גור אריה על רש"י שמות כז

<< · גור אריה על רש"י · שמות · כז · >>

פסוק ג

[א] כמו כל כליו וכו'. שהכלים עצמם היו של נחושת, ואיך יתכן לומר "לכל כליו תעשה נחשת", אלא הוא כמו 'כל כליו תעשה נחשת' (כ"ה ברא"ם):

פסוק ד

[ב] ומקרא זה מסורס. דהא לא יתכן לומר שהמכבר הוא "מעשה רשת נחשת", דאין רשת מן נחשת אלא רשת מן החבלים הוא, לפיכך צריך לסרס המקרא 'ועשית מכבר נחשת מעשה רשת':

פסוק י

[ג] חמש אמות בין עמוד לעמוד. אף על גב (דמאה) [דעשרים] עמודים יש בהם י"ט אוירים בלבד, ואיך יתכן לומר שהיו חמש אמות בין עמוד לעמוד, מכל מקום העמוד הראשון שהוא בסדר המערב משלים לכ' (אמות) [אוירים], וכן עמוד הראשון שבסדר הצפון משלים לעשר אוירים של מערב, עד שהיה בין עמוד לעמוד ה' אמות. וכן עמוד הראשון שבסדר המזרח, מן ג' עמודים שבכתף (פסוק יד) היה משלים לכ' אוירים, והיה בין עמוד לעמוד ה' אמות. ומן עמוד הראשון לעמוד השני ה' אמות, ומן עמוד השני לעמוד השלישי ה' אמות, ומן עמוד השלישי לעמוד הראשון מן ד' עמודי הפתח ה' אמות, הרי ט"ו אמות שבכתף האחד. ומן עמוד הראשון של פתח עד עמוד שני ה' אמות, ומן עמוד השני עד השלישי ה' אמות, ומן עמוד השלישי עד הרביעי [ה' אמות], ומן הרביעי עד עמוד ראשון מן ג' עמודים שבכתף השני - ה' אמות, הרי עשרים אמות לפתח. ומן עמוד ראשון של ג' (אמות) [עמודים] שאצל הפתח, עד עמוד השני ה' אמות, ומן השני עד השלישי ה' אמות, ומן השלישי עד עמוד הראשון שהיה עומד במקצוע על סדר עמודי הדרום - ה' אמות, הרי בין זה לזה ה' אמות (כ"ה ברא"ם):

[ד] ואדניהם של עמודים. לא של קלעים, כמו "עמודיהם עשרה" (פסוק יב) רוצה לומר של קלעים, דהרי לא שייך אדנים לקלעים:

פסוק יח

[ה] נמצא לו כ' אמה ריוח לצפון ולדרום מן קלעים החצר ליריעות. פירש הרא"ם כי קלעים היו פרוסים בצד החיצון של עמודים, והיו עובי העמודים אמה כמו אמה דקרשים, ולפיכך כאשר היו היריעות פרוסים על המשכן ותלוים אחורי המשכן, היה מן יריעות התלוים לאחורי המשכן עד הקלעים שאחורי העמודים - כ' אמה, והיה החצר ק' אמה בלא עמודים, שאין העמודים מן המידה, כך פירש הרא"ם:

ודבר זה בודאי לא יתכן, שאם כן היה צריך שיהיו הקלעים של חצר בדרום ק"ב אמה, והקלעים שבצפון ק"ב אמה, והקלעים במערב נ"ב אמה, וזה הפך הכתוב, שלא היו הקלעים של חצר בדרום רק ק' אמה (פסוק ט), ושל צפון ק' אמה (פסוק יא), ובמערב נ' אמה (פסוק יב), ובמזרח היו הקלעים של כתף האחד ט"ו אמה (פסוק יד), ושל כתף השני ט"ו אמה (פסוק טו), ושל פתח כ' אמה (פסוק טז), ואיך אפשר לומר שהיה אורך החצר לצפון ולדרום ק"ב אמה עם העמודים, ושבמזרח ושבמערב נ"ב אמה, שלפי זה היה צריך לומר שהקלעים היו מאה אמה ושנים:

אלא אם תאמר שאין העמוד של מקצוע היה עליו קלעים כלל, אלא היה בלא קלעים, ולמה היה זה שהיה בלא קלעים. ואם תאמר בשביל כך לא היו קלעים עליהם מפני שלא היו קלעים אלא מה שהוא אורך החצר לפנים מן העמודים, וזהו מאה בלבד, ולא ק"ב אמה, שזה הוא עם העמודים, ולפיכך לא היו [על] עמוד המקצוע קלעים עליו כלל, זה לא יתכן, דאם כן למה לא יהיה הקלעים פרוסים בפנים גם כן, שאז לא היה צריך רק ק' אמה, אבל השתא שהיה הקלעים פרוסים מבחוץ לעמודים, אם כן היה צריך ק"ב אמה. ואם יאמר בשביל שהיה שם עמוד אין צריך קלעים, דאין צריך קלעים רק במקום שאין עמוד, אבל במקום שיש עמודים אין צריך, דאם כן אצל הפתח לא היה צריך מסך כ' אמה, דהרי היה שם עמוד, ולא היה צריך לקלעים, וכן בקלעים של כתף לא היה צריך ט"ו אמה, שהרי היה שם עמוד, ולא היה צריך לקלעים:

אבל עיקר הפירוש שהעמודים של חצר בכלל מאה אמה של חצר, ולא היה בחצר עם העמודים רק מאה. והא דקאמר דהיו עשרים אמה בין הקלעים ובין היריעות שאחורי המשכן, היינו שגם עובי הקרשים בכלל זה, דהרי עובי הקרשים אינם מן אוהל מועד, ולפיכך היריעות שאחורי המשכן הם מתחילין מיד אחר חלל המשכן, כשהם מתחילים להיותם נוטים על הקרשים, זה נקרא אחורי המשכן':

[ו] להביא אדני המסך. דאם לא כן הרי כבר כתיב (פסוק יז) "כל עמודי החצר וגו' [ואדניהם נחושת]", אלא להביא עמודי מסך, שאינם בכלל "עמודי החצר", כי החצר נקרא בלא הפתח, והוצרך לרבות עמודי המסך בפני עצמם. ולפי דעתי אין צריך לזה, כי הכתוב בא להגיד כי היה שש משזר חמש אמות קומה, ונוסף עליו האדנים של נחשת, חוץ מן חמש אמות של קלעים. וכן פירוש הכתוב; "וקומה חמש אמות שש משזר", וגם "אדניהם נחשת" נוסף על הקומה:

פסוק כ

[ז] זך בלא שמרים כמו ששנינו כו'. דאין פירושו כמשמעו שלא יהיה שמרים בהם, דאין שיעור לדבר, שיש שמן שהוא זך יותר משמן, ואם כן לא ידענו שעור דבר זה, ולפיכך אין פירושו כמשמעו שיהיה זך שלא יהיה עכור, אלא פירוש 'מגרגרו בראש הזית'. ויש מפרשים דודאי "זית זך" דכתיב בקרא רוצה לומר שהזית הוא זך, [ד]אם היה פירושו שהשמן זך הוי למכתב "כתית" תחלה ואחר כך "זך", דהא "כתית" קאי אזיתים ו"זך" אשמן, אלא "זך" קאי אזית. וראשון נראה לי עיקר:

[ח] מגרגרו בראש הזית. פירוש, שילקוט גרגריו בראש הזית מקום שהם ראוים להתבשל, שהחמה זורחת שם תמיד בגבהו (רש"י מנחות פו ע"ב):

[ט] ואינו טוחנו בריחיים כו'. ואם תאמר, והרי כבר כתיב "שמן זית זך" שלא יהיו בו שמרים, ואם טחנו יש בו שמרים, ויש לומר דהא אתא קרא שיהיה מגרגרו בראש הזית, אבל "כתית" מלתא בפני עצמו, דהווה אמינא דלא קפיד רק אזית שיהיה זך, שאם אין הזית זך - אין השמן זך, אבל אם הוא טוחן, אף על גב שמעורב בו מכח הטחינה קצת שמרים, אין זה כל כך נחשב, שהרי אין כולו שמרים, ואילו לא היה הזית בעצמו זך אז כל השמן אינו זך, לכך צריך "כתית" 'ולא טחון'. ואי כתב "כתית", הווה אמינא דוקא שלא יהיה נטחן קפיד, דאם נטחן הוא עב מאוד, ויש בו עכירות הרבה, אבל אם אין מגרגרו בראש הזית אין בו עכירות כל כך:

[י] שנאמר כתית למאור ולא כתית למנחות. והא דכתיב (ר' להלן כט, מ) "ועשרון סולת כתית רבע ההין", דמשמע דבעינן כתית, שלא תאמר ד"כתית למאור" רוצה לומר כתית למאור, ואילו למנחות פסול כתית, תלמוד לומר "ועשרון סולת כתית רבע ההין", להכשיר כתית למנחות. ואין להקשות לא לכתוב (כאן) "למאור" כלל, והשתא לא היה צריך לכתוב "ועשרון סולת כתית", דהשתא אמרינן "כתית" למנורה דוקא, אבל גבי מנחות לא צריך כתית, דהא לא כתיב "כתית" רק גבי מנורה, וממילא למנחות כל השמנים כשרים, ואין זה קשיא, דהווה אמרינא דהא דכתיב "כתית" גבי מנורה, משום דהשמן הנטחן, שיש שמרים בתוכו, לא מקרי 'שמן', וממילא פסול אף למנחות, דהא אינו הכל שמן, לכך הוצרך לכתוב "כתית למאור" ולא למנחות. וכדי שלא תטעה לומר אפכא, "כתית למאור" אבל למנחות פסול כתית, משום שבעינן מתוק, ושמן שנטחן יש בו מתיקות טפי, לכך הוצרך למכתב "ועשרון סולת כתית רבע ההין":

ואם תאמר, לא לכתוב "למאור", ואנא ידעינן דלא בענין כתית למנחות, דאי בענין כתית למנחות, לא לכתוב "כתית" גבי מנורה, ותיתי בקל וחומר מן המנחות דבעינן "כתית", אלא מדגלי "כתית" גבי מנורה, שמע מינה כתית גבי מנחות לאו חיובא הוא, אלא שכשר שמן כתית למנחות, ולפיכך צריך קרא גבי מנורה למצוה, ויש לתרץ דהווה אמינא דגבי מנחות נמי מצוה הוא, ואפילו הכי צריך למכתב ["כתית"] גבי מנורה, דהווה אמינא מנחות דלא בעי "זך" - פסול טחון, אבל גבי מנורה דבעי שמן זך, דמגרגרו בראש הזית ומעצמו השמן זך, ואפילו טחון נמי כשר, קא משמע לו דבעי "שמן זית זך":

ואם תאמר, השתא נמי נימא דלעולם בעי כתית גבי מנחות, והא דמעטי כתית - היכי דהוי דומיא דהכא, שהוא שמן זית זך, אז לא בעי כתית, ויש לומר דאם כן הוי למכתב 'שמן זית זך וכתית', ומדכתיב "שמן זית זך כתית" שמע מינה מילי מילי קאמר; "שמן זית זך יהיה" "כתית יהיה", וממילא גבי מנחות אין צריך שיהיה כתית. ועוד, דאם כן לא לכתוב "למאור", [ד]היכי תיסק אדעתן לומר דבעינן שמן, דכיון דגלי גבי מנורה, שמע מינה דלא בענין כתית וזך גבי מנחות, אלא קרא אתא למעוט כל כתית, אפילו אם אין מגרגרו בראש הזית, אפילו הכי גבי מנחות לא בעי כתית כלל:

[יא] עד שתהא שלהבת עולה מאליה. דאם לא כן 'להדליק נר תמיד' מבעי ליה, אלא ללמוד שיהא צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ולא ידליק הפתילה ויניחנה והיא מדלקת עצמה והולכת, וזה היא כאילו מעצמה היא נדלקת, אלא צריך להדליקה עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ויהיה לפי זה "להעלות נר תמיד" שיהיה מדליקה עד שתהיה עולה:

[יב] וכן במנחות חביתין כתיב תמיד ואינו אלא מחצית וגומר. אין רוצה לומר כי "תמיד" האמור במנחות חביתין (ויקרא ו', י"ג) קאי על שיהיה תמיד חציה בבוקר וחציה בערב, לאפוקי אם אינו רוצה לחלקה בשוה, דזה לא יתכן, ד"תמיד" קאי על המנחה ולא על "מחציתה בבוקר ומחציתה בערב", דכן מוכח האתנחתא דתחת "תמיד", דלא קאי על "מחציתה" דאחר כך. ועוד, דאי קאי על "מחציתה בבוקר ומחציתה בערב" דאחר כך, אם כן אין ראיה מן מנחת חביתים, דהתם תמיד קאי על "מחציתה בערב ומחציתה בבוקר", וזה בודאי נקרא "תמיד" גמור, שהרי לא היה הקרבת המנחה בענין אחר כשהיו מקריבין אותה, רק חציה בבוקר וחציה בערב, אבל לא שהיה הקרבה תמיד. אבל כאן דכתיב סתם "להעלות נר תמיד" קשיא, דהא לא היה נר תמיד. אלא כך פירושו; וכן במנחות חביתין אין "תמיד" הנאמר בה שהיה תמיד מקריב אותה, רק היו מקריבים אותה מחציתה בוקר ומחציתה בערב. ומה שלא אמר כי "תמיד" הנאמר בה הוא מיום ליום כמו "עולת תמיד" (במדבר כ"ח, ו'), שגם עולת תמיד היה אחד בבוקר ואחד בערב (שם שם ד), ד"עולת תמיד" קאי על תמיד של שחר או של בין הערבים, וכל אחד נקרא "עולת תמיד", ולא היה אלא פעם אחת ביום, אבל אצל מנחת חביתין נאמר "תמיד" על המחצית של בוקר ועל של בין הערבים ביחד, ולפיכך זה הוי תמיד יותר:

[יג] אבל תמיד האמור בלחם הפנים וכו'. רוצה לומר זה שכתוב (ר' לעיל כה, ל) "ונתת על השלחן לחם לפני תמיד" הוא משבת אל שבת, וכיון דהיה מונח לילה ויום כל השבת נקרא זה "תמיד" שפיר, ואין צריך לדחוק כלל כמו שאנו דוחקים גבי מנורה שכל לילה ולילה קרוי "תמיד", דהתם כיון דלא היה לילה ויום אין זה תמיד גמור, והוצרכנו לומר דכל לילה ולילה קרוי גם כן "תמיד", אבל לחם הפנים שהיה לילה ויום משבת אל שבת, זה תמיד יותר. ומה שהכריח את רש"י לומר 'אבל "תמיד" האמור בלחם הפנים הוא משבת אל שבת', דהך תמיד עדיף בשביל שהוא משבת אל שבת ונחשב תמיד גמור, היינו מהך סוגיא דשלהי חגיגה (דף כו:) כמו שיתבאר בסמוך, ובשביל זה פירש 'אבל "תמיד" האמור בלחם הפנים כו. וליכא למימר ד"תמיד" האמור בלחם הפנים קאי על הנתינה, שהיה כל שבת ושבת (ויקרא כ"ד, ח'), והכי פירושו שבכל שבת ושבת יתן תמיד הלחם, שהרי כתיב בפרשת תרומה (לעיל כה, ל) "ונתת על השלחן לחם לפני תמיד", ולא כתיב שם שיתן אותו בשבת, שאילו כתיב 'ונתת על השלחן לחם לפני ביום השבת תמיד' היה פירושו כך, אבל מדלא הזכיר שבת, לא קאי "תמיד" על הנתינה ביום השבת, ואין פירושו רק שיהיה מונח לפני ה' תמיד:

והרמב"ן הקשה על רש"י, שמדרש רז"ל (סיפרי במדבר ח, ב) אינו אומר כן, אלא נקרא "תמיד" הנר המערבי, שהוא היה דולק כל היום וממנו היו מדליקין הנרות (שבת דף כב:), וזה נקראת "תמיד", כך הקשה הרמב"ן. ויש לתרץ דרז"ל דרשו מייתורא ד"תמיד", דלא הוי למכתב (כאן) רק 'להעלות נר', ובודאי בכל לילה ולילה היה מדליקן, דכתיב (ר' פסוק כא) "מערב עד בוקר יערוך אותו", לכך דרשו זה על נר המערבי שהיה דולק תמיד, אבל פשוטו של מקרא לא הוזכר נר מערבי בקרא לומר דעליו בלבד קאי לשון "תמיד", ולכך פירש (רש"י) מלת "תמיד" כל לילה ולילה קרוי תמיד:

והא דאמר בשלהי חגיגה (דף כו:) דאין מזהירין עמי הארץ ברגל שלא יגעו במנורה, רק בשלחן מזהירין אותם שלא יגעו, שלא יטמאו את השלחן, ומפרש טעמא בגמרא (שם) משום דבשלחן כתיב (לעיל כה, ל) "תמיד", אם יטמאו את השלחן, לא יהיה זה תמיד, אבל במנורה לא כתיב ["תמיד"], ואף על גב דהיו מטמאין אותה, לא היה כל כך קפידא. ואף על גב דלפי מדרש זה דקאי ["תמיד"] על נר מערבי, נאמר גם כן "תמיד" במנורה, אומר אני דחילוק גדול יש, דבשלחן כתיב תמיד, דאצל עשיית השלחן נאמר (שם) "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד", וכאילו כתיב דזה השלחן יהיה תמיד כדי שיהיה עליו לחם תמיד, דהא הכתוב מפרש עשיית השלחן, ואמר עליו שעשייתו הוא כדי ליתן עליו לחם תמיד, ולפיכך קאמר שהיו מזהירין עמי הארץ כדי שלא יטמאו את השלחן שנאמר בו "תמיד". אבל המנורה, אף על גב דכתיב ביה "תמיד", לא קאי זה על המנורה, רק על הדלקת המנורה, והיא מלתא בפני עצמו. ואף על גב דכתיב "תמיד" בהדלקה, כיון שאין במנורה עצמה "תמיד", לא היו מזהירין על המנורה. ואף על גב דאם היו מטמאין המנורה לא היה כאן הדלקת הנר שהוא "תמיד", אין זה קפידא כל כך, ולא היו מקפידין רק שלא יהיה חסר השלחן, שנאמר "תמיד" אצל השלחן, כדכתיב "ונתת על השלחן לחם הפנים וגומר":

ועוד דלא קשה מידי, דמה ענין מנורה לשלחן, דגבי שלחן כיון דכתיב "ונתת על השלחן לחם פנים לפני", למה הוצרך למכתב "תמיד", אלא בא להזהיר על תמידתו, שיהיה תמיד. אבל גבי מנורה, לא היה ["תמיד"] אזהרה שלו על תמידתו, רק בא לאפוקי מהא דכתיב "מערב עד בוקר", דלכך הוצרך למכתב אצל נר מערבי שיהיה תמיד, ולא בלילה דווקא כשאר נרות. וזה גם כן נכון. והתוספות הקשו בשלהי חגיגה (דף כו:) קושיא זאת, ותרצו בפנים אחרים, עיין שם מי שירצה לעמוד על התירוץ:

ורש"י פירש שם (ד"ה מנורה) 'מנורה לא נאמר בה תמיד', מפני ש"תמיד" שנאמר במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר, אלא תמיד מלילה ללילה וכו'. וזהו שהכריח אותו כאן לומר דגבי לחם הפנים דכתיב ביה "תמיד" הוא משבת לשבת, כלומר שנקרא זה "תמיד" כדלעיל. ולפי המדרש אשר אמרנו שדרש אותו על נר מערבי, לא יתכן לומר כך. אבל לפי הנראה לא היה צריך לאותו הפירוש כלל, אלא אף אם "תמיד" הנאמר במנורה קאי על נר המערבי, כמו שפירשו בספרי וכדברי רמב"ן, לא קשה מידי, כמו שאמרנו למעלה:

פסוק כא

[יד] תן לה מדתה כו'. הא דכתיב "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר", איך אפשר שיהיה מדליק אותה מערב עד בוקר, אלא שיתן לה מדתה שתהיה דולקת לו מערב עד בקר:

[טו] ושיעורו חכמים כו'. אף על גב דאין שיעור לדבר, דאם הפתילות דקים מאד - אין צריך חצי לוג, ואם הפתילות גסות יותר מדאי - לא סגי בשעור הזה (קושית הרא"ם), מכל מקום שיעור הפתילות עד שהם יפים לאורה, שאם הפתילות דקים יותר מדאי אינם מאירים, ואם הם גסה יותר מדאי אינם מאירים גם כן מפני עובי הפתילה שנעשה פחם לשם, ואינו מאיר, כאשר נראה לעינים, ולפיכך לא היה צריך שיעור הפתילה רק כאשר הוא טוב לאור: