שולחן ערוך חושן משפט רנב א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אמתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, ואין אחר זוכה בדבר שצוה לו,בין במקרקעי בין במטלטלי, אלא לאחר מיתה. לפיכך מוציאין אפי' לכתובת בנין דכרין ולמזון האשה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם, שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות, ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה.

הגה: ודווקא שאין נכסים גבי יורשיו (נ"י ס"פ י"נ). ואחד שנתן במתנת ש"מ ושמעה אשתו ולא מיחתה, ואח"כ חזר ונתן ואז מיחתה אשתו, אין גובאת כתובתה ממתנה זו, שהרי המתנה הראשונה קיימת, ולא אמרינן דשנייה בטלה הראשונה, דהרי לא חזר בראשונה רק בא להחזיקה (מרדכי ריש אלמנה ניזונית ופ' מי שמת). וי"א דאע"פ ששתקה בשעת המתנה גובאת כתובתה ממתנתו (מרדכי שם ומהרא"י בפסקיו סימן פ"ו) ועיין בא"ה סימן ק'.

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אפי' לכתובת בנין דכרין:    פי' אבל לעיקר כתובת אשה א"נ לה"ט שמתנ' שכ"מ אינו קונה כ"א עד אחר מיתה כי אף שיקנה מחיים הלא האשה טורפה בשטר כתובת' המוקדם אפי' ממשועבדים מזמן כתובת' דא"ל דמיירי במטלטלין דאין בהן דין קדימה דא"כ אף כתובת בנין דכרין אינו גובה ממתנת ש"מ כיון שקדם וגבה:

שהרי במיתתו כו':    עפ"ר סי' ר"ן שם כתבתי בשם רשב"ם מילתא בטעמא דכתובה ומזונות שהן תקנת חז"ל לגבותם מנכסי' אחר מותו והן תקנו שיחול שיעבודן על הנכסים מיד בשעת שהוא גוסס ואינו עוד בר קיימא משא"כ מתנתו שנתן השכ"מ או בריא בעצמו שיקחן לאחר מותו אדם חביב לעצמו וגומר בדעתו שלא יחול קנינים אלו עד אחר יציאת נשמתו כי כל עוד רוח נשמתו באפו מקווה שעוד יש תקוה שיעמוד וישארו הנכסים בידו:

נתחייבו הנכסים בכתובה:    ☜ וכ' ריב"ש סי' רמ"ז אלמנה שקבלה קנין לשכ"מ לקיים צוואתו בנכסיו מ"מ גובאת כתובתה תחלה ואח"כ תשלם משאר נכסיו עכ"ל ד"מ סי' רנ"ה ס"ד:

שאין נכסים גבי יורשים:    כי מה שנשאר ביד היורשים הרי הוא כאלו הי' ביד הנותן אביהן ושייך בזה למימר דאין גובין מהמקבל כשיש ביד הנותן בני חורין:

ואחר כך חזר ונתן כו':    פי' לא נתרפא מחליו בינתיים ולא היה צריך לחזור וליתן אלא כתב הדין כשאירע שמעשה כך היה:

ש"ך - שפתי כהן

(א) מתנת ש"מ ע' בתשו' רשד"ם סי' מ"ח:

(ב) בכתובה כו' וכ' ריב"ש סי' רמ"ז אלמנ' שקבלה קנין לשכיב מרע לקיי' צוואתו בנכסיו מ"מ גובאת כתובתה תחלה ואח"כ תשלם משאר נכסיו עכ"ל ד"מ והביאו בסמ"ע ס"ק ג' וע"ש בריב"ש טעמו ונימוקו ודברי מור"ם בא"ע סי' ק"ו סס"ב בהג"ה מעותקי' בקוצר ועיין בריב"ש:

(ג) מצוה לקיים דברי המת. ע' בתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"ג וס"ב סי' ל"ט ובתשו' רמ"א סי' מ"ח סוף שאלה ג':


ט"ז

באר היטב

(א) שהרי:    הרשב"ם כתב מלתא בטעמא דכתובה ומזונות שהן תקנת חז"ל לגבות מנכסים אחר מותו והן תקנו שיחול שעבודן על הנכסים מיד בשעה שהוא גוסס ואינו עוד בר קיימא משא"כ מתנתו שנתן השכ"מ או בריא בעצמו שיקחן לאחר מותו אדם חביב לעצמו וגומר בדעתו שלא יחולו קנינים אלו עד אחר יציאת נשמתו כי כל עוד רוח נשמתו באפו מקוה שעוד יש תקוה שיעמוד וישארו הנכסים בידו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' מ"א.

(ב) יורשיו:    כי מה שנשאר ביד היורשים הרי הוא כאילו היה ביד הנותן אביהן ושייך בזה למימר דאין גובין מהמקבל כשיש ביד הנותן בני חורין. סמ"ע.

(ג) חזר:    פירוש לא נתרפא מחליו בינתיים ולא היה צריך לחזור וליתן אלא המעשה כך היה שם.



קצות החושן

(א) שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים. והוא לשון הרמב"ם פ"ח מזכיה והיינו משום דחיוב מזון האשה והבנות וכתובת בנין דיכרין בגמר מיתה ומתנת שכ"מ אינו אלא לאחר מיתה ממש וקדמו למתנת שכ"מ. והרי"ף כת' ז"ל משום דמתנת שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה לא דחיא תקנתא דרבנן דמזונות אלמנה ובהדי הדדי קא אתי' לאחר גמר מיתה הלכך לא דמי חדא מינייהו לחברתה עכ"ל. וכן נראה מוכח כדברי הרי"ף משום דלדעת הרמב"ם קשיא לי טובא דהא בכתובות בנין דיכרין אינון ירתין תנן ולא יסבון וכדאיתא פרק מי שמת וא"כ ירתין אינו אלא אחר גמר מיתה. ובתשובת הרשב"א ח"ג סי' קכ"ה דאיתי שכתב וז"ל ע"ד שאלתם שכ"מ שאמר תנו מנה לפ' לאחר שישא פלונית או לאחר שנה מי נימא בכי הא כבר זכו יורשין לכ"ד בירושתם ושוב אין לה הפסק. תשובה כל כי הא לא אמרו שא"כ בטלת כל מתנת שכ"מ דלפי דעתו ירושת היורשין חלה עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ אינה אלא לאחר גמר מיתה ואם אתה אומר כן כבר קדמה הירושה ואין לה הפסק עכ"ל וע"ש ומאד יפלא בעיני לו' ירושת היורשים עם גמר מיתה כי נראה דודאי ירושה אינו אלא לאחר מיתה ודבריו צע"ג:

אך קשה כיון דבהדי הדדי קא אתיא היכי אלמנה קודמת כיון דמתנת שכ"מ בהדי הדדי חייל ונימא יחלוקו. ובנ"י שם כתב משום דתקנת מזונות קודמת בתקנה ואכתי אינו מובן ע"ש. ונראה לפי מה דאמרי בתמורה דף כ"ה אמר על הבכור עם יציאת רובה עולה עולה הוי או בכור ומסיק לאו היינו דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהי' הפקר ואמר אביי דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ופרש"י כיון דבהדי הדדי חיילי ודאי דברי הרב שומעין ולא דברי התלמיד וה"ה בבכו' דברי הרב קודמין ובכור הוי וע"ש וא"כ ה"נ כיון דבהדי הדדי אתי דברי הרב קודמין והוא תקנת חכמים שתיקנו מזונות וזה שנתן במתנת שכ"מ דברי תלמיד ודו"ק ועמ"ש בזה בתשובת ב"ח החדשים סי' פ"ג ונראה עיקר כמ"ש:

וע"ש שהעלה בשאלה שם בראובן שחלה וקרא לאשה אחת ונתן בידה כ"ט זהובים הגריים וכך אמר לה הרי הזהובים הללו נתונים בידך כדי שתחזירם לי אם אעמוד מחולי זה ואם אמות תן מחצה הסך לבתי היתומה קרובתך ומחצה האחר תן לאשתי השני' ומת הנותן ובאה אשתו ותובעה כל הסך בכתובתה וע"ש שהעלה הדין עם אלמנה ע"פ דברי הרמב"ם שכת' שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים ומשום דבעידנ' דבעינן למימר הוברר הדבר שהרי קדמה זכייתו שהוא עם מיתת הנותן לזכיית מקבל דאינו אלא לאחר גמר מיתה וע"ש. ולענ"ד דע"כ לא אמרו דמתנת שכ"מ מאוחר לכתובה או בהדי הדדי כדברי הרי"ף אלא במתנת שכ"מ ממש אבל זה שהוצי' המתנה מתחת ידו ומסרה למקבל דאינו חוזר במתנתו אלא אם יעמוד ומשום דהוי מתנת ברי' ובתנאי אם ימות יזכה למפרע וכמ"ש בטור וש"ע סי' קכ"ה א"כ ה"ל מתנת בריא שנתקיים התנאי כיון דמת וזוכה ודאי למפרע ומה דאמר אם ימות אינו מגרע כח המתנה כיון דכל שכ"מ שנותן ומוציא המתנה מתחת ידו נמי אינו אלא אם ימות ואפ"ה כל שמת אח"כ זוכה למפרע ואינו בחזרה א"כ מתנת שכ"מ קודמת:

[נוסח אחר: שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים. והוא לשון הרמב"ם פ"ח מזכי' והיינו משום דחיוב מזון האשה והבנות וכתובת בנין דכרין חיובן עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ אינו אלא לאחר מיתה ע"ש מ"ש הרב המגיד. אבל הרי"ף כת' ז"ל משום דמתנת שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה לא דחיא תקנתא דרבנן דמזונות אלמנ' ובהדי הדדי קאתי לאחר גמר מיתה הלכך לא דמי חדא מינייהו לחברתה ע"ש וכן נראה מהא דאמרו בפ' מי שמת גבי כתובת בנין דכרין אינון ירתון ולא יסבון וירתון אינו אלא אחר גמר מיתה אלא דטעמא בעי הך דכיון דבהדדי אתי א"כ מ"ט מזונות קודמין ובנ"י שם כת' משום דתקנת מזונות קודמת בתקנה ע"ש. ואכתי אינו מובן דנהי דקודמת בתקנה מ"מ כיון דלא חייל עד אחד מיתה הרי מתנת שכ"מ אתי בהדי הדדי עם חיוב מזונות ומ"ט קודמין המזונות ונראה טעמא דקודמין המזונות אע"ג דאתי בהדי הדדי הוא משום רברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכדאמרינן בתמורה דף כ"ה אמר על הבכור עם יציאת רובה עולה עולה הוי או בכור ומסיק לאו היינו דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהי' הפקר ואמר אביי דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ופרש"י כיון דבהדי הדדי חיילי ודאי דברי הרב שומעין:]

(ב) בכתובה ובמזונות כת' הב"י ז"ל כתב הרשב"ץ מה שצוה ראובן להקדשות ופרעה האלמנה מקצתן ומתה ויורשיה אין רוצין להשלים לפרוע ההקדשות מן הדין כיון שהנכסים מטלטלין ותפסה האשה לאחר מיתת בעלה הרי הם בחזקת היורשין בפרעון כחובתה ואם יש שם קרקעות כיון שלא נשבעה אלמנה ימכרו הקרקעות וישלימו ההקדשות כו'. ותמהני עליו וכו' ועוד אעיקרא דדינא פירכ' שכתב דמטלטלין שתפסה ומתה עד שלא נשבעה על כתובה שהם של יורשין ואיני יודע מנין לו זה דכל שלא נשבעה משמע לי דלא מהני תפיסה ויורשי הבעל מוציאין מיד יורשין עכ"ל ותימה על תמיהתו דהא כבר כ' בעה"ת שער י"ד ח"ב וז"ל ומסתברא דאי קדמי יתמי המלוה ותפסו אע"ג דמת לוה בחיי מלוה כיון דתפס לא מפקינן מיניה דכיון דאסקינן דדיינ' דעבד כר"א עבד ולא מהדרינן עובדא וקי"ל דעבד אינש דינא לנפשיה ה"נ כמאן דאזל לב"ד ודנו ליה כר"א ע"ש. וכן דעת רוב הפוסקים וכן פסק הב"י בש"ע סי' ק"ח סעיף י"א במת לוה בחיי מלוה דאם תפסו יורשי המלוה לא מפקינן ע"ש. וא"כ מה זה שכת' ואיני יודע מנין לו זה כיון דדברי הרשב"ץ ברורין וכמ"ש:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש