גור אריה על רש"י שמות כח
<< · גור אריה · על רש"י שמות · כח · >>
<< · גור אריה על רש"י · שמות · כח · >>
[א] לאחר שתגמור מלאכת המשכן. פירוש, שאין "ואתה הקרב" דבוק אל הפרשה שלפני זה, דהא "ואתה הקרב אליך" לא הוי אלא לאחר גמר מלאכת המשכן, ועדיין לא עשו המשכן, ולא יתכן לומר "ואתה הקרב", ואין פרשה של "ואתה הקרב אליך" שייך רק אחר כל מלאכת המשכן, וכל הדברים השייכים לו, ואחר כך שייך "ואתה הקרב":
[ב] להכניסו בכהונה על ידי הבגדים. פירוש, הא דכתיב "לקדשו לכהנו", ואין ענין הקדושה רק שיהיה כהן, ואם כן למה כפל הלשון לומר "לקדשו לכהנו", אלא דהכי פירושו; "לקדשו" להכניסו בכהונה, וזהו קדושתו. "לכהנו לי" רוצה לומר שיהיה אחר כך כהן לי, דמאחר שנכנס בכהונה הוא ראוי שיהיה אחר כך עובד. ולפי זה "לקדשו" על הכנסתו לכהונה, ו"לכהנו" רוצה לומר לכהן לי אחר כך:
[ג] כמין כיפת כובע. הרמב"ן (פסוק לא) הקשה על זה, דמשמע מדברי רש"י שלא היתה המצנפת רק כמו כובע בלבד, וזה אינו, שהרי אמרו כי ארכה של מצנפת היתה י"ו אמה, ואם כן המצנפת לאו כובע, אלא שהיה צונף בה ראשו מחזיר אותה סביב הראש כפל על כפל עד שהכל סביב ראשו. ואם כוונת רש"י מאי שאמר ד'היה כמו כובע' היינו של כהן הדיוט שנקרא כובע, אבל של כהן גדול לא נקרא בשום מקום כובע, זה אינו, דעל כרחך שוה היה מצנפתו של כהן גדול לשל הדיוט, דהא של הדיוט נקרא גם כן "מצנפת". ועוד, אמרו במסכתא יומא (דף עא:) שכהן הדיוט משמש בארבעה בגדים; מצנפת, אבנט, כתונת, מכנסים. מוסיף עליו כהן גדול דמשמש בשמונה; חושן, מעיל, אפוד, ציץ. שמע מינה דהם שוים במצנפת. ומה שלא נקרא בכהן גדול מצנפת, מפני שבכהן גדול לא היה מחזיר המצנפת רק סביב הראש בלבד, ולא על ראשו, ולא היה זה כמו כובע. אבל של כהן הדיוט היה מחזיר אותו סביב הראש ועל ראשו, והיה זה כמו כובע, לכך דוקא של כהן הדיוט נקרא 'כובע', כך הוא קושיות הרמב"ן:
ויש לפרש כי רש"י גם כן מודה דהיה מחזיר סביב ראשו ולא היה לגמרי כמו כובע, אלא שעל ידי שהיה מחזיר סביב הראש היה נעשה כמו כובע, ולא היה כל יום ויום צונף ומחזיר סביב ראשו, רק שהיה נשאר כך תמיד, וכשמסלקו למחרת היה מחזיר אותו עשוי כך, וזה נקרא גם כן 'כיפת כובע', דמה בכך שהיה מחזיר וצונף סביב ראשו, כיון שנשארה כך עשויה - זה נקרא גם כן כובע. ומה שאמר הרמב"ן כי של כהן גדול לא נקרא בשום מקום "מגבעות", ולא היה מסבב אותו רק סביב הראש ולא על הראש, ולפיכך לא היה של כהן גדול ככובע, רש"י לא מחלק בין כהן גדול לכהן הדיוט, כדמשמע סתם משנה (יומא דף עא:) כהן הדיוט משמש בארבעה בגדים, מוסיף עליו כהן גדול וכו', משמע דבמצנפת אין חילוק בין כהן הדיוט לכהן גדול, וכמו שאצל כהן הדיוט נקרא 'כובע', שהיה עושה כעין כובע על ראשו, גם כן היה כך אצל כהן גדול, ואין חילוק:
[ד] מתרומה המקודשת. דאם לא כן הרי בעשיתם לא היו מתקדשים, ואיך יאמר "ועשו בגדי קודש" כיון שהמעשה אין מקדש אותם, אלא פירושו 'מתרומה המקודשת יעשו אותה', לכך אמר "ועשו בגדי קודש":
[ה] והם יקחו אותם חכמי לב. אבל אין "והם" דבוק אל אהרן ובניו הנזכרים לפני זה (פסוק ד), דלמה יקחו אהרן ובניו את הזהב והתכלת, שהרי להם לא היו עושים, רק אחרים עושים להם, דכתיב (פסוק ג) "ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו'":
[ו] כסדר שנולדו. ולא כסדר שהולידו כמשמעות "כתולדותם", שהרי "אלה תולדות יצחק" (בראשית כ"ה, י"ט) פירש (רש"י שם) 'אלה שהוליד יצחק', וכן כולם, מכל מקום כאן פירושו 'כסדר שנולדו' (כ"ה ברא"ם):
[ז] מעשה אומן של אבנים. ואם לא היה סמוך היה פירושו "מעשה חרש" שהוא אבן, ויהיה האבן - חרש, וזה לא יתכן:
[ח] על שמות כמו בשמות. שהרי אין האבנים קבועים על השמות:
[ט] שיהא הקב"ה רואה את השבטים כתובים לפניו ויזכור את צדקתם. דאם לא כן מאי זכירה שייך, רק ראיה שייך באבנים, שרואה אותם לפניו, אלא פירוש "לזכרון" שיהיה הקב"ה רואה השמות וזוכר צדקתם, ועל זכירת צדקות שלהם שייך זכרון שפיר:
[י] שמפרש ומברר דבריו. והוא מענין הראשון, שלשון "משפט" משמש 'דברי טענות [הבעלי] הדיינים', והוא בירור הדבר, ולפיכך יבוא כאן לשון "משפט" על בירור הדבר:
[יא] כסדר תולדותם סדר האבנים אודם לראובן וכו'. אף על גב דלא כתיב כאן כתולדותם", מדכתיב "איש על שמו" רוצה לומר כאשר הוא לפי סדר תולדותם, וזהו "איש על שמו", רוצה לומר בסדר הראוי להם, ואין סדר מפורש רק סדר תולדותם. אבל קשיא, דלפי זה יהיה "ספיר" לדן, דהא סדר תולדותם ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי (רש"י פסוק י), ובספר שופטים (שופטים י"ח, כ"ט) אצל "ואולם (לוז) [ליש] שם העיר לראשונה", פירש שם רש"י (שם פסוק כז) כי דן היה על לשם בחושן, ולפיכך כתיב בספר יהושע (יהושע י"ט, מ"ז) "ויקראו ללשם דן":
וגם על זה שפירש למעלה 'כסדר שנולדו' קשיא, דהא לא הוי כתנא קמא ולא כרבי חנינא בן גמליאל דבמסכת סוטה פרק אלו נאמרין (לו.), דלתנא קמא היה - יהודה, ראובן, שמעון, לוי, דן ונפתלי. כי יהודה צריך שיהיה מוקדם, והא דכתיב "כתולדותם", היינו אבן השני היה "כתולדותם", ולא הראשון, דלא היה כתולדותם. ולרבי חנינא היו ששה ראשונים; ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר [וזבולון], כולם על האבן אחת, ועל האבן השני; בנימן, דן ונפתלי, גד ואשר, יוסף, כסדר שנכתבו בפרשת שמות בתחלתו (לעיל א, ב-ה), ומאי "כתולדותם" כשמות שקרא להן [אביהן]; ראובן, שמעון, לוי ויהודה, ולא כשמות שקרא להן משה; ראובני, שמעוני. והשתא מה שפירש 'כסדר שנולדו' (ו) לא הוי כתנא קמא ולא כרבי חנינא:
מיהו קושיא אחרונה יש לתרץ, שדעת רש"י כיון שראובן ושמעון ולוי [ויהודה] בני לאה היו קודמין, יש להיות יששכר וזבולון בני לאה (בראשית ל', י"ח-כ') עמהם. ויהיה לפי זה מה שפירש כאן 'כסדר תולדותם', היינו כשאין סברא להקדים אחד מהם על אחר, אז בודאי יש לסדר אותם על סדר תולדותם, אבל כשיש טעם להקדים אחד לשני, נדחה 'כסדר תולדותם'. והכא, כיון שמקדים ארבעה בני לאה; ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יש לחבר להם שני בני לאה - יששכר וזבולון - ואחר כך דן ונפתלי, ויגיע "לשם" אל דן. אף על גב דלעיל (רש"י פסוק י) פירש דהיה דן ונפתלי על האבן הראשון, זה היה באבני שוהם, כדי שיהיו חמשה ועשרים אותיות על אבן הראשון וחמשה ועשרים על השני (סוטה סוף לו.), אבל בחושן שלא שייך טעם זה, היו כסדר הזה; ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולן:
אבל קושיא זאת נשארה, דלא הוי הא דקאמר דהיה סדר שלהם ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן ונפתלי, לא אליבא דתנא קמא ולא אליבא דרבי חנינא. ואפשר לומר שרש"י לא בא לומר סדר קביעתן באבנים זה אחר זה, רק בא לומר שעל האבן הראשון היה ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן ונפתלי, והנשארים על האבן השני, אבל לעולם היה יהודה מוקדם, אבל לא בא לסדר קביעתן. ומה שפירש רש"י (פסוק י) "כתולדותם" כסדר שנולדו, אינו רוצה לומר שכולם כסדר שנולדו, רק בא לפרש מלת "כתולדותם", שאין פירושו כסדר שהולידו, ואם היו כסדר שהולידו - לא היו ראובן, שמעון, ולוי ויהודה, דן ונפתלי, על האבן הראשון והאחרים על האבן השני כלל, ולפיכך פירש "כתולדותם" 'כסדר שנולדו', וראובן ושמעון ולוי ויהודה דן ונפתלי על האבן הראשון, והאחרים על האבן השני, ולא בא להגיד סדרן זה אחר זה. דאף על גב דכתיב "כתולדותם", היינו כשאין סברא להקדים, אבל כשיש סברא להקדים נדחה "כתולדתם". וכך פירושו; על האבן הראשון היה ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי. וסדר קביעתן היה לפי תולדתן, רק במקום שיש להקדים לפי חשיבותו יותר, שהרי יהודה בכל מקום מוקדם:
[יב] בין שני רימונים פעמון אחד כו'. והרמב"ן (פסוק לא) הקשה עליו, דלמה היה עושה רימונים ולא תפוחים, ולפיכך פירש כי הרימונים היו חלולים, והפעמונים היו בתוכם טמונים, לכך היה עושה כמו רימונים קטנים שלא פתחו פיהן. ואין ספק כי פירוש הרמב"ן לא יתכן, דאם כן לא הוי למכתב בקרא אצל הפעמונים "סביב", כיון דכתיב "ועשית על שוליו רימוני תכלת וארגמן על שוליו סביב", ופעמוני זהב בתוכם היו, למה צריך "סביב", כיון דהיה הפעמון בתוך הרימון, וכבר אמר על הרימונים שהיו "סביב", למה צריך "סביב" אצל הפעמונים. ועוד, דהוי למכתב 'ועשית רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם על שולי המעיל סביב'. ועוד, הא דכתיב (פסוק לד) "פעמון זהב ורימון פעמון זהב ורימון", מאי בא להגיד שני פעמים, אם לא שבא להגיד לך סדר תלייתם, פעמון זהב ואצלו רימון, ועוד פעמון זהב ורימון אצלו, לאפוקי שלא יתלה ב' או ג' פעמונים ואצלן ב' או ג' רימונים, אמר "פעמון זהב ורימון". אבל לפירוש הרמב"ן מאי זה "פעמון זהב ורימון", דודאי כיון שפעמונים הם בתוך הרימונים, בודאי יהיה תולה "פעמון זהב ורימון", דאי אפשר לתלות בענין אחר:
[יג] הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים חייב מיתה. משמע מדבריו דקרא דהכא על כל בגדי כהונה קאי, דחייב מיתה אם נכנס 'מחוסר אחד מן הבגדים'. וקשיא, דבסמוך אצל (פסוק מג) "והיו על אהרן" פירש 'הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה', ואם כן תרוייהו למה לי. ועוד הקשה הרמב"ן על דבריו, דמחוסר בגדים ששמש דהוא במיתה לא מקרא דהכא נפקא, ולא מקרא דלקמן "והיו על אהרן", דאי קרא דהכא איירי בכל בגדי כהונה כמו שפירש רש"י, אם כן לא הוי לכתוב על שלשה בגדים, דהיינו חושן ואפוד ומעיל, והוי למכתב הכתוב הזה אחר שיזכור כל הבגדים. וכן קרא (פסוק מג) "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אוהל מועד" לא קאי על כל הבגדים, רק על מכנסים, אף על גב דפשטיה דקרא משמע דקאי על כל הבגדים, לא קאי על כל הבגדים, דהא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פג:) ובפרק שני דזבחים (דף יז:) אמר מחוסר בגדים דהוא במיתה מנא לן, ומייתי הך קרא (להלן כט, ט) "וחגרת אותם אבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם", בזמן שבגדיהם עליהם יש להם כהונה, אין בגדיהם עליהם אין להם כהונה, והוי להו כזרים, וזר ששימש חייב מיתה. ואם כן סבירא להו לרז"ל דקרא "והיו על אהרן" על מכנסים בלבד קאי:
ופירש הרמב"ן דקרא (כאן) דכתיב במעיל "והיה על אהרן" לא איירי בעבודה כלל, דהא לא הוזכר עבודה כלל, רק "ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות", ולא שייך עבודה בצאתו, אלא פירושו על הפעמונים בלבד קאי, שיהיו עליו כשיכנס, שלא יכנס בלא רשות, כי הנכנס פתאום חייב מיתה, וכן אל יצא פתאום, ולכך אמר "ונשמע קולו בבואו אל הקדש וגומר". ותימה על דברי הרמב"ן, כי לפי דבריו יהיה כהן גדול שנכנס בלא מעיל, אף על גב שלא עבד, חייב מיתה, ובאיזה מקום נמצא זה דחייב מיתה כהן גדול שנכנס בלא מעיל. ועוד, דמנה 'ואלו הן שבמיתה' (תוספתא זבחים פי"ב), ומייתי לה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.), וחשיב שם כולהו שהם במיתה, ולמה לא מנה כהן גדול הנכנס בלא מעיל:
ומזה הטעם סבירא ליה לרש"י "ולא ימות" דכתיב אצל מעיל איירי כששמש בלא מעיל, ואין "ולא ימות" דבוק אל "ונשמע קולו בבואו אל הקדש ובצאתו", רק אל "והיה על אהרן לשרת" דחייב מיתה אם שמש בלא מעיל. ואפילו אם תאמר שהוא דבוק אל "בבואו אל הקדש ובצאתו", לא קשיא, ד"בבואו אל הקדש" נקרא התחלת עבודתו, "ובצאתו" היינו גמר העבודה, ללמדך שצריך שיהיו הבגדים עליו תמיד, וזהו "ונשמע קולו בבואו אל הקדש ובצאתו". ומה שהקשה דלמה הזכיר הכתוב הזה על ג' בגדים ולא על כל הבגדים, בודאי הוצרך למכתב כאן להזהיר על הפעמונים, שאם חסרו הפעמונים כאילו חסר המעיל לגמרי, ולא תאמר כי אין הפעמונים מעכבים, שאינם רק לנוי, ולכך אמר כי הפעמונים מעכבים, ואם נכנס במעיל בלא פעמונים חייב מיתה. ולפיכך כתיב "ונשמע קולו בבואו אל הקדש ובצאתו", היינו כשהוא עובד, שצריך שיהיו לו הפעמונים:
ואף על גב דקרא דהכא איירי דוקא בפעמונים, פירש 'הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים חייב מיתה', דהא כיון דקושטא דמילתא שמחוסר בגדים מן כל אחד מהבגדים חייב מיתה, אין לפרש דקרא דהכא איירי דוקא בפעמונים, דהא הכל בחיוב מיתה. אף על גב דאיצטריך למכתב קרא "והיתה להם כהנת עולם" (ר' להלן כט, ט) ללמד על כל הבגדים, היינו שלא תטעה לומר בזה דאין הכתוב מדבר רק במעיל, והוצרך למכתב קרא "והיתה להם כהנת עולם" לומר דקרא דהכא איירי בכל הבגדים. ופירש רש"י לפי האמת, וכן הוא דרכו של רש"י לפרש הכתוב אחר האמת, לכך אמר (רש"י כאן) 'הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים חייב מיתה':
וכן לקמן (פסוק מג) דפירש "והיו על אהרן ובניו" 'בגדים הללו וכו דמשמע דקאי על כל הבגדים, ואם כן למה הוצרך למילף (סנהדרין דף פג:) מחוסר בגדים ששימש חייב מיתה מן "והיתה להם כהונה לחקת עולם" (ר' להלן כט, ט), היינו בודאי אי לא קרא "והיתה להם כהונה" היינו מפרשים קרא "והיו על אהרן" במכנסים בלבד, והשתא דכתיב "והיתה להם כהונה" דבכל הבגדים חייב מיתה אם שמש מחוסר בגדים, אם כן למה נפרש הכתוב במכנסים בלבד, ואם כן יתפרש הכתוב בכל הבגדים. ואי לאו "והיו על אהרן" לא היה חייב מיתה במכנסים, דהא אצל "והיתה להם כהונה" לא קאי רק על שבעה בגדים; כתונת, ואפוד, ומעיל, ואבנט, חושן, וציץ, ומצנפת, ולא על מכנסים. והוצרך "והיה על אהרן" כדי לכלול גם כן המכנסים. וטעמיה דרש"י אף על גב דהכתוב צריך לכתוב (להלן כט, ט) "והיתה להם כהונה" כדי ללמד על כל הבגדים, היינו שלא נטעה, ובא הכתוב ללמוד על "והיו על אהרן" דהכא (פסוק מג) דבכל הבגדים איירי, וכן לא תאמר דאיירי (כאן) דווקא במעיל. ולקמן (אות כא) יתבאר שכל הכתובים צריך לכתוב:
[יד] לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה. ובמנחות בפרק הקומץ (כה.) מפרש טעמא מאי שנא עון זה של טומאה, וקאמר 'שהותר מכללה בציבור'. פירוש, שיש בטומאה צד קל, שהרי הותרה מכללה בציבור, שאם כל הציבור טמאים הטומאה דחויה, ועובד לכתחילה בטומאה, דכתיב בתמיד (במדבר כ"ח, ב') "במועדו", אפילו בטומאה (פסחים דף עז.), וכמו שפירש רש"י בפרשת פנחס, לכך מרצה עון זה. ושם בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) נתבאר:
[טו] ארבעה בגדים הללו ולא יותר. שאין פירושו "ולבני אהרן תעשה כתנות ומכנסים ומגבעות", ולא לאהרן, שהרי לאהרן גם כן היו לו אלו הבגדים, אלא רוצה לומר "לבני אהרן תעשה" אלו הבגדים ולא יותר, ולאהרן תעשה כולם (כ"ה ברא"ם):
[טז] ומכנסים כתובים למטה בפרשה. נראה לי מה שלא כלל את המכנסים עם שאר הבגדים, מפני שאין דומה מכנסים לשאר בגדים, כי מכנסים אינו מלבוש לכבוד, רק הוא לכסות הערוה (פסוק מב), ושאר מלבושים כלם כבוד הגוף הם, והרי המכנסים אינם רק להסיר הגנאי, והערוה לכסות, ושאר בגדים הם "לכבוד ולתפארת" (פסוק ב), לכך נאמר אצל הבגדים "לכבוד ולתפארת", ולא נאמר (ר' פסוק מא) 'והלבשתם' על המכנסים, מפני שהלבוש נקרא אותו שאדם לובש בהם לכבוד ולתפארת, ובכל מקום לא יחבר המכנסים עם שאר מלבושי כבוד, שאינו דומה ואינו שוה להם. ויראה שזהו דעת רז"ל (סנהדרין דף פג:) שלא רצו ללמוד מחוסר בגדים במיתה מן "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אוהל מועד" (פסוק מג), ולומר כי "והיו על אהרן" קאי על הבגדים, שאם כן היה הכתוב כולל המכנסים עם שאר מלבושי כבוד. וכן לקמן (כט, ה) הזכיר הלבישה "ולקחת את הבגדים והלבשת וגו'", לא זכר המכנסים, מפני שאין זה מלבוש רק לכסות בשר הערוה. לא כמו שפירש הרמב"ן (פסוק לה) דלא הוצרך להזכיר, מפני שכבר הזהיר על המכנסים וענש עליו - בודאי ילביש אותם, אם כן למה זכר מעיל (להלן כט, ה), שגם כן הזהיר עליו (פסוק לה), וחזר וזכרו אצל מעשה הלבישה:
[יז] ומשחת אותם אהרן ואת בניו. לא הבגדים שנזכרים לפני זה "והלבשת אותם", דלא היו הבגדים נמשחים בשמן המשחה. ומפני כי יש משיחה לשון גדולה, כמו "למשחה בם" (להלן כט, כט), והרבה כזה, אמר כי "ומשחת" הנאמר כאן - בשמן המשחה הוא:
[יח] כי מילוי יד לשון חנוך הוא וכו'. הרמב"ן הקשה על זה היאך יבא 'מילוי ידים' לחינוך הדבר, ואם נקרא כך בשביל שנותן השליט בית יד של עור בידו להחזיק בידו, ועל שם אותו דבר שנותן בידו נקרא מילוי ידים, איך יביא ראיה מן השוטים. ודעת רש"י כי נקרא 'מילוי ידים' כשהוא מוחזק בדבר, ובודאי כל דבר שהוא מוחזק בו נקרא שהוא מוחזק בידו, אף על גב דאינו אוחז בידו, כמו "ויקח את כל ארצו מידו" (במדבר כ"א, כ"ו), ולפיכך כאשר הוא מוחזק בדבר אחד נקרא 'מילוי יד', שידו מלא ממנו. ולפיכך כאשר נכנס בדבר להיות מוחזק בו נקרא "מילוי יד". ומה שהביא (רש"י) ראיה 'כשממנין וכו, כלומר שהם נותנין בידו לרמוז שמוחזק בידו אותו דבר שהוא ממנה אותו עליו, לכך נותן השליט דבר בידו, ומזה תלמוד כי כאשר מוחזק בדבר נקרא מילוי יד, ולכן נותנים בידו בית יד לומר שיש לו מילוי ידים, והיינו הדבר שמחזיקים בידו. וכן פירש הרד"ק (ספר השורשים) בשורש 'מלא' כי "מילוי ידים" נקרא מה שמלא ידיהם בעבודה:
[יט] לאהרן ולבניו וכו'. פירוש, אף על גב דלא מצאנו שיכלול הכתוב בגדי אהרן ובגדי בניו יחד אף בבגדים השוים לשניהם, כגון כתונת ומצנפת ואבנט, אפילו הכי כאן צריך לומר דשניהם בכלל, דהרי כתיב אחר כך (פסוק מג) "והיו על אהרן ועל בניו". והטעם כמו שאמרנו למעלה (אות טז), דהבגדים שהם לכבוד, כיון דמצאנו דמלבושי כבוד שיש לאהרן אינם שוים למלבושי כבוד של בניו, דהא מעיל ואפוד וציץ וחושן אינם רק לאהרן (יומא דף עא:), חילק הכתוב ביניהם גם הבגדים השוים לשניהם. אבל המכנסים שאינם לכבוד, רק לכסות הערוה, בשניהם שוה באהרן ובבניו:
[כ] להיכל וכן למשכן. כי גם ההיכל נקרא "אוהל מועד" כדאיתא בריש עירובין (דף ב.), דכתיב (ויקרא כ"ו, י"א) "ונתתי משכני בתוככם", וזה לאו משכן הוא, שהרי משכן כבר נעשה, אלא על מקדש קאמר, וכיון דמקדש איקרי משכן, אם כן גם כן נקרא המקדש "אוהל מועד", כדאיתא בריש עירובין (שם):
[כא] הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים כו'. אף על גב דכבר ילפינן זה מהא דכתיב (פסוק לה) "והיה על אהרן", כולהו צריכי; דאי לאו "ולא ימות" דכתיב אצל מעיל (שם), הייתי אומר כי מחוסר פעמונים לאו מחוסר בגדים נקרא, שאין זה בגד, הוצרך לכתוב דאף מחוסר פעמונים חייב, כדכתיב (שם) "ונשמע קולו", וזה קאי על הפעמונים (רמב"ן שם). ואי כתיב "ולא ימות" אצל מעיל, הייתי אומר דווקא מעיל ולא שאר בגדים, משום שזה דרך כבוד שלא יכנס פתאום, לפיכך צריך לו מעיל. ובויקרא רבה (כא, ח), רבי יוחנן כד הוי סליק למשאל בשלמא דרבי חנינא הוי מנענע, על שם "ונשמע קולו". ובפרק ערבי פסחים אמרינן ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונא אותן; הנכנס לביתו פתאום וכל שכן לבית חבירו, שמע מינה שאין דרך ארץ לכנוס כך, ולפיכך חייב מיתה, אבל בבגדים אחרים לא, לכך כתב בגדים אחרים. ואם כתיב גבי מכנסים, הייתי אומר דווקא מכנסים משום שהם לכסות ערוה (פסוק מב), אבל שאר בגדים לא, קא משמע לן. ואי כתב שאר בגדים, הייתי אומר דוקא שאר בגדים שהם לכבוד, אבל מכנסים שאינם רק לכסות ערוה, ופעמוני מעיל שהם דרך כבוד - לא, קא משמע לן:
ואי כתב (מעיל) [מכנסים] ופעמונים, ואי אמרת מה לפעמונים משום שאין דרך לכנוס פתאום - מכנסים יוכיח, ואם אתה אומר מה למכנסים שהם לכסות בשר ערוה - פעמונים יוכיח, וחזר הדין, הצד השוה שהם לבגדי כהונה וחייב מיתה עליהם, אף אני אביא כל בגדי כהונה, דהייתי אומר מה לאלו שנים ששניהם זה בשביל דרך ארץ, שגנאי לכנוס לאחר פתאום, וגנאי לשמש שלא לכסות בשר ערוה, אבל שאר בגדים לא, קא משמע לן. ואי כתב מכנסים ושאר בגדי כהונה, ונילף מינייהו במה הצד פעמונים, הייתי אומר מה להנך שהם בגדים לכסות, אבל פעמונים לא, קא משמע לן. ואי כתב פעמונים ושאר בגדים, ונילף מינייהו במה הצד, הייתי אומר מה להנך סוף סוף הם בגדי כבוד, שהרי הפעמונים במעיל היו, ולא מכנסים, לכך איצטריך כולהי לכתוב: