סמ"ג עשה פג
מצות עשה לדון בדין קניין עבד עברי, שנאמר "כי תקנה עבד עברי", וכן במשנה תורה "כי ימכר לך אחיך העברי". ועיקר הלכותיו בספרי [פרשת ראה דף מ״ג ע״א וב׳] ובקדושין. ומפרש שם [דף י״ד] כי המקראות הללו מדברים במכרוהו ב״ד בגניבתו.
ועוד יש עבד עברי אחר, שמוכר עצמו מפני דוחקו, שנאמר "כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך". [בת״כ פרשה בהר ריש פרק ז׳] ואין רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לעשות בהם סחורה או לקנות כלים או ליתן אותם לבעל חובו אא״כ צריך לאוכלן בלבד. ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפי׳ כסות לא תשאר ואחר כך ימכור את עצמו. שנינו בפ׳ היה נוטל [דף כ״ג] בסוטה אין האשה נמכרת בגניבתה וכן אינה מוכרת את עצמה. וגם אמר בפרק איזהו נשך [דף ע״א] שאינה קונה לא עבד עברי ולא עבד כנעני לרבנן דרשב״ג מפני החשד. [שם] ואין הגר נקנה בעבד עברי שנאמר ושב אל משפחתו מי שיש לו משפחה ומה ששנינו במכילתיה [משפטים פרשה א׳] דבין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא גר נקנה כעבד עברי לשם מדבר בגר הבא על בת ישראל שמשפחת אם היא לו משפחה כך פי׳ מורי. [בספרי ובת״כ דלעיל וכן משמע בפרק איזהו נשך דלעיל]
עבד עברי שמכרוהו ב״ד אין מוכרין אותו אלא לישראל ולגר צדק וכן המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגוי ואפי׳ לגר תושב. ואם עבר ומכר עצמו אפי׳ לעובדי עכו״ם ואפי׳ לע״ז עצמו לחטוב עצים ולשאוב מים הר״ז מכור שנ׳ או לעקר משפחת גר. [קידושין דף כ׳] לעקר זו כו״ם עצמה שסופה ליעקר. משפחת גר זה העכו״ם. [שם] ואע״פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו שלא יטמע בהן שנ׳ אחרי נמכר גאולה תהיה לו. [שם ובדף כ״ב] אמרה תורה כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיים והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. ובספרי [פרשת בהר דלעיל ובתוס׳ שם דף ט״ו ובפרק החובל דף פ״ז בד״ה כי] דורש כך מכשכיר ותושב יהי׳ עמך אבל כי טוב לו עמך אינו אלא סיפור דברים ואין אמה העברייה ולא עבד עברי נוהגין אלא בזמן שיובל נוהג כדאיתא בערכין [דף כ״ט].
[בקידושין דף י״ד] עבד עברי שמכרוהו ב״ד נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר [בירושלמי שם] ועובד שש שנים מיום מכירתו ובתחילת השביעי שלו יצא בן חורין. ואם פגעה בו שנת השמיטה בכלל השש שנים הר״ז עובד בה [שם ובמכילתא לעיל]. אבל אם פגעה בו שנת היובל אפי׳ נמכר שנה אחת לפני היובל הר״ז יוצא לחירות שנא׳ ושב אל משפחתו וגו׳ דברי רבי אליעזר בן יעקב [בקידושין דף ט״ו], [שם דף י״ד] המוכר עצמו ליתר על שש הרי שמכר עצמו לב׳ שנים ופגע בו יובל אחר שנה אחת הר״ז יוצא ביובל שנא׳ עד שנת היובל יעבוד עמך [שם דף ט״ו]. אחד המוכר עצמו או שמכרוהו ב״ד. שחלה, בין שחלה רצופים בין שחלה חליים מקוטעים, בין הכל פחות מארבע שנים עולין לו למנין שש אבל אם חלה ד׳ חייב להשלים כל ימי החולי׳ וכן הבורח אפי׳ שנה אחת חייב להשלים כדמפרש שם [דף י״ז כל הסוגיא]. ואם פגע בו יובל יצא. בד״א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקידושין [פ״ק] מה טעם זה ברשותו וזה אינו ברשותו בד״א שמחשבין ימי החולי כשהי׳ חוליו כבד שאינו יכול לעשות מלאכה אבל אם לא היה חליו כבד אלא יכול לעשות מעשה מחט אפי׳ חלה כל שש עולין לו.
המוכר עצמו לעכו״ם אם לא נפדה אינו יוצא אלא ביובל שנאמר ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו. הנמכר לעכו״ם מסיק שם רב ששת [בדף כ׳] שאין לוה וגואל וגם אינו נגאל להצאין. [בדף כ״א] ואם לא השיגה ידו לגאול עצמו קרוביו פודין אותו והקרוב קרוב קודם שנא׳ דודו או בן דודו יגאלנו. ותניא [שם מוקי לה רב נחמן הכי וכן היא בת״כ פרשה בהר פ״ח] כל הגאולה שבקרובים הקרוב קרוב קודם. [שם דף ט״ו] לא פדאוהו קרובים מצוה ביד כל אדם לפדותו שלא יטמע בגוים. וכשנפדה יצא לחירות בין פדאוהו קרובים בין פדאוהו אחרים כרבי שנזכר שם בלשון וחכ״א [בדף ט״ו]. [שם דף י״ד וט״ו] אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לעכו״ם ואחד שמכרוהו ב״ד הר״ז מגרע פדיונו ויוצא. כיצד הרי שמכרוהו בששים דנרים ועבד ארבע שנים ומצאה ידו הר״ז נותן כ׳ דנרים לאדון ויוצא לחירות. וכן אם מכר עצמו בארבעים דינרים לעשר שנים הרי מגרע ארבע דינרים לכל שנה שעברה ונותן השאר כסף או שוה כסף ויוצא, [בת״כ דלעיל ובירושלמי דלעיל] וכן הנמכר לעכו״ם מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל שנאמר וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל. כיצד הרי שמכר עצמו במאה ונשאר ליובל בשנת מכירה עשר שנים מחשב עשר לכל שנה שעבד וגורע הדמים ומשיב שאר הכסף ולא תבואה וכלים שנא׳ כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ולא בתבואה וכלים ומעמידה רבה שהלכה כמותו [בקידושין דף ח׳] לגבי רב יוסף בדלית להו שוה פרוטה והוצרך למעטם מפני שהנאתם מזומנת והייתי סבור שיחשבוה כשוה פרוטה ומסיק רבא שם [בדף ט״ז] כי הרב שמחל לעבד על הכסף שנשאר לא נפטר משיעבודו עד שיכתוב לו שטר שחרור שגופו קנוי.
[שם דף י״ז] אדון שמת והניח בן זכר הרי העבד עובד לבן עד סוף שש שנים שמכר עצמו להן או עד שיפגע בו יובל או עד שיגרע פדיונו הנשאר אבל לא הניח בן זכר הר״ז יצא לחירות ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ואינו צריך לומר שאינו עובד שאר היורשין, וגם תניא פ׳ איזהו נשך [דף ע״א] ובקידושין [דף י״ז] הנמכר לגר צדק או לגוי אפי׳ הבן אינו עובד אלא כיון שמת האדון יצא לחירות. נמצאת אתה אומר שעבד עברי נקנה בכסף או בשטר וקונה את עצמו בחמשה דברים בשנים או ביובל או בגרעון כסף או בשטר שחרור או במיתת האדון בלא בן. ובעכו״ם או בגר אפי׳ הניח בן יוצא בחנם ואינו צריך שטר.
[מהמיימוני סוף פ״ב דהלכות עבדים] אפי׳ חלה והוציא עליו רבו הוצאות רבות אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם, [שם דף כ״ב ובמכילתא משפטים סוף פרשה ח׳] כל עבד עברי הרי רבו חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה ושומרת יבם וכן חייב במזונות בניו ובנותיו. במכרוהו ב״ד נא׳ ויצאה אשתו עמו וכי מי הכניסה שתצא אלא מלמד שהאדון חייב במזונותיה. ובמוכר עצמו כתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו. ובנמכר לעכו״ם נאמר ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו, [במיימוני דלעיל] אע״פ שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו אין לו במעשה ידיהן ולא במציאתה כלום אלא הרי הן של עבד עברי. [שם דף י״ד] ומי שמכרוהו ב״ד יש לו לרבו ליתן לו שפחה כנענית. [בדף ט״ו] וכופהו על זה כדי שיוליד לו ממנה עבדים והרי היא מותרת לו אליבא דרב שהלכה כמותו באיסורי [שם דף כ״א]. [שם] ואפי׳ היה כהן מותרת לו כל ימי עבודתו שנא׳ אם אדוניו יתן לו אשה וגו׳. [בדף י״ד וט״ו] והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית. ואף מכרוהו ב״ד אסור בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים אבל אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית שנא׳ אם בגפו יבא בגפו יצא כך דרשו רבותינו [שם דף כ׳] על פי הקבלה.
[דף י״ד] המוכר עצמו אינו נרצע אבל מכרוהו ב״ד ועבד שש ולא רצה לצאת הרי הוא נרצע ועובד עד שנת היובל או עד שימות האדון [במשנה שם]. אע״פ שהניח בן אין הנרצע עובד את הבן כך דרשו רבותינו [שם דף י״ז וכ״א] ועבדו ולא לבנו לעולם לעולמו של יובל. נמצאת למד שנרצע אינו קונה עצמו אלא ביובל ובמיתת האדון. [בדף כ״א] עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום והכתוב אומר ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו מכאן יש להוכיח דאף על גב דאמר בירושלמי דברכות [פ״ח] המשתמש בכהונה מעל מדכתיב אתם קדש והכלים קודש מ״מ בשכר מותר להשתעבד בו. [במיימוני דלעיל ממשמעות המקרא והגמרא שם דף כ״ב]
כיצד רוצעין? מביאין אותו לב״ד של שלשה ואומר דבריו בפניהם. ומגישו בסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבניין בין דלת ומזוזה של אדון בין של כל אדם. [שם דף ט״ו] ונוקב את אזנו הימנית בגובה של אזן כרבנן [בדף כ״א]. ורוצעין במרצע של מתכת אליבא דרבי [שם והל׳ בעירובין דף מ״ו] שהלכה כמותו מחברו. ונוקב עד שמגיע לדלת שנא׳ ונתת באזנו ובדלת ולא נאמר מזוזה אלא לדרוש מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד אבל הרציעה בדלת אע״פ שאין שם מזוזה. [במכילתא דלעיל ריש פרשה ב׳] האדון הוא שרוצע בעצמו שנאמר ורצע אדוניו ולא בנו ולא שליחו ולא שליח ב״ד. ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה. העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אמר אחר שש אינו נרצע היתה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנא׳ כי אהבך ואת ביתיך. לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנא׳ כי טוב לו עמך עד שיהו שניהם בטובה.
[שם דף י״ד] מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב״ד? מוכר עצמו אינו נרצע. מי שמכרוהו ב״ד נרצע. מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית מי שמכרוהו ב״ד רבו מוסר לו שפחה כנענית. מוכר עצמו נמכר לעכו״ם ומי שמכרוהו ב״ד אינו נמכר לעכו״ם אלא לישראל שנ׳ כי ימכר לך אחיך העברי אין ב״ד מוכרין אותו אלא לך [בספרי ראה דף מ״ג ע״א]. מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש ומכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש מוכר עצמו אין מעניקין לו מי שמכרוהו בית דין מעניקין לו לדברי חכמים. דרשו רבותינו שאין האשה נרצעת וכן נראה מענין הכתוב שנא׳ בנרצע אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. ומהו שנא׳ אף לאמתך תעשה כן להעניק שכשם שמצות עשה להעניק עבד עברי כך מצוה להעניק אמה העברייה ועוד נדרש בפרק קמא דקידושין [דף י״ז] להשוותה לנרצע שאינה עובדת את הבן.