טור חושן משפט רנב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רנב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

מתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה לפיכך מוציאין מיד המקבל למזון האשה והבנות ולכתובתה שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים למזון האשה והבנות ולכתובתה והמקבל אינו קונה אלא עד לאחר מיתה נמצא שקדמו הם למקבל:

קי"ל מצוה לקיים דברי המת אפי' בבריא שצוה ומת בד"א שנתנו ביד שליש לשם כך אבל אם באו לידו אחר הצואה או שהיה בידו תחילה ולא לשם כך לא:

שכ"מ שהודה על כל נכסיו שהם של ראובן אלא שהם בידו בתורת פקדון בין הודה בכולם בין הודה במקצתם הויא הודאה ואין לו דין מתנת שכיב מרע ואינו יכול לחזור בה אם יעמוד:

ואם הקדיש או הפקיר נכסיו מיבעיא אם חוזר ולא איפשיטא והרמב"ם כתב שחוזר וכן הרמ"ה אבל א"א הרא"ש פסק שאינו חזור: ואם מכר כל נכסיו ונתרפא אם המעות בעין שלא הוציאם יכול לחזור בו ואם אינם בעין שהוציאם אינו יכול לחזור בו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה לפיכך מוציאין מיד המקבל למזון האשה והבנות ולכתובתה וכו' בפרק י"נ (קכג.) ההוא דהוה שכ"מ אמרו ליה נכסי למאן דילמא לפלוני אמר להו ואלא למאן א"ר הונא אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה סבר רב אדא בר אהבה למימר אם ראוי לירשו אלמנתו נזונת מהן ואם לאו אין אלמנתו נזונת מהן א"ל רבא מיגרע גרעא השתא ומה ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו נזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן וכתב הרא"ש פי' מתנת שכ"מ שאינה אלא מדרבנן כדאמרינן בפרק מי שמת (קמז:) מתנת שכ"מ דרבנן היא שמא תטרף דעתו עליו והא דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים היינו במשועבדים מחיים כגון נתנם במתנת בריא ומכרם אבל במתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה ומדרבנן הילכך כירושה שוויוה רבנן ומוציאין ממתנת שכ"מ למזון האשה ומבנות וה"ה למלוה ע"פ כיון דהוי כירושה ואית ספרים דגרסי אטו יורש מיגרע גרע ולית בהו השתא ומה ירושה דאורייתא וכו' ותרווייהו חד טעמא נינהו אלא דחד לישנא אריכא ויש מן הגדולי' דסמכי אההיא גירס' קצרה ומפרשי אטו יורש מיגרע גרע אלא בין משום ירושה בין משום מתנה אין אלמנתו נזונת מנכסיו דכיון דא"ל נכסי לך דהוא לשון מתנה אלא דאמרי' משום דראוי ליורשו מפרשים לי' משום ירושה היינו דוקא ליפות כחו כדמפרשים בתר הכי דאין לה הפסק אבל לא גרע כחו שתהא אלמנה ומלוה ע"פ גובה ממנו ממה שנתן לו יותר על שאר יורשין דהוי כאילו נתנו לאיש נכרי דלא גרע יורשין בין היורשים משאר מקבלי מתנות אבל במה שראוי לירש אע"פ שנתן לו בלשון מתנה הוי דינו כשאר היורשים ומביאים ראיה לדבריהם מהא דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ואינה ראיה דההיא מיירי במתנת בריא ומכירה כדפרישית והא מתני' דאסתייעא מינה עלייהו תיובתא דאי מתני' פליגא עליה דרב אדא הוה רבא מותיב מינה ש"מ דלא הוי מתני' תיובתא אלא טעמא דמתני' לחוד ודרב אדא לחוד וליכא עליה דרב אדא פירכא אלא מדרבא עכ"ל. וכך הם דברי הרי"ף ז"ל שם וכן דעת הריב"ש בסימן ק"ז : וכתב הרשב"א בתשובת הגאונים הראשונים גורסים אטו יורש מיגרע גרע והם מפרשים כשם שאם נתנם למי שאינו ראוי ליורשו אין אלמנתו נזונת מנכסיו כך אין אלמנתו נזונת מנכסים שנתן למי שראוי לירשו ויש לסברא זו סיוע אבל מה נעשה והסכימו עם הרי"ף כל האחרונים ורשב"ם והראב"ד והתוס' ואינו אין בנו כח לחלוק על דבריהם שנביאים ובני נביאים הם מעתה שמעון זה שנתן נכסיו ללוי בן אחיו אלמנתו נזונת מנכסיו ואפילו מהמטלטלין שנתן גם הכתובה נגבית מהם שהרי תקנו הגאונים שהמטלטלין בזמן הזה כמקרקעי ועוד שבזמן הזה שרוב עסק בני אדם במטלטלין וסחורות חזרו המטלטלין כקרקע עכ"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות זכייה מתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ואין אחר זוכה בדבר שצוה לו בין במקרקעי בין במטלטלי אלא לאחר מיתה לפיכך מוציאין לכתובת האשה ומזון האלמנה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה וכתב ה"ה לפיכך מוציאין לכתובת אשה וכו' פי' כתובת אשה כתובת בנין דכרין שאינה טורפת ממשועבדים אחרים וטורפת משעבוד מתנת שכ"מ ודין זה פי"ט מהל' אישות ואין לו כתובת אשה שהיא בחיים דההיא אפי' ממשועבדים גמורים טורפת וזה פשוט וכבר השיגה הרא"ש ז"ל שם והודה לו במזון האלמנה ונחלק עליו בשאר והדין הזה יצא למחבר בטעמו ממאי דאמרינן בפ' י"נ בירושה דאורייתא אלמנתו נזונת מנכסיו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כ"ש וזה דעת הרב אלפסי ועוד למד משם ן' מיגא"ש ז"ל דמלוה ע"פ כיון שגובה מן היורשין ק"ו שגובה ממתנת שכ"מ ובפי"ז מהלכות מלוה יתבאר על איזה צד גובה מן היורשים ולדבריו הסכים הרשב"א ז"ל וכתב דכי אמרי' בפרק הניזקין (ד' נ:) דמשועבדים דמתנה אפילו דשכיב מרע כמשועבדים דלקוחות לא אמרן אלא במקום דליכא פסידא למלוה אלא בין בינונית לזיבורית דמ"מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד ב"ח חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ"מ במקום פסידא גמורה כמזון האשה והבנות ומלוה על פה דכירושה שוויוה רבנן למתנת שכ"מ וה"ה לכתובת בנין דכרין עכ"ל : כתוב במישרים נכ"ג ח"י שכתובה ומזונות אינם נגבים ממתנת בריא הן שנתן האב בחייו הן שנתנו יתומים אחר מיתת אביהם עכ"ל וזה דבר תימה דכיון שמת אביהם נפלו מטלטלין לפני האלמנה מתקנת הגאונים ומה תועיל מתנת היתומים אח"כ מצאתי בתוס' פרק נערה (מט:) כדברי ר"י ונראה דקודם תקנה מיירי ואעפ"כ יש לגמגם בדבר ועוד קשה למה לו לר"י מה שהיה קודם התקנה. שכ"מ שנותן מתנה לאחר זמן בתנאי אם היא חלה עיין בנ"י בפרק י"נ גמרא המחלק נכסיו לבניו. כתב נ"י בס"פ י"נ מכאן אתה למד שאין אלמנה נזונת ממקבלי מתנת שכ"מ אלא באין שם נכסים אצל היורשים וכ"כ ר"י עכ"ל. כתב ה"ר יהודה בן הרא"ש שנשאל על הנותן מתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה אם תזון אלמנתו מאותם נכסים והשיב שדינה כמתנת שכ"מ ואלמנתו נזונת מנכסיו וחלקו עליו כמה חכמים ואמרו שדינה כמתנת בריא ואינה נזונת מנכסיו והאריכו בראיות : אם מתנת שכ"מ מפקעת שיעבוד כתובה עיין במרדכי פרק י"נ ובסוף הגמ"ר דבתרא ופרק נערה שנתפתתה ובפרק הנזכר כתב דמתנת בריא מפקעת מזונות האשה בחייו ומזון האלמנה וכ"כ בפרק שני דייני גזרות:

קיי"ל מצוה לקיים דברי המת בסוף פ"ק מציאת (פט:) פסק רב נחמן הלכה כר"מ דאמר הכי וכתבו הרי"ף והרא"ש דכן הלכה דהא הלכה כרב נחמן בדיני ובסוף פרק דגיטין משמע דאף בבריא אמרינן הכי:ומ"ש בד"א שנתנו ביד שליש לשם כך וכו' כך כתבו התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל בספ"ק דגיטין ובס"פ מציאת האשה ועיין במרדכי בפרק מי שמת ובהגהת מרדכי דבתרא. והר"ן בפ"ק דגיטין כתב חילוק אחר בשם הרמב"ן ועיין בתשובת הריטב"א שאכתוב בסמוך ובהריב"ש סי' ר"ז ועיין במישרים נכ"ד ותמצא שיש בין מצוה לקיים דברי המת ובין דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו שלשה חילוקים. אי אמרינן בקטן מצוה לקיים דברי המת עיין במרדכי סוף פרק מי שמת: כתב הרשב"א בתולדות אדם סי' קל"ט שנשאל על ראובן שמת והיה לו אחות במדינה אחרת והניח הממון והספרים ביד אדם אחד וצוה שלא יתנו הספרים ביד דודו בשום צד בעולם ולאחר זמן מכרה אותה אחות ראובן לדודו הנזכר כל אותם ספרים והרשתו לקחתם מיד הנפקד ולא רצה הנפקד לתתם לו משום דמצוה לקיים דברי המת והשיב שאיפשר שלא צוה המת שלא למסרם ביד דודו אלא בתורת פקדון שלא מדעת אחותו אבל היא שזכתה בהם מחמת שהיא יורשת יכולה היא למסרם בידו בין בתורת פקדון בין בתורת מכר: [%ב] שכ"מ שהודה על סך ממון שהוא של בניו ואשתו הודית לו שכן הוא ואח"כ באה לגבות כתובתה מאותו ממון וכן שכ"מ שצוה ליתן לפלוני כך וכך ולא סירבה אשתו בדבר ואח"כ באה לגבות כתובתה מאותו ממון עיין בכתבי מה"ר איסרלן סי' פ"ו ובתשובות הרא"ש כלל מ' סי' ב' ובהריב"ש סי' ר"ז. כ' רבינו ירוחם בנ"ו ח"ג מתנת שכ"מ ב"ח גובה ממנו ואפי' מלוה ע"פ כך כ' ן' מיגא"ש עכ"ל: [%ג] כתב המרדכי פרק י"נ הטוען לאמו שאביו צוה בשעת מיתתו לתת לו כך וכך אף אם בפניה צוה ושתקה לא הפסידה אא"כ חילק כל נכסיו ולא שייר כלום וכתב לה קרקע כל שהוא עכ"ל ופשוט הוא. וכתב עוד שם על ראובן ושמעון שהיו שותפים והלכו למדינת הים וחלה ראובן ובשעת מיתתו אמר לשמעון תן מנכסי שיש לי בידך לפלוני כך וכך ובשוב שמעון למקומו הושיב ב"ד וסיפר להם מה שצוה ראובן ועשה כאשר צוהו ראובן ועכשיו תובעת אלמנת ראובן מהמקבל מה שנתן לו שמעון מפני שאין לה כדי כתובתה ועיין שם כי מה שכתב שם על זה הוא היפך הדין: בריא שהשליש מעות ביד שמעון וא"ל תנם לבני בנישואין ואח"כ מת הנותן ואח"כ מת בנו קודם הנישואין או שהיה הבן קיים ונשא אשה אחרי מות אביו אם אלמנת הנותן גובה כתובתה מאותם מעות עיין במרדכי בפרק מי שמת. וכתב עוד בפרק הנזכר גר שהשליש מעות ביד אחר וצוה לתתם לפלוני כשימות הגר זכה בהם השליש לעצמו. וכתב עוד בפרק הנזכר על ראובן שהיה לו זקוק ביד שמעון וא"ל תנהו לאבא ולא מיחתה אשתו והיקל תליו ועמד והלך על משענתו ואח"כ הכביד חליו וחזר וצוה לשמעון לתתו לאביו ואז מיחתה אשתו ומת ונתן שמעון הזקוק לאבי המת והאלמנה תובעתו שהדין עם שמעון וראיה הראשונה שהביא מדאמר ר"ע (כתובות פ"ד.) ואין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים אינה נראית בעיני דההיא קודם תקנת הגאונים היא אבל אחר תקנת הגאונים דכתובה נגבית ממטלטלין הלכה כר"ט כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש בפרק הכותב. כתב הרשב"ץ מה שצוה ראובן להקדשות ופרעה האלמנה מקצתן ומתה ויורשיה אינם רוצים להשלים לפרוע ההקדשות מן הדין הוא כיון שהנכסים מטלטלין ותפסתם האשה לאחר מיתת בעלה הרי הם בחזקת יורשים בפרעון כתובתה ואם יש שם קרקעות כיון שלא נשבעה האלמנה ימכרו הקרקעות וישלימו ההקדשות אבל אם הדבר ברור שכשהתחילה לפרוע ההקדשות היה דעתה להשלים מצות בעלה אלא שקפצה עליה מיתה א"כ הרי היא כמי שהודית בשעת מיתה שנשארו בנכסי בעלה לקיים מצותו וחייבים היורשים לקיים צוואתו אפי' ממטלטלין ואם אין הדבר הזה ברור אין מוציאין מיורשיה ע"כ ותמיהני עליו דלפי דבריו שתפיסתה במטלטלין מהניא אפי' לא נשבעת כשהתחילה לפרוע קצת מהקדשות ומתה למה נחייב יורשיה לפרוע כל ההקדשות מהטעם שכתב דהא איכא למימר איפכא שלא היו בנכסים כדי כתובתה ואפי' הכי התחילה לפרוע קצת מההקדשות שצוה בעלה מפני כבודו או מפני כפרת נפשו ואם כן למה נחייב לפרוע השאר מן הספק ועוד אעיקרא דדינא פירכא שכתב דמטלטלין שתפסה ומתה עד שלא נשבעה על כתובתה שהם של יורשיה ואיני יודע מנין לו זה דכל שלא נשבעה משמע לי דלא מהניא לה תפיסה ויורשי הבעל מוציאים מיד יורשיה. כ' הרשב"א האומר רוצה אני שיהו מטלטלין אלו לשמעון לכ"ע קנה שאין זה לשון הודאה אלא לשון הקנאה אלא עיקר שאלה באומר נכסים אלו לשמעון או שאמר יש לשמעון בידי שהוא לשון הודאה ואע"פ שאנו מוחזקים בו שאינו חייב לו כלום ובענין זה פירשו התוס' ההוא דאיסור (ב"ב קמט.) וקיי"ל דקנו בין בשכ"מ בין בבריא והילכך בנדון שלפניך אם בריא הוא ואמר מטלטלין אלו של פלוני צ"ל אתם עדי ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון אלא שראובן בא להקנותם בהודאה זו לא קנה עכ"ל. כתב הריטב"א שנשאל על שכ"מ שצוה שתתפרע אשתו מנדונייתה במעות מנכסיו תיכף לפטירתו והאלמנה תובעת שימכרו מנכסיו כפי מה שימצאו ואפילו בזול ויפרעו לה כתובתה במעות בעין כמו שצוה הבעל מי הוה מצוה לקיים דברי המת הואיל ולא צוה בב"ד ולא את היורשים והשיב דומה לי שנגעת בשאלתך זו במה שנתחבטו בו במה שאמרו חכמים מצוה לקיים דברי המת שהיא מצוה שכופין עליה כדאמרינן (גיטין מ:) גבי האומר פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח באיזה ענין היא שרבינו ן' מיגא"ש ואחרים עמו כתבו שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שהשליש ממון ביד אחרים ואומר לו עשה מהם דבר פלוני אבל כל שלא הוציא מעות מתחת ידו אע"פ שצוה את היורשים לעשות אין בו משום מצוה לקיים דברי המת לכן הוצרכו חז"ל לתקן דין מתנת שכ"מ אבל הנכון בעיני כדברי הרא"ה שאפי' הוציא מתחת ידו כל שצוה ליורשים או למי שסיפוק בידו לעשות וקבל עליו אי שתק יש בו משום מצוה לקיים דברי המת וכופין עליה לקיימו אבל אם צוה על היורשים שלא בפניהם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת ומעתה בנדון זה אין בו משום מצוה לקיים דברי המת ואם באנו לומר שתזכה בגוביאה זה מדין מתנת שכיב מרע כאומר שתטול אשתי כאחד מן הבנים אינו מתחוור לי דדוקא התם דקאמר תטול שהוא ל' מתנה אבל תתפרע אינו ל' מתנה והו"ל כדין שאר נשים הבאות להפרע מהיורשין עכ"ל. וכתב בתשובה אחרת מה שאמר לאפוטרופא שמינה שיתנו לבנות בנו או שיחזיק בעדן כל הנשאר מכל הנכסים הנ"ל אין זכייתן בזה מכח לשון המתנה שלו שאין כאן שום לשון מלשונות מתנה ואין זכייתן בזה אלא מדין דמצוה לקיים דברי המת דאיתיה אפילו בבריא ולפי דעת רבי' תם והרבה מהאחרונים ליתיה אלא בנותן ממון ההוא ביד שליש מחיים ומורי הרא"ה היה אומר דבעי' שיצוה למי שסיפוק בידם לעשות כגון יורשים או מי שהממון בידם שיש להם השלטה לעשות כן וקבלו עליהם או שתקו אבל כל שלא צוה לאלו אין בו משום מצוה לקיים דברי המת ודברים של טעם הם עכ"ל . וכתב עוד מי שנשבע לתת סך ידוע לבתו ומת ולא נתן הדבר פשוט שאפי' היה שכ"מ כשנשבע כיון שלא נתן ולא צוה ליורשיו לתת שהם פטורים לגמרי ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת עכ"ל . הנותן מתנה לבנו במתנת בריא אי מפקי כחוב עיין במרדכי פ' נערה שנתפתתה :

שכ"מ שהודה על כל נכסיו שהם של ראובן וכו' ואין לה דין מתנת שכ"מ ואינו יכול לחזור בו אם יעמוד וכו' עד סוף הסימן אילו לא נכתב ראוי היה ליכתב אבל מאחר שכבר כתב כל זה בסימן ר"ן לא ידעתי למה חזר ושנאו כאן:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מית' לפיכך מוציאין מיד המקבל וכו'. הכי אסיק רבא בפ' יש נוחלין (דף קל"ג) וכמו שפירשו הרי"ף והרא"ש דלא כמקצת רבוותא וכן היא דעת הרמב"ם בפרק ח' מזכייה וכתב ה"ה הא דמוציאין לכתובת האשה פי' כתובת בנין דכרין שאינה טורפת ממשועבדים אחרים וטורפת משעבוד מתנת שכ"מ אבל כתובת אשה שהיא בחיים אפילו ממשועבדים גמורים טורפת. ועוד כתב ע"ש ן' מיגא"ש דמלוה ע"פ כיון דגובה מן היורשים ק"ו שגובה ממתנת שכ"מ עכ"ל וכ"כ הרא"ש לשם ומביאו ב"י: ומ"ש שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים וכו'. כך הוא לשון הרמב"ם ומיהו לא משמע הכי מדברי הרי"ף שכתב לשם דהא דמוציאין למזון האשה והבנות וכו' ממתנת שכ"מ לא קשיא מהא דתנן אין מוציאין למזון האשה וכו' מנכסים משועבדים ההיא ממשעבדי מחיים כגון מתנת בריא ומכירה אבל מתנת שכ"מ דלא מיקניא אלא לאחר מיתה כדאמרינן מתנת שכ"מ אימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה והלכה כרבא לא דחיא תקנתא דרבנן לתקנתא דרבנן דמזונות אלמנה ומתנת שכ"מ תרווייהו תקנתי דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתו לאחר גמר מיתה הילכך לא דחיא חדא מינייהו לחברתה ותרווייהו קנו עכ"ל אלמא דסבירא ליה דתרווייהו לא קנו אלא לאחר מיתה ותרווייהו קנו היכא דאית להו נכסים ליורשים לגבות מהן מזון האשה וכו' אלא דהיכא דלית להו נכסים ליורשים תקינו דמזון האשה והבנות קודמים אבל רבינו נמשך אחר דברי הרא"ש שכשכתב דברי הרי"ף השמיט זה מדבריו אלמא דלא ס"ל האי טעמא שכתב הרי"ף אלא ס"ל טעמא דהרמב"ם דבמתנת שכ"מ הוא דאיפליגו אביי ורבא והלכה כרבא דלא קניא אלא לאחר מיתה אבל מזון האשה והבנות וכו' דלא איפליגו בה ודכ"ע דמוציאין ממתנת שכ"מ מכלל דהני זכו בנכסים מיד עם גמר מיתה ולפיכך הן קודמים למתנת שכ"מ דאינה אלא לאחר גמר מיתה:

קיי"ל מצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא וכו'. ה"א ס"פ מציאת האשה וסוף פ"ק דגיטין: ומ"ש בד"א שנתנו ביד שליש וכו'. כ"כ התוס' וכל האחרונים בשם ר"ת וכ"כ רבינו לעיל סוף סימן ר"ן סעיף מ' על שם הרמ"ה וכ"כ הריטב"א ע"ש אב"ן מיגא"ש ומביאו ב"י. עוד כתב הריב"ש בסימן ר"ז ע"ש הרמב"ן דאפילו בלא מסר ליד שליש מצוה לקיים דבריו כל שאמר ליורשים תנו לו או עשו כך וכך שהוא אינו נותן דבר אלא שמצוה לאחרים לתת או שא"ל תנתן כך וכך והרי הוא כאילו אמר תנו ובזו מצוה לקיים דבריו אבל שכ"מ שנתן מעצמו ואומר הריני נותן אין אומרים בזה מלד"ה וכו' ע"ש. ועוד כתב הריטב"א בתשובה ומביאו ב"י סוף סימן זה דלא אמרי' מלד"ה אלא שצוה או למי שסיפוק בידו לעשות וקבל עליו או שתק יש בו משום מלד"ה וכופין עליה לקיימה אבל אם צוה ליורשים שלא בפניהם אין בו משום מלד"ה וכו':

שכ"מ שהודה וכו'. הקשה ב"י כיון שכבר כתב כל זה בסימן ר"ן סעיף ג' לא ידעתי למה חזר ושנאו כאן ואפשר דלעיל מיירי בסתם נכסים שהן קרקעות דכיון שהודה מיד יצאו מרשותו ועומדים ברשות המקבל אבל מטלטלין שהם בידו סד"א דאע"פ שהודה שהם בידו בתורת פתדון לא זכה בהם המקבל כיון שלא הוציאם מתחת ידו ונתנן ביד שליש קמ"ל דלא בעינן שליש אלא מיד שהודה שוב אינו יכול לחזור בו והשתא ניחא דכתב דין זה כאן לאחר שכתב דין מלד"ה כשנתנו ביד שליש כלומר אע"ג דבמתנ' בעינן דנתנו ביד שליש בהודאת מטלטלין לא בעינן ביד שליש אלא אפילו הם תחת ידו בשעת הודאה לא מצי לחזור בו אם יעמוד ועיין במ"ש עוד על זה בסימן ר"נ סעיף ג':

דרכי משה

(א) וכן הוא במרדכי בהגהות דב"ב דף רס"ב ע"א וכן הוא במרדכי פרק מי שמת דף רנ"ה ע"ד שהאריך בתשובות מוהר"ם בזה וע"ש דלא כגאונים שכתבו דאין הכתובה ומזונות אשה והבנות נגבות ממתנת שכ"מ וכדעת הגאונים איתא תשובת ר"ג במרדכי פרק י"נ ע"ד ולא קיי"ל הכי:

(ב) וכ"כ ר"י נתיב ו' ח"ג ועיין באבן עזר סימן ק' וסימן נ"ב מדינים אלו:

(ג) ונראה לפרש דר"ל בין שבא ליד המקבל בחיי הנותן בין שבא לידו אחר מותו אלא שהיתומים נתנו לו אבל מ"מ המתנה באה לו מאבי היתומים אלא שהיתומים מסרו ליד המקבל ולכן אין הכתובה נגבית ממנו כנ"ל אבל ב"י הכין דבריהם כפשוטו ותמה עליהם למה אין הכתובה נגבית ממתנת יתומים והניחו בתימה א ונ"ל מה שפירשתי:

(ד) וכן נתבאר בסימן רנ"א שדינו כדין מתנת בריא:

(ה) וכ"כ המררכי פרק מי שמת דף רנ"ו ע"א ובתשובות מוהר"ם דאע"פ שהיה בידו תחילה לא מהני אם אמר ליתנן לאחר מיתתו לאחרים דתן לאו כזכי במתנה ולא שייך בי ג"כ מצוה לקיים דברי המת הואיל ולא נתנו לידו לשם כך וע"ש שהאריך בזה וכתב עוד בפרק י"נ ד' רנ"ד ע"א באשה אחת שהפקידה מעות ביד אחד ואמרה לו אם אצטרך אקחנו ממך ואם תמות יתנו לבנה ופסק דזה לא מיקרי הושלש לכך שהרי עיקר המסירה לידו היה לצורך עצמה ולכן לא אמרינן בזה מצוה לקיים ד"ה ועיין מזה בתשובת מהרי"ל סימן ע"ח אמנם במרדכי ר"פ אלמנה נזונת בתשובות ראב"ן וכן הוא בפרק מי שמת דף רנ"ז ע"ב משמע דאף שהיה בידו תחילה אמרינן בזה מצוה לקיים ד"ה ומשמע שם בע"א דכל מתנת שכ"מ אפילו במקצת שייך ביה מצוה לקיים ד"ה וכופין ע"ז לקיים ובדף רנ"ו שם ע"ב פליג וס"ל דכ"מ דיוכל להקנות לא שייך ביה מצוה לקיים ד"ה ובהגהות מרדכי דב"ב דף רס"א ע"ד כתב תשובה ארוכה בשם ריצב"א בדינים אלו וכתב שם דכופין היורשים לקיים אבל לא השליש שהושלש בידו וכתב שם אם קדמו היורשים מכרו מה שציוה אביהן לתת לאחרים אין המקבל יכול להוציאו הואיל ולא זכה בו אלא מכח מצוה לקיים ד"ה אבל אי נתן דבר במתנת שכ"מ אף אם קדמו היורשים ומכרו ונתנו אין במעשיהם כלום

(ו) ע' בתשובת הרא"ש כלל מ"א סימן ג' ובתשובות מהרי"ל סימן ע"ה:

(ז) עיין בב"י ס"ס רנ"ג מתשובות ר"י בן הרא"ש על ראובן שמסר לשמעון כלים וחפצים וכו':

(ח) ועיין לקמן סימן רנ"ה