחמר ולשביתת בהמתו לא חיישינן דלאו בהמה דידיה היא. כך נראה לי:    רב הונא זבין ההיא פרה לעובד כוכבים


דף ה עמוד אעריכה

וכו' אימור לשחיטה זבנה. פירש רש"י ז"ל ומתני' דקתני אין מוכרין בבהמה טמאה אפי' בסתמא ובטהורה במפרש ליה עובד כוכבים דלקיומא בעי לה ולא מיחוור דהא בשור של פטם דסתמיה לשחיטה [בעיא] ולא איפשיטא בגמרא [דף טז א] ובעל מנת לשחוט נמי פלוגתא דר"מ ור' יהודה לקמן (דף כ ב) וקי"ל כר"מ דאסר אלא מתני' בסתם אינשי דמסתמא זבני לרדיא ורב הונא לטבח זבן ואע"ג דטבח גופיה [לרדיא] זבין כיון דזבין נמי לשחיטה תלינן לקולא:

 כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובדי כוכבים. מפני שמכשיל אותו לעבור על לפני עור וכי תימא וכי היכי דרב הונא תלי דאימר לשחיטה זבנה הכא אמאי לא תלינן דלישראל מזבן ליה איכא למימר כי תלינן ה"מ במידי דאפשר דבשעת המקח הוברר הדבר דלהיתירא בעי ליה ומקפיד בכך כגון הרוצה בהמה לשחיטה שמקפיד בה שלא תעשה מלאכה אבל ישראל חשוד שאין לו קפידא בין ישראל לעובד כוכבים כי האי גוונא לא תלי':

 ת"ר אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים זכרים אצל זכרים. בהמות זכרים אצל עובדי כוכבים זכרים דרבעי להו:

 ובהמות נקבות אצל עובדי כוכבים נקבות. כדמפרשינן בפרק אין מעמידין דעובדי כוכבים מצויין אצל נשי חביריהן וזמנין דלא משכחי לה ורבע לבהמה דישראל:

 ואין צריך לומר זכרים אצל נקבות. לפי שהעובדת כוכבים נרבעת לזכר:

 ואין מוסרין בהמה לרועה שלהן. משום רביעה:

 ואין מתייחדין עמהן. שחשודין על שפיכת דמים:

 ואין מוסרין להם תינוק. משום דמשכי ליה למינות ועוד משום משכב זכור והן מוזהרין על כך דתניא (סנהדרין דף נח א) ודבק באשתו ולא בזכר:

 לא זיין. סייף ורומח:

 כלי זיין. בית יד לרומח ונדן לסייף:

 סדן. לשום בו רגלי איש לפי שהן חובשין בבית האסורין שלא כדין וכל כלים העשויים לענין זה אסור למכור להם:

 כך אסור למכור לליסטים ישראל. אע"פ שאינו רוצח ידוע כיון שהוא ליסטים עשוי הוא להרוג שלא כדין כדי שלא יתפשוהו ויעמידוהו בדין:

 תריסין. מגינים:

 דכי שלים זינייהו. כשכלים כלי זיינן במלחמה קטלי בתריסין:

 עששיות. חתיכות של ברזל עבות:

 בפרזלא הנדואה. ברזל של אותו מקום אין עושין ממנו אלא כלי זיין:

 דמגנו עלוון. נלחמים לשמור את העיר ואת יושביה וכתב הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל והאידנא דמזבינן סוסים ופרדים לעובדי כוכבים משום דמגנו עלוון מידי דהוה אתריסין וכלי זיין דמזבינן לפרסאי דמגנו עלוון מיהו שאלה ושכירות ודאי אסירי ואיכא מ"ד ביום חמישי בסתם מותר להשאילן ולהשכירן מידי דהוה אכלים לב"ש שמצווה מן התורה על שביתתן לדבריהם ולא אסרו אלא בערב שבת אבל בחמישי מותר ומפורש בברייתא סוף פרק ראשון [דשבת] [ד' יט א] ע"כ והרמב"ן ז"ל חלק עליו שאם היתה איסור מכירת פרדים משום כלי זיין היה ראוי להתיר מטעם זה שכיון שאין איסורן אלא משום היזק הרי הגנתן עולה יותר מן ההיזק שלהן אבל פרדים ושאר בהמה גסה שראוי למלאכה משום שביתה נאסרו ומה ענין זה להגנה שלהם וכן מה שכתב דאיכא מ"ד דאף שאלה ושכירות בחמישי מותר מידי דהוה אכלים לב"ש אינו נכון דא"כ נימא אף למכור בהמה גסה לעובד כוכבים אינו אסור אלא בע"ש כיון דכל עיקר לא אסרו אלא גזרה משום שאלה ושכירות והא לא משמע הכי דסתמא תנן בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ותנן נמי בריש בכורות הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי ואפי' בהמה לעוברה נמי איבעיא לן התם [ד' ב ב] ולא איפשיטא משום דאתי לאיחלופי והא דשרינן בברייתא בסוף פ"ק דשבת להשכיר כליו לעובד כוכבים בד' ובה' איכא למימר דההיא ברייתא לאו ב"ש היא אלא ב"ה דלית להו שביתת כלים ואפ"ה בע"ש אסור אפילו שוכרן לימים הרבה ובהבלעה לפי שהוא נראה כנוטל שכר שבת ועוד הארכתי בזה בסוף פ"ק דשבת וזה שהקשה ממכירה אינה קושיא אצלי משום דההיא ברייתא דקתני לא ישכור אדם כליו לעובד כוכבים בע"ש בד' ובה' מותר ב"ש קתני לה ובודאי דדוקא בסתם שרו הכי כגון ששוכרה לאיזו מלאכה דאין יודע אם יעשה בה בשבת אם לאו אבל במפרש ודאי לא ומכירה הרי היא כמפרש שכיון שתעמוד עמו זמן מרובה א"א שלא יעשה בה מלאכה בשבת ומשום הכי אסרינן מכירה משום גזרת שאלה במפרש שהיא אסורה לעולם והרב אלפסי ז"ל השמיט אותה ברייתא בפ"ק דשבת נראה שדעתו דב"ש היא: והאידנא נהוג עלמא למזבן להו בהמה גסה אפילו עומדין למלאכה כחמורים ושוורים וצריך טעם למה שכבר כתבתי שאין דברי הר"ז ז"ל מכוונים בזה וכתבו בתוספות בשם רבינו יצחק ז"ל דבימי חכמי התלמוד היו יהודים הרבה ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשיו שאין אנו ביחד כ"א מעט במקום א' איכא הפסד אם לא היו מוכרין לעובדי כוכבים וכי האי גוונא אמרינן בגמ' גבי אין מוכרין כלי זיין לעובדי כוכבים דפרכינן א"ה אפי' חיטי ושערי נמי ומשנינן אי אפשר כלומר בלא הפסד ה"נ דאסור אבל משום הפסד שרי וכתוב בספר התרומה שלפי זה הטעם אין להתיר רק בשקנאו ישראל לצורך עצמו ואחר כן נמלך למכרו דהתם יפסיד אם לא ימכרנו אפי' לעובדי כוכבים אבל מ"מ אסור לקנות בהמה כדי למכרה אבל ר"ת ז"ל התיר מפני טעמים אחרים ונראה לפי דבריו אפי' לקנות כדי למכרה מותר וסברתו כתובה בתוס' ובספר התרומה ואעפ"כ בעל נפש ימעט אבל בשאלה ושכירות שהדבר פשוט לאסור ראוי למחות למי שרוצה לעשות כך:    תניא בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה מלאכה שאין חייבים עליה חטאת. לפי שסוס אינו עומד אלא לרכיבה ולא חשיב מלאכה לפי שהחי נושא את עצמו:    גרסינן בגמרא [ד' טז א] איבעיא להו שור של פטם מהו כלומר מי אמרינן כיון דסתמא לשחיטה קאי מותר למוכרו לעובד כוכבים או לא ולא איפשיטא בעיין בהדיא ואע"ג דבדרבנן היא פסק הר"ם במז"ל לחומרא בפרק [עשרים] מהלכות שבת ונראה שטעמו מדאמרינן בסוף שמעתין אין דאמר רב אשי אמר לי זבידא בר תורא משהינן ליה ועבד על חד תרין. כלומר זבידא איש פטם היה וקאמר דבר תורא דהיינו שור שפטמוהו משהינן ליה עד דכחיש ועביד מלאכה על חד תרין כשורים אחרים ואע"ג דרב אשי לאו לענין דינא אמר הכי [אפ"ה] משמע ודאי שלא לחנם אמרה אלא לומר דכיון דעביד מלאכה על חד תרין סתמיה לאו לשחיטה קאי וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה מהלכותיו:    מתני' אין מוכרין להן דובין ואריות וכו':

 בסילקי. לשון בירה גדולה היא כדאמרינן בסדר יומא (דף כה א) לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה ושם דנין בני אדם ומפילין אותו ומת:

 וגרדום. בנין אחד הוא לדון נפשות כמו שנים שעלו לגרדום לדון דר"ה (ד' יח א):

 איצטדין. מקום שעושין שם איצטדינות שור האיצטדין שהוא מנגח והורג אנשים מרחוק ושחוק הוא להם:

 בימה. נמי כעין מגדל הוא צר וגבוה כדאמר במסכת סוטה (דף מא א) בימה של עץ עושין בעזרה והן עושין אותו לדחות משם איש ולהמיתו ומכל אלה יש נזק לרבים וכדי שלא יתפס שם ישראל אסור לבנות עמהם:

 בימוסיאות. בימה של אבן אחת ומקריב עליה זבחים דהוי תשמיש דתשמישי עבודת כוכבים ואכתי בשעת בנין לא נעבדו לעבודת כוכבים:

 ומרחצאות. בקרקע הן עשויין עמוקין מאד והאנשים רוחצים ממעל על גבי נסרים והמים נופלין מתחת:

 הגיע לכיפה. דרך עובדי כוכבים להעמיד עבודת כוכבים בבית מרחצאותיהם:  

דף ה עמוד בעריכה

גמ' חיה גסה הוא כבהמה דקה לפרכוס. בפרק ב' דחולין (ד' לז א) אמרינן דהשוחט את המסוכנת אסורה עד שתפרכס לפי שאם לא פרכסה הרי היא כמתה קודם שחיטה ואמרינן התם דבהמה דקה מסוכנת ששחטה ופשטה ידה אחר שחיטתה ולא החזירה אסורה משום דפשוט יד לדקה אינה אלא הוצאת נפש אבל לגסה בין פשטה ולא כפפה ובין כפפה ולא פשטה הוי פרכוס חשוב וכשרה וחיה גסה נמי דרכה לפשוט יד בהוצאת נפש הלכך שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה בהוצאת נפש אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה:

 אבל לא למכירה. למתלייה במנהגא אלא כבהמה גסה היא ובכל מקום אין מוכרין:    הרחק מעליה דרכך זו מינות. מקום שהמינין עומדין:

 ההולך לאיצטדינין. מקום שמנגחין את השור:

 ולכרכום. שבונין בנין של ליצנות כעין מצור כדמתרגמינן מצור כרכום:

 את הנחשים. מנחשים מכשפים:

 ואת החברים. לוחשי לחשים:

 בוקיון ומוקיון וכו'. כולם מיני ליצנות הם:

 הא למדת. מדסמיך ליה כי אם בתורת ה' חפצו:

 כל המתלוצץ יסורים באין עליו. מדה כנגד מדה שהלצנות פורק עול יראת שמים ולפיכך יסורין באין עליו להכניעו:

 משך ידו. הקב"ה הפותח יד לזון את הכל מושכה מן הלוצצים:

 שעושה תשובה כשהוא איש. כשהוא בכחו שכובש את יצרו בעוד שהוא מתגבר עליו:

 כי אמרינן ליומי. שמחלק ימי השבוע שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד דרבי תנחום מפרש פלגי מלשון חלוקה דהיינו פלוגתא ולאו דוקא שישליש ימותיו בשוה שהרי התלמוד צריך זמן הרבה ואף המשנה חמורה מן המקרא אלא לומר שיתן זמן לכל אחד כפי הראוי לו:

 אם פריו יתן בעתו. הוראותיו:

 על הלמד ועל המלמד. לפי שאף המלמד נענש כשהוא מלמד לתלמיד שאינו הגון וקרא הכי משמע דמעיקרא הכי כתיב אשר פריו לשון יחיד ובתר הכי נקט לשון רבים לא כן הרשעים:

 הפילה. לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו:

 ועצומים. המתעצמים ומתאפקים ומחרישים מלהורות הורגין את דורן ועצומים לשון עוצם עיניו:

 ועד כמה. הוי ראוי להוראה:

 עד ארבעין שנין. משנולד כלומר שהוא בן ארבעים שאין דעתו של אדם מיושבת עליו כראוי עד אותו זמן ובגמרא פרכינן והא רבה הוא דאורי כלומר אע"פ שכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה כדאיתא בפירקא קמא דר"ה (ד' יח א) ומפרקינן התם בשוין כלומר שאין בעירו גדול ממנו:    ושמעינן מינה שאין ת"ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים אבל אין בעיר גדול ממנו מורה כרבה דאורי אע"פ שלא הגיע לארבעים ותמהני מהר"ם במז"ל שכתבה לזו בפרק חמישי מהלכות תלמוד תורה ולא חלק בין ארבעים לפחות מהן ובין שוין לשיש גדול ממנו וכן יש לתמוה על ה"ר אלפסי ז"ל שלא כתבו בהלכות והא רבה הוא דאורי התם בשוין:    ואם בנה שכרו מותר. מסקינן בגמרא דאפילו בעבודת כוכבים עצמה אם בנה שכרו מותר ואפילו למאן דאמר עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד משום דעבודת כוכבים מאן קא גרים לה להקראות עבודת כוכבים מכוש אחרון כלומר מכת קורנס האחרון ובדידיה לית ביה שוה פרוטה הלכך שרי דשכירות שאר מכושות לא מיתסר דההוא לאו שכר עבודת כוכבים הוא וקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כלומר דאומן המקבל עליו לעשות כלי בשכר לא אמרינן בגמר מלאכה הוא זוכה בכל השכירות דאי אמרינן הכי מיתסר דאגריה דעבודת כוכבים שקיל ליה אלא כל פורתא ופורתא דעביד קמא קמא זכי באגריה ופלוגתא היא בקדושין (דף סג א) וקי"ל הכי דהא עסקינן בפרק האומר בקדושין גבי מתני' דע"מ שאעשה עמך כפועל דתנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ונמצא פסקן של דברים דעבודת כוכבים עצמה ומקומות שמעמידין אותה בהן לא יבנה ואם בנה שכרו מותר אבל במקומות שמקריבים בהם לעבודת כוכבים כגון במסיאות בונין לכתחלה:    מתני' אין מוכרין להם במחובר לקרקע. בגמרא מפרש טעמא:

 אבל מוכר הוא משקצץ. אע"ג דהוה ליה מחובר מעיקרו ודוקא משקצץ אבל על מנת לקוץ לא ודאמרינן דאין מוכרין להם במחובר לקרקע היינו לר"מ כדאית ליה אפי' בחוצה לארץ ולרבי יוסי כדאית ליה דוקא בא"י דאי בחוצה לארץ הא אמר רבי יוסי דמוכרין אפי' שדות כדאיתא במתני' בסמוך ולא אסיר טפי מחובר לקרקע מקרקע עצמו כיון דתרוייהו מלא תתן להם חנייה בקרקע מתסרי הלכך כיון דקיימא לן כרבי יוסי דבחו"ל מוכרין [קרקע] כדפסקינן בגמרא בסמוך כל שכן שמוכרין בחו"ל מחובר לקרקע ואיכא מ"ד דדוקא שדות מוכרין בחו"ל אבל מחובר לקרקע לא וטעמא דמלתא דכיון דמחובר לקרקע אפשר למכור משקצץ לא התירו במחובר ולהכי תנן סתמא אין מוכרין להם במחובר לקרקע ומשמע אפילו בחו"ל ואפילו לרבי יוסי אבל בשדות דלא אפשר בלאו הכי התיר רבי יוסי והראשון יותר נכון:    גמ' מנא ה"מ. דאין מוכרין להם במחובר לקרקע ואין צ"ל קרקע עצמו:

 לא תתן להם חנייה בקרקע. דריש תחנם מלשון חנה


דף ו עמוד אעריכה

כלומר לא תתן להם שום קביעות:

 אסור לאדם לומר כמה נאה עובד כוכבים זה. כדי שלא ימשך אחריהם:

 ולא בבגדי צבע אשה. שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה:

 ונשמרת וגו'. וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה דקא מזהר ליה להשמר שלא יבא לידי (קרי) כך:

 תורה. ע"י שעסוק בה ועוד שרואה אזהרות שבה ונשמר:

 זריזות. זריז ונשמר מקודם לכן שלא תבא עבירה לידו כי הכא דאינו מהרהר לבא לידי שום טומאה:

 זהירות. כשהעבירה בא לידו זהיר להשמר שלא יכשל והכי אמרינן בפרק כל הבשר (דף קז ב) מאי לאו דזהיר ולא נגע לא דזריז ומשי ידיה מעיקרא [ומתוך כך בא לידי] פרישות שגודר עצמו אפילו במותר לו ומתוך כך בא לידי [נקיות אפילו במחשבה ומתוך כך בא לידי] ענוה מתוך שהוא מבזה עניני העולם וממנה בא לידי יראת חטא שהוא ירא ממנו כירא מן האויב ומתוך כך בא לידי חסידות שכל מעשיו לשם שמים:

 הא למדת שענוה גדולה מכולן. משום דרבי יהושע בן לוי משמע ליה דענוה היינו מאי דפרישנא בחסידות:    ירושלמי זריזות מביאה לידי נקיות דכתיב וכלה וכפר. כלומר דכתיב וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח ולשון וכלה משמע זריזות דלשון כלוי משמע מהירות דהיינו זריזות וכתיב קרא אחרינא וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח כלומר כשהוא עושה בזריזות חשיבא כפרה והיינו נקיות:

 חסידות לידי תחיית המתים דכתיב ונתתי רוחי בכם דהיינו חסידות ובתר הכי וחייתם:

 תחיית המתים לידי אליהו. כלומר דאליהו בא בשביל תחיית המתים והוא מקדים לבא דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא דהיינו תחיית המתים וכיון דבשביל אותו יום אתי אליהו נמצא שתחיית המתים גורמת לאליהו שיבא:    רבי מאיר אומר אינו מוכר לו אלא קצורה. מפרשינן בגמרא דקמה אע"ג דאי משהי [ליה] פסידא אפ"ה לא שרי ר"מ בעל מנת לקצור ורבי יהודה שרי אפילו בשחת אע"פ ששבחו ניכר לעין כל זמן שהוא שוהה:

 דלאו ברשותיה קיימי. דשחת ואילן וקמה בקרקע ישראל נינהו ולא מצי עובד כוכבים לשהינהו דישראל מעכב עליה:

 אבל בהמה. מכי זבין לה עובד כוכבים ברשותיה קיימא:

 והלכתא כרבי מאיר דסתם מתני' כוותיה. ביבמות בפרק החולץ (סוף דף מב ב) משמע דכל היכא דאיכא פלוגתא במתניתין לאו סתמא מיקרי ואפ"ה משמע דראה רבי דבריו כיון ששנאו סתם כדאמרינן בחולין (דף פה א) ראה [רבי] דבריו של רבי שמעון ושנאו בלשון חכמים ובבהמה על מנת לשחוט נמי קי"ל כר"מ דכיון דסתם לן תנא כוותיה באילן כל שכן בבהמה שהרי יותר ראוי לאסור בבהמה מבאילן דהא איבעיא לן אי מודה רבי יהודה בבהמה או לא אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק עשירי מהלכות עבודת כוכבים או מוכר הוא על מנת לקוץ וקוצץ נראה שפסק כרבי יהודה משום דאיבעיא לן אליביה בהמה על מנת לשחוט מהו:    מתני' אין משכירין להם בתים בארץ ישראל. גזרה משום מכירה דאיסורא דאורייתא היא שנותן להם חנייה בקרקע:

 וא"צ לומר שדות. דשייך למגזר בהו משום מכר משום דאית בהו תרתי לאיסורא חדא דיהיב להו לעובדי כוכבים חנייה בקרקע ואידך דמפקע להו ממעשר כדאיתא בגמרא:

 ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות. סוריא ארם צובה הסמוכה לא"י וכבשה דוד והוסיפה על א"י והויא כבוש יחיד ואע"ג דסבר ר"מ כבוש יחיד שמיה כבוש כדאמרינן בגמרא אפ"ה לא החמירו בה חכמים כל כך כארץ ישראל ומשום הכי משכירין בה בתים דלית בהו תרתי אבל לא שדות משום דאית בהו תרתי ובחו"ל דמרחק ליכא למגזר מכירה דהתם אטו מכירה דארץ ישראל:

 מוכרין בתים ומשכירין שדות. אבל מכירה דשדות לא


דף ו עמוד בעריכה

דכיון דאיכא תרתי גזרינן. רבי יוסי סבירא ליה דבבתים כיון דליכא במכירה אלא חדא לאיסורא לא גזרינן שכירות אטו מכירה ובסוריא מוכרין בתים משום דסבירא ליה דכבוש יחיד לא שמיה כבוש:    וכתב רש"י ז"ל דמשום הכי מיקריא סוריא כבוש יחיד לפי שכבשה דוד וחברה לא"י שלא ע"פ הדבור ובלא ששים רבוא ולאו למימרא דמפני שלא היו שם ששים רבוא מקריא כבוש יחיד שהרי הרבה כרכים מארץ ישראל לא כבשום כל ישראל אלא מקצתם אלא עיקרא דמילתא איתא בספרי דמקשינן קראי להדדי דבחד דוכתא כתיבי תחומי דא"י ובאידך דוכתא כתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו הא כיצד בתחלה יש להם לכבוש ארץ ישראל ואח"כ אם כובשין בחו"ל דינם כארץ ישראל וכשכבש דוד סוריא עדיין היה נשאר לכבש הרבה מא"י וכדאמרינן עלה בספרי דוד סמוך לפלטרין שלך לא הורשתה ואתה הולך לארם צובה ומשום הכי קרינן ליה כבוש יחיד לפי שלא הסכימו סנהדרין בכבושה אלא דוד כבשה מדעתו:    מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו ואפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו ואפילו לבית דירה ולפי זה מתני' ה"פ אף באותן מקומות שהקלו להשכיר כעין סוריא לר"מ או א"י וסוריא לרבי יוסי לא לבית דירה הקלו אבל בחו"ל שהקלו אפילו למכור אף להשכיר לבית דירה התירו והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מלתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס עבודת כוכבים לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות (דף כב א) הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר עבודת כוכבים אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לא"י אבל בחו"ל שאין אנו מצווין [לשרש] אחריה משכירין אפילו לבית דירה ולישנא דמתני' נמי דיקא הכי דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו כלומר ועובד כוכבים עושה בו מלאכה בשבת וי"ט כדאיתא בגמרא ואם איתא דאיסור בית דירה בכל מקום נמי הוה [הוה] ליה למתני ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתיה אלא בא"י וסוריא אבל בחו"ל לא ומשום הכי תנא סיפא בכל מקום ובירושלמי איפליגו אם משכירין להם שדות בא"י כל שאינו מוצא להשכיר לישראל דגרסינן התם ר' סימון היו לו כרמים נטועים בהר המלך שאל לר' יוחנן א"ל יאבדו ואל תשכירם לעובד כוכבים שאל לר' יהושע מהו להשכירם לעובד כוכבים ושרא ליה ר' יהושע במקום שאין ישראל מצויין:    גמ' אבל שדהו לעובד כוכבים שרי להשכיר היכא דליכא למיחש לחניית קרקע כגון בחו"ל ואע"פ שנקראת על שמו לא חשדינן ליה דלהוי העובד כוכבים שלוחו אלא אמרינן אריסא הוא וקבלה עליו למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת:    ומהא שמעינן דכיון שיש לעובד כוכבים חלק בפירות השדה אע"פ שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד והנאת ישראל ממילא אתיא הילכך שרי ולא דמי לישראל ועובד כוכבים שקבלו שדה בשותפות דלקמן דהתם עבודת השדה אישראל נמי רמיא אבל הכא כולה אעובד כוכבים רמיא ולאו אישראל כלל וכל שכן שמותר להשכיר שדהו לעובד כוכבים כגון שהעובד כוכבים שוכרו בסך ידוע דבכי האי גוונא עובד כוכבים כי קא עביד בדנפשיה קא עביד וישראל לא מתהני כלל ותלמודא דנקט טעמא דאריסותיה קא עביד לרבותא נקטיה דאפי' בכי האי גוונא שרי ועוד שאילו היה האריסות אסור אף השכירות היה אסור דארעא לאריסי קיימא ובאריסות יתלו ולא בשכירות אבל השתא דאריסות שרי כ"ש דשכירות כי האי גוונא שרי ולענין קבלנות כגון שקיבל עליו העובד כוכבים לעשות כל מלאכת שדהו של ישראל בדבר ידוע אם מותר לישראל שיניחנו לעשות מלאכה בשבתות וימים טובים איכא מאן דאמר דשרי דכיון דאמרינן באריסות דשרי בקבלנות נמי שרי דהא לא מתהני ישראל במלאכת שבת כלל ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפרק מי שהפך (דף יא ב) האריסין והחכירין והקבלנין שלו הרי אלו יעשו כלומר דאע"ג דאבל אסור בעשיית מלאכה קבלנין שלו עושין דמלאכה דידהו חשיבא אבל יש מי שאומר דקבולת כי האי גוונא אסור דלא דמי לאריס דכיון דאריס חולק בפירות לא אמרי אינשי דשכיר יום הוא אבל כי האי גוונא שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום והיינו דאמרינן התם בפרק מי שהפך מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואע"פ שיש מי שפירש באבל עיקר פירושה בשבת קאי אלמא קבלנות אסור בשבת וכן דעת הר"ם במז"ל שכתב בפרק ו' מהלכות שבת לפיכך הפוסק עם העובד כוכבים לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור את שדהו וכו' אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור להניחם לעשות מלאכה בשבת וההיא דהאריסין והחכירין והקבלנין לא קשיא דהתם כיון שהקבלנין לא היה להם לחוש שיארע לו אבל משום פסידא דילהו שרי רבנן מה שאין כן בשבת אבל יש מי שדחה ואמר דכי אמרינן מקבלי קבולת בתוך התחום אסור התם בקבולת בנין לפי שדרכן של בני אדם לעשותו בשכירות יום אבל בשדה דרכן של בני אדם לעשותו בקבלנות ועוד שהרואין יתלו באריסות ודברי הר"ם במז"ל נראין לי עיקר ומיהו קבולת כלים שהיא נעשית בצנעה בתוך הבית שרי וליכא משום מראית העין והיינו דתנן גבי עורות לעבדן וכלים לכובס וכולן ב"ה מתירין עם השמש כדאיתא בפירקא קמא דשבת (דף יז ב) ולענין פורני ורחים אי הוו כשדה ושרו או כמרחץ ואסירי הרב בעל מתיבות ז"ל כתב דכשדה נינהו ובשם רבינו האי גאון ז"ל מכיון שהשכירה לשנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר וכן נהגו היתר בבבל ונראה שבכיוצא בזה הכל כמנהג המדינה וישראל ועובד כוכבים שלקחו מרחץ בשותפות ועובד כוכבים מחממו בשבת בשביל חלקו ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל ובימי החול שניהן מחממין אותו נ"ל דשרי דכיון דעובד כוכבים אדעתא דמחצה שלו קא עביד אע"פ שישראל משתכר במלאכה שלו ה"ל כבעל שדה לגבי אריס דאמרינן דכיון דאריס אדעתא דנפשיה קא עביד אע"ג דמטי ליה לישראל רווחא שרי ה"נ עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד וישראל מטיא ליה הנאה ממילא הלכך בכי האי גוונא ליכא משום שכר שבת כלל מאי אמרת מפני שנקראת על שמו ליתא דכיון שהכל יודעין שמרחץ זה יש לו לעובד כוכבים חלק בו ה"ל מרחץ זה כשדה דכיון דעביד לאריסותא אמרי לאריסותיה קא עביד ועוד שהעובד כוכבים זה לא יהא נמנע בשביל ישראל מלחמם אותו בשבת וכיון שסוף סוף מרחץ זה בשבת יחמו אותו בין שיהא נקראת על שמו בין שלא יהא נקראת על שמו אין מקום לאסור שכרו דכיון דעובד כוכבים אדעתא דמחצה [שלו קא עביד ה"ל גבי ישראל כאריס וכיון דאריסותיה] קא עביד אע"ג דממילא מתהני בעל השדה שרי ואל תקשה עלי מזו ששנינו בתוספתא דדמאי ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול אתה חלקך בשבת ואני בחול דהתם כיון שישראל נוטל כנגדו בחול נמצא שנעשה העובד כוכבים שלוחו בשבת אבל הכא שבחול שניהם מחממין את המרחץ כשהעובד כוכבים מחממו בשבת לאו שליחותא דישראל קא עביד אלא אדעתא דנפשיה קא טרח כאריס וישראל מטיא ליה הנאה ממילא ומכ"מ דוקא כשישראל זה לוקח מה שנשתכר המרחץ בשבת בהבלעת שאר ימים אבל אם בפני עצמו לוקח לא דאע"ג דבהתירא אתי לידיה מחזי כשכר שבת כדאמרינן בפ' אע"פ (דף סד א) גבי מורד ומורדת מאי שנא איהו דיהבינן ליה שכר שבת ומאי שנא איהי דלא יהבי לה שכר שבת איהו דמפחת קא פחית לא מיתחזי ליה כשכר שבת איהי דאוסופי קא מוספא מתחזי ליה כשכר שבת ותניא נמי בפרק הזהב (דף נח א) השוכר את הפועל לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אינו נותן לו שכר שבת. כך נ"ל:

 הנהו מוריקאי. זורעי גנת כרכום:

 דעובד כוכבים נקיט בשבתא. לחרוש ולזרוע ולקצור:

 שקבלו שדה. באריסות מבעל הבית וכשקבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה יחד:

 לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול אתה חלקך בשבת. לפי שיעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו:

 ואם התנו מתחלה. קודם שהוטלה עליו מותר דהא לא קביל ישראל עליה עבודת השבת ואין העובד כוכבים שלוחו:

 ואם באו לחשבון אסור. לאו

דף ז עמוד אעריכה

אהתנו מתחלה קאי אלא מילתא באפי נפשה הוא כלומר אם קבלוה סתם ועשו סתם שנטל עובד כוכבים בשבת וישראל בחול ולא צוהו ישראל ואח"כ באו לחשבון לאחר זמן לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואטול אני כנגדך ימות החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגלי אדעתיה דעובד כוכבים שלוחו הוה כך פירש רש"י ז"ל. ובגמרא איתמר עליה לישנא אחרינא רב גביהא מבי כתיל אמר הנהו שתילי דערלה הוה דעובד כוכבים אכל שני ערלה וישראל אכל שני התירא אתא לקמיה דרבא ושרא להו והא אותביה רבינא לרבא סיועיה סייעיה והא איכסיף לא היו דברים מעולם. ופירש רש"י ז"ל דשתילי דערלה הוו ישראל ועובד כוכבים שקבלו שדה בשותפות לנטעה ויטלו החצי בין שניהם ונתעסק עובד כוכבים בכל צרכי שני ערלה ואכלן וישראל נתעסק בה שלש שנים אחרות ואכלן ושרא להו רבא דהיתר גמור הוא דהא אע"ג (דקבלנות) דקבלוה יחד בתחלה ואמר לו ישראל הוי אתה עובדה לשלש שנים הללו ואני שלש אחריהן אין כאן איסור שליחות דהא ישראל נמי שרי לעבדה ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדו ונמצא נהנה מפירות הערלה שמכרן אין זה נהנה שכך המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל ופרכינן והא אותביה רבינא ואם כן מאי תיובתא גבי שבת איכא איסור שליחות דמלאכה מה שאין כן בערלה ומפרקינן דסיועיה סייעיה מדקתני ואם התנו מתחלה מותר דאלמא כי ליכא איסור שליחות דמלאכה שרי ואף על גב דמטיא הנאה לישראל והוא הדין לערלה כך פירש"י ז"ל ולפ"ז ישראל ועובד כוכבים שקבלו שדה בשותפות יכול ישראל לומר לעובד כוכבים טול אתה שני ערלה ואני שני ההיתר ותמהני מאי סייעתא משבת לערלה דמלאכה דערלה פשיטא דשריא ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדו אי פשיטא לן שאין זה נהנה מפירות הערלה מפני שכך המשפט דשנה שזה עובד הוא אוכל לא צריכינן סייעתא מברייתא ואי מספקא לן בהכי מידי היכי פשטינן ספקין מברייתא וראיתי להר"ם במז"ל שכתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות עובד כוכבים וישראל שהיו שותפין בנטיעה אם התנו מתחלת השותפות שיהא העובד כוכבים אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלש שנים משני היתר כנגד שני ערלה הרי זה מותר ואם לא התנו מתחלה אסור ובלבד שלא יבאו לחשבון כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל העובד כוכבים בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן פירות אם התנו בזה אסור שהוא כמחליף פירות ערלה ע"כ ובודאי שדבריו מחוורים שמכיון שקבלו ישראל ועובד כוכבים שדה זו בשותפות זכה ישראל בחציין של פירות הללו ואם יאמר לו להעובד כוכבים טול אתה חלקך בשני ערלה ואני בשנים של היתר נמצא שנוטל חלופי ערלה אבל צריך ביאור איך תתפרש [סוגיא] זו ונ"ל שהוא ז"ל מפרש אותה כך רב גביהא מבי כתיל אמר הנהו שתלאי דערלה הוו וכיון שכן ודאי רבא לא שרא אלא בהתנו מעיקרא דבשלמא בשבת כדקא סלקא דעתיך מעיקרא לרבא הך ברייתא דישראל ועובד כוכבים לא ס"ל והוה [שמיע] ליה דעובדא דמוריקא דעובד כוכבים נקיט בשבת שרי דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד והוה ליה כאריס וישראל כי קא מתהני הנאה דממילא הוא אבל בשתילי דערלה אפילו לא שמיע ליה הך ברייתא יודע היה רבא שפירות ערלה אסורין בהנאה ואי אפשר להתירם להחליף אותן לכתחלה ולהכי קאמר דודאי בהתנו מתחלה שרא ולא אותביה אלא סייעיה ולא היו דברים מעולם דאיכסיף: וגרסינן תו עלה בגמ' איבעיא להו סתמא מאי. כלומר שקבלו סתם ועשו סתם עובד כוכבים בשבת וישראל באחד בשבת ולא אמר לו ישראל מעולם טול אתה בשבת ואני בחול מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר לו של שבת ואמרינן עלה ת"ש ואם התנו מתחלה מותר הא סתמא אסור אימא סיפא אם באו לחשבון אסור. כלומר דכיון שהזכיר לו ישראל של שבת בשעת חלוקה גלי דעתיה דשלוחיה הוא:

 הא סתמא. כלומר דאף בשעת חלוקה חלקו סתם שרי ומסקינן אלא מהא ליכא למישמע מינה. ותמהני כיון דלא איפשיטא בעיא דרבא אמאי איכסיף דהא משמע דההוא עובדא סתמא הוה מדקאמר דעובד כוכבים נקיט בשבתא וישראל בחד בשבתא ולא קאמר ושאמר לו טול אתה חלקך בשבת ואני בחול או שבאו לחשבון וכיון שכן הוה ליה סתמא וסתמא בעיא ולא איפשיטא וכיון דבדרבנן הוה משמע דלקולא נקיטינן ואם תדחק לומר דעובדא דהנהו מוריקאי באומר טול אתה חלקך הוה אלא שבעלי הגמ' קצרו המעשה איך היה אם כן בסתמא כיון דלא איפשיטא היה לנו לפסוק לקולא ואיני רואה שיהיה זה דעת הגאונים ז"ל שהרב אלפסי השמיט בעיא זו דסתמא מאי ודברי הר"ם במז"ל מכריעין דסתמא אסור שכן כתב בפרק ששי מהלכות שבת המשתתף עם העובד כוכבים בשבת במלאכה או בסחורה בחנות אם התנו בתחלה שיהא שכר שבת לעובד כוכבים לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום שבת לישראל לבדו מותר ואם לא התנו מתחלה כשיבאו לחלוק נוטל העובד כוכבים שכר השבתות כולן לבדו והשאר חולקין ואינו [מוסיף] לו [כלום] כנגד יום השבת אלא אם כן התנו מתחלה וכן אם קבלו שדה בשותפות דין אחד הוא ואם לא התנו ובאו לחלוק השכר ולא היה שכר שבת ידוע יראה לי שהעובד כוכבים לבדו נוטל שביעית השכר והשאר חולקין עד כאן הרי שלא התיר אלא בהתנו מתחלה אבל סתמא לא ונראה לי שהם סוברים דלישני נינהו דודאי מאן דמתני עובדא דרבא [בלישנא קמא דגמרא משמע דסתמא אסור דעובדא דרבא] סתמא הוה ואפילו הכי איכסיף וכי איבעיא לן סתמא מאי אליבא דרב גביהא מבי כתיל איבעיא לן [דאמר] דהאי עובדא דרבא גבי ערלה הוה ולא היו דברים מעולם דאיכסיף הילכך בסתמא לא שמעינן מידי ומשום הכי איבעיא לן אבל למאן דמתני לישנא דרבא כפשטיה ודאי סתמא אסור וכיון דלישנא קמא לישנא דגמרא הוא ולישנא בתרא דרב גביהא מבי כתיל הוא כלישנא דגמ' נקיטינן שכן דרך הגאונים ז"ל לפסוק בכ"מ וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בפרק ערבי פסחים: ודאמרינן ואם באו לחשבון אסור רש"י ז"ל פירש דמילתא באפי נפשיה הוא כמו שכתבתי למעלה אבל הראב"ד ז"ל פירש דאהתנו מעיקרא קאי כלומר אע"פ שהתנו אם [אמרו] אחר כך שיבאו לחשבון ותהא חלוקתן שוה אסור דכיון שבאו לחשבון אשתכח דתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוא ולפי זה כי דייקינן אימא סיפא ואם באו לחשבון אסור הא סתמא שרי לא אתי שפיר דמאי קושיא אין סתמא שרי משום דהתנו מעיקרא אלא שהר"ב ז"ל פירש הא סתמא בלא חשבון ובלא תנאי שרי דאי סתמא אסור לישמעינן סתמא וכל שכן באו לחשבון אפילו לאחר שהתנו דאסור:    גרסינן בפרק ארבע מיתות ב"ד (דף סג ב) אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים וכו' כתבו בתוס' בשם רבינו שמואל ז"ל דכל שכן אם עבר ועשה שותפות שאסור לקבל ממנו שבועה אבל ר"ת ז"ל אומר שאם עשה שותפות עמו שמותר להביאו לידי שבועה להציל מידו כדאמרינן [דף ו ב] מלוה על פה נפרעים מהן מפני שהוא כמציל מידן.  ולאו ראיה היא דהתם שאני דדילמא לא אזיל ומודה אבל הכא ודאי נשבע ותו דהתם ודאי מציל אבל הכא שמא אינו מציל דדילמא משתבע ומ"מ איכא למידק מדאמרינן בפרק בני העיר (דף כח א) תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי עובד כוכבים מעולם וכיון דאסור מאי רבותיה ותירצו בזה דהכי קאמר לא עבדי שותפותא בהדי עובד כוכבים ואפילו הייתי פוטרו משבועה כדי שלא יהא רגיל אצלו וילמוד ממעשיו ועוד כתבו דה"ק דאפילו בזמן שאין רגילות העובד כוכבים להשבע בתרופתם לא עבדי שותפותא בהדיה ומן הטעם הזה נהגו היתר בדבר לפי שאין נשבעין בעבודת כוכבים והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם העובד כוכבים לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא ע"י ישראל כמושיט כוס יין לנזיר בדקאי בתרי עברי נהרא ועוד דאפשר שאין בני נח מוזהרים שלא לידור ולא לקיים בשם עבודת כוכבים וקרא דלא ישמע על פיך נמי לא אתי להכי כלל אלא לישראל גופיה מזהר רחמנא אבל כי האי גוונא אפילו מדרבנן לא מיתסר כיון שאין ישראל משביעו בעבודת כוכבים אלא העובד כוכבים הוא שנשבע מאליו על ידי שנתחייב לו שבועה לישראל ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לי:

 הדרן עלך לפני אידיהן