עירובין ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' מבוי אשהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך והרחב מעשר אמות ימעט ואם יש לו צורת הפתח אע"פ שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט:
גמ' תנן התם בסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא ואיבעית אימא דאורייתא נמי תני תקנתא אלא סוכה דנפישין מיליה פסיק ותני פסולה מבוי דלא נפישי מיליה תני תקנתא אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל ורבי יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם דתנן גפתחו של היכל גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות דושל אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמות ושניהן מקרא אחד דרשו (ויקרא ג, ב) ושחטו פתח אהל מועד דרבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד וכי כתיב פתח אהל מועד אהיכל כתיב ורבי יהודה סבר היכל ואולם קדושה אחת היא וכי כתיב פתח אהל מועד אתרוייהו הוא דכתיב ואיבעית אימא לר' יהודה נמי קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד והכא היינו טעמא דרבי יהודה דכתיב אל פתח אולם הבית ורבנן אי הוה כתב אל פתח אולם כדקאמרת השתא דכתיב אל פתח אולם הבית הבית הפתוח לאולם והא כי כתיב האי במשכן כתיב אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל השלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר (ויקרא ג, ב) ושחטו פתח אהל מועד בזמן שפתוחין ולא בזמן שהן נעולים והא כי כתיב ההיא במשכן כתיב אלא אשכחן מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש בשלמא מקדש דאיקרי משכן דכתיב (ויקרא כו, ד) ונתתי (את) משכני בתוככם אלא משכן דאיקרי מקדש מנלן אילימא מדכתיב (במדבר י, כא) (ונשאו) הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם
רש"י
עריכה
מתני' מבוי שהוא גבוה - שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה וקורה זו להתיר לטלטל לתוכה באה דמדאורייתא איתסר הוצאת רה"ר בשבת ומה היא רה"ר סרטיא ופלטיא גדולה כדאמרן בפרק יציאות השבת (שבת דף ו:) שדומין לדגלי מדבר דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן ועגלות של לוים ברוחב י"ו אמה אזלי כדאמרן בהזורק (שם ד' צט.) הלכך לא הוי רה"ר בציר מי"ו אמה רוחב ומפולש משני ראשין אבל מבוי קצר הוא ואינו רחב י"ו אמה ואי נמי רחב הוא אינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרה"ר וראשו אחד סתום דאי הוה מפולש לא הוי משתרי בקורה כדאמרינן בגמרא וכיון דלאו רה"ר הוא שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברה"ר ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוי היכירא דלא ליתי למישרי רה"ר גמורה:
ימעט - ישפיל וטעמא מפרש בגמרא:
והרחב מעשר אמות ימעט - דזהו שיעור רוחב סתם פתחים וטפי מהכי לא מיקרו פתח אלא פרצה ואנן בעינן פתח וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתה ולהעמידה על עשר או על פחות:
צורת הפתח - לחי מיכן ולחי מיכן קורה (ס"א וקנה) על גביהן:
גמ' דתני תקנתא - דתני ימעט ולא תנא פסול:
סוכה - דטעמא דידה דאורייתא כדאמרי' התם מלמען ידעו דורותיכם:
תני פסולה - הואיל וכבר מימות משה ניתנה מדה זו ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני בה לשון פסלות ואע"ג דמהניא בה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה איקריא פסולה:
מבוי - דכל עיקריה דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול:
דאורייתא נמי תני תקנתא - בעלמא במילי אחריני:
דנפישי מיליה - דקתני התם ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשרה ושחמתה מרובה מצילתה:
פסיק ותני פסולה - דהשתא מצי כייל ותני להו כולהו כחדא דאי הוה תני תקנתא לא הוה מצי לערובינהו ולמתנינהו דבשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן ובשאינה גבוהה בעי למיתני יגביה ובשחמתה מרובה מצילתה יוסיף על סככה ואמר מר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (פסחים דף ג:):
אהל מועד - הוא ההיכל ששם היה נתון מזבח הזהב והשלחן והמנורה ובכולהו כתיב אהל מועד:
רבנן סברי - קדושת אולם לאו כקדושת היכל וכל עבודות האמורות בהיכל אי הוה עביד להו באולם שלפניו לא מיתכשרי הלכך: לא מיקרי אהל מועד ולא אשכחן קרא דליקרי לפתח דיליה פתח:
אל פתח אולם - אלמא פיתחא אקרי:
הבית הפתוח לאולם - והוא היכל:
והא כי כתיב - פתח אהל מועד במשכן שהיה במדבר כתיב ושם לא היה אולם ופתח היכל י' אמות הוא דגבוה שהקרשים לא היו אלא עשרה אמות גובהן:
שלמים ששחטן - שחרית קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין:
הא במשכן כתיב - ובבית עולמים מנא לן:
ונתתי משכני בתוככם - וכשנאמר מקרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בתורת כהנים נכתב וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב (ויקרא א) וידבר ה' אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן עוד אם לא על המקדש:
תוספות
עריכהמתני' מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. הקשה מהר"י מאורלינ"ש דהוה ליה לאשמועינן הכשר מבוי ברישא שהוא בלחי וקורה ואם הניח למעלה מעשרים ימעט ותירץ דתנא ניחא ליה להתחיל בהאי לישנא כמו שמתחלת מתניתין דסוכה ולהכי פריך שפיר טפי בגמרא מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה:
סוכה דאורייתא תני פסולה. פרש"י דשייך למיתני בה לשון פסול הואיל ומימות משה ניתנה מדה זו [אף על גב דבדאורייתא שייך נמי תקנתא] ולישנא דאיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא לא אתי שפיר לפירושו כי גם ללשון ראשון תני בדאורייתא תקנתא ולא קאמר אלא דשייך למתני בה לשון פסולה לכך נראה לפרש סוכה דאורייתא תני פסולה דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דדווקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש והא דאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כב.) נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואע"ג דנר חנוכה הוי דרבנן נקט פסולה אגב סוכה דבתריה א"נ התם לא מצי למיתני ימעט דהוה משמע כמו שהיא דולקת ימעט וזה אינו דאפילו למ"ד הנחה עושה מצוה צריך לכבותה ולהדליקה שלא יאמר הרואה לצרכו הוא דאדלקה כדאמרינן התם גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ:
דכתיב אל פתח אולם הבית. זה הפסוק אינו בשום מקום ואור"י דמצינו דכתיב (יחזקאל מ) אולם הבית ובקרא אחרינא (שם מז) כתיב פתח הבית והוי כאלו נכתב בהדיא בחד קרא פתח אולם הבית וקאמרי רבנן אי כתב פתח אולם כדקאמרת פי' שלא היה כתוב בשום מקום אולם הבית:
אשכחן משכן דאיקרי מקדש. ונפקא מינה שאינו דוחה את השבת ושלא יכנס אדם שם באבק שעל רגליו משמע דמשכן ומקדש גמרינן מהדדי וכן בפ"ק דחולין (ד' כד.) גבי מומין שפסולין בכהנים ולוים בשנים דקאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן וקשה דבפ"ב דשבועות (ד' טז:) מצריך תרי קראי דקאמר דלכתוב אידי ואידי מקדש וכו' וכן בסוטה (ד' טז.) וביומא (ד' מד.) ובכמה דוכתי ותירץ הר"ר נתנאל דהכא לא צריך קרא דעיקר דרשה אינה אלא על המקדש דבמשכן לא היו דלתות וההיא דחולין סברא הוא אם לא היה הפסוק שיפסלו אף בשילה הואיל ואינו תלוי בקדושת המשכן:
שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין. ואם תאמר תיפוק ליה דנשחטו קודם תמיד של שחר ואמרינן העולה עולה ראשונה דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד נשחט (פסחים דף נח:) לא היה תמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח וי"ל דקרא דהעולה דווקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה אי נמי למצוה ולא לעכב כדאמר בהדיא בהתכלת (מנחות דף מט.) והא דתניא בתוספתא כל הזבחים שהקדימן לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין היינו מדרבנן אי נמי הכא איצטריך כשנפתחו וחזרו וננעלו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק א (עריכה)
א א מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה י"ד, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף כ"ו:
ב ב מיי' פ"ד מהל' סוכה הלכה א', סמ"ג עשין מג, טור ושו"ע או"ח סי' תרל"ג סעיף א':
ג ג מיי' פ"ד מהל' בית הבחירה הלכה ז', סמ"ג עשין קסג:
ראשונים נוספים
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. תנא כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה.
תנן התם סוכה שהיא גבוהה מכ' אמה פסולה. מ"ש גבי סוכה תני פסולה ומ"ש גבי מבוי תני תקנתא וכו' ופשוטה היא.
אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה שעד כ' אמה כפתח הוא חשיב אלא מפתחו של היכל שהיה גובהו כ' אמה כדתנן במסכת מדות פתחו של היכל גובהו כ' ורחבו י' אמות ור' יהודה למד מן האולם דתנן ושל אולם גובהו מ' אמה ורוחבו כ' אמה ושניהם מהדין אחד דרשו ושחטו פתח אהל מועד. רבנן סברי פתח אהל מועד ההיכל הוא דאקרי אהל מועד וההיא פתח פתח ההיכל הוא.
ור' יהודה סבר קדושת אולם והיכל חדא מלתא הוא. וכולהו אהל מועד אקרי ואע"ג דההיא קרא ושחטו פתח אהל מועד במשכן כתיב וליכא התם אולם אשכחן דמשכן אקרו מקדש שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש נמי אקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ותרווייהו חדא מילתא היא ארון נמי אקרי מקדש שנאמר ונסעו הקהתים נושאי המקדש אמרינן (מדילפי) [אדילפי] מפתח אהל מועד לילפי מפתח שער החצר שהיה גובהו ה' אמות ורוחבו כ' אמה שנאמר אורך החצר מאה באמה וגו' טול כ' אמה אחורי המשכן ול' אמה המשכן הרי נ' נשארו מן האורך של חצר המשכן ורוחב כולן רוחבן נ' פרנסתו החצר לאורכה וזו עוד מדת רחבת המשכן.
מתני': מבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ימעט: פירוש: ימעט יתקן, בין שישפיל הקורה בין שיגביה הקרקע, וכמו שאמרו בגמרא (להלן ד, ב) כמה ממעט רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה דהיינו מלמטה. ובהדיא גרסינן בירושלמי (ה"א) כיצד הוא ממעט עושה מסטכא על הפתח ומתיר את המבוי, כמה יהא בה רב אחא בשם ר' אושעיא אמר ד' טפחים כדי מקום, ר' יוסי אומר טפח כדי קורה. ורש"י ז"ל פירש ימעט ישפיל את הקורה, לאו דוקא דלמעלה נקט. ודוקא בשהכשרו בקורה, בין למאן דאמר (להלן ה, א) קורה משום היכר בין למאן דאמר קורה משום פתח, דלמעלה מעשרים ליכא היכר, וכן לא מצינו פתח יותר מכשיעור הזה, אבל בלחי לא איכפת לן בין שארוך יותר מעשרים בין שאינו, דלא שייך ביה חד מהני טעמי ואפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה.
ורבי יהודה אומר אינו צריך: כדפריש בברייתא (להלן יב, ב) אפילו עד ארבעים וחמשים. איכא למידק אמאי לא תנא הכא נמי ושאינו גבוה עשרה כדתני לה גבי סוכה (ב, א) וכדאמרינן לקמן בגמרא (ה, א) היה פחות מעשרה טפחים חוקק בו להשלימו לעשרה. ומסתבר לי משום דבשיעור דלמטה ליכא פלוגתא ותנא בסוכה והוא הדין למבוי, דאפילו (ד)בשיעור דלמעלה אקשינן בגמרא (להלן ג, א) למה לי לאפלוגי בתרתי ואמרינן דצריכי, הא לאו הכי לא הוי תני הכא כיון דתנא בסוכה.
והרחב מעשר אמות ימעט: כלומר: בין שהכשירו בלחי בין שהכשירו בקורה, משום דיתר מעשר נידון כפרצה (להלן טו, ב במשנה), ואין לחי וקורה מתירין את הפרצה לדעת רבנן. אבל לר' יהודה אינו צריך למעט עד שלש עשרה אמה ושליש או עד עשרים כדאיתא בגמרא (להלן י, א) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דלא פליג ר' יהודה במתני' ברחב, משום דסמיך אמאי דפליג בברייתא וכדאמר בגמרא (להלן ב, ב).
ואם יש לו צורת פתח אפילו רחב מעשר אינו צריך למעט: קשיא מאי שנא רחב מעשר דנקט, הא הוי מצי למימר והרחב מעשר או גבוה מעשרים אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, והוה משמע דאכולהו קאי בין לגבוה בין לרחב, וצורת פתח ודאי אפילו אגבוהה נמי מהניא כדאיתא בברייתא לקמן (יא, א) גבי הרחב מעשר, וצ"ע.
גמרא: מאי שנא גבי סוכה תני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תני תקנתא: פירוש: וליתני או כאן וכאן פסולה או כאן וכאן תקנתא, דאפילו גבי מבוי נמי שייך למתני ביה פסול, דפסול היינו אסור, כלומר: אסור להשתמש בו, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, א) גמרא השוחט במגל יד אוסרים ומתירין פוסלין ומכשירין חדא מלתא היא. ואמרינן בגמרא (להלן ג, א) מקצת סכך למטה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים בסוכה כשרה ובמבוי פסול. וגרסינן בירושלמי (ה"א) רחב מעשר בסוכה כשרה ובמבוי פסול, ותנן נמי במתניתין (להלן יא, ב) דהכשר מבוי ב"ש אומרים בלחי וקורה, והפך הכשר היינו פסול. כך נראה לי.
סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא: פירש רש"י ז"ל: סוכה דאורייתא וכבר נודעו דיניה שייך למתני ביה פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא דעכשיו באו להודיע דיניו אי אפשר למתני ביה פסולה עד דלישמעינן דיניו. ואינו מחוור, דא"כ תינח במבוי דלא אפשר למתני פסולה, מכל מקום לתני כאן וכאן תקנתא, דהא על כרחך אפילו בסוכה איבעיא להו אמאי לא תני ביה תקנתא, וכדמוכח במאי דאמרינן בלישנא בתרא ואי בעית אימא דאורייתא [נמי] תני תקנתא. ולפיכך פירשו בתוספות (ד"ה סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוה אמר ימעט הוה חאיש שמא יטעה אדם לומר לכתחילה ימעט ובדיעבד כשרה ואתי לידי איסור דאורייתא, אבל [מבוי] דרבנן לא חאיש, וכל היכא דאפשר למיתני תקנתא לא תני פסולה. ובנר חנוכה דרבנן דאמרינן ביה פסולה, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב, א) נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. איכא למימר דהתם אי אפשר בלאו הכי, דאי הוה תני ימעט הוה משמע שאם היא מודלקת ומונחת למעלה מכ' אמה ישפילנה, ואילו בין למאן דאמר הדלקה עושה מצוה אי אפשר, ואפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה חיישינן דילמא הרואה אומר לצורכיה הוא דאדלקיה, וכדאמרינן התם (כב, ב) גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.
קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד: ונפקא מינה לשלחן ומנורה ומזבח הזהב אם הניחם באולם. ועוד נפקא מינה לכדאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (כז, ב) הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה סופג את הארבעים. ועוד לדברים אחרים כדאיתא בזבחים (יד, א).
דכתיב אל פתח אולם הבית: מקרא זה איננו. אלא שרבנו שמואל ז"ל דוחק לומר דדייק מדכתיב ביחזקאל (ח, טז) והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש, דאלמא היינו אולם היינו היכל, דאי לא (אי) פתח היכל אינו בין האולם ולמזבח אלא בין ההיכל ואולם, ואי בין האולם ולמזבח אינן פתח היכל ה'. והשתא הוי האי קרא כמו ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור בעיני דכיון דאסיקנא דאפילו לר' יהודה קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד, מאי טעמא קרי ליה לאולם הכא היכל. ועוד דאי מההיא דוקא קא יליף ליה, מאי קאמרינן ורבנן אי כתיב פתח אולם הכי נמי. ובתוס' (ד"ה דכתיב) דוחקין דדייק לה מדכתיב בהרבה מקומות אולם הבית וכתיב נמי פתח הבית, ולפיכך משמע ליה היינו פתח הבית ולאולם קרי פתח הבית.
דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד: איכא למידק האי קרא לשלמים למאי אצטריך, תיפוק ליה דאין דבר קודם לתמיד של שחר (פסחים נח, ב), ואילו בתמיד צריך פתיחת דלת, כמו ששנינו בתמיד (פ"ג, מ"ז) לא היה שוחט התמיד עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח. ויש לומר דנפקא מינה כגון שנסגרו דלתות אחר שנשחט התמיד. אי נמי יש לומר דאי משום קדימת התמיד לא תפסלי ולא נאמר אלא למצוה מן המובחר, ואתא קרא דושחטו פתח אוהל מועד להטעינן פתיחת דלתות ואם שחטו קודם שנפתחו דלתות פסולין. והא דתניא בתוספתא דפסח שני (פ"ד, ה"ב) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ופסח בלבד, יש לומר דפסולין מדרבנן קאמר דפסלום כדי שלא יבא להקריבם לכתחילה. והא נמי דמשמע בפסח שני בפרק אלו דברים (עג, ב) גבי שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן דקדשים ששחטן קודם שחיטת התמיד פסולין, התם נמי מדרבנן קאמר.
בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם: והא דאצטריך לאתויי האי קרא אף ע"ג דכבר דייקינן הכי מדרבנן, אכתי לא ידעינן דמקדש אקרי משכן. והא דלא אייתי ליה האי קרא מעיקרא, משום דניחא ליה לאתויי להא דרב יהודה דמינה שמעינן דעל כרחין ההיא קרא גופיה דושחטו פתח אוהל מועד במקדש נמי כתיב.
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה וכו': פירש רש"י ז"ל שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה, ועל כרחין יש לפרש דבמבוי שהכשירו בקורה מיירי ולפיכך ימעט דלמאן דאמר דקורה משום היכירא (ו)ליכא היכירא ולמאן דאמר קורה משום פתח לא מצינו פתח גבוה משיעור זה, דמבוי שהכשירו בלחי אין צריך למעט דבין למאן דאמר לחי משום היכירא בין למאן דאמר משום מחיצה תו לית לן למיחש לגובה.
והא דקתני ימעט. פירש רש"י ז"ל ישפיל, ונראין דברים דלאו דוקא נקטה דהא ודאי הוא הדין דסגי ליה שיגביה את הקרקע וכדמוכח בגמרא (ד' ב') בהדיא כדאמרינן כמה ממעטו, ולישנא דימעט נמי הכי משמע שימעט את החלל בין שישפיל את הקורה בין שיגביה קרקע המבוי ובירושלמי מפורש כן, ורבינו ז"ל נקט חדא מינייהו, ובגמרא אמרינן בהדיא שאם היתה קורה למטה מעשרה אינו כלום עד שיגביהנה או שיהא חוקק במבוי להשלימו לעשרה, וא"ת מאי שנא דגבי סוכה קתני ושאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה והכא לא תני לה כדקתני דינא דגובהא, ויש לומר דגובהא איצטריך למיתני הכא משום דלא הוה יליף מהתם כדאיתא בגמרא דלא דמו להדדי, אבל לגבי שיעורא דלמטה שוים הם בטעם הלכך לא צריך למיהדר ולמתנייה הכא.
והרחב מעשר אמות ימעט. פירוש הא ודאי אתיא אפילו למאן דאמר לחי משום היכירא דהא לא אשכח לה תנא תקנתא אלא בצורת פתח ואילו הוה סגי בלחי כל שהוא כל שכן בצורת פתח דאינון קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן אלא ודאי כדאמרן, וטעמא דמילתא משום דכל שהוא רחב מעשר אינו נידון אלא משום פרצה ואין לחי ולא קורה מתירין את הפרצה, ובברייתא קתני דפליג רבי יהודה שאינו צריך למעט עד עשרים אמה או עד שלש עשרה אמה ושליש כדאיתא בגמרא, ולא אדכרה תנא דמתניתין להאי פלוגתא משום דסמיך אמאי דתנו לה תנאי דידיה בברייתא, וק"ל היכא קאי תנא דקתני מבוי שהוא גבוה ימעט דהא הוה ליה לאקדומי מאי דקתני לקמן כיצד הכשר מבוי, וי"ל דמשום דפתח בה בהאי (דהאי) פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במסכת סוכה פתח ביה נמי הכא.
גמ' מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה ומאי שנא גבי מבוי דתני [תקנתא]. פירוש דמתרוייהו פריך כחדא דליתני בתרוייהו פסולה או ליתני בתרוייהו תקנתא והכי משמע פשטיה דהאי לישנא, וכי תימא היכי שייך פסולה בכיוצא בזה שאינו דבר שבחובה, י"ל דהכי קאמר פסול ואסור מלהשתמש בו וכדאמרינן בפרק השוחט (חולין י"ח א') פוסלין ומכשירין אוסרין ומתירין חדא היא, ואשכחן בגמרא דקאמר מקצת קורה למעלה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים במבוי פסול, ובכמה מקומות הזכירו בה לשון כשרות וכיון דכן הכי נמי שייך למימר ביה לשון פסלות.
סוכה דאורייתא תני פסולה. פירש רש"י ז"ל סוכה שכבר נודעו דיניה שייך למיתני ביה פסולה, מבוי דרבנן שעדיין לא שמענו דיניו ועכשיו בא התנא להשמיעם תני תקנתא, והקשו בתוספות דאכתי תיקשי לן דמכל מקום ליתני כאן וכאן תקנתא דהא ודאי גם זה היה בכלל שאלתינו כדפרישנא וכדמוכח ממאי דאמרינן ואי בעית אימא דאורייתא נמי תני תקנתא, לכך פירש ר"י ז"ל סוכה דאורייתא והוא דבר חמור קתני פסולה כי שמא אילו תני תקנתא הוה טעי' דבדיעבד כשרה ואתי לידי איסורא דאורייתא אבל מבוי כיון שהוא מדרבנן לא חש להכי ותני תקנתא דכל היכא דאפשר ליה לישנא דתקנתא עדיף למיתני ליה, ואם תאמר והא אמרינן התם נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואמאי לא נקט תקנתא, יש לומר דהתם כיון שהדליקה שלא במקומה לא סגי ליה בתקנתא שישפילנה כי צריך הוא לכבותה ולחזור ולהדליקה כדפרישנא בדוכתה.
איבעית אימא דאורייתא נמי [תני] תקנתא. פירוש דהא ודאי עדיף ליה כדאמרן ולא הוה חייש דטעו לאכשורי בדיעבד, מיהו סוכה דנפישא מילתא. פי' דהתם איירי במילי טובא דבעי תקנתא ואין התקנה שוה בהם, דהא איירי בגובהא דבעי למימר ישפיל, ובשאינה גבוהה דבעי למיתני יגביה, ובשחמתה מרובה מצילתה דבעי למיתני ירבה בסכך, הלכך אי אתי למיתני תקנתא צריך לאורוכי טובא, אבל הכא לא נפישי מילתא דהא לא קתני אלא גובהה ופותיא בלחוד ותרוייהו אית להו חדא תקנתא במיעוט, ומשום הכי פסיק ותני תקנתא.
אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל וכו'. פירוש דקסבר רב דטעמא דקורה במבוי כדי לעשותו פתח, ומשום הכי נקט כל חד מינייהו ההוא שיעורא דאשכחן בפתח דעלמא. ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב ושחטו פתח אהל מועד. פירוש גבי משכן כתיב והכתוב מדבר בין על אהל מועד שבמשכן בין על הבית שיהא במקומו בבית עולמים כי גם באהל מועד שבמשכן היה השולחן והמנורה ומזבח הזהב, ודכולי עלמא היכל שבבית עולמים עומד במקום אהל מועד זה, וגבי אולם הוא דפליגי אם הוא גם כן בכלל ההיכל.
רבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד. פירוש לענין מנורה ושולחן ומזבח שהיה לנו להעמיד בהיכל, וכן לענין שאסור להיות שום אדם בהיכל בשעה שמניחים הקטורת במזבח הזהב, וכן לענין כהן שנכנס להיכל שלא לצורך עבודה שהוא סופג את הארבעים ולכמה דברים אחרים כדאיתא בפרק קמא דזבחים (י"ד א'), הלכך כי כתיב ושחטו פתח אהל מועד על היכל בלחוד הוא דכתיב, וא"ת ובר מהאי קרא נמי איכא כמה קראי דכתיב בהדיא פתח היכל ולמה להו לרבנן למילף מהאי, וי"ל שלא באו חכמים ללמוד מכאן דוקא אלא ללמדנו שלא נכלל כאן אלא היכל לחוד ולאפוקי מסברתו של ר' יהודה, ומשום דרבנן איירו במתני' מעיקרא וחזו לאקדומינהו נמי אקדים ונקיט טעמא דידהו.
ר' יהודה סבר קדושת אולם והיכל חדא קדושה היא. פירוש לכל הדברים שהם בענין ההיכל, וכיון דכן אף לפתח אולם קרא הכתוב פתח אוהל מועד, ולפיכך יליף מפתחו של אולם דנפיש טפי דבהאי דינא דמבוי שיעורא דאשכחן דנפיש טפי אית לן למישקל ולא נתפוס בכאן את המועט דכיון דמבוי דרבנן הוא כל מאי דאפשר לאכשורי טפי בעי לאכשורי. היינו טעמיה דר' יהודה דכתיב אל פתח אולם הבית וכו'. לקמן הוא מפורש.
והא כי כתיב האי במשכן כתיב. פי' כי עיקרו של מקרא זה לא נאמר אלא על אהל מועד שבמשכן שהיה במדבר ושם לא היה אולם ולא פתח ההיכל ששנינו שהיה גבוה (ל') [עשרים] כי פתח אהל מועד לא היה גבוה אלא עשר אמות כשיעור גובה הקרשים, ואם משם אנו באין ללמוד למבוי אין לנו להכשיר אלא מבוי שהוא גבוה עשר אמות בלבד, וקושיין משום רבי יהודה דאלו רבנן הא איכא כמה דוכתי דכתיב בהדיא פתח ההיכל כדכתיבנא לעיל, ואף על גב דדברי קבלה הם מה בכך הא לעיל הוה בעי רבי יהודה למילף מדכתיב פתח אולם הבית.
אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן. פי' וכיון דכן כי הדדי נינהו, ומאי דכתיב ושחטו פתח אהל מועד במשכן הרי הוא כאילו נכתב במקדש על פתח ההיכל שהיה בו, וכיון דאולם לר' יהודה מכלל ההיכל (ש)הוא שפיר יליף מהאי קרא.
דאי לא תימא הכי הא דאמר שמואל כו'. וא"ת מה היה צריך לדברי שמואל בכאן דהא בסמוך מביא ראיה דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן, יש לומר מפני שמצינו מקומות דלא ילפי מהדדי דהא בפ"ב דשבועות (ט"ז ב') בעינן רבויא דקרא למקדש, וכן בפ"ק דחולין (כ"ד א') וכן במסכת סוטה בפרק המביא (ט"ז א') מרבינן בית העולמים מיתורא דכתיב אשר יהיה בקרקע המשכן, הלכך איצטריך לומר כאן דהא דרב דהכא לדשמואל דמיא דמיירי בהאי קרא גופיה מטעמא דילפינן מהדדי מקדש ממשכן, למימרא דכל דבר שאינו תלוי בקדושת הבית כגון הא דהכא וההיא דשמואל שפיר ילפי מהדדי, והא דטרחינן לאתויי הכא אלא משכן דאיקרי מקדש מנא לן לא הוה צריך לן דמסתיין כיון דמקדש איקרי משכן אלא כיון דקושטא הוא בעינן לברורה.
שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד בזמן שפתוח ולא בזמן שהוא נעול. פירוש לאו [ד]דרשינן פתח כמו פתוח דא"כ יהא זה היפך מימרא דרב דיליף לעיל מפתח [פתח] ממש אלא כך רוצה לומר שאינו נקרא פתח בדוקא אלא בזמן שהוא פתוח, והקשו בתוס' ולמה לי לפוסלם מהאי קרא תיפוק לי' שאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל הרי שחטן קודם שחיטת תמיד שלא היה תמיד נשחט אלא לאחר פתיחת דלתות כדתנן במסכת תמיד (פ"ג מ"ז) בהדיא לא היה שוחט את התמיד אלא עד שהיה שומע קול שער הגדול שנפתח, וקיימא לן (פסחים נ"ח ב') שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר העולה עולה ראשונה, וי"ל דההיא למצוה לכתחלה אבל בדיעבד אין הקרבן נפסל מן התורה, והא דתניא בתוספתא דפסח שני (פ"ד ה"ב) כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין, י"ל דהתם בשהקריב והקטיר קודם לתמיד של שחר דהכי מוכח בריש תמיד נשחט (פסחים נ"ט א') דכוליה קרא דוערך עליה העולה בהקטרה הוא דכתיב, והא דמשמע בפסח שני בסוף אלו דברים (פסחים ע"ג ב') גבי שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם ממנו דאפי' משום ששחט הפסח לאחר שחיטת תמיד של בין הערבים נפסל דנפקא לן נמי מדכתיב [וערך עליה] העולה [וגו'] עליה השלם כל הקרבנות כולן, ההוא מדרבנן הוא דנפסל, אי נמי דהתם אם הקריבו כשר אלא דהתם עדיין לא הקריבו וכיון דאסור לכתחלה להקריבו (קודם) [אחר] תמיד של בין הערבים אף בראשו של מזבח אין מעלין אותו ונמצא נפסל בלינה, א"נ כמ"ד דלינה פוסלת אפילו בראשו של מזבח דפלוגתא היא בפרק המזבח מקדש (זבחים פ"ז א') עוד י"ל דאיצטריך האי קרא לשמואל כגון שהקריבו התמיד תחלה בדלתות סגורות דהא לא אשכחן דמיפסיל בהכי דלא תנן אלא לא היה שוחט את התמיד כו', אי נמי שפתח דלתות ושחט התמיד ואח"כ סגר הדלתות והקריב שלמים אלו, כל זה שיטת התוספות.
מהדורא תנינא:
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבבנן תני תקנתא. פי' סוכה שמצותה מן התורה שייך למיתני בה התנא שאם לא עשאה כהלכתה פשולה אבל מבוי שכל מצותו אינה אלא מדרבנן לא שייך למיתני בה פסולה ומאי דאמרי' בפ' במה מדליקין נר חנוכה בשהניחה למעלה מעשרים אמה פסולת דברי אמוראי הם וכך שייך האמורא לומר פסולת על מצות התנא כמו התנא על מצות התורה. אבל לא הוה תני בנר חנוכה פסולה:
קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד. עיין מ"ש בפ"ק דכלים:
שלמים ששחטן קודם פתיחת שערי ההיכל פסולין. שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד אבל עולת התמיד מנלן דבעיא פתיחת ההיכל דתנן בפ"ג דתמיד ולא הי' השוחט שוחט עד שהוא שומע את קול שער הגדול שנפתח:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א (עריכה)
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר שיעור חלל המבוי. וקודם שתכנס בביאורה צריך שתדע דרך הקדמה שיש לנו בדין הוצאה דינין מן התורה ומכח הלכות סיני ומבית דינו של שלמה. ולפי מה שנפרש במשנה השניה יש לנו בה דין רביעי לאיסור חכמים בשתי מחיצות דעריבן כמו שיתבאר שם והענין הוא שמן התורה אין איסור הוצאה מרשות לרשות אלא מרשות היחיד גמורה לרשות הרבים גמורה וכן אין איסור טלטול והעברת ארבע אמות או יתר מארבע אמות בתוכו אלא ברשות הרבים גמורה ורשות הרבים הוא דרך שיש ברחבה שש עשרה אמה ומפולש משני ראשיו עד שיוכל אדם לעבור ביושר בלא עכוב ושאינו מקורה. וכן הצריכו בו גדולי הרבנים שיהא בו דריסת רגל לששים רבוא ולא שיהו ששים רבוא יכולין לעבור שם ביחד אלא שיהא דרך מצוי לששים רבוא ורגילים לעבור שם. ורשות היחיד הוא כל רשות גבוה עשרה או עמוק עשרה ורחב ארבעה. ויש דעות אחרות בענין רשות הרבים ולקצת רבותי' הצרפתים יתבארו במסכתא זו וכן רמזנו עליהם בראשון של שבת. ולא באנו עכשיו לבאר אלא שלא נאסר מן התורה אלא הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים או הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד או טלטול והעברת ארבע אמות ברשות [הרבים] ואין צריך לומר שמן התורה כל חצר שמתחלקת בדיורין אעפ"י שיד כולם שוה בחצר מותר לטלטל מחצר לבתים ומבתי' לחצר. אין צריך לומר טלטול והעברה (לחצר) [בחצר] עצמה. וכן מדינה המוקפת חומה עשרה ויש לה דלתות נעולות בלילה. וכן הדין במבוי הסתום והוא שיש בו כותלים משלש רוחותיו ופתוח מצד רביעי לרשות הרבים וכל שכן לכרמלית אעפ"י שאין בו כלום מצד רביעי רשות היחיד גמורה הוא בין לזרוק בין לטלטל והלכות סיני החמירה להצריך מרוח רביעי לחי או קורה להיתר טלטול. וזו היא שיטת בית הלל שהלכה כמותו ואין צריך בה ללחי או קורה כדברי גדולי המחברים. שלדעת בית הלל מן התורה שלש מחיצות הוא דבעינן בין לזרוק בין לטלטל כמו שכתבנו ואתאי הלכתא לאוסופי אטלטול ברביעית לחי או קורה כל זה היה בדין תורה עם צירוף הלכה. והוא שאמרו [ד'.] מחיצין הלכה למשה מסיני. ואעפ"י שלדעת בית שמאי מן התורה אין רשות היחיד אלא ארבע מחיצות והלכות סיני באה להקל לאוקומה לרביעית אלחי וקורה ותרוייהו בעינן. וכן שיש מי שסובר שתי מחיצות גמורות רשות היחיד מדאורייתא ואף במחיצות דלא עריבן כמו שיתבאר לדעת ר' יהודה בפרק גגות מכל מקום הלכה כבית הלל. ושלמה ובית דינו תקנו עוד שלא לטלטל מבתים לחצר אלא בעירוב לרמוז שכלם שוים באותו אוכל וכן יהו כלם שוים באותו הרשות כברשות אחת והוא הנקרא עירובי חצרות וכן לא מחצר למבוי אלא אם כן בעירוב גם כן והוא הנקרא שתופי מבואות. ועכשיו אנו עסוקים בתקון המבוי הסתום שמן התורה הוא רשות היחיד גמורה לטלטל בתוכו ולחייב בזריקה מתוכו לרשות הרבים ומכח הלכה לדעת בית הלל שהלכה כמותו נאסר שלא לטלטל בתוכו עד שיעשו בו דופן רביעית אלא שדיה בלחי או קורה מפני שאין הענין אלא משום היכר שאם לא יראו סתימה מצד רביעי יחשבו שאף [דרך המבוי מרשות הרבים ויבאו לטלטל (מתוכו לרשות הרבים] ואעפ"י שהיא מכח הלכה קראוהו לפעמים מדברי סופרים כמו שאמרו בסוגיא זו מבוי דרבנן אחר שאינו מן התורה ולפעמים קורא הלכות סיני דבר תורה כמו שיתבאר למטה בענין רובו המקפיד. ועל ענין זה באה משנה זו ר"ל מבוי שהוא גבוה ומלת מבוי הוא מענין מבוא וכמו שאתה מוציאה בלשון קבוצה בלשון מבואות ועל שם שכל בני המבוי נכנסים דרך שם הוא קרוי כן כמה דאת אמר את מבוא העיר וכל השביל הוא קרוי מבוי ולפעמים הוא קורא חלקי המבוי ותקוניו בלשון מבוי כמו שקצת פרטים נקראים לפעמים בשם הכלל ועל דרך זה הוא קורא במשנה זו קורת המבוי בשם מבוי. והוא שאמר מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. כלומר שאם עשה בו קורה לתקנו לטלטל בתוכו אלא שהיא גבוהה מעשרים אמה. ר"ל שחלל שמפי הקורה המביט לארץ עד הקרקע הוא גבוה מעשרים אמה והרי נמצא שאין העין שולט בו ואין כאן היכר ולפיכך ימעט ר"ל שישפיל הקורה עד שלא יהא בחללה יתר מעשרים או יעשה איצטבא למטה הן בסתום הן במפולש שכבר הכשירו מן הצד השני בצורת פתח.
ור' יהודה אומר אינו צריך. שהוא סובר שזה שהזקיקה הלכה למשה מסיני בקורה זו לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה. ומעתה הואיל ויש כאן מחיצה מכל מקום שהרי פי הקורה יורד וסותם אינו צריך כלום ואתה צריך לומר לענין פירוש שר' יהודה סובר שכל שיש שם שתי מחיצות חשובות אין רגל הנכנסים והיוצאים מבטלת מחיצה על הדרך שאמרה בשני בתים בשני צדי רשות הרבים ואף למעלה מחמשים או כמה כשרה לדעתו אבל לדעת חכמים אילו היתה קורה באה משום מחיצה לא היתה מועלת כלום שהרי הם סוברי' רגל הנכנסת והיוצאה מבטלת מחיצה בכל שאין שם שלש מחיצות של תורה ורביעית של הלכה. ומתוך כך נחלקו בפרק גגות שלר' יהודה מערבין במבוי מפולש ומטלטלין בתוכו ר"ל בהכשר לחי או קורה משני צדדיו שמאחר שיש קורה בשני ראשיו ופי תקרה יורד וסותם הרי יש כאן ד' מחיצות אבל לדעת חכמים שלש מחיצות בעינן והרביעית אינה אלא להיכר בעלמא ואין הלכה כר' יהודה לא בסתום ולא במפולש אלא כחכמים:
והרחב מעשר אמות. וכו' ומכיון שהוא רחב יותר מעשר אמות אין זה קרוי פתח אלא פרצה ואינה ניתרת בקורה שאין כאן היכר ומתוך כך ימעט. והוא שיסתום בראש המבוי קצת הרחב בכותל או בפס ארבעה עד שיעמידנו על פחות מעשר או בעשר ויעשה שם קורה או לחי ור' יהודה חולק אף בזו כמו שאמרו בבריתא לומר שאינו צריך ואין הלכה כדבריו.
ואם יש שם צורת פתח. ר"ל קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אפי' רחב מעשר אמות אינו צריך למעט. שאין לך היכר גדול מזה. אלא שמכל מקום צריך שיהא ראוי להחזיק דלת של זמורות או של הוצין מגעת מן הקרקע עד הקורה כמו שיתבאר. וצורת פתח יתבאר בגמרא שכשם שמועיל לרחב יתר מעשר כך מועיל בגבוה יתר מעשרים שהרי יש כאן היכר. ורבותי נסתפקו אם צורת פתח מועיל לפחות מעשרה גובה שאף בו המבוי פסול כמו שיתבאר. וגדולי המחברים כתבוה כן אף בפחות מעשרה אלא שאנו מתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל במקום שאין מחיצות שכל מחיצה הפחותה מעשרה אינה מחיצה. וגדולי הדור ראיתי שמתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל יתר ממחיצה ומחיצה שאינה גבוהה עשרה אינה כלום. ואיני מבין שאף גדולי המחברים לא אמרוה אלא בשהפתח גבוה עשרה כמו שיתבאר למטה אלא שכותלי המבוי נמוכות מעשרה. אלא שאף בזה הדברים מתמיהי' כמו שכתבנו. ואם היה מבוי זה רחב עד עשרים אמה או יותר עושה פס ארבעה במשך ארבע אמות שהוא שיעור ארך מבוי ומעמידו לארכו של מבוי באמצע ונעשה כשני מבואות ואין כח באויר שמשני צדדיו לבטלו אבל בפחות מכאן אויר שמכאן ומכאן מבטלו. וכן יתבאר בגמרא. וסתם מבוי למדת ממה שכתבנו שהוא גבוה עשרה וארך ארבע אמות ומהם ולמעלה ורחבו גדולי המחברים נראה שכתבוהו משלשה ולמעלה שהרי הם כתבו מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכלו שכל פחות משלשה כלבוד דמי למדת שבשלשה מיהא צריך הכשר ומכל מקום יש פוסקים דוקא בארבעה טפחים כמו (שהתבאר) [שיתבאר]. זהו ביאור המשנה ופסק שלה. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה כמו שהתבאר במקומו. ושאלו בסוגיא זו מאי שנא דגבי סוכה תני פיסולא ומאי שנא דגבי מבוי תני תקנתא ר"ל ימעט דהא סכה נמי אית לה תקנתא. (ותירץ) [ותירצו] סוכה דפיסולא דידה דאוריתא תני פיסולא מבוי שכל עצמו אינו אלא מדברי סופרים תני תקנתא. אי נמי דאף בדאוריתא כל דאית ליה תקנתא אית ליה למתנייה אלא דסוכה נפישן מילה בההיא מתני' גבוהה למעלה מכ' ונמוכה למטה מעשרה ושאין לה שלש דפנות. ושחמתה מרובה ואלו היה שונה תקון לכלם היו הדברים יגיעים מצד שהיה צריך לשנות תקון מיוחד לכל אחד מהם [פסק ותני פסולה] אבל במשנתנו לא שנה אלא שני פיסולין ואף הם שניהם מתוקנים בתקון אחד:
כבר ביארנו בראשון של יומא סדרי בנין בית המקדש בהר הבית היאך הוא עשוי וביארנו בכלל אותם הדברים שמפתח עזרת ישראל עד פתח האולם שבעים ושש אמה ומפתחו של אולם עד סוף העזרה מאה אמה ובשבעים ושש אמה הראשונות הם י"א אמה לדריסת רגלי ישראל וי"א לדריסת רגלי הכהנים עם הדוכן ושלשי' ושתים למזבח ועשרים ושתים משפת המזבח החיצון עד האולם ומפתחו של אולם ולפנים נקרא היכל ששם היה המזבח ושלחן ומנורה ושיעורו מאה אמה עם עובי הכותלים כיצד אולם רחבו עשר אמות וכתלו שש אמות וכותל ההיכל המבדיל בין האולם למקום שנקרא היכל בפרט שש אמות וארך ההיכל ארבעים אמות ומחיצה המבדלת בין ההיכל לדביר ר"ל קדש הקדשים אמה ונקראת אמה טרקסין ובית קדשי הקדשים עשרים אמה וכותל בית קדשי הקדשי' שש אמות וחלל התא שאחריו חמש אמות וכותל התא שש אמות הרי מאה אמה ומכותל זה של תא עד כותל מערבי של עזרה י"א אמות אויר והוא אחורי הכפרת ונמצאו מאה ושמונים ושבע אמה ממזרח למערב ט"ו מעזרת ישראל עד האולם ומאה מהאולם עד כותל התא שהוא סוף העזרה והם מאה ושבעים וששה ועם האחת עשרה אמה הם מאה ושמנים ושבעה וכל הקפ"ז בכלל נקראים עזרה אבל עזרת נשים שלפני עזרת ישראל לצד המזרח והחיל שלפני עזרת נשים אינו בכלל העזרה הכל כמו שביארנו שם:
פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים ולא היו בו עשרים וחמש אמלתראות של מילה והוא עץ הנקרא גוונ"ץ היו על גב הפתח זו למעלה מזו והתחתונה שבהן עודפת על רוחב הפתח אמה מכאן ואמה מכאן וכל אחת מן העליונות עודפת על שלמטה הימנה אמה מכאן ואמה מכאן נמצאת התחתונה ארכה הנתון לרחב הפתח כ"ב אמות והסמוכה לה כ"ד אמות והשלישית לה כ"ו והרביעית לה כ"ח והעליונה ל' ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת ופתחו של היכל לפנים מן האולם גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות. ולפי מה שיתבאר במקומו לא היו שם אמלתראות ואעפ"י שאמרו בכאן דילמא תבנית היכל כתבנית אולם אינה אלא למה שעשוי לנוי:
משכן שעשה משה ארך החצר שהיה בנוי בה היה ארכו מאה אמות ורחבו חמשי' והיה המשכן בנוי בשפת חצי החצר ונשאר לפני המשכן חמשי' אמה על חמשי' אמה אויר וארך המשכן שלשי' ונשארה לאחריו רחבה עשרים ורחב המשכן היה עשר אמות לרחב החצר ונשארו בסביבות החצר רחבה עשרים לצפון (ועשאם) [ועשרים] לדרום נמצא למשכן לפניו רחבה חמשים על חמשים ובכל שאר סביבותיו רחבה עשרים אמה וגבהו היה עשר אמות והיו לסביבות החצר כלה קלעים בארך מאה אמה וברחב חמשי' ובצד שלפניה היו הקלעים מזה ומזה וריוח באמצע לצרך פתח ליכנס בחצר שלפני המשכן והיה רוחב קלעים שלפני החצר ט"ו אמה רחב מכאן וט"ו מכאן ונמצא פתח באמצע ברוחב עשרים וגבהן של קלעים חמש עשרה אמה ומה שנ' ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות שפירושו שגובה הקלעי' חמש אמות פירושו משפת מזבח ולמעלה שהמזבח גבהו עשר כגובה המשכן וקלעים חמש עשרה ונמצאו עודפות על גובה המזבח חמש אמות. ואעפ"י שנ' במזבח ושלש אמות קומתו פירושו מן הסובב ולמעלה אבל גבהו מן היסוד עשר אמות. והוא ששנינו בסדר משנת המשכן ויעש את מזבח העולה חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו רבוע ושלש אמות קומתו ממשמע שנ' חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו איני יודע שהוא רבוע אלא נאמר כאן רבוע ונאמ' במזבח הקטורת רבוע שנ' אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו מה רבוע האמור במזבח הקטורת גבהו פי שנים ברחבו אף במזבח העולה כן ונמצא גבהו עשר אמות. וכן שנינו מזבח שעשה משה גבהו עשר ושעשה שלמה גבהו עשר ושעשו בני גולה גבהו עשר ואף לעתיד לבא גבהו עשר אם כן למה נאמר שלש אמות קומתו מן הסובב ולמעלה עד מקום המערכה והוא ששנינו במסכת מדות [פ"ג מ"א] על מזבח של בית המקדש מזבח היה שלשים ושתים על שלשי' ושתים עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד עלה חמש וכנס אמה זהו סובב עלה שלש וכנס אמה זהו מקום מערכה ומקום קרנות אמה נמצא גבהו עשר אמות ולענין רוחב המזבח נמצא היסוד שלשים ושתים על שלשים ושתים ומן היסוד ועד הסובב עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ומקום חלק שבין קרן לקרן עשרים וששה על עשרים וששה ומקום מערכה עשרים וארבעה על עשרים וארבעה כמו שביארנו במסכת מדות. וזה שלא דברו אלא מן הסובב ולמעלה מפני שכשהיה הכהן נותן דמים על הסובב היה עומד וכמו שאמרו עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית וצרף גובה קלעי החצר על גובה המשכן הוא שאם לא היו גבוהות על גבי [גובה] המשכן והמזבח היה מתן דמים של כהן נראה מבחוץ ומתוך כך היו גבוהות חמש אמות יותר ודעת זה לדעת ר' יוסי שהלכה כמותו שנחלקו הוא ור' יהודה בענין זה במסכת זבחים [נט:] שלר' יהודה דברים ככתבן ר"ל שגובה המזבח שלש אמות לבד וגובה הקלעים חמש אמות לבד ואעפ"י שהיה הכהן נראה אמה שהרי גבהו של אדם בינוני שלש אמות מכל מקום עבודה שבידו לא היתה נראית שהרי הקלעים עודפות על גובה המזבח שתי אמות ומכל מקום אין הלכה כן אלא כר' יוסי ועל הדרך שביארנו:
מקום שחיטת הזבחים אינה שוה בכל הקרבנות והוא שקדשי קדשים שחיטתן בהיכל לצפון המזבח בתחום שביארנו בראשון של יומא. וקדשים קלים ר"ל שלמים והדומים להם שחיטתן בכל מקום בעזרה שהרי נאמר בהן ושחטו פתח אהל מועד ולא ייחד להם רוח ושמא תאמר (הם) [הא] מכל מקום צריך לשחטם בסמוך לפתח שהרי כתי' פתח אהל מועד לא נאמר מקרא זה אלא ללמד שאעפ"י שאין לשחיטתם מקום ידוע אינו שוחטם עד שיפתחו דלתות ההיכל שנ' בהם ושחטו פתח אהל מועד בזמן שדלתות ההיכל פתוחות ולא בזמן שהן נעולות ולמדת לפי דרכך שפתחו של היכל דלתות היו שם אעפ"י שפתחו של אולם לא היו בו דלתות ואם שחט את השלמים בנעילת דלתות ההיכל פסולים וכל שדלתותיו (מונפות) [מוגפות] הרי הן כנעולות אבל אם היו הפרכות עליו אינן פוסלות ושמא תאמר ומה הוצרכה לכך והרי כל שהדלתות נעולות עדיין לא קרב תמיד של שחר וקיימא לן אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ונרות ולא מתאחר על תמיד של ערב אלא פסחים אפשר שזו אינה אלא מצות עשה וכמו שאמרו [פסחים נח:] העולה עולה ראשונה וכן עליה השלם ולא נפסלה בדיעבד אלא מצד נעילת דלתות בהיכל משכן שעשה [משה] ארכו שלשים ורחבו עשרים ופרכת היה מונח לסוף עשר אמות למערב ונמצאו עשרים אמות מפרכת ואילך כנגד הפתח ושם היה המזבח ושלחן ומנורה וזהו בדמיון היכל למקדש ופתחו הוא הנקרא פתח אהל מועד והחצר. וכבר ביארנו שפתח משכן גבהו עשרה ורחבו עשרים:
פתח זה של מבוי שביארנו שכל שהוא גבוה מעשרים אמה אינו קרוי פתח לדעת חכמים ולדעת ר' יהודה אף למעלה מעשרים הוא קרוי פתח. בגמרא שאלו מהיכן יצא לנו כן ואמרו על זה בשם רב. חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל שהיה גבהו עשרים ורחבו עשר והוא הנקרא פתח ממה שנ' פתח אהל מועד ואעפ"י שבמשכן הוא כתי' מכל מקום הרי הוא בדמיון פתח היכל למקדש והרי מצינו פתח גבוה עשרים ורחב עשר שנקרא פתח והוא שאמרו מצינו משכן שנקרא מקדש ומקדש קרוי משכן. ואין לומר שנלמוד מפתח משכן שהרי מכל מקום מצינו פתח היכל שנקרא פתח הא מכאן ואילך אינו קרוי פתח. ואעפ"י שפסוק זה בשלמים כתי' ושלמי' אינן צריכים פתח שהרי שחיטתן בכל מקום בעזרה. מכל מקום הרי פרשנו עליה בזמן שהפתח פתוח וכו'. ור' יהודה שמכשיר ביתר מעשרים למדה מפתחו של אולם ומאחר שפתחו של אולם נקרא פתח אין עוד שיעור לפתח אלא בגובה כמה ורחב כמה ואעפ"י שפסוק של פתח אהל מועד בהיכל כתי'. הוא סובר קדושת היכל ואולם חדא הוא ומכל מקום לא לענין קדושה הוא אומר כן שהרי משנה שלימה במסכת כלים [פ"א מ"ו] עשר קדושות בירושלם זו למעלה מזו ונכללו ביניהם בין האולם והמזבח מקודש הימנו שאין בעלי מום ופרועי ראש נכנסי' לשם אלא לומר שכל עבודות הכשרות בהיכל כשרות באולם ואעפ"י כן חזר בו לומר שקדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד אם מפני שקדושת היכל חמורה אם מפני שהדברים שבתוך ההיכל כגון מזבח ושלחן ומנורה בכלן נאמר פתח אהל מועד. וכן שמא עבודות הראויות להיכל אין כשרות באולם עד שהביאה מאמרו פתח אולם הבית (והשים) [והשיבו] לו שר"ל הבית הפתוח לאולם והוא ההיכל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה