עבודה זרה ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפורען ולפרוע מהן רבי יהודה אומר נפרעין מהן מפני שמיצר הוא לו אמרו לו אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן:
גמ' רב ושמואל חד תני אידיהן וחד תני עידיהן מאן דתני אידיהן לא משתבש ומאן דתני עידיהן לא משתבש מאן דתני אידיהן לא משתבש דכתיב (דברים לב, לה) כי קרוב יום אידם ומאן דתני עידיהן לא משתבש דכתיב (ישעיהו מג, ט) יתנו עידיהם ויצדקו ומאן דתני אידיהן מאי טעמא לא תני עידיהן אמר לך תברא עדיף ומאן דתני עידיהן מאי טעמא לא תני אידיהן אמר לך מאן קא גרים להו תברא עדות שהעידו בעצמן הלכך עדות עדיפא והאי יתנו עידיהם ויצדקו בעובדי כוכבים כתיב הא בישראל כתיב דאמר ריב"ל כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעוה"ב שנאמר יתנו עידיהם ויצדקו אלו ישראל ישמעו ויאמרו אמת אלו עובדי כוכבים אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע מאן דאמר עידיהן מהכא (ישעיהו מד, ט) יוצרי פסל כולם תוהו וחמודיהם בל יועילו ועידיהם המה דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת [ומניחו] בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא שנאמר (ישעיהו מג, ט) כל הגוים נקבצו יחדו [וגו'] אמר להם הקדוש ברוך הוא אל תכנסו לפני בערבוביא אלא תכנס כל אומה ואומה
רש"י
עריכהמתני' לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהן - וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו: שאלה במידי דהדר בעין כגון בהמה וכלים דכתיב (שמות כב) כי ישאל איש מעם רעהו וגו' מלוה במידי דלא הדר בעין כגון מעות דכתיב (שם) אם כסף תלוה את עמי דמלוה להוצאה נתנה ומשלם לו מעות אחרים:
שמח הוא לאחר זמן - למחר:
גמ' יום אידם - היינו עבודת כוכבים כדכתיב בההיא פרשה יקומו ויעזרכם:
יתנו עידיהם ויצדקו - השתא סלקא דעתיה דבעובדי כוכבים כתיב ואתמוהי מתמה יתנו עובדי כוכבים עידיהם יבואו עבודות כוכבים שעבדו ויעידו עליהם ויצדיקום:
עדות שהעידו בעצמם - ביום הדין שעבדו לעבודת כוכבים בעולם הזה:
ישמעו - עובדי כוכבים את העדות שמצות מעידות ויאמרו אמת דין הוא שראוין ישראל להצטדק:
ועידיהם המה - עבודת כוכבים תבוא ותעיד על עובדיה לחייבם:
בערבוביא - כולן מעורבבין ולא אומה ואומה בפני עצמה:
תוספות
עריכהמתני' לפני אידיהן. בתר דתני סנהדרין דאיירי בעובד כוכבים ומזלות תנא נמי להא מסכת דע"ז בסדר ישועות ומיהו מכות ושבועות דשייכי בסנהדרין להכי תני להו בתר סנהדרין ואחרי כן חוזר לסדרו ושונה מס' ע"ז והוריות:
לפני אידיהן ג' ימים. זימנין דתני מנינא בסוף כי הכא וכן (קדושין ב.) האשה נקנית בג' דרכים (בכורים פ"ב מ"ו) ואתרוג שוה לאילן בג' דרכים וזמנין דתני מנינא ברישא (נזיר סה:) בשבעה דרכים בודקין את הזב (יומא ב.) שבעת ימים קודם יוה"כ (גיטין ט.) בג' דרכים שוו גיטי נשים וכו':
אסור לשאת ולתת עמהם. פ"ה משום דאזיל ביום אידו ומודה לעבודת כוכבים מתוך לשונו משמע שר"ל אף ממקח וממכר וקשה על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם מ"מ בכל שבוע יום אחד יש להם דלרבי ישמעאל (לקמן ו.) לעולם אסור ואין לומר דהיינו טעמא משום (חולין יג:) דעובדי כוכבים שבח"ל לאו עובדי עבודת כוכבים אלא מנהג אבותיהם בידם דהא אמר שמואל בגמ' (לקמן ז:) בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע הא יום אידם מיהא אסור לכך נראה דשרי משום איבה כדאמר בגמ' (שם דף ו:) גבי ר' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינא דינרא קסריינא ביום אידו אמר היכי איעביד לא אישקליה הויא ליה איבה מיהו אין משם ראיה גמורה דשמא לאו משום איבה לישתרי אלא היה נוטל עצה כיצד יעשה שלא יהיה לו איבה ועוד אי טעמא משום איבה תינח להלוותם ולהשאילם ולפרעם כשהעובד כוכבים תובע חובו אבל לשאת ולתת עמהם דהיינו מקח וממכר מאי איבה איכא וכי לא יוכל ישראל לומר איני צריך עתה למכור ולקנות וכן לשאול ללוות ולפרוע מה ידע העובד כוכבים שמניח משום אידו לכך נראה דטעם ההיתר משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים ומהאי טעמא שרי לקמן בפ"ב (דף סה.) רב יהודה דשדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים וכן רבא (שם) דשדר ליה קורבנא לבר שישך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים א"נ יש לסמוך אההיא דתנא בירושלמי על מתני' דאסור לשאת ולתת תני בד"א בעובד כוכבים שאינו מכירו אבל בעובד כוכבים שמכירו מותר מפני שהוא כמחניף ותניא הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם ור"ת היה מפרש אסור לשאת ולתת עמהם דוקא במידי דתקרובת ולא איירי כלל בלקנות דודאי שרי בין ללישנא דאזיל ומודה בין ללישנא דלפני עור לא תתן דלא אסרו אלא למכור דוקא מידי דתקרובת ולשאת ולתת הכי פי' לשאת מהן המעות ולתת להם מידי דתקרובת חליפי המעות ומביא ראיה מדאיבעיא (לקמן דף ו.) בגמרא טעמא דלשאת ולתת עמהם אי משום הרווחה פירוש משום שמרויח ומשתכר ואזיל ומודה לעבודת כוכבים או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול וקאמר נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה ואי מידי דלאו תקרובת אסור אמאי לא קאמר נפקא מינה למידי דלאו תקרובת דמשום הרווחה איכא אלא וודאי מידי דלאו תקרובת שרי דלא שייכא אזיל ומודה במקח וממכר כיון שנותן המעות תחת החפץ והוא לוקח וגם אינו בטוח כ"כ שירויח בסחורה ובעיא דגמרא הכי מפרש טעמא דאסור לשאת ולתת עמהם במידי דתקרובת משום הרווחה שיהיה לו בהמות רבות בריוח אפי' אית ליה לדידיה נמי אסור שמתוך שיהיה לו הרבה בהמות יקריב מן המובחר או משום לפני עור ונפקא מינה דכי אית ליה בהמה לדידיה שרי ולפי פר"ת אין לתמוה על מנהג העולם שאפילו אם היו מחזיקין אותם כעובדי עבודת כוכבים שהרי אינם עושים שום תקרובת אלא במעות ובזה לא שייך הרווחה והרבה מעות מצויים להם לאותו דבר ומיהו נכון הוא להחמיר כשבא העובד כוכבים ואומר הלויני מעות לשקרי שקורין אופרי"ר אבל ר' אלחנן אמר כי גם באותם אופרי"ר אין שום איסור כי מה שהם נותנים אותם לגלחים ולכומרים אינו ממש לשם עבודת כוכבים אלא לצורך הנאתם:
להלוותם. פר"ת דוקא בחנם אבל ברבית שרי משום דמצטער טובא כדאמרינן בקדושין (דף כ.) ליזבין איניש ברתיה ולא לוזיף ברבית:
ולפרוע מהן. בגמרא (לקמן דף ו:) פסקינן כרבי יהושע בן קרחה דמלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם ויכול להיות דאפי' מלוה בשטר נמי נפרעין מהם כדאמר בירושלמי אפי' מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע מחובו ולכך נראה לר"י דאותה מלוה שבשטרינו או אפי' אותם שיש לנו מהם חותמות שמותר ליפרע מהם ואפי' הוא אזיל ומודה שלעולם הוא חשיב כמציל מידם והא דאמר רבי יהושע בן קרחה מלוה בשטר אין נפרעין היינו כשידנו תקיפה עליהם ואפי' הכי מלוה על פה נפרעין שלא יכפור פעם אחרת והיכא דאיכא משכון אומר בירושלמי דאין מלוה אובדת במשכון מיהו בכל ענין חשיב כמציל מידם שכמה פעמים אובדת אפי' במשכון:
מ"ט לא תני עידיהן. פרק משילין (ביצה דף לה:) איכא חד תני משילין וחד תני משחילין וכן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטז:) חד תני מציקין וחד תני מסיקין ולא דייק כי האי גוונא ושמא לא שייך לדקדק משום דאידי ואידי חד משמעות לשון הוו להו אכן קשיא מההיא דפרק החליל (סוכה דף נ: ושם ד"ה וחד) שואבה חשובה וכן בפ"ב דיבמות (דף יז. ושם) ראשונה ושניה דלא חד משמעות נינהו ולא דייק הכי וי"ל הכא היינו טעמא דדייק הכי משום דמסתבר ליה טפי לשון עדות לפי שהוא עדות לשברם וקשיא לי על תירוץ זה דמאי מקשה תו ומאן דתנא עידיהן מ"ט לא תני אידיהן הא כבר פירשנו דהמקשה נמי היה יודע אותו טעם דלשון עדות עדיף ול"נ דהכי הקשה מאן דתני אידיהן אמאי לא תני עידיהן דהא עידיהן ממש כתיב בהדיא בקרא אבל אידיהן ממש לא כתיב בתרא אלא אידם ומשני תברא עדיף פי' לשון שבר ופריך א"כ מ"ט דמאן דתני עידיהן הא ודאי דתברא עדיף:
ראשונים נוספים
לפני אידיהן של גויים שלשה ימים וכו': אסיקנא בגמרא (ו, א) דהני שלשה ימים בלא אידיהן. ומיהו בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, כדאמר שמואל (ז, ב), בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, והלכה כמותו. וכן פסק הרי"ף והרב בעל התרומות ז"ל (ספר התרומה סי' קלד).
אסור לשאת ולתת עמהם: בגמרא (ו, א) איבעיא לן חטעמא דמתניתין, אי משום לפני עור בלחוד הוא, וכי אית ליה בהמה לדידיה שרי, או אפילו משום הרוחה היא, ואפילו אית ליה בהמה לדידיה, משום דאזיל ומודה על הרוחתו, ואיכא משום "לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג). ולא איפשיטא בעיין בהדיא. ומיהו סוגיא דשמעתא מוכחא דמשום הרוחה היא, מדאמר בגמרא (ו, ב) בהדיא, בשלמא להשאילן דקא מרווח ליה, ורבא נמי (דקא) [קא] פשט, דבכולי מתניתין משום דמודה הוא. ואפילו אביי דקאמא דלשאול וללוות גזירות נינהו, בלהשאילן (והלואתן) [ולהלוותן] נראה דמודה משום [ד]משום דאזיל ומודה הוא. מדאמרינן אמר אביי גזירה לשאול אטו להשאיל, ולא קאמא אביי מתניתין משום "ולפני עור לא תתן מכשול" הוא, וגזירה הני אטו הני. ועוד, מדקאמר רבא, כלה משום דמודה הוא, ולא קאמא, משום דמודה הוא, שמע מינה דאביי במקצתן מודה דמשום דאזיל ומודה הוא, ובלשאול ולוות הוא דפליג, משום דבההיא פורתא לא אזיל ומודה.
[ומיהו] לאו ראיה גמורה היא, דאיפשר לומר דלא [מיבעיא] להו בגמרא אלא בלשאת ולתת עמהם בלחוד, אבל בלהשאילן ולהוותן ולפרען על משום דאזיל ומודה הוא. ורבא דקאמא כלה משום דאזיל ומודה הוא, לאו כלה מתניתין קאמא, אלא כלפי שאמר אביי להשאילן ולהלוותן משום דאזיל ומודה, ולשאול מהם וליפרע מהם גזירה, אמר רבא _ כלה, כלומר להשאילן ולשאול מהם לפרען וליפרע מהם, כלהו משום דאזיל ומודה. וזה עקר.
לשאת ולתת: יש מפרשים לקנות ולמכור. וטעמא דמילתא, משום דאזיל ומודה על מה שהוא מרויח ומשתכר במה שלקח או במה שמכר. ורבינו תם ז"ל מפרש: לשא ולתת _ למכור לו, דבמכירה לבד איכא משא מעות ומתן המכר, וכתב שלא אסרו למכור להם אלא דברים הראויים לתקרובת, אבל שאר דברים שרי, דלא שייך אזיל ומודה במקח וממכר, כיון דתחת החפץ שקונה נותן מעות, או תחת המעות שלוקח נותן חפץ חליפין, וגם כן אינו בטוח שירויח בסחורה זו שקנה. והביא ראיה מדפריך תלמודא (ה, ב) ומי בעינן שלשה ימים, והתנן המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי וכו', ומשני, הכא דלהקרבה בעינן לה בעי תלתא יומי, אלמא מתניתין גמרי, [ד]במידי דתקרובת דוקא קא מיירי.
ומיהו נראה לי שזאת אינה ראיה גמורה, ודילמא הכי קאמא, הכא דלפעמים להקרבה בעי לה, ואז ודאי דין הוא דלבעי תלתא משום בקור, אסרו כל מקח וממכר כל תלתא יומי בדבר המתקיים, כדי שלא תחלוק בין מכר למכר, דאיפשר נמי דליום אידו בעי לה ואז ילך ויודה. ומן הטעם הזה אתה צריך לאסור דבר הראוי לתקרובת אפילו הוא דבר שאינו צריך ביקור, כגון כלי תשמיש, דאי לא, כיון שאינו בר ביקור אמאי בעינן כולי האי, אלא כדי שלא תחלוק בין מכר למכר הראוי להקריבו ביום אידו.
ועוד הוא מביא ראיה מדאבעיא לן (ו, א), טעמא דלשאת ולתת משום הרוחה הוא, פירוש, שמשתכר ומרויח בסחורתו ואזיל ומודה, או משום לפני עור לא תתן [מכשול] הוא, דאינו אסור אלא מידי דתקרובת, ונפקא מינה כגון דאית ליה בהמה לדידיה, ואמאי לא קאמא ונפקא מינה למכור להם מידי דאינו ראוי לתקרובת, דאי אמרת משום הרוחה איכא, ואי אמרת משום ולפני עור ליתא, אלא שמע מינה שלא אסרו אלא מידי דתקרובת, ופירש דהרוחה אינו לשון שמרויח ומשתכר, אלא לשון ריוח ובהמות רבות שיכול להקריב אי זו מהן שירצה. והוצרך לפרש כי מה שאמר הגמרא בברייתא דרב זביד (ו, ב), דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, לא _ לוקחין מהם _ במקח קאמא, אלא בדורון, דומיא דההוא דינרא דשדר ההוא מינאה לר' יהודה נשיאה (ו, ב). ונראה דהא נמי אינה ראיה, דהיכי לימא ונפקא מינה למכור להם מידי דאינו ראוי לתקרובת, שזו היתה עיקר שאלתו (או) [אי] איסורא דמתניתין בדברים הראוים לתקרובת דוקא ומשום לפני עור, או דילמא אפילו בדברים שאינם ראויים לתקרובת ומשום דאזיל ומודה על הריוח שהוא מרויח ומשתכר בו.
אבל מאי דקאמא ונפקא מינה כגון דאית ליה בהמה לדידיה, היא נפקותא מחודשת וצריכא תלמוד, ולומר דאפילו בדברים הראויים לתקרובת גופייהו נמצא צד היתר, כגון דאית ליה בהמה לדידיה וכו'. ועוד, דמה שפירש לא לוקחין מהם בדורון, קשה, כי בודאי לא לוקחין מהם דומיא להם קאמא, דדבר והפכו הוא, ומה מוכרין במעות או בחליפין, (אבל) [כן] לא לוקחין במקח קאמא. ועוד, דלשון חכמים לעולם בלקיחה [בדרך מקח] אומר לשון לקיחה, לקח ממנו בדינר (בבא מציעא ס, ב), לוקחין מהם עבדים (להלן יג, א), ובקבלה אחרת שלא בדרך מקח אומר, המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו (בבא קמא צד, ב), והרבה בדומה לו. ועוד, לדבריו למה אסרו להלוותן ולפורען משום שהוא מרויח וממציא להם מעות, והלא לא אסרו ליקח מהם כל דבר ואע"פ שהמציא להם מעות, אלא שזו אינה קושיא כל כך, דאיכא למימר דבהלואה ופריעה שהוא מרויח עליו במה שלא היה לו כלל לא הוא ולא חליפיו, זה ודאי הרוחה גדולה לו ואזיל ומודה עליה, אבל במקח וממכר, אף על פי שהוא מרויחו במעות מחסרו בחליפיו ולא אזיל ומודה.
ומכל מקום עדיין קשה דאפילו לדבריו שאסר למכור לו מידי דתקרובת [בלבד] מכל מקום היה לו לאסור לקנות מהם כל דבר במעות משום הרוחה, דמידי דתקרובת או נויין הוא, כדתנן (נא, ב) מצא בראשו מעות וכו' הרי אלו מותרין, ואוקימנא לה בגמרא (שם) בכיס תלוי בצוארו, (הוא) [הא] מונחין לפניו אסורין משום נויין. אי נמי שנותן מהם לכומר ביום אידם, וכיון דקימא לן דטעמא דמתניתין משום הרוחה הוא, ואע"ג דאיכא למימר דכולהו אית להו מעות אם מעט ואם הרבה שיספיק להם לאותו תקרובת, שאין נותנין לכומר אלא דבר מועט, מכל מקום הוא אסור, דלטעמא דהרוחה אפילו כי אית ליה נמי לדידיה אסור. ועוד שיש כאן הרוחה גדולה, שאם לא היה לוקח ממנו אותו חפץ לא היה נותן לכומר כלום, לפי שאין דרכם לתת להם חפץ ששוה הרבה, ועכשיו תהיה לו הרוחה לתת לו כמה שירצה בין רב למעט. ויש לומר לדבריו, דלא שייך למימר הרוחה אלא בריבוי דברים שיש שינוי בגופם, כגון בהמות שזו שמנה וזו כחושה, ויש בזה הרוחה לפי חפץ המקריב, שיש רוצה (בהכחשה) [בכחושה] ויש רוצה בשמנה, אבל במעות כל שם מעות אחד הוא, וכיון שיש לומר שיש לו שיספיק למתן הכומר, אם אנו ממציאין לו יותר אין בכך כלום, דלמה ילך ויודה על זה, והוא כבר היה בידו די ספקו.
נמצא עכשיו לפי פסק הלכה, לדברי רבינו תם ז"ל מותר לקנות ממנו כל דבר, ואפילו ביום אידו, דלא אזיל ומודה, ומותר למכור לו כל דבר שאינו ראוי לתקרובת, ואסור ליקח ממנו שום דבר בדורון, ואסור למכור לו כל דבר הראוי לתקרובת ואפילו אית ליה לדידיה, משום הרוחה, ובלבד [שהוא] דבר המתקיים עד יום אידו, ולדברי שאר המפרשים אסור למכור להם כל דבר המתקיים עד יום אידם, אבל דבר שאינו מתקיים עד יום אידם הוא מותר, דודאי לאכילת השתא קא בעי ליה, ולא אזיל ומודה ביום אידו, דלאו מודה אלא בדבר דקאי קמיה ביום אידו, ואסור לקנות מהם דברים שאינם מתקיימים כגון ירק וכיוצא בו, דמתוך שאינו מתקיים מתאוה למוכרו ואזיל ומודה, וכדאמר בגמרא ברייתא דרב זביד (ו, ב), דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, אבל לקנות מהם דברים המתקיימים מותר, וכן פירש רש"י ז"ל בשמועה זו, ולקמן גבי מתניתין דחנויות המעוטרות ושאינם מעוטרות (יב, ב, ד"ה שאין), משום דסתם מוכר דבר המתקיים הוא עצב, ולא אזיל ומודה.
ומה שאמר בבריתא אחריתי (ו, ב) באסרו לשאת ולתת עמהם, לא אמרו אלא בדבר המקתיים, לא קאי אלא אמכירה לבד, כי מכירה עצמה יש בה משא ומתן, משא המעות ומתן החפץ, אבל הקנייה לא אסרו בו דבר המתקיים, אבל הראב"ד ז"ל (ו, ב) מוסיף בה דברים, דלוקח מהם אסור בכל דבר כי מכל מקום [המעות] מתקיימים הם בידם.
להשאילן ולשאול מהם וכו': נראה דאפילו לדברי רבינו תם ז"ל אסור להשאילן ולהלוותן אפילו דברים שאינם ראויין לתקרובת כמו שכתבנו למעלה (סוף ד"ה לשאת). דכיון שהוא מרויחו במה שלא היה לו כלל לא הוא ולא חלופו, בהרוחה גדולה כזו ודאי אזיל ומודה. והגע עצמך, דאלו לשאול וללוות שמיעטו מהם אסור משום דמגו דחשיבא ליה מילתא אזיל ומודה, כל שכן ה[מ]שאילן וה[מ]לוה להם שמרויחו שאסור, ואפילו במידי דאינו ראוי לתקרובת.
ולהלוותן וללוות מהם: פירש רבינו תם: דדוקא בחנם, אבל ברבית מותר, דלעולם מיצר הוא ולא אזיל ומודה, וכדאמר בקדושין (כ, א), ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא.
לפורען וליפרע מהם: אסיקנא בגמרא (ו, ב) דהלכה כרבי יהושע בן קרחא(?) דאמר מלוה בשטר אין נפרעין ממנו [מלוה על פה נפרעין ממנו], לפי שאינו אלא כמציל מידן. וכתב הרב בעל התרומות זצ"ל (ספר התרומה סי' קלד): דאפילו מלוה בשטר יש להתיר לתבוע וליפרע מן הגוי ביום אידו, מדאמר בירושלמי אפילו מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע מהם, ונראה לי דהא דירושלמי פליג אדידן, דאם כן איך נמצא לעולם אין נפרעין מהם, ואם תמצא לומר שפסקו (דרבי) [כרבי] יהודה ודלא מטעמא(?), הא נמי דלא כגמרין, דהא רב הונא פסק כרבי יהושע בן קרחא דאמר דוקא במלוה על פה (כרבי יהושע בן קרחא) ודלא כרבי יהודה.
ויום אידו שאסרו במתניתין אפילו התדיר, ואף על פי שאינו בא מזמן רחוק לזמן רחוק, ולא כמו שכתבו בשם רש"י ז"ל. והראיה מדאמר בגמרא (ז, ב), אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל, נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור, פירוש העושה יום ראשון של שבת לשם הנוצרי לעולם אסור לשאת ולתת. ומסתברא שזהו עקר דברי רב תחליפא, דאי לא מאי קמ"ל פשיטא.
כתב בעל התרומות (ספר התרומה סי' קלה) בשם רש"י ז"ל, דעכשיו הוא מותר לשאת ולתת עמהם ואפילו ביום אידם, דקים לן בגוייהו דבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו. ומהאי טעמא נמי שרי תלמודא פרקא בתרא (סד, ב), כדאמר, רב יהודה שדר קורבנא לאבי דורני ביום אידו, אמר קים ליה בגויה דלא פלח לע"ז, וכן (סה, א) רבא שלח קורבנא לבר ששך אפילו ביום אידו, אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ז. וכי תימא הואיל וגזרו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה, הא אמר שמואל (יא, ב) בגולה אינו אסור אלא יום האיד בלבד, אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו, הילכך אפילו יום האיד מתירין.
ועוד כתב דמותר משום איבה, כדאמרינן בגמרא (ו, ב), ההוא מינאה דשדר דינרא קיסרנאה לר' יהודה נשיאה, יתיב ריש לקיש קמיה, אמר היכי איעביד, אשקליה אזיל ומודה, לא אשקליה הוה להו איבה וכו'. ואף על גב דאמר ליה טול וזורקו לבור לפניו, יש לומר כל היכא דאיכא למיעבד תקנתא דרך חסידות ולהתרחק עבדינן. (והא) [וכן] לקמן פרק אין מעמידין (כו, א) יהודית מולדת ארמית בשכר, ומפרש רב יוסף משום איבה, אבל לא בחנם. ועוד יש להתיר משום שהוא כמחניף לו, וכדאמרינן בירושלמי (בסוגיין) תאני עבר ונשא ונתן אסור בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי דמכירו מותר דאינו אלא כמחניף לו, תאני נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם.
עוד יש מתירין לקנות מהם בירוד וביום השוק ואפילו ביום האיד כל דבר שהוא צריך ללוקחו, דדילמא לא משכח ליה אלא בירוד וביום השוק, והוה ליה לגבי דידיה דבר האבד. וגבייהו דידהו ליכא רווחא, דירוד זילי (וגרעי) [תרעי] טפי משאר יומי. והיינו דאמר לקמן (יג, ב) מיעוטינהו הוא, כל היכא דממעט להו שפיר דמי, דממעט להו רוחא. ומוכחי להאי טעמא מההיא דגרסי עלה במשקין (מועד קטן י, ב), רבינא מסיק זוזי בבני אקרא, אתא לקמיה דרב אשי, א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו, כפרקמטיא האבודה דאמי ושרי, ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא (יג, א), הולכין בירוד של גויים ולוקחין מהם עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם, אלמא היינו טעמא לירוד. ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד, וכן כתב רבינו האיי זצ"ל.
מתני' לפני אידיהן של גוים כו': פירשו תלמידי רש"י ז"ל משמו דדוקא אידים רחוקים כדקתני סיפא ואלו הן אידיהן כו' והקשו בתוספות ז"ל מדאמרינן בגמ' נוצרי לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור והיינו משום איד דעבדי בכל שבוע ביום ראשון אלמא מתני' אפילו באיד קרוב והא דקתני אלו הן אידיהן דבר התנא במה שהיה נוהג בזמן ההוא.
שלשה ימים: מפרש בגמ' משום דלתקרבא בעי שלשה ימים לומר דמאז היא מקריב צרכי ע"ז שלו וא"ת הניחא לענין מה שאסור למכור להם מידי דתקרוב' משום לפני עור אלא להלוותן ולהשאילן דטעמא משום דאזיל ומודה הני שלשה ימים מאי עבידתיהו ויש לומר דכל הרוחה דאתי ליה משעה שהוא מסתכל בצרכי עבודה זרה שלו תולה בע"ז שלו ואזיל ומודה לה ביום אידו.
אסור לשאת ולתת עמהם: פי' רש"י ז"ל משום דאזיל ומודה לע"ז ביום אידו ואיכא למידק דהא בגמרא איבעיא לן האי אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה אי משום ולפני עור ולא אפשיט בעיין וכיון דכן נקטינן לקולא דטעמא משום ולפני עור וכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה שרי ואפשר היה לומר דמרן ז"ל סובר דאף על גב דהתם לא אפשיט בתר הכי איפשיטא מדרבא דאמר כלה משום דאזיל ומודה הוא. ומה שמחק רש"י ז"ל מאי דאיכא בנסחי בגמ' וצריכא דאי תנא לשאת ולתת עמהם משום דקא מרווח להו וכתב דלא גרסי' משום דקא מרווח להו לאו משום דסבירא ליה דטעמא דלשאת ולתת משום לפני עור הוא אלא משום צריכותא דסלקא דעתיה דתלמודא לא עביד צריכותא אלא גבי לשאיל וללוות וליפרע דקאמר רבא דכלה משום דמודה הוא.
ומכל מקום נראה מדברי רש"י אלו דלפום מסקנא דגמרא אפי' בלמכור איכא טעמא דאזיל ומודה ואסור למכור להם אפי' מידי דלא חזי לתקרובת וכן פי' לקמן על משנת עיר שיש בה ע"ז והיו שם חנויות מעוטרות ועוד כתב שם שלא אסרו אלא למכור להם שהלוקח שמח ודלמא רוח ואזיל ומודה אבל לקנות מהם מותר שסתם מוכר עצב הוא אלא כשלוקחין ממנו דבר שאינו מתקיים וכדקתני בברייתא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם.
אבל הראשונים ז"ל פירשו לשאת ולתת לקנות ולמכור ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לקמן בגמ' אסו' לשאת ולתת עמהם משום הרוחה היא או משום ולפני עור דהא גבי לקנות מהם לא שייך טעמא דלפני עור כי היכי דלא שייך גבי להלוותן ולא איתמר בגמ' דלפני עור אלא ברישא בלחוד מדאמרינן איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה אי משום לפני עור דאי לא תימא הכי הל"ל איבעיא להו מתני' משום הרוחה הוא או משו' ולפני עור וגבי סיפא לא אדכר אלא טעמא דאזיל ומודה וכן בדין דהא סתם הלואה במעות דלא חזו לתקרובת ולא שכיח נמי דליעבדו מנייהו נוי לע"ז ואי משום דיהבי מנייהו לכומרין בשכרן כזו לא נאסרו בני נח ואי משום דזבני מיניהו בהמה לע"ז האי בלפני דלפני היא ולא מפקדינן ואם כן הוא הדין דלקנות מהן דיהבינן להו זוזי דחד טעמא הוא והיכי נקטינן טעמא דאסו' לשאת ולתת אי משום הרוחה או משום ולפני עור דהא אמרת שיש איסור קנית מהם בכלל לשאת ולתת עמהם ויש לומר דאע"פ שיש בכלל הלשון איסור קניה אנן לא נקטי' בעיין על כולה לשאת ולתת אלא על איסור מכירה בלבד דבדידיה נמי איכא משא ומתן ואי אפשר לנו לחלק הלשון ונקטינן ליה כוליה והיינו נמי דאמרינן לקמן כשאמרו אסו' לשאת ולתת לא אמרו אלא בדבר המתקיים וקאי המכיר' בלחוד כדמוכחא סיפא דבריתא בהדיא.
מעתה לפי שיטת הראשונים ז"ל אסור לקנות מהן כל דבר ואסור למכור להם כל דבר המתקיים ואף על גב דלא חזי לתקרובת דילמא רוח ואזיל ומודה אבל ר"ת ז"ל פירש דמותר לקנות מהן כל דבר ואינו אסור למכור להם אלא מידי דתקרובת ההא לא אפשיט בעיין ולקולא נקטינן ואסור לשאת ולתת דקתני אין בכלל הלשון הזה אלא לשון מכירה בלחוד ולשאת מהן המעות ולתת להם המקח ולא שייך במכירה ולא בקניה טעמא דאזיל ומודה דכיון שהגוי נותן חליפי מה שהוא לוקח הן במעות הן במטלטלין לא אזיל ומודה בהאי ומאי דקתני בבריתא אבל לא לוקחין מהן לאו בתורת מקח הוא אלא בתורת דורון ודומיא דעובדא דמייתי עלה בסמוך.
ואיכא דקשיא ליה דאם כן הוה ליה למיתני אבל אין מקבלין מהן דהאי לישנא מיתמר בכל דוכתא גבי מתנה ונראה לו לתרץ דאיידי דקתני לישנא דמוכרין להם נקט אבל לא לוקחין מהם והביא רבינו תם ראי' לדבריו דהא ברישא דשמעתיו בגמ' מפרש תלמודא להדיא דטעמא דשלשה ימים היינו משום דלהקרבה בעינן תלתא יומי ואם כן היכי מבעיא לן בתר הכי אי הוי טעמ' משום הרוח' דאזיל ומודה ועוד מדאמרינן בגמ' על ההיא בעיא דנפק' מינה להיכא דאית ליה לגוי בהמה אחריתי ולמה לי האי נפקותא דהא נפקא מינה לענין לקנות מהם אי נמי למכור להן מידי דלא חזי לתקרובת אלא ודאי דלכ"ע ליכא דאסור לשאת ולתת טעמא דאזיל ומודה כלל ומאי דאמרי' משום הרוחה היא לאו משום דרוח ואזיל ומודה כדפרש"י ז"ל אלא משום הרוחה וריבוי ממון שיהו לו בהמות לרוב להרבות בתקרובת ע"ז שלו דאפילו הא נמי' אסור והיינו דאמרינן דנפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה לדידיה וכיון דבעיין לא אפשיטא הוי לקולא ואינו אסור אלא למכור מידי דחזי לתקרובת והוא דלית ליה לגוי כיוצא בו כלל.
ומאי דקאמר רבא כולה משום דאזיל ומודה הוא לאו משום כולה מתני' ממש אלא משום לשאול וללוות ולהפרע מהן ולאפוקי מדאביי דאמר דהנהו משום גזירה נינהו והלשון הזה נראה יותר נכון בסוגיא הגמ' ומכל מקום אין ראיותיו ראיות גמורות לסתור בהן פי' הראשונים ז"ל דמאי דקאמר מרן ז"ל דנקט תלמודא טעמא דשלשה ימים משום הקרבה היינו משום דלכולי עלמא יש אסור מכירה משום חשש תקרובת ואנן לא איבעיא לן בתר הכי אלא אי טעמא דמתני משום לפני עור בלחוד או משום הרוחה נמי וכיון דלכ"ע איכא איסור הקרבה ובעי שלשה ימים אסרו אף לקנות ולהלוות ולהשאיל כל שלשה ימים שלא לחלוק ועוד מן הטעם שפירשהו לעיל שהוא תולה שבא לו הריוח ההוא מפני שהם ימי הזמנת ע"ז שלהם ודקאמר מרן ז"ל אמאי נקט דנפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה ולא נקט אידך נפקותא י"ל דניחא ליה למנקט האי נפקותא לאשמועינן אגב אורחיה דכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה ליכא משום לפני עור ותדע דהא ס"ד דלא הוי הכי דינא וכדפרכינן עלה מההיא מתני' דלא יושיט הילכך והא ניחא ליה טפי לאשמועינן דאפילו במידי דחזי להקרבה נפקא לן מיניה.
להלוותן: פי' ר"ת ז"ל דדוקא בחינם אבל ברבית מותר דהא ממעט ליה וכדאמרינן בעלמא ליזבן איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא ואינו נכון מדלא מפרש לה בגמ' אלא ודאי אפי' ברבית אסור דאף ע"ג דמצר הוא ולקמן השתא שמא הוא שנזדמנו מעות הצריכין לו וגם הוא סבור שלא יפרעם לעולם.
שמח הוא לאחר זמן: פי' לאחר הפרעון בתוך האיד וכן פר"שי ז"ל שמת הוא למחר דאילו לשמח' דלבתר האיד לית לן בה.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
לפני אידיהן כו' ומנן דחשיבא בתרא דכתיב וארי חיוא אחרי תנינה תני רב יוסף אלו הפרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב פי' האי ראי' וארו חיוא תניי' לאו למשמע מינה דמשום דהוא תניני' חשיבא דא"כ יותר היא חשיב' מלכות בכל שהיא ראשונה אאלא עיקר חשיבותיה של פרס יותר משאר אומות אינואלא משום דמשכא מלכותא עד דאתי משיחא כדאמרי' לקמן ומ"ש הני דקא חשיבי ומ"ש הנך דלא חשיבי משום דהנך משכא מלכותייהו עד דאתי משיחא והאי דקא מייתי להאי קרא לומר לך דמלכות חשיב' שהוזכרה בארבע מלכיות כדתני רב יוסף דהאי דוב הוא מלכות פרס ואע"ג דבבל היתה ראשונה כבר באה פרס והשפילה ולקחה מלכותה ואע"פ שמלכות יון השפילה מלכות פרס הנ"מ שלא תמלוך על ישראל שהיו בא"י בבית שני אבל היא מולכת במלכותא וכל גליות של בבל משועבדים תחתי' עד ביאת המשיח וזהו מה שאומר לפנינו סברי אינהו מישתעבדי בישראל אכן לא משתעבדינן בהו דאע"ג דכמה אומות שיעבדו ישראל כגון מצרים ובבל ויון מ"מ אלו שיעבדו לפי שעה וכלה שיעבודם אבל רומי ופרס משעבדים בישראל עד ביאת המשיח שהרי עד אז מושלת מלכותם ורומי היא משעבדת בגליות מלכות רומי ופרס היא משעבדת בגליות בבל ויא מלכות ישמעאל המולכת עכשיו ומסורבלין בשר פי' בערוך גדלי בשר תרגומינ' מסרבלא בישרא:
הרי הוא ככהן גדול לאו דוקא שהרי אין להן שכר כמצוה ועושה וכ"ג הוא מצוה אלא גוזמא היא ולחשיבותא בעלמא נקטי' כדתנן בפ"ק דכתובות היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן היא דלאו דוקא כהן שהרי אינה נאמנת בזה להחזיקו כהן אלא גוזמא בעלמא קאמרה שהוא כשר כאלו היה כהן ובפ' ארבע מיתות מוקים לה בשבע מצוות דידהו אבל בשאר תורה חייב מיתה:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה