מפרשי רש"י על בראשית א כח
<< | מפרשי רש"י על בראשית • פרק א' • פסוק כ"ח | >>
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • כ • כא • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃
רש"י
"וְכִבְשֻׁהָ" - חסר וי"ו ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה
רש"י מנוקד ומעוצב
וְכִבְשֻׁהָ – חָסֵר וָי"ו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַזָּכָר כּוֹבֵשׁ אֶת הַנְּקֵבָה, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית. וְעוֹד לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָאִישׁ שֶׁדַּרְכּוֹ לִכְבּוֹשׁ מְצֻוֶּוה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְלֹא הָאִשָּׁה.
מפרשי רש"י
[עא] ועוד ללמדך. דשניהם שמעינן מיניה, דאחר שכתב ["וכבשוה"] אצל "פרו ורבו" - שמעינן דדוקא מי שדרכו לכבוש הוא מצווה על פריה ורביה, אבל מי שאין דרכו לכבוש אין מצווה על פריה ורביה. אבל אין משמעות הכתוב לפרש לפי פשוטו מי שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה, ולפיכך דרשינן גם כן שהזכר כובש הנקבה שלא תהא יצאנית. ואף על גב דבמסכת יבמות איכא פלוגתא פרק הבא על יבמתו (סה.) רבנן ור' יוחנן בן ברוקא, ומשמע דלרבנן דרשינן "וכבשה" האיש מצווה על פריה ורביה, ור' יוחנן בן ברוקה דריש האיש כובש הנקבה שלא תהא יצאנית, רש"י סבירא ליה דרבנן אית להו תרוייהו, כדלעיל, דמשמע תרוייהו מיניה. אבל ר' יוחנן בן ברוקה לא דריש ליה רק האיש כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ולא אתא כלל רק לדרשה זאת, אבל לרבנן שדרשו שהאיש מצווה על פריה ורביה היה משמעות חסר אם נפרש כך, לכך דרשינן תרוייהו, ופשטיה דקרא בודאי בא לומר "וכבשה" שהזכר כובש את הנקבה, רק מדסמך קרא אצל "פרו ורבו" דרש גם כן ללמד שהאיש (ש) הוא מצווה על פריה ורביה וכו'. ויש מפרשים (הרא"ם) כי רש"י כתב פירוש הראשון אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה, 'ועוד ללמדך וכו הוא אליבא דחכמים:
וכבשה חסר ללמדך כו' —
- לשון גור אריה:
- רק מדסמך קרא אצל פרו ורבו דרש גם כן ללמד שהאיש שדרכו לכבוש הוא מצווה על פריה ורביה כו' עכ״ל.
ולי נראה דלא צריכינן לטעמא דסמיכות, דבלאו הכי משתמעי שניהם לדעת רש״י דקאמר "ועוד" כו', דסבירא ליה לרש״י מדלא כייל להו הכתוב: 'ויאמר פרו ורבו ומלאו וכבשו את הארץ', ע״כ צריכינן למדרש דכינוי ד"וכבשה" לא קאי על הארץ, רק על הנקיבה, אם כן שמע מינה פירושו שהוא כובש אותה, רוצה לומר שהזכר שנזכר בכח ציווי "פרו ורבו" הוא כובש את הנקיבה שלא תהא יצאנית. ומה שהתחיל לומר חסר וי״ו אינו אלא כמו ראייה בעלמא, כלומר: והא ראייה שכן הוא פירושו, שהרי כתיב חסר וי"ו, ללמדך כו', והרי הוא כאילו כתיב "וכבשה" קמץ תחת השי"ן. ומדלא ננקד "וכבשה" בקמץ תחת השי״ן, שאז היתה משמעותו כפשוטו על הנקיבה, שמע מינה דכינוי "וכבשוה" לא האי דווקא על הנקיבה לבדה, אלא גם כן על מלת "הארץ" שלפניו. וכתב "וכבשוה" בלשון רבים אף על פי דעל כרחך לא קאי על הזכר והנקיבה, שהרי הנקיבה אין דרכה לכבוש, אלא על כרחך קאי על אנשים רבים, ורוצה לומר: אנשים דעלמא יכבשו הארץ. וכיון ד"כבשוה" הנאמר בלשון רבים לא קאי אלא על אנשים, ממילא למדנו דכינוי דרבים ד"פרו ורבו" גם כן לא קאי אלא על אנשים דעלמא ולא אנקיבות, דהא בדיבור וציווי אחד נאמרו: "פרו ורבו ומלאו וכבשו" וגו׳. ושמע מינה מי שדרכו לכבוש כו׳ הוא מצווה כו׳. והוא הדין אי הוה כייל להו הוי דריש ליה גם כן דמי שדרכו לכבוש כו׳ הכי. אבל אין לפרש דמחסרון הוי״ו לבדו דריש שהזכר כובש כו׳, ומנקודת השור״ק ולא בקמ״ץ שמע מינה שהאיש שדרכו לכבוש כו׳ הוא מצווה על פריה ורביה כו׳, דסבירא ליה לרש״י שיש אם למקרא ולמסורת; שאין כאן מסורת כל כך בחסרון הוי״ו לדרוש ממנו שהזכר כובש הנקיבה כו׳, שהרבה פעמים מצינו שור״ק בא במקום מלאפו״ם, והוא לשון רבים בחסרון וי״ו. ולא דרשינן כך אם לא היתה גם כן לפנינו קושיית דהוי ליה לכיילינהו בהדי הדדי, שמע מינה שבא לחלוק כינוי ד"וכבשה" לשני עניינים, ללמד שהזכר כובש כו׳ וללמד שמי שדרכו לכבוש הוא מצווה כו׳:
בד"ה ועוד למדך כו' אינו אומר זה כו' נ"ב ולי נראה שרש"י תפש שני הדיעות כי כולן אמת דע"כ לאו למעוטי אשה מפריה ורביה לחוד קאתי דא"כ ה"ל לכתוב קרא דוכבשה קודם פרו ורבו ודוק ואי ללמדך שהאיש כובש את אשתו שלא תהא יצאנית לחוד קאתי לא הי' שייך כאן גבי ברכה ויברך אלהים בפרט דלעיל מיניה איירי בברכה פרו ורבו ולבסוף איירי בברכה ורדו בדגת הים וא"כ האי עניינא איך סליק באמצע אלא ע"כ איירי נמי במילי דברכה ודוק מהרש"ל: